Noam Yerushalmi on Demai Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ירושלמי (רפ"ה דדמאי) אף על החלה. וחלה חייבת בדמאי ולא כן תנינן חלת ע"ה והמדומע פטורה מן הדמאי. ר' אחא רבין ב"ר חייא בשם ריב"ח דב"ש הוא ותנינן כן ר' שמעון בן יהודא אומר משום ר"ש חלה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין (פי' מדקתני א' ממאה ממה שיש כאן משמע מכל מה שיש כאן אף על שיעור חלה שהפריש עשוי מעשר ונמצא מפריש מעשר אף מן החלה ולא כן תנינן חלת ע"ה והמדומע פטורה מן הדמאי וע"ז משני ר' אחא דב"ש היא דר"ש בן יהודא אומר משום ר"ש חלה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין. וע"ז מקשה כלום אמרו ב"ש אלא דבר שהוא לזריעה [נ"ל שצריך לומר לאכילה] אלו הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר שמא אינו פטור בדמאי וא"כ חלת דמאי פטור אפי' לב"ש דהא כיון שהוא של ע"ה א"כ נטמא וחלה טמאה אסורה באכילה וא"כ פטור מהדמאי אליבא דכ"ע אפי' לב"ש ותמיהני על הר"ש שפי' בדרך אחר עיי"ש. והוא ניחא כפשוטו כמו שביארתי] אלא במגבל עיסתו במי פירות [פי' וא"כ לא מקבלי טומאה וע"כ חייבת בדמאי לא כן אמר ר' יוחנן דר"א איש ברתותא הוא (פי' דאיתא בירושלמי (פ"ב דחלה) דהא דתנינן עיסה שנילושה במי פירות חייב בחלה היינו דר"א איש ברתותא דס"ל לענין טבול יום דמי פירות מחברין ע"כ מחברין לענין חלה נמי אבל רבנן ס"ל דפטור מן החלה. א"כ אי איפשר לתרץ שנילושו במי פירות דא"כ פטורין מן החלה נמי. וע"ז אומר אלא כר' יוחנן וצ"ל דלא כר' יוחנן (וכן גורס בשנות אלי') דאמר כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה דאמרינן בירושלמי (פ"ג דדמאי) תמן תנינן הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר הכא את אמר הלוקח מפריש והכא את אמר הנחתום מפריש: ואמרינן שם ר' יונה אמר אתפלגון ר' אלעזר ור"י חד אמר כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה פי' הא דתנן הלוקח מן הנחתום מפריש מיירי בעושה בטומאה והא דתנן הנחתומים מפרישין מיירי בעושה בטהרה] וא"כ הא דתנן הלוקח מן הנחתום מפריש מיירי בעושה בטומאה וא"כ אמאי צריך להפריש אף על החלה דהא אינו ראוי לאכילה כיון שעושה בטומאה אלו הלוקח זרע לבהמה קמח לעורות שמן לנר שמא אינו פטור מן הדמאי אלא כר' אלעזר דאמר כאן וכאן בעושה בטהרה וכיון שעושה בטהרה ע"כ ראוי לאכילה וע"כ חייב בדמאי וכב"ש דס"ל דחלת ע"ה חייב בדמאי דהא אנן תנן חלת ע"ה והמדומע והלקוח בכסף מעשר ושירי מנחות פטורין מן הדמאי]:
והא דקאמר אלא במתארח אצלו נראה לי שהוא ט"ס וצ"ל אח"כ וכן צריך לומר לא כן תני הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות ופי' דמקשה על הא דמשני כר' אלעזר דאמר כאן וכאן בעושה בטהרה [וע"כ ניחא דחנה חייבת בדמאי דהא חזי לאכילה] דא"כ יהא נאמן על המעשרות ג"כ דהא תני הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות וא"כ אין צריך להפריש דמאי. וע"ז משני הדא דתימר במתארח אצלו אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים וכאן ברבים אנן קיימים ופי' הא דאמרינן הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות היינו במתארח אצלו אבל ברבים אינו נאמן על המעשרות מחמת שנאמן על הטהרות אלא א"כ יקבל בפירוש על המעשרות והכא ברבים אנן קיימים ולא במתארח אצלו ע"כ צריך להפריש חלת דמאי (וכן אמרינן בירושלמי (פ"ב דדמאי) תני הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות תניתה ר' ינאי בי ר' ישמעאל ואמר טעמא הדא דתימר דמתארח אצלו אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים] אך עכ"ז צריך לבאר דמאי פריך אהא דמשני אלא כר' אלעזר דר' אלעזר אמר כאן וכאן בעושה בטהרה. דכיון דנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות וא"כ אמאי צריך להפריש כלל דהא לא קשה מידי. דהא אמרין שם (פ"ב בירושלמי) הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה כו' תמן תנינן הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר כו' הכא את אמר הלוקח מפריש והכא אמר הנחתום מפריש ר' יונה אמר אתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה וחרנא אמר כאן במידה דקה וכאן במידה גסה ולא ידע מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דאמר ר' יוחנן מפני הטהרות הוי ר' אלעזר אמר כאן במידה דקה וכאן במידה גסה (פי' דמקשה הש"ס על הא דהנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש כו' וא"כ אומר דהנחתום צריך להפריש ובמתניתין (רפ"ה דדמאי) אמר הלוקח מן הנחתום מפריש וא"כ מוכח דהלוקח צריך להפריש. וע"ז משני ר' יוחנן דהא דהנחתום מפריש מיירי בנחתום העושה בטהרה וע"כ צריך הנחתום להפריש. ומתניתין (רפ"ה דדמאי) דמוכח דהלוקח מן הנחתום צריך להפריש מיירי בנחתום העושה בטומאה. ור' אלעזר משני דהא דמוכח בפ"ב דדמאי דהנחתום מפריש היינו במוכר במידה דקה וע"כ צריך הנחתום להפריש והמתניתין (דרפ"ה דדמאי) דמוכח דהנחתום צריך להפריש מיירי במוכר במידה גסה. וע"כ צריך הלוקח להפריש והנחתום א"צ להפריש:
וא"כ קשה דמאי מקשה הירושלמי דלר' אלעזר דאמר כאן וכאן בעושה בטהרה (פי' דע"כ צריך להפריש על החלה ג"כ דהא ראוי' לאכילה כיון דמיירי בעושה בטהרה וא"כ כיון שהוא נאמן על הטהרות הוא נאמן על המעשרות ג"כ. וא"כ אמאי צריך הלוקח להפריש. דכיון דר"א משני דמיירי במידה גסה. וע"כ לא חייבו את הנחתום להפריש והחיוב הוא על הלוקח. א"כ מאי מקשה דכיון דנאמן על הטהרות הוא נאמן על המעשרות ג"כ. וא"כ בודאי עישר הנחתום. דהא לר' אלעזר כיון דמיירי במדה גסה. וע"כ לא חייבו את הנחתום להפריש. וא"כ כיון שמן. הדין אינו חייב הנחתום להפריש. א"כ איך מקשה הש"ס דכיון דנאמן על הטהרות הוא נאמן על המעשרות ג"כ. הא מן הדין א"צ הנחתום להפריש כיון דמיירי במידה גסה אך כבר כתב ע"ז בס' שנות אלי' דלדוגמא בעלמא נקט כר"א דבאמת סוגי' זו פליג על סוגי' דלעיל ומוקי הך דהכא בנחתום ע"ה ולא צריכין כלל לשינוי' דר"י ור"א כו' עכ"ל:
והוא כמו שכתב הר"ש (פ"ב דדמאי משנה ד') ירושלמי תמן תנינן הלוקח מנחתום כיצד מעשר הכא את אמר הלוקח מפריש והכא את אמר הנחתום מפריש ר' יוסי אמר אתפלגון ר' יוחנן ור' אלעזר כו' ודבר תימא מאי קשי' לי' דמתניתין בנחתום חבר והתם בחבר שלוקח מנחתום ע"ה וצריך לומר דמשמע לי' דנחתום דהכא ונחתום דהתם הכל בחבר ומסיק דר' יוחנן תירץ כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראוי לכהן לאכילה אבל עושה בטומאה כגון שלקח מע"ה פירות שהוכשרו דנטמאו לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזי אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא מפריש. ור' אלעזר תירץ במידה דקה וטעמא דמפריש כשמוכר במידה דקה מפרש התם אמתניתין דהחנוני מפני תינוקות שלא יאכלו כבל:
וא"כ איפשר לומר דסוגי' זו פליג על סוגי' דלעיל ומפרש כמו שתירץ הר"ש דהא דאמרינן דהלוקח מן הנחתום מפריש מיירי כשהנחתום ע"ה (והא דתנן דהנחתום חייב להפריש מיירי כשהנחתום חבר] ולדוגמא בעלמא נקט כר"א דהיינו דמוקי ב' משניות בעושה בטהרה. וע"כ שפיר פריך הירושלמי דכיון דהא דהלוקח מפריש ע"כ מיירי בשהנחתום ע"ה. וע"כ מקשה כיון דמיירי בעושה בטהרה. וא"כ קשה כיון שהוא נאמן לטהרות נאמן למעשרות. וא"כ בודאי הפריש הנחתום. דכיון דהוא נאמן למעשרות צריך להפריש. דהא דהלוקח מן הנתתום מפריש היינו בנחתום ע"ה. אבל מן הדין צריך הנחתום להפריש. וע"ז משני דזהו דווקא במתארח אצלו אמרינן דכיון דנאמן על הטהרות אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל ברבים וכא ברבים אנן קיימים. וע"כ בלוקח מן הנחתום אין הנחתום נאמן וצריך הלוקח להפריש ודוק:
ר' אבין כו' שמע לה מן דבתרא הרוצה להפריש תרומה ות"מ כאחת וכמה דתימר תמן חוץ מן הראוי ליקדש לשם תרומה והכא חוץ מן הראוי ליקדש לשם חלה דחלת ע"ה פטורה מן הדמאי:
שם בירושלמי תנינן חלה בין ראשון לשני [פי' דמקשה הא חלה תרומה קרי' רחמנא ותרומה קודם לכל. א"כ הי' לה להקדימה לראשון] ר' יונה בשם זעירא זאת אומרת חלה אין בה משום בל תאחר (פי' שאין בה משום בל תאחר וע"כ לא דקדק התנא לשנותה ראשון) ר' יוסי בשם ר' זעירא אין משנה אמורה על הסדר (אבל באמת צריך להקדימה לראשון ופריך ולא בדמאי אנן קיימים לא כן אמר ר' בא בריה דר' חייא בשם ר' יוחנן מתניתין בדמאי הא בודאי לא והכא בדמאי אנן קיימים. [והנה המפרש פי' בדוחק ושגה בזה ולי נראה שיש ט"ס בירושלמי וצ"ל לא בדמאי אנן קיימים לא כן אמר ר' בא ברי' דר' חייא בשם רבי יוחנן מותר להקדים שני לראשון בדמאי ופי' דזהו הפלוגתא דפליגי (בפ"ק דדמאי) אם הקדים שני לראשון אין בכך כלום בשעבר הא בתחילה לא ר' בא ברי' דר' חייא בר ווא בשם ר' יוחנן מותר להקדים שני לראשון בדמאי ר' יעקב ב"ר אחא בר אידי בשם ריב"ל לא יעשה ואם עשה מה שעשה עשוי וע"כ מביא האי מימרא לא בדמאי אנן קיימים ולא כן אמר ר' בא ברי' דר' חייא בשם ר' יוחנן דמותר להקדים שני לראשון בדמאי והכא בדמאי אנן קיימים (והתיבות מתניתין בדמאי הא בודאי לא הוא מיותר) וע"ז מביא עניה תני ר' חייא אף בודאי (פי' דמתניתין אף בודאי מיירי) ר' יונה בשם ר' זעירא אומר זאת אומרת חלה אין בה משום בל תאחר:
ור' יוסי בשם ר' זעירא אין משנה אמורה על הסדר אלא תקדים חלה לראשון פי' לפי מה דמיירי מתניתין אף בודאי כמו דתני ר' חייא א"כ קשה דאיך הקדים מעשר ראשון לחלה. וע"ז אמר ר' יונה בשם ר' זעירא שחלה אין בה משום בל תאחר ור' יוסי בשם ר' זעירא תירץ דאין משנה אמורה על הסדר:
ופריך מעתה לא תהא חלה חייבת במעשרות ומעשרות לא יהו חייבין בחלה כו'. וכתב המפרש דה"ג מעתה תהא חייבת במעשרות ומעשרות יהו חייבין בחלה כו' ופירש שם בדוחק:
ע"כ נראה לי דפריך מעתה לא תהא חלה חייבת במעשרות ומעשרות יהו חייבין בחלה (פי' כיון דאמרת שאין משנה אמורה על הסדר אלא תקדים חלה לראשון א"כ עיקר חיובא דחלה אם לא הפריש המעשרות החלה קודמת) וא"כ לא תהא חלה חייבת במעשרות אם לא הפריש המעשרות תחילה שכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו אבל הראשון אינו חייב בהמאוחר וא"כ כיון שחלה היא ראשונה אם לא הפריש המעשרות (אף שחלה היא באחרונה היינו משום דחיוב המעשרות הוא בתבואה אבל חלה היא בקמח) אבלאם לא הפריש המעשרות החלה קודמת א"כ אם לא הפריש המעשרות תהא החלה פטורה. ובאמת ודאי דחלה חייבת במעשרות דהא לא תנינן אלא דחלת דמאי פטורה אבל חלת ודאי צריך לעשר (ולא כפי' המפרש ושגה בזה מאוד) וא"כ לפי"ז אמאי חלה חייבת במעשרות אלא ודאי דחלה אין בה משום בל תאחר משום דהחיובים חלוקים שזה בדגן וזה בעיסה וע"כ חלה חייבת במעשרות ומעשרות חייבים בחלה וכמו דתנן (פ"ק דחלה) אלו חייבים בחלה כו' ומעשר ראשון שניטלה תרומתו וכן מעשר שני חייב בחלה אי אמרינן דלאו ממון גבוה הוא וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ה דמ"ש) עיסת מ"ש בירושלים כר' מאיר פטורה מן החלה וכר' יהודא חייבת בחלה וכמו דאמרינן בפסחים (ד' ל"ח). אבל מכיון דאמרת שחלה אם לא הפריש המעשרות חלה קודמת למ"ר ואין משנה אמורה על הסדר א"כ לא תהא חלה חייבת במעשרות ומעשרות יהי' חייבין בחלה וזה בודאי דחלה חייבת במעשרות אם לא הפריש עדיין:
וע"ז אומר ותני כן העושה עיסה מן הטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי חלה לא תאכל עד שיוציא עליו תרומה ותרומה לא תאכל עד שיוציא עליו חלה (פי' שמדחה הקושי' דלעולם אין משנה אמורה על הסדר וחלה קודמת וכ"ת א"כ אמאי חלה חייבת במעשרות דהא כל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו אבל הוא אינו מתחייב בחבירו). וע"ז אומר ותני כן דבחלה אין זה כלל דתני העושה עיסה מן הטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי והטעם הוא כמו דמרבינן מקרא (ספ"ק דחלה) שנאמר חלה תרימו תרומה. אע"ג שתרומה היא בודאי קודמת לחלה ותרומה פטורה מן החלה אפ"ה התרומה מתחייב בה אם לא הפרישה קודם ובאו ב' החיובים בבת אחת וא"כ במעשר נמי אעפ"י שהחלה היא ראשונה בעצם למעשר אעפ"כ החלה חייבת במעשרות אם לא הפרישה דהא תרומה ודאי קודמת ופטורה מן החלה ואעפ"כ אם באו שני החיובים בבת אחת התרומה חייבת בחלה וה"נ בחלה ומעשרות וא"כ אין זה פירכא:
והא שאומר שם ולמה קדמה תחילה נראה לי שהוא ט"ס ונתחלפו השיטות וצ"ל אמר ר' מתנא בדין הי' שתקדים חלה ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן פי' שמתרץ המשנה דע"כ צריך להפריש ראשון תחילה שבדין הי' שתקדים חלה לכל ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן ובכאן צ"ל והרי שני קדמה לגורן (פי' וא"כ הי' צריך להפריש תחילה) ובכאן צ"ל כתיב בו ראשית (פי' שקדמה לגורן וכתיב בו ראשית וע"כ דין הוא שתהא קודמת לחלה שני אעפ"י שקדמה לגורן אין כתיב בו ראשית וע"כ ניחא מה ששנה התנא חנה בין ראשון ובין שני. דדין הי' שתקדים החלה תחילה אך הראשון קדמה מפני שהוא קדמה לגורן וכתיב בו ראשית שיש בה תרומת מעשר שנקראת ראשית משא"כ מ"ש שאין כתיב בה ראשית אע"פ שקדמה לגורן ובאמת המשנה אמורה על הסדר כמו שביארתי:
מתניתין הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת כו' ר"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה כו' ור' יהודא אוסר בחלה (פי' בתמי') ולא אצלו היא נטבל' (פי' דפריך אמתני' דמדתנן ר"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה משמע דר' יהודא אוסר בחלה. וע"ז פריך דמ"ט דר' יהודא דאוסר אלא בשואל שאור טמא לעשות עיסתו ופי' דדרכו של נחתום ששואל שאור טמא לעשות עיסתו. וא"כ כיון ששואל שאור א"כ איפשר שהפריש הע"ה. וא"כ איפשר שיפריש מן הפטור על החיוב [וע"כ קאמר שאור טמא דכיון ששואל שאור שהוכשר לקבל טומאה ע"כ הוא טמא] וע"ז פריך אפי' כן לא אצלו היא נטבלת פי' דמסתמ' אין בשאור שיעור חלה וא"כ אצלו היא נטבלת. וא"כ אמאי אינו יכול להפריש מ"ד על כולם דהא כולם נטבלים אצל הנחתו' וע"ז אומר אלא בשואל ככר טמא למלאות תנורו משום שהפת נאפה יפה בזמן שתנורו מלא כמו דאמרינן בביצה (דף י"ז)] מעשר מכל ככר וככר. פי' וא"כ במאי פליגי אם מעשר מן החמה על הצוננת. הא ודאי שצריך לעשר מכל ככר וככר כיון שדרכו של הנחתום לשאול ככר מע"ה בכדי למלאות תנורו:
אלא כר' יוחנן דר"י אמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה אלא כר"א דאמר כאן וכאן בעושה בטהר' (נראה לי שהוא ט"ס וצ"ל אלא דלא כר' יוחנן דאמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה ופי' כמו שביארתי לעיל (רפ"ה דדמאי) דקאי אהא דאמרינן לעיל בירושלמי (פ"ב) תמן תנינן הלוקח מן הנחתום כיצד מעשר הכא את אמר הלוקח מפריש והכא את אמר הנחתום מפריש ומשני רבי יוחנן שם כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה דבעושה בטהרה הנחתום מפריש ובעושה בטומאה הלוקח מפריש. וא"כ כיון דהכא תנן דהלוקח מפריש א"כ מיירי בעושה בטומאה. וא"כ איפשר לומר שלוקח ככר טמא מע"ה למלאו' תנורו א"כ ודאי צריך לעשר מכל ככר וככר. אלא דאתי כר"א דאמר דמיירי כאן וכאן בעושה בטהרה [אלא דהחילוק הוא דבמדה גסה הלוקח מפריש ובמדה דקה הנחתום מפריש. או כמו שביארתי דבנחתום ע"ה למעשרות הלוקח מפריש. ובנחתום חבר למעשרות הנחתום מפריש. ואע"ג דמיירי בעושה בטהרות אעפ"כ אינו נאמן על המעשרות ורק במתארח אצלו אמרינן דנאמן על המעשרות כמו שביארתי לעיל (רפ"ה דדמאי)] וא"כ כיון דמיירי בעושה בטהרה ע"כ אין צריך לחוש דלמא שואל ככר כדי למלאות תנורו דכיון דנאמן על הטהרות לא ישאל ככר שהוכשר לקבל טומאה. ואינו לוקח מע"ה רק מה שלא הוכשר וכמו דאמרינן לעיל (פ"ב בירושלמי) אינו לוקח ממנו לח הא יבש מותר שע"ה נאמנים על הכשירות ותני כן נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו אבל אין נאמן לומר הוכשרו אלא שלא קבלו את הטומאה. וכן אמרינן בחגיגה (דף כ"ג) וא"כ בודאי לא ישאל ככר מע"ה. וא"כ קשה דמ"ט דר' יהודא דאוסר בחלה:
וע"ז אומר אמר ר' יודן אבוי דר' מתנא בעושה בטומאה קיימינן ואצלו נטבלת (נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל בעושה בטהרה קיימינן ואצלו נטבלת (פי' דלעולם בעושה בטהרה אנן קיימינן. וע"כ לא חיישינן שישאל ככר מע"ה ואצלו נטבלת פי' כל העיסה נעשית טבל אצל הנחתום. וע"כ בודאי דיכול להפריש חלה מככר א' על כולם. ולא הוי מן הפטור על החיוב. וכ"ת מ"ט דר' יהודא דאוסר. ע"ז אומר ואף ר' יהודא מודה בה. דבאמת ר' יהודא מודה לר"ש ותני כן ר' יהודא ור"ש אוסרין בתרומת מעשר ומתירין בחלה וא"כ ר' יהודא מודה נמי לר"ש. וע"ז אומר הא ר' יהודא אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה. ר"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה מה ביניהון וע"ז משני על דעתיה דר"י אינו מפריש לא משל היום על של אמש כו' על דעתי' דר' שמעון אפי' מן התנור על התנור אינו מפריש ודוק:
ר' יונה ר' סימן בשם ריב"ל הלוקח פירות תלושין מן העו"ג מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט והלוקח פירות מחוברין מן העו"ג מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותן לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט כו' ר' יהודא בר פזי בשם ר' הושעי' הלכה כר"ש (פי' דיש קנין לעו"ג לפוטרו מן המעשר) דלא כן מה אנן אמרין ר"מ ור"ש אין הלכה כר"ש (פי' דהא בודאי הלכה כר"ש לגבי ר' מאיר אלא בגין דתני אר"ש שזורי מעשה שנתערבו פירות טבולין בפירותי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי צא ולוקחם מן העו"ג ועשר עלי' ותני עלי' ר' יהודא ור"ש אומרים יש קנין לעו"ג לפוטרו מן המעשר דלא תסבור מימר תרי כל קבל תרי אינון לפום כן צריך לומר הלכה כר"ש כו' עד אמר ר"ח בשם ריב"ל ג' הן שהן מעשרין שלא ברשות כו'.
הנה כבר כתבתי בירושלמי (פ"ד דפאה) ביאור הירושלמי הזה והמפרש פי' שם בדוחק וביארתי שם דמה הנ"מבין מחוברין ובין תלושין ע"פי דאמרינן בבכורות (דף י"א) א"ר חנינא הלוקח טבלים ממורחים כו' מעשרן והן שלו כו' אלא דמרחינהו ברשות ישראל כו' והן שלו דאמר לי' קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' וכן אמרינן בבכורות (ד' מ"ז) איתמר כהן שמת והניח בן חלל כו' לאחר שלשים דכ"ע לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו כי פליגי היכא דמת האב בתוך שלשים יום ר"מ אמר הבן חייב לפדות את עצמו דהא לא זכה אביו בפדיונו. רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות את עצמו דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי':
וע"כ אמר ריב"ל הלוקח פירות תלושין כו' מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט והלוקח פירות מחוברין כו' מפריש תרומה ות"מ מהלכה ונותנם לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט דהטעם הוא דמחוברין לא חל עליהם עדיין החיוב ע"כ לא שייך לומר אתינא מכח גברא כו' וע"כ נותנם לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט אבל בפירות תלושין שחל עליהם החיוב כו' אעפ"י שצריך להפריש תרומה מחמת שאין קנין כו' אפ"ה לענין ממון נוטל דמים משום דאמר אתינא מכח גברא כו' ואעפ"י שכל זמן שהם ביד העו"ג פטורים מן התרומה אעפ"כ כיון שבאים ליד ישראל ומיד שבא לישראל הם מחוייבים שייך לומר אתינא אבל אם לקחן מחוברים דאפי' באו לידו אינם בתורת חיוב ע"כ לא שייך לומר אתינא כו' וע"ש במה שביארתי בהגמ' דבכורות (דף י"א) ע"ש:
עוד שם בירושלמי ר' יהודא בן פזי בשם ר' הושעי' הלכה כר"ש דלא כן מה אנן אמרין ר' מאיר ור"ש אין הלכה כר"ש בתמי' (פי' וא"כ פשיטא דהלכה כר"ש דיש קנין לעו"ג לפוטרו מן המעשר) אלא בגין דתני אר"ש שזורי מעשה שנתערבו פירות טבולין בפירותי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי צא ולוקחם מן העו"ג ועשר עלי' ותני עלי' ר' יהודא ור"ש אומרים יש קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשר דלא תסבור מימר תרי כל קבל תרי אינון לפום כן צריך לומר הלכה כר"ש:
וכבר ביארתי בספרי זה בתרומות (רפ"ד) דהמעשה הי' שנתערבו טבל בחולין דהיינו טבל מועט בחולין מרובה וא"כ הירושלמי הזה הוא תמוה מאוד דהא אדרבא מוכח בש"ס דילן דסובר ר' טרפון דיש קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר וכמו דאמרינן במנחות (ד' ל"א) תני' אר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי לך קח לך מן השוק ועשר עליו קא סבר דאוריית' ברובא בטל ורוב ע"ה מעשרין הן וה"ל כתורם מן הפטור על הפטור ולימא לי' קח מן כו' קסבר אין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר וה"ל מן החיוב על הפטור איכא דאמרי א"ל לך קח מן העו"ג קסבר יש קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר וה"ל מן הפטור על הפטור ולימא לי' קח מהשוק קסבר ן רוב ע"ה מעשרין הן וא"כ מוכח מהש"ס דילן בהיפוך דאם א"ל לך קח מן העו"ג קא סבר דיש קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר ומהירושלמי מוכח בהיפוך:
וע"כ ביארתי שם דהירושלמי ס"ל דטבל לא בטל ברוב מדאורייתא וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דחלה) דאמר ר"ל טבל בטל ברוב כו' אמר ר' יוחנן אין הטבל בטל ברוב וכן בירושלמי (רפ"ד דתרומות) דאמר ר"ל בשם חזקי' טבל בטל ברוב ור' יוחנן אמר אין הטבל בטל ברוב כן בירושלמי (רפ"ד דמעשרות) על דעתיה דרשב"ל דאמר הטבל בטל ברוב ניחא על דעתי' דר' יוחנן דאמר אין הטבל בטל ברוב והוכחתי שם בירושלמי (רפ"ד דתרומות) דהירושלמי ס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא דלא כשיטת הש"ס דילן בע"ג (דף ע"ג) דהא דאין הטבל בטל ברוב הוא מדרבנן מטעם דחטה א' פוטרת את הכרי:
וע"כ כיון שסובר הירושלמי דהא דאין הטבל בטל ברוב הוא דאורייתא א"כ כיון דא"ל לך וקח מן העו"ג א"כ מוכח דסובר ר"ש דאין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעש' וע"כ אמר לו צא ולוקחם מן העו"ג:
אך שעדיין צריך לבאר דמפני מה א"ל דווקא צא ולוקחם מן העו"ג. ועיי"ש ברפ"ה דתרומות מה שביארתי בזה אך איפשר לומר טעם אחר דע"כ א"ל צא ולוקחם מן העו"ג והוא עפ"י דאמרינן לקמן בירושלמי ר' זעירא ר"א רבי תנחום ב"ר חייא בשם ריב"ל ג' שמעשרין שלא ברשות (ט"ס וצ"ל ב' שמעשרין שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין וזה שלוקח מפסקי' של כותין אמר ר' זעירא זאת אומרת שאינו נוטל דמים מן השבט אם אמר את שהוא נוטל דמים מן השבט הרי ברשות תרם (והוא ט"ס) וצ"ל זאת אומרת שנוטל דמים מן השבט פי' וע"כ יכול לתרום שלא ברשות. ומשום דנוטל דמים מן השבט (וכמו שאבאר לקמן פירוש הירושלמי הזה) [וכן מצאתי בהגהת הגר"א]:
וע"כ כיון שמוכח לקמן דנתערב טבל בחולין נוטל דמים מן השבט וצריך לבאר דמפני מה נוטל דמים מן השבט. ע"כ נראה לי לבאר דהטעם דהא דטבל אינו בטל ברוב הוא משום דהוה כמו דשיל"מ ולא בטל ברוב אפילו מדאורייתא לשיטת הירושלמי שביארתי לקמן דס"ל כשיטת הר"ן וכמו שהוכחתי (שם) מהירושלמי (פ"ג דחלה) דקאמר בשעה שהוא כו' הואיל ואותו הטבל יכול לעשות חולין כיוצא בו אינו בטל וע"כ אינו בטל משום שהטבל יכול לעשות חולין כיוצא בו:
אך ה"מ לענין הפרשת תרומה אבל מ"מ כשנותנו לכהן נוטל דמים מן השבט דדשיל"מ הוא רק לענין איסור אבל לענין ממון כבר נתבטל בהחולין. ואף על גב דאמרינן בביצה (ד' ל"ח) נהי דאיסורא בטל ממונא לא בטל. ובירושלמי (פ"ב דמ"ש) [וכן בירושלמי שילהי ביצה וביארתי במ"א ששגה הק"ע שם] תחומין עשו אותו כמדת הדין אלמא דממונא לא בטל יותר מן האיסור אעפ"כ הא אמרינן לקמן בירושלמי בהדי' דטבל שבטל ברוב נוטל דמי' מן השבט (כצ"ל דהכי מוכח שם כמו שאבאר] אלא ודאי הא דלא בטל לענין איסור אבל לא לענין ממון. והטעם דטבל קודם שנפרש לית בי' עדיין ממונא של כהן וכמו דאמרינן בחולין (ד' ק"ל) מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מניין שפטור מן התשלומין ת"ל ולא יחללו כו' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. ולא דמי להא דאמרינן בירושלמי (פ"ה דתרומות) סאה תרומה טמאה שנפלה לכהן א"ל ולא דמי עצים אני חייב לך כו' מאי כדון נותן לו דמי עצים והשאר יחלוקו התם שאני שלאחר הפרשה הוא ממון של כהן דהא אם נפלה תרומה לחולין עולה באחד ומאה והוא משום גזל השבט דלאחר הפרשה אף על גב שנתבטל יש גזל השבט אבל בטבל קודם הפרשה ס"ל להירושלמי דאעפ"י שצריך להפריש תרומה אף על פי כן נוטל דמי' מן השבט. ולקמן נבאר עוד בזה]:
וע"כ אמרינן בירושלמי דאמר ר' שמעון שזורי מעשה שנתערבו פירות טבולין בפירותי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי צא ולוקחם מן העו"ג שע"כ אמר לו צא ולוקחם מן העו"ג ואעפ"י דהירושלמי ס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא וא"כ יכול לתרום עליו ממקום אחר. אעפ"כ אמר לו צא ולוקחן מן העו"ג והטעם משום דבתרוייהו אמרינן שמפריש ונוטל דמים מן השבט וכמו דאמרינן לקמן ב' הם שמעשרין שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין. וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותין. ואמר ר' זעירא זאת אומרת שהוא נוטל דמים מן השבט וע"כ לא רצה לתרום מיני' ובי' דאין בילה וא"כ דילמא יפריש מן החילוק שהוא מן הפטור על החיוב ואם היה מפריש ממקום אחר א"כ היה צריך ליתן לכהן ולא ליטול דמי' מן השבט דבאותם שהוא מפריש צריך לקיים מצות נתינה. וע"כ אמר לו צא ולוקחם מן העו"ג שבשניהם אעפ"י שצריך להפריש תרומה מדאורייתא ומשום דס"ל דאין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר ואעפ"כ בשניהם נותן לכהן ונוטל דמים וכמו דאמרינן לקמן ב' שהםמעשרין שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותין ואמר ר' זעירא זאת אומרת שהוא נוטל דמי' מן השבט (כצ"ל) וכמו שאבאר לקמן וע"כ אמר לו צא ולוקחם מן העו"ג:
אבל הש"ס דילן במנחות (ד' ל"א) לא ס"ל כשיטת הירוש' חדא דס"ל דהא דאין הטבל בטל ברוב הוא רק מדרבנן כמו דאמרינן בע"ג (דף ע"ג) דהא דאינו בטל הוא רק מדרבנן משום דחטה א' פוטרת את הכרי ועוד דס"ל דאעפ"י דאינו בטל רק מדרבנן אעפ"כ צריך להפריש וליתן לכהן ע"כ מפרש הש"ס דהטעם הוא דע"כ א"ל לך וקח לך מן כו' הוא משום דהטבל בטל ברוב מדאורייתא וע"כ א"ל לך וקח לך מן העו"ג הוא משום דקסבר יש קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר וה"ל מן הפטור על הפטור:
[והנה לשיטת הירושלמי יתיישב הא שהקשה הט"א על הא דאמרינן במנחות (ד' ל"א) לך וקח לך מן העו"ג ואמאי לא קאמר לו להפריש מיני' ובי' דהא אמרינן בר"ה (ד' י"ג) ריב"ב אמר משום ר"ט שזורי פול המצרי שזרע לזרע מקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו השריש לאחר ר"ה אין תורמין ומעשרין מזה על זה לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן כו' כיצד הוא עושה צובר גרנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו כו'. וא"כ סובר ר"ש שזורי דיש בילה וא"כ אמאי לא אמר להפריש מיני' ובי' ותירץ דהא דאמר דיש בילה היינו דווקא בפול המצרי דהוי דרבנן אבל בהא דטבל שנתערב דהוי דאורייתא אע"ג דלאחר שנתערב הוי דרבנן אפ"ה לא אמרינן דיש בילה. וכמו דמחלק הש"ס בביצה (ד' ל"ח) דבשל תורה אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ה"נ לענין בילה. והביא ראי' לזה מהא דאמרינן לעיל בירושלמי (פ"ה דדמאי) הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות או פלחי דבילה מעשר מכל א' בתמרים וגרוגרות בולל ונוטל כו' אמר חזקי' אין בלילה אלא ליין ולשמן בלבד ר' יוחנן אמר עד כזיתים נבללים כו' ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו אלמא דבדמאי מקילין דיש בילה וה"נ לענין פול המצרי משא"כ בדאורייתא. אך במנחות (ד' ל"א) מדמי לחד לישנא טבל שנתערב לדמאי אבל לשיטת הירושלמי ניחא דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא. וע"כ אמרינן דאין בילה ולא דמי להא דר"ש שזורי פול המצרי שזרע כו' דהתם הוא מדרבנן והירושלמי ס"ל דבדרבנן דהיינו בדמאי התירו דיש בילה ובירושלמי (פ"ג דשביעית) תני שש מידות אמרו חכמים בפול המצרי כו' מקצתן עשה כו' הדא היא צובר גרנו לתוכו נמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו (ואף דבירושלמי תני לה סתם אך בתוספתא וכן בר"ש תני לה בשם ר' שמעון שזורי עיי"ש]:
ובזה יתבאר שם הירושלמי ועוד מן הדא דאמר ר' זעירי אבא אנטולי זבן פירי מן דארמאי אתא לגבי' דר' יודא בן לוי שלח למנחם ברי' דיתקן לי' ויהיב לי' מעשרי' מי אתי קם עמי' ריב"ל א"ל מאן יעביד דא אלא אבוך (פי' לשבח שיפה עשה שנטל המעשרות) מחלפא שיטתי' דריב"ל תמן הוא אמר הלוקח פירות תלושין מן העו"ג מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותנם לשבט ונוטל דמים מן השבט. והכא הוא אמר הכין אמר ר' אבא ב"ר זמינא קומי ר' זעירא ר' סימן לא אמר כן אלא מי אתי קם עמי' ריב"ל א"ל לית אילין דאבוך ואיקפד:
ולכאורה צריך להבין דמאי קאמר ועוד מן הדא דמה שייך זה להא שהביא ראיה מתחילה מהא דר' שמעון שזורי דאין קנין לעו"ג בא"י כו' אך לפי מה שביארתי ניחא שפיר שהביא ראי' מתחילה מהא דר"ש שזורי שנתערב טבלו בחולין דשאל את ר' טרפון וא"ל צא ולוקחם העו"ג וא"כ מוכח מזה דר"ט ס"ל דאין קנין לעו"ג כו' כאורה כיון דס"ל להירושלמי דטבל אינו בטל ברוב מדאוריית' א"כ למאי אמר לי' לך וקח לך מן העו"ג כו' ואמאי לא אמר דיפריש מטבל אחר עליו כיון דאינו בטל מדאורייתא אלא דהטעם שיוכל ליטול דמים מן השבט וא"כ אם מפריש מטבל אחר לא יוכל ליתן דמים מן השבט וע"כ א"ל לך וקח לך מן העו"ג ולכאורה מה איכפת לי' לר' טרפון אם יפריש מטבל אחר ליתן לכהן. ע"ז מביא הא דריב"ל שהקפיד על מנחם ברי' דר' יודה בן לוי על שלקח התרומה ממה שלקח מן העו"ג אלמא כיון שא"צ ליתן הוי כמו גזל ביד כהן ע"כ ניחא מה שא"ל צא ולוקחם מן העו"ג כדי שיטול דמים מן השבט וע"כ אמר ועוד מן הדא כו' שבזה נתבאר הא שא"ל מתחילה לך וקח לך מן העו"ג כו' דאל"ה היה מוכח בהיפוך מחמת שאמר לו צא ולוקחם מן העו"ג דס"ל דיש קנין כו' וטבל בטל ברוב מדאורייתא וע"כ א"ל צא ולוקחם מן העו"ג וכמו דבאמת סובר הש"ס דילן במנחות (ד' ל"א) דמזה מוכח בהיפוך דס"ל דיש קנין כו' הוי מן הפטור על הפטור. וע"כ אמר ועוד מן הדא דאמר ר' זעירא אבא אנטולי כו' וא"ל לית אילין דאבוך שמזה יש לומר שבאמת ס"ל דטבל אינו בטל ברוב כמו דסובר ר' יוחנן והא דא"ל לך וקח לך מן העו"ג הוא לענין דצריך ליטול דמי' מן השבט וכמו שביארתי ובאמת ר"ל דס"ל דטבל בטל ברוב איפשר דס"ל כשיטת הש"ס דילן דמדאורייתא בטל ברוב. והא דאמר ליקח מן העו"ג היינו משום דסובר דיש קנין כשיטת הש"ס דילן במנחות (ד' ל"א) וכמו שביארתי [והטעם הא דאינו צריך ליתנו לכהן בטבל שנתבטל ברוב אע"ג דצריך להפריש תרומה מטעם דהוה דשיל"מ אך לא לענין נתינה הוא מטעם דבטבל עדיין אין בו חובת נתינה לכהן אלא שאסור לאכול מחמת טבל. וכמו דאמרינן בחולין (ד' ק"ל) מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מניין שפטור מן התשלומין ת"ל ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך וע"כ אם נתערב טבל ברור אעפ"י שלא נתבטל מחמת דהוה דשיל"מ היינו לעניין איסור אבל לא לענין חובת הנתינה ובזה נראה לי לבאר התוספתא (פ"ב דמ"ש י"א) כך אמרו ב"ה לב"ש לא אם אמרת בפירות שלא נגמרה מלאכתן כו' אמרו להם ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול לעשות תרומה ומעשר על מקום אחר וע"כ אין מחיצות קולטות ומסיים התוספתא ד"א אין חייבין תרומה ומעשרות אלא עד שירימו. והנה אינו מובן וא"כ צריך להגיה דקאי אדלעיל וכצ"ל ויכול לעשותן תרומה ומעשרות עד שירימו. אעפ"כ נראה לי לפרש שלא לשבש התוספתא דהא דקאמר ד"א אין חייבין תרומה ומעשרות אלא עד שירימו פי' דאע"ג דטבל אסור לאכול אעפ"כ זהו רק מצד טבל אבל אין בו חובת הנתינה לכהן אלא עד שירימו. וכמו דאמרינן בחולין (ד' ק"ל) מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מנין שפטור מן התשלומין ת"ל ולא יחללו את קדשי ב"י אין לך בהם אלא משעת הרמה. וכתב רש"י ה"ג בתוספתא וא"כ כיון דטבל אין בו רק איסור וחובת נתינה לכהן אינו רק אחר הרמה א"כ מוכח מזה דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וע"כ אין בו חובת נתינה רק אחר ההרמה. וע"כ אומר ד"א אין חייבין תרומה ומעשרות אלא עד שירימו פי' שאין בו חובת הנתינה עד אחר הרמה וע"כ סברי ב"ה דאפילו נגמרה מלאכתן נמי אין המחיצות קולטות ודוק. והיינו תוספתא (פ"ג דע"ש) ישראל שאכל פירותיו בטבלו אין לכהן בהם כלום שנאמר בהם תרומה אין לכהן בהם אלא עד שירימו וכן בן לוי שאכל מעשרותיו בטבלו אעפ"י שמתחייב בהם לשמים אין לכהן בהם כלום שנאמר את אשר ירימו.]
עוד שם בירושלמי ר' זעירא ר' אחא ר' תנחום ב"ר חייא בשם ריב"ל ג' שהם מעשרים שלא ברשות (והוא ט"ס וצ"ל ב' שהם מעשרים שלא ברשות כן כתב המפרש) זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותין. אמר ר' זעירא זאת אומרת שאינו נוטל דמים מן השבט אם את אומר שהוא נוטל דמים מן השבט הרי ברשות תרם. כבר ביארתי שצ"ל זאת אומרת שהוא נוטל דמים מן השבט ואם את אומר שהוא נוטל דמים מן השבט הרי ברשות תרם דכיון שהוא נוטל דמי' מן השבט ע"כ הוי כמו שתר' ברשו' (ודלא כפי' המפרש שם שנדחק לתת טעם דטבל שנתערב דכיון שכבר נתערב ברוב אינו חייב אלא מדרבנן וע"כ נוטל דמים מן השבט. וכן סובר דיש קנין כו' וע"כ כיון שאינו חייב אלא מדרבנן ע"כ נוטל דמים מן השבט. וכבר ביארתי דהירושלמי ס"ל דטבל אינו בטל ברוב מן התורה. וכן הא דהלוקח מן הטעם הוא דיכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'.
אך שעדיין צריך לבאר דמפני מה תורמין שלא ברשות דאיך יכול לתרום שלא ברשות הא בעינן שליחות בתרומה. דאף דנוטל דמים מן השבט אעפ"כ איך יכול לתרום שלא ברשות. וזה ודאי דהא דאמרינן ב' שהם מעשרים שלא ברשות היינו מהטבל שנתערב בחולין גופא (ואיפשר דס"ל דיש בילה) דמשל התורם הא קיי"ל דהתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' תרומות פ"ב) דהתורם משלו על של אחרים ה"ז תרומה ותיקן פירותיהם. וכן איתא בירושלמי (פ"ד דנדריםהמתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו. טובת הנא' מעשרותיו של מי. ר' אבהו אומר של מתקן ר' זעירא אמר של בעל הפירות כו' מתניתא פליגא על ר"ל ותורם תרומתו ומעשרותיו של חבירו לדעתו פתר לה ע"מ שלא יהא בהם טובת הנאה אלמא דס"ל להירושלמי דיכול לתרום משלו על של חבירו וכן מפרש למתניתין דמיירי בתורם משלו על של חבירו [ואפש' דע"ז סמך הרמב"ם ופסק דיכול לתרום משלו על של חבירו ולא קשה מה שהקשה המ"ל שם. דאע"ג דבש"ס דילן מיבעי ליה בנדרים (דף ל"ו) אך כיון דהירושלמי פשיטא לי' סמך על הירושלמי. ולקמן יתבאר עוד בזה:
ובזה יתבאר הא דאמר בירושלמי. ב' הן שהם מעשרי' שלא ברשות כו' ואמאי לא קחשיב ג'. וכמו דאי' בירושלמי (רפ"ז דדמאי). ר' אבהו בשם ר' יוחנן עשו אותו כמוכר פירות טבולין לחבירו כהדא דתני המוכר פירות טבולין לחבירו ה"ז רץ אחריו ומתקנו לא מצאו אם ידוע שהפירות קיימין מעשר עליהם ואם לאו אינו צריך לעשר עליהם. ספק קיימין ספק אין קיימין מעשר עליה' וקורא שם למעשרותיה' א"כ התם נמי מפריש שלא ברשות ובמ"א ביארתי שהוא מטעם זכיה אך התם מיירי שמעשר משלו על של חבירו]. והכא מיירי שמעשר משל בעל הכרי על של בעל הכרי:
אך עכ"ז צריך לבאר מפני מה בהני ב' דברים תורם שלא ברשות. דאע"פ שנוטל דמי' מן השבט אך אעפ"כ איך תורם שלא ברשות. וע"כ נרא' לי לבאר עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (ס' כ"א) על הא שכתב הרמ"א בשם תה"ד דהא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ב) אמר לשלוחו זיל תרום ושמע איש אחר אין תרומתו תרומה היינו טעמא דלא מהני משום דיש קפידא דרוצה דווקא בזה דיודע ומכיר בזה דיודע באיזה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה או רעה. אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין ליטול בזכות אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ויתרום:
וכתבתי שם. דמהתוס' דנדרים (דף ל"ו) משמע קצת דתורם משל בעל הכרי בעינן שליחות ממש וכן מהתוס' דנזיר (דף י"ב) שהקשו התוס' על שמעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי. וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן. ואיך נעשה שליח בדבר הזה. הא בשעה שעושה אותה שליחו' לא היה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח כו' ואם כן לפי דברי תה"ד דבזמן הזה דהפרשת חלה הכל שוין ליטול בכזית אין קפידא מי שיפריש וא"כ מה הקשו התוס'. ועוד קשה לי דאם לא בעינן שליחות ממש בהפרשת חלה א"כ מה הקשו התוס' דאע"פ דבשעה שאמרה לא היה יכולה להפריש אעפ"כ הא גילתה דעתה דניחא לה שהיא תפריש וא"כ תוכל להפריש אח"כ מטעם זכי' דהא זכות הוא לה כיון דגילתה דעתה דניחא לה שהיא תפריש:
וכן קשה לי מזה התוס' על מה שהביא המ"ל (פ"ד דבכורו' בשם בעת"ה (ס' קפ"ח) דס"ל דמי שגילה לאחר לעשות איזה פעולה ושמע אחר ועשה דהוי שליח וההיא דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ואזיל ותרם דאין תרומתו תרומה והוא משום דשאני התם דאיפשר דדעת ב"ה דשלוחו דווקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בע"ה לתרום בעין יפה או רעה כו' עכ"ד. דהא מהתוס' דנזיר מוכח דלא מן השם הוא זה אלא משום דבעינן שליחות ממש כו':
והנה שם הארכתי בראיות דבעינן שליחות ממש אך עכ"ז לשיטת הירושלמי נראה דס"ל דכל עיקר הקפידא הוא משום דאינו יודע דעתו של בעה"ב. ואע"ג דאמרינן בירושלמי (פ"ק דתרומות) וכן (בפ"ה דגיטין) ולא שותפין והתנן השותפין שתרמו זה אחר זה אלא כאן לתרומ' גדולה כאן לתרומת מעשר. כלום למדו תרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כאן להלכה כאן למעשר. אלמא דאפי בתרומת מעשר דהוי דבר קצוב אפ"ה אינו יכול לתרום כיון שאינו שלו. היינו נמי משום דהכרי אינו שוה ויש שם יפות ורעות ואינו יודע דעתו של בעה"ב. אבל בלא"ה לא בעינן שליחות ממש:
והנה בספרי (שם) הקשיתי על מה שכתב הר"ן בנדרים (דף ל"ו) דמיבעי ליה התם התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים. מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך דעת או דילמא מצוה דיליה הוא וניחא למעבדי'. ובעי למיפשט ממתני' דתורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ופריך אי לימא לדעתו דילי' מאן שוי שליח אלא לדעתו דבעל הכרי. הא קא מהני לי' דעביד שליחותי'. אלא משלו על של בעל הכרי כו' וא"א צריך דעת הא קא מהני ליה אלא לאו אין צריך דעת. ומשני לעולם משל בעל הכרי וכדאמר רבא באומר כל הרוצ' לתרום יבוא ויתרום וכתב הר"ן דכה"ג מהני לגבי תרומה דבגילוי דעת בלחוד דניח' לי' סגי. ולגבי מודר הנא' לא חשיב מהני אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה דהא איתא בפ' המדיר (פ"ז) כל השומע קולי יזון שליחותו קא עביד ומפקינן לי' מדתנן פ' המקבל (דף ס"ז) דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי אלמא דבתרומה מהני אפי' אי אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום משא"כ בגט דבעינן דווקא כל השומע קולי יזון דזהו שליחות מעלי' כמו שכתב הר"ן וכתבתי שם שקשה לי לפי"ז דא"כ איך הוי בעי ברפ"ק דקדושין (ד' י"א) למילף תרומה מגט הא בגט בעינן שליחות ממש ובתרומה לא בעינן שליחות ממש לדעת הר"ן דאפילו בתורם משל בעל הכרי ובגילוי דעת בלחוד סגי:
אבל לפי שיטת הירושלמי נראה דס"ל דבתרומה לא בעינן שליחות ממש ובזה ניחא לי הא דאמרינן בירושלמי (רפ"ב דקדושין) מניין ששלוחו של אדם כמותו אמר ר' אלעזר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כולן שוחטין אותו והלא א' שהוא שוחט ע"י כולם אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ויידא אמר דא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית וכי כולם הי' לוקחין והלא אחד הוא שהוא לוקח ע"י כולם אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו א"ר יוסי שני' היא שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אין תימר אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו לית יכול דאמר ר' זעירא בשם ר' אלעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפריש שלא מדעתו:
ולכאורה אמאי לא יליף הירושלמי מהא דילפינן שליחות בש"ס דילן בקדושין (דמ"א) שליחות מנלן כו' ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום כו' מנלן וכ"ת דיליף מגירושין כו' אמר קרא אתם גם אתם לרבות את השליח כו' ובירושלמי ליתא הא דשליחות דתרומה ואמאי לא עביד צריכותא וכדמסיק אתם גם אתם למה לי מיבעי לי' לכדר' ינאי מה אתם כו' וכן איתא בירושלמי (פ"ק דתרומות) ר' יוחנן בשם ר' ינאי אתם גם אתם מה אתם בני כו' אלא ודאי דהירושלמי סובר דשליחות דתרומה לא בעינן שליחות ממש אלא הטעם משום דאינו יודע דעתו של בעה"ב משא"כ לשיטת הש"ס דילן בעינן שליחות ממש:
ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ק דתרומות) דאמרינן התם ר' יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והלך אותו בן לוי ועשאן תרומת מעשר על מקום אחר והלך ישראל ונתן לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשאו זה אבל אם עשאו זה (פי' אם עשה הבן לוי תרומת מעשר) עד שלא נתנו זה לא. כהדא מתניתין ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה וכולה מיני' (פי' איך יכול הבן לוי להפריש מכי אמר לו כור מעשר יש לך בידי) פתר לה כר' יוסי דר' יוסי אמר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי (פי' כמו דאמרינן בגיטין (דף ל') אבא אלעזר בן גמלא הוא כו' וכשם שיש רשות לבעה"ב לתרום ת"ג כך יש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר: וצריך להבין דאמאי לא אמרינן בש"ס דינן הכי דאמרינן בב"מ (דף מ"ט) אמר ר"פ ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתי' והכי נמי מסתברא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו ת"מ על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר בי' משום הכי רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר בי' אמאי רשאי אשתכח דקא אכיל טבלים הכא במאי עסקינן כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אי הכי אימא סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עלי' אלא תרעומת כו' וא"כ משמע דהא דיכול הבן לוי לתרום היינו משום דבעה"ב אין רשאי לחזור משום דהוי מתנה מועטת:
והנה כבר הבאתי בס' ע"י (ח"ב דרוש י"ד) שבשיטה מקובצת הקשו אהא דאמרינן בב"מ (שם) דאיך יכול בן לוי לעשות ת"מ על מקום אחר והא לא זכה עדיין במשיכה או בקנין אחר. ותירצו דאיירי במכירי כהונה עיי"ש. והש"מ תירץ בשם הרא"ש דהוי כאלו הוא שלוחו. והקשו ג"כ דאיך נעשה שלוחו של בעה"ב כיון דאינו של בעה"ב דהא אין לו בהם רק טובת הנאה כו' והבאתי שם הירושלמי (פ"ק דתרומות) ישראל שאמר לבן לוי כו' והוא כיון דרשאי בעה"ב לתרום ת"מ נעשה הבן לוי שלוחו:
אך אעפ"כ נראה לכאור' דהש"ס דילן לא סבר להא דירושלמי דנעשה שלוחו דהא הוא לא אמר לו רק כור מעשר יש לך בידי ולא עשאו שליח כלל והטעם של הש"ס דילן הוא רק משום דאינו יכול לחזור במתנה מועטת. ע"כ נראה לי דהש"ס דילן אינו רוצה לאוקמי כאבא אלעזר ב"ג דבעה"ב יכול, לתרום ובן לוי נעשה שליח ע"ז שאמר לו כור מעשר יש לך בידי דהא לא עשהו שליח כלל וע"כ מפרש הש"ס דילן משו' דאינו יכול לחזור במתנה מועטת וע"כ יכול לעשות ת"מ וכל זה הוא לשיטת הש"ס דילן. אבל לשיטת הירושלמי דכל הטעם דאחר אינו יכול לתרום הוא משום שאינו יודע דעתו של בעה"ב וכל זה דווקא במה שהבעה"ב מקפיד בזה דכל הכרי אינו שוה. וע"כ אפי' בת"מ דהוא דבר הקצוב אפ"ה אינו יכול לתרום שלא ברשות בעה"ב אבל הכא שהבעה"ב אמר לו כור מעשר יש לך בידי וא"כ הבעה"ב אינו מקפיד בזה דהא המעשר אינו של בעה"ב אלא של בן לוי וע"כ נעשה שלוחו של בעה"ב לתרום ת"מ ולא בעי שליחות ממש דכיון דליכא לבע"ה קפידא בזה ע"כ יוכל הבן לוי שיהי' שליח אף דלא אמר לו שיהא שליח בהדי' ודוק:
ובזה יתבאר הירושלמי (פ"א דתרומות) קטן שהניחו אביו במוקשה והי' תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה. לא הוא שתורם אלא אביו הוא שאימן על ידו בא אביו ואימן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולבא א"ר שימי נשמעינה מן הדא הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו א"ל לקוט לך מן היפים האלו אם היו יפים אינו חושש משום גזל ואם לאו חושש משום גזל ואם היה לוקט ונותן לו בין כך ובין כך אינו חושש משום גזל אית לך מימר למפרע נעשית תרומה לא מכאן ולבא ואוף הכא מכאן ולבא:
והנה המ"ל הביא ברמב"ם (פ"ד דתרומות ה"ג) וכתב ומ"ש רבינו ואם בא בעה"ב ואמר כו' מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע עכ"ל. ותמיהני דנראה לי משמעות הגמרא דב"מ (ד' כ"ב) דפריך וכי נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע כו' וא"כ משמע מהגמ' דהטעם הוא או משום דאמרינן אגלאי מילתא למפרע או משום דשוי' שליח [ואיפשר דכוונת המ"ל ליישב הקושי' שהקשה הכ"מ על הרמב"ם דהא הגמרא משני בדשוי' שליח אליבא דאביי דס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ כיון דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ צ"ל בדשוי' שליח ואמאי לא הביא הרמב"ם. וע"כ הביא הירושלמי שמפרש דמכאן ולהבא נעשית תרומה וע"כ לא צריך לאוקמי בדשוי' שליח. אך לי נראה דהירושלמי מחולק בזה עם הש"ס דילן דלהירושלמי כיון דלא בעיין שליחות מעליא ע"כ אעפ"י דלא אמרין אגלאי מילתא למפרע אעפ"כ מועיל מכאן ולהבא אבל לשיטת הש"ס דילן בעינן שיהא שליח מעיקרא וע"כ בעינן דשוי' שליח וכמו דאמר הגמ' שם ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הוי תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אלמא דלא מהני אפילו אי אמרינן אגלאי מילתא למפרע משום דבעינן שליחות וא"כ מה מועיל אפילו נימא שהוא כמו שליח מעיקרא ודוק]:
ובזה יתבאר הירושלמי (רפ"ג דתרומות) אם הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה ופריך ולית הדא פליגא על דר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תיפתר שא"ל לך וקבע בצפון וקבע בדרום ובקדושין (ד' נ"ט) משני כגון שקדם בעה"ב ותרם את כרי' דה"ל מעשה. ולכאורה אם זה הוי קפידא א"כ אפילו בלא ביטל נמי אין תרומתו תרומה ואם דלא הוי רק כמראה לו מקום א"כ תקשה דאיך מבטל שליחותו בדברים ועיין בגיטין (ד' ס"ה) האומר לשלוחו ערב לי בתמרים וערב לי בגרוגרות כו' לא קשי' הא רבנן הא ר"א. הא רבנן דאמרי קפידא. הא ר"א שאמר מראה מקום הוא לו. ע"כ נראה לי דסברת הירושלמי דבאמת כיון דלא עשה כמו שאמר לו בטל השליחות אך מ"מ כיון שהוא אמר לו שיתרום אע"ג דאמר לו קבע בצפון והוא שינה וקבע בדרום מ"מ כיון שהוא גילה דעתו דניחא לי' שהוא מפריש א"כ יכול להפריש אח"כ מטעם זכי'. וכמו שהבאתי בס' ע"י מה שכתב הרא"ש בעירובין (ד' פ"א) דאחר שגילה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאינו קונה לו המעה וזוכה לו החנוני אמאי לא יזכה והכי נמי אעפ"י שבטל השליחות מטעם שלא עשה כמו שצוה לו (וכמו דאמרינן בגיטין (ד' כ"ט) זימנין דגיטא נמי לא הוי דנעשה כמו שאמר אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלי' ובירושלמי (פ"ג דגיטין ה"ה) לית הדא פליגא (נ"ל שהוא מ"ס וצ"ל מסייע) לר' יוחנן דאמר שומר שמסר לשומר חייב רבא ברי' דר' חייא משום תנאי בגיטין (פי' משום תנאי גיטין) דכיון ששונה בשליחותו ע"כ השליחות בטל ואעפ"כ יכול לתרום אח"כ משום זכי' וע"כ יכול לבטל הזכי' בדברים דדוקא שליחות ס"ל לר"ל דאינו בטל משום דס"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אבל זכי' שהוא עושה מעצמו לא משום שליחות זה ודאי יכול לבטל ולומר לא ניחא לי ועוד איפשר לומר לפי מה שביארתי בס' נ"י (סי' י"ז) על הירושלמי (רפ"ד דגיטין) דאמרין שם מתניתא פליגא על ר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים דהטעם דכיון שעשה שליח בפניו ע"כ אינו יכול לבטל שלא בפניו וכמו שכתב הר"ן בחידושיו על הא דתנן בראשונה היה עושה בד' ופליגי בה ר"נ ור"ש בשנים או בשלשה. וכתב הר"ן תמיהני דאפילו ביטלו בינו לבין עצמו אמאי לא יבטל דאי ידעינן כו' ליהוי בטל. וכתב שי"ל שהדין נוהג בשליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלין אותו שלא בפניו דלא אתי דיבור שלא בפניו דגרוע ומבטל דיבור שהיה בפניו כמו שאמרו בגיטין (ד' ל"ג) מילתא דמתעבדא בי עשרה צריכה בי עשרה למישלפה וה"נ אינו מבטל שליחות בדברים אבל מכיון שנתבטל השליחות והוא תורם מטעם זכי' דהוי כשליחות א"כ לא הוי אלימא כבפניו וע"כ יכול לבטל בדברים נמי:
וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אבל הש"ס דילן משני בקדושין (שם) כגון שקדם בעה"ב ותרם את כרי' והוא משום דאם אמר לקבוע בצפון וקבע בדרום אם הוי קפידא והוי ביטול השליחות לא יכול לתרום אח"כ בתורת זכי' ואם לא הוי קפידא א"כ לא הוי שינוי בשליחות ועיין בגיטין (ד' ס"ו) ודוק:
הרי נתברר דלשיטת הירושלמי לא בעינן שליחות ממש. אך אעפ"כ יש להקשות ע"ז מהירושלמי (פ"ב דערלה) מה את עביד לה בתחילת הפרשה או בסוף הפרשה ואין תימר בתחילת הפרשה אין הקטן מעלה ואין אחר מעלה ואינו דוחה את השבת ואין תעבדוני' בסוף הפרשה קטן מעלה ואחר מעלה ודוחה את השבת כו' עכ"פ אי העלאת המדומע הוי בתחילת הפרשה אין אחר יכול להפריש אע"ג דשיעורו קצוב שנדמע וא"כ אפילו אי הוי כתחילת הפרשה אמאי אינו יכול להפריש מטעם זכי'. אלא ודאי דאפילו לשיטת הירושלמי בעינן דווקא שליחות. ואיפשר לומר דזהו דווקא אם תחילת הפרשה היה צריכה דעת בעלים ע"כ גזרו מדרבנן שהמדומע יהיה סוף הפרשה כתחילת הפרשה אבל יש דברים שאפילו בתחילת הפרשה לא בעי שיעור וכמו שאבאר
ובזה יתבאר הירושלמי דהכא (ספ"ה דדמאי) דר' זעירא כו' בשם ריב"ל ב' הן שהן מעשרים שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין וזה שלוקח מפסקי' של כותין דהטעם כיון דבשניהם נוטל דמים מן השבט א"כ ליכא נ"מ בין אם תורם בעין יפה או בעין רעה ועוד דשיעורו קצוב בנתבטל ברוב לפי מה שביארתי בספרי ע"י (סי' כ"א) דכמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ז) דאורייתא כדשמואל דרבנן בדאורייתא א' מארבעים דרבנן בדרבנן א' מששים וברמב"ם פ"ג (מה' תרומות ה"ג) כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עלי' ואלו נוטלין א' מששים כו' ותרומת ח"ל ופירות עציץ שאינו נקוב וכתב המ"ל שם כיון דכללא כייל בפרק הזרוע דתרומה דרבנן א' מששים א"כ בכל התרומות ג"כ דרבנן א' מששים עיי"ש. ועוד דבטבל לת"מ הוי שיעורו קצוב אך אעפ"י שאין כל הכרי שוין אפ"ה כיון דנוטל דמי' מן השבט באלו ב' התרומות בטבל שנתערב וכן הלוקח מפסקי' של כותים ע"כ יכול לתרום אפילו שלא ברשות וע"ז אמר ר' זעירא זאת אומרת שנוטל דמי' מן השבט אם את אומר שהוא נוטל דמים מן השבטהרי ברשות תרם פי' דהוי כמו שברשות תרם (או שצ"ל אם אתה אומר שאינו נוטל דמים מן השבט הרי שלא ברשות תרם וע"כ ודאי שנוטל דמים מן השבט ודוק:
אך מהתוספות דע"ג מוכח דאפי' בנתערב טבלו בחולין אין יכול אחר להפריש שלא ברשות כמו שהקשו בע"ג (ד' ע"ג) בד"ה טבל מ"ט כהיתירו כך איסורו. והקשו התו' דל"ל האי טעמא תיפוק לי' משום דהוי דבר שיש לו מתירין ותירצו דצריכא תרוייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין הוה אמינא דווקא היכא דהבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולים להפריש אבל אי ליכא בעיר כו' וא"כ מוכח דאפילו היכא דנתערב טבל ברוב שאין אחר יכול להפריש דאל"ה הרי האחר יכול להפריש ואיפשר לומר כיון שאינו מוטל על האחר להפריש ע"כ הוי כדבר שאין לו מתירין:
[אך לכאורה איך יכול להפריש מיני' ובי' אי אמרינן אין בילה. וכמו דאמרינן לעיל בירושלמי א דדמאי) ר"י בשם ר' יונה בשם חזקי' אין בלילה אלא ליין ולשמן בלבד ר' יוחנן אמר עד כזיתין הנבללין. מתניתין פליגא על ר"י ובגרוגרות ובתמרים בולל ונוטל פתר לה עד כזיתין. ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו. משמע דלר' זעירא אמרינן דאין בילה ועיין בר"ה (ד' י"ג). והכי מוכח בירושלמי (פ"ג דחלה) דתני מעשר טבל שנתערב בחולין אוסר כל שהוא אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו ר"א בן ערך אומר וקרא שם לת"מ שבו ויעלה בא' ומאה. אלמא דמיני' ובי' אינו יכול להפריש. איפשר לומר דהכא מיירי בפחות מכזיתים ועוד דיכול להפריש אם יקח מן העו"ג. דבשניהם מפריש ונוטל דמיהם מן השבט וא"כ יוכל להפריש מזה על זה. דב' דברים אלו נוטל דמיהם מן השבט ודוק]:
והנה צריך עוד לבאר על מה שהבאתי מהירושלמי (פ"ד דנדרים ה"ג) המתקן פירותי' של חבירו שלא מדעתו טובת הנאת מעשרותיו של מי כו' אלמא דס"ל להירושלמי דיכול להפריש אחר פירותי' של חבירו שלא מדעתו ולענין פדיון פטר חמור אמרינן בירושלמי (פ"ב דקדושין ה"ח) פטר חמור ר' אלעזר אומר מקדשין בו את האש' ר' יוחנן אמר אין מקדשין בו את האשה ר' אימי בשם ר' אלעזר פטר חמור מקדשין בו את האשה מה אם הבכור שאינו מוציא מידי איסורו בחייו כו' עבר ופדאו שלא מדעת בעלים ר"א אומר אינו פדוי ר"י אומר פדוי כו' וא"כ בתרומה פשיטא ני' להירושלמי דיכול אחר להפריש שלא מדעת בעלים כמו דמשמע בירושלמי דקדושין (ומשמע דאפי' לא אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום) ואלו בפדיון פ"ח פליגי ומשמע דלא פליגי למי שייך הפ"ח אם פדיונו פדוי לפודה או לבעלים אלא דפליגי בפדיון גופא אם יכול לפדות שלא מדעת בעלים ודלא כהפ"מ שם) ובש"ס דילן הוא להיפוך דמיבעי לי' בנדרים (דף ל"ו) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת כו' ובפדיון פ"ח אמרינן בבכורות (דף י"א) אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי איבעיא להו פדיונו לפודה או דילמא פדיונו לבעלים וא"כ פשיטא להו דפטר חמור יכול אחר לפדות ובתרומ' מיבעי לי' ואלו בירושלמי הוא להיפוך דבתרומ' פשיטא לי' דיכול אחר להפריש ובפדיון פ"ח מיבעי לי' וכבר הקשו התוס' דב"ק (דף י"ח) דבפ"ק דבכורות (דף י"א) משמע דהפודה פ"ח שלא מדעתו מדבעי לי' פדיונו פדוי לפודה או דילמא פדיונו פדוי לבעלים כו':
ודע דהירושלמי ס"ל דבין בתרומה ובין בת"מ אם לוקח מן עו"ג מפריש תרומה ות"מ מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים. מן השבט ולא כמו שסובר הש"ס דילן בבכורות (דף י"א) דאמר ריב"ל מנין ללוקח טבלים ממורחים מן העו"ג שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת ב"י טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהם תרומת מעשר וכן איתא בש"ע (סי' של"א) ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שנגמרה מלאכתן וגמרן ישראל חייבים ומפריש תרומה ומ"ר ותרומת מעשר ומשייר לעצמו מעשר ראשון כו'] והירושלמי סובר דאפי' בתרומה גדולה נמי וע"כ אומר מפריש תרומה ות"מ מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט כו' מה טעם כי תקחי מאת ב"י כו' והטעם דסובר דיכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' וע"כ הוא הדין בתרומה נמי ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"א מהלכות תרומות הלכה י"א) כתב ומדברי הטי"ד (סי' של"א) משמע דאף בתרומה פטור הלוקח וכן הכריע שם מרן וכתב דמה שרבינו לא הביא דין הלוקח אלא בה' מעשר הוא משום דקרא גבי מעשר כתיב עיין שם ודוק:
והנה לכאורה קשה על הא דקאמר ריב"ל ג' הן שמעשרין שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותין. והגיה המפרש מהרא"פ ב' הן שמעשרין שלא ברשות (דהא לא קא חשיב רק שני דברים), וא"כ מ"ט לא קא חשיב עוד דבר א' והוא דאמרינן בירושלמי (פ"ג דמעשרות כו' לא הי' יכול כו' עושה אותה דמים ואוכלה (פי' אם מצא דבר שיש בו סימן ואם יניחנה יתקלקל ע"כ שם דמיהם ואוכלן (ועיין לקמן מה שביארתי שם) ר' יונה בעי דמים מהו שיטבלו כמקח (פי' מה ששם דמיהם אם זה חשיב כמקח ואסור לאכול אפי' עראי עד שיתרום) או מאחר שהבעלים מוציאין אותה לא נטבלה (פי' כיון שאם הבעלים מוציאים ממנו ע"כ לא הוי כמקח. ר' מנא בעי הגע עצמך שהי' נתונה בפיו לא נמאס הוא יכול הוא להחזירה (פי' וא"כ בשעה שאוכל הוא נמאס ואינו יכול להחזירה, וא"כ הוי כמקח) אם אומר את כן לא נמצא אוכל טבל למפרע (דאז הוי כמקח ממש) הדא אמרה דמים כמקח הן. (ואסור לאכול אפי' עראי עד שיעשר). ולכאורה קשה דאיך יעשר דהא באמת אינן שלו ואם הבעה"ב בא מוציא ממנו. וכבר הארכתי במ"א על הירושלמי (ריש תרומות) אתם פרט לתורם שאינו שלו. מה את עביד לה כתורם את שאינו שלו או כתורם של חבירו. נשמעינה מן הדא כו' והארכתי בזה דבחולה אעפ"י שהותר לו לאכול אעפ"כ אינו יכול לעשר ביומא (ד' פ"ג) ועיין בס' ע"י (ס' ט"ו) שהארכתי בזה. והכא הוא הטעם כמו שביארתי דהירושלמי ס"ל דעיקר הטעם משום שלא ניחא לי' משום חילוק של עין יפה או רעה. והכא שאם לא יתרום ויאכל תפסד כולו ע"כ מעשר (דהירושלמי ס"ל דלא בעינן שליחות ממש אבל מ"מ מ"ט לא קא חשיב לה.
ע"כ אלולי מסתפינא הי' נראה לי לקיים הגירסא ג' הן שהן מעשרין שלא ברשות. זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותין (צ"ל מפסקי') (ושל כותין) פי' זה שהוא לוקח מפסקי' דהיינו מה שב"ד פוסקים לו הדמים או שהוא פוסק (עיין תוספות פסחים (ד' י"ג) בד"ה מאי כו' ובב"מ (ד' ל"ב). וע"ז אומר את שהוא לוקח מפסקי' שצריך לתרום אם שם דמיהם וזה הוא שמעשר שלא ברשות ושל כותים (פי' הלוקח משל עו"ג דיכול לעשר שלא ברשות). וכבר הארכתי וביארתי הטעם דכיון דאין בזה קפידא לבעה"ב יוכל לתרום שלא ברשות ודוק:
ירושלמי שם כמה דתימר מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומה ומעשרות ואמר מן הדמאי על הדמאי. ר' בון ב"ר חייא בשם ר' שמואל ב"ר ר"י זאת אומרת ספק דימוע כספק תרומת מעשר של דמאי פטור מן הודאי (והוא ט"ס וצ"ל זאת אומרת ספק תרומת מעשר של דמאי כספק דימוע ופטורין מן הדמאי) (והמפרש מהרא"פ שכתב דאמתניתין קאי ולאו תירוצא הוא כו' שגה בזה מאוד). והפי' הוא שמקשה כמה דתימר מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומה ומעשר ואמר מן הדמאי על הדמאי כן שלא תאכל עד שיוציא עליו תרומה ומעשר והוא משום דילמא הדמאי הוא כבר מעושר. א"כ התרומת מעשר שמפריש הוא טבל וא"כ לא תאכל עד שיוציא עליו תרומת מעשר. וע"ז משני ר' בון ב"ר חייא זאת אומרת ספק תרומת מעשר של דמאי כספק דימוע פטורין מן הדמאי (פי' דכיון שקרא עליו שם תרומת מעשר אינו חושש דילמא הדמאי שתרם עליו הי' מתוקן וא"כ לא תאכל עד שיוציא עליו תרומת מעשר דמ"מ ה"ל כספק דימוע שנתערב תרומה בחולין ופטור מן הדמאי):
אך לכאורה לא דמי דהא אמרינן בפ"ק דדמאי א"ר יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. אמר ר' הושעי' אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן פי' וחלת ע"ה על דעתי' דר' הושעי' בפירות ע"ה הוא מתניתא אבל חבר שלקח פירות מע"ה ונדמעו לא (פי' דכיון שנדמעו אצל חבר לא שייך אימת קדשים עליו). על דעתי' דר' יוחנן היא הדא היא הדא. א"כ לפי טעמא דר' הושעי' הכח כיון שהחבר מתקן ומפריש ת"מ. א"כ לא שייך שעשו זה כספק דימוע. וא"כ הירושלמי אזילבשיטתי' דר' יוחנן שלא גזרו ע"ז מתחילה וע"כ לא הביאו הפוסקים זה הטעם ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"ה ה' י"ז):