מתני' חלון שבין שתי חצירות כו' בעון קומי ר' אבא היך מה דאת אמר בחלון שבין שתי חצירות ודכוותה בחלון שבין שני בתים אמר לון אין ודכוותה בחלון שבין שני גגים אמר לון אין מהו לערב דרך לולים. א"ר אבמרי מחלוקת רב ושמואל דתנינן תמן כל גגות העיר רשות אחת שמואל אמר עד בית סאתים רב אמר מטלטלין בהן אפילו כור אפילו כוריים:

והנה הק"ע גריס רשות אחת וחכ"א כל א' רשות לעצמו רב אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל אמר מטלטלין בכולו והכי פירושו רב אמר אין מטלטלין לרבנן בגג הסמוך לחבירו אלא בד' אמות דכיון דכל א' רשות לעצמו והן פרוצים זה לזה ה"ל רשות הפרוץ במלואו למקו' האסור לו דאסור ושמואל סובר שמחיצת הדיורים שמבדילות למטה אמרינן בהו גוד אסיק למעלה ומפרידין ביניהן וה"ה כאן לרב אין מערבין ולשמואל מערבין דכי היכי דאמרי' גוד אסיק ה"נ אמרינן גוד אחית וכן הוא בבבלי פ' כל גגות עכ"ל והנה כל דבריו דחוקים וכמו שאבאר. גם הפ"מ פירש בדוחק גדול עיי"ש:

ע"כ נראה לי לבאר הירושלמי וא"צ להגיה כמו שהגיה הק"ע והוא כמו שביארתי (בספ"ה דעירובין על הא דאמרי' שם אחורי הגגין מהו כו' ר' אחא מטי בה בשם שמואל אחורי הגגים מטלטלין בהן אפי' כור אפי' כוריים ר' מאיר אומר מטלטלין בהם עד בית סאתים. א"ר יוסי בר' בון מילתיה דרב פליגא עלוי דתנינן תמן כל גגות העיר רשות אחת שמואל אמר עד בית סאתים רב אמר מטלטלין בהן אפי' כור אפי' כוריים וביארתי שם דפליגי אליבא דר' מאיר דכיון דסובר דכל גגות העיר רשות אחת ואין חלוקת הדיורין שלמטה עולה למעלה וע"כ סובר שמואל דאינו מותר לטלטל רק עד בית סאתים וכמו דאיתא (ר"פ כל גגות) ר' יוסי בר' בון אומר אתפלגון רב ושמואל שמואל אמר עד בית סאתים ורב אמר מטלטלין בה אפי' כור אפי' כוריים והוא משום דשמואל סובר דאין מטלטל רק עד בית סאתים משום דלמעלה הוי כמו שלא הוקפה לדירה לר"מ דהוא אומר דכל גגות העיר רשות אחת: וא"כ הגג חלוק מהבית וע"כ הוי כמו מחיצה שלא הוקפה לדירה. וע"כ סובר שמואל דאין מטלטלין רק בבית סאתים ועיי"ש שביארתי דכל זה הוא לר"מ אבל לרבנן שסוברים דגגות העיר הם חלוקים וכל א' וא' רשות בפני עצמו וע"כ אמרינן שם דשמואל אמר מותר לטלטל בכולו וזהו אליבא דרבנן אבל רב סובר דאפי' לר"מ מותר להשתמש בכולו והוא דאע"ג שסובר ר"מ דכל גגות העיר רשות אחת הטעם הוא משום דאין תשמישן תדיר אין בהם חילוק רשויות. אבל אעפ"כ מותר לטלטל בכולו אפי' יותר מבית סאתים (ובדרבנן פליגי בהיפוך שם בירושלמי דשמואל סובר דמטלטל בכולו והוא משום דרבנן סברי דכל גג וגג הוי רשות בפני עצמו כמו הבתים. וע"כ סובר שמואל דמטלטלין בכולו ורב אמר דאין מטלטלין בכולו אלא בארבע אמות משום דנפרץ במלואו למקום האסור ולא אמרינן גוד אסיק משום דלא מינכרא מחיצתא):

וא"כ כיון שביארתי דפליגי אליבא דר"מ אם הוי הגג כמו הבית דלשמואל דאמר דאין מטלטלין רק עד בית סאתים הוא משום דסובר דאין הדיורין עולין למעלה וע"כ אם עירבו דרך הלולים לא הוי עירוב דכיון דאין הדיורין עולין למעלה ע"כ לא הוי כמו חלון שזהו במקום הדיורין אבל לרב שסובר אליבא דר"מ דמטלטלין בכולו וע"כ יכול לערב דרך לול הבית:

וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הבבלי לא תלי זה בהא דר"מ סובר דכל גגות העיר רשו' אחת ואמרי' בעירובין (ד' צ') גגין השוין לר"מ וגג יחידי לרבנן רב אמר מותר לטלטל בכולו כו' קשי' דרב אדרב ומשני התם לא מינכרא מחיצתא כו' קשיא דשמואל אדשמואל התם לא הוי יותר מבית סאתים הכא כו' וא"כ אפי' לרבנן סובר נמי שמואל דאין מטלטלין יותר מבית סאתים. והני מחיצות למטן עבידן למעלה לא עבידן והוי כקרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה וכל קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' ולא מחלקי בין ר"מ ובין רבנן אם הגג נחשב כמו הבית או לא וע"כ לא שייך לזה:.

והנה בעירובין (ד' ע"ו) אמרינן בעא מיניה ר' אבא מר"נ לול הפתוח מן בית לעלייה צריך סולם קבוע להתירו או אין צריך סולם קבוע להתירו כי אמרינן ביתא כמאן דמלי דמי ה"מ מן הצד אבל באמצע לא או דילמא לא שנא א"ל אינו צריך כו' אלמא דיכול לערב דרך הלול דלא כהירושלמי ודו"ק:

שם (ה"ב) הדא דאת אמר בגדולה אבל בקטנה ברובה. איזו היא גדולה ואיזו היא קטנה כל שרובה יותר מעשר בעשר הא פחות מעשר ברובה הדא דאת אמר באמצע אבל מן הצד לא בדא (פי' והי דינו צד והי דינו אמצע נימר אם יש שם עומד ארבעה היינו אמצע אם לאו היינו צד והנה הק"ע פי' דאמתניתין קאי דתנן נפרצה עד עשר אמות לא אמרן דבעינן עשר אמות אלא בכותל רחבה הרבה אבל בקטנה שאין בכותל עשרים אמות וכדמפרש בסמוך ברובה אם נפרצה הכותל ברובה הדא דאת אמר לא אמרן דבעינן פרצה עשר אמות אלא כשהוא באמצע הכותל אבל מן הצד שהפרצה מן הצד לא בדא אין צריך עשר דפתח בקרן זוית לא עבדי כו':

והנה בגליון הירושלמי הקשה על זה וכתב הדבר תמוה דהא מבואר בעירובין (ד' י"ט) תניא וכו' קטנה בעשר גדולה באחת עשרה כו' הרי אף דנפרץ הגדולה בעשר ולא נשאר בדופן כי אם אמה הוי פתח וגדולה מותרת וגם הא דמסיק עומד ד' ואם לאו היינו צד הרי התם לא נשאר ד' מכל צד. ואיפשר כיון דבירושלמי (פ"א ה"ו) תני ר' שיין קומי ר' אחא בגדולה אחת עשרה ובקטנה עשר איתבעת מתניתין כו' א"ל אחא כן אמר רשב"ל כל משנה שלא נכנס לחבורה אין סומכין עליה כו' הרי דירו' לא ס"ל הך מתניתא ובזה אתי שפיר קושית הש"ק דמ"ט לא הביאוהו הפוסקים וכתב דעדיין צ"ע:

ולי נראה דמיירי דוקא אם נפרץ בארבע' מחיצו' אבל אם נפרצה במחיצה אחת ע"כ כל שאינו יותר מעשר הוי כפתח משא"כ אם נפרצה בארבע מחיצו' ע"ז אומר בירושלמי דבעינן שיהא עומד מרובה ושיהי' באמצע והנה בפ"ב דעירובין (ה"א ביארתי דהטעם דבארבע דפנות גרוע יותר הוא כמו שכתבו התוס' בעירובין (ד' י"א) ד"ה חצר דבמחיצה אחת מהני צורת הפתח רק בארבעה רוחות לא משום דפתחא בארבע רוחות לא עבדי כו':

ועוד דבהא ודאי מודה הירושלמי דחצר ניתר בפס ארבעה או משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן וא"כ בחצר גדולה שנפרצה לקטנה ניתרת בשני פסין וכמו דאמרינן בעירובין (ד' י"ב) אמר ר' יוחנן חצר צריכה שני פסין א"ל ר' זירא לר' אסי מי א"ר יוחנן הכי והא את הוא דאמרת משמיה דר"י פסי חצר צריך שיהא בהן ד' וכ"ת ארבעה מכאן וארבעה מכאן והתני רב אדא כו' קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה כי סליק ר' זירא מימי פרשה ברוח אחת בארבע' משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן וכן איתא בירושלמי פ"ק דעירובין (ה"א) הלכה כדברי האומר בשני פסין ואני אומר בפס א' ובלבד פס של ארבעה טפחים מיכן ופס של ארבעה טפחים מיכן ואין כאן אלא פס ג' טפחים מיכן וג' טפחים מיכן ונראה לי דקאי אברייתא שמביא אח"כ בירושלמי שם (ה"ו) תני ר' שיין קומי ר' אחא בגדולה אחת עשרה ובקטנה עשר וא"כ מוכח דמהני פס של ג' טפחי' מכאן וג' טפחים מכאן הוי דו אמר בשם ר' יוחנן פס כל שהוא מכאן ופס כל שהוא מכאן והוא כמו דמסיק בש"ס דילן מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן:

וא"כ כיון שההיתר הוא בתורת פסין א"כ מהני מן הצד נמי והא דאיתא בירושלמי דאם הפתח הוא עשר בעינן שיהיה עומד מרובה על הפרוץ וכן בקטנה אם הפרוץ מרובה לא אמרינן דעשר הוי פתח ולא מהני מצד דהוי שני פסין דסגי אפי' במשהו מכאן ומשהו מכאן הוא משום דלחי ופס אינו מתיר רק בדופן אחת אבל לא בד' רוחות אבל עומד מרובה על הפרוץ מועיל בכל הרוחות(ועיין מה שכתב הרא"ש בפרק קמא דסוכה על הרמב"ם):

וכן כתב הרמב"ם (פט"ז מה' שבת ה' ט"ו) כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה אבל אם הי' פרוץ כעומד ה"ז מותרת ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על י' אמות אבל י' אמות הרי היא כפתח אם היה לפרצה זו צורת פתח אעפ"י שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד וכתב המ"מ אבל התוס' והרשב"א אומרים דכל שיש צורת הפתח עשוי כתיקונו אפי' פרוץ מרובה על העומד בד' רוחות ובכולן צה"פ הרי הם כעומדים. ואפי' לדעה הרמב"ם יש צ"ה מועילה אפי' בפרוץ מרובה על העומד כגון ברוח שלישית כמבואר פי"ז בדין הכשר מבוי מפולש:

ובזה ביארתי הירושלמי (פ"ק דעירובין ה"ט) ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא מאן תנא פיאה מצלת לא ר' יוחנן ב"נ א"ל הדא תנא ופי' הק"ע מכדי מאן תנא דמתיר פיאה בכלאים ריב"נ ואיהו דאמר בברייתא דפיאה אף לשבת מהני ואמאי קאמרת דלענין שבת אינו מתיר וכלאים מתיר א"ל הדא תנא (וכצ"ל) וה"פ לאו ריב"נ הוא אלא תנא דברייתא בפרוץ מרובה על העומד דמחמיר בשבת מבכלאים. והוא דוחק והפ"מ פירש מאן תנא פיאה מצלת לא ריב"נ (ופירש הפ"מ מאן תנא פיאה מצלת בכלאים לא ריב"נ הוא דאמר הכי א"ל הדא חנא כלומר אין דהא תנא ס"ל הכי ויחידאה הוא עכ"ל ולי נראה דהפי' הוא ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירה מאן תנא פיאה מצלת לא ריב"נ ואיהו גופי' ס"ל דאין פיאה מצלת ביותר מעשר וכמו דאמרינן בעירובין (ד' ט"ו) ומנא תימרא דשני לן בין עשר ליותר מעשר דא"ל ר"י לר"ל לא כך הי' המעשה שהלך ר' יהושע אצל ר' יוחנן ב"נ ללמוד תורה אעפ"י שבקי בהלכות כלאים ומצאו שיושב בין אילנות ומתח זמורא מאילן לאילן ואמר לו ר' אי גפנים כאן מהו לזרוע כאן א"ל בעשר מותר וביותר מעשר אסור וכן בירושלמי אמר ר' יוחנן מעשה שהלך ריב"נ אצל ריב"נ כו' והי' שם פרצות יותר מעשר והי' נוטל אעים וסותם עד שפיחת פחות מעשר וא"כ אף ריב"נ דמתיר פיאה אינו מתיר רק בעשר אבל לא ביותר מעשר וא"כ איך מתירין פיאה אעפ"י שהוא יותר מעשר א"ל הדא תנא ואיפשר לפרש הדא תנא פי' תנא דמתניתין דתנן ואם יש לו צורת הפתח אעפ"י שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט ולא כרב דתני צריך למעט ור' זעירא לטעמי' דאיתא בירושלמי (פ"ק דעירובין ה"א) אמרה ר' ירמי' קומי ר' זעירא א"ל ומה בידך ר' אילא בשם ר' יוחנן צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וגמי על גביהן (פי' אין צריך היכר ציר ומאן דמתיר בפאה יותר מעשר סבר כתנא דידן וע"ז אמר על מה דאמר מאן תנא צורת הפתח לא ריב"נ והא איהו גופי' אינו מתיר ביותר מעשר ע"ז אמר. הדא תנא פי' תנא דמתניתין דתנן ואם יש לו צורת הפתח אעפ"י שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט ולא מחלק בין מחיצה רביעית לד' רוחות אבל הרמב"ם סובר דזהו דווקא שאין הפרוץ רק בדופן א' אבל אם הפרוץ בד' דפנו' אינו מועיל צורת הפתח אם פרוץ מרובה על העומד וכמו דתני' בעירובין (ד' י"א) דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות מותר ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ ולא מוקים לה בפתחי שימאי כמו דמתרץ בש"ס דילן ודו"ק]:

שם (ה"י) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע ואמרינן בגמ' מה מודיע הלכה ופי' הק"ע דסובר דמתניתין איירי כשעירב משלהן. אי נמי בשאין למבוי אלא פתח א' איירי מתניתין דכופין אותו לשתף ועוד דזכין לאדם שלא בפניו הילכך קשיא ליה מהו מודיע הא אינו צריך להודיע וע"ז אומר מה מודיע הלכה ופירש הק"ע הלכה מודיע אותו שכך הלכה שכופין אותו כו' עוד פי' שם הלכה כך אמרו חכמים שאפי' אין בחצר אלא פתח א' שצריך להודיע כו' וזה דוחק גם הפ"מ גריס הכלה ודבריו דחוקים מאוד:

ע"כ לכאורה היה נראה לפרש והוא דאמרינן בעירובין (דף פ') אמר רב שיזבי אמר ר"ח זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה דתנן אמר ר' יהודה בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין כו' פשיטא דחלוקין מהו דתימא ה"מ בחצר שבין שני מבואות אבל חצר של מבוי א' אימא לא קמ"ל רב שיזבי דשמיע ליה מרבי' דמבוי א' עסקינן

והנה בחצר שבין שני מבואות איפשר לומר דצריך להודיע מחמת שחוב הוא וכמו דאיתא לקמן בעירובין (ד' פ"א) ולא פליגי והא אנן תנן ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע הנ"מ בחצר שבין שתי מבואות וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מה' עירובין ה"ד) חצר שיש לה ב' פתחים לב' מבואות אם נשתתפה עם א' מהן בלבד נאסרה במבוי הב' כו' לפיכך אם זיכה א' בשתוף לכל בני המבוי ושתף עליהן צרי' להודיע לאנשי החצר זו שאינן משתתפין אלא מדעתן שאינ' זכות להן שמא במבוי הב' רוצים להשתתף ולא בזה וכתב ע"ז הראב"ד דמאחר דקייל"ן כר"ש דבחצירות שעירבו שתים החיצונים עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרין עמה איזו חובה יהי לה אם תשתתף עם זו ותשתתף עם האחרת כו' והלא מותרת עם שתיהן כו':

ולפי"ז היה איפשר לומר מה מודיע הלכה פי' אפי' בחצר שבין שני מבואות אם מודיע שהלכה דהן מותרת עמה והיא מותרת עמהם. א"כ אין חוב בזה וכמו שכתב הראב"ד:

[ועוד שלשיטת הירושלמי ליכא פלוגתא על ר"ש בזה שבירושלמי לא הביא בפ"ד דעירובין (ה"ו) שום תנא שחולק על ר"ש כמו שמביא הש"ס דילן בעירובין (ד' מ"ט) וכמו דאמרי' אר"י אמר רב זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת לשתי רשויות אבל לא שתי רשויות משתמשות לרשות אחת כי אמריתי' קמי' דשמואל אמר אף זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות ועיין שם בתוס' דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מחצר זה לחצר אחרת ושיטת הירושלמי הוא דלא מחלקין בין עירבו ללא עירבו ועיין בתוס' עירובין (ד' צ"א) בד"ה אמר רב כו' והשתא אין כו' איפכא מדרב עיי"ש ודו"ק:

ואף דאמרינן בירושלמי (רפ"ט ה"א) ר' יוחנן אמר בשלא עירבו אבל בשעירבו נעשה חצר כבתים כו' לקמן יתבאר בזה דלא כמו שפירשו הק"ע והפ"מ דהא דהטעם דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר דלפי"ז לא יתפרש הירושלמי שם אלא דהטעם דאם עירבו הבתים עם החצירות נעשו החצירות כבתים וכמו דאמרינן בשבת (דף ק"ל) דניתקו חצירות ונעשו בתים וא"כ אסור לטלטל מחצירות לגגין. וע"ז אומר ר' יוחנן אמר בשלא עירבו אבל בשעירבו נעשה חצר כבתים והגגות רשות בפני עצמן ולקמן יתבאר בזה א"כ לשיטת הירו' הל' כר"ש דאם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרת עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו א"כ אין בזה חוב אפי' בחצר שבין שני מבואות וע"ז אומר מה מודים הלכה פי' שאם מודיע אותה ההלכה שהיא מותרת עמהם א"כ אין בזה חיוב ואף שביארתי ספ"ב דעירובין (ה"א) ובפ"ו דעירובין (ה"ו) ששיטת הירושלמי הוא כמו דאמר בספ"ו דעירובין (ה"י) דא"ר יוסא מכיון שנתנו במקום א' נעשו כולן רשות אחת (פי' אפי' נתנו עירובן בפנימית ולא עירב א' מן החיצונה אעפ"כ לא תוכל לומר לתקוני שתפתיך וכמו דאמרינן בש"ס דילן בעירובין (דף ע"ה) דאחדא דשא ומשתמשה. וע"כ מפרש הש"ס דהא דקתני נתנו עירובן במקום א' היינו בחיצונה ואמאי קרו לי' מקום א' מקום המיוחד לשתיהן ולא אמרינן דיורין להחמיר משא"כ לשיטת הירושלמי אעפ"כ לא דמי להתם כיון דעירבה עם החיצונה ובחיצונה לא עירב א' ע"כ נעשו כולם רשות אחת והכא בדר"ש מיירי בעירבו בשני מקומות וכמו דאמרינן בעירובין (דף מ"ה) ואמאי כיון דערבי להו חיצונות בהדי אמצעית ה"ל חדא אמר רב יהודה כגון שנתנו אמצעית עירובן בזו ועירובן בזו ואפי' תימר שנתנו עירובן באמצעית כגון שנתנוהו בשני בתים וא"כ לא הוי מקום א' ע"כ אין נעשים כאחת]:

ועוד איפשר שאומר מהו מודיע הלכה משום דמתניתין קשי' לי' דקתני מוסיף ומזכה וצריך להודיע דמהו הפעולה אם הוא מזכה בתחילה ואח"כ מודיע ואם אין זה זכות מה מועיל מה שמודיע אח"כ למה שזיכה בתחילה וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"ו דגיטין) בכל אתר את אמר התקבל כזכה והכא את אמר התקבל כהילך שני' היא שזכין לאדם שלא בפניו (פי' ואין חבין לאדם אלא בפניו וגט הוי חוב ע"כ לא אמרו התקבל כזכה התיב ר' שמי הגע עצמך שהי' צווחת להתגרש אינו אומר שמא חזרה בה ואם זה זרות למאי מודיע ואם אפי' אומר אינו רוצה שמא חוזר בו ועיין בחולין (ד' ל"ט) הכותב נכסים לאחרים כו' ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ובירו' (פ"ק דגיטין ה"ה) האומר ינתנו כל נכסיי לפלוני והוא כהן כו' אעפ"י שאמר אי אפשי בהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר מכיון שאמר אי אפשי בהן זכו בהן היורשין. ופריך מה אנן קיימין אם משקיבל עליו משעה ראשונה אף ר"ג מודה כו' אלא כן כו' בסתם רבי אומר כו' אלא מכיון שקיבל עליו רשב"ג אומר מכיון שאמר א"א הוכיח סופו על תחילתו:

וע"כ אומר הירושלמי מה מודיע הלכה פי' דהאי מודיע אין הפי' דשואלו אם הוא רוצה אלא שהדין הוא שצריך להודיעו ומכיון שמודיעו הוי הזיכוי למפרע ואין הפי' מודיע אם הוא רוצה דכיון דזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו אלא שהדין הוא שצריך להודיע וע"כ ואינו רוצה לאוקמי מתניתין כר' מאיר שסובר דאין מערבין לו אלא מדעתו וכמו דאיתא בירושלמי לקמן (ספ"ד) ולית ליה לר"מ זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו סבר ר"מ אית ליה הדא זכות לא בעי בר נש יעול חבריה לביתיה בר מדעתיה דא"כ כיון שחוב הוא מה מועיל אם מודיעו אח"כ אלא ודאי דמה מודיע הלכה.ועיין במה שפי' רש"י וצריך להודיע לדיורין שניתוספו אם דעתו בעירוב וכגון שמערב משלהן כו' ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע לדיורין אם משלהן מערב והירושלמי מפרש דמה מודיע הלכה אבל אין הפי' שמודיעו אם הוא רוצה דכיון שזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו ואם חוב הוא מה מועיל שמודיעו ע"כ אומר מה מודיע הלכה ודו"ק:

שם לית הדא אמרה שאינו מזכה להם בגופו של אוכל (פי' דאינו מזכה להם בגופו של אוכל רק להתיר שיהא הרשויות כולן כאחת דאל"ה איך תנא נתמעט האוכל איך איפשר שיאכל הא כבר זיכה להם ומה שהקשה הק"ע הא דקיי"ל דצריך לערב בדבר דאי בעי מיניה חבריה שיתן לו ולא יקפיד כו' לא קשה וכבר ביארתי בספרי נחלת יהושע (סי' פ"ג) דקאמר ש"מ שאינו מזכה להם בגופו של אוכל ואין להם קנין בגופו של אוכל והוי כמו רק נתינת רשות להם להאכיל וכיון שהוא מחמת נתינת רשות ע"כ קאמר נתמעט האוכל דהיינו שבעה"ב מיעט להאוכל דהא יכול לחזור וא"כ מוכח דאינו מזכה להם בגופו של אוכל ותפשוט דעירוב משום דירה ולא משום קנין וכמו דאמרינן בעירובין (דף מט) דאמר שמואל עירוב משום קנין וכתבו התוס' וא"ת הא תנן לקמן בעירובין (דף מט) בעה"ב שהי' שותף בשכנו לזה ביין ולזה בשמן א"צ לערב וכן בעירובין (ד' פ') גבי בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהם היום סומכין על הפת משום עירוב ולמ"ד משום דירה אתי שפיר וי"ל כיון שיש קירוב דעת ביניהם עשאוהו חכמים כאלו הקנו זה לזה עכ"ל אבל למ"ד עירוב משום דירה אין צריך לתרץ שהקנו זה לזה וע"ז אומר כיון שאומר נתמעט האוכל אלמא דיש להם רשות והוי כמ"ד עירוב משום דירה והכי קיי"ל דעירוב משום דירה וכמו שכתבו התוס' דהא דקיי"ל דמערבין אפי' בפחות משוה פרוטה ובפחות משוה פרוטה לא שייך קנין רק נתינת רשות לאכול עיי"ש שהארכתי בזה ע"ז משני תיפתר שגררוהו עכברי' ולא שנטל הבעה"ב ולעולם מזכה להם בגופו של אוכל ודו"ק:

שם נותן אדם מעה לחנווני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דברי ר"א וחכ"א לא זכו לו מעותיו ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו כו' ר' אבהו בשם ר' יוחנן זאת אומרת שאין המעות קונות ד"ת והוא (ט"ס וצ"ל) שהמעות קונות ד"ת והוא מדקתני בסיפא ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו ש"מ שהמעות קונות ד"ת מעתה אפי' בא לו אצל החנוני שני' היא שמא ישכח ויוציאנו ר' אחא בשם ר' חיננא אבא לא אמר כן אלא וחכ"א לא זכו לו מעותיו זאת אומרת שהמעות קינות ד"ת והוא (ט"ס וצ"ל) זאת אומרת שאין המעות קונות ד"ת ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שכן החנווני מזכה להן ע"י אחר:

ולכאורה צריך להבין במאי פליגי ובש"ס דילן אמרינן בעירובין (דף פ"א) דר"א ס"ל דמעות קונות ד"ת ואף דרבנן תקנו משיכה אך עשאוהו ר"א כד' פרקים דהמעות קונות ורבנן לא ס"ל הכי וע"כ אין קונה בחנוני ובבעה"ב הטעם הואיל משום דאין הבעה"ב רגיל למכור ככרות ולא נתכוין זה אלא לעשותו שליח וכאומר ערב לי דמי ולשיטת הירושלמי אליבא דר' יוחנן ס"ל דהא דקונה בבעה"ב הוא משום דהמעות קונות ד"ת והוא בתורת מכירה ועשאוהו כד' פרקים ובחנוני הטעם שמא ישכח ויוציאנו ור' אחא אמר דאבא לא אמר כן אלא דמזה מוכח דאין המעות קונות ד"ת והטעם דבעה"ב מהני הוא כשיטת הש"ס דילן דהוי בתורת שליח והא דבחנוני לא מהני הטעם שהוא בתורת מקח וכמו שמסיים מודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שכן החנוני מזכה להם ע"י אחר.

אך לכאורה לפי"ז מניין מוכח שאין המעות קונות דילמא לא ס"ל דבד' פרקים אלו העמידו דבריהם על ד"ת וכמו דאיתא בש"ס דילן בעירובין שם וא"כ צ"ל דס"ל דאם המעות קונות ד"ת הוה כ"ע ס"ל דבד' פרקים אלו העמידו דבריהם על ד"ת וע"כ מוכח דאין המעות קונות ד"ת והוא דוחק:

והנה רש"י פי' דאפי' עירב חנוני הזה לכל האחרי' וזיכה גם לזה כו' והתו' כתבו דאפי' זיכה לו ע"י אחר או לקח המע' וקנה כו' כל הזכיות שעושה לו החנוני שלא מדעת בעה"ב קא עביד ואין מערבין אלא מדעתו והרא"ש כתב תמוהי' הם בעיני דהא דאמרו חכמים דאין מערבין לו אלא מדעתו ואפי' בעירובי חצירות היינו משום דחשיבי לי' קצת כו' וזה שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נותן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזוכה לו החנוני אמאי לא זכה הילכך נראה לי לפרש מתניתין כמשמעה ואם נתן לו לחם בלא זיכוי לא זכו לו מעותיו כו' אבל אם זוכה לו על ידי אחר מודו רבנן דהוי עירוב והא דקתני שאין מערבין לאדם אלא מדעתו מילתא באנפי נפשיה הוא ולא קאי אנותן מעה לחנוני וה"ק ואין מערבין לאדם אלא מדעתו:

[וע"כ אפ"ל דס"ל לר"א דהטעם בבעה"ב משום דמסתמא יזכה לו ע"י אחר אבל החנוני חיישינן שמא יוציאנו והטעם לא כמו דאמר ר' יוחנן דהטעם שמא יוציאנו הוא משום דטרוד אלא דאין המעות קונות ד"ת וע"כ בבעה"ב לא חיישינן שמא יוציאנו דדמי למפקיד אצל בעה"ב דאמרינן בב"מ דף מב) דאצל בעה"ב בין צרורין ובין מותרין לא ישתמש בהם וע"כ לא חיישינן שמא יוציאנו משא"כ בחנוני דאמרינן התם חנוני כבעה"ב דברי ר"מ ר"י אומר חנוני כשולחני וע"כ חיישינן שמא יוציאנו וא"כ מוכח מזה דאין המעות קונות דאם הי' המעות קונות ד"ת הי' בעה"ב נמי מותר להשתמש וכמו שכתבו התוס' בעירובין (דף פ"א) ובב"מ (ד' מ"ג) שהקשו דאמאי לא חיישינן שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלי' ותירצו דגבי חיטי חיישינן שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלי' אבל גבי מעות לא חיישינן שמא יאמר נשרפו מעותיך בעלי' משום דהוי שואל עלי' משום דשרי להוציאם ואע"ג דבמפקיד מעות אצל בעה"ב תנן בהמפקיד (ד' מ"ג) דלא ישתמש בהן מ"מ מוכר ישתמש בהן כיון דד"ת מעות קונות אלים כחו ויכול להוציאם ואע"ג דתיקון רבנן דלא קני אלא במשיכה וא"כ אי אמרינן דמעות קונות ד"ת א"כ בעה"ב נמי יכול להוציאם ואמאי לא חיישינן גם בבעה"ב שמא יוציאנו וע"כ אמר ר' אחא בשם ר"ח אבא לא אמר כן אלא וחכ"א לא זכו לו מעותיו פי' שמחלקים חכמים בין חנוני לבעה"ב וסתמא הטעם שבעה"ב יזכה לו ע"י אחר כמו דאמרינן בירושלמי שם ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שכן החנוני מזכה להן ע"י אחר פי' שהחנוני נמי יכול לזכות ע"י אחר אלא דבחנוני חיישינן שמא יוציאנו תחילה ואח"כ לא יזכה ע"י אחר אבל בבעה"ב לא חיישינן שמא יוציא כיון דאסור להשתמש בהם וזהו דווקא אי אמרינן דמעות אין קונות אבל אי אמרינן דמעות קונות א"כ בעה"ב נמי מותר להשתמש בהמעות כמו שכתבו התוס' וא"כ מהו החילוק בין חנוני לבעה"ב:

וע"כ אפ"ל דר"י לא קאמר הכי אלא דמוכיח מדר"א דס"ל מעות קונות ובד' פרקים העמידו דבריהם על ד"ת ורבנן נמי ס"ל דמעות קונות אלא דס"ל דבד' פרקים לא העמידו דבריהם על ד"ת והא דהבעה"ב מערב הוא בתורת זיכוי. אבל החנוני לא יזכה מתוך שיוציא המעה ע"כ לא יערב (דאי הטעם משום דמעות קונות ובד' פרקים העמידו על ד"ת א"כ אמאי חיישינן שמא יוציאנו) אלא דהטעם הוא משום דבעה"ב יערב אבל החנוני לא יערב משום שיוציאנו (ולכאורה הטעם הוא משום טרדתו).

אך איפשר לומר דר' יוחנן ס"ל דהטעם הוא מחמת שיכול להשתמש בהמעות משא"כ בבעה"ב ואע"ג דמעות קונות אעפ"כ לא יכול להשתמש בהמעות והא דלא חיישינן שמא יאמר לו נשרפו מעותיך בעלי' הוא כמו התירוץ הראשון שכתבו התוס' בעירובין (ד' פ"א) דמעות נוח לשומרן ואין טורח בהצלתם כמו בפירות וע"כ לא יכול לומר נשרפו כו' (ויש לדחות):

ובזה איפשר לומר דר' אבהו אזיל לטעמי' בירושלמי (פ"ד דב"מ ה"ב) ר' יוחנן יהיב דינרין לקריבו על משח אתא שאל לר' ינאי א"ל מדבר תורה מעות קונות ולמה אמרו אין קונין שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלי' ר' שמואל בר סיסרטאי בשם ר' אבהו אם אמר לו נשרפו חיטיך בעלי' נאמן ר' יצחק מקשי מה אנן קיימין אם בשקנו לו מעותיו שלו נשרפו ואם לא קנו לו מעותיו של זה נשרפו והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד

וע"כ נ"ל לפרש דר' שמואל מקשה כמו שהקשו התוס' דמהו הפעולה שתיקנו שלא יהיו מעות קונות שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלי' הא יכול לומר המוכר נשרפו מעותך בעלי' וע"ז אומר ר' יצחק מקשי מה אנן קיימין (פי' מהו הפעולה של התקנה) אם בשקנו לו מעותיו שלו נשרפו (ונ"ל שה א ט"ס וצ"ל אין שלו נשרפו פי' שאמר לבעל המעות נשרפו חיטיך בעלי') ואם בשלא קנו לו מעותיו של זה נשרפו (פי' דא"כ יאמר המוכר שלא קנו לו מעותיו שלך נשרפו א"כ בין כך ובין כך של לוקח נשרף) וע"כ הי' נראה לי להפך הגירסא ולגרוס הא דר' שמואל בשם ר' אבהו אחר הקושי' של ר' יצחק שמקשה מה אנן קיימין אם בשקנו לו חיטיו שלו נשרפו (כצ"ל) ואם קנו לו מעותיו של זה נשרפו וע"ז אומר שמואל א"ר אבהו אם אמר לו נשרפו חיטיך בעלי' נאמן והוא כמו שתירצו התוס' בעירובין (ד' פ"א) דמעות נוח לשומרן ואין טורח בהצלתם. וע"כ לא מהימן אם יאמר לו נשרפו מעותיך בעלי' וע"ז משני ר' אבהו דבחיטים אם אומר לו נשרפו חיטיך בעלי' נאמן (פי' אבל במעות אינו נאמן) וע"כ ר' אבהו אזיל לשיטתי' דהטעם הוא כתירוצא קמא של התוס' החילוק של החיטים ומעות. אבל אם היה מברר המוכר שהמעות נשרפו הי' ההיזק של הלוקח דלא הוי עלי' שואל דאין לו רשות להשתמש בהמעות וע"כ ר' אבהו לטעמי' שסובר דלא הוי המוכר על המעות דין שואל משום דאין לו רשות להשתמש בהמעות וע"כאומר זאת אומרת שהמעות קונות ד"ת ועשאוהו כד' פרקים וחכמים פליגי בזה דלא עשאוהו כד' פרקים אלא דבבעה"ב הוי עירוב מפני שזיכה לו. אבל בחנוני חיישינן שמא יוציאנו משום דמותר להשתמש בהמעות משא"כ בבעה"ב וע"כ חיישינן שמא לא יזכה לו ואע"ג דזהו אליבי' דר' יהודה בב"מ (ד' מ"ג) דחנוני כבעה"ב ואנן תנן שאין מערבין לאדם אלא מדעתו ואמרינן בירושלמי שאין מערבין לאדם אלא מדעתו מתניתא דר' מאיר דר"מ אמר ע"י עירוב וע"י שיתוף אך איפשר לומר שזהו מילתא באנפי נפשי' כמו שכתב הרא"ש דלא קאי אדלעיל אלא אאין מערבין לאדם אלא מדעתו וא"כ הא דפליגי תחילה חכמים ור"א היינו אליבא דהלכתא דקייל"ן כר"י דהחנוני כשולחני וכמו שביארתי].

שם ר' יצחק בן חקולה בשם ר' יודן נסייא מערבין לאדם על כרחו ותני כן כופין בני מבוי זא"ז לעשות להם לחי וקורה ופריך והתני הרי שאמרו לו לערב והוא אינו ממאן נכנסין לביתו ומערבין לו היה ממאן אין כופין אותו (כצ"ל) וכתב הפ"מ וטעמא שאינו ממאן שלא אמר בהדי' איני רוצה בעירוב הא ממאן אין כופין אמר ר' יודן מתניתא דר"מ (פי' שסובר שאין מערבין לאדם אלא מדעתו וע"כ אין כופין אותו א"ר יוסי בר' בון תיפתר כדברי הכל שהיה צדוקי והנה הק"ע פירש דכיון שהוא צדוקי אף ע"י כפי' לא יבטל רשותו ושגה בזה הפי' הוא דצדוקי אינו יכול לערב וכמו דאמרינן בעירובין (ד' ס"ט) דאין ביטול רשות שלו מועיל וכן אמרינן בירושלמי (פ"ב דב"ב ה"א) א"ר יוסי בר' בון לא שאינו רוצה לערב אלא מנפש בישא לא בעי מערבא. פירוש שמודה בעירוב אלא מנפש בישא אינו רוצה לערב אבל אם אינו מודה בעירוב אין עירובו עירוב וא"כ למאי יכופו אותו:

וע"ז אומר השוכח ולא עירב בין שוגג בין מזיד ה"ז אוסר דברי ר"מ ר' יודן אומר מזיד אוסר שוגג אינו אוסר:

והנה הירושלמי הזה הוא תמוה מאוד והק"ע והפ"מ נדחקו בזה מאוד ע"כ נראה לי דיש (ט"ס) בירושלמי (וצ"ל) והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד ה"ז אוסר דברי ר"מ ר' יודן אומר מזיד אוסר שוגג אינו אוסר [והיינו מתניתין דתנן בעירובין (ד' ס"ט מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר] וכמו שביארתי בירושלמי (רפ"ו ה"ב) וביארתי שם הירושלמי במה שכתבו התוס' בעירובין (ד' ס"ח) בד"ה למימרא דמי שנתן רשותו משמע לי' שנגמרה לגמרי מתנתו דהיינו כי החזיקו דאפקי אינהו ברישא מדלא קתני מי שביטל דמשמע אמירה בעלמא כו' וע"כ מדייק הירושלמי דמדקתני מי שנתן רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד ה"ז אוסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר במזיד אוסר ובשוגג אינו אוסר וקתני מי שנתן רשותו ולא מי שביטל רשותו משמע דבהא לא פליגי דיש לו ביטול רשות אלא דפליגי אם הוציא אח"כ כמו דאמרינן בירושלמי (ה"ד ושם) ר' אחא בר חיננא כל עמא מודיי שיש לו ביטול רשות מה פליגין לחזור בו ר"מ אומר מבטל רשותו ואינו חוזר בו. דבירושל' מגיה שם רמ"א אינו אוסר וכמו דאמר שם כיני מתניתין אינו אוסר ור' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר[ן:

והנה צריך להגיה בירו' שנתחלפו השורות וכצ"ל) אלא משום קנס [פי' דפליגי אם הוציא אם אוסר במזיד והיינו משום קנס דכיון דיש לו ביטול רשות א"כ לא פליגי רק בקנס וכמו שביארתי לעיל דשיטת הירוש' הוא משום קנס ולא כמו שפירשו התוס' על הא דאמרי בעירובין (ד' ס"ח) והכא דקנסו שוגג אטו מזיד קא מיפלגי דמר סבר קנסו שוגג אטו מזיד וכתבו התוס' לא שייך לקונסו שוגג אטו מזיד דעלמא דהכא לא קנסינן לדידיה מידי כו' אלא כלומר גזרו שוגג אטו מזיד והירושלמי ס"ל דמטעם קנס הוא ועיין ברפ"ד שביארתי שם שיטת הירו' שהוא מטעם קנס] וע"ז אומר אלא משום קנס וע"ז פריך מעתה הוא אסור וחבירו מותר ומשני מכיון שהיו יכולין לערב ולא עירב קונסין אותו (וכצ"ל) דהא הם יכולין לערב מע"ש ועל כן אם לא עירב ונתן רשותו קונסין אותו ובכאן צ"ל מערבין לו על כרחו (והוא ט"ס וצ"ל) ויערבו לו על כרחו דכיון דלא פליגי רק אם הוציא אח"כ אם חוזר בו מדקתני מי שנתן רשותו והוציא לכ"ע יש לו ביטול רשות וא"כ יערבו לו ע"כ. ונדחה התירוץ דמשני ר' יודן תפתר כד"ה שהי' צדוקי וא"כ צריך לומר דמתניתא דר"מ דסובר שאין מערבין אלא לדעתו ולפי"ז צריך לומר הא דתנן הרי שאמרו לו לערב והוא אינו ממאן מערבין לו. היינו אע"פ שלא אמר בפירוש שמערב אעפ"כ מערבין לו (ומה שכתב הפ"מ על כרחו הוא טעות) וע"ז פריך ולית לי' לר"מ זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו (פי' דהא דר"מ סובר דאין מערבין לו על כרחו היינו אם אמר בפירוש שאינו רוצה אבל בסתמא למה אין מערבין ועל זה אומר סבר ר"מ לית הדא זכו לא בעי בר נש יעול חברי' לביתי':