Noam Yerushalmi on Gittin Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שדהו פרט למטלטלין כרמו פרט לראוי כבמוחזק שדהו פרט למטלטלין בהן דלא בעי מטלטלין משע' ראשונה (ופי' הפ"מ כלומר דלא תימא דלמעט מטלטלין לגמרי הוא דאתא אלא הכי קאמר במי שלא רוצה ליקח מטלטלין מתחילה אם הוא מוצא קרקע וקמל"ן דאין כופין אותו ליקח מטלטלין והוא דחוק:
ולי נראה דהכי קאמר שדהו פרט למטלטלין מיירי אם מת (וכמו דאמר לקמן כרמו פרט לראוי כבמוחזק וכמו שאבאר) וכמו דאמרינן בש"ס דילן בב"ק (ד' י"ד) תנא שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות והתני' ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין הכא במאי עסקינן ביתמי אי ביתמי אימא סיפא אם קדם ניזק ותפיס מטלטלין ב"ד גובין לו מהן אי ביתמי אמאי ב"ד גובין לו מהן כדרבא אמר ר"נ והוא שתפס מחיים וע"ז אומר הירושלמי שדהו פרט למטלטלין (פי' שעיקר השיעבוד הוא על הקרקע ומיני' גבי אפי' מגלימא דעל כתפי' דהא מוטל עלי' לפרוע אלא דאמר שאין השיעבוד על המטלטלין כגון מיתמי] וע"ז אומר בהן דלא בעי מטלטלין משעה ראשונה וע"כ אין השיעבוד על המטלטלין אבל אם בעי משעה א' דהיינו קודם שמת אז הוי השיעבוד על המטלטלין ג"כ והכא כהדא דתני אין לי אלא קרקע מניין שאם רצה ליתן כסף ת"ל כסף ישיב לבעליו:
וע"ז אומר מה בעית מימר קרקע עיקר או נימר כסף עיקר ויחליטו לו משעה ראשונה (פי' שאם נאמר שעיקר השיעבוד על הכסף א"כ יחליטו לו משעה ראשונה (פי' שאם הניח לפני היתומים יוכל לגבות כמו דאי בעי מטלטלין משעה ראשונה ואנן חמי רבנן מחלטין לו קרקעות (פי' דרבנן מחלטין לו קרקעות אם לא בעי משעה ראשונה דהיינו שלא אמר שיהא שיעבודו על המטלטלין ומחליטין לו קרקעות מן היתומים אבל מן המטלטלין אין מחליטין אלא ודאי דעיקר השיעבוד טל הקרקע אלא דאי בעי מטלטלין משעה ראשונה אז הוי השיעבוד על המטלטלין ג"כ אבל בסתם קרקע עיקר ולפי"ז מחולק הירושלמי עם הש"ס דילן דלהש"ס דילן לא יוכל לגבות מיתמי רק אם תפס מחיים ולהירושלמי אם בעי משעה ראשונה אז הוי השיעבוד על המטלטלין ג"כ ואיפשר לומר דהא דקאמר בהן דלא בעי מטלטלין משעה ראשונה אבל אם בעי אז השיעבוד על המטלטלין היינו אם תפס מחיים ואם תפס מחיים הוי כמו דבעי מטלטלין משעה ראשונה וע"כ השיעבוד על המטלטלין אפילו מיתמי ב"כ]:
שם כרמו פרט לראוי כבמוחזק כו' ר' אליעזר בשם ר' ניסא כשחפר אביו בור והזיק בחיי אביו ונפלו לו נכסים אחר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבד נכסים לאותו נזק לפום כן צריך מימר כרמו פרט לראוי כבמוחזק (ופי' הפ"מ בשחפר אביו בור לאו דווקא כו' והוא הדין בשן ורגל או בשורו מועד שהזיק כו' והזיק בחיי אביו ואין לו ממה לשלם ונפלו לי' נכסים אחר מיתה אביו שנפלו לו מאבי אביו שמת לאחר מיתת אביו דבשעה שהזיק היו הנכסים ראוין וכתב הפ"מ דין זה אינו מבואר בבבלי ולא הביאוהו הפוסקים והק"ע כתב הכי גרסינן בשחפר בור והזיק בחיי אביו כו' ובור לאו דווקא דהוא הדין שאר נזקין:
והנה הק"ע והפ"מ נדחקו בזה והפי' הוא ר' אלעזר כו' כשחפר אביו בור ומת אביו בזה הבור שחפר והוא כמו דאמרינן בב"ב (ד' קע"ה) החופר בור ברה"ר ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם וע"ז אומר כשחפר אביו בור והזיק בחיי אביו אעפ"כ חייבין היורשים לשלם הנזק של השור וע"כ נקט בור דלאו על חיובא דבור אלא החיוב הוא על השור שנפל לתוך הבור והוא מת מחמת השור שנפלעליו אפי' הכי יורשי בעל הבור חייבין לשלם אך שהוא לא הניח נכסים ונפלו לו נכסים אחר מה אביו הייתי כו' (פי' וא"כ אפשר לומר שהיורשים חייבים לשלם דהא הם יורשים מכח אביהם ואביהם נתחייב לשלם על כן ישלמו הם וע"כ קא משמע לן דפטור והוא שהיורשים אומרים מכח אבוה דאבא קא אתינא וזהו דווקא מחמת שמת אבל אם לא הי' מת ונפלו לו נכסים בודאי שחייב לשלם כיון שיש לו ממה לשלם אך הכא מיירי שמת ע"י השור שנפל עליו לתוך הבור (וכמו דאמרינן בב"ב שם) וע"כ פטורים היורשים דאמרי מכח אבוה דאבא קא אתינא וכמו דתנן בב"ב (ד' קנ"ז) נפל הבית עליו ועל אביו כו' יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן ואמרינן שם (ד' קנ"ט) מאן יורשי הבן בניו דאמרו במקום אבוה דאבא קאתינא וכן כתב הרא"ש בסוף בכורות ולא כרבינו אפרים שכתב הא דתנן ולא האשה בכתובתה בכולן מקולי כתובה שנו כאן הקשה ע"ז הרא"ש מהא דתנן נפל הבית עליו כו' ואמרינן מאן יורשי הבן בניו דאמרי במקום אבוה דאבא קאתינא אלמא בעל חוב לא גבי מראוי ואף דכתב לה דאיקני ובירושלמי מסמיך ליה אקרא בפרק הניזקין שדהו פרט למטלטלין כרמו פרט לראוי כבמוחזק ר' אלעזר בשם ר' ניסא כשחפר אביו בור והזיק בחיי אביו ונפלו לו נכסים לאחר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו נכסי' לאותו ניזק לפום כן צריך מימ' כרמו פרט לראוי כבמוחזק (ומה שכת' הפ"מ זה אינו מבואר בבבלי ולא הביאו הפוסקים מזה כלום הנה הבאתי שהוא מבואר בש"ס ופוסקים):
שם פשיטא דא מילתא מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת כפרנית שהיא נעשית מלוה משמטת ר' ירמיה, בעי אף למדת הדין כן מלוה שהיא נעשית כפרנית גובה כפרנית שהיא נעשית מלוה גובה בבינונית:
[והנה בספרי נועם ירושלמי (פ"ו דשביעית) הבאתי מה שכתב הרמב"ם הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמיטה והוא בכפירתו והודה אחר שעברה שביעית אין השביעית משמטתו וכתב הראב"ד הנה הוא סובר כו' דלא כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תלי' מילתא אלא או שפטרוהו ב"ד בשבועתו ונשבע קודם שביעית כו' שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתניתין דשביעית קשי' והשביעית משמטת את השבועה והוא עומד בכפירתו כו' עיין שם ולי נראה דהירושלמי אזיל לשיטתו דס"ל כמו דאמר רב הונא בב"ק (ד' ק"ו) דהאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדי' שהוא פטור שנא' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ז דשבועות ה"א) רב הונא אמר אם כשנשבע הביא עדים היה עומדת באיבוס כבר גזלתי' שבועה וע"כ כיון שמן הדין קנה אותה בשבועה ואינו מחוייב לשלם רק מחמת שהודה אח"כ מחוייב לשלם קרן וחומש ואשם וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ו) אלא אמר רבא כל הודה לא שנא טוען טענת אבד כו' לא אמר רב דהא כתיב והתודה כו' וע"כ הוי כמו שחייבתו תורה לא מחמת מלוה ראשונה וע"כ אין שביעית משמטתן ועיין ק שם שהארכתי בזה]:
ולפי"ז יהי' הפירוש בירושלמי פשיטא דא מילתא מלוה שהיא נעשית כפרנית (פי' שנשבע על זה אינה משמטת) כפרנית שהיא נעשית מלוה משמטת, ולפי"ז יהי' הפירוש אם לא נשבע שאז לא קנה בשבועה והא דבעי ר' ירמי' אף למידת הדין כן מלוה שהיא נעשית כפרנית גובה (וצ"ל בעדיות) מחמת שזה אינה באה משעה ראשונה דהיינו מצד המלוה דהא כבר קנאו בשבועה והא דחייבתו התורה לשלם היינו מצד שהודה וע"כ גובה מן העדיות (וכה"ג אמרינן בירושלמי (פ"ד דכתובות ה"ב) ר' שמעון אומר במגבה הדבר תלוי ורבנן (כצ"ל) אמרי בעמידת ב"ד הדבר תלוי ר"ש עביד לה כמעשה ב"ד כו' על דעתי' דר"ש גובה בעדיות ופי' הק"ע ככל מעשה ב"ד כניזקין ודדמי להו) על דעתין דרבנן גובה בבינונית (ועיין מה שביארתי ע"ז פ"ד דכתובות שם) אבל כפרנית שהיא נעשית מלוה דהיינו בלא שבועה שאז לא קנה והחוב הוא מצד המלוה ע"כ גובה בבינונית:
והנה לשיטת הרמב"ם איפשר לומר דהא דאמר מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת והראב"ד הקשה עלי' מהא דתנן השביעית משמטת את השבועה יש לומר דהא דאמר מלוה ונעשה כפרנית אינה משמטת היינו דכיון שהוא כפר במלוה א"כ לא קרינן ביה לא יגוש דהא לשיטת הירושלמי וכן להש"ס דילן קודם שנתקנה שבועת היסת א"כ כופר בכל פטור לגמרי וא"כ לא קרינן בי' לא יגוש אבל כפרנית וחזר ונעשה מלוה דהיינו שבאו עדים קודם שביעית וע"כ משמטת ואף שהרמב"ם פסק (פ"ט דשביעית ה"ט) דהתנה עמו ע"מ שלא יתבענו שביעית משמטת. וכתב הרמב"ם דכיון שמוטל עליו לפרוע לצאת י"ש קרינן ביה לא יגוש היינו משום דמסתמא רוצה לצאת י"ש ע"כ הוי כמו לא יגוש אבל אם כפר א"כ אינו רוצה לצאת ידי שמים א"כ לא קרינן בי' לא יגוש והא דתנן השביעית משמטת את השבועה היינו במודה במקצת וא"כ כיון שיכול לכופו לישבע קרינן בי' לא יגוש וע"כ השביעית משמטת את השבועה
והנה מה שכתב הרמב"ם דהלוה לו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטת הוא מהירושלמי (פ"י דשביעית וכן בפ"ק דמכות) ר' בא בר ממל רב עמרם בשם רב המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו והא תנינן השוחט את הפרה וחילקה בר"ה ואמר ר"א דר' יהודה וראוי לתובעו בר"ה כו' דאמר ר"ב בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו מעות וכאן הואיל וראוי ליתן ליה ולא נתן לו נעשית הראשונה מלוה וכבר השיג עליו הראב"ד דאתי כר' יהודה שאמר דהראשון ראשון משמט:
והנה בפי' דברי הירושלמי נדחקו בזה המפרשים המהרא"פ והפ"מ ול"נ שנתחלפו השורות וכצ"ל המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו והא תני השוחט את הפרה וחילקה בר"ה וראוי לתובעו בר"ה (פי' וא"כ מוכח דאפי' מלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו) ובכאן צ"ל ואר"א דר"י הוא כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו וכאן הואיל והוא ראוי ליתן לו נעשית הראשונה מלוה (פי' דר"א מדחה דלעולם ניתן לתובעו בר"ה ודר"י הוא) והוא כמו דמשני בשבת (ד' קמ"ח) דאמרינן מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בר"ה אם היה חודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנה לתובעו אמאי משמט ומשני שאני התם דאגלאי מילתא דחול הוא וע"ז משני בירושלמי אמר ר"א דר' יהודה היא (פי' שהוא כמו דמשני בש"ס דילן שאני התם דאגלאי מילתא למפרע דחול הוא אך שקשה ע"ז דהא אמרינן בביצה (ד' ד') דשני ימים טובים של ר"ה הוי קדושה אחת וא"כ הראשון נמי יו"ט הוא) ע"ז אומר ר' יהודה היא והוא כמו דאמרינן בעירובין (ד' ל"ט) ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין כו' ולא הודו לו חכמים וא"כ לר' יהודה הוי שני יו"ט של ר"ה נמי מחמת ספק (ועיין תוס' שם) וא"כ כיון דעברוה הוי יו"ט ראשון חול וע"ז אומר כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו מעות (פי' שאומר דבודאי אתי כר' יהודה דהא הא דחילקה בר"ה לאו מלוה וא"כ צריך לומר דאתי כר' יהודה דראשון ראשון משמט כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו מעות וכאן הואיל והוא ראוי ליתן ולא נתן נעשית הראשונה מלוה (פי' לר"י דלא הוי רק משום ספק וע"כ כיון שעיברוהו א"כ הוי הראשון חול א"כ ראוי ליתן לו מעות וא"כ אין ראיה מהא דחילקה בר"ה) (וכן צריך לגרוס שם דקאמר ומפני שהוא מקיף ליה פעם שני' נעשית הראשונה מלוה אמר ר"א דר' יודה הוא וראוי לתובעו בר"ה ר' בא בשם ר"ז כו' (צ"ל) ג"כ תחילה וראוי לתובעו בר"ה וע"ז אמר ר"א דר' יהודה היא ר' בא בשם ר"ז כו' וכאן הואיל וראוי ליתן לו מעות נעשית ראשונה מלוה והוא דלר"י אמרינן דאיגלאי מילתא דחול הוא כמו דמשני בש"ס דילן בשבת (ד' קמ"ח) והיינו דווקא לר' יהודה (וע"כ השיג הראב"ד על הרמב"ם דהא אתי כר"י):
ואם נפרש הא דמלוה ונעשה כפרנית היינו משום דלא קרינן ביה לא יגוש אבל כפרנית ונעשית מלוה קרינן ביה לא יגוש. צריך לבאר דאיך יתיישב הא דבעי ר' ירמי' אף למדת הדין כן מלוה שהיא נעשית כפרנית (פי' כיון שכפר ע"כ לא הוי מלוה) גובה (פי' אפי' מזיבורית כיון דלא הוי מלוה) כפרני' שהוא נעשית מלוה גובה בבינונית וא"כ אם נעשית מלוה ע"י הודאתו א"כ הא קאמר דכיון דכפר לא הוי מלוה א"כ צריך לומר שנתברר ע"י עדים א"כ הוי כמו דהוה מלוה מעיקרא והא דאמר מלוה ונעשית כפרנית היינו אם הודה מעצמו וא"כ הוי כאלו מתחייב בעצמו ולא הוי מלוה כיון דכפר לו תחילה וא"כ לפי"ז צ"ל תחלה ג"כ דהא דאמרינן מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת היינו דוקא היכא שמתחייב ע"י הודאתו וע"כ אינה משמטת אבל כפרנית שהיא נעשית מלוה משמטת משום דכיון דבאו עדים אח"כ א"כ אתי לידי לא יגוש וא"כ תקשה על הרמב"ם דהא הרמב"ם כתב דאפי' באו עדים אח"כ ג"כ אינה משמטת ואיפשר לומר משום דהרמב"ם (ה' ט') לטעמי' דהמלוה את חבירו לעשר שנים אינה משמטת אעפ"י שהוא בא לידי לא יגוש הרי עתה אינו יכול ליגוש. והירושלמי לטעמי' דכיון דאתי לבסוף לידי לא יגוש קרינן בי' לא יגוש דאמרי' בירושל' (פ"ק דמכות) ר' יוסי בר בון המלוה את חבירו ע"מ שלא תשמטנו שביעית אין השביעית משמטתו והא תנינן בין נותנים מכאן ועדשלשים בין נותנים מכאן ועד עשר שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה ומשני התם במלוה על המשכון משמע הא בלא"ה הוי אתי שפיר דהמלוה את חבירו לעשר שנים דאע"ג דהשתא לא הוי בלא יגוש מ"מ אתי לידי לא יגוש אבל הש"ס דילן במכות (ד' ג') קאמר ללישנא בתרא דשמואל דהמלוה את חבירו לעשר שנים דאין שביעית משמטתו ואף ע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן בי' לא יגוש וע"כ פסק דמלוה שהיא נעשה כפרנית אע"פ שבאו עדים אח"כ מ"מ שביעית אינה משמטתו משום דתחלה קודם שבאו עדי' אחר שביעית והוא כפר לא הוי בלא יגוש ודו"ק:
שם (ה"ה) מתניתין המטמא והמדמע והמנסך אם שוגג פטור ואם מזיד חייב. ובגמ' ר' יודן לא נחית לבית וועדא קם עם ר' מנא כו' אמר ר' יוסי המטמא אינו כעושה מעשה עיין בספרי נועם ירושלמי (פ"ו דפסחים ה"ה) מה שביארתי שם:
שם (ה"ו) מתניתין העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כו' ובגמ' ר' חנני' בעי קומי ר' אימי נראין דברי' בפקחת שיש לה דעת שהיא יוצאה בין לדעת בין שלא לדעת כו' עיין ביבמות (פי"ד ה"ב):
שם אמר ר' יוחנן מה טעם אמרו קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה מפני שיהיו הכל קופצין עלי' נישא מפני חינה. אמר ר' שמי והוא שתהא יודעת נשמור קידושי'. אמר ר' אימי מתניתא אמרה כן נישאת לכהן תאכל בתרומה וכתב הפ"מ מתניתא אמרה כן דתנינן בפ' יוצא דופן בת ג' שנים ויום א' מתקדש' בביאה נישאת לכהן תאכל בתרומה והתם ע"כ ע"י אבי' מיירי וקתני נישאת דמשמע מעצמה כו' ודבריו דחוקים מאוד:
ע"כ נראה לי דקאי אמתניתין דגיטין דתנן ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שתאכל בתרומה וא"כ דווקא קטנה אבל חרשת לא וכמו דאמרינן בגיטין (ד' נ"ה) ועל קטנה בת ישראל ואינו חרשת לא אכלה כו' וע"ז קאמר הירושלמי מתניתא אמרה כן ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שתאכל בתרומה ואילו חרשת לא אכלה וא"כ מסתמא הוא כמו דאמר ר' שמי והוא שתהא יודעת לשמור קידושי' וע"כ חרשת שאינה יודעת לשמור קידושי' ע"כ אינה אוכלת בתרומה וע"ז אמר ר' חנני' מן מה דאמר ר' יוחנן מפני חינה הדא אמרה אפי' לא יודעת לשמור קידושי' והוא כמו שכתבו התוס' ביבמות (ד' קי"ג) בד"ה שמא יאכיל כו' ובירושלמי מפרש בקטנה לא גזרינן משום חינה שיהיו הכל קופצין עני' ושמא בחרשת לא שייך האי טעמא משום דחרשותה גרמה לה. וע"ז אומר אמר ר' חנני' מן מה דאמר ר' יוחנן מפני חינה הדא אמרה אפי' אינה יודעת לשמור קידושי' (פי' שר' יוחנן פירש דהטעם משום חינה וע"כ תנא דווקא קטנה משום דבחרשת לא שייך חינה. א"כ מסתמא סובר דאפי' אינה יודעה לשמור קידושי וא"כ מאי טעמא דחרשת לא אכלה. וע"כ קאמר משום חינה ובחרשת לא שייך חינה דחרשותה גרמה לה כמו שכתבו התוס' ודו"ק:
(ה"ז) מתניתין לא הי' סיקריקון ביהודה כו ובגמ' בראשונה גזרו כו' עיין ע"ז בחידושי הרשב"א שיטת הירושלמי ושיטת הש"ס דילן:
עוד שם ואין כל מה שיש לאשה משועבד לאיש לאכילת פירות ר' חזקי' בשם ר' אחא וכיני (פי' זהו אמת שמשועבד לאיש לאכילת פירות ובזה המכירה הוא רק לבעל ולא לאשה). מכר לראשון וחתמה לשני לשלישי וחתמה גובה מן האחרון לא הספיק גובה כו' אמר רב בנכסים שהכניסה נו בכתובתה כו' (פי' וא"כ מתניתין מיירי בנכסים המשועבדין לכתובתה דהיינו לאחר מיתה. וע"ז צריך חתימתה ג"כ דהא משועבדין לה ואין זה לענין מכירה בחייה ולפירות):