מתניתין המפלת כמין קליפה כו' המפלת כמין בהמה כו' חשב לזכר ולנקיבה דברי ר"מ כו' ובגמ' כל הן דתנינן חשב לזכר ולנקיבה י"ד טמאים ועשרים וששה טהורין נותנים עלי' חומרי זכר וחומרי נקיבה הדא דתימר לביתה אבל לטהרות השב לנקיבה וכתב ע"ז הפ"מ לא חלקו בזה בסוגית הש"ס דילן ולא נמצא מבואר מזה ומשמע דס"ל דסתמא קתני תשב לזכר והוא הדין לטהרות:

והנה איפשר לבאר דהא דקאמר דלטהרות תשב לנקיבה הוא כמו דאיתא בנדה (ד' יא) קמשמע לן דמעין טהור למעיןטמא לא קבעה הניחא ללוי דאמר שני מעינות הם אלא לרב דאמר מעין א' הוא תבדוק אפילו הכי מימי טהרה לימי טומא' לא קבעה. וע"ז אומר דלטהרות תשב כולו לנקיבה (פי' דחוששין דילמא ילדה נקיבה) וע"כ אם קבעה ווסת לא הוי קביעות וסת ומטמא מעל"ע אף דבלאו"ה הוי מניקה וא"כ דיה שעתה אך אם גמלתו או מת סובר ר"מ בנדה (ד' ד) דמטמא מעת לעת וע"כ אמר דלא הוי קביעות ווסת משום דחוששין דילמא הוי ימי טהרה של נקיבה ולא קבעה ווסת וכה"ג כתבו התו' בנדה (ד' לו) בתו' ד"ה ושוין כו' ואם תאמר והכא למה לי משום דם טוהר תיפוק לי' דמניקה היא ויש לומר דנפקא מינה לר' מאיר דמת בנה או גמלתו לר' מאיר דאמר לעיל הרי היא ככל הנשים ועוד דלשיטת הירושלמי לא אמר ר' מאיר דדיה שעתה אלא בראי' ראשונה אבל לא בראי' שני' וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דנדה ה"ה) שמואל אמר לא שנו אלא בתולה וזקינה אבל מעוברת ומניקה נותנים לה כל ימי עיבורה כל ימי מניקותה רב ור' יוחנן תריהון אמרין היא בתולה היא זקינה היא מעוברת היא מניקה א"ר זעירא אתי דרב ור' יוחנן כר' חנינא וכולהון פליגין על שיטתי' דשמואל דמר ר' אליעזר כו' פעם אחת הורו רבי כקולי ר"מ וכקולי ר' יוסי האיך עבידא הוכר עוברה ואח"כ ראתה ר"מ אומר דיה שעתה ר' יוסי אומר מטמא מעל"ע ראת ראיות הרבה והפסיקה שלש עונות ואח"כ ראת ר' מאיר אומר מטמא מעל"ע ר' יוסי אומ' דיה שעתה ואם את אומ' דנותנים לה כל ימי עיבורה וכל ימי מניקותה למה לי כקולי דר' יוסי הדא דר"מ קלילא מדר' יוסי (פי' וא"כ כיון דהירושלמי סובר דבימי מניקותה אינו דיה שעתה אלא בראי' ראשונה א"כ לאחר ראי' ראשונה מטמא מעל"ע). ועל זה אומר בירושלמי הדא דתימר לביתה אבל לטהרות השב לנקיבה דלא קבעה לה ווסת דילמא הוי בימי טוהר של נקיבה ומימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וע"כ אחר ימי טוהר של נקיבה תטמא למפרע:

[אך כבר ביארתי לעיל שהפי' הוא דתשב לנקיבה פי' כיון דיש ספק דנקיבה היא והדם הוא דם טוהר ע"כ אף דמספיקא לית לה ימי טוהר לבעלה אבל לטהרות מקלינן דלא תטמא מעל"ע והירושלמי לשיטתי' דאמר לעיל (רפ"ק דנדה) דאיתא שם הוא עצמו מהו שיטמא בספק נשמעינה מהדא טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן מה את שמע מינה א"ר יוסי טומטום ואנדרוגינוס ספק ומעל"ע ספק ואין ספק לספק וכא ראיתה ספק ומעל"ע ספק ואין ספק לספק וה"נ כיון שהוא ספק אין ספק לספק ואינו מטמא מעל"ע וע"כ אמר דלטהרות תשב לנקיבה והש"ס דילן חולק על זה כמו שביארתי לעיל וע"כ לא הביא בש"ס דילן להאי דלטהרות תשב לנקיבה].

שם (ה"ד) מתניתין המפלת סנדל או שלי' תשב לזכר ולנקיבה השלי' בבית הבית טמא לא שהשלי' ולד אלא שאין שלי' בלא לד ר' שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא ובגמ' ר' בא בשם רב יהוד' אין סנדל אלא שרצמו חי ואינו יוצא עם החי אלא עם המת השי' ר' בון בר חיי' והא תנינן המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקיבה הוי ולד הוא ופי' הפ"מ דמקשה אמתניתין דכריתות דתנן בפ"ק המפלת סנדל או שלי' כו' מביאה קרבן ונאכל והיינו דפריך הא ממתניתין כדאמר ר' בא שמענו דולד הוא שיש עמו וא"כ תיפוק לי' דחייבת קרבן בשביל ולד האחר (והוא כמו דאי' בנדה (ד' כ"ו) סנדל דתנן גבי כריתות למאי הילכתא) וע"ז א"ר הונא כו' קומי ר' ירמיה תיפתר שיצא דרך דופן וסנדל דרך הרחב ולד בתוך מלאה סנדל לאחר מלאת [ופי' הפ"מ אי נמי שילדה ולד בתוך מלאת שלה שכבר נתחייבה בקרבן על ולד הראשון ועל ולד שבתוך מלאת אינה מביאה קרבן אחר כמו דחנן בכריתות (ד' ט) האשה שילדה ולדות הרבה והשני בתוך ימי מלאת של הראשון מביאה קרבן א' על הכל והסנדל היא שיצא אחר מלאת הימים ומביאה קרבן על הסנדל וולד עד שלא נתגיירה וסנדל משנתגיירה ואפי' כו' זה וזה דרך רחם זה וזה משנתגיירה תיפתר שיצא הולד תחילה והפרישה לו קרבן לא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא הסנדל ונדחה קרבן הראשון נמצא מביאה קרבן מחמת הסנדל]:

וצריך לבאר מ"ט לא קאמר הירושלמי אידי ואידי שלא ילדה ולד אחר תחילה ואיפשר לומר דהא דמשני תירוץ אחר שיצא הולד תחילה והפרישה לו קרבן לא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא סנדל ונדחה קרבן ראשון נמצא מביאה קרבן מחמת הסנדל הוא דהא דנדחה קרבן ראשון הוא מפני שהי' ההפרשה קודם הלידה השני' וע"כ נדחה קרבן ראשון וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דנזיר ה"ו) מ"ט דר' יוסי קרבנו כו' על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו ולא קרבנו לנזרו וא"כ כיון שהופרש הקרבן קודם הסנדל ע"כ נדחה קרבן הראשון וצריך להפריש קרבן אחר משום שהקרבן הראשון הפרישו מקודם שנולד הסנדל אך זהו דווקא לר' יוסי אבל לר' יהודה דפליג שם על ר' יוסי אינו צריך להפריש קרבן אחר דהא הוא דפליג שם על ר"י וכמו דאיתא שם בירושלמי וא"כ לר' יהודה יכול להביא הקרבן הראשון ולא נדחה וא"כ לר' יהודה מתרץ שיצא הולד בתוך מלאת אך זהו דווקא לר' יהודה דתנן בכריתות (שם) דהאשה שילדה וולדות הרבה והפילה בתוך שמונים לנקיבה כו' ר' יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני ומביאה על השלישי כו' וא"כ איפשר שהולד השני הי' בתוך מלאת של הראשון ואינה מביאה על השני ומיד נולד הסנדל והוא הי' לאחר מלאת של הראשון וא"כ צריך להביא קרבן אחר וכמו דאיתא (כם בכריתות ד' ט') לדברי ר' יהודה ולד ראשון גורם, ואם כן צריך להביא על הסנדל אבל לרבנן דמולד שני מונה אם כן אם נולד בתוך מלאת של השני נפטר בקרבן אחד ואינו רק דווקא אם נולד לאחר מלאת של אחר השני וזהו דוחק אך לרבנן ניחא בהתירוץ שתירץ תיפתר שיצא הולד תחילה והפרישה קרבן ולא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא הסנדל ונדחה קרבן ראשון ונמצא מביאה קרבן מחמת הסנדל דלרבנן בעינן שיפריש הקרבן לאחר לידת הולד ולא כר' יהודה דפליג על ר' יוסי שם (פ"ד דנזיר ה"ו) ולר' יהודה ניחא בהתירוץ שיצא הולד תוך מלאת וע"כ קאמר ואפי' תימר זה וזה דרך רחם זה וזה משנתגיירה ולא מדחה התירוץ שנולד קודם מלאת משום דלר' יהודה צריך לתרץ דנולד הולד קודם מלאת והסנדל נולד לאחר מלאת ודו"ק:

עוד שם רבי זעירא ר' יהוד' בשם רב תולין השלי' בולד עד שלשה ימים ואין הולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים א"ר זעירא מאן דאמר הדא אמר הדא ואינון פליגין הדא על הדא אמר ר' בא אוקמה רב יהודה בשם רב הן דאת אמר תולין שלי' בולד עד שלשה ימים כשיצא הולד תחילה והן דאת אמר אין הולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים כשיצא הסנדל תחילה. א"ר מנא ויאות אילין להטי' נפקין קדמאי א"ר יוסי ב"ר בון נפתח לגדול נפתח לקטן נפתח לקטן לא נפתח לגדול:

והנה הפ"מ פירש הירושלמי בדחוקים ולי נראה שהוא ט"ס וצ"ל כמו דאיתא בנדה (ד' כ"ו) (וכצ"ל) רב יהודה בשם רב תולין את השלי' בולד עד שלשה ימים ואין הולד מתעכב אחר חבירו כלום א"ר זעירא מאן דאמר הדא אמ' הדא ואינון פליגין הדא על הדא וכן איתא בנדה (ד' כ"ו) אמר רב יהודה אמר רב כל ג' ימים הראשונים תולין את השלי' בולד מכאן ואילך חוששין לולד אחר אמר ליה ומי אמר רב הכי והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום אמר לי' דילמא כאן בנפל כאן בבן קיימא וכן מקשה ר' זעירא דאינון פליגין הדא על הדא וע"ז משני כמו דמשני בש"ס דילן (שם) א"ר בא כו' הן דאת אמר תולין שלי' בולד עד שלשה ימים כשיצא הולד תחילה והוא ט"ס וצ"ל כשיצא הנפל תחילה והדא דאת אמר אין הולד משתהא לאחר חבירו כלום (כצ"ל) כשיצא הסנדל תחילה והוא ט"ס (וצ"ל) כשיצא הולד תחילה והוא כמו דמשני בש"ס דילן והא שכתב הפ"מ דעל כן לא מתרץ כמו דמתרץ בש"ס דילן משום דהירושלמי לטעמיה דקאמר אין תולין את השלי' בנפלים זה אינו דהא איתא לעיל בירושלמי שמואל שאל לחלמידי דרב מהו לתלות שלי' בנפלים אמרין לי' תולין שלי' בולד ותולין שלי' בנפלים וקלסין שמואל דאינון אמרין שיטתי' דר' בון תנא ר' חנן דשמואל תולין את הכלי' בולד ואין תולין את השלי' בנפלים שאינה פורשת ממנו עד שיגמור וזהו אליבא דשמואל אבל תלמידי דרב אמרי תולין את השלי' בנפלים. וא"כ זהו אליבא דרב ורב סובר דתולין את השלי' בנפלים והיינו עד שלשה ימים אבל לאח"כ חוששין לולד אחר אבל בולד קיימא אין חוששין בשלי' לולד אחר אלא תולין את השלי' משום דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום ועל זה אמר ר' מנא ויאות אילין להטיי' נפקין קדמאי (ופירש הפ"מלהטיי' מלשון לוהטין בני אדם כלומר שכן דרך של הולד שיש בו חיות לוהט וקורע השלי' וממהר לצאת והשלי' מתעכב) והוא דוחק:

ע"כ נראה לי שר' מנא אמר ויאות זה החילוק שאחר הנפלים אין תולין את השלי' רק עד שלשה ימים אבל לאחר שלשה ימים חוששין לולד אחר אף שיצא הנפל תחילה ואמאי לא יצא הולד תחילה. וע"ז אמר ר' מנא אילין להטיי' נפקין קדמאי (פי' אותם שהטבע דוחקת לצאת (כמו שיתבאר לקמן) הם ממהרים לצאת וע"כ הנפלים מחמת שהוא אינו בן קיימא ע"כ יוצא תחילה והולד מתעכב אחריו אבל הולד אחר הולד אינו מתעכב ואם הגיע זמנו של הולד ראשון לצאת יוצא הולד אחריו ואין מתעכב) וע"ז אמר ר"י בר בון נפתח לגדול נפתח לקטן נפתח לקטן לא נפתח לגדול (פי' דע"כ איפשר דבנפלים יצא הנפל תחילה מחמת שנפתח לקטן לא נפתח לגדול וע"כ לא יצא הולד שהוא גדול וע"כ אין תולין את השלי' בולד רק עד שלשה ימים אבל לאחר שלשה ימים חוששין לולד אחר) נפתח לגדול נפתח לקטן וא"כ זה הראשון הוא גדול ויצא תחילה ועל כן אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום, וע"כ תולין את השלי' אפי' לאחר שלשה ימים ולא חיישינן לולד אחר משום דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום.

ויתבאר יותר בהא דתנן באהלות (פ"ז מ"ח) יצא הראשון מת והשני חי טהור הראשון חי והשני מת טמא פי' הרע"ב ואעפ"י שהוציאו החי מן הבית קודם שנולד המת דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד דסוף טומאה לצאת ועיין בתוי"ט שהביא מה שכתב הרמב"ם שמפרש שאם יצא החי ראשין אי איפשר שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן שאין בו רוח חיים כדי להעמיד עצמו והביא התוי"ט מה שכתב בנא"י ההפרש בין יציאת החי תחלה או יציאת המת תחלה כו' הוא שהולד החי ידחה עצמו ויעזור ביציאתו כשהוא שלם וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלים יצירתו והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו אבל תדחהו כאשר יכבד עליו וינידהו כמו הדבר המאוס שהטבע משליכו וכאשר יצא הולד ראשון מת הנה נאמ' הטבע דחהו ולא ידחה החי אבל החזיק בו ולאחר שיצא מת נתעורר החי ליציאה ולא נגע במת בענין יציאתו ואם קדם החי היציאה הנה זה המת יצא אחריו בלי ספק לפי שהכח לא יחזיקהו כו':

וע"ז אומר ויאות הני להטי' נפקין קדמאי (פי' הני להטיי' דהיינו נפלים והטבע דוחקת אותם לצאת לחוץ וע"כ נפקו תחילה והולד נתעכב עד שנגמר צורתו אבל לאחר יציאת הולד קיימא אין הולד מתעכב).

ולפי"ז הי' אפשר לפרש דר' יוסי קאי אמתניתין לפרש שאין הטעם כמו שאומר ר' מנא משום דהני להטיי' נפקין קדמאי וכמו שביארתי דלהטיי' היינו שהטבע דוחקת אותם לחוץ אלא משום דנפתח לגדול נפתח לקטן וע"כ אם הראשון חי והשני מת נטמא דהוי פתיחת הקבר ונטמא מיד משא"כ אם הראשון מת והשני חי ע"כ לא נטמא החי אך שיותר נראה לפרש דקאי אהא דאין הולד מתעכב אחר חבירו כו' וע"כ אם יצא בר קיימא תחלה ע"כ אין הולד מתעכב אחריו משא"כ אם יצא הנפל תחלה וכמו שביארתי לעיל:

עוד שם א"ר יוחנן דר"ש היא דר"ש אומר נימוק הולד עד שלא יצא כו' וכ' הפ"מ הא דאמרי' דחיישינן שמא נימוק הולד הוא כר"ש וכלומר דבהא כ"ע מודי' דחיישי' לנימוק ומיהו בטומאת הבית פליגי כדלקמן כו' והוא דוחק ונראה דקאי אהא דתנן בפרה (פ"ט) אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא וכמו דמקש' הש"ס בבכורות (ד' כג) איתיבי' אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה הוא לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא ליטמא במשא (ועיין בירושלמי (פ"ה דתרומות) אמר ריב"ח נבילה בטילה בשחוטה מגעה בטל היסטה לא בטלו וע"ז א"ר יוחנן ר' שמעון היא והוא משום דסובר דביטול ברוב כמאן דליתא דמי דר' שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא אינו מטמא באוהל אלמא דר' שמעון סובר דטומאה כמאן דליתא דמי וע"ז א"ר יוחנן מודה ר' שמעון שהוא מוציא את אמו ימי לידה וע"ז פריך מעתה יהא הבית טמא א"ר בון בר חיי' תיפתר שיצא כל שהוא נימוק:

עוד שם אמר להם ר' שמעון לחכמים אין אתם מודים לי במוציא את הספל מבית הפנימי לחיצון שהוא טהור אמרו לו מפני שהוא כטרוף אמר להן אף זה כטרוף הוא:

עוד שם כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן נשמעינה מן הדא דתנינן תמן ר"א בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכור' ותני עלה אינה מטמא במשא אמר ר' יוחנן ר' שמעון ור' אלעזר בן יעקב שניהן אמרו דבר אחד הדא אמרה כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין:

והנה הפ"מ נדחק שם דמה ראי' היא זו למאי דאיבעי' להו כלים שהיו בשעת יציאה דהיינו בשעת יציאת הולד ובספרי נועם ירושלמי (פ"ה דתרומות) ביארתי דאי אמרינן משום ביטול ברוב ע"כ בעינן שיהא ניכר המבטל תחילה (כמו שביארתי בספרי שפת הנחל) ואי לאו"ה אינו בטל ברוב וא"כ מוכח דבשע' יציאה טמאים דעדיין לא נתערבו אבל אם בשעת יציאה נמי טהורים א"כ לא הי' המבטל ניכר מעולם וא"כ אמאי מהני ביטול וע"כ פשיט מהא דתנן תמן ר"א ב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה דאינו מטמא במשא ואם כן אי מטעם ביטול הא הכא לא הי' מבטל ניכר תחילה וא"כ ודאי דהטעם הוא משום דהוי טומאה סרוחה וא"כ ה"נ הטעם משום דס"ל דהוי כמת שנתבלבלה צורתו (ועיין במ"ל (פ"א מה' מטמאי משכב ומושב) אך דלפי"ז תקשה דהא אמרינן בבכורות (ד' כג) דלר' יוחנן דאמר א' זו וא' זו עד לכלב אי איפשר לומר דהטעם הוא משום דה"ל טומאה סרוחה וע"כ אמר ר' יוחנן דהטעם הוא משום ביטול ברוב:

וע"כ נראה לי דמיבעי' לי' דאם הטעם של ר' שמעון הוא משום דהוי כמת שנתבלבלה צורתו וכמו דאיתא בנדה (ד' כז) בתוס' ד"ה משום ביטול ברוב כו' ואמאי לא מקשה מהך דשפיר דאינו מטמא באוהל משום ביטול ברוב אלמא כמאן דליתא דמי והשתא לא מצי לשנויי משום דהוי טומאה סרוחה דאפי' מת סרוח מטמא ויש לומר משום דאיכא למדחי דטעמא משום בלבול צורה כדר"ל ולא משום ביטול ברוב וא"כ איפשר שבשעת יציאת הולד עדיין לא נתבלבלה צורתו ואף שכתבו התו' בנדה (ד' כ"ז) בד"ה מ"ט דר"ש כו' דריש לקיש סובר דנתבלבלה צורתו לר"ש אף בבית הראשון אך בשעת יציאה גופא איפשר דלא נתבלבלה צורתו ועל זה אומר נשמעינה מן הדא דתנינן תמן ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר נפטרה מן הבכורה ותני עלה אינה מטמא במשא א"ר יוחנן ר' שמעון ור' אלעזר בן יעקב שניהם אמרו דבר א' הדא אמרה כלים שהיו בשעת יציאה טהורין דכיון דהטעם הוא משום ביטול ברוב א"כ אין נפקא מינה בין שעת יציאה לאחר כך:

ועוד איפשר לומר (שנתחלפו השורות בירוש' וצ"ל תחילה) כלים היו בשעת יציאה מהו נשמעינה מן הדא ובכאן צריך לגרוס אמר להן ר"ש לחכמים אין אתם מודים לי במוציא את הספל מבית הפנימי לחיצון שהוא טהור אמרו לו מפני שהוא כטרוף אמר להן אף זה כטרוף הוא (ובכאן צ"ל) הדא אמרה כלי' שהיו בשעת יציאה טהורין ואח"כ צריך לגרוס דתנינן תמן ר"א בן יעקב כו' והבעי' הי' אם ר"ש מטהר רק בבית החיצון אבל כלים שהיו בשעת יציאה דהיינו בבית הפנימי לא מטהר ר"ש או דמטהר אף בבית הפנימי וע"כ הביא ראיה מהברייתא דאמר להן ר' שמעון לחכמים אין אתם מודים לי במוציא את הספל לבית החיצון שהוא טהור אמרו לו מפני שהוא כטרוף אמר להן אף זה כטרוף הוא וא"כ מוכח מזה דר' שמעון סובר דאפי' בבית הפנימי טהור הוא ובכאן צריך לגרוס הדא אמרה כלים שהיו בשעת יציאה טהורין ואח"כ צריך לגרוס דתנינן תמן ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכורה כו' אמר ר' יוחנן ר' שמעון ור' אלעזר בן יעקב שניהם אמרו דבר א' (פי' שהטעם הוא משום ביטול ברוב. ולא מפני כאינה ראוי' לגר דהא איתא בבכורות (ד' כ"ג) אלא לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב הא חזי לכלב). וע"כ אמר דר"ש ור"א בן יעקב שניהם אמרו דבר א' והטעם הוא משום ביטול ברוב וכמאן דליתא דמי וע"כ טהור אפי' במשא נמי:

שם (ה"ה) מתניתין המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקיבה כו' ובגמ' כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה י"ד טמאים ועשרים וששה טהורין כו' הדא דאת אמר לביתה אבל לטהרות תשב לנקיבה:

והנה הפ"מ כתב לעיל (פ"ג ה"ב) לא חילקו בהא בסוגיית הש"ס דילן ולא נמצא מבואר מזה ומשמע דס"ל דסתמא קתני תשב לזכר והוא הדין לטהרות (וזה דוחק לומר דלטהרות היינו לתרומה וקדשים):

והנה לכאורה איפשר לומר דהא דאמר דלטהרות תשב לנקיבה היינו לטהרות בר"ה וכל ספק בר"ה טהור וכמו שהקשו התוספות בבבא קמא ודף י"א) בד"ה דאין מקצת שלי' בלא ולד והקשו שם דהיכי מיירי אם ברה"י אפילו בספק ספיקא נמי טמא כו' ותירצו דמיירי לאוסרה על בעלה אבל לענין טהרות בר"ה טהור אפילו בחד ספיקא נמי והא דהש"ס דילן לא מחלק הוא כמו שביארתי דהש"ס דילן סובר דזה דספק טומאה בר"ה ספיקו טהו' אינו אלא בטומאה שהיא מחמת מגע אבל לא בטומאה שמחמת ראיה אבל הירו' דלא מחלק בהכי על כן אומר דלטהרות תשב לנקיבה היינו לטהרות בר"ה (ויש לדחות). אך כבר ביארתי לעיל דזה מיירי לענין טומאת מעל"ע דדיה שעתה משום דשמא היא נקיבה וכמו דאיתא בירושלמי (ריש נדה) הוא עצמו מהו שיטמא בספק נשמעינה מן הדא טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן מה את שמע מינה אמר ר' יוסי טומטום ואנדרוגינוס ספק ומעל"ע ספק ואין ספק לספק ועיין לעיל שהארכתי בזה דהש"ס דילן לא סבר הכי ודו"ק:

עוד שם מחותך שיצא ראשו מהו ר' יסא אמר אתפלגון ר' יוחנן ור' אליעזר ר' יוחנן אמר ראשו כרובו ר' אלעזר אמר ראשו כא' מאבריו מתניתא פליגא על ר' יוחנן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו ה"ז כילוד פתר לה בשיצא ראשו מתניתא פליגא על ר' אלעזר יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו הדא קדמיתא אמרה ראשו לא כלום פתר לה על מסורס:

והנה הפ"מ כתב דנתחלפו השורות ובכאן (צ"ל) פתר לה על מסורס דהאי תירוצא דכתוב לקמן אליבא דר"י שייכא מתניתא פליגא על ר"א דקתני סיפא יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו פתר לה על מסורס וכתב הפ"מ גרסינן הכא האי פתר לה דכתוב לעיל דלתירוצא דר' אלעזר שייכא ועוד כתב שם הדא קדמיתא אמרה ראשו לא כלום ונדחק שם הפ"מ:

ולי נראה (שנתחלפו השורות וכצ"ל) מתניתא פליגא על ר"י יצא מחותך או מסורס משיצא רובו ה"ז כילוד הדא קדמיתא אמרה ראשו לא כלום (פירוש דמקשה על ר' יוחנן דאמר דמחותך ראשו כרובו ממתניתין דתנן יצא מחותך או מסורס לכשיצא רובו ה"ז כילוד) הדא קדמיתא אמרה ראשו לא כלום (פירוש ואם כן מוכח דהא קדמיתא דהיינו מחותך לא מהני ברוב ראשו להיות כילוד) ובכאן צ"ל פתר לה על מסורס (פירוש דאם הוא מחותך ומסורס לא מהני להיות כילוד ברוב ראשו) מתניתא פליגא על ר' אלעזר יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו (פירוש ואם כן מוכח דכיון שיצא כדרכו אף שהוא מחותך נמי מהני) וע"ז משני פתר לה כשיצא ראשו (פירוש דהא דתנן כדרכו היינו שיצא כתיקונו ואינו מחותך גם כן אבל אם הוא מחותך לא מהני ברוב ראשו רק ברובו ודו"ק: