Noam Yerushalmi on Moed Katan Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תני כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים יום של אבל אית תניי תני אסור ואית תניי תני מותר אמר רב חסדא מ"ד מותר בשיש שם רגל ומ"ד אסור בשאין שם רגל מתניתא פליגא על רב חסדא הרי שתכפוהו אביליו זה אח"ז ה"ז מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספרים ויעשה אבל השני אצל הראשון כמי שהוא אנוס ויגלח הוי לא אתאמרת אלא מפני כבוד הרגל כו'
והנה הירושלמי הזה אין לו ביאור והק"ע והפ"מ נדחקו בזה. ע"כ צריך לבאר הירושלמי והוא דתני כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים יום של אבל (פי' כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד דהיינו הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית כו' מותרין לגלח בתוך שלשים יום של אבל אית תני תני אסור ואית תניי תני מותר ואמר רב חסדא מאן דאמר מותר בשיש שם רגל ומ"ד אסור בשאין רגל (פי' כשיש בתוך אבילות רגל וברגל התירו הא דאלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים כו' וע"כ מותר באבילות נמי אבל בשאין שם רגל ע"כ אסור באבילות):
והנה בש"ס דילן במוע"ק ודף י"ז) ת"ר כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן והתניא אסורין אמר רב חסדא אמר רב שילא כי תניא הכא מותרין בשתכפוהו אבליו אי בשהכפוהו אבליו מאי אירי' כל אלו שאמרו אפי' כולי עלמא נמי דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים הא איתמר עלה אמר רב חסדא בתער ולא במספרים במים ולא בנתר כו':
והנה הירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דקא משני מאן דאמר מותר בשיש שם רגל ומ"ד אסור כשאין שם רגל (פי' דהא דתני מותר דכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן היינו אם האבילות של שלשים הוא בתוך הרגל דהיינו שקברו ברגל דהרגל עולה למנין שלשים וכמו דאמרי'לקמן ר' אלעזר הורי לשמעון בר בא הרגל עולה למנין שלשים. א"ר יוסי אשכחן תלתין קודמין לשבעה אבל אם אין האבילות בתוך הרגל אפי' הני שמותרין לגלח במועד כגון הבא ממדינת הים כו' אפי' הכי אסורין בימי אבלן:
ואפשר לומר דהטעם הוא דכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד כגון הבא ממדינת הים וכו' היינו משום דהא דאסור לגלח במועד הוא כמו דאמרינן במוע"ק (ד' י"ד) שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין וכן אמרינן בירושלמי (רפ"ג דמוע"ק) הא שאר כל בני אדם אסורין א"ר סימון גזרו עליהן שלא יכנסו לרגל מנוולין וע"כ כל שלא היו יכולין לגלח קודם הרגל כגון הבא ממדינת הים והיוצא מבית השבי' כו' ע"כ מותרין לגלח ברגל: אבל באבילות שאסורין לגלח מחמת האבילות ע"כ אפי' הני כגון הבא ממדינת הים כו' שלא היו יכולים לגלח קודם האבילות אעפ"כ אסורין לגלח בתוך שלשים של אבל:
והא שאומר בירושלמי דהא דמותר לגלח בתוך שלשים היינו כשיש שם רגל. והש"ס דילן לא משני הכי במוע"ק (ד' י"ז) דהא אמרינן שם אמר רב חסדא כי תני' ההיא דמותרין בשתכפוהו אבילות ע"כ נראה לי דפליגי בזה כמו שמחולקים הרמב"ן והרא"ש הביאם הטור יו"ד (ס' שצ"ט) שכתב והרגל עולה למנין שלשים שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגין ברגל וכתב הרמב"ן ולא מתורת הרגל לבד אסור בהן אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש בגדים מגוהצין חדשים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמח שמחת מריעות והבא ממדינת הים ומבית השבי' ומשאר דרכים שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס ומדין אבילות אסור בכולן כמו בחול כו' ומדברי הרא"ש יראה שאינו אסור כלל מתורת האבילות אלא מדברים האסורים לו ברגל:
ובזה יתבאר שהירושלמי סובר דכיון דהני כגון הבא ממדינת הים והיוצא כו' וכה"ג שהתירו להם חכמים ברגל ע"כ מותר אפי' אם חל אבילות של שלשים בתוך הרגל דאע"ג דהרגל עולה למנין שלשים כמו דאמרינן במוע"ק (ד' י"ח) בעא מיני' אביי מרבה קברו ברגל רגל עולה לו למנין שלשים כו' למנין שבעה לא קא מבעי' לי' דלא נהגו מצות שבעה ברגל כי קא מבעי' לי' למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל כו' איתיבי' הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל כו' ורגל עולה לו אעפ"כ אין רגל עולה רק מחמת שהוא אסור בלא"ה בתגלחת. אבל הני שמותרין לגלח ברגל כגון הבא ממדינת הים מותר ברגל אפי' בתוך שלשים של אבילות שכיון שמותרים ברגל א"כ אם יהא אסור מחמת שלשים של אבילות א"כ נהגא אבילות ברגל וע"כ מותר בהני שמותרין לגלח בתוך הרגל והוא כשיטת הרא"ש וע"כ משני דכל הני דמותרין לגלח במועד מותרין לגלח בתוך שלשים של אבל בשיש שם רגל היינו דכיון דמצד הרגל מותר מותר ג"כ אף שהוא אבל. דאם יהא אסור מחמת אבילות א"כ ינהוג אבילות ברגל
אבל הש"ס דילן סובר דהא דאמרינן דימי הרגל עולה למנין שלשים היינו דמהני שלשים ברגל אעפ"י שמצד הרגל מותר כגון בהא דבא ממדינת הים וכה"ג אפ"ה אסור מדין אבילות וכמו שכתב הרמב"ן וכן פסק בש"ע יו"ד וסי' שצ"ט סע' א') שכתב ורגל עולה למנין שלשים שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגים ברגל ולא מתורת הרגל לבד אסור בהן אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש כלים מגוהצים כו' ונוטל צפרניו במספרים כו' והבא ממדינת הים ומבית השבי' כו' ומדין אבילות אסור בכולם כמו בחול עכ"ל]:
וע"כ לא משני בש"ס דילן במוע"ק (דף י"ז) אהא דאמר ת"ר כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן והתני' אסורים אמר רב חסדא אמר רב שילא כי תני' הכא מותרין בשתכפוהו אבליו כו' ולא משני כמו דמשני בירושלמי אמר רב חסדא מ"ד מותר בשיש שם רגל ומ"ד אסור בשאין שם רגל והוא משום דשיטת הש"ס דילן דכיון דשלשים נוהג ברגל ע"כ אפי' הני שמותרין מחמת הרגל אפ"ה אסורין מחמת אבילות (וכמו שכתב הרמב"ן ודו"ק:
ובזה יתבאר הא דאמר שם מתניתא פליגא על רב חסדא הרי שתכפוהו אבליו זה אחר זה הרי זה מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספרים ויעשה אבל השני אצל אבל הראשון כמו שהוא אנוס ויגלח הוי לא איתאמרת אלא מפני כבוד הרגל. ונראה שצריך להגיה מתניתא מסייע לדרב חסדא (וכן הגיה הק"ע) הרי שתכפוהו אבליו כו' ויעשה אבל השני אצל אבל הראשון כמו שהוא אנוס ויגלח (פי' שמביא ראי' דלא התירו אנוס אלא במועד כמו דתנן ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים כו' אבל באבל לא התירו אנוס וכמו שביארתי דבשלמא ברגל הא דאסור לגלח הוא שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולים וזהו דווקא כשהיו יכולים לגלח מתחילה אבל אם הי' אנוס קודם הרגל ע"כ הותר לו לגלח משא"כ באבל שאסור לגלח הוא משום אבילות אפי' אם הי' אנוס נמי אסור לגלח) וע"ז מביא ראי' מהא דתני' הרי שתכפוהו אבליו זה אחר זה ה"ז מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספרים ויעשה אבל השני אצל אבל הראשון כמו שהוא אנוס ויגלח דהא הוא אנוס מחמת אבילות הראשון ולא הי' יכול לגלח אלא ודאי שלא התירו אנוס במועד וע"ז אומר הוי לא אתאמרת אלא מפני כבוד הרגל (פי' דלא אתאמרת הא דכל אלו שאמרו מותרין לגלח בימי אבלן היינו במועד גופה דכיון דמצד הרגל מותר ע"כ אינו אסור מחמת אבילות דא"כ ינהוג אבילות ברגל דאין רגל עולה למנין שלשים אלא בתגלחת שאסור בלא"ה ברגל אבל אלו שמותרין מחמת הרגל מות' מחמת אבילות נמי):
ובזה יתבאר הא דאמרינן שם בירושלמי ר' שמואל בר רב יצחק בעי ניחא בתוך ז' בתוך ל' (פי' דמקשה דמה היא הראי' דילמא כי היכי דהתירו אנוס במועד לגלח התירו נמי אנוס באבילות ומאי דמקשה דיעשה אבל השני אצל הראשון כמו שהוא אנוס ויגלח דילמא לא התירו אנוס אלא בשלשים אבל לא בשבעה התיב ר' חנני' חברין דרבנן והא תני אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה (פי' ומנה תגלחת נמי בכלל ואם בתוך שלשים הוא אסור בתוך שבעה לא כש"כ לא איתאמרת אלא בשתכפוהו אבליו. אלא ודאי דמיירי בתכפוהו אבליו דבשלשים מותר ובשבעה אסור הדא אמרה שהוא מותר בשתכפוהו אבליו (פי' בשלשים). א"ר מתני' מ"ד אסור כדרכו במספרים (פי' דלעולם אנוס אסור בשלשים והא דמנה תגלחת בשבעה ואם בשלשים אסור לא כש"כ בשבעה הוא לענין הא דתני' הרי שתכפוהו אבליו זה אחר זה ה"ז מיקל בסכין ובמספרת זהו בשלשים מותר ובשבעה אסור) וא"כ הא דתנן כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן היינו בימי אבלן שהוא במועד דרגל עולה לו למנין שלשים וכמו שביארתי:
ובזה יתבאר הא דאמרינן שם שפם ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר מ"ד ברגל מותר בשיש שם רגל (עיין בק"ע ואפשר שא"צ להגיה וכמו שאפרש) דמ"ד ברגל מותר כשיש שם רגל פי' דקאי על אבל ג"כ אך כשיש שם רגל מותר באבל נמי והוא כמו דאמרינן במוע"ק (ד' י"ז) ת"ר כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר אמר עולא הלכה כר' יהודה באבל והלכה כר' יוסי במועד וע"כ מותר ליטול צפרנים במועד אבל בימי אבלו אסור:
וע"כ אומר אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור וקא מפרש דשני הברייתות מיירי באבל והא דאמרו דברגל מותר היינו כשיש שם רגל והירושלמי אזיל לטעמי' כמו שביארתי לעיל שסובר דהא דאמרינן שימי הרגל עולה לו למנין שלשים היינו ממה שהוא אסור מחמת הרגל וא"כ בנטילת צפרנים שמותר מחמת הרגל אעפ"י שסובר דאבל אסור בנטילת צפרנים אעפ"כ ברגל מותר דהא דרגל עולה לו למנין שלשים היינו במה שהוא אסור מחמת הרגל כמו שביארתי שיטת הירושלמי (והוא כמו שכתב הרא"ש לשיטת הש"ס דילן) אבל לשיטת הש"ס דילן לפי מה שכתב הרמב"ן והובא בש"ע יו"ד (סי' שצ"ט) וכתב שאף בנטילת צפרנים שמותר לגלח מחמת הרגל ועיין ש"ע שם) אף על פי כן אסור מחמת המועד:
וע"ז אומר מ"ד ברגל אסור בשיש הערמה (פי' שהי' יכול ליטול השפם והצפרנים קודם הרגל וא"כ הוי כערמה). באבל מותר כשאין שם הערמה. ואיפשר לומר שאם הי' תחלה אבל א"כ אין כאן הערמה דהא לא הי' איפשר לו ליטול צפרנים ואח"כ הוא בתוך שלשים במועד. וא"כ הוא מותר מחמת המועד דהא מותר ליטול צפרניים במועד וע"כ אפילו בשלשים של אבל נמי מותר לשיטת הירושלמי:
וע"ז אומר רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן ר"ש בר אבא בשם ריב"ל הלכה כדברי המיקל באבל והוא כמו דאמרינן במוע"ק ושם) שמואל אמר הלכה כר' יוסי במועד ובאבל דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל וא"כ באבל נמי מותר כו' ודו"ק:
שם (ה"ה) רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם ר"י הלכה כאבא שאול ותני כן הלכה כדבריו ר' בא בשם רב דברי אבא שאול בין ימים בין גזירות בטלו אבל דברי חכמים ימים בטלו גזירות לא בטלו ומה ביניהן רב חונא אמר ערב הרגל ביניהן אם גלח ערב הרגל יגלח אחר הרגל אם לא גילח ערב הרגל אל יגלח לאחר הרגל כו' ר' אליעזר הורי לר"ש ב"ר בא לגלח לאחר הרגל ולא ידעינן אי כהדא דאבא שאול ואין כהדא דרבנן דברי הכל (ופי' הק"ע ולא ידעין אי כהדא דאבא שאול כלומר דסובר דפליגי אבא שאול וחכמים גם בהא אי בטלו ימים או לא ופסק כאבא שאול גם בהא או דילמא סובר דלא פליגי אבא שאול וחכמים אלא אי מקצת היום ככולו אבל ימים בטלו לכולי עלמא עכ"ל):
והנה צריך לבאר דמשמע דמספקא לי' אי פליגי חכמים ואבא שאול בהא דגזירה בטלו ימים לא בטלו או דלא פליגי אבא שאול ורבנן בזה וכולם מודו דגזירה בטלו ימים לא בטלו וא"כ משמע דמספקא לי' אי פליגי בזה ובש"ס דילן במוע"ק (ד' י"ט) פליגי בברייתא דאיתא שם והתני' הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירה שבעה שמונה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שלשים ומגלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל. אבא שאול אומר מותר לגלח אחר הרגל שכשם שמצות שלשה מבטלת גזירת שבעה כך מצות שבעה מבטלת הימנו מצות שלשים והא אנן שמונה תנן קסבר אבא שאול מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן א"כ מפורש בברייתא דפליגי בב' הדברים אי אמרינן מקצת היום ככולו וגם אם לא גילח ערב הרגל אם מותר לגלח אחר הרגל ובירושלמי משמע דמספקא לי' אי פליגי גם כן בזה אם לא גילח ערב הרגל אם מותר לגלח אחר הרגל או לא:
אך זהו דוחק דמה ספקא לי' אי פליגי בזה או לא ע"כ נראה לי לשיטת הירושלמי לא פליגי בזה אלא אם שמונה ימים דווקא קודם הרגל בטלה הימנו גזירת הרגל או דשבעה ימים קודם הרגל ומקצת היום ככולו דחכמים סברי שמונה ימים ואבא שאול אומר שבעה:
וע"ז אומר ר' בא בשם רב דברי אבא שאול בין ימים בין גזירות בטלו אבל דברי חכמי' ימים בטלו גזירות לא בטלו שאומר דבבריית' לא פליגי בזה כמו דאיתא בש"ס דילן (שם) אלא שאומר ר' בא בשם רב דברי אבא שאול בין ימים בין גזירות לא בטלו (פי' שלדברי אבא שאול שאומר דהקובר את מתו שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים מותר לגלח אחר הרגל ולדברי חכמים שאומרים דדווקא שמונה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזרת שלשים ע"כ ימים בטלו גזירה לא בטל
וא"כ כיון שביארתי דלא תני' בהדי' בברייתא בזה פלוגתא דאבא שאול וחכמים אלא שאומר דלדברי אבא שאול בין ימים בין גזירות בטלו אבל דברי חכמים ימים בטלו גזירה לא בטלו א"כ צריך לבאר דמה תלי זה בזה דלדברי אבא שאול שאומר דשבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו בין ימים בין גזירה ולדברי חכמים שאומרים שמונה סוברים דימים בטלו אבל גזירה לא בטלו:
ע"כ נראה לי לבאר דלאבא שאול שאומר דמצות שבעה מבטלת ממנו גזירת שלשים והוא משום דמקצת היום ככולו והטעם הוא משום כבוד הרגל כמו דאיתא שם בירושלמי ר' ירמי' הורי לר' יצחק כו' לגלח יום שלשים מן מתניתין שמונה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים הוא שמיני הוא שלשים. א"ר יוסי שני' היא תמן שמפני כבוד הרגל התירו ואף שבזה יש פלוגתא בירושלמי שם אם מותר לגלח ביום שלשים או שצריך לגלח אחר שלשים אעפ"כ בהא דאבא שאול דמצות שבעה מבטלת מגזירת שלשים הא דאמרי' מקצת היום ככולו אינו רק מפני כבוד הרגל ועיין בתוספו' מוע"ק (ד' י"ט) בד"ה אתי' כו' והרי"ט פירש כיון דקיי"ל מקצת יום שבעה ככולו ועולה לכאן ולכאן מקצת היום ככולו ויכול לגלח ביום כ"ט ובתוספו' הרב לא פירש כן דלא אמרינן שיהא יום שבעה לשני ימים לענין שלשים יום עכ"ל:
וא"כ הא דאמרינן דיום שבעה עולה לכאן ולכאן אינו רק שהתירו מפני כבוד הרגל. אבל באמת לא התחילה האבילות של שלשים עד יום שמיני וא"כ נדחה השלשים בתחילתו מפני הרגל קודם חלות השלשים. וע"כ לדברי אבא שאול בטלו גזירות וימים שאפי' לא גילח קודם הרגל מותר לגלח לאחר הרגל כיון שנדחה השלשים בתחילתו א"כ כבר נפטר וכמו שאבאר לקמן אבל לרבנן דאמרי דדווקא ביום שמיני בטלה ממנו גזירת שלשים וא"כ כבר התחילה האבילות ע"כ אף שבטל' מחמת הרגל אעפ"כ אם לא גילח עד הרגל לא בטלה ממנו האבילות:
וזה יתבאר במה שביארתי בספרי עמק יהושע הא דאמרי' בסנהדרין (ד' מ"ז) גבי אבילות דאבילות מאימתי קא מתחלא מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקרבא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי דיש דיחוי אעפ"י דלא אמרינן דיחוי גבי גברא דכיון דנדחה מצות האבילות לגמרי והט"ז הביא מזה ראי' לענין קטן שהגדיל עיי"ש וכן הבאתי ראי' מהירושלמי (פ"ב דמגילה ה"ג] גבי מתניתין דבן עיר שהלך לכרך והוא שיצא קודם שהאיר המזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר: ר"נ בר יעקב בעי גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר בתמיה. משום דבתחילה אי הי' בר חיובא וכן בירושלמי (פ"ד דסוטה) הי' לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות לא הי' לו אשה ובנים (פי' והיא איילונית שאינה ראוי' לקיימה) ונולדו לו בין קינוי לסתירה כבר נראה שלא לשתות (פי' ופטורה מלשתות אח"כ) ובירושלמי (פ"ב דכתובות) לענין אונס דצריך לכונסה הי' נשוי את אחותה ומתה כבר נפטר (פי' אעפ"י שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלכונסה) וכן אמרינן בבכורות ד' מ"ו) גיורת שיוצא פדחת ולדה בהיותה עובדת כוכבי' אח"כ נתגיירה אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה:
ובירושלמי (פ"ק דנדה ה"ג) הני ר' הושעי' ילדה ואח"כ נתגיירה אין לה דם טהור אמר ר' יוסי ויאות אלולי דתניתי' רבי הושעי' הות צריכה לו מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים והנה שם הבאתי מה שכתב המ"ל (בפ"ד מה' א"ב) בירושלמי (פ"ק דנדה) אמרינן תני ר' הושעי' ילדה ואח"כ נתגיירה אין לה דם טוהר א"ר יוסי ויאות אלולי דתניתא ר' הושעי' הות צריכה מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים ע"כ ורבינו לא הביא דין זה הן אמת דהגירסא הכתובה בספרי' אינה מתיישבת אצלי דלפי הנרא' מאי דקאמר אלולי דתניתא וכו' הלשון הוא בתמיה) כלומר למאי איצטריך ר' הושעי' לאשמועינן דין זה דהא מלתא דפשיטא הא דמאחר שאין לה דמים טמאי' אין לה דמים טהורים כלומ' דכי קאמ' רחמנ' דם טוהר היינו היכא דילדה בטומא' אבל זו שילדה כשהיא עובד' כוכבי' שלא היה דמים טמאים אין לה דם טוהר והיינו דקאמר אלולי דתניתא ר' הושעי' הות צריכה בתמי' ולפי זה אינו צודק האי דקאמר ר' יוסי ויאות דבדברי' פשוטים לא יצדק לומר ויאות ועוד מה שתלה דמים טהורי' בדמים טמאים לא ידעתי כו' ע"כ נרא' לי שהגירסא הנכונה הוא יש לה דם טוהר ואמר ר' יוסי ויאות כלומר שהדין אמת והוא דין מחודש מר' הושעי' ואלולי דתניתא ר' הושעי' הוה צריכה כלומר הדבר צריך תלמוד דאיפשר הי' לומר דמאחר שאין לה דמים טמאי' אין לה דמים טהורים ולפ"ז איפשר לרבנן לא הוצרכו להביא דין זה אלא נקט סתם כל דם שתראה היולדות שהוא כולל כל הנשי' אחת ישראלית כו' שהוא הנקרא דם טוהר:
והנה כבר כתבתי בספרי ע"י (שם) שדבריו תמוהים מהא דבכורות (ד' מ"ו) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה עובדת ככבי' ואח"כ נתגיירה אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה כו' אלמא דאם ילדה בהיותה עובדת כוכבי' אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה א"כ בודאי הגירסא בירושלמי תני ר' הושעי' ילדה ואח"כ נתגיירה אין להם דם טוהר:
ולכאורה הי' איפשר לחלק דהא דאמרינן דאין לה דם טוהר היינו דלא הוי טבילת יום ארוך ומותרת בתרומה ובקדשים דכיון שלא הי' לה דם טמא ממילא אינה טמא וכן בודאי שאינה מביאה קרבן וכן איתא בנדה (ד' כ"ו) א"ר ירמי' שאם לד ולד בהיותה עובדת כוכבי' וסנדל לאחר שנתגיירה דמייתה קרבן אסנדל. וכן בירושל' (פ"ג דנדה ה"ד) תיפתר כו' ולד עד שלא נתגיירה וסנדל משנתגיירה בימים קדמונים וכן בחולין (ד' קל"ד) שמונה ספיקות נאמרו כו' ארבע לחיוב וארבע לפטור קרבן אשתו כו' והביאה הרמב"ם (פ"א מה' מחוסרי כפרה ה' י"א) אבל לענין אם תראה בימי טוהר איפשר דטהורה אך מהתוס' דנדה (ד' ל"ו) בד"ה הלכתא כרב כו' הקשה הרב כו' ולוי דאמר שני מעיינות הן הא דתני' בבכורות (ד' מ"ו) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה כותית ואח"כ נתגיירה אין נותנים נה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעיינות הם אמאי אין נותנים לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום כו' וא"כ משמע דאין לה ימי טהרה ואם תראה דם טמאה:
ומה שתמה המ"ל על הירושלמי דתחילה אמר ויאות ואח"כ אמר אלולי דתני ר' הושעי' הות צריכה לי' מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים שהפי' הוא שתמה דאלולי דתני ר' הושעי' מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים פי' (בתמיה) וא"כ איך אמר תחילה ויאות כיון דמתמה דאפי' אלולי דתני ר' הושעי' הות צריכה לי' (והפ"מ פי' ויאות בתמי' פי' הי' צריך למיתני והוא דוחק) וע"כ הגיה יש לה דם טוהר וע"ז אמר ר' יוסי ויאות כלומר שהדין דין אמת והוא מחודש וע"ז אמר ר' יוסי ואלולי דתני ר"ה הות צריכה פי' שהדבר צריך תלמוד דאיפשר הי' לומר דמאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים ואשמועינן ר' הושעי' שאינו תלוי זה בזה דאף שאין לה דמים טמאים יש לה דמים טהורים:
ולי נראה להגיה בירושלמי (וכצ"ל) תני ר' הושעי' ילדה ואח"כ נתגיירה (בימים קדמונים) אין לה דם טוהר. א"ר יוסי ויאות (פי' שהדין הוא אמת דמאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים אילולי (הוא ט"ס וצ"ל) וללוי (ונשתבש בדפוס והדפיסו ואילולי) והפי' הוא וללוי דתני ר' הושעי' הות צריכה לי' מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים (פי' דודאי יאות אליבא דהלכתא דקיי"ל כרב דאמר מעיין א' הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו וע"כ כיון שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים וע"ז אומר וללוי דתני ר' הושעי' הות צריכה לו פי' ללוי שאומר דב' מעיינות הם הדבר צריך תלמוד מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים (פי' בתמיה) דכיון שסובר דב' מעיינות הם, א"כ אעפ"י שתחילה הית' עובדת כוכבים ואין לה דמים טמאים (פי' להיות טמאה מחמת לידה אין לה דמים טהורים דמ"מ המעיין השני הוא טהור. וכן הקשו התוס' בנדה (ד' ל"ו) ודו"ק (ובירושלמי פ"ק דנדה (ה"ג) נמי איתא להך פלוגתא דרב ולוי מה דאיתא בנדה (ד' ל"ה) וכן איתא בירושלמי שם על דעתי' דרב דהוא אמר מעין א' הוא אלא שהתורה טיהרה אותו ניחא כו' על דעתי' דלוי דהוא אומר שני מעיינות הן כו'):
וא"כ כיון שביארתי שאם בשעת חלות המצוה נדחה המצוה ע"כ לא חל אח"כ והא שהבאתי ראי' בספרי ע"י (ס כ"ב) בהירושלמי (פ"ק דחגיגה ה"א) הכל מודים בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביו"ט ראשון שהוא חייב מה פליגי בשאר הימים חזקי' אמר יראה יראה את שהוא חייב בראשון חייב בשני וכן הבאתי שם ראי' מהא שכתבו התוס' בריש חגיגה ד' ב') שאם הי' חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשני' דהא פשיטא הוא דחייב זהו דוקא במצוה שמחוייב האדם לקיים בזה כגון ראי' וחגיגה ודאי אמרינן דאין דיחוי בגברא אצל מצות אבל בדבר שאינו חובה לאדם אלא מצוה הבאה לו כמו הפרשת חלה יש דיחוי ועיין בספרי נועם ירושלמי והבאתי שם הירושלמי (דפ"ג דחלה) אמר ר' בון בר חייא שני כו' ישראלים שעשו שני קבין נחלקו פטורין שבשעת חובתן היו פטורין וביארתי שם מה שכתב הרמב"ם (פ"ז מה' ביכורים ה"ט) שהפטור הוא מחמת שבשעת חלות החיוב נפטר ע"כ ודאי שנפטר אח"כ נמי. וכן אבילות שחל על אדם אם נדחה בתחילה נדחה נמי אח"כ וכמו שכתב הרא"ש בסוף מוע"ק לענין קטן שהגדיל דכיון שהי' דיחוי בשעת חיוב האבילות נפטר אח"כ נמי ואע"ג דאין דיחוי במצות והיינו משום דהאדם לא נדחה לעשותה אבל אם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם]:
ובזה יתבאר הירושלמי ר' אלעזר הורי לר"ש בר' בא לגלח אחר הרגל ולא ידעין אין כהדא דאבא שאול (פי' שאומר דמצות שבעה מבטלת ממנו גזירת שלשים) וע"כ סובר דכיון דנדחה בשעת חלות שלשים ע"כ נדחה לאח"כ ג"כ. אבל לחכמים שסוברים דשמונה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים וע"כ איפשר דכיון שלא גילח ערב הרגל אסור לגלח לאחר הרגל (והוא כמו שהוכחתי בספרי ע"י (סי' כ"ב ושם) מהא דזבחים (ד' י"ב) אמר עילא אר"י אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ואדחי אדחי וא"כ משמע דוקא בהפריש קרבן דהקרבן נדחה אבל אם לא הפריש קרבן אע"ג שנשחטה אעפ"כ לא אדחי גברא עיין שם והכא נמי כיון שכבר נתחייב ע"כ אפי' נפסק האבילות מחמת הרגל אעפ"כ ימים לא בטלו כיון שכבר נתחייב באבילות וע"ז אומר אין ידעין אין כהדא דאבא שאול ואין כהדא דרבנן ד"ה (פי' דאפי' רבנן נמי מודו בזה דגבי אבילות דרבנן כיון שהתירו לו לגלח קודם הרגל ע"כ אף שחלה עליו אבילות אעפ"כ אפי' לא גילח ערב הרגל יגלח לאחר הרגל):
וע"ז אומר א"ר יוסי אשכחין תלתין קודם לשבעה (פי' אם קבר ברגל אז הרגל עילה למנין שלשים (פי' שאומר דלכאורה לפי מה שביארתי דאם לא גילח קודם הרגל אם יגלח אחר הרגל תלוי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דלאבא שאול ודאי דמותר לגלח אחר הרגל כיון דלא חלה עליו גזירת שלשים דמ"מ כיון דחל עליו איסור תגלחתו קידם מחמת שבעה א"כ כבר חלה עליו איסור תגלחת וא"כ איך יגלח אחר הרגל ע"ז אומר אמר ר' יוסי אשכחון תלתין קודמין לשבעה וא"כ איסור תגלחת שלשים יום הם לחוד ואיסור תגלחת של שבעה הם לחוד (ועיין לעיל בירושלמי (פ"ד ה"א) והא הני אלו דברים שהאבל אסור בהם כל שבעה אם בתוך שלשים היא אסור בתוך שבעה לא כש"כ לא איתאמרת אלא כשתכפוהו אבליו (פי' דמחמת שבעה הוא אסור ומחמת שלשי הוא מוהר) וא"כ לאבא שאול הוי כמו שלא חל עליו איסור תגלחת של שלשים ע"כ מותר לגלח לאחר הרגל:
או דקא' ר' יוסי דפעמים תלתין קודם לשבעה כגון אם קבר ברגל ואז עולה למנין שלשים ואע"ג דאסור בתגלחת מחמת הרגל אעפ"כ עולה למנין שלשים וע"כ איסור תגלחת של שלשי' הוא מיום התחלת אבילות דאע"ג דאין שבעה נוהג ברגל אעפ"כ אסור לגלח מצד שלשים ג"כ וע"כ הא שר' בר לעזר הורי לר"ש בא לגלח אחר הרגל ודאי ככ"ע דאין לחלק שזהו דוקא לאבא שאול שלא חלה עליו שלשים אבל לרבנן שחלה עליו שלשים דזה אין נ"מ דפעמים שחל האבילות של שלשים קודם לשבעה כגון ברגל עולה לו למנין שלשים והכי נמי הוי כמו שחלה עליו שלשים מיד לענין איסור תגלחת וע"כ אין נ"מ בין אבא שאול לרבנן ודו"ק:
וכל זה הוא לשיטת הירו' דמשמע דהא דפליגי אבא שאול ורבנן הוא אם ביום ז' אמרינן מקצת היום ככולו אבל לא לענין אם לא גילח ערב הרגל אם אסור לגלח אחר הרגל אבל לשיטת הש"ס דילן פליגי בהדיא דתני' הקובר את מתו כו' וא"כ פליגי בהדיא בזה אם מותר לגלח אחר הרגל ע"ש ודו"ק:
שם הרי ששמע שמת לו מת ברגל לא הספיקו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשים חברי' אמרי מכיון ששמע בתוך שלשים מונה שבעה לאחר שלשים אמר לון ר' יוסי מכיון ששמע בשעה שאינו יכיל להתאבל כמו ששמע לאחר שלשים ואין לו אלא יום א' בלבד ר' אידי דקיסרין בשם ר"י באת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל אמר ר' חנני' אינו מתאבל אמר לי' ר' מנא ויש קריעה בלא איבול שכן על אביו ואמו אפי' למחר כמה חייב לקרוע:
והנה הק"ע כתב על הירושלמי (ריש ה"ה) ר' חלבו רב הונא בשם רב חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח ע"ש. היאך איפשר תיפתר שקרעתו חיה ונתייאשו מלבקשו כו' איה דבעי מימר שבאת לו שמועה קרובה בשבת. וכתב הק"ע בש"ק כתב הטוי"ד (ס' ת"ב) וכתב בספר המצות השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה ליום א' ולמחר קורע וה"ל יום ששי שביעי לאבילות וכ"כ בה"ג והר"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחילת המנין אלא יתחיל למנות ביום א' וה"ל יום שבת שביעי לאבילות ונוהג בו דברים שבצינעא עכ"ל וקשה שהרי מפורש כאן כדברי בה"ג עכ"ל:
ולי נראה שלא קשה מזה על דברי ה"ר יחיאל שהוא כתב לפי שיטת הש"ס דילן דאיתא במוע"ק (ד' כ') אמר ר' יוסי בר' אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי רגל נעשית רחוקה עולה לו למנין ואינו נוהג אלא יום א' תני ר' אדא דמן קסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקהאינו נוהג אלא יום א' קורע או אינו קורע ר' מני אמר אינו קורע ר' חנינא אמר קורע וא"כ לפי שיטת הש"ס דילן אם שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום א' ולא פליגי רק בקריעה ולשיטת הירושלמי פליגי באבילות וכמו דאמרינן רב אידי דקיסרין בשם ר"י באת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל אמר ר' חנני' אינו מתאבל וא"כ לדברי ר' יוחנן דסובר דקורע למחר ומתאבל וא"כ ודאי דסובר דאם שמע בשבת עולה מן המנין. וע"כ משני בירושלמי אהא דתני רב חנני' בשם רב חל יום שמיני שלו להיות בשב מגלח בע"ש ופריך האיך איפשר וע"ז משני אית דבעי מימר שבאה לו שמועה קרובה בשבת והשבת עולה לו למנין שבעה אעפ"י שבאת השמועה קרובה בשבת אעפ"כ סובר דהוי כמו שהותחל האבילות בשבת וע"כ הוי שבת יום השמיני שלו וכל זה הוא לדברי ר' יוחנן דסובר בירושלמי דבאת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל משום שסובר דאם באה לו שמועה קרובה בשבת דשבת הוי בכלל שבעה ימי אבילות וע"כ סובר כיון דהותחל האבילות בשבת והוי עדיין בתוך שלשים ע"כ קורע למחר ומתאבל שבעה עם יום השבת. אבל לפי שיטת הש"ס דילן במוע"ק (ד' כ"ו שם) דשמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום א' דכיון דאינו נוהג אבילות בשבת ע"כ אינו מתאבל למחר וע"כ פסק ה"ר יחיאל דאפי' שמע שמועה קרובה בתוך שלשים לא הוי השבת ממנין השבעה. ומזה הוכיח הרר"י שאם שמע שמועה קרובה בשבת אין השבת עולה לו למנין שבעה ומהירושלמי אין ראיה דע"ז אמר אית דבעי מימר שבאה לו שמועה קרובה בשבת וזהו לדברי ר' יוחנן שסובר ולפי שיטת הירושלמי דשמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה דקורע למחר ומתאבל):
ובזה יתבאר הא דקאמר תחילה הרי ששמע שמת לו מת ברגל לא הספיקו לו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשים חברי' אמרי מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל כמו ששמע לאחר שלשים ואין לו אלא יום א' בלבד ואח"כ אומר ר' אידי דקיסרין בשם ר"י באת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל אמר ר' חנני' אינו מתאבל ואיפשר לומר דהא דקאמר ר' אידי דקיסרין בשם ר"י באה לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל דהיינו דוקא בשבת אבל לא ברגל והטעם הוא דברגל כיון שאינו עולה לו ע"כ אינו מתאבל למחר דהא לא הותחל האבילות שבעה ברגל דהא הרגל מפסקת ואינו עולה וע"כ סובר דאינו עולה (ועיין בש"ע במי שמת לו מת ביו"ט האחרון דנוהג אבילות ודו"ק) אבל בשבת דשבת עולה למנין שבעה וע"כ סובר ר' יוחנן דנוהג אבילות של שבעה אחר השבת ושבת עולה למנין שבעה וע"כ לא קאמר ר' יוחנן רק בשבת וע"כ אמר ר' חנני' אינו מתאבל משום דר' חנני' איפשר שסובר דבכה"ג אין השבת עולה למנין שבעה (וכמו שכתב הר"ר יחיאל הביאו הטור) וא"כ שבת דמי לרגל וע"כ אמר דאינו מתאבל ודו"ק:
ובזה יתבאר הירושלמי דלקמן מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת והרגלים מפסיקין ואין עולין ר' סימון בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשמיש המטה קם ר' ירמיה עם ר יודה בי ר' סימון א"ל כו' כל תלמידיו דר"י לא שמע בר נש מיני' הדא מילת' (פי' שהוא מותר בתשמיש המטה רק אביך (דהיינו ר' סימון) א"ל ר' יעקב אין דאתאמרת לא איתאמרת אלא מאילין מיליה דהכין הכין (פי' הק"ע דא"ל ר' יעקב אם אמרה ר' יוחנן לא אמר אלא באלו דברים הכי והכי כלומר כמסתפק) מילתא דריב"ל אמר שהוא אסור תשמיש המטה דאמר ר' סימון בשם ריב"ל והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהרבים נוהגים בו בצינעא מהו בצינעא שהוא אסור בתשמיש המטה התיבון הרי הרגל אסור בתשמיש המטה ואינו עולה אף השבת הואיל והוא אסור בתשמיש המטה לא תעלה א"ר בא איפשר לשבעה בלא רגל אבל אי איפשר לשבעה בלא שבת:
ונראה לי שע"ז אמר ר' יעקב אין דאיתאמרת לא איתאמרת אלא מאילין מילי' דהכין הכין (פי' שלא אמר ר' יוחנן שרגל מותר בתשמיש המטה (וכפי' הק"ע דקאי על רגל) ואין דאתאמרת (פי' אם אמר ר' יוחנן שרגל מותר בתשמיש המטה לא אמרה אלא מאילין מילי' דהכין הכין (פי' שלא אמר בפירוש אלא שהוכיחו מדבריו של ר' יוחנן) והוא מדאמר רב אידי דקיסרין בשם ר' יוחנן באת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל ולא אמר ברגל כמו דאמר תחילה הרי ששמע שמת לו מת ברגל לא הספיקו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשים חברי' אמרי מכיון ששמע בתוך שלשים מונה שבעה לאחר שלשים וא"כ מוכח שסובר ר' יוחנן דברגל אין דברים שבצנעא נוהג וע"כ לא הותחל האבילות ברגל וא"כ סובר ר' יוחנן דאינו נוהג אלא יום א' שלאחר הרגל נעשית רחוקה רק בשבת דדברים שבצנעא נוהג בשבת ג"כ. וע"כ סובר ר' יוחנן דבאת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל כיון דהותחל האבילות בשבת וע"כ הוכיחו מזה דר' יוחנן סובר דדברים שבצנעא אינו נוהג ברגל אבל באמת אין ראיה מזה דאיפשר שסובר דה"ה רגל ג"כ וקאמר שבת והוא הדין לרגל וע"ז אמר ר' יעקב אין דאתאמרת לא איתאמרת אלא מן אילין מילי' דהכין הכין. (פי' שלא נאמרה בפירוש אלא מחמת ההוכחה מדקאמר דוקא שבת ואיפשר דנקט שבת והוא הדין רגל או שהיה מסתפק ברגל אם דברים שבצנעא נוהג וע"כ לא אמר רק בשבת אבל לא אמר בפירוש שאין דברים שבצנעא נוהג ברגל) ועוד דלשיטת הש"ס דילן אף דקיימא לן דדברים שבצנעא נוהג בשבת כמו דאמרינן במועד קטן (דף כ"ד) אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דדברים שבצנעא נוהג ואעפ"כ אמרי' במוע"ק (ד' כ') תני ר' יודא דמן קסרי קמי' דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי ש"ק נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום א'. ובב"י ביו"ד (ס' המ"ב) וכתב הרשב"א שנשאל כיון דשבת עולה אפי' בתחילת ימי אבילות כדמשמע מהא דתני' ומודים חכמים כשחל שלו בשבת ערב הרגל שמותר לגלח כו' למה אמרו באת לו שמועה בשבת ולמ"ש נעשית רחוקה דהא יום שבת נוהג אבילות ועולה מהמנין וכיון שכן הרי חל עליו אבילות ביום השבה שהוא יום שלשים והרי היא קרובה והשיב שאעפ"י שעולה אפי' לתחילת ימי אבילות כיון שאינו נוהג בו אלא דברים שבצנעא אינו גורם אבילות שאם שמע שמועה בשבת אין אומרים כיון שאבילות חל עליו בשבת ועולה תהא שמועה שבו כמו שחל עליו אבילות ביום שלשים ויתחיל למנות במ"ש שא"כ הי' מה שהוא גורם חמור ממנו בו אין אבילות נוהג ומחמתו יהא אבילות נוהג אינו בדין שיהא חמור מה שיביא בגרמתו יותר ממנו והירושלמי חולק ע"ז
והנה כל זה ביארתי אם הפי' הוא בירושלמי כמו שכתב הק"ע דהא דאמר ר' סימון בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשמיש המטה דקאי על רגל וזהו כמו שכתב הרמב"ן הובא בטור יו"ד (ס' שצ"ט) אבל הרמב"ם סבר דברגל אין דברים שבצנעא נוהג והכי משמע בדברי הירושלמי אך הפ"מ פי' דקאי על שבת שבשבת מותר בתשמיש המטה וצריך לפרש מאי דקאמר ר' יעקב אין דאיתאמרת לא איתאמרת אלא מאילין מילי' דהכין הכין:
ע"כ נראה לי לבאר במה דאיתא בירושלמי סוף תענית (פ"ד ה"ו) ר' בא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות לאחריו מהו ר' יוחנן אמר לאחריו אסור ורשב"ל אמר לאחריו מותר כו' א"ל בפירוש פליגי ר' יוחנן אמר לאחריו אסור ורשב"ל אמר לאחריו מותר מה עבד לה רשב"ל (פי' למתניתין דתנן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס) פתר לה תשעה באב שחל להיות בשבת ולית שמע מינה כלום (פי' דהא דתנן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה היינו אם חל ביום השבת גופה). ולכאורה קשה דהא תחילה קאמר דשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה שתי שבתות מותרות וע"כ איפשר לומר דהא דאמר מתחילה שתי השבתות מותרין היינו אם אין אבילות נוהג בשבת כלל וא"כ שבת שחל תשעה בחב להיות בתוכה א"ן אבילות נוהג בו כלל ע"כ שתי שבתות מותרות אבל אי אמרינן דבשבת נוהג דברים שבצנעא וט' באב נמי דומה לשבת בזה ועיין בש"ע או"ח (ס' תקנ"ד) ע"כ לא אמרינן שתי שבתות מותרות וע"כ מוקי לה ריש לקיש כשחל בשבת עצמה ור' יוחנן אמר דלאחריו אסור לא מיקי לה כשחל בשבת משום דסובר דב' שבתות מותרות וע"כ מוקי להשחל באמצע ע"כ סובר דלאחריו ג"כ אסור וא"כ מוכח שסובר ר' יוחנן דאין דברים שבצנעא נוהג בשבת. ובפרט ר' א שהוא תלמידו דר' יוחנן שאמר דב' שבתות מותרות וא"כ משמע שסובר דאין דברים שבצנעא נוהג בשבת וע"ז אומר דלא שמע שום תלמיד מר' יוחנן דאין אבילות בשבת אלא שהוכיחו מחמת זה אבל אין זה הוכחה דאיפשר דסובר דדברים שבצנעא נוהג בשבת והא דלא מוקי לה בשבת היינו דבתוכה משמע באמצע ועוד משו' דלא מיירי בשבת דהא תנן אסורין מלספר ומלכבס. וע"כ מוקי כשחל באמצע וא"כ אין ראי' מזה ודו"ק:
[והנה איתא במוע"ק (ד' כ"ד) אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות והנה הרא"ש כתב נת"ר רשות עילת הסנדל תשמיש המטה רחיצה בחמין רשות יכול לנהוג אותן ואין בהם משום אבילות הילכך חייב לנהוג אותן כמו בחול כיון דאינו נראה כאבילות כו':
ולכאורה יש להקשות ע"ז מהירושלמי (פ"ג דמוע"ק) דאיתא התם שמואל אמר פח"ז חובה נת"ר רשות פריעת הראש חזרת קרע זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצה רשות חד תלמיד מן דשמואל שימש מטתו שמע שמואל ואיקפד עליו ומית אמר להלכה איתאמרת דילמא למעשה וא"כ לפי מה שפי' הרא"ש דכיון דהוא רשות יכול לנהוג אותן ואין בו משום אבילות הילכך חייב לנהוג אותן וא"כ איך שימש מיטתו האי תלמיד אפי' לפי מה שהיה סבור דשמואל אמרה למעשה לפי מה שפי' הרא"ש דכיון שהם רשות חייב לנהוג אותן וא"כ איך שימש מטתו אך שזה אין קשה דמה שפי' הרא"ש דחייב לנהוג אותן אינו לשמואל רק לדידן דקיי"ל כר' יוחנן במוע"ק (ד' כ"ד) דאיתא התם אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דדברים שבצנעא נוהג: וע"כ כיון דאמר שמואל שא המטה רשות פי' שאינו מוכח שהוא מחמת אבילות ע"כ חייב לנהוג אבל לשמואל גופיה שהוא סובר דדברים שבצנעא אינו נוהג וכמו דאיתא (שם) בעא מיניה ר"י משמואל יש אבילות בשבת כו' וא"כ ס"ל דדברים שבצנעא אינו נוהג (אך ר' יוחנן לא קיבלה כמו שכתבו התוס' שם דהא ר' יוחנן סבירא ליה דדברים שבצנעא נוהג) וע"כ כיון דשמואל ס"ל דתשמיש המטה רשות והוא סבירא ליה דדברים שבצנעא אינו נוהג וא"כ לשמואל כיון שאינו מוכח שהוא אינו משמש מטתו מחמת האבילות א"כ הוי רשות ויכול שלא לשמש מטתו מחמת האבילות אבל זה בודאי אם רוצה לשמש מיטתו מות' כיון שאין אבילות בשבת כלל אלא דנת"ר רשות שאינו מחייב לעשות בכדי שלא ינהוג אבילות מותר אבל אם רוצה שלא לנהוג אבילות יכול וע"כ שימש מטתו האי תלמי' ואיקפיד עליו שמואל דלמעשה לא אמר משום דכיון דיכול לנהוג אותם א"כ צריך לנהוג אותם כיון דלא מוכח אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דדברים שבצנעא נוהג ע"כ כתב הרא"ש כיון שהוא רשות דלא מוכח שהוא מחמת האבילות ע"כ חייב לנהוג אותם ודו"ק]: