ר' שמואל בר רב יצחק בעא שפחה חרופה במה היא קונה את עצמה ע' בס' נועם ירושלמי (פ"ח דפסחים הלכה א') ושם ביארתי:

שם (ה"ב) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר כו' ובגמ' כתיב כי ימכר לך אחיך העברי כו' עד כדון כר"ע דאית ליה למד מן הלמד כר' ישמעאל דלית ליה למד מן הלמד עיין בריש יבמות מה שביארתי שם:

עוד שם ר' אבהו אמר בשטר כסף הא בשטר של מתנה לא שמא יחזור בו העבד מעתה אפי' בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו א"ל שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו (ופי' הפ"מ בשטר של כסף דוקא בשטר של כסף שנתן שטר לרבו בשביל כסף מכירתו שקבל ממנו הא בשטר של מתנה שלא קיבל העבד כלום אלא נתן לו שטר הקנאה במתנה שיהיה נקנה בו לאו כלום הוא כו' ופריך מעתה אם תחוש לחזרת העבד אפי' בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו וליתן הכסף בחזרה אמר לו הכי קאמינא שמא יחזור רבו בעבד דחיישינן שמא תבוא שנת רעבון ולא ניחא לו בעבד ויחזור בו ולפיכך בשטר מתנה אינו נקנה כו' אבל בשטר של כסף שיש לו חוב עליו לא חיישינן שמא יחזור בו הרב ופירושו דחוק גם הק"ע נדחק בזה):

ע"כ נראה לי לבאר דר' אבהו אמר בשטר של כסף (פי' שכתב בשטר שנתחייב לו רבו כסף עבור זה הא בשטר מתנה לא שמא יחזור בו העבד ופריך מעתה אפי' בשטר של כסף יכול הוא לחזור בו דהא יוכל למחול לרבו הכסף ולא יהי' עוד עבד וכמו שיוצא בגרעון כסף. דהא הא דקאמר שמא יחזור בו העבד היינו שלא ירצה להיות עוד עבד א"כ בשטר של כסף נמי וע"ז אומר שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו (נראה שצ"ל ויחזור לו רבו) והוא שרבו יחזיר להעבד שטר מתנה וא"כ לא יהי' עוד עבדו וא"כ הוא אסור בשפחה כנענית.

וזה יתבאר במאי דאמרינן בב"ב (דף קסח) בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכמים אומרים מתנתו קיימת ואמרינן שם אלא אמר רבה באותיות נקנין במסירה קא מיפלגי רשב"ג סבר אותיות נקנין במסירה ורבנן סברי אין אותיות נקנין במסירה (פי' ואם כן אם אותיות נקנין במסירה ע"כ אם מחזיר לו השטר חזרה מתנתו). וע"כ בשטר של מתנה לא דחיישינן שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו (וצ"ל ויחזיר לו רבו) פי' השטר מתנה. וע"כ דווקא בשטר של כסף (פי' שכתוב בשטר שרבו צריך ליתן לו כסף וא"כ לא יחזיר לו רבו להעבד דהא יתבע אותו הכסף וכן אם יתן לו רבו אח"כ הכסף נשתעבד בשביל הכסף אבל בשטר מתנה לא דחיישינן שמא יחזיר לו רבו השטר:

ובזה איפשר לבאר הירושלמי (פ"ו דשביעית ה"ב) הרי שבא בשטר ובחזקה רבי אומר ידין בשטר רשב"ג אומר ידין בחזקה ר' זעירא בשם ר' ירמיה מעשה בא לעני רבי והורה כרשב"ג (כצ"ל) ר' ירמיה בעא קומי ר' זירא מחלפא שיטתיה דרבי תמן אמר ידין בשטר וכא אמר ידין בחזקה נימר עד דלא יחזור בו ואפי' תימר מדחזר בו לא ביקש רבי אלא לעמוד על אמיתתו של דברים ופי' הפ"מ אם מה שהורה כרשב"ג הוא דמה שחולק על רשב"ג הוא קודם שחזר בו וע"ז משני לא ביקש רבי אלא לעמוד על אמיתתו של דברים והרמב"ן פי' עד שלא יחזור בו פי' קודם שחזר בו שאומר שיקיים השטר כו' אבל אם חזר בו ואמר שטעה יכול לידון בחזקה. והנה בפשוטו הוא עד שלא יחזור בו (פי' קודם שחזר בו רבי) וכמו דאיתא (פ"ב דגיטין) אתי דר' יוסי כר' אימי עד דלא יחזור ביה וכן איתא בכתובות (פ"א ה"ג) מה עבד לה ר' חגי עד שלא יחזור בו אך לפי מה שפירש הרמב"ן דלא קאי ארבי איפשר לפרש נימא עד שלא יחזור בו' (פי' דהחשש הוא שמא החזיר להמוכר שטר וא"כ חזרה מתנתו וע"כ צריך להביא השטר אבל אם הביא השטר ולא נתקיים בחותמיו וא"כ לא חזר לו נידון בעידי חזקה וע"ז אומר אפי' תימא משחזר בו (צ"ל ואפילו תימא משלא חזר בו (פי' שלא החזיר השטר דהיינו שיש לו שטר אלא שלא נתקיים בחותמיו בהא קאמר רבי נמי דצריך לידון בשטר) ולא בקש רבי אלא לעמוד על אמיתתו של דברים (פי' שרבי לא אמרה אלא לברר כמו דאמרינן בב"ב (ד' קע). ולפי"ז איפשר לפרש נמי הא דאמרינן בב"ב (דף קסט) במאי קא מפלגי כי אתא רב דימי אמר באותיות ניקנין במסירה קא מפלגי ופירשב"ם שיש בידו שטר שמסרו לו הקונה את השדה ורבי סבר אותיות נקנין במסירה. וע"כ מועיל שטר רשב"ג אומר דדווקא חזקה אבל לא שטר והנה איפשר לפרש כמו שפירשתי הירושלמי דרבי סובר אותיות נקנין במסירה ע"כ חיישינן שמא החזיר לו השטר ע"כ צריך להראות את השטר ורשבג"א בעידי חזקה דלא חיישינן שמא מסר לו השטר. אלא דלפי"ז א"כ רשב"ג סובר דבשטר או בחזקה ורשב"ם רצה לפרש דרק בחזקה. ולא גריס הא דמאי בחזקה אף בחזקה ועיין תוס' שם:

אך דמהירושלמי דכתובות (פי"א ה"א) משמע שסובר דאין אותיות נקנין במסירה דאמרינן שם ר' יהודה ברח לנוי אתא עובדא קומי ר' יוסי שכ"מ שאמר ינתנו אותיותיו לפלוני אמר לי' אין שכ"מ מזכה אלא בדברים שהן נקנין או בשטר או במשיכה ואלו נקנין במשיכה ובשטר כהדא דתני ספינה נקנית במשיכה ד"ה ר' נתן אומר ספינה ואותיות נקנין במשיכה כתב ולא משך משך ולא כתב לא עשה ולא כלום עד שיכתוב וימשוך וא"כ משמע שסובר דאין אותיות נקנין במסירה דהא אומר דאותיות משך ולא כתב לא עשה ולא כלום עד שיכתוב וימשוך ואיפשר לומר דר' אבהו פליג וסובר דאותיות נקנין במסירה:

ובזה יתבאר הירושלמי דכתובות (פ"י ה"א) ימים שבינתים תפלוגתא דר"מ ורבנן על דעתי' דר"מ בשטר נתחייבו הנכסים על דעתין דרבנן בכסף נתחייבו:

והנה שם ביארתי על מה שנדחקו המפרשים הק"ע והפ"מ היכן פליגי ר"מ ורבנן דר"מ סובר בשטר נתחייבו הנכסים ורבנן סברי בכסף נתחייבו הנכסים וביארתי שם בספרי:

וכעת נ"ל דאיפשר לומר דאי אמרינן דבשטר נתחייבו הנכסים ע"כ אותיות נקנין במסירה כיון דבשטר נתחייבו הנכסים אבל אי אמרינן דבכסף נתחייבו הנכסים והשטר הוא לראי' ע"כ אין אותיות נקנין במסירה וכמו שכתב הרא"ש (בפ"י דב"ב ד' קס"ט) ויראה לי דהא דאמר דהשטר נקנה לרשב"ג במסירה ולרבנן בכתיבה ומסירה אם מסרו לו וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודי' דבי' היינו דווקא בשטר קנין שכ' שדה קנוי' לך ואם מסרו לוקח ראשון ללוקח שני קנה אעפ"י שלא נכתב השטר בשמו כו' ואלים מכירת שטר מכר שנסתלק לוקח ראשון לגמרי אבל מכירת שט"ח לא נסתלק המלוה עדיין שהרי עדיין בידו למחול ללוה אבל אם נקנה השדה בכסף או בחזקה או בקנין סודר וכתב השטר לראי' אם מכר לו אותו השטר וכתב לו קני לך איהי וכל שיעבודי' דבי' לא קנה כו':

וע"כ אי אמרינן דבשטר נתחייבו הנכסים א"כ אותיות נקנין במסירה אבל אי אמרינן דבכסף נתחייבו הנכסים א"כ אין אותיות נקנין במסירה והשתא ניחא הא דאמר ע"ד דר"מ בשטר נתחייבו הנכסים על דעתין דרבנן בכסף נתחייבו (פי' והשטר אינו אלא לראי') והוא כמו דאמרינן בקידושין (ד' מ"ח) לימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת כו' לעולם שט"ח דאחרים והכא במלוה בשטר ובמלוה ע"פ קמיפלגי במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן קא מיפלגי דתני' אותיות נקנין במסיר' דברי רבי וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קני עד שיכתוב וימסור מר אית לי' דרבי ומר לית לי' דרבי וא"כ ר"מ סובר דאותיות נקנין במסירה וא"כ מוכח שסובר דבשטר נתחייבו הנכסים וע"כ כיון שהחיוב הוא רק ע"י השטר ע"כ נקנין במסירה וחכמים דסברי דאין אותיות נקנין במסירה סברי דבכסף נתחייבו הנכסים וא"כ כיון שאין השיעבוד ע"י השטר ע"כ אין אותיות נקנין במסירה וכמו שכתב הרא"ש בב"ב (ד' קס"ט) דאם השטר אינו אלא לראי' אינו נקנה במסירה וע"כ אומר על דעתי' דר"מ בשטר נתחייבו הנכסים על דעתין דרבנן בכסף נתחייבו וא"כ לפי מה שביארתי הירושלמי א"כ מוכח שסובר דבשטר קנין אותיות נקנות במסירה דהא דפליגי היינו דווקא בשט"ח והוא משום דסברי דבכסף נתחייבו הנכסים וא"כ כיון דלא הוי רק לראי' ע"כ אין אותיות נקנות במסירה אבל בשטרי קנין אותיות נקנות במסירה (ולפי"ז איפשר ליישב הירושלמי דכתובות (פי"א ה"א) דהא דאמר אין אותיות נקנין אלא במשיכה ובשטר היינו בשט"ח וכמו רבנן דאמרי דבכסף נתחייבו הנכסים (אלא דלפי מה שכתב הרא"ש אפי' כתב לי' קני לך איהי וכל שיעבודי' נמי לא מהני ואיפשר דלשיטת הירושלמי מהני) אבל בשטרי מקנה נקנות במסירה וכמו שכתב הרא"ש בב"ב (שם) דשטרי קנין עדיף טפי:

וע"ז אומר בירושלמי דבשטרי מתנה לא שמא יחזור בו רבו (וכמו שהגהתי שמא יחזור לו רבו ואותיות נקנות במסירה אבל למחילה לא חששו דהא עבד עברי גופו קנוי ולא מהני מחילה (ועוד דפליגי בירושלמי (ספ"ק דגיטין ה"ח) דין דמחל שטר לחברי' ר"ח ור' מנא חד אמר מחל וחד אמר לא מחל עד דמסר לי' שטרא ואיפשר דזה שסובר דלא מחל עד דמסר לי' שטרא הוא מהבריית' דקידושין (ד' מ"ז) התקדשי לי בשט"ח כו' וא"כ קשה דילמא מחל לי' וכמו דאמרינן שם אלא דכ"ע אית לי' דרב פפא והכא בדשמואל קא מפלגי דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזרו ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל דמר אית לי' דשמואל ומר לית לי' דשמואל כו' וע"כ הוי קשה לי' דאיך מקודשת וע"ז אומר דלא מחל עד דמסר לי' שטרא ובלאו"ה לא מהני מחילה ואיפשר לומר דתלי בזה דאם עיקר השיעבוד הוא בכסף ע"כ מהני מחילה אפי' לא מסר לו השטר ואם עיקר השיעבוד הוא בשטר ע"כ לא מהני מחילה עד דמסר לי' שטרא ע"כ לר"מ דאית לי' עיקר השעבוד הוא בשטר ע"כ לא מהני מחילה וע"כ לא חיישי'דילמא מחל לי' אבל לרבנן חיישינן משום דעיקר השיעבוד הוא בכסף וע"כ כיון שמוחל לו השיעבוד שבכסף ממילא ליכא שיעבוד בשטר (ואיפשר דהירושלמי לטעמי' אזיל דאמרינן בירושלמי (רפי"ב דכתובות) במה הוא מתחייב לה לא כן ר' יוחנן ור"ש בן לקיש תריהון אמרין הכותב שט"ח על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו וע"כ אם מחלו מחול לחכמים כיון דעיקר השיעבוד הוא בכסף וע"כ כיון שמוחל לו השיעבוד שבכסף ממילא פקע החיוב מהשט"ח דהוי ככותב שט"ח על חבירו שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לו:

ובזה האופן נמי איפשר לבאר הא דאמרינן בירושלמי (פ"ו דכתובות ה"א) על דעתיה דר"מ בשטר נתחייבו הנכסים וע"כ לא חיישינן למחילה דבעינן דווקא עד דמסר ליה שטריה אבל לרבנן בכסף נתחייבו הנכסים. וע"כ חיישינן דילמא מחל ליה:

והנה איפשר לומר עוד דע"כ אומר בירושלמי דבשטר מתנה לא שמא יחזור לו רבו והקשה ע"ז הק"ע דהא בשטר של כסף יכול לחזור בו שיכול לשחררו ולהפקירו וי"ל כיון דכספו הוא לא יעשה כן שלא להפסיד כספו ואיפשר לומר כיון דהפקר בעינן שלשה א"כ לא יניחו אותו להיות עם השפחה כנענית וכן י"ל במחילה דמסתמא עשה בפני עדים וכמו דאמרינן בקידושין (דף מז) אלא שיחרור שטר למה לימא ליה באפי בי תרי זיל אי נמי באפי בי דינא זיל וא"כ לא יניחוהו להיות עם השפחה כנענית אך בשטר מתנה חיישינן שמא יחזיר לו השטר ולזה אין צריך עדים וכמו דאמרינן בב"ב (דף קעג) דאיתמר אותיות נקנין במסירה אביי אמר צריך להביא ראי' ורבא אמר אין צריך להביא ראיה ופירשב"ם צריך ראיה דראיה ועדים צריך שמסרו לזה בפניהם דלא נימא פקדון הוא אצלו או השמיטו ממנו ורבא אמר אינו צריך להביא ראיה וע"כ כיון דאינו צריך להביא ראיה ע"כ חיישינן שמא יחזיר לו השטר בלא ראיה וא"כ הוא משוחרר ואסור לישא שפחה כנענית וע"כ לא הביאוהו הרמב"ם משום דהרמב"ם סובר דהלכה כחכמים דאין אותיות נקנות במסירה ודו"ק:

שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן ושניהם במקרא א' דורשין ואם לא יגאל באלה ריה"ג דריש ואם לא יגאל באלה אלא באחרים משעבד ויוצ' ר"ע דריש ואם לא יגאל באלה אלא באלה משלים ויוצא דברי חכמים ר' יסא בשם ר' יוחנן בין זה ובין זה לשיחרור כו' ר' יעקב בר אחא כדברי מי שהוא אומר לשיעבוד משלים ויוצא והתני אם משגאלו הרי הוא כנמכר לו משעבד ויוצא (ופי' הפ"מ והתני אם משגאלו הרי הוא כנמכר לו בתחיל' ומשעבד עמו שש שנים ויוצא ומשני לית כאן משעבד ויצא) סמי מכאן משעבד דאין דינו אלא כאל הי' תחת יד עובד כוכבי' שמשלים עד שנת היובל ויצא) רצו קרוביו של ראשון גואלין להן רצו קרוביו של שני ליגאל אין גואלין להם והק"ע פי בדוחק והפ"מ פירש רצו קרובין של ראשון ליגאל האי של ראשון כמו משל ראשון הוא כלומר אם קרובים רוצים לגאלו בפעם הראשון כשהוא ביד העובד כוכבים גואלין להן רצו קרוביו משל שני לגאול אם לא גאלוהו קרובים מן העובד כוכבים אלא אחרים ורצו הקרובים ליגאל עכשיו משל שני אין גואלים להן דלא כתיב גאולת קרובים אלא מן העובד כוכבים:

ולי נראה דקאי אהא דקאמר לית כאן משעבד ויוצא אלא משלים ויוצא פי' עד שש וא"כ השנים שעבד תחילה עובד אח"כ עד שמשלים לשש אך הא דקאמר הרי הוא כנמכר לו משעבד ויוצא כיון שאינו צריך להשלים רק עד שש א"כ אמאי תני הרי כנמכר לו ע"ז אומר רצו קרוביו של ראשון ליגאל גואלין להם רצו קרוביו של שני ליגאל אין גואלים להם) ואם לא היה כנמכר מתחילה א"כ היו קרוביו גואלים אותו כמיד העובד כוכבים אבל אם הרי הוא כנמכר מתחילה ואם כן הקרובים אין גואלים אותו) וע"ז אומר הרי הוא כנמכר משעבד ויוצא (פי' שהרי הוא כנמכר בתחילה לישראל וא"כ אין קרובין גואלין אותו ולא שנותנים לו הדין של עובד כוכבים להיות קרוביו גואלים אותו אלא כנמכר לישראל מתחילה). וע"ז אומר הרי הוא כנמכר בתחילה אבל לענין זה לא הוי כנמכרבתחילה אלא שמשלים עד שש וכמו דאמר ר' יוחנן כדברי מי שהוא אומר לשיעבוד משלים ויוצא וע"ז אומר ר' יסא בשם ר' יוחנן אתי כמ"ד באלה לשיחרור ובשאר כל אדם לשיעבוד (דהא קאמר כדברי מי שהוא אומר לשעבוד משלים ויוצא א"כ מוכח דלשאר כל אדם לשיעבוד וכיון דשאר כל אדם לשיעבוד א"כ מוכח דגאולת קרובים הוא לשיחרור כר' יוסי הגלילי דאמר ואם לא יגאל באלה אלא באחרים משעבד ויוצא):

שם אשר לא יעדה והפדה מלמד שאינו מייעדה לו עד שיהא ביום כדי לפדותה ובמעשה ידיה שוה פרוטה ובגרועה שוה פרוטה דברי ר' יוסי בר' יהודה וחכמים אומרים מיעד והולך עד דמדומי חמה. אמר ר' חייא בר אדא הכל מודים בעבד עברי עד שיהא שם שוה פרוטה: וכתב הפ"מ דה"ק אע"ג דפליגי ר"י בר"י ורבנן אם יכול לייעדה אעפ"י שאין עליו שוה פרוטה ור' יהודה אמר יעדה והפדה עד שיהא שם כדי פדי' והוא שוה פרוטה הכל מודים שאם בא לגרע וליצא בגרעון כסף עד שיהא שם כדי שוה פרוטה משום דיוצא בגרעון כסף מוהפדה נפקא לן ול"נ דאיפשר לומר דזה קאי לענין הא דאמרינן בקידושין (ד' כ"ב) אם אמר יאמר העבד כו' אמר רבא מאי בתחילה בתחילת פרוטה אחרונה והוא משום דכתיב אם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ואע"ג דבאמה העבריה יכול לייעדה אפי' בסיף פרוטה אחרונה כמו שאמרו חכמים דמייעד והולך עד דמדומי חמה אלמא דיש עליה שפחה עד דמדומי חמה וע"כ יכול לייעדה אבל בעבד עברי להיות נרצע כשיאמר אהבתי את אדוני בעינן דוקא בתחילת פרוטה אחרונה דאז הוי עבד ודו"ק]:

עוד שם על דעתיה דר' יהודה בסוף נותן לה כסף ליעודים על דעתין דרבנן משעה ראשונה נותן כסף ליעודים מה נפקא מביניהון מעשה ידיה מ"ד בסוף נותן לה כסף ליעודים מעשה ידיה של בעלה מ"ד משעה ראשונה נותן כסף של יעודים מעשה ידיה של אביה כו' והנה הפ"מ פי' בכאן פירו' דחוק והפי' הוא מ"ד בסוף נותן לה כסף ליעודים מעשה ידיה של בעלה (פי' כיון שבסוף נותן לה כסף ליעודים א"כ עד הנה היה שפחה. ואח"כ מיעדה וע"כ מעשה ידיה של בעלה שהיה תחילה רבה) מ"ד משעה ראשונה נותן כסף של יעודים מעשה ידיה של אביה והוא דא"כ הכסף שנתן מתחילה לאביה היה בתורת קידושין וא"כ צריך להחזיר מעשה ידיה לאביה דהא ארוסה מעשה ידיה של אביה) ומוכח שסובר דיעוד אירוסין עושה (ועיין בס' נחלת יהושע (ס' י"ט) מה שביארתי שם) וע"ז אומר אפי' כמ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודים מעשה ידיה של בעלה נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שמעשה ידיך שלי (וא"כ אפי' כמ"ד משע' ראשונ' נותן כסף ליעודים אעפ"כ מעשה ידיה של בעלה):

עוד שם היה נשוי את אחותה ומתה מ"ד בסוף נותן כסף ליעודים צריכה כסף אחר ומ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודים אינה צריכה כסף אחר אפי' כמ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודים צריכה כסף אחר למה כ"ע מודו שאין קידושין תופסין בעריות:

[והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד ולי נראה שהוא (ט"ס וצ"ל) מאן דאמר בסוף נותן כסף ליעודים אינה צריכה כסף אחר ומ"ד משעה ראשונה נותן בסף ליעודים צריכה כסף אחר ואפי' כמ"ד בסיף נותן כסף ליעודים צריכה כסף אחר למה כ"ע מודו שאין קידושין תופסין בעריות:

והנה כן הוא גירסת הק"ע רק שהק"ע נדחק בפירושו שם על הא דקאמר אפי' כמ"ד בסוף נותן כסף ליעודים צריכה כסף אחר למה כ"ע מודו שאין קידושין תופסין בעריות ע"כ נראה לי לבאר והוא שאומר היה נשוי את אחותה ומתה מ"ד בסוף נותן כסף ליעודים אינה צריכה כסף אחר (פי' לריב"י שאומר דבסוף הוא נותן כסף ליעודים אינה צריכה כסף אחר דהא כבר מתה ומ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודי צריכה כסף אחר דהא משע' ראשונה היתה אחותה קיימת) וע"ז אומר אפי' כמ"ד בסוף נותן כסף ליעודים צריכה כסף אחר למה כ"ע מודו שאין קידושין תופסין בעריות והוא כמו דאמרינן לקמן בירושלמי מכרה לזה וקידשה לזה שיחק האב באדון דברי ר' יוסי בר' יהודה כו' נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשני והוא דאפי' לר"י ב"י דאמר בסוף נותן כסף ליעודים אפ"ה נעשה כאומר תחילה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום (והוא כמו דאמרינן בקידושין (ד' י"ט) ולר"נ בר' יצחק דאפר אפי' לריב"י מעות הראשונות לקידושין נתנו) ורק דלריב"י הרי הוא כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום וכן אמרינן בקידושין (ד' י"ט) משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו' אמר רב אחא ברי' דרבא משל לריב"י פשיטא מהו דתימא הא לא אפר לה לאחר שלשים יום קמל"ן וא"כ כיון דהוי כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום וא"כ כיון שהיתה תחילה אחותה קיימת א"כ אפי' כמ"ד בסוף נותן כסף ליעודים אעפ"כ אם מתה אחותה צריכה כסף אחר דהוי כאומר לאשה התקדשי לי לאחר שתמות אחותך דאינה מקודשת וכמו דאמרינן בקידושין (ד' ס"ב) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתמות אחותך כו' וע"כ אומר דאפי' כמ"ד לבסוף נותן ליעודים (כצ"ל) צריכה כסף אחר למה כל עמא מודו שאין קידושין תופסין בעריות וא"כ ה"ל דבר שלא בא לעולם ואין קידושין תופסין בה]:

עוד שם מסבר סבור ר' יוסי בר' יהודה אילין יעודין דהכא קידושי תורה הן (פי' דמיבעי' ליה אם הקדושין הוא כמו שאר אשה או דילמא גזירת הכתוב הוא וכמו שפירש"י בקידושין (ד' י"ח) בד"ה הכא כו' דריב"י דאמ' מעות הראשונו' לאו לקדושין ניתנו וכי מייעד לה בעבדו' שיש לו עליה מייעד לה ואין קידושין אל על ידי האב וגזירת הכתוב הוא שיהיו קידושין כו' וע"כ מיבעי להירושלמי אם זה הוא ככל קידושין דעלמא או שהוא גזירת הכתוב וע"ז אומר אמר ר' אבין אתי' דריב"י כר"ש בן אלעזר דתני בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאה שנגנבה או שנאבדה אפילו לא נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת ר' שמעון ב"א משום ר"מ אומר מלוה כפקדון אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כמה דר' שמעון בן אלעזר עביד מלוה כפיקדון כן ר' יוסי ב"ר יהודה עביד יעודים כמלוה (והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דאמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר' יוסי ב"ר יהודה לאו אמר ר"י בר"י מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו והאי הלואה היא ולא משני כרשב"א כשיטת הירושלמי דהא בקידושין (ד' מ"ז) דקאמר אלא תריץ הכי ובמלוה אעפ"י שנשתייר שוה פרוטה אינה מקודשת רשב"א אומר משום ר' מאיר מלוה הרי היא כפיקדון ואמרינן התם דמלוה ברשות בעליהן לחזרה איכא בינייהו אבל בלאו"ה המקדש במלוה אינה מקודשת לכ"ע אבל הירושלמי לשיטתי' דת"ק סובר דהמקדש במלוה מקודשת ורשב"א סובר דבעינן דווקא שנשתייר שוה פרוטה וע"ז אמר דריב"י סובר כרשב"א משום ר"מ וא"כ הוי קידושי מלוה כמו כל קידושין דעלמא דהמקדש במלוה אם נשתייר שוה פרוטה מקודשת ולקמן (פ"ב ה"א) יתבאר עוד בזה:

שם סדר מכירה כך הוא אני פלוני מכרתי בתי לפלוני סדר קידושין כך הוא כו' עי' בספרי נחלת יהושע (ס' כ'):

עוד שם ואם לבנו ייעדנה כו' סוף הירושלמי עיין ע"ז ביבמות (פ"י ה"ז) ועיין בספרי נחלת יהושע (ס' ך'):

עוד שם מכרה לזה וקידשה לזה שיחק האב באדון דברי ר"י בר"י וחכ"א לא שיחק האב באדון נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשני מעכשיו ולאחר שלשים יום (פי' דזה קאי אליבא דרבנן דאמרי מעות הראשונות לקידושין ניתנו) אלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשי' יום שמא אינה מקודשת לשניה' מכבר לכשירצה

והנה בש"ס דילן בפ"ק דקידושין (ד' י"ט) אמרינן משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר שלשים יום שמקודשת לראשון והוא כמו שביארתי בספרי נ"י (סי' י"ט) דהירושלמי הוא כשיטת ר' יוחנן דהוא מרא דתלמודא שסובר בקדושין (ד' ס') דאפי' מאה תופסין בה דכולם תפסו לא מחמת ספק אבל הש"ס דילן הוא אליבא דרב דהטעם משום ספק חזרה והתם לא שייך חזרה דהא מפרש לדין יעוד דאורייתא [וע"כ פסק הרמב"ם כרב ולא כר' יוחנן]:

אך לכאורה עדיין קשה דא"כ הקשה דר' יוחנן דהא תני' בבריית' דבאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשי' יום דמקודשת לראשון וכ"ת הא ודאי ר"י מודה דאם מפרש בתנאי דהוי בתורת תנאי וכמו שהשיג שם בספר א"מ (ס' מ') על הט"ז דגם לר' יוחנן אם מפרש בתורת תנאי הוי ודאי תנאי ומקודשת לראשון אפ"ה אמאי אינו אומר אליבא דר' יוחנן דיעוד אם מעות הראשונו' לקידושין ניתנו הוי כאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום דאם בא אחר וקידשה מקודשת לשניהם כמו דאיתא בירושלמי ואיפשר לומר לפי מה שביארתי דלדעת הירושלמי בעינן במעכשיו ולאחר שלשים יום שיהא השטר ברשותו בשעת גמר הקנין וא"כ לפי"ז יכול לחזור נמי וע"כ לדעת הירושלמי הוא מדומה ליעוד דהא ביעוד אם אינו רוצה אינו מייעדה ועיין בהרמב"ם וכמו שכתב הכ"מ (פ"ד מהל'עבדים ה"ז) ע"כ דמי לאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום דיכול שלא לקיים הקידושין משא"כ לשיטת הש"ס דילן (וכמו שכתב הא"מ דזה תלוי בחלוקת הירושלמי והבבלי דלשיטת הירושלמי יכולה לחזור והא דקידושי כולם תפסו בה היינו משום דהירושלמי ס"ל שאם קדשה לאחר שלשים ונתקדשה לאחר בתוך שלשים דלא הוי חזרה והארכתי בזה בס' נ"י בתשובה (סי' ט"ז) וע"כ ס"ל דבמעכשיו ולאחר שלשים יכולים לחזור משא"כ לשיטת הש"ס דילן דהוי חזרה משום דאתי דיבור ומכש"כ מעשה ומבטל דיבור (וכמו שהארכתי שם בתשובה דפליגי בזה הירושלמי והבבלי] ע"כ ס"ל דאינם יכולים לחזור) עיי"ש בא"מ:

וא"כ לשיטת הש"ס דילן דבאומר מעכשיו ולאחר שלשים לא בעינן שיהא עומד ברשותו בשעת גמר הקנין ומכש"כ שאינם יכולים לחזור וא"כ אין לדמות יעוד לאומר מעכשיו ולאחר שלשים לשיטת ר' יוחנן רק הירושלמי מדמה משום דס"ל דמעכשיו ולאחר ל' יום נמי אם רצה חוזר וה"נ ביעוד אם רצה שלא לייעד אינו מייעד וע"כ מדמי לה הש"ס משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר שלשים יום שמקודשת לראשון והיינו אליבא דרב ומה שהקשה הק"ע דהא בקידושין (ד' ס') אמרינן דהוי ספק תנאה או חזרה זה אינו דהתם שייך ספק תנאה ספק חזרה משא"כ ביעוד דמדמה לה לאומר מעכשיו ודינא דאוריית' דיעוד הוא כאומר מעכשיו וא"כ לא שייך ספק חזרה ולר' יוחנן יהי' הדימוי לאם אומר בפירוש מעכשיו על תנאי אבל אי אפשר לדמות לקידושי שיור שתהי' מקודשת לשניהם דהא בקידושי יעוד יכול שלא לייעד והכא אינו יכול לחזור אבל בתנאי יכול לחזור בו וכמו שפירש"י דמעכשיו ולאחר ל' אם לא יחזור בו:

ובזה מדוייק לשון הירושלמי אלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודש' לשניהם מכבר לכשירצה והתיבות האלו (מכבר לכשירצה) מיותר. ע"ז נראה לי שהירושלמי מפרש דמעכשיו ולאחר שלשים יום אעפ"י דשיורא הוי אפ"ה דוקא לכשירצה אבל אם חוזר בו יכול לחזור וע"כ מדמי ליעוד דביעוד אם רוצה אינו מייעד משא"כ לשיטת הש"ס דילן אינו יכול לדמות ליעוד לר' יוחנן דאמר אפי' מאה תופסין בה.

וראיתי להק"ע שמפרש דקאי אהא דלקמן דאמר הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון (והפ"מ מפרש שאין לאחר נשואין כלום) וקאמר מכבר לכשירצה הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון דאל"ה מאי הוי אם השיאה ע"כ דוקא אם אומר מכבר לכשירצה האב היינו שאם לא ירצה לייעד אותה שלא יכול לייעד וקשה דהא קא מיפלגי בירושלמי אם מתנה ע"מ שלא לייעד אותה אי הוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכן בבבלי (ד' י"ט) ע"כ נראה לי דאיפשר לומר דלפ"מ שביארתי דלדעת הירושלמי בעינן שיהא ראוי לקנין בסוף שלשים ע"כ ודאי דבעינן שיהא המקנה קיים בסוף שלשים וכן כתב הקצה"ח (ס' רנ"ח) דכל שחזר בו או מת מקבל או נותן קודם גמר קנין לא הוי קנין כלל דקיי"ל כר' יוחנן דמהיום לאחר שלשים דשיורא הוי ולפי"ז ביעוד לפי שיטת הירושלמי בעינן דווקא שיהא המקנה קיים וא"כ אם השיאה יצתה מרשות האב וא"כ ליתא למקנה בסוף שש וא"כ איך יכול לייעדה אך הריטב"א כתב בפשיטות דגבי יעוד אם מת האב נמי יכול לייעדה שהקשה אהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (ד' י"ט) אהא דאמר רבא אמר ר"נ אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך מדרב יוסי בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכי משייר בה שו"פ הוי קידושין והקשה דא"כ בעינן שיהא האב קיים בשעת היעוד אלמא דפשיטא ליה דביעוד לא בעינן שיהא האב קיים ואיפשר דהירושלמי לא ס"ל הכי:

שם רשב"ל בעא קומי ר' יוחנן אמה העבריה יוצאה בנשואין מק"ו מה אם הסימנים שאינן מוציאים מרשות האב הרי הן מוציאין מרשות האדון נשואין שהם מוציאים מרשות האב אינו דין שיוציאו אותה מרשות האדון א"ל אני אין לי אלא משנה יתירה עליו אמה העברי' שהיא קונה את עצמה בסימנים [וכתב הק"ע וקשה למאן קא מיבעי' ליה אי לר"י בר"י הא קאמר לעיל מכרה לזה וקדשה לזה שיחק האב באדון ואי לרבנן הא קאמרי לא שיחק האב באדון וי"ל דלרבנן קא מיבעי' ליה דילמא דוקא בקידושין פליגי אבל בנישואין מודו כאן הודה הק"ע שהפי' הוא לעיל הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון דאפי' לרבנן נמי אם השיאה שיחק האב באדון ולפי"ז משמע כמו שביארתי דכיון שהשיאה יצתה מרשות האב ע"כ א"א שיהא מייעדה משום דלדעת הירו' דמדמי למעכשיו ולאחר ל' יום בעינן שיהא המקנה בעולם וכיון שהשיאה יצתה מרשות האב וליתא למקנה ע"כ אינו יכול לייעדה והנה התוס' בפ"ק דקידושין (ד' ט"ז) הקשו אהא דאמר ר"ל אמה העבריה קונה א"ע במיתת האב מרשות אדון מק"ו ומה סימנים שאין מוציאין מרשות האב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וכתבו התוס' וא"ת חופה תוכיח שמוציאה מרשות אביה ואין מוציאה מרשות אדון דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון וי"ל דמה לחופה שכן אינה מוציאה מרשות אב אלא מדעתו ולכן אינה מוציאה מרשות אדון תאמר במיתה שמוציאה מרשות האב בע"כ:

והנה הפ"י תמה על התוס' דקידושין שלא הביאו הירושלמי דלהירושלמי נשואין נמי מוציאין מרשות האדון לר"ל דהא מה שהשיב לו ר"י אני אין לי אלא של משנה יתירה עליו אמה העבריה שהיא קונה א"ע בסימנים ור"ל לא ס"ל הכי כמו דאמרינן בש"ס דילן דלר"ל דבר שאין לו קצבה לא קתני וע"כ לא חשיב מה שיוצאה במיתת האב וא"כ ה"נ שיוצאה בנשואין. ובס' המקנה הקשה דעל הירושלמי קשה קושיית התוס' דשום אדם לא יקנה וכתב המקנה דיש ליישב שיטת הירושלמי דס"ל ג"כ סברת התוס' דקידושין וחופה אין מוציאין דאל"כ שום אדם לא יקנה ומה שאמר ר"ל דנשואין מוציאין היינו נשואין ממש ע"י ביאה כו' דלא שייך סברא דשום אדם לא יקנה דכיון דאיכא איסורא בביאה דהא ביד האדון לייעדה ויחולו קידושין של אדון למפרע כו' וכתב דלפי"ז אין הכרח דנשתמט להו לתוס' דברי הירושלמי דלפמ"ש אין דברי הירושלמי ענין לדבריהם דהירושלמי מיירי בנישואין ממש ובהא ס"ל לר"ל באמת שמוציאין מרשות אדון והתוס' הקשו מחופה כו' וכתב שם דלולא דברי התוס' היה נראה דאין קושי' לר"ל חופה תוכיח דכיון דפליגי רב ושמואל ביבמו' (ד' נ"ז) אי יש חופה לפסולות א"כ יש לומר דר"ל י"ל כיון דהאי חופה אינה ראוי' לביאה כיון דאם רצה האדון לייעדה קיימ' עלי' באיסור א"א אין החופה קונה כלל וליכא למימר חופה תוכיח עיי"ש:

ולפי"ז ודאי דמיירי בירושלמי דקאמר תהא אמה העבריה יוצאה בנישואין היינו ע"י ביאה דהא משמע מהירושלמי דס"ל דאין חופה לפסולות דאמרינן בירושלמי (רפ"ק דקידושין ה"ה) מניין למדו לגלגול שבועה מסוטה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדון דברים שהם ראוים להשביע דברים שאינם ראוים להשביע א"ר יוסי בי ר' בון נשמעינה מהדא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ארוסה ושומרת יבם ראוי הוא להשביע את אמר מגלגלין וה"נ מגלגלין והתוס' כתבו בפ"ק דקידושין (ד' כ"ז) דלרב דס"ל יש חופה לפסולות אין להוכיח דמגלגלין על דבר שאינו ראוי מזה דהא איכא לאוקמי כשנכנסה לחופה כו' (ובא עליה ארוס בבית אביה דקדמה שכיבת הבעל לבועל) ורב יליף מאמן מאיש זה אמן מאיש אחר אפי' קטן וא"כ משמע מהירושלמי דס"ל דאין חופה לפסולות וא"כ בודאי מיירי שנשאת היינו שבא עלי' אך לכאורה קשה דאיך יבוא עלי' באיסור יעוד דאם האדון מייעדה אח"כ בטלה לי' הנשואין וא"כ איך יצתה מרשות האדון. אבל לפ"מ שביארתי דלדעת הירושלמי דס"ל דבעינן שיהא המקנה בעולם וע"כ כיון שהשיאה ויצתה מרשות האב ממילא אינו יכול לייעדה וע"כ איפשר נמי בנשואין דהתירה (ומה שהקשו התוס' דא"כ שום אדם לא יקנה איפשר לומר דלכתחילה כיון שמכרה לו יכול למחות שלא ישאנה אדם שלא להפסידו) אבל התוס' ודאי מיירי בחופה דע"י ביאה א"א שאסור לבוא עלי' שמא מייעדה אח"כ וע"כ הקשו התוס' דוקא מחופה דהא לשיטת הש"ס דילן במעכשיו ולאחר שלשים יום לא בעינן שיהא המקנה בעולם וע"כ לא הביאו התוס' להירושלמי וע"כ בעי מיניה ר"ל מר"י דהיינו לשיטתו דר"י דס"ל דשיורת הוי ובעינן שיהא המקנה בעולם והא דקאמר לעיל בפשיטות דהכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון התם היינו לענין שלא יוכל לייעדה אח"כ והכא בעי לה ר"ל לענין שתהא יוצאה מרשות האדון לגמרי מק"ו וכמו דס"ל בש"ס דילן דמיתה מוציאה כו' ואף דיש לדחות דנימא דאם מייעדה בסוף לא חלו הנישואין ובמ"א יתבאר.

שם (ה"ג) ר' ירמי' אמר מאחר לרבו הא מרבו לאחר לא אמר ר' זעירא אפי' מרבו לאחר מהו מוציא מרבו לעצמו. ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא הילך כסף זה כו' אמר ר' יונה אתי דר' זעירא כרשב"א כו' (פי' מהו מוציא מרבו לעצמו שאינו יוצא בכסף מרבו לעצמו) והוא משום שאין קנין לעבד בלא רבו (דלא כפי' הפ"מ) אך שקשה ע"ז דאם זהו פירוש המשנה הא דתנן ע"ע נקנה בכסף ע"י אחרים והוא משום דאין קנין לעבד בלא רבו וא"כ לא אמרינן גיטו וידו באים כאחת. וא"כ איך יתפרש הא דתנן ובשטר ע"י עצמו וא"כ סובר דאמרינן גיטו וידו באים כאחת. וע"ז אומר א"ר יונה אתי דר' זעירא כרשב"א דתני רשב"א משום ר"מ אף בשטר ע"י אחרים לא ע"י עצמו כו' לא רבו נותן שטר לאחרים שיצא עבדו לחירות אוף הכא רבו נותן כסף לאחרים שיצא עבדו לחירות והוא משום דרשב"א סובר דלא אמרינן גיטו וידו באים כאחת ומדקאמר אף בשטר ע"י אחרים ע"כ אומר דבחד גוונא הוא דכמו דבשטר ע"י אחרים הפי' הוא שנותן שטר לאחרים שיוצא עבדו לחירות ה"נ בכסף צריך להיות ע"י אחרים שיצא עבדו לחירות(והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בקדושין (ד' כ"ג) דקאמר ורשב"א היא דרשב"א אומר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו והא דבכסף ע"י אחרים הפירוש הוא דאחרים נותנים לרבו ולא לעבד דאל"כ לא יצא לחירות משום דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר הפירוש הוא ע"י אחרי' דהיינו שרבו נותן השט"ח לאחרים ולא לעבד גופא) ולשיטת הירושלמי יתפרש דבין בכסף בין בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו דבשטר צריך שיתנו לאחרים וכן בכסף אם רוצה להקנות ע"י שיתן לאחרי' יוצא אבל לא ע"י עצמו ולקמן יתבאר בזה ודו"ק:

עוד שם אמר ר' אבין אתיי' כרבי דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו ולית לי' לרבנן אדם משחרר חצי עבדו אית לון בעבד של שותפות אבל בעבד שכולו שלו שני' היא כזכה מימינו לשמאלו דהא כיון שחצי עבדו הוא שלו א"כ לא יצא עדיין מרשות רבו ולית לי' לרבי שהוא כזכה מימינו לשמאלו אית לי' במזכה לו ע"י אחר ולית לרבנן במזכה לו ע"י אחר סברי רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות ע"י אחר ושאינו ראוי לזכות ע"י עצמו אינו ראוי לזכות ע"י אחר:

והנה הק"ע פירש דהא דאמר אתיי' כרבי דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו (פי דהא דאמר רשב"א בשטר ע"י אחרי' ולא ע"י עצמו היינו דווקא במשחרר חצי עבדו וכדמסיק כו') והפ"מ פירש דהא דאמר אתיי' כרבי לאו אהא מתניתין קאי אלא אמתני' דפרק השולח מי שחציו עבד וחציו ב"ח כדגרסינן התם דמוקי לה כרבי ואגב דלקמן דאמר מזכה לו ע"י אחר נקט לי' הכא ושניהם שגו בפירושם:

ולי נראה דאמר דהא דרשב"א אתי כרבי כו' והוא דהא קשה לרשב"א דאמר דבשטר דווקא ע"י אחרים ולא ע"י עצמו וא"כ קשה דהא הראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות ע"י אחר ושאינו ראוי לזכות ע"י עצמו אינו ראוי לזכות ע"י אחר וכמו דאמרינן בקידושין (ד' כ"ג) בעי רבה לרשב"א עבד כנעני מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה כאשה או דילמא אשה דאיהי מצי מקבלה גיטא שליח נמי מצי משוי עבד דאיהו לא מקבל גיטי' שליח נמי לא מצי משוי כו' ואלא הא דאמר רב הונא ברי' דר' יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ושליח מצי עביד ועיי"ש בתוס' בד"ה מהו כו' ב' הפירושים עיי"ש:

וע"ז אומר בירושלמי אתי דרשב"א כרבי (פי' שהוא סובר דהא דאחר מקבל הוא בתורת שליחות וא"כ איך מצי עביד שליח כיון דהוא בעצמו לא מצי לקבל גיטו) וע"ז אומר בירושלמי אמר ר' אבין אתיי' כרבי דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו ומקשה ע"ז ולית לרבנן אדם משחרר חצי עבדו כו' עד דמסיק סברי רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות ע"י אחר ושאינו ראוי לזכות ע"י עצמו אינו ראוי לזכות ע"י אחר וא"כ סובר רבי דאע"ג שאין ראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות ע"י אחר וה"נ סובר רשב"א דאע"ג שאינו ראוי לזכות לעצמו ראוי לזכות ע"י אחרן וע' בתו' גיטין (ד' כ"ג) בד"ה ונעשה כמי שהקנה לה א' מאברי' תימא לר"י אם הי' עוברה האיך זכתה לו אע"ג דירך אמו הוא כיון דידה כיד רבה שלא שיחרר אלא העובר כו'. ולשיטת הירושלמי כיון דמוקי לה כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו א"כ דווקא ע"י אחר) ודו"ק:

שם פלונית שפחתי עושה אני לה כתב שלא תשתעבד ר"א ור"ש בן יקים כו' ר' יוחנן אמר לא הכל ממנו לשעבד בניה מה הם עבדי' מה שייר בה מעש' ידי' ר"א ור' יוסי תריהון אמרין דרבי היא דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו וכתב הפ"מ ובבבלי פרק השולח (ד' מ') קאמר ר' יוחנן התם כופין את היורשין וכותבין לה גט שיחרור אמר לפניו ר' אמי ור' אסי אי אתה מודה שבני עבדים:

והנה הפ"מ שגה בזה וגם לא ביאר כל הצורך והפי' הוא ששאל בני' מה הם ומה שעשה לה הכתב שלא השתעבד אם הכונה הוא שתצא לחירות ובני' בני חורין והשיב שבני' עבדים ומה שייר בה מעשה ידי' פי' שלא תשתעבד. וע"ז אמרו ר' אבא ור' יוסי כו' דאתי כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו ופריך ולית לי' לרבנן אדם משחרר חצי עבדו אית לון בעבד של שותפות אבל בעבד שהוא כולו שלו שני' היא שהוא כזכה מימינו לשמאלו (פי' כיון דאינו משחררו לגמרי א"כ ליכא למימר בזה גיטו וידו באים כא' וא"כ מה שקנה עבד קנה רבו) ופריך ולית לי' לרבי שהוא כזכה מימינו לשמאלו (פי' דאיך משחרר חצי עבדו הא מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ איך משחרר חצי עבדו) וכן הקשו התוס' בגיטין (ד' כ"ג) בהא דאמרינן התם עובר ירך אמו הוא ונעשה כמו שהקנה לה א' מאברי'. וכתבו התוס' תימא לר"י היתה עוברה איך זכתה לו אע"ג דירך אמו הוא כו' ואפי' שיחרר כולה חוץ מידה לא הי' לזכות לו דכשמשחרר כולה יש לה כח לזכות משום דגיט' וידה באים כאחת כדאמרינן בפ"ק דקידושין וע"ז פריך ולית לי' לרבי שהוא כזכה מימינו לשמאלו ומשני אית לי' במזכה ע"י אחר ופריך ולית לרבנן במזכה ע"י אחר ומשני קסבר הראוי לזכות ע"י עצמו זוכה ע"י אחר וכל שאינו ראוי לזכות לעצמו אינו זוכה ע"י אחר (פי' כל היכא דאיהו מצי עביד שלוחא דידי' מצי עביד וכל היכא דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד):

וע"ז קאמרי ר' אבא ור' דאתי כר' דאמ' אדם משחר' חצי עבדו אבל בלאו"ה איך קנתה הכתב שלא תשתעבד כיון דליכא למימר בזה גיטו וידו באים כא' וכל זה הוא לשיטת הירושלמי שהי' ע"פ השטר דקאמר פלונית שפחתי אני עושה לה כתב שלא תשתעבד וע"ז קאמר דאתי כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו אבל לשיטת הש"ס דילן בגיטין (ד' מ') דאמרינן התם כי אהא ר"ז אמר ר"י מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה דהטעם משום מצוה לקיים דברי המת ע"כ יכול לצוות שלא ישתעבד בה אבל בירושלמי דמיירי בשטר ע"ז אומר דאתי כרבי דאדם משחרר חצי עבדו דאל"כ איך נתן לה כתב שלא תשתעבד הא ליכא למימר בזה גיטו וידו באים כאחת:

ולפי"ז איפשר לומר דע"כ אמרינן בגיטין (דף לט) בההיא דשקל כומתא ושדי בה א"ל קני הא וקני נפשיך ואומר ר"נ דלא עשה ולא כלום ומאן דחזא סבר דהלכה כר"ש דאין הכסף גומר בה וכיון דאינו גומר בה ע"כ לא עשה ולא כלום אפי' לענין שיעבוד נמי דהא העבד אין קונה הכומתא דהא אין העבד יכול לקבל מתנה מרבו וכמו שכתבו התוס' בקידושין (דף כד) דאם ונתן מתנה לעבדו לא קנה כלל:

(וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דקידושין ה"ג) פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו מחלוקת ר"מ וחכמים אומר הא לך כסף זה ע"מ שלא יהיה לרבך רשות בהן זכה בהם העבד זכה בו רבו דברי ר"מ וחכ"א זכה העבד לא זכה רבו מה צריכא ליה מרבו לאחר מאי כשם שהעבד זכה מאחר לרבו כך הוא זוכה מרבו לאחר ועפ"ז מיושב מה שהקשה השעה"מ על הריטב"א בה' עבדים שכתב דלזכות לאחרים עדיפא מלזכו' לעצמו מהא דנדרים (ד' פח) דאשה זוכה לעצמה מיד הבעל ואעפ"כ לא יוכל לזכות ע"י העירוב ע"ש דמהירושלמי משמע כדעת הריטב"א דלזכות לאחרים עדיף טפי דקאמר דמרבו לעצמו לא מהני ומרבו לאחר מיבעי' ליה) ואפי' אי אמרינן דע"מ שתצא לחירות מהני היינו משום דהעבד נמי לא קנה כלל וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דקידושין (דף כד) דזה מקרי ע"י אחרים דהא העבד נמי לא קנה אלא שיתן לרבו ויצא לחירות אבל הכא קאמר ליה קני הא וקני נפשך אלמא דבתורת קנין הוא ועוד לר"א אליבא דר"מ ע"מ שתצא לחירות נמי לא מהני וגיטו וידו באים כא' נמי ליכא למימר דהא לר"ש אין הכסף גומר בה אעפ"כ לא נראה לי כלל לפרש באופן זה דכיון דאף לר"ש שאומר דאין הכסף גומר בה אעפ"כ יוצא מידי שעבוד ומעשה ידיה לעצמה א"כ אמאי לא יהיה לה יד לקנות הכומתא. וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף עז) בד"ה ידה גופא מי קני לי' והקשו התוס' וא"ת חצירה נמי לא קני לי' גופא אלא פירי וי"ל כיון דקנוי לו לפירי הוי כאילו קנוי לו גוף החצר אבל מעשה ידי' מעלמא קא אתי ועוד דהחצר קנוי לו בע"כ של אשה אבל ידיה אינם קנוים לו בע"כ דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה]:

ואיפשר לומר דנתחלפו השורו' (וצ"ל) לעיל אחר הא שאמר אם הי' עוברה זכתה לו וצ"ל ר' אבא ור' יוסי תריהון אמרין דרבי הוא דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו וכן הוא בגיטין (ד' כ"ג] חד אמר הא מני רבי היא דאמר אדם משחרר חצי עבדו קנה וחד אמר מ"ט דרבי בהא קסבר עובר ירך אמו הוא ונעשה כהקנה לה א' מאברי' ופירש"י וחד אמר מוסיף ומסיים פירוש הדבר וא"כ אפי' אי אמרי' דעובר ירך אמו הוא אעפ"כ צרי' לומ' דאתי כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו וכן אומר בירושלמי דרבי היא דאמר אדם משחרר חצי עבדו:

עוד שם רבי יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם ר"י דרבי היא דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו א"ל ר' זעירא לר' בא לית הדא אמרה שהעבד זכה מרבו לאחר א"ל מה את סבור משזכו בנכסים יצאו לחירות אלא כאחת עבדים ונכסים יצאו לחירות ולקמן יתבאר בזה:

עוד שם הרי את ב"ח וולדך עבד ולדה כיוצא בה דברי ר' יוסי הגלילי וחכ"א לא עשה כלום אר"א כך פירשה ר' הושעי' אב המשנה שניהם ב"ח ר' אימי בשם ר' יוחנן שניהם עבדים על דעתי' דר' יוחנן ניחא מחלוקה על דעתי' דר' אלעזר מה איכא מחלוקת אלא כיני דבריו קיימין דברי ריה"ג וחכ"א לא עשה כלום מהו לא עשה כלום אמר ר"א כך פירשה ר' הושעי' אבי המשנה שניהם ב"ח ר' אימי בשם ר' יוחנן שניהם עבדים וכרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו ופי' הפ"מ הא דריה"ג כר' אתי' דאמ' אדם משחרר חצי עבדו קנה וה"נ כחצי עבדו הוי וכהאי אוקימתא דלעיל כרבי והילכך ס"ל דבריו קיימים:

[והנה בספרי נחלת יהושע (סי' כג) הבאתי מה שהקשה הק"ע דדילמא קסבר עובר לאו ירך אמו הוא כמו דאמרינן בתמורה (דף כה) אליבא דרבנן וכן ס"ל לר"י התם דעובר לאו ירך אמו הוא ובאמת קשה טובא דהא ריה"ג דאמר דבריו קיימין ודאי דס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא וע"כ היא ב"ח וולדה עבד וא"כ הוי כב' גופין וא"כ מה צריך לומר דס"ל כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו ודוחק לומר דאע"ג דס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא אעפ"כ הרי היד שלה מעורב בה כח מן הולד דזהו דוחק דכיון דס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא וכמו דלא אמרינן דהיא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו וכמו שהאריכו בזה התוס' בב"ק (ד' מז) ושם ביארתי דקאי אהא דר' הושעי' דאמר דשניהם ב"ח והטעם משום דאמרינן דעובר ירך אמו הוא אך אי אמרינן דשניהם ב"ח א"כ לא הוי כמשחרר חצי עבדו עיי"ש שהארכתי בזה דאפי' אי שניהם ב"ח אעפ"כ צריך לומר דאתי כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו. אך אעפ"כ הוא דוחק לומר דהא דאמר דאתי כרבי קאי על הא דאמר ר' הושעיה תחילה שניהם בני חורין:

ע"כ נראה לי לפרש הירושלמי דקאי אהא דקאמר בתחילה כתב כל נכסיו לשני עבדי' כאחת שניהם יצאו לחירות ושניהם צריכין לשחרר זה את זה רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם ר' יוחנן דרבי היא דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו דהא כיון שכתב כל הנכסים לשני עבדים א"כ לא שיחרר בכל עבד אלא חצי וא"כ אתי כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו (והוא כמו דאמרינן בגיטין (דף מב) א"ל אביי ובכולו לא פליגי והתני חדא הכותב נכסים לשני עבדיו קנו ומשחררין זא"ז ותני' אידך האומר כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי אף עצמם לא קנו מאי לאו הא רבי והא רבנן (פי' דהא דקני אתי כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו והא כרבנן דאין אדם משחרר חצי עבדו):

וע"ז אמר ר' זעירא לר' בא לית הדא אמרה שהעבד זכה מרבו לאחר שהרי כשכתב לשניהם וא"כ זוכה העבד לחברי' הנכסים ומחמת זה יצא לחירות וא"כ אפי' תוקמי כרבי נמי לא אתי שפיר דאיך זוכה כל א' החצי בשביל חבירו הא אין זוכה מרבו לאחר והרי בחצי השניה הוא עבד וא"כ אין זוכה בחצי השני מרבו לאחר וא"כ נפשוט מזה דהעבד זוכה מרבו לאחר א"ל מה את סבור משזכו בנכסים יצאו לחירות אלא כאחת עבדים ונכסים יצאו לחירות (פי' לא שמשחררין אח"כ זא"ו אלא דזה בא כאחת ושניהם משוחררין כיון דבאו כא' וא"כ צריך להיות שניהם משוחררין) וא"כ לא קשה דהעבד זוכה מרבו לאחר כיון דשניהם משוחררים וא"כ לא צריך לאוקמי כרבי נמי דכיון דשניהם באים בבת אחת א"כ הוי כאלו כל אחד משוחרר בכולו ולא הוי כמשחרר חצי עבדו (וכה"ג אמרינן בגיטין (דף מב) לא אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו והא דאמר חצי חצי (ופירש"י הא דאמר כולו קמייתא כגון שכתב שני שטרות כדפרישית ובכל א' כתב כל נכסי לפלוני עבדי ומודו רבנן דכיון דמזכה להם בבת אחת ונפקו כולי' מיניה קנו) וע"ז אומר בירושלמי נמי על הא שאומר תחילה רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם ר' יוחנן דרבי היא דאמר אדם משחרר חצי עבדו. וע"ז אמר ר' זעירא לר' בא לית הדא אמרה שהעבד זכה מרבו לאחר א"ל מה את סבור משזכו בנכסים יצאו לחירות אלא כאחת עבדים ונכסים יצאו לחירות (פי' כיון דאי אמרינן דשניהם משוחררין ע"כ לא הוי כעבד שזוכה מרבו לאחר. וא"כ לפי"ז לא צריך לאוקמי כרבי אלא אפי' כרבנן דתפשינן הסוף בתחילה דאי אמרינן דשניהם משוחררין א"כ לא הוי מרבו לאחר וכן לא הוי חצי עבד) וע"כ אמרינן דשניהם משוחררין וממילא לא הוי חצי עבד וא"כ אתי אפי' כרבנן נמי משום דתפשינן הסוף בתחילה דכיון דשניהם משוחררין בכולו א"כ לא הוי תחילה חצי עבד:

וע"ז מביא הפלוגתא הרי את ב"ח וולדך עבד ולדה כיוצא בה כו' ומסיק דבריו קיימין דברי ר' יוסי הגלילי וחכ"א לא עשה כלום מהו לא עשה כלום כך פירשה ר' הושעיה אבי המשנה שניהם בני חורין והטעם דסובר דעובר ירך אמו הוא וכיון שהאם משוחרר ממילא משוחרר נמי הולד ואע"ג דרבנן סברי דאינו יכול לשחרר חצי עבדו. וא"כ אם נאמר דאין אדם משחרר חצי עבדו וא"כ לא הוי משוחרר כלל. וא"כ ממילא אינה מתפשטת השיחרור לגבי הולד ג"כ כיון שאין אדם משחרר חצי עבדו רק דר' הושעיה שאומר דשניהם ב"ח הוא משום דסובר דתפשינן הסוף בתחילה כיון דלאחר שיהיו משוחררין נתפשט השיחרור בכולו וא"כ לא יהיה חצי עבד כיון דמתפשט בכולו כיון דעובר ירך אמו הוא ושיירו אינו משויר כמו דאיתא בתמורה (דף כה). וע"כ אומר ר' הושעי' דשניהם ב"ח: ר' אמי בשם ר"י שניהם עבדים והוא דאין אדם משחרר חצי עבדו ולא תפשינן הסוף בתחילה דהיינו כיון שאם יהיה משוחרר יתפשט השיחרור בכולו וא"כ שניהם באים כאחת השיחרור ומה שהשיחרור מתפשט כאחת וע"כ הוא משוחרר. דכיון דלע"ע הוי שיחרור של חצי עבד וע"כ כיון דעובר ירך אמו הוא א"כ ה"ל חצי עבדו וע"כ שניהם עבדים דהמשחרר חצי עבדו לא קנה, וע"כ שניהם עבדים.

וע"כ כיון דר' יוחנן אומר דלא תפשינן הסוף בתחילה וע"כ סובר דשניהם עבדים וע"ז אומר כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו (פי' וא"כ הא דתני' כתב כל נכסיו לשני עבדיו כאחת שניהם יצאו לחירות ושניהן צריכין לשחרר זה את זה א"כ אתי כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו):

ועוד איפשר לומר בפשיטות דצ"ל (ודלא כרבי) דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו (פי' וע"כ אמר ר' יוחנן דשניהם עבדים והוא משום דסובר דעובר ירך אמו הוא וע"כ הוי כמשחרר חצי עבדו וע"כ אומר דשניהם עבדים) והא דלא קאמר ר"י כר' הושעי' היינו דלר' הושעי' דאמר דשניהם ב"ח א"כ לא ניחא שפיר הא דתני וחכ"א לא עשה כלום משמע ששניהם עבדים ועוד דלא ניחא לו לומר דשניהם ב"ח ואפי' אי אמרינן כרבי דמשחרר אדם חצי עבדו אעפ"כ אין משוחרר העובר משום דלא דמי להקדש דבהקדש אם הקדיש חציו מתפשט הקדושה בכולה וכמו דאמרינן פ"ק דקידושין (דף ז) דהמקדיש דבר שהנשמה תלוי' בה הוי כולה עולה ואילו בעבד אם משחרר חצי אינו משוחרר אלא חצי ע"כ לא דמי להקדש ואפי' אי עובר ירך אמו הוא אעפ"כ אם אומר הרי את בת חורין וולדך עבד הוי עבד וא"כ צריך לפרש הברייתא דחכמים אומרים לא עשה כלום היינו ששניהם עבדים א"כ הטעם הוא דאין אדם משחרר חצי עבדו ועובר ירך אמו והוי כמשחרר חצי עבדו וע"ז אומר ודלא כרבי דרבי אומר אדם משחרר חצי עבדו ודו"ק]:

שם (ה"ד) ר' אבהו בשם רשב"ל המוכ' מעשרו' שדהו לחבירו עיין מה שביארתי ע"ז בספרי נועם ירושלמי (פ"ז דדמאי ה"ג):

עוד שם רב יהודה שלח שאל לר' אליעזר האחין שחלקו כו' [עיין מה שביארתי ע"ז סוף ספרי נחלת יהושע (חלק ב' דרוש י"ג):

שם (ה"ה) בכסף ר' בא סבר מימר בכסף ע"מ שלא יכתוב אונו אבל ע"מ לכתו' אונו לא קנה עד שעה שיכתו' אונו ר"י ור' יוסי פליגין אתי דר' בא כשמואל ודרב הונא כר' יוחנן דר' בא כשמואל שמואל שאל לרב הונא שוחט ונתעסק בקדשים אמר לו לרצונכם פרט למתעסק כתב מתנה בלשון קנין אמר לי' ארכביה אתרי רכשי ברקו סברין מימר מייתי תרין סוסוון שטיי ומרכבי לי' על תריהון וההן אזיל בדא וההן אזיל בדא ולא כו' אמר ר' יוסי ממלחי' ייפת כוחו בשני דברים שיש שיעבוד למכירה ואין שיעבוד למתנה שהמוכר לא מכר את הכל והנותן מתנה נתן את הכל ודרב הונה כר' יוחנן חד בר נש מי דמיך אמר ינתנו כל נכסי לפלוני וחזר ואמר כתבו ותנו ר"א ור"ש בן יקום אעלון עובדא קומי ר"י אמר אם אמר לזכותו דברי הכל זכה ואם לזכותו בכתב כ"ע מודו שאין אדם זוכה בכתב לאחר מיתה.

[והנה הפ"מ פי' דהא דאמר ר' בא סבר מימר בכסף ע"מ שלא יכתוב אונו אבל בכסף ע"מ לכתוב אונו לא קנה עד שעה שיכתוב אונו דהא דקאמר בכסף ע"מ לכתוב אונו שהוא במקום שנוהגין לכתוב השטר לא קנה בכסף לחוד כו' והוא כמו דאמרינן בקידושין (ד' כ"ו) אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קני כו' ולפי"ז לא יתיישב הא דאמר לקמן דאתי דר' בא כשמואל ודרב הונא כר' יוחנן וכן הק"ע לא ביאר בזה הירושלמי כל הצורך]:

ע"כ נראה לי דהא דקאמר ר' בא סבר מימר בכסף ע"מ שלא יכתוב אונו אבל בכסף ע"מ לכתוב אונו לא קנה עד שעה שיכתוב אונו הוא כמו שכתב הרא"ש (והבאתיו בספרי נחלת יהושע (ס' יג) בהא דאמרינן בב"ב (ד' עז) והא אמר רב בר יצחק אמר רב שני שטרות הם זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה וכתב הרא"ש שם ולי נראה דאפי' אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו מאתים זוז יכול לבטל התנאי והמעשה ולא אמרינן תתקיים התנאי בע"כ ותתקיים המעשה למפרע משום דתנאי זה אינו אלא לפטומי מילי בעלמא שהוא טובתו של לוקח ועליה דידי' רמי לאתנויי ולא אתני ואמר בפרק איזהו נשך (ד' ס"ו) דתנאי כזה לאו תנאי הוא אלא לפטומי מילי בעלמא הילכך לטובת הלוקח לאו תנאי הוא ויכול המוכר לבטל התנאי והמעשה בטל ממילא וא"ל כיון דלאו תנאי א"כ המעשה קיים ואפי' לא נתקיים התנאי דלטובת המוכר ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל וכן כתב הר"ן (בפ"ק דקידושין) דאמרינן בקידושין (ד' כ"ז) זכו בשדה זו לפלוני כו' דמהכא שמעינן שאעפ"י שהתנאי לתועלת המקבל תנאה הוי ואע"ג דגמרינן מתנאי ב"ג וב"ר והתם תנאה לטובת הנותן הוה אפ"ה תנאה דהוי להנאת המקבל כי הכא מהני ואינו יכול לומר הריני כאלו נתקבלתי שהמוכר ג"כלפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיוכל לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי ולפיכך האומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה ובזה יתבאר הירושלמי ר' בא סבר מימר בכסף ע"מ שלא יכתוב אונו אבל ע"מ לכתוב לו אונו לא קנה עד שעה שיכתו' אונו (פי' שאע"פ שהתנאי זה הוא לטובת הלוקח וא"כ אין המוכר יכול לחזור בו) ע"ז אומר שתנאי זה הוא גבי מוכר ג"כ וע"כ יוכל המוכר לחזור בו שלא לכתוב אונו ויתבטל המקח ר' יונה ור' יוסי פליגין שהכונה הוא רק ליפות כחו של לוקח שאם לא יכתוב אונו יוכל הלוקח לחזור בו מן המקח אבל לא המוכר וע"ז אומר אתי דר' בא כשמואל ודרב חולה כר' יוחנן (פי' אם מתנה המוכר אם הכונה הוא לטובת הלוקח או שהכונה הוא לטובת המוכ') שמואל שאל לרב הונא כו' כתב מתנה בלשון קנין א"ל ארכביה אתרי ריכשי סברין מימר מייתי תרי סוסי שטיין כו' וההן אזיל בדא וההן אזיל בדא לא אשכח גבי' כלום וא"כ לפי"ז סובר רב הונא דהוא לטובת המוכר וא"כ מה שאמר ר' בא לפני שמואל ולא קיבלה הוא דליפות כוחו של לוקח נתכווין וא"כ לא אזיל ר' בא לטעמיה דהא ר' בא סובר דעל מנת לכתוב אונו לא קנה עד שיכתוב אונו וגם המוכר נמי יכול לחזור וא"כ איך אמר ר' בא שאמר קומי שמואל ולא קיבלה משמע שסובר כשמואל אמר ר' יוסי ממלחיא ייפת כחו בשני דברים שיש שיעבוד למכירה ואין שיעבוד למתנה שהמוכ' לא מכר את הכל והנותן מתנה נותן את הכל וא"כ כשאמרה לפני שמואל ולא קיבלה א"כ משמע דהכונה הוא לטובת המוכר היינו שלא יהיה שיעבוד כמו מתנה וכן לענין מכר היינו שהמוכר לא מכר את הכל וע"כ אתי דר' בא כשמואל ודרב הונא כר' יוחנן חד בר נש מי דמיך כו' אם אמר לזכותו דברי הכל זכה והוא משום דהא דאמר כתבו ותנו הוא ליפות כחו של לוקח וא"כ אתי כרב הונא דהתנאי הוא לטובת הלוקח ועיין לקמן (פ"ג דקידושין ה"ב) ואין שיטת הש"ס דילן כן דהא אמרינן בכתובות (ד' נ"ה) דבבי רב משמיה דרב אמרי ארכבי' אתרי ריכשי הרי הוא כמתנת ברי' והרי הוא כמתנת שכ"מ אלמא דהכונה הוא ליפות כחו של לוקח בהא והטעם הוא משום דרב אזיל בתר אומדנא ואעפ"כ אמר רב בקידושין (ד' כ"ז) ב' שטרות הן כו' על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה ומזה הוכיחו הפוסקים דהתנאי הוי ג"כ לטובת המוכר וכן רב הונא נמי סבר הכי ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן תרי הא דאמרן משום דלשיטת הש"ס דילן לא תלוי בהכי דהא הטעם של רב הוא משום דאזיל בתר אומדנא ולא שייך להא דעל מנת שתכתבו לו את השטר כו' ודו"ק]:

עוד שם ר' בא בשם ר' יהודה בשם שמואל לזה פרה ולזה חמור החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה משך בעל החמור את הפרה ובא בעל הפרה למשוך את החמור ונמצא שמת החמור בעל החמור צריך להביא ראיה שהי' חמורו קיים בשעה שמשך את הפרה שכל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מן החליפין ומאן כו אמ' ר"ז ואנא לית סבר לה כו' אמר ר' בא לר"ז מתנית' פליג' על שמואל היו בה מומין ועודה בבית אבי' האב צריך להביא ראיה לא הבעל צריך להביא ראיה להוציא קידושין מרשות האב תלמידי' דר' יונה אמרו בקידושין קטנים:

והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד והוא (ט"ס וצ"ל) אמר ר' בא מתניתא מסייע ליה לשמואל דאע"ג דבכל מקום המוציא מע"ה אעפ"כ כיון שנולד הספק ברשות בעל החמור על בעל החמור להביא ראיה ואעפ"י שכבר משך בעל החמור את הפרה א"כ היא עומדת ברשות בעל הפרה אעפ"כ לא אזלינן בתר הרשות מחמת הקנין אלא בתר המקום שהיא עומדת והיא עומדת ברשות בעל החמור והוא כמו דאמרינן בכתובות (ד' ע"ו) אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך ב"ה את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על ב"ה להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ותנא תונא כלה (פי' אמר רב נחמן בר יצחק. כלה בבית אביה ולקידושין כו') וה"נ אומר בירושלמי אמר ר בא מתניתא מסייעא לשמואל (כצ"ל) היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה ולא הבעל צריך להביא ראיה להוציא קידושין מרשות האב וא"כ הטעם הוא משום דנולד ברשות האב דהיינו רשות האב ממש וע"ז משני תיפתר בקידושין קטנים וא"כ האב הוא המוציא לענין כתובה וע"כ צריך להביא ראיה והא דר' זירא פליג היינו משום דר"ז סובר דלא אזלינן בתר המקום אלא בתר רשות הקנין וא"כ כיון שמשך בטל החמור את הפרה ואירע ספק בחמור א"כ בעל הפרה צריך להביא ראיה שמת קודם והוא כמו דאמרינן (שם) כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי כו' הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ותנא תונא כלה (פי' סיפא דמתניתין דהוא סובר דמשנכנסה ברשות הבעל היינו משכנסה אף שהיא עומדת ברשות האב וכמו שפירשו שם) אבל לשיטת הירושלמי סובר שמואל דבתר המקום אזלינן וע"ז אומר ר' הונא ור"פ כו' א"ל מתניתא מסייעא לשמואל (צ"ל מתניתא פליגא על שמואל ודלא כפי' הפ"מ לפי הגירסא שלפנינו נכנסה לרשות הבעל כו' ולא האב צריך להבי' ראי' להוציא כתוב' מרשו' הבעל (פי' דהיו סבורין שמשנכנסה לרשות הבעל היינו אע"פ שהיא עדיין ברשות האב ואף עפ"כ צריך הבעל להביא ראיה). וע"ז אומר אמר לון לא מודה שמואל שאם משך בעל הפרה את החמור שהוא צריך להביא ראיה וזה כיון שכנס כמי שמשך (פי' דזה מיירי לאחר שנכנסה לרשות הבעל ממש ואם משך בעל הפרה את החמור ונמצא שהוא שבור בודאי על בעל הפרה להביא ראיה שהיה תחילה שבור ועיין בירושלמי בב"ב]:

עוד שם ר' בא כו' מכר לו פרה בדמים דחזקי' (הוא ט"ס וצ"ל דחקי') א"ל הב לי אינון פריטיי' א"ל מה את בעי מנהון א"ל מזבין לי חמור משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה חמור מהו שיקנה ר' בא אמר נקנית ר' יוסי אומר אינה ניקנית סבר ר' בא דאינון חליפין ולית אינון חליפין:

והנה המפרשי' והפ"מ נדחקו בפירוש הירושלמי ולי נראה לפרש והוא שאומר מכר לו פרה בדמים (דחזקי' הוא ט"ס ונ"ל דחקי') פי' שדחקו למעותיו וע"כ לא נקנה לו הפרה והוא כמו דאמרינן בב"מ (ד' ע"ז) ואמר רבא האי מאן דזבין מידי לחברי' וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני כו' וע"כ כיון דעייל ונפיק אזוזי לא קנה וע"ז אומר לא נקנית הפרה חמור מהו שיקנה ר' בא אמר נקנית (פי' דכיון דהמקח בטל לגבי הפרה דעייל ונפיק אזוזי א"כ הוי כמו חליפין שזה מחזיק הפרה והוא נותן לו חמור ור' יוסי אומר אינה ניקנית סבר ר' בא דאינון חליפין ולית אינון חליפין (פי' דהא זה אינו יודע שבטל המקח מהפרה מחמת דעייל ונפיק אזוזי וא"כ הוא נותן לו בדמי מכירה שמכר לו הפרה ומעות נמי לא קנו והא דאמרינן בב"מ (ד' מ"ו) יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור ופירש"י מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך השור ונתחייב לו המעות א"ל פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור אבל השור קנאו וא"כ קנה מצד הדמים אבל הכא לא קנה הפרה וא"כ אינו חייב לו מעות דהא המקח בטל דעייל ונפיק אזוזי ובתורת חליפין נמי לא הוי דהא הוא אינו יודע שהמקח בטל וא"כ כבר קנה הפר' ע"כ לא הוי לא בתור' חליפין ולא בתור' דמי':

וע"ז אומר ר' מנא בשם ר' יוסי פעמים שתחלת מקח לזה ותחלת מקח לזה האיך עבידא מכר לו פרה בדמים סמוכה גבי' חדא פריטיי' א"ל מה את בעי מנהון א"ל מזכין לו חד חמור א"ל הרי חמור לפניך משך זה לא קנה זה ומשך זה לא קנה זה אלא זה קנה לעצמו (פי' דבכה"ג שנשאר חייב לו חד פרוטה) ושיטת הירושלמי דלא כשיטת הש"ס דילן דאמרינן בב"מ (ד' ע"ז) ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחברי' ופש לו חד זוזא וקא עייל ונפיק אזוזא יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי קני או לא קני א"ל רב מרדכי לר"א הכי אמר אבימי מהגרוני' משמי' דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קני אלא דשיטת הירושלמי דכיון דלא נשאר רק חד זוזא קני וא"כ קנה הפרה לעצמו ואח"כ בדמי הפרה קונה החמור ולא בתורת חליפין אלא בתורת דמים וזה קונה לעצמו וזה קונה לעצמו וכמו דאמרינן בב"מ (ד' מ"ו) יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה כו' וכמו שביארתי ודו"ק:

שם (ה"ז) ר' יוסי בר ממל כהנת מותרת לצאת לחוצה לארץ כו' עיין בסוטה (פ"ז ה"ג) מה שביארתי שם: