מתני' המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כו' ובגמ' וקשי' אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא כו' בפני נכתב ובפני נחתם ריב"ל אמר שני' היא שאין בקיאין בדקדוקי גיטין אמר ר' יוחנן קל הוא שהקילו עלי' שלא תהא יושבת עגונה (פי' דריב"ל שאומר דהטעם משום דאין בקיאין בדיקדוקי גיטין א"כ איפשר לומר דהאמינו עד א'באיסורין ואע"ג דהוי דבר שבערוה אך סתם ספרי דדייני מגמר גמירי רק רבנן שהחמירו ע"כ הקילו שיהא השליח נאמן אבל לר' יוחנן שאומר דהטעם משום קיום ובכל קיום שטרות בעינן שנים וא"כ אמאי מהימן השליח וע"כ אמר קל הוא שהקילו משום עגונה וע"ז פריך והיינו קל אינו אלא חומר' שאילו לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אף אה אין מתירה להנשא (פי' אם לא יערער הבעל או הלקוחות ואיפשר שסובר הירושלמי דלא טענינן מזוייף וכמו שהאריכו בזה התוס' בריש גיטין (ד' ב') וא"כ הא דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוי חומרא דאם לא אמר בפני נכתב אף אם לא ערער הלקוחות אינו נאמן) וע"ז אומר אמר ר' יוסי חומר שהחמרת עלי' בתחילה שיהא צריך לומ' בפני נכתב ובפני נחתם (פי' חומר שהחמרת שאפי' אין עוררין הגט פסול היקלת עליו בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל:

עוד שם עד שיאמ' בפני נכתב ביום ובפני נחתם ביום עד שיאמר נכתב לשמה ונחתם לשמה והנה הפ"מ כתב דמזה משמע דהא דבעינן בפני נכתב ובפני נחתם לאו דווקא משום לשמה אלא כל פסולי גיטין וכמו דאמר בריש פרקין ריב"ל אמר שני' היא שאין בקיאין בדיקדוקי גיטין ולא כשיטת הש"ס דילן וכמו שהוכיחו התוס' בגיטין (ד' ב') בד"ה לפי שאין כו' דדוקא משום לשמה אבל לא משום שאר כל הפסולין אך אעפ"כ קשה מהא דאיתא לקמן בירו' (פ"ב ה"ב) נכתב ביום כו' ביום ונחתם בלילה פסול כו' אמר ר' יוחנן פסול מפני אכילת פירות א"ל ריש לקיש מעתה תחוש לגיטין הבאים ממדינת הים שמא נכתב ביום ונחתם בלילה א"ל זה זיופו מדבר אחר והק"ע הקשה שם דהא במוקדם נמי זיופו מתוכו הוא שלא הי' להם לחתום שטר כזה וכמש"כ תוס' בב"מ (ד' ע"ב) שגם העדים פסולין עיין שם וע"כ גריס הגירסא כמו דאיתא בש"ס דילן אך זהו דוחק לגרוס גירסא אחרינא ולפרש כמו הש"ס דילן כיון דהכא אמר ר' יוחנן דהטעם משום פירות וא"כ מוכח דהא שאומר בפני נכתב כו' הוא דווקא רק לענין לשמה אבל לא שנכתב ביום ונחתם ביום:

ע"כ נראה דשט"ח המוקדמין כיון שעיקרן משום לטרוף מהלקוחות ע"כ הוי ודאי כמו זיופו מתוכו אבל בגט אשה שעיקרו הוא לגרש ולהתיר האשה שתהא נישאת לאחרים וע"כ אומר דהוי זיופו מדבר אחר וכן אית' בירושלמי (ספ"ח דגיטין ה"י) תניתא הכא ותניתא תמן (פי' גט מקושר תני הכא ותני בב"ב (ד' ק"ס) דמקושר שנעשה שלא כדינו פסול) אילו תניתא הכא ולא תניתא תמן הוינן אמרין הכא ע"י שהוא חומר בעריות פסול תמן ע"י שאינו חומר בעריות כשר הוי צריכא מתניי' תמן או אילו מתניי' תמן כו' הוינן אמרין תמן ע"י שהוא גובה בו פסול והכא ע"י שאינו גובה כשר הוי צריכא מתניי' הכא ומתני' תמן וכן איתא בירושל' (פ"ט דגיטין ה"ב) והתני אף בגיטי נשים כן אית לך מימר מפני קינוני' לא מפני שהוא פסול והכא נמי מפני שהוא פסול (ועי' בתו' גיטין (ד' ג') בד"ה כ' בכת"י כו' ואם יש לחוש שיקדי' זמן לטוב' האשה אעפ"י שבא לגרשה ולעשות עמה קינוני' כו') וע"כ אומר הירושל' דלנכתבו ביום ונחתמו בלילה לא חיישינן משום דזהו זיופו מדבר אחר דהא עיקר הגט הוא רק להתיר האשה והא דפסול מחמת ממון הוי זיופו מדבר אחר ולא דמי לשט"ח המוקדם דעיקרו בא לגבות מלקוחות וא"כ איפשר לומר דהא דקאמר הירושלמי הכא עד שיאמר בפני נכתב ביום ונחתם ביום עד שיאמר נכתב לשמה ונחתם לשמה קאי אהא דקאמר תחילה כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו ובעי ע"ז מה את עביד לה כגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים וכמו שאומר תחילה מאחר שערעורו בטל אצל הגט ערעורו בטל אצל המתנה וע"כ כיון שכל השחרור הוא מחמת שכתב כל נכסיו לעבדו וא"כ כיון שהשחרור הוא מצד הנכסים ע"כ אומר עד שיאמר בפני נכתב ביום ונחתם ביום עד שיאמר נכתב לשמה ונחתם לשמה אבל בגיטי נשים או בשיחרורי עבדים שעיקרו בא רק להתיר האיסור לא בעי רק בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה והא דאמר לקמן לא אמר נכתב ביום ונחתם ביום נכתב לשמה ונחתם לשמה נימר מה דשאיל אמורא א"כ משמע דצריך לומר שנכתב ביום ונחתם ביום איפשר לפרש דתחילה הי' סבור דהבעי' הוא אם צריך שיאמר בפני נכתב ביום ונחתם ביום בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה וע"ז אומר נימר מה דשאיל אמורא (פי' דזהו שהקשה ר"ל לר' יוחנן) מעתה תחוש לגיטין הבאים ממדינת הים שמא נכתבו ביום ונחתמו בלילה (פי' וא"כ צריך שיעיד השליח שנכתב ביום ונחתם ביום או דצ"ל מה דהשיב אמורא (פי' זה כבר השיב ר' יוחנן לר"ל דזהו זיופו מדבר אחר וע"כ לא חיישינן לגיטין הבאים ממדינה הים וא"כ איפשר לומר דבגט אין צריך רק בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה):

עוד שם לא אמר נכתב ביום ונחתם ביום נכתב לשמה ונחתם לשמה נימר מה דשאיל אמורא (כבר ביארתי שהי' סבור דהבעי' הוא אם לא אמר שנכתב ונחתם ביום נמי) וע"ז אומ' נימר מה דשאיל אמורא (פי' זה כבר שאל רשב"ל מר' יוחנן לקמן (פ"ב ה"ב) מעתה תחוש לגיטין הבאים ממדינת הים שמא נכתב ביום ונחתם בליל') וע"ז השיב לו ר' יוחנן זה זיופו מדבר אחר דלא כהק"ע והפ"מ וע"ז אומר ויידא דאמר רבין בר רב חסדא אייתי גיטא ונתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אתא עובדא קומי ר' יוחנן אמר לי' טלהו ממנה ואמור לה בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם (פי' זה השאלה הי' אם צריך ליטלו ממנה וליתן לה בפני שנים ולומר בפני נכתב ובפני נחתם) ור' יוחנן כר"ש בן אלעזר דר"ש ב"א אומר אינו גט עד שיאמר בשעת מתנה שהוא גיטיך דר' יוחנן ייבא מן רשב"א ולא מודה רשב"א שאם אמר לה בשעת מתנה שהוא גיטיך שאינו גט (ופי' הפ"מ בתמי' שודאי גט הוא) והכא אפי' אמר לה בשעת מתנה שהוא גיטיך אינו גט עד שיאמר לה בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם והוא דחוק דרשב"א לא מיירי לענין בפני נכתב ומאי קאמר ייבא מן דר' שמעון ב"א וע"כ נראה לי דאיתא בירושלמי לקמן (פ"ט ה"א) כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם כו' אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"א דרשב"א אמר לעולם אינו גט עד שיאמר לה בשעת מתנה ה"ז גיטיך ור' יעקב בר אחא בשם ר' ינאי אף ריח פסול אין בה כהנא אמר זאת אומרת לא חשו אין תימר חשו עד שהוא בידה דאמר לה הרי את מותרת לכל אדם (פי' שכהנא אמר זאת אומרת לא חשו שאפי' ריח הגט אין בה. וא"כ לא הוי נתינה כלל וע"כ צריך שיחזור ויטלנו הימנה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם דאין תימר חשו עד שהוא בידה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם דכיון שחשו א"כ הועיל הנתינה לענין ריח הגט ע"כ אינו צריך ליטלו הימנה) חמר ר' אחא זאת אומרת שחשו אין תימר לא חשו כל מה שבידו לגרש יגרש (פי' שר' אחא אומר בהיפך דאדרבא אם חשו צריך ליטול הימנה כיון שהיה נתינה במקצת. וע"כ צריך ליטול הימנה ולחזור וליתן לה אבל אם לא הי' נתינתו כלו' אינו צריך לחזור וליתן) והוא כמו דאמרינן בגיטין (ד' פ"ד) מאן תנא אמר חזקיה רשב"א היא דתני' רשב"א אומר עד שיטלנה הימנה ויחזיר ויתננה לה ויאמר לה הא גיטיך ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבי דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו נפסול בו לכהונה וכתבו התוס' שם הא דתני' בפ"ק (ד"ה) כו' אתי אפי' כרבי דכיון שניתן הגט כהלכתו מן התורה מה שהוא אמר אחר הנתינה בפני נכתב ובפני נחתם לא היה מועיל כלום ועוד דשליח דווקא כשיאמר בשעת נתינה מידק דייק:

וע"ז אומר דר' יוחנן ייבא מן רשב"א ולא מודה רשב"א שאם אמר לה בשעת מתנה (והוא ט"ס ונ"ל שאם לא אמר לה בשעת מתנה) שהוא גיטיך שאינו גט והכא אפי' אם אמר לה בשעת מתנה שהוא גיטיך (והוא ט"ס וצ"ל) והכא אם לא אמר לה בשעת מתנה פי' שלא אמר לה רשעת מתנה בפני נכתב ובפני נחתם אינו גט עד שיאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם בתמיה) והא מדאורייתא הוי ודאי גט והירושלמי לטעמיה שאמר שם דאם לא הועיל הנתינה כלל ולא חשו ע"כ צריך שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה אבל אם חשו אין צריך ליטלו אח"כ דהא הועיל הנתינה ולא כשיטת הש"ס דילן. וע"כ חומר דייבא מן רשב"א דהתם אם לא אמר הא גיטיך אינו גט כלל וע"כ צריך ליטלו ולחזור ולותיב לה אבל הכא הא מן התורה הוי גט וא"כ הועיל הנתינה וא"כ אין צריך לחזור וליטלו הימנה. וע"כ מסיק מאי טעמא דר' יוחנן כדי להחזיקה גרושה בפני שנים ואם אמר אח"כ בפני נכתב אינו מועיל דהא אינו אומר בשעה שהוא מחזיקה גרושה בפני שנים שאז האמינוהו חכמי' (והוא כמו שכ' הרא"ש דהר"י מקינון פי' דלהכי בעי שיטלנו משו' דבעינן שיאמר בפני שנים שהיו בשעת מסירת הגט ומיירי הכא כשמתו או שהלכו למדינת הים) והא שכתב הרא"ש דמהברייתא דתני בסתמא משמע שאין תקנה אחרת היינו לשיטת הש"ס דילן וכן לפי מה דאמר רב אחא בירושלמי (פ"ט שם) דכיון דכבר קנאתו לפסול לכהונה ע"כ צריך שיטלנו הימנה אבל הירושלמי הכא קאי למה דקאמר רב כהנא (שם לפי שיטת הירושלמי) דאם קנאתו עדיף טפי שהתחיל הגירושין בשעת הנתינה. וע"כ קאמר כדי להחזיקה גרושה בפני שנים דבעינן דווקא העדים שראו המסירה ודו"ק]:

שם (ה"ב) הכל מודים שאם בא וערער ערעורו בטל (פי' אעפ"י שרבי מאיר אומר עכו כא"י לגיטין אעפ"כ מודה ר' מאיר שאם אמר בפני נכתב כו' וערער ערעורו בטל אלא שאומרשעכו כא"י דלא צריך בפני נכתב אבל אם בא וערער ערעורו בטל עד כדון כשערער משנישאת ערער עד שלא נישאת ונישאת נשמעינה מן הדא מעשה בא' שהביא את הגט לפני ר"י כו' א"ל אף את צריך לומר בפני נכתב כו' הואיל ויצא המעשה בהיתר יצא אמר ר' זעירא שאם בא וערער ערעורו בטל אילו המביא מא"י לא"י שמא צריך כו' הוי לא שני' היא ערער משנישאת היא עירער עד שלא נישאת דהא הכא אמר הואיל ויצא המעשה בהיתר כו' אלמא דאפי' עירער עד שלא נישאת נמי אם בא וערער ערעורו בטל אפי' בא"י (וכן הביאו התוס' ראיה בגיטין (ד' ו') בד"ה אי עבדת אהנית משמע דבפני נכתב מועיל בא"י והא דאמר בגיטין (ד' כ"ג) בארץ כו' היינו משום דאיירי בדלא אמר בפני נכתב כסתם מביאי גט בא"י אבל אי אמר סמכינן כו':

עוד שם ר' יעקב בר אדא כו' הלכה כר"מ בגיטין כו' [והנה הפ"מ פירש דהא דהלכה כר"מ בגיטין הוא שאמר כל שלא נעשה כתיקון חכמים יוציא והולד ממזר וכן פירש הרשב"א אך שהוא דחוק בהירושלמי (והק"ע פירש דהלכה כר"מ דהיינו שעכו כא"י לגיטין) והוה ר' זעירא מסתכל ביה א"ל למה את מסתכל בי דיתמר הלכה כדברי שהוא מיקל בדברי סופרין סברין מימר ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל חכמים לא והכא אפי' יחיד אצל חכמים (פי' אעפ"י שר' יודא חולק עליה) וא"כ צריך לומר הלכה כר"פ שאע"פ שהלכה כדברי המיקל בדברי סופרין אעפ"כ קמל"ן דאפי' הכא שר' יהודה חולק עליה נמי הלכה כר"מ ואיפשר שמביא מזה ראיה דאפי' בא"י אם אמר בפ"נ נמי מועיל דאי אינו מועיל א"כ איכא חומרא בדר"מ נמי דאם יש עליה עוררין לא מהני בפני נכתב וע"כ צריך לומר הלכה כר"מ בין לקולא בין לחומרא (וכה"ג איתא בעירובין (ד' מ"ו) אמר ר' זירא צריכא דאי אשמועינן הלכה כר' יוחנן בן נורי כו' בין לקולא בין לחומרא קמל"ן הלכה כדברי המיקל בעירוב (עיין שם) אלא ודאי דאפי' בא"י אם אמר בפני נכתב מועיל וע"כ פריך דלמה לו לפסוק הלכה כר"מ הא הלכה כדברי המיקל בדברי סופרים וא"כ ודאי דעכו כא"י לגיטין כר"מ ואי משום דאם יש עליה עוררין בודאי אפי' אם היא כא"י ודאי מהני ע"ז אומר דקמל"ן הלכה כר"מ אפי' במקום רבים או במקום שהלכה כר' יהודה לגבי ר"מ ודו"ק]:

שם (ה"ד) מתניתין כל גט שיש עליו עד כותי כו' חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים כו' ובגמ' על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו לא נחשדו על העריות ועדי נפשות כעדי עריות (ואיפשר שצריך לגרוס ועל הממון נפסלו לא נחשדו על הנפשות ועדי עריות כעדי נפשות ופריך מעתה אפי' שניהם כותים שני' היא דאין בקיאין בדקדוקי גיטין מעתה אפי' כותי א' יהא פסול אמר ר' אבין תיפתר שחתם ישראל לבסוף אמר ר' יוסי אתי כמאן דאמר עדים חותמין זה שלא כנגד זה ברם כמ"ד דאין עדים חותמין זה שלא כנגד זה אפי' חתם כותי בסוף כשר אבל אם עדים חותמין זה שלא כנגד זה ע"כ בעינן והוא שיהא ישראל חתום לבסוף (דמדחתים תחתי' א"כ מוכח שהוא מכירו וע"כ כשר) ר' איל בשם ר' יסא אתי כמאן דאמר אין העדים חותמין אלא זה בפני זה ברם כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אפי' חתים ישראל לבסוף פסול וכן אמרינן בש"ם דילן בגיטין (ד' י"א) אמר ר"פ זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה מ"ט אמר רב אשי גזירה משום כולכם והש"ס דילן לא ניחא ליה לפרש כדאמר תחילה בירושלמי דמדחתם ישראל לבסוף ע"כ מהני אפי' אם עדי הגט חותמין זה שלא בפני זה דא"כ מהו החילוק דתנן במתניתין בין גיטין ובין שטרות דהא בשערות תנן כל גט שיש עליו עד כותי כו' והא דמפרש הירושלמי תחילה דכמאן דאמר עידי הגט חותמין זה שלא בפני זה ואעפ"כ אם חתם ישראל בסוף כשר הוא דאזיל לטעמיה שמפרש דהחילוק הוא בין גט לשטרות משום דעל הממון נפסלו וע"כ לא מהני אפי' אם חתם ישראל לבסוף אבל הש"ס דילן לטעמיה דלא מפרש הטעם דעל הממון נפסלו ועל נפשות לא נפסלו ועיין בסנהדרין (ד' כ"ז) פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי דתני' עד זומם פסול לכל התורה כולה דברי ר"מ ור' יוסי אומר במה דברי אמורים שהוזם בדיני נפשות אבל הוזם בדיני ממונות כשר ואמרינן התם ותיהוי נמי ר' יוסי ר"מ ור' יוסי הלכה כר יוסי שאני התם דסתם לן תנא כר"מ כו' וא"כ אם הטעם הכא דפסול לדיני ממונות כשר לדיני נפשות א"כ סתם לן תנא כר' יוסי אלא ודאי דתנא דמתניתין סובר דהא דכשר אם חתם ישראל לבסוף הוא מחמת שעידי הגט אין חותמין זה בלא זה וע"כ ניחא דבשטרות פסול משום דהתם עדי הגט חותמין זה בלא זה והא דמפרש הירו' תחילה כמ"ד עדי הגט חותמין זה שלא בפני זה הייני לפי הטעם דמפרש דעל הממון נפסלו ועל נפשות לא נפסלו ועדי עריות כעדי נפשות ועיין בירושלמי (פ"ק דר"ה ה"ז) א"ר חינא מאן תנא מפריחי יונים ע' בספרי נועם ירושלמי מה שביארתי שם]:

שם (ה"ה) מתניתין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה להחזיר בשניהם יחזיר דברי ר"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו כו' ובגמ' בכל אתר את אמר תן כהולך והכא את אמר תן כזכי כיני מתנית' זכה גט זה לאשתי זכה שטר שיחרור זה לעבדי לשון מתניתא אמרה כן לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בגיטין (ד' י"א) ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ועיין שם בתוס' אבל הירושלמי סובר דתן לא הוי כזכי ועיין לקמן בירושלמי האומר תן מנה לפלוני שאני חייב לו הילך מנה זה לפלוני בפקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזיר וחייב האיש באחריותו עד שיקבל אותו האיש שלו וא"כ הי' לו לתרץ דמיירי לענין חזרה שלא יוכל לחזור אבל מיפק לא נפיק עד דמטי גיטא דחירותא לידי' וכמו שפירש הרי"ף. אך הירושלמי סובר דזהו דוקא בחוב ופיקדון אבל לא במתנה כמו שיתבאר לקמן ושיחרור דמי למתנה ולא כמו שכתבו התוס' בגיטין (ד' י"ב) דשיחרור דמי לחוב:

עוד שם בירושלמי ר' מאיר אומר חובה הוא בין לזה בין לזה ורבנן אמרין זכות הוא לעבד וחובה הוא לאשה כו' ר' חייא בר בא אמר ר' יוחנן בעי הגע עצמך שהי' אשתו כו' הוי זכות הוא לאשה לית לך אלא כהדא אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור והמגרש את אשתו שלא מדעתה שמא מגורשת היא מפני שהוא קנינו אמר ר' אבין קנינו הוא אלא שהוא פוסלו מן התרומ'. והנה המפרשי' הק"ע והפ"מ נדחקו בזה שא' ר' אבין קנינו הוא כו' והק"ע פי' דטעמ' דר"מ מפר' דאע"ג דקנינו הוא ויכול למוכר' מ"מ השתא מיהת מפסידו בשטר זה ממה שהי' לו זכות בו מקדם והיינו באכילת תרומה והפ"מ פירש כלומר דר' אבין מפרש ומסיים מילתייהו דרבנן דאכילתו בתרומה מפני שהוא קנינו והרי הוא יכול לפוסלו מן התרומה כו' דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה ופירושם דחוק:

ע"כ נראה לי דקאי אהא דקאמר לית לך אלא כהדא אילו המוכר את עבדו כו' שמא אינו מכור והמגרש את אשתו כו' שמא היא מגורשת וע"ז אומ' מפני שהוא קנינו דבזה אינו מפורש הטעם משו' דהמוכר את עבדו כו' שמא אינו מכור וע"ז אמר ר' אבין קנינו הוא אלא שהוא פוסלו מתרומה (פי' דקאי אשיחרור גופא) והוא כמו דאמרינן בקידושין (ד' כ"ג) וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים כו' רבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו שטר קבלת אחרים גרמה לו ופירש"י כסף קבלת רבו גרמה לו שמקבל רבו הכסף גרמה לו להשתחרר מאלי' ואין אחרים הללו חבין אלא קבל' הרב והרב אין נעשה שליח אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמה לו וכיון דחוב הוא לו אין חבין לאדם אלא בפניו (וכן אמרינן בירושלמי (פ"ק דקידושין ה"ג) ר' ירמיה אמר מאחר לרבו הא מרבו לאחר לא א"ר זעירא אפי' מרבו לאחר אבל מאחר לרבו ודאי מהני וחכמים לא פליגי אלא דאף בכסף ע"י עצמו משום דיש קנין לעבד בלא רבו אבל מאחר לרבו ודאי מהני וכמו שפירש"י דבכסף כיון דקבלת רבו גרמה לו והרב אין נעשה שליח אלא לצורך עצמו וע"כ אף שחובה הוא לעבד שפוסלו מן התרומה אעפ"כ אין שלוחו אלא לצורך עצמו משא"כ בשטר דקבלת אחרים גרמה לו ואין חבין לאדם אלא בפניו):

וע"ז א"ר אבין קנינו הוא אלא שהוא פוסלו מן התרומה (פי' דבכסף יכול רבו לשחררו ע"י אחר מפני שאינו נעשה שליח אלא לצורך עצמו להפקיע קנינו) אלא שהוא פוסלו מן התרומה (פי' דאע"ג דחייב הוא לעבד ואין חבין אדם אלא בפניו זה נעשה ממילא דכיון דפקע קנינו ממילא נפסל מן התרומה וע"כ אפי' אם משחררו בשטר נמי אינו חוב דהא יכול לשחררו ע"י כסף ע"י אחרים וזה דוחק להירושלמי לפרש דהטעם משום דאי בעי מוכרו דמה ענין מכירה לשיחרור אלא דקאמר דאף בשיחרור יכול לשחררו ע"י אחרים אף שלא מרצונו וע"כ יכיל לשחררו בשטר משא"כ אשה דאינו יכול לגרשה ע"י אחר בודאי דחוב הוא לה אבל עבדו ש לשחררו ע"י אחר בכסף בין לר"מ בין רבנן ודו"ק]:

שם האומר תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו הילך מנה זה לפלוני בפיקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזיר וחייב האיש באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו א"ר אילא המתנה כחוב תן מנה זה לפלוני הילך כו' תן שטר זה מתנה לפלוני הילך שטר מתנה זה לפלוני אם רצה להחזיר לא יחזיר זכה מתנה זה לפלוני קבל מנה זה לפלוני כו' אם רצה להחזיר לא יחזיר הלך ומצאו שמת כו' יתן ליורשיו כו'

[והנה בזה דאמרינן הכא הולך כזכי בזה יתבאר הירושלמי (פ"ה דעבודת כוכבים ה"ט] אומנים ישראל ששלח להם עובד כוכבים חביות של יי"נ מותר שיאמרו לו תן לנו את דמי' אם משנכנס לרשותו אסור ופריך ואין אסור משום יי"נ תני בר קפרא במשלח בבתים ופי' הפ"מ לישנא דקרא עשרת הבתים חמר האיפה והבת וכלומר דמיירי ששלח להם כך וכך מידות בלא פיסוק דמיםכו' והוא דחוק מאוד ע"כ נ"ל שהפי' הוא דמקשה ואין אסור משום יי"נ דהא שלח להם ע"י שליח וא"כ בחוב הולך כזכי דמי וא"כ זכו בהיי"נ וא"כ איך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמי' (ועיין בתוס' ב"מ ד' ע"א) דבכה"ג כיון דאין שליחות לעובד כוכבים א"כ נעשה שלוחו של הנותן העובד כוכבים לזכות לישראל וע"כ לא מהני זכי' בכה"ג אך הירו' סובר דאע"ג דאין שליחות לעובד כוכבים אעפ"כ יש לו זכיה להמקבל שהוא ישראל וכן משמע מהירו' (פ"ב דקידושין ה"א) א"ר זעירא נעשה החנוני שלוחו של בעה"ב לזכות לפועל א"ר הילא פועל לבעה"ב מה נפיק מבינייהו היה החנוני חרש כו' ועוד דהכא לא נעשה שליח רק לזכות של המקבל אבל אעפ"כ המשלח חי"ב באחריות וא"כ קשה דהא נעשה יי"נ של ישראל ע"י השליח דה"ל הולך כזכי וע"ז אומר תני בר קפרא במשלח בבתים והוא ט"ס וצ"ל במשלח בכותי' דהיינו בעובד כוכבים היא מתניתא וע"כ כיון שאין שליחות לעובד כוכבים ע"כ לא זכה הישראל ע"י השליח ועיין בירושלמי (רפ"י דדמאי) אתם עושין שליח ואין כו' ודכותה אין כו' עושה שליח כו']:

וכתב הפ"מ לפי גירסת הספר שגריס לקמי' אם רצה להחזיר לא יחזיר שפיר אבל בתוספתא גריס במתנה אם רצה להחזיר יחזיר והרשב"א גריס בהאי תלמודא נמי הכי ולפי"ז צריך לפרש הא דר' אילא בענין שאלה אם המתנה כחוב ופשיט לה הש"ס מהתוספתא דמתנה אינה כחוב והק"ע כתב דהחידושי הרשב"א גריס המעשר כחוב וכתב דזו ודאי גירסא משובשת הוא דמה ענין מעשר לכאן כו' (ואיפשר לפרש דהמעשר כחוב והוא כמו שכתב הקצה"ח (סי' רמ"ג) דבמעשר משגרים לחרש שוטה וקטן ולבתיהם אע"ג דלית ליה לשוטה זכי' כלל אפי' ע"י אחר המקנה אותו אעפ"כ כיון דהמעשר חוב הוא ע"כ נותנים לשוטה ג"כ כמו דאיתא ביבמות (ד' צ"ט) ע"ש וע"כ אמר דהמעשר הוי כחוב ולא כמתנה והוא דחוק) וע"כ נראה לי דנתחלפו השורות וצ"ל לקמן דקאמר תן מנה זה לפלוני ומת אם רצו היורשין לעכב אינן יכולין ואצ"ל באומר זכה לי באומר התקבל לי אמר רבא בר ממל בשכיב מרע הוא מתניתא אם בשכיב מרע בהדא אצ"ל באומר זכה לי התקבל לי א"ר מנא קיימתיה כדא' ר בא בר רב הונ' בשם רב עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו חולי הא אם הבריא לא ואצ"ל באומר זכה לי התקבל לי וצ"ל אחר שמביא הברייתא תן מנה זה לפלוני ומת אם רצו היורשין לעכב אינן יכולין כו' צריך לגרוס בכאן אמר ר' אילא המתנה כחוב (פי' בתמי' דהא מהך תוספתא דהני תן מנה זה לפלוני ומת אם רצו היורשין לעכב אינם יכולין וא"כ ודאי דהמתנה הוא כחוב וע"כ אין היורשין יכולים לעכב והוא משום דמתנה כחוב ובחוב הוי הולך כזכי והכי נמי במתנה וא"כ פליג אתוספתא שהביא תחילה (או שצריך לגרוס בהתוספתא נמי אם רצה להחזיר לא יחזיר):

וע"ז אמר רבא בר ממל בשכיב מרע הוא מתניתא אבל המתנה אינה כחוב וכן אמרינן בגיטין (ד י"ד) הילך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותני' אידך ליורשי מי שנשתלחו לו לימא בהא קמפלגי דמר סבר הולך כזכי ומר סבר הולך לאו כזכי אמר רבי בא בר ממל דכולי עלמא הולך לאו כזכי ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע וע"ז קשי' כהדא אצ"ל זכה לי התקבל לי (והפ"מ נדחק בזה) והפי' הוא דאם הטעם הוא מצד דהולך ותן הוי כזכי וע"כ אומר אצ"ל באומר לו זכה לי התקבל לי אבל אם תן והולך נא הוי כזכי רק במתנת שכ"מ א"כ איך שייך זה לאומר זכה לי התקבל לי וע"ז אמר ר' מנא קיימתי' כדאמר ר' בא בר הונא בשם רב עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו חולי הא אם הבריא לא (והוא כמו שכתב הקצה"ח בחוה"מ (ס' ר"נ) דשיטת התוס' והרא"ש דבמתנת שכיב מרע הם כמסורים למפרע שיזכה בהם יורשי המקבל אפי' מת מקבל בחיי נותן והרשב"א והר"ן כתבו דמתנת שכיב מר אינו אלא לאחר מיתה והא דהולך מנה לפלוני ומת מקבל בחיי נותן דזכין יורשי המקבל היינו משום דגבי שכיב מרע אמרינן הולך כזכי וע"ז אומר עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן כו' וה"נ עשו דברי שכיב מרע כהולך דהוי כזכי ואע"ג שמת מקבל בחיי נותן וע"כ אומר אצ"ל באומר לו זכה לי התקבל לי שבשכיב מרע נמי הטעם משום דהולך כזכי אבל לא במתנה וע"ז אומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה (פי' וא"כ מוכח מזה דמתנה הוי כחוב וע"כ הוי כזכי) וע"ז אמר ר' אבין בשם ר' בא בר ממל בשכיב מרע היא מתניתא אבל המתנה אינו כחוב: