דאמר ר' אבא בר רב הונא עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו חולי הא הבריא לא ובמסיים ואומר תנו שדה פלוני לפלוני אמר תנו שדה פלוני לפלוני כמו שסיים או עד שיאמר חצי' בצפון וחצי' בדרום וכתב הפ"מ בפ"ק דגיטין (ד' י"ג) תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ומסיק בבבלי שם דבין אומר מנה זה זו ובין אומר מנה סתם דלמנה קבור לא חיישינן ולשיטתא דהאי תלמודא צריך לחלק בין שאמר תנו מנה ובין תנו שדה שצריך לסיים השדה כו' ושגה בזה דהא אפי' לענין קרקע אמרינן בש"ס דילן בכתובות (ד' ק"ט) ההוא דאמר להו דיקלא לברת אזיל יתמי פליג לנכסי לא יהבי לי' דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי לי' הכא דיקלא גביי' מאי תקנתייהו ליתבי לי' דיקלא וליהדרי ולפלגו מרישא (ופירש"י ההוא דאמר בשעת מיתתו) ההוא דאמר להו דיקלא לברת שכיבי שבק תרי פלגי דיקלא יתיב רב אשי וקא קשיא לי' מי קרי אינשי ותרי פלגי דיקלא א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי כו' קרי אינשי לתרי פלגי דקלי דיקלא (ופירש"י וע"כ ידה על התחתונה שהנכסים בחזקת יתומים וזו אינה באה עליהם אלא מכח הצוואה אלמא דאפי' בקרקע לא בעינן שיסיים ואיפשר לומר שהוא כמו דאמרינן בב"ב (ד' קמ"ז) אמר רבא אמר ר"נ ש"מ שאומר כו' ואכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני כו' למימרא דסבר ר"נ מילתא דאיתא בברי' איתא בשכ"מ דליתא בברי' ליתא בשכ"מ והא אמר רבא אמר ר"נ תנו הלואתי לפלוני הלואתי לפלוני ואע"ג דליתא בברי' ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה רב אחא בריה דרב איקא אמר הלואה איתא בברי וכדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קני אלמא דלשיטת הש"ס דילן לא בעינן שיהא דווקא בזה האופן בברי' אלא כיון שיוכל להיות בבריא ע"כ מהני כשכ"מ וע"כ מהני אפי' בדלא סיים אבל לשיטת הירושלמי בעינן שיהא בזה האופן דווקא בבריא. וע"כ בעינן שיסיים דווקא:

שם ר' יודן בעי אמר שרפוני ועבדו בי עבודה ותנו חצי שדה לפלוני אם אין שורפין אין נותנים. וכתב הק"ע כתב הרמ"א בחו"מ (ס' נ"א סעיף ו' בהגה"ה) אם היו כתובים בשטר ב' או ג' דברים ונתבטל השטר לדבר א' השאר לא נתבטל כן כתב מהר"מ כו' ומייתי ראי' בשטר שיש בו ריבית שגובין את הקרן אעפ"י שפסול מקצתו דהיינו הריבית מ"מ לא פסיל שאר השטר כו' וכתב ותימא שהרי מפורש כאן שהוא בעי' דלא איפשטא כו' ושגה בזה דהתם מיירי אם נתבטל לדבר א' שלא הי' חיוב בזה השטר מתחילה וע"כ הביא ראי' שלא נתבטל לכולו והכא מיירי אם לא קיימו אח"כ אם היה בדרך תנאי או לא ותלי בהא דאמרינן בביצה (ד' כ') ההוא גברא דאמר להו הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי אמר ר"פ ארבע מאה שקיל וברתי' אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לי' ולנסוב אבל אם אמר לנסוב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ופירש"י מצוה מחמת מיתה הוי ועיין ברי"ף שפירש דאם אמר הבו ליה ד' מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתא הוי תרוי' מתנה אבל אם אמר לנסיב והבו לי' הוי בדרך תנאי ע"כ אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל והכא נמי אמרינן דהוי בדרך תנאי וע"כ אמרינן דהכא נמי הוי בדרך תנאי וע"כ אם אין שורפין אין נותנים ודו"ק:

עוד שם ר' יודן כו' אתא עובדא קומי ר' יוסי שכ"מ שאמר ונתנו אותיותי' לפלוני א"ל אין שכ"מ מזכה אלא בדברים שהן נקנין בשטר או במשיכה ואלו נקנין במשיכה ובשטר כהדא דתני ספינה נקנית במשיכה דברי הכל ר' נתן אומר ספינה ואותיות נקנין במשיכה ובשטר כתב ולא משך משך ולא כתב לא עשה כלום עד שיכתוב וימשוך וכתב הק"ע כתוב בש"ע חו"מ (סי' רי"ג סע' כ') וכן אם אמר שס"ח שיש לי על פלוני תנו לפלוני זכה במה שיש בשטר כאילו כתב ומסר אעפ"י שלא משך השטר וכ"כ הרמב"ם (פ"ו מה' זכי') והרשב"א חולק ע"ז ועיין שם בהה"מ ואני תמה שבירושלמי מפורש דלא קנה כדברי הרשב"א ולא ראיתי לא' מן הראשונים שהביא דברי הירושלמי ועיין בח"מ (סי' ס"ו) גם מהש"ס בב"ב (ד' קמ"ח) משמע כן דקאמר מילתא דאיתא בברי' איתא בשכ"מ אבל לפי מה שביארתי תחילה דהירושלמי מחולק עם הש"ס דילן דלהש"ס דילן כיון דאיפשר להיות בברי' אע"ג דבזה האופן ליתא בבריא אפ"ה קונה ולשיטת הירושלמי בעינן דווקא שבזה האופן גופא יהי' בבריא וע"כ בעי שיהא מסיים דווקא השדה וא"כ אין ראי' מהירושלמי כיון דלהירושלמי בעינן שיהא בזה האופן בברי' וע"כ אומר דאינם נקנים במתנת שכ"מ דבעינן כתיבה ומסירה משא"כ לשיטת הש"ס דילן ודו"ק]:

שם (ה"ב) רב יהודה בשם רב התובעת כתובתה בב"ד איבדה מזונותי' אמר ר' יוסי ובלבד מן השופי הא באונס לא. עיין (בפ"ט ה"ז) מה שביארתי שם:

עוד שם ר יוסי בשם ר' יוחנן הוא שאמרו בתחילה מוכרין מזון י"ב חודש ונותנים לה מזון שלשים יום בסוף שלשים הן אומרים נתנו והיא אומרת לא נטלתי ייבא כהדא דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן לוה ממנו י"ב אלף לשנה להיות מעלה לה דינר זהב לחודש פשיטא חודש הראשון נתן וחודש האחרון לא נתן ימים שבנתיים זו היא שאמרו הא בתחילה לא.

[והנה הק"ע פי' ימים שבנתיים כלומר עשרה חדשים שבנתיים פי נאמן וע"ז אומר זו היא שאמרו הא בתחילה לא קאי אהא דתנן בב"מ סוף פרק השואל המשכיר בית לחבירו לחדשים ונתעברה השנה בא מעשה לפני ר"ג כו' ואמר שמואל בבא באמצע החודש אבל בא בתחילת החודש כולו למשכיר בסוף החודש כולו לשוכר והכא נמי כיון שבאה בסוף החודש עליו להביא ראי' וכן בהלואה בימים שבנתים הלואה נאמן שהרי הוא מוחזק במעות ואין מוציאין מידו ע"כ והוא דוחק דהתם משום דהוי ספק אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון ע"כ תלוי בהמוחזק והפ"מ פי' פשיטא חודש הראשון כלומר אם יש הכחשה ביניהם הוא אומר נתן והיא אומרת לא נטלתי פשיטא הוא דאמרינן דחודש האחרון כלומר חודש שלא בא עדיין ודאי לא נתן דאינו נאמן לומר פרעתי קודם הזמן ימים שבנתים כלומר על הימים שלמפרע קרי להו ימים שבנתיים שהן משעה שלוה עד שעת התביעה ובהן שייך שפיר לומר אם נולדו הספק והתביעה ביניהן על מי להביא ראיה הא בתחילה כלומר שאומר שנתן לה בתחילה על להבא פשיטא דלא נאמן כדאמרן ועליו להביא ראי' וכן במזונות האלמנה וגם זה הוא דוחק]:

ע"כ נראה לי לבאר דהא דאמר פשיטא חודש הראשון נתן (פי' שכיון שעבר החודש ודאי נאמן לומר דנתן) וחודש האחרון לא נתן (פי' על חודש הב' ודאי לא נתן שחזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו וכמו דאמרינן בפ"ק דב"ב (דף ה') אמר ר"ל הקובע זמן ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן כו' והכי אמרינן בב"מ (ד' ק"ב) בעי מיני' מר' ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר חומר לא נטלתי על מי להביא ראי' אימת אי בתוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא דתנן מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לא נפדה כו' לא צריכא ביומא דמשלים זמני' מי עביד כו' דפרע ביומא דמשלם זמני' או לא כו'. וכן אמרינן בירושלמי דיבמות (רפ"י) כהן שבא על גרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות את עצמו לאחר שלשים יום חזקה שפדאו אביו וע"כ אומר שחודש הראשון ודאי נתן (שהוא לאחר זמנו) וחודש האחרון לא נתן (שהוא עדיין קודם זמנו) וע"ז אומר ימים שבנתיים מהו (פי' בכל חודש ביום שלשים גופא) והוא כמו דמיבעי' לי' דבעי מיני' מר' ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי כו' לא צריכא ביומא דמשלם זמני') מי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני' או לא א"ל ר' יוחנן תניתוהו שכיר בזמנו כו' שכיר הוא דרמי רבנן כו' אבלהכא שוכר מהימן כו' וע"כ מיבעי' לי' ימים שבנתים (פי' דכל חודש ביום שלשים גופא) וע"ז אומר זו היא שאמרו הא בתחילה לא (פי' דודאי נאמן לומר פרעתי ביומא דמשלם זמני') אך הנ"מ בין אם הוא לאחר זמנו ובין תוך זמנו אם הוא ביומא דמשלם זמנו הוא כמו שכתבו התוס' בב"ב (ד' ה') על הא דאמר ר"ל הקובע זמן לחבירו וגירסת התוס' ובא בזמנו ואמר פרעתיך תוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרע בזמנו והקשו התוס' בד"ה ובא בזמנו כו' דנפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו דאי בעי אמר פרעתיך עתה ואומר ר"י דלא הוי מיגו כיון דמיירי דקיימי ביום אחרון של זמן ואע"ג דמסקינן בב"מ (דף ק"ב) דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני' מכל מקום אין זה מיגו דלא חציף אינש לומר פרעתיך היום אבל רגיל הוא לומר פרעתיך אתמול כו' וע"ז אומר על הא דמיבעי' לי' ימים שבנתיים מהו (פי' אם נאמן לומר פרעתי):

וע"ז אומר זו היא שאמרו הא בתחילה לא (פי' דזהו הנ"מ בין לאחר זמנו ובין בזמני' דלאחר זמנו נאמן לומר פרעתיך מתחילה תוך זמני במיגו דאי בעי אמר פרעתיך עתה אבל בזמנו אינו נאמן לומר פרעתיך מתחילה (דהיינו בתוך זמנו במיגו דאי בעי אמר פרעתיך היום דלא חציף כו' כמו שכתבו התוס' בב"ב (שם) אבל לאחר זמנו נאמן לומר פרעתיך תוך זמני כמו דאמרינן בב"ב (ד' ה') איבעי' להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו מי אמרינן במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר או דילמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר כו' ור' יוחנן סובר דאמרינן מה לי לשקר אפי' במקום חזקה

[והכי משמע בירו' (פ"ו דשבועות ה"ב) דאיתא התם רב ור' יוחנן תריהון אמרין והוא שהלוהו בעדים אבל אם הלוהו שלא בעדים יכול מימר הלויתני ונתתי לך מחצה דהא אית לו מיגו דלא הלוהו מעולם אמר ר' יודן אין אומר בממון מאחר דיכול לומר לו לא הלויתני יכול מימר הלויתני ונתתי לך מחצה מתניתין פליגא בר' יוחנן מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיה לך פטור אין לך בידי חייב מנה לי בידך אין לך בידי והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד]:

וע"כ נראה לי דקאמר מתניתין פליגא בר' יוחנן פי' דר' יוחנן דאמרינן מאחר והיינו מיגו בממון) ור' יודן סובר דאין אומרים מאחר בממון וע"ז אומר מתניתא פליגא בר' יוחנן (ולא קאמר דמתניתא פליגא על ר' יוחנן אלא דפליגא בר' יוחנן (פי' דמתניתין מחלקת בזה דפעמים דמהני מיגו ופעמים דלא מהני מיגו) וע"ז אומר מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיה לך פטור אין לך בידי חייב (וא"כ מוכח דפעמים דלא מהני מיגו דהיינו במקום חזקה) והוא כמו דאמרינן בב"ב (ד' ל"ו) א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי תא שמע מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיה לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיה לך דא"ל פרעתיך בזמני אין לך בידי דא"ל פרעתיך בתוך זמני וקתני חייב אלמא במקו' חזקה לא אמרינן מה לי לשקר וא"כ מתניתא פליגא בר' יוחנן דפעמים דלא מהני מיגו וע"כ אומר מנה לי בידך אין לך בידי והוא תמוה דמאי קאמר והפ"מ נדחק בכל הירושלמי הזה מאוד ע"כ נראה לי כמו שביארתי שמביא ראיה דבמקום חזקה לא אמרינן מיגו וע"ז משני מנה לי בידך אין לך בידי ונראה לי שצ"ל מנה לי בידך וא"ל הן אין לך בידי (פי' שהוא כמו דמשני בב"ב שם) לא מאי אין לך בידי לא הוי דברים מעולם דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל לעולם אפי' במקום חזקה נמי אמרינן מה לי לשקר דהיינו מיגו (ודלא כהפ"מ שנדחק שם בפירושו):

וא"כ משמע מהירושלמי דלאחר זמנו יכול לומר פרעתיך בתוך זמני אע"ג דהוי מיגו במקום חזקה וע"ז אומר בירושלמי הא דמיבעי' לי' ימים שבנתיים מהו (וכמו שביארתי דמיבעי' לי' אם יכול לומר פרעתיך בזמני וע"ז אומר זו היא שאמרו הא בתחילה לא (פי' דאם אומר בזמנו שפרע לו מתחילה לא אמרינן מיגו כמו שכתבו התוס' בב"ב (ד' ה') אבל לאחר זמנו יכול לומר פרעתיך תחילה דהיינו קודם זמני במיגו דאמר פרעתיך לאחר זמני ודו"ק]:

שם (ה"ג) מכרה כתובתה או מקצתה כו' ובגמ' תני מוכרת וכותבת אלו לכתובתה ואלו למזונות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם ובזו כחה מיופה באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי כו' ואפי' באת מלוה בעדים מוכרת למזונות וחוזרת וטורפת לשם כתובה ולא אמרינן לה הוי זבניך (ופי' הפ"מ והרי שטר מכירתך שמכרת דנהי דאחריות דעלמא לא קבלה דקיי"ל אלמנה שמכרה אחריות על היתומים מ"מ אחריות דנפשה מי לא קבילת עלה) ומשני תיפתר שהוקיר המקח (ופי' הפ"מ תיפתר שהוקיר המקח כלומר שמכרה בזול והמקח הוא ביוקר והוי מקח טעות והילכך חוזרת וטורפת אבל בלאו"ה אמרינן אחריות דנפשה קבילת כו') ושגה בזה אלא שהפי' הוא שהוקיר המקח וע"כ כחה יפה שתוכל לטרוף לכתובתה ואע"ג דאחריות דנפשה קבילת עלה אעפ"כ אינה צריכה לשלם רק מצד האחריות וא"כ אינה צריכה לשלם רק דמים שקיבלה אבל הקרקע יכולה לטרוף וא"כ מרווחת דהא הוקיר הקרקע אח"כ ועיין לקמן (ה"ד) תיפתר שהוקיר המקח:

שם (ה"ד) אלמנה שהי' כתובתה מאתים כו' ובגמ' פדה שוה מנה במאתים (והוא ט"ס וצ"ל) פדה שוה מאתים במנה ר' יוחנן אמר אינו פדוי ורשב"ל אומר פדוי מתניתא פליגא על ר' יוחנן אמר טלית זה תחת חמור זה יצא לחולין וסיפא פליגא על רשב"ל צריך להעשות דמים מה פליגין להביא מעילה ר' יוחנן אמר מביא קרבן מעילה רשב"ל אמר אינו מביא קרבן מעילה והנה בספרי נחלת יהושע (ח"ב דרוש י') הבאתי מה שתמה הק"ע דאמאי לא מקש' ממתני' דתמורה (ד' כ"ו) אם הי' בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות דמים (וכמו דמקשה בב"מ (ד' נ"ו) ושם ביארתי דפליגי דוקא בקדשי בדק הבית לשיטת הירו' דבקדשי מזבח דלא הוי כמכירה והפדיון אינה כלקיחה וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ז דב"ק ה"ד) ר' אסטא ב"ר מתנן שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבול למעשרות (פי' דמיבעי' ליה אם הפדיון הוא כלקיחה ומקח טובל למעשר) וע"ז אומר מתיב ר"ל והתני' גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכותה הפודה אינו כלוק') (דאם המקדי' כמוכר א"כ הוי הקדש מכיר') וגם ש"ס דילן סובר כן דבקדשי מזבח לא הוי ההקדש כמכירה וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ע"ח) בשלמא אטביחה לא ליחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט כו' ומשני התם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן אבל בקדשי בדק הבית אמרינן שם דהוי כמכירה ע"כ אפשר לומר דפליגי דווקא בקדשי ב"ה דבקדשי מזבח דלא הוי כמכירה והפדיון אינו כלקיחה בודאי דלכתחילה צריך לפדותו בשויי' אבל בדיעבד הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל דהא הפדיון אינו כלקיח' דמעיקר תורא דראובן והשתא הוא תורא דראובן והפדיון אינו אלא לאפקועי איסורא אבל בקדשי ב"ה דהוי כמכירה לר' יוחנן ע"כ אומר דפדה שוה מאתי' במנה אינו פדוי וכמו דאמרי' בקרקע דאימעיט מאונאה דאם הי' דבר מופלג יש להם אונאה וה"נ בהקדש ורשב"ל אמר דהוי פדוי והוא דאזיל לטעמי' דס"ל בב"ק ושם) דאפי' בקדשי בדק הבית הפדיון אינו כמכירה והפדיון אינו כלקיחה אלא לאפקועי איסורא וע"כ הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל (ועוד דאפי' בקרקע נמי סובר דאין לו אונאה אפי' בדבר מופלג) וע"כ מייתי מהברייתא טלית זה תחת חמור זה יצא לחולין ולא מקשה ממתניתין דתמורה דהתם הוא בקדשי מזבח ובקדשי מזבח הוי הפדיון רק לאפקועי איסור' ועיין שם שהארכתי בזה

ועוד אפשר לומר דממתני' דתמורה לא מצי לאקשויי דאפשר לומר דיוצא לחולין וצריך לעשות לו דמים דהיינו כמו שכתבו התוס' בתמורה (ד' כ"ז) דיצא לחולין כשיעשהו דמים והא דאיצטריך למתני יצא לחולין משום דתנא תחלה דלא נפיק לחולין אלא נתפסין בתמורה וזה וזה קדושים תנא נמי דינא דאחולי וע"כ מקשה מברייתא דלא מצי לשנויי יצא לחולין כשיעשהו דמים דא"כ הוא פשיטא ומאי קמ"ל.

מתניתין (ה"ה) הי' כתובתה ארבע מאות זוז מכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון מכרה בטל ושל כולן מכרה קיים עד כדון כשמכרה להם בארבע שטרות מכרה להם בשטר ח' תפלוגתא דר"י ורשב"ל דאתפלגון כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרין לזה ופסולין לזה ר' הילא בשם ר' יסא אתפלגון ר"י ורשב"ל חד אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה ור' שמעון בן לוי אמר כשרין לזה ופסולין לזה [עיין כ"ז בספרי אבי הנחל (ה"ח) על מה שקשה אהא דאיתא בחוה"מ ברמ"א (סי' נ"ב) וכן אם היה כתובים בשטר ב' או ג' דברים ונתבטל השטר נדבר א' השאר לא נתבטל. וכתב הסמ"ע שנתבטל השטר מכח גוף הענין ולא מכח גוף העדים משום הכי מתקיים העדות לשאר ענינים שבשטר וא"כ קשה ע"ז מהירו' דהכא דהוי כתובתה ארבע מאות זוז כו' דאפי' מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים כגון יפה מנה ודינר במנה דמי לעדות שבטלה מחמת קרוב או פסול דכיון שנתבטל במקצת נתבטל בכולהו ע"ש שהארכתי בזה ושם כתבתי דאפשר לחלק בין שטרי ראיה לשטרי מקנה דבשטרי ראיה לשיטת הירו' דבכסף נתחייבו הנכסים לחרמים דר"מ וע"כ אפי' נתבטל מחמת דבר א' לא נתבטל לשאר הענינים משא"כ בשטרי מקנה. והא שהקשיתי שם דא"כ לר' מאיר שסובר דבשטרי הלואהנמי בשטר נתחייבו הנכסים א"כ אמאי קאמר ר"מ דקונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית הא לר"מ כיון דבשטר נתחייבו הנכסים א"כ דמי לשטרי מקנה דכיון דנתבטל מקצתו נתבטל כולו וכן בירושלמי (פ"ג דפסחים) כמו שר"מ קונס בדברים כן רשב"ג קונס בדברים א"כ הוי מטעם קנס לא קשה שהוא כמו שכתבו התוס' בב"ק (ד' ל') בד"ה שטר שכתבו ריבית כו' נראה לר"י שר"מ קניס להפסיד החוב לגמרי אפי' בהודאה ועדות אחרת: וע"כ קאמר שהיא מחמת קנס אבל לגבות ע"י השטר נתבטל לר"מ מאחר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו ולר"מ בשטר נתחייבו הנכסים כמו דאמרינן בירושלמי (פ"י דכתובות ה"א) על דעתי' דר"מ בשטר נתחייבו הנכסים על דעתין דרבנן בכסף נתחייבו הנכסי'. וע"כ אמרינן בירו' (בב"ב פ"י ה"י) רב הונא אמר הקדמה פסולה והשטר כשר (פי' דשטרות המוקדמין ההקדמה פסולה והשטר כשר) וכן איתא (פ"י דשביעית) ר' יוחנן אמר פסולין ממש ורשב"ל אמר אינו מונה אלא משעת הכתב ואפילו לר' יוחנן איפשר דהטעם גזירה שמא יגבה מזמן ראשון כמו דאמרינן בב"מ (ד' ע"ב) ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן שני אבל בשטרי מקנה כיון שנתבטל מקצתו בטלה כולו ועיי"ש עוד מה שהארכתי בענין אם נמצא ביטול שלא מחמת קרוב או פסול אי בטלה מקצתה בטלה כולה או לא עיין שם:

(ה"ו) שום הדיינין שפיחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל כו' ובגמ' תמן תנינן שום היתומים שלשים יום שום ההקדש ששים יום ומכריזין בבוקר ובערב ולמה שלשים ליפות כחן של יתומים ויכריזו יותר עד שלשים יום את מיפה כחן מכאן ואילך את מריע כחן (פי' דאם ימשך עוד את מריע כחן שאפשר שמחמת המשך הזמן יחזור בו מי שעמד על המקח מתחלה) ואמור אף בהקדש כן (פי' דאמאי תיקנו בהקדש ששים יום ניחוש שמא יחזרו אם יומשך הזמן) שני' היא הקדש שאתה תופס ראשון ראשון (פי' דבהקדש ליכא חשש זה דראשון ראשון שפסק שוב אינו יכול לחזור כמו דאיתא בערכין (ד' כ"ז).

עוד (שם) אמר רב יוסי מן מה דאת אמר שני' היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון הדא אמרה שאם ימצאו שומן שאין מכריזין ומחליטין. והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בזה ונראה לי לפרש דקאמר ר' יודן מן מה דאת אמר שני' היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון וע"כ מכריזין יותר ולא חיישינן שמא יחזור בהן משום דאת תופס ראשון ראשון והנה הא דאת תופס ראשון ראשון הוא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והנה התוס' כתבו (בב"ב ד' קל"ג) ובקדושין (ד' כ"ט) דהא דאמרינן דאמירתו כו' היינו דוקא בלא טעה אבל בטעה יותר מכדי שוי' בזה לא הוי אמירתו כו'. וא"כ איך יכריזו יותר משלשים ואמאי לא ניחוש שמא יחזור אלא ודאי דהא דמכריזין היינו באם לא מצאו שומן אבל חם מצאו שומן אין מכריזין ועוד השומא ששמוהו בודאי אינו יכול לחזור אך אולי יתנו יותר מכפי השומא ואז יכול לחזור בו משום דהוי בטעות זה אינו דהא אם הי' נותן כפי השומא לא היו מכריזין עוד. ועד השומא אינו יכול לחזור ועיין בערכין (ד' כ"ז) אמר רב חסדא כו' ודו"ק:

ואף דבירו' (פ"ג דקידושין) אמרי' כיצד לקח פרה מן ההקדש במאתים לא הספיק להביא מאתים עד שעמד במנה מביא מאתים הדא היא אמירתו כו' ולא קאמר כמו דאמרינן בש"ס דילן בקידושין (ד' נ"ט) משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (ופירש"י לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש שאם משכו מיד הדיוט ושלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותו הוא דזול) וע"ז הקשו התוס' דמ"ט לא אמר משום דאמירתו כו' וע"ז תירצו דטעה שהי' סבור שלא ישתנה המקח ובירושלמי קאמר לקח פרה מן ההקדש במאתים ולא הספיק להביא המאתים עד שעמד במנה מביא מאתים הדא היא אמירתו כו' ולא קאמר הטעם משום דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ואיפשר לומר דע"כ לא קאמר הטעם משום דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דבהדיוט קונה במשיכה וא"כ לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ואיפשר לומר כמו שכתבו התוס' בבכורות (ד' י"ב) בד"ה דבר כו' דמשיכה לא שייכא בהקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולהכי שייך טפי כסף וע"כ לא קאמר הירו' כמו הש"ס דילן דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דה"מ אם הי' בהקדש משיכה וע"כ לא יהא כח הדיוט חמור כו' ואע"ג דבהקדש הוא בכסף אבל כיון דלא שייכא משיכה בהקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכמו שאומר תחילה בירושלמי שם כיצד גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש בכל מקום שהוא שנאמר לה' הארץ ומלואה וע"כ קאמר הטעם משום דאמירתו כו' אלמא דאפי' בכה"ג קאמר הירושלמי דאמירתו כו' אך זהו דוקא אם נשתנה השער אבל אם הי' תחילה בטעות לא הוי אמירתו כו' דהא הקדש בטעות נמי לא הוי הקדש ע"ז אומר ר' יודן מן מה דאת אמר שני' היא הקדש את תופס ראשון ראשון הדא אמרה שאם מצאו שומן שאין מכריזין ומחליטין ע"כ לא חיישינן שמא יחזור בהם דהא עד השומא אינם יכולים לחזור אף שאם יתן יותר משומא יכול לחזור אך אם הלוקח נותנים כפי השומא אין מכריזין עוד כמו שביארתי ודו"ק: