Noam Yerushalmi on Demai Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תני ר' יוסי ור' שמעון אוסרין שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע לא כטעמא הדין טעמא דהדין טעמא דר' יוסי משום מסויים כצ"ל טעמא דר"ש שמא ישכח וישתה את השאר כהדא דתני מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה חילל ר' יוסי אומר לא חילל כו'
והנה משמע מהירושלמי שאינו מפרש משום ברירה דר' יוסי לית לי' ברירה אלא דהטעם משום דבעינן מסוים ואמאי לא מפרש הטעם משום דר"י לית ליה ברירה ומה שאומר הירושלמי טעמא דר"י משום מסויים כהדא דתני מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה חילל ר' יוסי אומר לא חילל מ"ט דר' יוסי (צ"ל ומודה ר' יוסי) שאם אמר על הסלע הישנה על הדינר הישן שחילל כו' דילמא הכא נמי לא משום מסויים אלא משום ברירה. ובאמת צריך להבין דאיך שייך לענין חילול טעמא דמסויים דבשלמא בתרומה בעינן מסויים כמו דאמרינן בעירובין (ד' ל"ז) וכן בירושלמי בפ"ג דתרומות דברי חכמים ר' זעירי כו' ונחשב לכם תרומתכם והרמותם כו' אף התורם במסויים וא"כ אמאי אמר הטעם משום מסויים. ואמאי לא אמרינן דהטעם משום דאין ברירה כמו דאמרינן בש"ס דילן בעירובין (ד' ל"ז) ר' יוסי אומר לא חילל ואמרינן התם דהטעם משום דאין ברירה:
ע"כ נראה לי שהחילוק הוא דבש"ס דילן אמרינן ת"ש האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס וע"כ ניחא דר' יוסי סובר דלא חילל וכמו דאמרינן התם איפוך) והוא דכיון דאין ברירה ע"כ אינו מחולל כלל אך זהו דוקא אי אמרינן על סלע שתעלה בידימן הכיס אבל לפי גירסת הירושלמי בהברייתא הוא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה א"כ כיון דלא אמר שתעל' בידי אך שאמר מחולל על סלע שבכיס זה. א"כ אי אמרינן דאין ברירה הוא שמחולל על הסלע אלא שאין יודעים איזהו הסלע וא"כ תקשה דאיך אמר ר' יוסי לא חילל משמע שאינו מחולל כלל הא באמת מחולל אלא שאינו יודע איזהו הסלע ולא דמי לסלע שתעלה בידי מן הכיס דהתם כיון שלא הקדיש מיד אלא תלה בסלע שתעלה ע"כ איפשר לומר דכיון דס"ל דאין ברירה ע"כ לא חילל כלל (ועיין בתוספות עירובין שהאריכו בזה דאי אמרינן דאין ברירה אם לא הוי תרומה כלל או דהוי תרומה אלא שמעורב אבל שיטת הירושלמי הוא כמו שאבאר לקמן דאם תולה הפרשה ולא הובררה ע"כ לא הוי תרומה כלל משא"כ אם אומר סלע שבכיס זה דלא תלה בהפרשה כלל). וע"כ אומר הירושלמי הטעם דהא דר' יוסי אומר לא חילל הוא משום דבעינן מסויים וע"כ אינו מחולל כלל וכן בשני לוגין לא הוי תרומה כלל:
[אך לכאורה צריך להבין דבשלמא בתרומה ניחא דבעינן דווקא מסויים כמו שאומר ונחשב לכם תרומתכם או משום דבעינן שירי' ניכרין כמו דאמרינן בעירובין (ד' ל"ז) אבל בחילול מנין. ואיפשר לומר דטעמא דר' יוסי כמו דס"ל בקדושין (ד' ס"ד) דהאומר קדשתי את בתי ואיני יודע אם גדולה שבגדולות דכולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ואמרינן התם דר' יוסי סובר דלא מחית אינש נפשי' לספיקא וע"כ לא הוה קדושין כלל וכן איתא בנדרים (ד' י"ט) דהיכא דספיקו חמור מודאי לא מחית אינש נפשי' לספיקא והכא בתרומה אם לא נאמר ברירה א"כ תרומה המעורבת בחולין וכן בהא דסלע אם תהיה מעשר שני א"כ הוא מעורב בכל הסלעים וע"כ כיון דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ע"כ לא הוי חילול כלל משא"כ אי אמרינן דהטעם דאין ברירה א"כ הוא מחולל אלא שאינו מבורר הסלע אבל אם מטעם דבעינן מסויים ע"כ לא הוי חילול כלל וכמו שביארתי וא"כ איפשר לומר דר"ש לטעמי' דס"ל דקדשי מדומעין וס"ל דמחית אינש נפשי' לספיקא בנדרים (ד' י"ש). וכן בנזיר (ד' ח') הריני מיר על מנת שיהא בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או נאבד ר' שמעון אוסר שספק נזירות להחמיר ר' יהודא מתיר שספק נזירות להקל ובזה היה איפשר ליישב מה שקשה לכאורה על התוספות דעירובין (ד' ל"ז) שכתבו ומהר"י מפרש דאי טעמא דר"ש משום דאין ברירה אתי שפיר דודאי היה א' מהם תרומה ומותר הכהן לאוכלו ואע"ג דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה אבל אטעמא דראשית פריך שפיר הכי נמי דלא הוי בכלל תרומה ויהיה כהן אסור לאוכלו כו'. ולכאורה הא אמרינן לעיל האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דאמרינן התם ר' יוסי אומר לא חילל וא"כ אי אמרינן דאי אין ברירה הוי תרומה אלא שאינו מבורר א"כ אמאי אמר ר' יוסי אומר לא חילל דאינו מחולל כלל. ולפי מה שביארתי היה איפשר לומר דזה תלוי בזה דלר' יוסי שסובר דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ע"כ לא הוי חילול כלל משא"כ לר"ש דסובר דמחית אינש נפשי' לספיקא ע"כ הוי תרומה אלא שאינו מבורר התרומה. וע"כ כתבו התוספות דאי טעמא דר"ש משום דאין ברירה ולעיל כתבו בסתם דאי טעמא דאין ברירה כו' אך הא שכתבו דאי טעמא דאין ברירה אתי שפיר דודאי היה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאוכלו היינו דווקא לר"ש דס"ל דמחית אינש נפשי' לספיקא אבל לא לר' יוסי דס"ל דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ודוק [אך שזה דוחק לומר דזה יהיה תלוי בהא דמחית אינש נפשי' לספיקא ויותר טוב לומר דמדמה תרומה דמתיר את הטבל לחילול שמתיר ההקדש דבשניהם בעינן מסויים. אך עכ"ז צריך להבין הא דאמרינן בירושלמי לא כטעמא דהדין טעמא דהדין טעמא דר' יוסי משום מסויים טעמא דר"ש שמא כו' וישתה את השאר דאע"ג דר"ש סובר דלא בעי מסויים אמאי לא קאמר דהטעם משום דסובר דאין ברירה וא"כ מעורב התרומה בחולין וא"כ אסור לשתות (ואיפשר דס"ל להירושלמי כמו הש"ס דילן בעירובין (ד' ל"ז) דר"ש סובר דיש ברירה וע"כ צריך לטעמא דשמא ישתה וכו' אך בירושלמי רפ"ג דגיטין משמע דס"ל דר"ש סובר דאין ברירה ואפ"ל דע"כ לא קאמר דהטעם משום דאין ברירה דא"כ לא היו שוין בטעמיהם דלר' יוסי דהטעם הוא משום מסויים אסור לכהן נמי לשתות ולר"ש היה מותר לכהן אבל אי מטעם שמא ישתה השאר כיון דלא יבוא לידי הפרשה הוי טבל ע"כ אפילו כהן אסור לשתות אפילו לר"ש נמי כמו לר' יוסי ודוק:
תמן תנינן המניח פירות להיות מפריש עליהם כו' מעשר שני כו' (כצ"ל) הדא מתניתין דלא כר' יוסי וכר"ש תמן למפרע נתקלקלו ברם הכא מאובדן ואילך נתקלקלו [**עיין ** בהמפרש מהרא"פ שפירש דהתם הי' לו חזקת תרומה אבל הכא לא הי' חזקת תרומה מעולם ושנה בזה והעיקר הוא כמו שביארתי בספרי נ"י על הא דאמרין בירושלמי (פ"ג דגיטין ה"ח) דתנן המניח פירות להיות מפריש עליהם מפריש עליהם בחזקת שהן קיימים אם אבדו ה"ז חושש מעל"ע כו' תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים תני ר' יוסי ור' שמעון אוסרין שמא תבקע הנוד כו' וה"נ צריך למיחש שמא יתקלקל אמר ר' זעירא תמן למפרע נתקלקל (פי' דהתם הקלקול למפרע דכיון שלא יבוא בסוף לידי הפרשה א"כ נתקלקל למפרע ושותה טבלים אבל הכא אף שאיפשר שימצא אח"כ שהחמיצו אעפ"כ לא חיישינן שמא יחמיץ אח"כ דאפי' אם יחמיץ אח"כ מאי איכפת לן הא מ"מ לע"ע לא החמיצה וכ"ת הא אם יחמיץ אח"כ ה"ז חושש מעל"ע א"כ גם התם למפרע נתקלקל זה אינו דהתם אם מוצא שהחמיץ ה"ז חושש מעל"ע דשמא החמיץ מקודם וע"כ מוקמינן בכל שעה אחזקה שלעבר דודאי לא החמין מקודם וממילא לא חיישינן שמא ימצא אח"כ שהחמיץ מעל"ע כיון דהשתא לא החמיץ אבל גבי בקיעת הנוד חיישינן שמא תבקע הנוד אח"כ ונמצא שותה טבלים למפרע והפ"מ והק"ע נדחקו בזה מאוד והק"ע פי' תמן למפרע נתקלקל כשתבקע הנוד הרי הכל מקולקל משא"כ כאן כשנעשה חומץ אין לחוש אלא מעל"ע ולא מקודם והוא דחוק והעיקר כמו שביארתי כיון דמוקמינן אחזקה שלא החמיץ ע"כ לא חיישינן שמא יתחמץ אח"כ בתוך מעל"ע ודוק:
ומזה מוכח כמו שפיר"ת בקדושין (דף מ"ב) שנחלקו ר"ת ור' מנחם מיוני בקטנה שהלך אבי' למדינת הים והשיב ר' מנחם דאע"ג דשמא קידש לא חיישינן חיישינן לשמא יקדש והשיב ר"ת דהשתא דאתית להכי אף כשהיא קטנה מותרת דכיון דלא חיישינן שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם דכל שעה ושעה יש לנו לומר דלא קידש עדיין ואפי' חיישינן שמא יקדש כו' ולא דמי לשמא ימות דהתם מיירי כו' שהגט חל שעה א' לפני מיתתו ואיכא למימר דמיד ימות נמצא דכל שעה אסורה לאכול בתרומה ואיכא למימר שמא ימות כו' ע"ש ומהירושלמי שמחלק ר' זעירא תמן למפרע נתקלקל הכא מאובדן ואילך נתקלקל משמע כפיר"ת דהא דחיישינן שמא ימות הוא משום דהקלקול למפרע משא"כ בשמא יקדש דכל שעה מותרת ע"כ אפילו לשמא יקדש שהוא זמן דלהבא נמי לא חיישינן ודוק.
שם תמן תנינן פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש תנא הראשונה מעל בספק ועל השני' מעל בודאי דברי ר"ע וחכ"א על כולן מעל בספק ועל האחרונה מעל בודאי א"ר יודן אבוי דרב מתני' הדא דתימר כשהי' עשר אבל אם הי' שתים על הראשונה מעל בספק ועל ה שני' מעל בודאי:
והנה המפרש מהרא"פ גורס וחכ"א על כולן לא מעל בספק רק בשנים אבל בעשר אמרינן כל דפריש מרובא פריש והוא דחוק בפי' הירושלמי גם הא שכתב כל דפריש מרובא קא פריש הוא תמוה דכיון שהוא נוטל מן הקבוע לא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש והא שכתב הרא"ש בפ"ה דחולין לענין אותו ואת בנו שאם נשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן בו ביום כיצד יעשה מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ושנים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר היינו דווקא אם מכה אותן וטורדן ואמרינן כל דפריש מרובא פריש.
ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שהקשו התוספות במעילה (ד' כ"א) תימא דליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכ"ת דבר שיש לו מתירין הוא ע"י פדיון ואפי' באלף לא בטיל הא ליכא למימר דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דלא בטיל אי נמי מטבע חשוב הוא ולא בטיל וכבר הקשו האחרונים על דברי התוספות האלו ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"ז מה' מעילה) דהא דמטבע הוי דבר חשוב ולא בטיל הוא רק מדרבנן. וא"כ אכתי קשי' דליבטל מדאורייתא. וא"כ אין בזה מעילה:
וע"כ הי' נראה לי לבאר והוא דאמרינן בירושלמי (פי"א דתרומות) ואף בקודש כן (פי' שאינו חייב להטיף רק שלש טיפין ותו לא. אמר ר' הושעי' לא שנו אלא בקדשים שיש להם מתירין. אבל בקדשים שאין להם מתירין אפי' כל שהוא צריך להחזיר. ונ"ל דהטעם הוא דבדבר שאין לו מתירין (פי' שאין להם היתר לכהנים. וא"כ יש בזה מעילה. וכל שיש בזה מעילה הוי כמו ממונא. וע"כ לא שייך בו ביטול. אבל אם יש בזה היתר לכהנים. א"כ ליכא אלא איסור וע"כ שייך בו ביטול. משא"כ אם אין לו מתירין הוי כמו ממונא. ובשלמא בהדיוט שייך מחילה. משא"כ לגבוה אין שייך מחילה. וע"כ אפי' כל שהוא צריך להחזיר וע"כ הקדש לא בטיל משום דממונא לא בטיל. וא"כ לא קשה קושי' התוס' דליבטל האיפרוטה. ועיין בס' ע"י (ח"ב ד"ו) שהקשיתי על דברי התוס' דהא אמרינן בביצה (ד' ל"ח) דממונא לא בטיל:
והנה שם תירצתי דע"כ מקשו התוס' והוא משום דאע"ג דממונא לא בטיל איסורא מיהא בטיל. וכמו דמסקינן התם בביצה (ד' ל"ח) דאע"ג דממונא לא בטיל איסורא בטיל. אך שם הארכתי אם חלוק האיסור מהממון דלענין תחומין אין האיסור תלוי בממון כל כך. דהעיקר תלוי במה שקנה שביתה מעיו"ט. ואפי' אם הי' מקנה לו עתה לא מהני. וע"כ אין האיסור תלוי בממון. וע"כ מסיק בביצה (שם) דמחלקינן האיסור מהממון דאע"ג דממונא לא בטיל איסורא בטיל. אבל במקום שכל האיסור הוא רק מפני הממון כגון פרוטה בכיס זה של הקדש א"כ כיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל. וכתבתי שם דאיפשר דהתוס' לא מחלקו בזה. אלא כמו דאמרינן שם בתחומין נהי דממונא לא בטיל איסורא מיהא בטיל:
וכל זה הוא לשיטת הש"ס דילן. אבל לשיטת הירושלמי דאמרינן בתחומין כיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל. וכמו דאמרינן (פ"ג דמעשר שני) מתניתא פליגא על ר' יוחנן (פי' דדווקא כל שיש בו הותיר המדה השבח לפי חשבון כל שאין בו הותיר המדה השבח לשני. דהא תנן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן. (והא הכא אין בו הותיר המדה אעפ"כ הרי אלו כרגלי שתיהן). א"ר בא תחומין עשו אותו כמדת הדין (פי' כמדת הדין הוא לענין ממון כמו שהבאתי בספרי ע"י (ס' י"ח) וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דברכות) למדת הדין אמר ר' יצחק כו' עיי"ש פי' למדת הדין לענין ממונא וכן בירושלמי (רפ"ב דקדושין) אף למדת הדין כן פי' לענין דיני ממונות כמו שפירש המפרש שם. וע"כ קאמר תחומין עשו אותו כמדת הדין. וכיון דהאיסור תלוי בממון וכיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל וכבר הבאתי בספרי א"ה (דרוש כ"ג) מה ששגה הק"ע בשילהי ביצה דאמרינן שם א"ר בא תחומין עשו אותו כמדת הדין. ולא ידע אמה קאי ונדחק בזה. ונעלם ממנו סוגי' הירושלמי דפ"ב דמ"ש דמתרץ על הא דר' יוחנן דאמר דבעינן דווקא הותיר המדה עיי'"ש]. וא"כ כיון ששיטת הירושלמי הוא דלא כשיטת הש"ס דילן רק כיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל. א"כ לא קשה מידי קושי' התוס' דליבטל האי פרוטה דכיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל דממון של הקדש לא בטיל. וממון של הקדש מקרי ממון שיש לו תובעים. כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ד דמ"ש) מה בין הקדש מה בין מ"ש. א"ר הילא הקדש יש לו תובעים מ"ש אין לו תובעים פי' א"ר יוסי ולא כבר איתמר טעמא הקדש יש לו תובעים מ"ש אין לו תובעים. וכמו דאיתא בש"ס דילן בב"מ (ד' נ"ד) עיי"ש:
אך אעפ"כ לכאורה ליכא לתרוצי הכי. דהא כיון דתנן במעילה (ד' כ"ב) ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי וחכמים פוטרים. ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו עד שיתודע לו שיביא עמו אשם ודאי וכו'. וא"כ ליכא בזה ממונא דאפילו אם נאמר דמעל. אעפ"כ אינו מחויב להביא את מעילתו מה שנהנה מן הקדש. א"כ אין בזה דמים להקדש. א"כ קשה דליבטל האי פרוטה ודוחק לומר כיון דמעיקרו ממון הוא. ע"כ לא בטיל. (ואיפשר דזה הוי קשי' להו להתוס' דליבטל האי פרוטה ולא תירצו דממונא לא בטיל):
[וכבר ביארתי במ"א על מה שכתב המ"ל ברמב"ם (פי"ב מה' שגגות) שכתב שם ודע דאף אליבא דר"ע דמחייב על ס' מעילות אשם תלוי וכדתנן בכריתות (ד' כ"ב) ר"ע מחייב על ס' מעילה אשם תלוי חייב להביא אף לאחר יוה"כ משום דאין יוה"כ מכפר כי אם על איסורא אבל על ממונא אינו מכפר והכי איתא בהדי' בכריתות (ד' י"ח) כו' עיי"ש. וביארתי במ"א דאיפשר דלא דמי דהכא כיון דמ"מ אינו מביא מעילתו. דהיינו גזילו רק אשם תלוי בלחוד. א"כ לא הוי ממונא וע"כ יוה"כ מכפר):
וא"כ קשה אליבא דר"ע דליבטל האי פרוטה כיון דמ"מ לית בזה ממונא אך לר"ט דתנן התם בכריתות (ד' כ"ב) א"ר טרפון מה לזה מביא שתי אשמות אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם בשני סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי כו' והתוס' כתבו בשבת (ד' ע"א) דלר' טרפון דינא הכי ולא עצה טובה קמ"ל. וא"כ לר"ט הוי כמו ממונא דהא צריך להביא מעילתו. וע"כ לא בטיל משום דממונא לא בטיל:
ובזה יתבאר הירושלמי תמן תנינן פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר בכיס זה הקדש תני על הראשונה מעל בספק ועל השני' מעל בודאי וחכ"א על כולן מעל בספק. ועל האחרונה מעל בודאי. אמר ר' יודן אבוי דר' מתני' הדא דתימר כשהי' עשר. אבל אם הי' שתים על הראשונה מעל בספק ועל השני' מעל בודאי ובדברי חכמים קאמר על כולן מעל בספק ועל השני' מעל בודאי ע"ז אמר ר' מתני' הדא דתימר כשהי' עשר. פי' דלכך נקט לישנא בדברי חכמים דמיירי כשהי' עשר. אבל אם הי' שנים לא פליגי דעל הראשונה מעל בספק. ועל השני' מעל בודאי והוא דבדר' עקיבא נקט ראשונה ושני'. משום דמיירי דלא הי' רק שתים. דאם הי' יותר הי' בטל. וכ"ת דממונא לא בטיל הא כיון דלר"ע לא מחייב להביא מעילתו. א"כ סוף כל סוף ליכא ממונא לגבי הקדש. וע"כ בטל. וע"כ לא נקט רק ראשונה ושני' משום דמיירי שלא הי' רק פרוטה חדא. ועתה הם שנים בהדי שנפלה. וא"כ ליכא רובא. אבל רבנן דהכא לאו היינו רבנן דמתניתין דלא מחייבי בספק דאמרי עד שיוציא את כל הכיס. אלא רבנן היינו ר' טרפון דס"ל דצריך להביא מעילתו אפי' במעילה מרובה. וא"כ שייך ממונא לגבי הקדש וס"ל ג"כ דחייב על ס' מעילות אשם תלוי וע"כ נקט בלישני' על כולן מעל בספק. ועל האחרונה מעל בודאי. וע"ז אמר ר' מתני' הדא דתימר כשהי' עשר פי' דחכמים לאו היינו חכמים דמתניתין דלא מחייבי על ס' מעילות אשם תלוי דא"כ אין צריך למעול כלל. וע"ז אומר דחכמים סברי כר"ע דעל שנים על הראשונה מעל בספק ועל השני' מעל בודאי. אלא דחכמים היינו ר טרפון דסבירא ליה דצריך להביא מעילתו וא"כ הוי ממונא וממונא לא בטיל אפילו אם נתערב בעשרה מה שאין כן לר' עקיבא כיון דסוף כל סוף אינו מביא מעילתו א"כ לא הוי ממונא וכ"ת הא הכא מיירי בפרוטה וא"כ הוי מעילה מועטת זה אינו דהא דר' עקיבא מחייב בס' מעילות במעילה מועטת להביא מעילתו הוא רק מצד עצה טובה והראי' דבמעילה מרובה אינו מחוייב להביא מעילתו א"כ כיון שהוא רק מצד עצה טובה א"כ גרע מממון שאין לו תובעין דהא הגזבר אינו יכול לתובעו משא"כ לר' טרפון כיון דמן הדין הוא א"כ הוי כממון שיש לו תובעים וע"כ לא בטיל דהא צריך להביא מעילתו ודוק. אבל לר"ע בטיל כיון דבפרוטות הראשונות שחייב על זה ליכא עדיין ממונא א"כ הוי רק איסור בעלמא וע"כ שייך ביטול ואע"ג דאם יטול כולם א"כ חייב בממון ואז לא בטיל היינו אם יטול כולם אבל כל זמן שלא מעל בכולם הוי רק כמו איסורא בלחוד ואיסורא בלחוד בטיל:
שם (רפ"ג דדמאי) ר"ש בן לקיש אמר אפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול כמה דתימר למפרע טבל שתה. ואמר אוף הכא למפרע חולין הוציא אלא כאן תלוי בהפרשה א"ר יונה כאן וכאן תלוי בהפרשה נעשה כאומר אל יצא הכיס הזה מידי פרוטה מחלפא שיטתי' דרשב"ל תמן הוא אמר מועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין והכא הוא אמר הכין מן דאצרכת לי' חזר ופשטה:
והנה בספרי נ"י (ס' א') כתבתי על הא דאמר רשב"ל אמר אפי' הוציא את כל הכיס לא ימעול כמה דתימר למפרע טבל שתה אוף הכא למפרע חולין הוציא וכתבתי שם שנ"ל שהוא ט"ס וצ"ל למפרע חולין שתה ודלא כהמפרש שפי' אוף הכא למפרע חולין הוציא פי' דאמאי אמרינן שאם אמר פרוטה בכיס זה הקדש דפליגי ר"ע ורבנן וס"ל לר"ע דכיון שהוציא הראשונה מעל נאמר דאינו קדוש אלא הפרוטה שנוטל אחר כך לשם הקדש אלא כאן תלוי בהפרשה: וביארתי שם עפ"י מה שכתבו התוספות רי"ד בשם הריטב"א שהקשה על הא דאמרינן בקדושין (דף נ"א) המקדש אחת מב' אחיות דהוי קדושין שאין מסורין לביאה. והקשה הריטב"א דהא אי אמרינן ברירה הוי קדושין המסורין לביאה מתחילתו הוא ותירצו בתוספות רי"ד דודאי אם היה אמר איזה שארצה הוי תלוי בברירה שתלה ברצונו אבל זה שקידש מתחילתו בספק שלא בירר איזה קידש אין לומר שום ברירה (ואף שבס' אבני מלואים השיג ע"ז וכתב דאפי' לא התנה מתחילה ולא פירש נמי אמרינן ברירה למ"ד דיש ברירה והביא ראיה מהתוס' דיומא (דף נ"ד) וכן כתבו התוספות להדי' בתמורה (דף ל') דכל שלא הוברר האיסור מתחילה קודם תערובתו סמכינן אברירה ע"ש. אפ"ה הרי התוס' כתבו בשילהי מעילה (דף כ"ב) כי אתא ר' זירא אמר רמי לי' ר"ל לר' יוחנן כו' ר"פ אמר כיסין אלוגין רמא לי' וכתבו התוס' דס"ד דטעמא דמתניתין משום ברירה אעפ"י שאינו מפרש שום דבר. ולכך פריך מלוגין דאפי' למ"ד יש בריר' מ"מ דווקא משום שפירש שאני עתיד להפריש אבל בסתמא לא אלמא דבסתמא לא אמרינן ברירה:
ובזה יתבאר הירושלמי רשב"ל אמר אפי' הוציא את כל הכיס לא ימעול כמה דתימר למפרע טבל שתה והוא ט"ס וצ"ל למפרע חולין שתה אוף הכא למפרע חולין הוציא. פי' דאמאי פליגי ר"ע ורבנן וס"ל לר"ע דכיון שהוציא הראשונה מעל נאמר דאין קדוש אלא הפרוטה שנוטל אח"כ לשם הקדש. וע"ז משני אלא כאן תלוי בהפרשה. פי' דהא דאמרין ברירה היינו דווקא בשני לוגין שאומר שאני עתיד להפריש. אבל אמר סתם פרוטה בכיס זה הקדש. כיון שלא תלוי בהפרשה לא תלוי בברירה. והוא דאם אינו מפרש ותולה במה שיהי' אח"כ לא תלוי בבריר'. וע"ז אומר הירושלמי אלא כאן תלוי בהפרשה. וע"ש מה שביארתי עוד על דברי הירושלמי:
וכעת נראה לי לבאר באופן אחר וכמו דאיתא בירושלמי ואין צריך להגיה רשב"ל אמר אפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול כמה דתימר למפרע טבל שתה. אוף הכא למפרע חולין הוציא:
והוא דיש לחקור בהא דתנן בגיטין (דף כ"ה) הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון כו' דברי ר"מ ור' יהודא ור' יוסי ור' שמעון אוסרין והוא משום דלית להו ברירה אם הא דאמרינן דלית להו ברירה היינו דלא הוי תרומה כלל והוי טבל. או דלית להו ברירה. ואמרינן דמעורבת התרומה בחולין. וע"כ לא יכול לשתות. והנה רש"י בחולין (דף י"ד) כתב על הא דר' יוסי ור' שמעון אוסרין אלמא לר' יהודה לית ליה בריר' וחייש שמא תרומה שתה. אלמא דהוי תרומה אלא שהוא מעורב:
והנה בעירובין (דף ל"ז) כתבו התוס' בד"ה אלא מעתה כו' ומהר"י מפרש אהא דפריך אלא מעתה הי' לפניו שני רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה. ואם לא ירדו גשמים היום. יהא זה תרומה ע"ז ה"נ בין ירדו בין לא ירדו דאין בדבריו כלום ופי' מהר"י דאי טעמא דר' שמעון משום ברירה אתי שפיר דודאי היה אחת מהם תרומה ומותר הכהן לאוכלו ואע"ג דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה. אבל אטעמא דראשית פריך שפיר הכי נמי דלא הוי כלל תרומה והיה כהן אסור לאוכלו אלמא דאי אין ברירה מ"מ הוי תרומה אם הי' לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום:
והנה הירושלמי סובר דאי אין ברירה הוי טבל ואפילו כהן אסור לאוכלו דאמרינן שם (פ"י דדמאי) תני ר' יוסי ור' שמעון אוסרין שמא כו' והטעם הוא משום דאין ברירה. וא"כ כיון דלא בא לידי ברירה הוי טבל גמור וע"כ אמר רשב"ל אפי' הוציא את כל הכיס לא ימעול כמה דתימר למפרע טבל שתה אוף הכא למפרע חולין הוציא (פי' כמה דתימר למפרע טבל שתה. ולא אמרינן דאי אין בריר' הוי תרומה מעורבת בחולין. וא"כ ה"נ אם אין ברירה לא הוי הקדש כלל. ואפי' הוציא את כל הכיס נאמר דחולין הוציא וע"ז תירץ אלא כאן תלוי בהפרשה א דהא דאמרינן אם לא אמרינן ברירה הוי טבל למפרע ולא חולין מעורב בתרומ' היינו דווקא התם דתלוי בהפרשה שאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש. וע"כ אם לא בא לידי הפרשה. ע"כ הוי טבל למפרע. דהא לא בא לידו מה שאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש. אבל גבי הא דאמר פרוטה בתוך כיס זה הקדש דלא תלוי כלל בהפרשה. ע"כ אפי' הוציא את כל הכיס אעפ"כ הוי הקדש מעורב בחולין. וע"ז אמר ר' יונה כאן וכאן תלוי בהפרשה נעשה כאומר אל יצא הכיס הזה מידי פרוטה הקדש. פי' אפי' אם היה כונתו שאמר פרוטה בכיס זה הקדש דהיינו שיפריש. אפ"ה נעשה כאומר אל יצא הכיס הזה מידי פרוטה הקדש פי' שאל יצא מידי פרוטה הקדש שאפי' לא יבוא לידי הפרשה אעפ"כ יהי' בתוכו הקדש וע"כ אעפ"י שלא בא לבסוף לידי ברירה אעפ"כ הוי א' מהן הקדש אלא שאינו ידוע איזה מהן. והא דאמרינן גבי שני לוגין דלמפרע טבל שתה היינו משום שתלה במעשה דהפרשה אבל אם לא תלה במעשה דהפרשה קדוש א' מהן רק שאינו ידוע איזה הן.
וכמו שכתבו התוס' במנחות (דף פ') דהפריש ב' חטאות לאחריות דמיירי כגון דאמר תקדש א' מתוך שתים כי ההיא דלקדשו ארבעים מתוך שמונים אבל צריך לדקדק דלא תקשי אם אין ברירה דגבי תודה ששחטה על פ' חלות לא קשיא מברירה כדפירשתי לעיל (פי' שכתבו התוס' לעיל במנחות (דף ע"ח) לקדשו ארבעים מתוך שמונים. ואע"ג דר' יוחנן לית ליה ברירה בריש כל הגט (דף כ"ה) היינו היכא שמברר לבסוף דלאו כלום עביד. אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנייהו. וכשבא להפריש ד' חלות של תודה צריך להפריש ד' חלות מכל מין ומין דאל"ה כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל ועיין בספרי נ"י (סימן א') שהארכתי בזה. אלמא דאעפ"י דאמרינן דאין בריר'. אעפ"כ הוא קדוש:
וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דקדושין ה"ב) אמר ר' אלעזר באחיות לא קידש ובחטאות כיפר וביארתי בספרי נ"י שם דמיירי שאמר הרי כולכם מתקדשות כו' דאין אחת מהם מקודשת וכן פי' הפ"מ עיי"ש ובחטאות כיפר וביארתי שם דקמ"ל דלא אמרינן כל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו וכמו שביארתי שם דזה הכלל אינו רק דווקא היכא דסתרי אהדדי עיי"ש באורך. אבל כעת נראה לי לבאר שהפי' הוא הא דבאחיות לא קידש ובחטאות כיפר היינו אם קידש א' מב' אחיות ור' אלעזר סובר דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין ובחטאות כיפר ואם קידש אחת מתוך שתים בחטאות אע"פ שאין יודע איזה הן ואפילו אי אמרינן דאין ברירה מכל מקום א' מהן קדוש וע"כ כיפר וע"ז אומר האיך עבידא שחט שתי חטאות לשם חטאת אחת המזבח בורר את הראוי לו. שניהם אסורין באכילה (פי' הא דאמרינן דבחטאות כיפר הוא משום שבאמת א' מהן קדוש רק שאינו יודע איזהו וע"כ שניהם באכילה דהא אינו יודע איזהו חטאת (משא"כ באחיות לא קידש אם קידש א' מב' אחיות לא הוי קדושין כלל מחמת שקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין) שחט שני אשמות לשם אשם א' דהיינו שקידש א' מתוך שתים המזבח בורר את הראוי לו דבאמת הא' מהן הוא קדוש ושתיהם אסורים באכילה מחמת שאין אנו יודעים איזה מהם קדוש:
וע"ז אומר ר' זעירא בשם ר' יוחנן שחט את לשמו ואת השני לשמו כיפר שאין הראשון שלא כשר אלא מכח שמו הבא אחריו אבל שחט הראשון לשמו והשני שלא לשמו אם כיפר הראשון על מה השני בא ומכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה וזהו אגב דאמר לה בפ"ק דשבועות ה"ב) אמר נמי הכא כדרך הירושלמי ואינו שייך לכאן) והנה בספרי נ"י (ס' א' שם) ביארתי דמיירי באשםשכשר שלא לשמה אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. וע"כ הראשון כשר והשני ג"כ כשר דכיון דלא עלה לבעלים לשם חובה צריך להביא השני דהא הפריש שניהם לאחריות אבל אם שחט הראשון לשמה והשני שלא לשמה על מה השני בא ומכפר ולא כמו שפירשו הק"ע והפ"מ דקאי על חטאת דהא חטאת פסול שלא לשמה ועיין במנחות (ד' מ"ח):
וכעת נראה לי לבאר דקאי נמי על חטאת דאם שחט הראשון שלא לשמו ואת השני לשמו כיפר (פי' דאיפשר דמותר לאכול הבשר ממ"נ דאם הראשון חטאת א"כ נפסל שלא לשמה וצריך להביא השני ומותר לאכול ואם לא הי' הראשון חטאת א"כ השני חטאת ובודאי דמותר לאכול וכן באשם נמי דינא הכי דהא באשם אף אם הוא כשר שלא לשמו אעפ"כ לא עלה לבעלים לשם חובה וע"ז אומר שאין הראשון שלא לשמו כשר אלא מכח לשמו הבא אחריו אבל אם שחט הראשון לשמו והשני שלא לשמו אם כיפר הראשון על מה השני בא ומכפר וא"כ יש ספק דילמא הראשון לא הי' חטאת והשני הוא החטאת או האשם וא"כ בחטאת פסול דאם הראשון הי' חטאת א"כ השני פסול ואם הראשון לא הי' חטאת א"כ פסול השני דהא נשחט שלא לשמו ובאשם חיישינן דילמא הראשון הי' אשם וא"כ השני לא הי' צריך לאשם וע"כ פסול (ועיין בפסחים (דף ע"ב) אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה]:
וע"ז אומר ובפסחים לא כיפר פי' אם הפריש לפסח א' משתים שאין הפסח בא אלא לאכילה ע"כ אעפ"י שבאמת הא' הוא קדוש אעפ"כ כיון שאין יודע איזה הפסח וא"כ אי אפשר לאוכלו ואכילת פסחים מעכבת ודלא כר' נתן דר' נתן אומר יוצאים בזריקה בלי אכילה פי' דזהו דלא כר' נתן דלר' נתן כיון דאכילת פסחים מעכבא ע"כ כיון שהוא קדוש וקמי שמיי' גלי' ע"כ יוצא בפסח כמו בחטאת. [עכ"פ מה שא' מן השתים הוא קדוש אין תלוי בברירה]:
[ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ה דפסחים) שחטו שתתכפר בו חצי חבורתו ר' יונה פוסל נעשה כמתפיש כפרת אלו לאלו מאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו ור' יוסי אמר כשר במחזירא תנינא חזר בו ר' יוסי א"ל רבי פנחס לא כן אולפן רבי כשר וא"ל הא קביעא גבך במסמרא:
והנה בספרי ע"י (ס' ז') ביארתי דנראה דהטעם משום דאין ברירה לומר שהוברר שלאלו נתכוין ומאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו ולא אמרינן דהחצי חבורה שיהי' אוכלים בסוף הוברר דלאותם נתכוין כו' ע"ש:
וכעת לא נראה שיפלגו בדין ברירה ועוד דהא הכא לא אמר לחצי חבורת' שיברר אח"כ (וכמו שהבאתי תחילה מה שכתב הריטב"א בענין המקדש אחת מב' אחיות) ע"כ נראה לי דמעיקרא הי' פליגי בזה דשחטו שתתכפר בו חצי חבורת' וא"כ הפסח נשחט לאוכליו ושלא לאוכליו אך שאינו יודע מי הם לאוכליו ומי הם שלא לאוכליו וע"כ ר' יונה פוסל דכיון סוף כל סוף אינו יודע מי הם לאוכליו ומי הם שלא לאוכליו וא"כ הוי כמו שהוא כולו שלא לאוכליו כיון שאינו יודע א"כ לא יוכלו כולם לאכול והוי כמו שהוא כולו שלא לאוכליו וע"ז אומר נעשה כמתפיש כפרת אלו לאלו ומאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו ור' יוסי אומר כשר פי' לרבנן דאכילת פסחים לא מעכבא וע"כ כיון שבאמת הוא נשחט שתתכפר בו חצי חבורת' וא"כ חצי חבורה הם לאוכליו ולאוכליו ושלא לאוכליו כשר ובמחזירא תנינא חזר בו ר' יוסי. ולכאורה איפשר לומר דממ"נ אפ' לר' נתן בעינן גברא דחזי לאכילה ואע"ג שביארתי במ"א בהירושלמי (פ"ז דפסחים ה"ה) דלשיטת הירושלמי לא בעינן אפי' גברא שיהא חזי לאכילה בהא דשחטו בטהרה ונטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ולא יאכלו הבשר בטומאה ר' לא בשם ר' יוחנן ר' נתן הוא דר' נתן אמר יוצאים בזריקה בלא אכילה אע"ג דגברא לא חזי לאכילה אך זהו כמו דס"ל לר' אלעזר בפסחים (דף ע"ח) והתוס' כתבו דאפי' לר' אלעזר בעינן בשעת שחיטה שיהא גברא דחזי לאכילה]:
ומעתה נחזור לענין הראשון ולבאר עוד הירושלמי שם מחלפא שיטתי' דרשב"ל תמן הוא אומר מועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה והכא הוא אמר הכין מן דאצרכת לה חזר ופשטה:
והענין היא כמו שביארתי דהא דרשב"ל אומר אפי' הוציא את כל הכיס לא ימעול כמה דתימר למפרע טבל שתה ואמר אוף הכא למפרע חולין הוציא וא"כ סובר ר"ל דאם אינו בא לסוף לידי בירור אז אינו קדוש כלל וא"כ אמאי אמר ר"ל מועלין בתרומה לפי חשבון שלשה לוגין א דבמעילה (דף י"ב) אמר ר"ל אין מועלין בפרוטה אלא פי חשבון שלשה לוגין דס"ל דאין המים מקדשים אלא כשיעור שלשה לוגין והתוס' כתבו שם דחינו מועל אלא בשלשה לוגין האחרונים ע"ש) ולשיטת הירושלמי מועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין דמשערין לפי ערך הג' לוגין אם כבר שתה שו"פ לפי ערך השלשה לוגין מעל:
וע"ז פריך מחלפא שיטתי' דר"ל (פי' דהא ר"ל אומר אפי' הוציא את כל הכיס לא ימעול כמה דתימר למפרע טבל שתה אוף הכא למפרע חולין הוציא וא"כ לא קדוש כלל ואמאי אמר ר"ל מועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין) וע"ז משני מן דאצרכת לה חזר ופשטה ופי' לאחר שהקשה ר"ל דכמו דהתם אמרינן למפרע טבל שתה דכיון שלא בא לידי הפרשה לא הוי תרומה כלל ה"נ לא תקדש כלל, אך לאחר שתירצו דהטעם דהתם תלוי בהפרשה וע"כ כיון שלא הפריש הוי טבל משא"כ הכא דלא תלוי בהפריש ע"כ קדוש רק שאינו יודע איזה פרוטה קדוש:
ולכאורה קשה מהא דאמרינן בסוכה (ד' מ"ט) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מע"ש חבית של זהב שאינה מקודשת כו' ואמאי ניתי במקודשת (ופירש"י דקא ס"ד אין הכלי מקדש קדושת הגוף ליפסל בלינה אלא א"כ דעתו שיקדש הכלי אם יש בהם יותר מכשיעור אין ראויין לכלי ואין הכלי מקדשן דאין מקדשן אלא הראוי להם) אמר זעירא קסבר אין שיעור למים וכלי שרת מקדשין שלא מדעת ואי מייתי להו במקודשת אפסילא להו בלינה וא"כ אם הוי שיעור למים לא הי' קדוש כלל חזקי' אמר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדש (ופירש"י הא ודאי מצית למשמע מינה דאין שיעור למים וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו מקידוש ידים ורגלים מילאן עכ"פ לכולהו אמוראי אמרינן דאם יש שיעור למים ובכלי יש יותר מג' לוגין לא קדוש כלל:
וכן כתב רש"י בזבחים (ד' ק"ו) ת"ר המנסך מים ג' לוגין בחוץ חייב ראב"ש אומר אם מילאן לשם חג חייב אמר רנב"י ביש שיעור במים קמיפלגי ופירש"י דקאמר ת"ק המנסך שלשה לוגין חייב והוא הדין יותר מג' לוגין דיש בכלל מאתים מנה ואף על גב דמלינהו בכלי קדשינהו בכלי דאין שיעור למי החג למעלה. ואתא ר"א לומר והוא שמילאן לשם חג כדרך מילואן דהיינו שלשה לוגין ותו לא כדתנן צלוחית של זהב מחזקת כו' אבל אי הוה טפי לא קדשינהו כלי דלא חזי ליה דיש שיעור למים ואין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם אלמא דאי אמרינן יש שיעור למים אין הכלי מקדש כלל וא"כ איך אמרינן בירושלמי דלר"ל דסבר דיש שיעור למים מועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין:
ע"כ נראה לי דתלוי בזה. דאי אמרינן דכלי שרת מקדשין שלא מדעת ע"כ אם יש יותר משלשה לוגין למאן דס"ל דיש שיעור למים לא קדוש כלל אבל אי אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת ע"כ כיון דכוונתו לקדש שלשה לוגין ולא יותר ע"כ נתקדש הג' לוגין אלא שאינו יודע איזהו. וע"כ אומר הירושלמי דמועלין בפרוטה לפי חשבון ג' לוגין [ולפי"ז יתבאר שלא כמו שכתב המ"ל וה"ג מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ח] וז"ל וטעם דהא דקיי"ל דכלי שרת מקדשין כל דבר הראוי להם מ"מ כל דבר שיש שיעור ונתן בכלי שרת יותר מכשיעור לא נתקדש כלל וזה יתבאר בפ' לולב וערבה (ד' מ"ט) דפריך בגמרא ואמאי ניתי במקודשת ואמר זעירא אין שיעור למים משמע דאם היה שיעור למים אינם ראוים לכלי ואין הכלי מקדשן וכמו שפירש"י שם וחזקי' ור' ינאי כולם מודים בדין זה כמבואר שם ולפי מה שאבאר, יהיה זה דווקא אי אמרינן דכלי שרת מקדשין שלא מדעת אבל אם כלי שרת אין מקדשיןאלא מדעת ע"כ קדוש וכמו שאבאר וא"כ לפי מה שפסק הרמב"ם שם (הלכה כ') דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת א"כ אפילו יותר מכשיעור מקדש כשיעור וכמו שאבאר ודוק וע"כ ניחא בסוכה (ד' מ"ט) דפריך ואמאי ניתי במקודשת וכמו שפירש"י דקס"ד דאם יש יותר מכשיעור אין הכלי מקדש כלל היינו אי אמרינן דכלי שרת מקדשין שלא מדעת. דאם כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת בודאי קשה כיון דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת א"כ כיון דאין כונתו שיתקדש אינם נפסלין בלינה אלא דהקושי' היא דאפילו אי כלי שרת מקדשין שלא מדעת. אעפ"כ כיון דיש שיעור למים לא נתקדש כולו וע"ז אמר ר' זעירא קסבר אין שיעור למים וכלי שרת מקדשין שלא מדעת וע"כ אינו יכול להביא במקודשת שנפסלים בלינה כיון דאין שיעור למים וכלי שרת מקדשין שלא מדעת:
אך לפי"ז קשה הא דאמרינן שם חזקי' אמר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדש ופירש"י הא ודאי מצית למשמע מינה דאין שיעור למים אבל קידוש שלא מדעת לא שמעינן מינה וטעמא דמתניתין דלא מייתי במקודשת דמאן דחזי להו למחר דשקלי להו מתוך כלי שרת סבר לדעת שיקדשם כלי ניתנו בו מאתמול וכיון דאין שיעור למים קדשום הכלי וקא חזי דמנסכי להו ש"מ אין לינה מועלת בנסכים ונפקא מינה חורבה. ובאמת הכי מוכח דחזקיה לא מדחה אלא ההוכחה דכלי שרת מקדשין שלא מדעת אבל לא ההוכחה דאין שיעור למים מדקאמר אח"כ אמר ר' ינאי אמר ר' זירא אפילו תימא יש שיעור למים וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת משמע דחזקי' אינו מדחה רק ההוכחה דכלי שרת אין מקדשין שלא מדעת אבל לא הא דאין שיעור למים:
וא"כ משמע מזה דאפילו אי אמרינן דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת אפ"ה צריך לומר דאין שיעור למים דאל"ה לא היו מתקדשים כלל אך אפשר לומר דאם יאמרו שלדעת נתקדש היינו שיאמרו שטעה בזה שלא יהא רצונו להתקדש אע"ג דאם ירצה שיתקדש תיפסל בלינה אעפ"כ יאמרו שלא ידע מזה ומילאן לדעת. א"כ בודאי דלח ידע שיהיה כונתו רק לקדש ג' לוגין וא"כ היה ודאי כונתו לקדש הכל ואם כן לא קדשו. ע"כ מוכרחין אנו לומר דס"ל לתנא דמתניתין דאין שיעור למים [וכה"ג כתב המ"ל בפ"ג מה' פסולי המוקדשין ה"כ) שהקשה מהא דאמרינן במנחות (ד' צ') וכי נעקר מאי הוי גברא למה שצריך קא מכוין ותירצו משמי' דרב זאת אומרת כלי שרת מקדשין שלא מדעת ולפי שסבר חזקי' אימא דטעמא משום שמא יאמרו לדעת הם ושמא שאני התם דאין שיעור למים ואיכא למיחש שמא יאמרו אבל הכא דאיכא שיעור ליכא למיחש ודוק]:
ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ד דסוכה ה"ז) דאמרינן שם למה לי שאינה מקודשת ואפילו מקודשת לא כן אמר ר' אחא ר' חנינא בשם ר' אסי וקדשת את המזבח והיה המזבח קודש קדשים מה המזבח אינו מקדש אלא בדעת אף הכלים לא נתקדשו אלא בדעת חזקי' אמר שלא יהיו אומרים ראינו מים שנתקדשו לקידוש ידים נפסלין בלינה דבית ר' ינאי אמרין שלא יהיו אומרים ראינו מי החג נפסלים בלינה ר"י אומר מפני מראית העין ולא ידעין אין כהדא דחזקי' אין כהדא דר' ינאי ד"ה וכתב הק"ע ה"ג אין ד"ה וה"פ או שחשש ר' יוחנן לדברי שניהם והוא דחוק דכיון שחושש שלא יאמרו ראינו מי החג נפסלים בלינה דהיינו שיאמרו לדעת מילאן. א"כ מה צריך לומר שמא לקידוש ידים ורגלים מילאן:
ע"כ נראה לי דגרסינן איפכא וכמו דאיתא בש"ס דילן חזקי' אמר שלא יאמרו ראינו מי החג נפסלים בלינה והוא כמו דאיתא בש"ס דילן חזקי' אמר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדש] דבית ר' ינאי אמרין שלא יאמרו ראינו מים שנתמלאו לקידוש ידים ורגלים נפסלין בלינה. והנה להתירוץ של חזקי' (כמו שהגהתי) שלא יהיו אומרין ראינו מי החג שנפסלין בלינה דהיינו שיאמרו לדעת מלאן. עכ"ז מוכרחין אנו לתרץ שזהו אי אמרינן דאין שיעור למים וכמו שפירש"י דאי יש שיעור למים א"כ לא היו מקודשים אבל לדבית ר' ינאי דמתרצים שלא יהיו אומרין ראינו מים שנתמלאו לקידוש ידים ורגלים נפסלין בלינה א"כ מתורץ אפילו אי אמרינן דיש שיעור למים כיון שהחשש הוא שלא יאמרו ראינו מים שנתמלאו לקידוש ידים ורגלים נפסלין בלינה והנה אמרינן שם (פ"ד ה"ו) אית תנא תני יש להם שיעור אית תנא תני אין להם שיעור פי' וא"כ פליגי בזה תנאי וא"כ תירוץ של חזקי' לא אתי ככ"ע דלמ"ד יש להם שיעור לא אתי דא"כ לא היו מתקדשים אבל לדבית ר' ינאי דמתרצים שלא יאמרו לקידוש ידים ורגלים מילאן. אתי אפילו למ"ד יש שיעור למים:
וע"ז אומר הירושלמי ר"י אומר מפני מראית העין ולא ידעין אין כהדא דחזקי' אין כהדא דר' ינאי דברי הכל פי' דר' יוחנן שתירץ דחששו למראית העין לא ידעו אם זהו כחזקי' דהיינו שלא יאמרו לדעת מלאן א"כ אתי דווקא כמ"ד אין שיעור למים אם כהדא דבית ר' ינאי דהיינו שלא יהיו אומרים לקידוש ידים ורגלים מילאן וא"כ אתי ככ"ע אפילו למ"ד דיש שיעור למים ע"ז אומר ר' יוחנן אמר מפני מראית העין ולא ידעין אין כהדא דחזקי' אין כהדא דר' ינאי דברי הכל (פי' דאם הטעם כר' ינאי אתי כדברי הכל) ודוק
אך מהסוגי' דמנחות משמע איפכא דאמרינן במנחות (ד' ע"ח) איתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקי' אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ור"י אמר לא קדשו ארבעים מתוך שמונים אמר ר' זירא הכל מודים היכא דאמר לקדשו ארבעים מתוך שמונים כו' אביי אמר דכ"ע לקרבן גדול קא מכוין (כן הוא הגירסא לפירש"י שם) ובכלי שרת מקדשין שלא מדעת קא מפלגי מר סבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת ומר סבר אין כלי שרת מקדשין שלא מדעת ופירש"י מ"ד קדשו קסבר כלי שרת מקדשין מה שראוי להם שלא מדעת בעלים ומ"ד לא קדשו קסבר אין מקדשין אלא מה שנתכוונו הבעלים לקרבן גדול דהיינו שמונים ופסול שחיטה לקדש שלא מדעת בעלים שאעפ"י שהבעלים נתכוונו לשמונים הסכין לא קידש אלא מ' שראוים לזבח אלמא דאם כלי שרת מקדשין שלא מדעת אינם מקדשים אלא הראוי להם וא"כ הכא נמי לא יקדשו אלא הראוי להם:
אך זהו לגירסת רש"י ופירושו אבל לפי הגירסא דאיתא בגמרא אביי אומר דכ"ע לאחריות קא מכוין ובכלי שרת מקדשין שלא מדעת קא מפלגי מר סבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת כו' ולפי זה משמע דהפי' הכי הוא דאם מכוין לאחריות ע"כ אם כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת ע"כ מועיל כונתו מה שנתכוין לאחריות. אבל אם כלי שרת מקדשין שלא מדעת א"כ אין מועיל כונתו וע"כ אינו קדוש כלל אם שחטה על שמונים חלות:
ואפילו לפי פירש"י איפשר לומר דהתם הקידוש הוא לא בכלי שיש לה תוך אלא ע"י סכין כמו דאמרינן לקמן מר סבר כיון דלית לי' תוך אינה מקדשת בכלי שרת כו' ומר סבר סכין אלימא מכלי שרת דאע"ג דלית ליה תוך מקדשא כו' וע"כ מקדש מה דחזי לי' דהיינו מ' חלות אבל מה שהקידוש הוא ע"י תוך ע"כ אם מונח בתוכו יותר ואינו ראוי לקדש כל מה שיש בו על כן אינו קדוש כלל:
ועוד נראה לי לבאר הירושלמי יותר והוא דרשב"ל בעי קומי ר' יוחנן מה בין האומר בכיס ומה בין האומר מן הכיס פי' מה בין רישא דהאומר בכיס דס"ל לר"ע כיון שהוציא את הראשונה מעל ומה בין סיפא דתנן מודה ר"ע לחכמים באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס (ועדיין לא תירץ רשב"ל זה הקושי') ואומר אח"ז רשב"ל אומר אפי' הוציא את כל הכיס לא ימעול כמה דתימר למפרע טבל שתה וחמר (צ"ל נאמר) אוף הכא למפרע חולין הוציא (פי' מהו החילוק שבשני לוגין שאני עתידלהפריש אמרינן שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע וא"כ כיון שלא בא לידי מעשה של הפרשה הוי טבל מעיקרא ולא אמרינן שמעורב התרומה בחולין אלא הוי טבל גמור וא"כ נאמר אוף הכא למפרע חולין הוציא (פי' כיון שלא בא לבסוף לידי מעשה של הפרשה נאמר שלמפרע קולין הוציא וא"כ אמאי אמר ר' עקיבא כיון שהוציא את הראשונה מעל:
וע"ז אומר אלא כאן תלוי בהפרשה ופי' ובזה מתורץ ב' הקושיות שהקשה ר"ל והענין הוא שמתרץ דהא דאמרי' שאם תבקע הנוד שותה טבלים למפרע והוי טבל גמור הוא משום דהתם תלה בהפרשה. וע"כ כיון שנבקע הנוד ולא בא לבסוף לידי מעשה של הפרשה ע"כ הוי טבל גמור. משא"כ הכא שאמר פרוטה בכיס זה הקדש לא תלה כלל בהפרשה. וע"כ יש פרוטה בכיס זה אלא שלא הובררה הפרוטה וא"כ בזה מתורץ הקושי' הראשונה שהקשה ר"ל ג"כ. והוא שיש חילוק בין האומר פרוטה בכיס זה הקדש דלא תלה כלל בהפרשה. ע"כ יש פרוטה בכיס זה שהוא של הקדש אלא שלא הובררה. וע"כ אמר ר"ע כיון שהוציא הראשונה מעל משא"כ בסיפא שאומר פרוטה מן כיס זה הקדש שכונתו הוא שאם יפריש פרוטה מן כיס זה שיהי' של הקדש וכמו שביארתי לעיל שיש חילוק דבש"ס דילן בעירובין (ד' ל"ז) אמרינן דהאומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ר' יוסי אומר מחולל כו'. איפוך ר' יוסי אומר לא חילל ואמרינן שם דהטעם הוא משום דס"ל דאין ברירה ובירושלמי לעיל אמרינן טעמא דר' יוסי משום מסויים (כצ"ל) כו' כהדא דתני מ"ש שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה כו' ר' יוסי אומר לא חילל. ולכאורה למאי קאמר דהטעם משום מסויים ואמאי לא קאמר דלית לי' ברירה. ואיפשר לומר דהטעם דבש"ס דילן אמרינן מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס. וע"כ כיון דאין ברירה ע"כ לא חילל דהא לא הוברר הסלע. אבל בירושלמי דקאמר סלע שבכיס זה. א"כ אם הטעם משום דאין ברירה הוא מחולל על הסלע כיון דלא תלה בהפרשה אלא שאינו מבורר הסלע כיון דלא תלה בהפרשה ואמר סלע שבכיס זה. וא"כ אמאי קאמר ר' יוסי דלא חילל אלא דהטעם משום שהוא אינו מסויים. ע"כ אינו מחולל כלל]. וא"כ יש חילוק בין האומר סלע שתעלה בידי מן הכיס ובין שאומר סלע שבכיס זה וא"כ הכא נמי יש חילוק בין האומר פרוטה בכיס זה. ובין האומר פרוטה מן כיס זה משמע הפרוטה שיפריש:
וע"כ אומר מודה ר"ע לחכמים באומר פרוטה מן כיס זה הקדש. שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס פי' ולא מעל כלל. והטעם כיון דנא בא לידי מעשה של הפרשה א"כ הוי חולין מעיקרא. וא"כ יש חילוק בין רישא שאמר פרוטה בכיס זה הקדש שאינו תלוי בהפרשה. וע"כ הוי הפרוטה הקדש אלא שלא הובררה. וע"כ סובר ר"ע דכיון שהוציא את הפרוטה מעל. משא"כ בסיפא שאומר פרוטה מן כיס זה הקדש שתלה בהפרשה. וע"כ אומר שמודה ר"ע שמוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס. והוי כולו חולין. וע"כ הקשה ר"ל תחילה מה בין האומר פרוטה בכיס זה הקדש. ומה בין האומר פרוטה מן כיס זה ולא תירץ ע"ז. ואח"כ חזר והקשה דאפי' הוציא את כל הכיס לא מעל כמה דתימר למפרע טבל שתה. נאמר אוף הכא למפרע חולין הוציא. וע"ז תירץ אלא כאן תלוי בהפרשה. פי' בהא דלוגין משא"כ הכא ברישא אינו תלוי בהפרשה ע"כ קדוש הפרוטה אלא שאינה מבוררת איזה היא. וע"כ אומר אלא כאן תלוי בהפרשה שבזו מתורץ הקושי' הראשונה ג"כ:
וע"ז אמר ר' יונה כאן וכאן תלוי בהפרשה. ונראה לי שהוא ט"ס וצ"ל כאן וכאן אינו תלוי בהפרשה. (פי' שבאמת בסיפא אין הכוונה דהפרוטה שתעלה מן הכיס. וע"כ אומר מודה ר"ע כו' שמוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס והטעם כיון דלא בא לידי הפרשה. דא"כ איך אמרינן מודה ר"ע לחכמים דהא חכמים אומרים תחילה עד שיוציא את כל הכיס. אבל במוציא את כל הכיס מעל ובסיפא באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס. דכיון דלא בא לידי הפרשה הוי הכל חולין) אלא דבאמת כאן וכאן אינו תלוי בהפרשה אך הטעם הוא דנעשה כאומר אל יצא הכיס הזה מידי פרוטה הקדש. וכמו דאמרינן בש"ס דילן במעילה (ד' כ"א) מ"ש רישא ומ"ש סיפא. א"ל סיפא באומר לא יפטור כיס זה מהקדש. וע"כ הפרוטה האחרונה היא מבוררת. וע"כ קדוש הפרוטה האחרונה וע"כ אמר ר' יונה כאן וכאן אינו תלוי בהפרשה (כצ"ל) נעשה כאומר אל יצא הכיס הזה מידי פרוטה הקדש [וע"כ קדוש הפרוטה האחרונה והוי כמו דחכמים אומרים ברישא דלא מעל עד שיוציא את כל הכיס. והכא נמי הפרוטה האחרונה היא קדושה אבל בסיפא נמי אינו תלוי בהפרשה. דא"כ אם לא הפריש הפרוטה האחרונה נמי אינה קדושה:
וע"ז מקשה הש"ס מחלפא שיטתי' דרשב"ל תמן הוא אומר מועלין בפרוטה לפי חשבון (פי' במעילה דאם נתן לצלוחית יותר מג' לוגין. ע"כ קדושים המים רק שלשה לוגין ומועלין בפרוטה לפי חשבון ג' לוגין. והירושלמי סובר דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת] אלמא דלא אמרינן דכיון שאינו מבורר אינם קדושים כלל. אלא דקדשי ואינו מבורר היכן הם. ע"כ אמר מועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין דיש בילה ביון ושמן. ולא קאמר שתלוי בהפרשה שתחילה אין מועלין כלל אלא דלבסוף כשיקח שלשה לוגין. הי' קדוש השלשה לוגין. אבל כל זמן שהוא מעורב אינו קדוש כלל אלא דצריך לומר דהטעם משום דאימתי אמרינן דתלוי בברירה היינו אם תולה בהפרשה. אבל אם אינו תולה בהפרשה קדשי כל היכא דאיתא אלא שאינו מבורר וא"כ כיון דיש בילה בדבר הלח. ע"כ אמר מועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין
וא"כ כיון דר"ל אמר מועלין בפרוטה. א"כ מוכח דס"ל לחלק בין אם תולה בהפרשה לאינו תולה בהפרשה. וא"כ אמאי הקשה כמה דתימר למפרע טבל שתה אוף הכא נאמר דלמפרע חולין הוציא הא אמר בעצמו דכיון דאינו תולה בהפרשה קדשי כל היכא דאיתא. וע"כ אמר מועלין בפרוטה לפי חשבון ג' לוגין. וע"ז אומר מן דאצרכת לה חזר ופשטה (פי' לאחר שהקשה ר"ל אפי' הוציא את כל הכיס לא ימעול כמה דתימר למפרע טבל שתה אוף הכא נאמר למפרע חולין הוציא. ותירץ דאלא כאן תלוי בהפרשה והוא לאחר שאמר תירוץ זה וחילק בין תולה בהפרשה לאינו תולה בהפרשה דאם אינו תולה בהפרשה קדוש אלא שאינו מבורר היכן הוא. וע"כ אמר אח"ז הדין דמועלין בפרוטה לפי חשבון שלשה לוגין דכיון שאינו תלוי בהפרשה א"כ קדוש מיד אלא שאינו מבורר היכן הוא וע"כ אמר מועלין בפרוטה לפי חשבון ג' לוגין ודוק:
שם אמר ר' יצחק בן אלעזר אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר ואין אדם עומד בשבת ואומר הרי זה תרומה למחר עיין שם בהמפרש מהרא"פ ושגה שם בפירושו מאוד:
והנה הירושלמי הזה הוא בשבת (פ' י"ח) ושם הוא בלא שיבוש. והכי איתא שם אמר ר' אלעזר אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר ואין אדם עומד בשבת ואומר ה"ז תרומה למחר. ר' יוסי ב"ר בון אומר אין אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר מתניתא פליג על ר' יוסי בר בון לגין טבול יום שמילאוהו מן החביות מעשר טבל אם אמר ה"ז תרומה למחר משתחשך ה"ז תרומה למחר והוא ט"ס וצ"ל ה"ז תרומת מעשר משתחשך ה"ז תרומת מעשר ועיין בעירובין (דף ל"ו) ואם אמר ה"ז ערוב לא אמר כלום פתר לה לשעבר והתני ר"ח אומר אית לך מימר לשעבר חזר ר' יוסי בר בון מהדא פי' דר"א אומר דאדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר. דאעפ"י דחלות התרומה היא בשבת ואין תורמין בשבת, אעפ"כ יכול לומר מע"ש ה"ז תרומה כיון דהאמירה היתה בחול אבל אין אדם עומד בשבת ואומר ה"ז תרומה למחר דאעפ"י דחלות התרומה היא לאחר השבת אפ"ה לא כיון דהאמירההיתה בשבת ור"י ב"ר בון אומר דאין אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר כיון דחלות התרומה היא בשבת וע"ז אומר מתניתא פליגא על ר"י ב"ב לגין טבול יום שמילאוהו מן החביות מעשר טבל ואומר ה"ז תרומת מעשר משתחשך אלמא דיכול לומר ה"ז תרומת מעשר משתחשך וע"כ משני פתר לה לשעבר פי' אם עשה כן בדיעבד אבל לא לכתחילה. וע"ז מקשה והתני ר' חייא אומר משמע דאפילו לכתחילה מותר
ועיין בספרי ע"י (ס' ט') שהארכתי בזה וביארתי דהטעם כמו דאמר בירושלמי (פ"ק דשבת) ר' שמלאי בשם ר' אבהו ילפינן מלאכת איסור ממלאכת היתר אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה מבעוד יום מותר אלמא כיון דאם עשה כן בשבת הוי מלאכה וה"נ לענין היתר אם עשה כן מבעוד יום. וע"כ קאמר הירושלמי לענין תרומה אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר ואין אדם עומד בשבת ואומר ה"ז תרומה למחר והטעם דילפינן מלאכת היתר ממלאכת איסור וה"נ להיפך כיון דהאמירה הוי עיקר ומותר לעשות בע"ש שתחול בשבת. וע"כ אסור לעשות כן בשבת שתחול לאחר השבת כיון דהאמירה הוי עיקר המלאכה:
[ולכאורה יש להקשות על דר"י בר בון מהא דתנן (רפ"ז דדמאי) לעיל המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר כו' אלמא דמותר להפריש בע"ש שתחול בשבת ואיפשר לומר דר"י ב"ב סובר דזהו דווקא בדמאי דהפרשתו הוא מדרבנן ואע"ג דדמאי נמי אסור לתקן בשבת כמו דתנן בשבת (דף ל"ד) ספק חשיכה מעשרין את הדמאי אבל בשבת לא. וכמו דפריך בירושלמי על מה שאומר שצריך להלחיש בשפתיו (כצ"ל) ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ולא נמצא כמתקן בשבת אעפ"כ מותר לומר בע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר ואע"ג דאמרינן בירושלמי שם א"ר יוחנן מתניתין בדמאי הא בודאי לא הא מתניתין זו אמר אפי' בודאי דתנינן תמן היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בביהמ"ד או בשדה אין תימר בדמאי אנן קיימים לית יכול דתנינן היה דמאי פי' מדתנן בסיפא הי' דמאי מכלל דרישא מיירי בודאי וע"ז משני לא אמר אלא מתניתא בדמאי פי' וכמו שמתרץ לקמן מה בין ודאי מה בין דמאי דמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ודאי אין אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו אלמא דאין החילוק בין דמאי יבין ודאי אלא לענין דבר שאינו ברשותו. אבל לענין הפרשה יכול להפריש אפי' בודאי ולומר מה שאני עתיד להפריש למחר ואיפשר לומר דר"י בר בון יחלוק ע"ז ויאמר שהוא רק בדמאי אבל לא בודאי והא דתנן היו לו תאנים של טבל והוא בתוך ביתו או בשדה אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש למחר. לא יגרוס במתניתין למחר כמו דאיתא במשניות. וכמו שכתב הרע"ב ע"ש [אף על גב דמהירושלמי מוכח דגרסינן למחר דאל"כ לא היה מקשה על ר' יוחנן ועיין בשנ"א אף על פי כן איפשר לומר דר"י ב"ר בון חולק ע"ז וע"כ מקשה על ר"י בר בון מהא דתנן לגין טבול יום שמילאוהו מן החביות אם אמר ה"ז תרומת מעשר משתחשך הוי תרומה. אלמא דיכול לתרום מע"ש שתחול בשבת. וליכא למימר דמיירי בדמאי. דהא תנן אם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום. או משום דמתחילת היום קונה עירוב או משום דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום כמו דאמרי' בעירובין (דף ל"ו) וא"כ אי מיירי בדמאי הא תנן בעירובין (דף ל"א) מערבין בדמאי אלא ודאי דמיירי בטבל ודאי ואפ"ה מותר לתרום מע"ש וא"כ קשי' על דר"י בר בון (וע"כ ניחא הא דמביא בירושלמי סיום המשנה דאם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום דמזה מוכח דמיירי בטבל ודאי ודוק). ועוד איפשר לומר שאם אמר מע"ש ה"ז תרומה למחר גרע טפי משאם אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש. והטעם הוא דכיון שבשעה שמפריש אח"כ אינו אומר כלום וכשמפריש הוי תרומה למפרע אי אמרינן דיש ברירה. ע"כ שרי טפי משאם אומר ה"ז תרומה למחר. ולכאורה מוכח הכי כמו שהבאתי בספרי ע"י (ס"ט) שראיתי להאחרונים שהקשו דמאי מקשה ביומא (דף י"ג) דר' יהודא אף אשה אחרת מתקינין לו מי סגי בתקנתא כו' והקשו דהתינח להרמב"ם שסובר דחופה דלא חזי לביאה לא שמה חופה אבל לשיטת הירושלמי שהביאו התוס' (דף י"ג) דאמרינן התם אשה אחרת מתקינין לו ומזמנין אותה שאם תמות ביוה"כ שיקדש זאת ביוה"כ ופריך נמצא כקונה קנין בשבת. ומשני משום שבות התירו במקדש עכ"ל אלמא דס"ל להירושלמי דכונסה ביוה"כ וא"כ למה יעבור על שבות בחנם דהא מצי לקדשה מאתמול ולכונסה לחופה שתחול למחר אם תמות חברתה דהא ס"ל דחופה שאינו ראוי' לביאה שמה חופה. וע"כ הוכיחו מזה דאסור לקדש שתחול ביוה"כ ג"כ משום שבות דכיון שתהא מקודשת להבא הוי כאלו מקדשה ביוה"כ גופא ואפ"ה זה פשיטא שמותר לקיים התנאי בשבת כדי שתחול המעשה דהא אמרינן ביומא (דף י"ג) אי חזי דקא בעי למימת קדים ועייל לביהכ"נ ומשוי לגיטא דהאי גיטא למפרע. וא"כ מותר לקיים התנאי ביוה"כ אלא ודאי כיון דהוי גיטא למפרע ע"כ מותר. אך יש לחלק דהא ההפרשה של מעשרות הוא שייך יותר לעצם המעשה דהא בהפרשה גופא מתוקנת]:
שם היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשרות של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת מעשרותי' מעשרות כלכלה בחברתה קרא השם כו' תמן תנינן ה"ז תמורת עולה ותמורת שלמים ה"ז תמורת עולה דברי ר' מאיר א"ר יוסי הוינן סברין מימר מה פליגי ר"מ ורבנן לאחר כדי דיבור אבל תכ"ד לא מן מה דאמר ר"א ר"מ הוא הדא אמרה אפי' תוך כדי דיבור אין חוזר בו דתני מעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה קרא השם מפני שקבע ב' שמות כאחת והא זה אחר זה אינו תופש אלא ראשון ראשון בלבד אמר ר' אבינא מודים חכמים לר"מ באומר תרומה זו תחת שני חייב בהמה זו תחת שני זבחים חייב מפני שקבע ב' שמות כאחת הא זה אחר זה אינו תופש אלא ראשון ראשון בלבד לא כן אמר ר' שמואל בר רב יצחק בשם ר"ה אמר זו תמורת עולה חוזר בו אפילו בתוך כדי דיבור כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף אמר ה"ז תרומה אפי' בתוך כדי דיבור אינו חוזר בו אדם נשאל על הקדשו ואינו נשאל על תרומתו:
והנה לבאר הירושלמי צריך אני להעתיק קצת מביאורי שביארתי בספרי נ"י ואוסיף מה שנראה לי כעת בביאור הירושלמי וזה לשוני שם ונראה לי פירושו דא"ר יוסי הוינן סברין מימר מה פליגי ר"מ ורבנן לאחר כ"ד אבל תכ"ד לא. מן מה דאמר ר"א ר"מ הוא הדא אמרה אפילו תכ"ד אינו חוזר דתני מעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה קרא השם מפני שקבע ב' שמות כאחת הא זה אחר זה אינו תופש אלא ראשון ראשון בלבד ויתבאר עפ"י מאי דאמרינן בזבחים (ד' ל') איבעיא להו ה"ז תמורת עולה ושלמים לחצות מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר"מ רבא אמר עדיין היא מחלוקת. וכתבו התוספות דלחצות היינו שאומר לחצות היום יחולו שניהם וע"ז אמר אביי דבהא מודה ר"מ דדברי' קיימים דליכא למימר בזה תפוש לשון ראשון דהא אמר שלחצות היום יחולו שניהם ורבא ס"ל דאפי' אמר לחצות היום יחולו וא"כ חיילי שניהם בב"א בחצות היום אפ"ה קאמר ר"מ דתפוש לשון ראשון והטעם הוא כמו שכתבו התוספות בב"ק (ד' ע"ג) דקא סבר רבא דטעמי' של ר"מ הוא משום דדעתו של אדם אם יכולים שניהם לחול יחולו ואם לאו תפוש לשון ראשון דדעתי' אקמא. ופי' אם אין יכולים שניהם לחול דעתו שיחול הדיבור הראשון אעפ"י שאמר שיחולו לחצות היום [עיי"ש בספרי נ"י מה שתירצתי בזה הרמב"ם (פי"ג דנדרים ה' כ"ה) דאם אמר לה קיים ומיפר לכי בב"א דה"ז קיים עיי"ש בארוכה] וע"כ אומר בירושלמי אמר ר' יוסי הוינן סברין מימר מה פליגי ר"מ ורבנן לאחר כ"ד אבל תכ"ד לא. מן מה דאמר ר' אלעזר ר"מ הוא כו' ופי' שתחילה הי' סבור דהטעם דסובר ר"מ תפוס לשון ראשון היינו משום שאינו יכול לחזור בו וכמו שסובר אביי בזבחים (ד' ל') דלחצות היום חיילי תרוייהו דאף על גב דאמר תמורת עולה תחילה אפ"ה כיון שקודם חצות היום לא חל עדיין הא דאמר תמורת עולה ובלחצות היום חיילי תרוייהו ע"כ מודה ר"מ דלא אמרינן תפוש לשון ראשון דכל עיקר הטעם הוא משום שאינו יכול לחזור בו ע"כ סובר דלחצות היום חיילי תרוייהו וכן הוי סבר ר' יוסי (בירושלמי) וע"כ היה סובר דכל פלוגתי' אינו רק לאחר כדי דיבור דאינו יכול לחזור אבל תכ"ד שיכול לחזור בו אינו סובר תפוש לשון ראשון אבל מכי שמע מתניתין דמעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה אתי כר"מ ודוקא אם אמר מעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה אבל אם הקדים שום שם תחילה תפוש לשון ראשון אלמא דאין הטעם משום דהדיבור ראשון חל תחילה דא"כ אמאי צריך לומר מעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה דלא אמר שום שם תחילה לאשמעינן דאפילו אם אמר שום שם תחילה כיון דאמר תכ"ד חיילי תרוייהו אלא ודאי דהטעם הוא כמו דס"ל לרבא דאפי' בלחצות היום דהחלות הוא בב"א אפ"ה כיון שאמר תחילה תמורת עולה ואח"כ תמורת שלמים דעתו ורצונו שיחול הדיבור הראשון תחילה: וע"כ אומר הירושלמי א"ר אבינא מודים חכמים לר"מ וט"ס וצ"ל מודה ר"מ לחכמים באומר תמורה זו תחת שניהם פי' דהוי כמו מעשרות כלכלה בחברתה בהמה זו תחת שני זבחים (והיינו הך ואיפשר שהוא מיותר) חייב (ט"ס וצ"ל חיילי מפני שקבע ב' שמות כאחת הא זה אחר זה אינו תופש אלא ראשון ראשון בלבד (פי' משום דלא אמר שום דיבור ראשון והוי כמו שאמר מעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה קרא השם משום שלא אמר שום דיבור תחילה משא"כ תכ"ד אעפ"י שיכול לחזור בו אעפ"כ כיון שאמר שום דיבור ראשון תחילה סובר ר"מ דתפוש לשון ראשון ולא גרע מחצות היום דוודאי חיילי תרוייהו בב"א אעפ"כ כיון שאמר תמורת עולה תחילה כונתו שיחול הדיבור הראשון) ומה שכתב המפרש דאם אמר בב"א אינו עובר משום לא תאחר. זה אינו דהא אמרינן שם בירושלמי על הראשונה עובר בעשה שקבע שתי שמות כא' כו' אלא הטעם דאעפ"י שעובר אעפ"כ מה שעשה עשוי להיות מעשרות כלכלה בחברתה ותופש שניהם ולא הוי מחיוב על הפטור וכמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ג דתמורות) דתנינן שם המקדים תרומה לביכורים ומ"ר לתרומה כו' אע"פ שהוא עובר בל"ת מה שעשה עשוי ואמרינן שם בירושלמי ר' חמא ב"ר עקיבא בשם ר"י ב"ח מן מה שעובר בל"ת אתה יודע מה שעשה עשוי וכל השקלא וטרי' הוא רק לענין החיילות דזה אח"ז הוי מן הפטור על החיוב ואינה מעושרת רק הראשונה אבל מעשרות כלכלה בחברתה דלא הקדים שום שם תחילה חיילי תרוייהו]:
עוד שם בירו' לא כן אמר ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב הונא אמר זו תמורת עולה חוזר אפי' תוך כ"ד ומשני כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף. (והנה בספרי נ"י (שם) ביארתי לא כן אמר ר' שמואל כו' אמר זו תמורת עולה חוזר אפי' תכ"ד וא"כ בודאי תפוש לשון אחרון דהא חוזר בו מדיבור הראשון ומשני כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף דאימתי אמרינן דהוי חזרה היינו אם חוזר בו לגמרי אבל אם מתכוין להוסיף בודאי חל הדיבור הראשון דאמרינן תפוש לשון ראשון וחל הדיבור הראשון. אך שם הקשיתי דהא מסיק בירושלמי אמר ה"ז תרומה (ט"ס וצ"ל תמורה) והמפרש מהרא"פ שפי' כמו שנדפס בירושלמי שאין אדם נשאל על תרומתו והקשה דהא בנדרים (ד' נ"ח) איתא דיש שאלה בתרומה וכבר כתבתי בספרי ע"י (ס' ט"ז) שהוא ט"ס וצ"ל שאינו נשאל על תמורתו וכן היא בירושלמי (פ"ה דנזיר) ר' ירמי' כו' כל עמא מודו שאין נשאל על תמורתו ומה פליגי בהקדש שב"ש אומרים כשם שאין אדם נשאל על תמורתו כך אינו נשאל על הקדשו אפי' תכ"ד אינו חוזר אדם נשאל על הקדשו ואין נשאל על תמורתו וכן כתבו התוס' רפ"ב דנזיר (ד' ט') דלב"ש דלא מהני שאלה בהקדש לא מהני חזרה תכ"ד וא"כ משמע שאינו יכול לחזור תכ"ד) ובארתי שם דתלוי בהפלוגתא של הירושלמי (פ"ה דנזיר) עיי"ש בארוכה אבל כעת לא נראה לי דא"כ הירושלמי סותר רישא לסיפא והירושלמי שם קאמר דפליגי אמוראי בזה]:
ע"כ נראה לי כעת להגיה הירושלמי דלא כהמפרש שם דהאי אפי' תכ"ד חוזר וכתב דהאי אפילו לאו דווקא הוא אלא הוא דווקא וכצ"ל לא כן אמר ר' שמואל בר רב יצחק בשם ר"ה אמר ה"ז תמורת עולה אפי' תכ"ד אינו חוזר פי' דמקשה דאיך אמרינן דבתמורת עולה ושלמים דהוין סברין לומר דדווקא לאחר כדי דיבור משום דאינו יכול לחזור אבל תכ"ד דיכול לחזור בו לא (וכמו שביארתי לעיל) הא אמר ר' שמואל דבתמורה אפי' תכ"ד אינו יכול לחזור וע"ז משני כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף [פי' דאם רוצה לחזור לגמרי ע"כ אינו יכול לחזור בו אפי' תכ"ד. אבל הכא שרוצה להוסיף שאמר ה"ז תמורת עולה ואח"כ תמורת שלמים וא"כ רוצה להוסיף ולפרש דבריו הראשונים ע"כ מהני תכ"ד משא"כ לאחר כ"ד אינו יכול לפרש כונתו וכמו שכתבו התוס' בב"ק (ד' ע"ג) בד"ה ונמלך תכ"ד למאי דסבר נמי השתא דר"י סבר תכ"ד לאו כדיבור דמי נראה דכשמתכוין לכך ואמר היום תמורת שלמים ולמחר תמורת עולה דאין דבריו קיימים והוי כמו דברים שבלב ודוקא תכ"ד הוא דאהני דלענין פרש דבריו מהני תכ"ד. וכן כתבו התוספות בד"ה תרי כו' ונראה בתוך כדי דיבור גדול אינו מועיל כלום אפי' לפרש דבריו וע"כ אמר דהא דאמרינן תכ"ד אינו יכול לחזור בו היינו אם רוצה לחזור לגמרי. אבל להוסיף דהיינו שמפרש כוונתו להוסיף דהיינו שיאמר תמורת שלמים על מה שאמר תחילה תמורת עולה מועיל תכ"ד משא"כ לאחר כדי דיבור אינו יכול לפרש ואפי' הי' כונתו תחילה לכך דהוי כמו דברים שבלב:
ובזה מבואר הירושלמי שפיר דבאמת מקשה על הא דאמר בתחילה דתכ"ד יכול לחזור בו והא בתמורה אפי' תכ"ד אינו חוזר וא"כ ליכא נ"מ בין תכ"ד לאחר כ"ד. וע"ז משני כאן לפחות כאן להוסיף. דהא דאמרינן דאינו יכול לחזור בו היינו אם חוזר לגמרי. וע"כ אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תמורתו. וכמו שכתבו התוס' בנזיר (ד' ט') דלב"ש דלא מהני שאלה בהקדש לא מהני חזרה בתכ"ד. וכן לדידן בתמורה והיינו דווקא בחזרה לגמרי אבל לא במוסיף. דבזה יש נ"מ בין תכ"ד לאחר כ"ד דתוך כ"ד מהני ולאחר כ"ד לא מהני. אף שמבאר כונתו שהי' בתחילה אעפ"כ הוי כמו דברים שבלב כיון דלא הוסיף רק אחר כדי דיבור וכמו שכתבו התוס' ודוק:
דף ט"ז תני הי' לפניו חביות אחת של מעשר טבל טהור וא' של מעשר טבל טמא הרי זה מביא שני לוגין ונוטל מזו כדי תרומת מעשר משתיהם ומזו כדי תרומת מעשר משתיהם וחוזר ומגביה את הלגינין ואומר אם זהו טהור הרי עשיתי תרומת מעשר. ואם לאו לא עשיתי כלום. וחוזר ועושה כן וטובל ושותה דברי רבי ראב"ש אומר אינו טובל אלא לבסוף. פי' שאם הי' לפניו שתי חביות של מעשר טבל דהיינו מעשר שהוא טבול לת"מ. והוא רוצה להפריש וצריך להפריש מן הטהור. ע"כ מתנה בתנאי שאיזה שהוא טהור יהא תרומת מעשר על חבירו והא דקאמר דווקא בטבל הטבול לתרומת מעשר דבטבל הטבול לת"ג בעינן שיהא מפריש מן המוקף. ואינו יכול להפריש מן הטהור על הטמא. משא"כ בת"מ דת"מ לא בעינן מן המוקף וגם יכול להפריש מן הטהור על הטמא כמו דתנן (פ"ב דביכורים) דניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף:
וע"כ פליגי רבי וראב"ש דרבי סובר דטובל ושותה דבנתים צריך לטבול דילמא שתה חולין טמאים ואח"כ נפסל טומאת הגוי' ראב"ש אומר דא"צ לטבול רק בסוף דספק רבנן לקולא ומה שכתב המפרש מהרא"פ דזה תלוי אם טומאת משקין דאורייתא או דרבנן שגה בזה רק דפליגי בטומאת גוי' שהיא ודאי דרבנן כמו דאמרינן ביומא (דף ע"ט) ועיין בבכורות (דף י"ג) התירו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור ע"ש גם מה שכתב המפרש דאף לרבי אין צריך רק טבילה אחת הוא טעות דודאי צריך טבילה לבסוף ג"כ אם רוצה לאכול תרומה ובתוספתא דדמאי איתא שותה מזה וטובל ושותה מזה וטובל ושותה משניהם כאחת וטובל והוא אליבא דרבי:
ואמרינן שם מ"ט דרבי אני אומר שמא שתה משקין טמאים תחילה ומ"ט דראב"ש אני אומר שמא שתה משקין טמאים בסוף הכל מודים בשותה משקין טמאים שהוא אסור לאכול אפי' ספק תרומה [פי' כיון שעיקר הספק הוא בתרומה שהוא דאורייתא אעפ"י שטומאת הגוי' הוא דרבנן כמו דאמרינן ביומא (דף פ') הנח לתרומת הגוי' דלאו דאורייתא הוא] (ודלא כפי' המפרש שתלוי בטומאת משקין לטמא אחרים אם הוא דאורייתא) אעפ"כ כיון שעיקר הספק הוא בתרומה ע"כ אוסר. ספק משקין כל עמא מודו שהוא מותר לאכול אפי' תרומ' ודאי פי' דהטעם כיון שטומאת גוי' הוי מדרבנן ע"כ ס' משקין מותר אלא כי אנן קיימין בהדא מתניתין מ"ט דראב"ש מאחר שע"י זה וע"י זה נתבררה הטומאה טעון טבילה. והוא תמוה דהא לראב"ש ודאי ניחא מה שצריך לטבול בסוף שאז הוא טמא ודאי אלא שצריך לתרץ אליבא דרבי כיון שאומר תחילה דכל עמא מודו דבספק משקין מותר לאכול אפי' תרומה ודאי א"כ מ"ט דרבי וע"כצריך לגרוס מ"ט דרבי ובכאן נתחלפו השורות בט"ס וצריך להגיה כמו שאבאר):
וע"ז אומר מ"ט דרבי מאחר שע"י זה וע"י זה נתבררה הטומאה טעון טבילה פי' דזה חמור מספק משקין דהוי קצת כעין הוכח שאם שתה משניהם הוי טמא ודאי והוי כמו ספק טומאה מוכחת וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דעירובין ה"ד) תמן תנינן ספיקו טהור ור' יוסי מטמא והוא כמו דאמרינן בעירובין (דף ל"ה) בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון שאכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאים כו' ספיקו טהור ור' יוסי מטמא אמר ר' יונה לא טימא ר' יוסי אלא משום הוכח (פי' כיון שהי' טמא מתחילה אמר ר' יונה ואפי' מקום אחר ר' יוסי מטמא כו' ע"ש] וע"כ הכא נמי מאחר שע"י זה וע"י זה נתבררה הטומאה טעון טבילה
ואח"כ צריך לגרוס מ"ט דראב"ש ופי' דהא הכא הוי כמו הוכח וכמו דאמרינן בנדה (דף ז') בהוכחות שנינו ע"ז משני בשותה פחות מרביעית ואח"ז צריך לגרוס מ"ט דרבי שלא יבוא לידי רביעית פי' דחיישינן שלא יבוא לידי רביעית [ועיין בכריתות (דף י"ג) אלא אמר רבא היינו טעמא דבנה טהור דספק ינק כשיעור ספק לא ינק ואם תמצי לומר ינקו ספק ינקו בכדי אכילת פרס [וע"ז פריך ולית ליה לרחב"ש שלא יבוא לידי רביעית אמר ר' יוסי ב"ר בון אין לך אלא כהדין פיתרא קדמי' דרבי חשש שמא שתה משקין טמאין בתחילה וראב"ש חשש שמא שתה משקין טמאין בסוף (פי' דרבי חושש אפילו לא מחמת טעם דהוי כמוכח אלא דרבי מחמיר אף בספק דרבנן [וכמו דאמרינן בירושלמי אמר ר' יונה לא טימא ר' יוסי אלא משום הוכח (פי' בטומאה קלה כגון שאכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאים וספק טבל וספק לא טבל וא"כ יש בזה הוכח שתחילה הי' טמא) אמר ר יונה ואפי' מקום אחר פי' אפילו שלא במקום הוכח שהס' הוא בעצם אם אכל אוכלים טמאים או שתה משקין טמאים והטעם איפשר לומר כמו דאמרינן בעירובין (דף ל"ו) קשי' דר' אדר' יוסי אמר ר"ה ב"ר חיננא שאני טומאה הואיל ואית לה עיקר מן התורה וכמו שאמר שם בירושלמי ואפילו כמאן דאמר תמן טמא מודי הוא הכא שמותר פי' דהחילוק הוא דטומאה יש לה עיקר מן התורה משא"כ עירובין כו' ע"ש וע"כ מחמיר רבי וחייש שמא שתה משקין טמאים בתחילה וראב"ש אינו חושש דלא מחמיר בטומאת הגוי' שהיא מדבריהם ע"כ לא חשש שמא שתה משקין טמאים בתחילה ודוק: