ר' יוסי ב"ר בון אמר לה בשם ר' יוחנן כו' צמר בכור שטרפו בטל ברוב איתיבי' ר' חיי' ציפוראה קומי ר' אימי ליטרא בשמונה ולא הודה אילולי דאמר ר' יסא ולא מתניתא היא האורג מלא הסיט מצמר הבגד ידלק הבגד (פי' וא"כ חזינן דאפי' באיסורי הנאה בטל רק אם הוא מלא הסיט) א"ל אילו איתתבת תמן יאות (פי' אלו הי' מקש' תמן בע"ג דאמרינן שם בע"ג (פ"ה ה' י"ב) ר' יוסי בשם ר' חנינא בעי איסורי הנאה מהו שיבטלו בצירוף והתנינן שור הנסקל תיפתר בחתיכות (פי' מטעם חתיכה ראוי' להתכבד) והא תנינן ציפורי מצורע תיפתר ציפור בציפורין (פי' הוי דבר חשוב) והא תנינן שער נזיר אית לך מימר ציפור בציפורין כד מטי' לערלה התיב ר' יעקב קומי ר' יוסי והא תנינן האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד משער נזיר מפטר חמור בשק ידלק השק) א"ל אלו איתתבת תמן (כצ"ל) יאות (פי' אם הי' מקשה בע"ג בעת דאיבעי לה ר' יוסי הי' חידוש אבל עכשיו דמטית לערלה והקשית מערלה דדווקא מלא הסיט אבל בלא"ה אפי' איסורי הנאה נמי בטל ברוב אין זה חידוש):

וכבר ביארתי זה בספרי ע"י (ס' י"ח) דאיפשר לומר דכונתו דאיסורי הנאה לא בטיל היינו הנאה בבת אחת מכל התערובות וכמו דאמרינן בפ"ג דבכורות (ד' כ"ג) אמר ריב"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתא דמי' וע"כ מטמא במשא דהא מ"מ הוא נושא את הטומאה וכמו שכתב המ"ל (פ"א מה' מטמא משכב ומושב) דדווקא באכילה שייך ביטול משום משהו ומשהו שיורד לבית הבליעה אמרינן דהתירא נחית וכן גבי מגע משום דאין נוגע וחוזר ונוגע אבל כל שהוא בבת אחת דמי לטומאת משא ומה שהקשה מהסוגי' בסוף תמורה (דף ל"ד) דפריך וליבטל ברובא ומשני בציפרתא דחה הרמב"ם מהלכה שהרמב"ם לא הביא הסוגי' בציפרתא ואיפשר דסמך על הירושלמי דפריך והא תנינן שער נזיר אית לך מימר ציפור בציפורין והטעם כיון דמתהני בבת אחת דמי לטומאת משא עיין שם.

ובירושל' פ"ה דתרומו' דאמ' ריב"ח נביל' בטילה בשחוט'בטל מגעה והסיטה לא בטל לפי שאיפשר לשחוטה שתעשה נבילה (צ"ל שא"א לשחוטה שתעשה נבילה כו') וע"כ בטל מגעה דהוי מין בשאינו מינו אבל מ"מ לענין משא לא בטיל דטומאה לענין משא כמאן דאיתא דמי דהא מ"מ הוא נושא וע"כ ריב"ח לטעמי' אזיל דמיבעי לי' באיסורי הנאה אם בטל ברוב דדמי לטומאת משא דהא מכל מקום הוא מתהנה:

ובזה שביארתי דאיסורי הנאה דמי לטומאת משא דמ"מ הוא מתהנה איפשר לבאר הירושלמי דאמרינן בע"ג (פ"ה ה' א') יי"נ אסור ואסור בכל שהוא יין ביין ומים במים כל שהוא יין במים ומים ביין בנותן טעם זה הכלל מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם חזקי' אמר הדא דתימא במקום שאין המים נמכרים במדה אבל במקום שהמים נמכרים במדה כיין ביין הם. והירושל' הזה הוא תמוה דמאי תלוי במה דמים נמכרים במדה והפ"מ כתב כיון דנמכרים במדה וע"כ חשובים הם כמו יין ונותנים עליהם חומרא של יין ביין. והוא תמוה דהא עיקר הטעם תלוי אם הוא מין במינו או מין בשאינו מינו אבל אי אמרינן דאיסורי הנאה דמי לטומאת משא דמ"מ מתהנה וע"כ אפי' במין בשאינו מינו דהטעם בטל מ"מ לא בטיל מצד דהוא איסורי הנאה ולגבי איסורי הנאה לא שייך ביטול ואיפשר דחזקי' ס"ל דאיסורי הנאה אינו בטל ברוב וע"כ אם נתערב יין במים ונתבטל המדה א"כ הוא מתהנה מהיין דהא הגדיל המדה רק אם אינם נמכרים במדה א"כ ליכא הנאה ביין במים ומים ביין איפשר לומר דלא הוי הנאה מה שהגדיל המדה ע"י המים דהא יכול לערב במים של היתר אבל אם נמכר במדה א"כ מתהנה ע"י המים של איסור כיון דנמכר במדה ודוק:

וכ"ת א"כ בכל איסורי הנאה נמי צ"ל דאינו בטל ברוב דדמי לטומאת משא דכמאן דאיתא דמי'. ע"כ נראה לי לבאר עפ"י הירושלמי דאיתא לעיל בערלה (פ"ב) וכן בפ"ה דע"ג (ה' י"א) חזקי' אמר כוס שמזגו מאיסור ומהיתר ונפל איסור בסוף איסור. והיתר בסוף היתר. והנה הפ"מ פירש בע"ג דמבואר בירושלמי דפי' רש"י דלחזקי' תלוי האיסור וההיתר בנפילת האיסור בסוף או בתחילה כו' עיי"ש. ואיפשר לומר דהטעם כמו שהאריכו בזה האחרונים אי אמרינן דהיתר בהיתר בטל. וע"כ איפשר לומר דאם נתערב תחילה יין של היתר במים ע"כ כיון דשניהם היתר ע"כ לא בטיל. וע"כ אם נפל אח"כ יי"נ מצא מין את מינו וניעור. אבל אם נפל איסור בתחילה. ע"כ כיון שבטל האיסור דהיינו יי"נ במים. וע"כ אפי' אם נפל אח"כ יין של היתר לא אמרין דמצא מין את מינו וניעור. ואמרין התם אמר ר' שמואל דר' אליעזר היא דר' אליעזר אמר אחר אחרון אני בא [ואיפשר לומר דהטעם של ר' אליעזר הוא ג"כ מהאי טעמא דאם נפל איסור תחילה ואין בו כדי להחמיץ א"כ נתבטל. וע"כ אעפ"י שנפל היתר לבסוף ונצטרפו וחימצו אעפ"כ האיסור נתבטל מקודם. וע"כ מותר לר"א אעפ"י דס"ל לשיטת הירושלמי דזו"ז גורם אסור משא"כ אם נפל איסור תחילה ואין בו כדי להחמיץ. א"כ כבר נתבטל וע"כ אינו חוזר וניעור. והירושלמי איפשר דאזיל לשיטתי' דס"ל (ספ"ב דחלה) דטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא כמו שביארתי והטעם כיון שיכול להיות היתר. וע"כ עדיף יותר ממין במינו וע"כ אפי' לרבנן נמי לא בטיל כיון דיש לו היתר א"כ דמי לגמרי לההיתר. וע"כ אינו בטל וא"כ היתר בהיתר נמי אינו בעל]:

אך באמת א"צ לכל זה דהא בש"ס דילן בע"ג (ד' ע"ג) נמי אמרינן א"ל ר' ירמי' לר' זירא לימא חזקי' ור' יוחנן בפלוגתא דר"א ורבנן קא מיפלגי דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפל לתוך העיסה ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחימצו ר"א אמר אחר אחרון אני בא וחכ"א בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל איסור לבסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ ופירש"י ר' ירמי' לא קים לי' בטעמייהו וסבר דטעמא דחזקי' משום דאחר אחרון אני בא כר"א הילכך נפל יי"נ בסוף אסור נפל כשר בסוף מותר כו'].

וע"ז אמר בירושלמי א"ר ירמי' חומר הוא ביי"נ. ר' יוסי בעי אם חומר הוא ביי"נ אפי' נפל היתר בסוף יהא אסור. אמר ר' יסא בשם ר' יוחנן כוס שמזגו מאיסור ומהיתר את רואה את ההיתר כאלו אינו אותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר אמר ר' הושעי' והוא שנפל ההיתר בסוף ר' אמי בשם ר' יוחנן לא שני' בין שנפל איסור בתחילה והיתר בסוף להיתר בתחילה ואפי' איסור לבסוף אפי' מים ויין אפי' נמזג כל צורכו מן ההיתר את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר:

ונראה לי לבאר דמשני דס"ל לחזקי' דחומר הוא ביי"נ דבאמת בכל האיסורים אמרינן דאם נתערב מין במינו ובשאינו מינו אמרינן רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכמו דאמרינן במנחות (ד' כ"ג) ובחולין (ד' ק"ז וד' ק"ח) אך זהו דווקא בשאר איסורין. אבל ביי"נ חומר הוא ביי"נ. והטעם דחזקי' סובר דהטעם דאמרינן רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. היינו אי אמרינן דהביטול הוא כמאן דליתא דמי וכמו דאמרינן בבכורות (ד' כ"ג) ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא: והיינו אי אמרינן דאע"ג דנתבטל כמאן דאיתא דמי. וע"כ הא דאמרינן רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו היינו ג"כ אי אמרינן דמכיון שנתבטל הוי כמאן דליתא. וע"כ אעפ"י שבמינו הוא במשהו. אעפ"כ כיון שנתבטל והוי כמאן דליתא א"כ איך נאמר דבמינו במשהו. דהא הוי כאלו אפי' משהו אינו. אבל אי אמרינן דכל הביטולים לא הוי כמו דליתא במציאות כלל. וע"כ לא אמרינן רואין את מינו כאילו אינו. ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהא מ"מ ישנו במציאות. ואע"ג שנתבטל בשאינו מינו אעפ"כ אוסר במינו במשהו. וע"כ ס"ל לחזקי' דאם נפל איסור בסוף אסור ולא אמרינן לענין יי"נ רואין את מינו כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. דכיון דלענין יי"נ לא אמרינן דהביטול הוי כמאן דליתא. א"כ איך נאמר רואין דכיון דישנו לאותו משהו במציאות. א"כ אוסר במינו. וע"כ ס"ל לחזקי' דביי"נ לא אמרינן רואין:

וע"ז אומר ר' יוסי בעי אם חומר הוא ביי"נ אפי' נפל היתר בסוף יהא אסור (פי' דאי אמרינן דחומר הוא ביי"נ וע"כ אמרינן דאע"ג דנתבטל אעפ"כ הוי כמאן דאיתא וע"כ לא אמרינן רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהא מ"מ כמאן דאיתא דמי. וע"כ אוסר במינו. ע"ז אומר אם חומר הוא ביי"נ אפי' נפל היתר בסוף יהא אסור (פי' א"כ אפי' נפל היתר בסוף יהא אסור דהא דאמרינן דאינו חוזר וניעור תלוי בזה. דאי אמרינן דכמאן דאיתא דמי ע"כ חוזר וניעור וכמו דאמרינן בבכורות (ד' כ"ב) יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא. א"ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה. א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים כו' ותני עלה אותו חולין לר"א מה תהא עליהן כו' ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין ממקום אחר וקב ועוד ממין זה סבר אבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור. א"ל אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה כו' איתיבי' אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. ואי רובה אפר מקלה הוא לא מטמא. ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא כו'):

וע"כ אמר ר' יוסי דלחזקי' דס"ל דחומר הוא ביי"נ (פי' דאמרינן דכמאן דאיתא דמי וא"כ כיון דאמרינן דכמאן דאיתא דמי א"כ חוזר וניעור וא"כ אפילו נפל היתר בסוף יהא אסור דכל הטעם דנפל היתר בסוף יהא מותר משום שכבר נתבטל האיסור ואינו חוזר וניעור וזהו דווקא אי אמרינן דכמאן דליתא דמי אבל כיון שאומר דחומר ביי"נ ואמרינן דכמאן דאיתא דמי א"כ אפילו נפל היתר בסוף יהא אסור דכיון דלא אמרינן רואין את מינו כמי שאינו כו' משום דישנו להאיסור וא"כ אפילו נפל היתר בסוף יהא אסור דהא צריך לומר מצא מין את מינו וניעור. אך זה מקשה ר' יוסי דס"ל דאי אמרינן כמאן דאיתא דמי ע"כ צריך לומר דחוזר וניעור אפילו אם נפל היתר בסוף אבל אי אמרינן דהא דאמרינן דכמאן דאיתא דמי זהו דווקא לענין דטומאהמעוררת טומאה אבל לא לענין דטהרה מעוררת טומאה. ועיין תוספות בכורות (ד' כ"ג) בד"ה ואי כו' וכן ביארתי בירושלמי (פ"ה דתרומות) דהא דאמרינן שם ר' בא ב"ר ממל בעי ולית הדא פליגא על ריב"ב דאמר נבילה בטילה בשחוטה כו' עיי"ש שהארכתי בזה דהירושלמי ס"ל דכמאן דאיתא דמי לענין דטומאה מעוררת טומאה ולא דטהרה מעוררת טומאה:

ובזה יתבאר הירושלמי לעיל (פ"ב דערלה) גריסין שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהן בנותן טעם ריבה עליהן גריסין של חולין מין מעורר את מינו לאסור לא תהא גדולה מיי"נ כמה דתימר ביי"נ את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר (פי' אע"ג דלקמן פליגי בזה חזקי' ור' יוחנן דחזקי' ס"ל דלא אמרינן ביי"נ רואין משום דחומר הוא ביי"נ אך זהו דווקא אם נפלו בבת אחת אבל אם נפל תחילה האיסור כבר נתבטל ולא אמרינן חוזר וניעור אפילו ביי"נ וא"כ בגריסין שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהן בנ"ט איך נאמר ריבה עליהן גריסין של חולין מין מעורר את מינו לאסור הא אפילו ביי"נ אמרינן לכ"ע אפילו לחזקי' דרואין את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר) וע"ז אומר הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של תרומה מותר (והוא ט"ס וצ"ל אסור) פי' דאי נפל איסור לבסוף בודאי אמרינן דמין מעורר את מינו לאסור וכמו שביארתי דטומאה מעוררת טומאה:

ובזה יתבאר הא דאמרינן (שם) בירושלמי ר' יוסי בשם ר' יוחנן כוס שמזגו מאיסור ומהיתר את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר אמר ר' הושעי' והוא שנפל היתר בסוף ר' אמי בשם ר' יוחנן לא שני' בין שנפל איסור בתחילה והיתר בסוף להיתר בתחילה ואיסור בסוף אפילו מים ויין ואפילו נמזג כל צרכו מן ההיתר את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסר אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר (פי' אפילו נמזג כל צרכו מן המים וא"כ בטל המים לגבי היין והוי חמרא מזיגא כמו דאמרינן בריש מכות (ד' ג') אעפ"כ אמרינן דהיין בטל לגבי המים):

ובמה שביארתי בזה יתבאר הירושלמי שם אמר ר' זעירא הדא דאת אמר וכולה תניין האיך עבידא ועיי"ש בהמפרש מהרא"פ והפ"מ פירש בע"ג דהגירסא הדא למעלה את אמרת וכולה תניין האיך עבידא פי' הפ"מ דכל מה שנאמר למעלה וכולה תניין ששנו אליבא דר' יוחנן האיך עבידא ומשום דכל הני אמוראי שנו מילתא דרואין אליבא דר' יוחנן בסתמא ולא פירשו דבריהם לפיכך שאל ר' זירא לפרוש מילתי' דר' יוסי ב"ר בון:

ולי נראה שאיפשר להגיה בירושלמי וכולה יין האיך עבידא פי' שכמו שפירשו תחילה דפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן היינו דווקא שהיה הפסק בין היין והמים אלא שהפלוגתא דלחזקי' דווקא אם נפל יין איסור תחילה במים וא"כ נתבטל היין במים ע"כ מותר אבל אם נפל יין איסור לבסוף ע"כ אסור דהיתירא לא בטיל ור' יוחנן אמר דאפי' נפל איסור בסוף נמי מותר. אבל כל זה מיירי שהי' הפסק המים בין יין של איסור ליין של היתר [וזהו כפירוש רש"י בע"ג (ד' ע"ג) עיין שם] אבל אם היה כולה יין וא"כ כבר נאסר היין אי אמרינן דאם נפל אח"כ מים רואין את מינו כאלו אינו וזהו כפירוש התוספות (שם) בד"ה חזקי' אמר כו' לכן נ"ל הגדילו המים באיסור כלומר בשעה שנפלו המים לבור היה כבר מעורב היי"נ ביין של היתר אסור דלא אמר רואין את ההיתר כאלו אינו כו' כיון שכבר נאסר כו' עיי"ש] וע"ז אמר ר' זעירא הדא דאת אמר פי' שזהו כמו שאומר דהפלוגתא היא שלא היה כולה יין בלא מים. וכולה יין האיך עבידא ש שאם היה כולה יין בלא הפסק מים א"כ כבר נאסר אי אמרינן רואין את מינו כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו).

וע"ז אומר ר' יוסי ב"ר בון ר' אבהו בשם ר' יוחנן צלוחית של יי"נ שנפלה לתוך החבית של יין וחזרה ונפלה לתוך הבור של מים את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר אלמא דאפילו כשהיה כולה יין ואח"כ נפלו המים אמרינן נמי רואין וכמו שביארתי שזהו כפי' התוספות] והא דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אע"ג דלכאורה משמע מהירושלמי דרבי סובר דאפילו בשאר איסורים חנ"נ וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דערלה) גריסין של תרומה שנפלו עם עדשים של חולין ויש בהם בנ"ט ריבה עליהן עדשים של חולין מותר עד כמה ירבה דרבי ור' ישמעאל בר יוסי על דעתי' דרבי דו אמר עד שירבה על כולהון על דעתי' דר"י בר"י דו אמר עד שירבה על הנופלין כו' אעפ"כ לא אמרינן הכא חנ"נ וכמו שכתב הרא"ש בע"ג (ד' ע"ג ושם) דהטעם הוא משום שלא נפל מן יין האיסור כדי נתינת טעם בהיתר אלא במשהו נאסר וכל דבר שנאסר במשהו לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה כו' עיין שם:

וא"כ כיון שביארתי דחזקי' ס"ל דחומר הוא ביי"נ ולא אמרינן דהאיסור כמאן דליתא דמי וע"כ אומר חזקי' אמר הדא דתימר במקום שאין המים נמכרים במדה אבל במקום שהמים נמכרים במדה כיין ביין הן דהא מ"מ מתהנה מאותם המים ואעפ"י דהוי מין בשאינו מינו וא"כ כיון שבטל לגבי הטעם אעפ"כ לענין הנאה לא בטיל דחומר הוא ביי"נ דאמרינן דכמאן דאיתא דמי'. וע"כ מביא אח"כ חזקי' אמר כוס שמזגו מאיסור ומהיתר והוא משום דחזקי' אזיל לטעמי' דס"ל אח"כ דמשום דחומר הוא ביי"נ ע"כ אמרינן דכמאן דאיתא דמי' וע"כ אעפ"י דבכל איסורי הנאה אמרינן דבטיל אפי' לענין הנאה היינו משום דאמרינן דכמאן דליתא דמי' וע"כ בטל לענין הנאה ג"כ וכמו שביארתי על הירושלמי (פ"ה דע"ג ה' י"ב) ריב"ח בעי איסורי הנאה מהו שיבטלו בצירוף כו' התיב ר' יעקב קומי ר' יסא והתנן האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד כו' אלמא דווקא מלא הסיט בלא"ה בטיל אפי' לענין הנאה ג"כ זהו דווקא בשאר איסורים דאמרינן דכמאן דליתא דמי' אבל לענין יי"נ דס"ל לחזקי' דחומר הוא ביי"נ וע"כ אם המים נמכרים במדה אסור דהא מתהנה וכל זה הוא לחזקי' אבל לר' יוחנן וכן לשיטת הש"ס דילן בע"ג (ד' ע"ג) דס"ל דאפי' ביי"נ אמרינן רואין את מינו כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אלמא דאפי' לענין יי"נ אמרינן דכיון דבטל כמאן דליתא דמי' וע"כ אינו אוסר מינו וע"כ מים ביין או יין במים אם אין בהם בנ"ט אמרינן נמי דכיון דנתבטל הוי כמאן דליתא וע"כ מותר בהנאה ועל כן. לא הביאוהו הפוסקים ודוק:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"י דכתובות ה"ז) כתב לזה בלשון מתנה ולזה בלשון ירושה אמר ר' יוחנן נראים דברים בלשון מתנה זכה בלשון ירושה לא זכה אמר ר' פנחס אתא עובדא קומי ר' ירמי' מכיון דר' אלעזר אמר אולפן ור' יוחנן אמר נראין הלכה כר"א אמר שמואל ולא ר' מאיר אמרה ואין נראית שמא כלום היא ולא כן אמר ר' יסא בשם ר' יוחנן צמר בכור שטרפו בטל ברוב ואייתי ר' חייא ציפוראה קומי ר' אימי ליטרא בשמונה ולא הודו אילולי דאמר ר' יסא ולא מתניתא היא האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד משער נזיר מפטר חמור בשק ידלק השק כו' ופי' הפ"מ ולא ר' מאיר אמרה ואין נראית שמא כלום היא פי' כיון דר"מ קאמר דלשון מתנה לזה מהני לזה וכמו דאמרינן בב"ב (ד' קכ"ט) אמר ר"ש מנא אמינא לה דתני האומר תנו שקל לבני בשבת וראוים ליתן להם סלע נותן להם סלע ואם אמר אל תתנו כו' ואם מתו ירשו אחרים תחתיהן בין שאמר תנו ובין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי כו' וכן מקשה בירושלמי דא"כ מוכח מדר"מ דלשון מתנה של זה מהני ללשון ירושה של זה: וע"ז מביא ראי' מהא דלא כן אמר ר' יסא בשם ר' יוחנן צמר בכור שטרפו בטל ברוב. ואייתי ר' חייא ציפוראה קומי ר' אימי ליטרא בשמונה ולא הודו אילולי דאמר ר' יסא ולא מתניתא היא האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד כו' ופי' הפ"מ שלא הודה לי' ר' אימי להיתר משום מתניתין דהאורג מלא הסיט וכמו שנדחה התם הא דר' יוחנן מחמת ר"מ והכא נמי נדחה דברי ר' יוחנן מחמת הא דר' מאיר:

והוא תמוה דמה לי להביא ראי' להקשות על הא דר' יוחנן מר' מאיר ועיין תוס' כתובות (ד' ח') ע"כ נראה לי שמביא ראי' ע"ז המקשה על הא דר' יוחנן דאמר דלשון מתנה לזה לא מהני לזה וע"ז מקשה מר' יוחנן דאם אמר תנו שקל לבני כו' דאם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם דבריו קיימים אלמא דמהני לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה ולכאורה הא ר"מ יחידאה הוא ורבנן פליגי עלי' אך הא דרבנן פליגי עלי' משום דס"ל דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת. אבל בזה דאמר דלשון מתנה של זה מהני ללשון ירושה של זה בזה לא פליגי. וע"כ הלכה כר"מ בזה ואיתותב דברי ר' יוחנן:

וע"ז מביא ראי' מהא דאמר ר' יוחנן צמר בכור שטרפו בטל ברוב. ואייתי ר' חייא ציפוראה קומי ר' אימי ליטרא בשמונה ולא הודו אילולי דאמר ר' יסא ולא מתניתא היא כו' הנה יש שם ט"ס וצ"ל כמו דאיתא בירושלמי הכא ולא הודו אילולי דאמר ר' יסא ולא מתניתא היא כו' (פי' שלא הודו לר' יוחנן דצמר בכור שטרפו בטל ברוב. עד דאמר ר' יוסי ולא מתניתא היא דתנן האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד. וא"כ דווקא באורג מלא הסיט דהוי דבר חשוב אבל בצמר בטל ברוב וע"כ סמכו על זה להביא מר"מ דצמר בכור שטרפי בטל ברוב ואע"ג דההיא מתניתין אתי' כר' מאיר דאמרינן בירושלמי הכא מאן תנא סיט ר"מ ברם כרבנן הוא סיט הוא פחות מסיט דהא רבנן פליגי עלי' ואמרי דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ואפ"ה כיון דבזה לא פליגי על ר"מ מביאין ראי' מזה דצמר בכור שטרפו בטל ברוב רבנן לא פליגי עלי' אלא דאפי' סיט נמי בטיל משום דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד. וא"כ הכא נמי אע"ג דרבנן פליגי עלי' דר"מ אעפ"כ בזה דמוכח דר"מ סובר דלשון מתנה של זה מהני לזה בזה לא פליגי. וא"כ הלכה כר"א ולא כר' יוחנן ואפי' אמר בפירוש אינן נראין עכ"ז מוכח מר"מ דמהני לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה דרבנן לא פליגי עלי' בזה ודוק:

שם הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו יודע איזהו ר"מ אומר ידלק כל הבגד וחכ"א יעלו בא' ומאתים כו' ר' יוסי בשם ר' יוחנן הדא דתימר בקדשי' שיש להם מתירין אבל בקדשים שאין להם מתירין צריכים סיט התיב ר' יוסי והא מתניתא פליגא האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד ובכור לאו כקדשים שיש להם מתירין וכו':

והנה הירושלמי הזה הוא תמוה שהמפרש מהרא"פ פי' דהא יש לו מתירין ע"י זריקה והקרבת אימורים לכהנים ע"ש. והוא תמוה דר' יוסי מקשה והא מתניתא פליגא האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד ובכור לאו כקדשים שיש להם מתירין וזה הקושי' אינה רק לעקבי' בן מהללאל בבכורות (דף כ"ה) אבל חכמים סוברים דצמר בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו דאסור וא"כ לא הוה דשיל"מ וכמו שכתב המפרש מהרא"פ ואין תירוץ לקושי' דלא חש לה דהכא אין לו מתירין דהכא ע"כ מיירי בשער הנתלש בעודו חי ואז אף לכהנים אסור שער הנתלש שאין ניתר אלא מה שלא נתלש בעודו חי כדאיתא בבכורות ובפ"ק דעדיות בפלוגתא דעקבי' וחכמים בשער בעל מום שנתלש ואח"כ שחטו והוא אסור לעולם עכ"ל ועי' בבכורות (ד' כ"ו) אמר ר"נ הלכה כר"י כו':

ע"כ נראה לי דאיפשר לומר דהירושלמי ס"ל דבכור תם צמרו אסור מדאורייתא וכן משמע מפירש"י שהביאו התוס' בבכורות (דף כו') בד"ה התולש צמר מעולה תמימה וכתבו שיש פירוש מרש"י שכתוב בהם שהוממה ואח"כ נפדית ושחטה כו' משמע דאי לא נפדית אסור מדאורייתא וע"כ הוה יש לו מתירין ע"י שישחטנו ויזרקנו והזריקה מתרת את העור וכמו שהביאו התוס' בזבחים (דף פ"ו) מעצמות שפרשו לפני זריקה דהזריקה מתרת ואע"ג דאח"כ אסור מדרבנן משום קנסא אעפ"כ הוי כמו חמץ שכתבו הפוסקים דהוה דשיל"מ לאחר הפסח ואע"ג דאח"כ אסור מדרבנן משום גזירה שמא ישהה אעפ"כ הוי דשיל"מ:

ועוד דלשיטת הירושלמי כ"ע מודו בזה וכמו שביארתי כמה פעמים דר"י ס"ל (ס' פ"ג) דחלה דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא משום דהוה כמין במינו כיון שיכול לבוא לידי היתר כמו שביארתי שם בארוכה וא"כ הוה בודאי דשיל"מ מדאורייתא לדרבנן דבשלמא לשיטת הש"ס דילן דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן ע"כ איפשר לומר כיון דסוף כל סוף אסור מדרבנן לא הוי דשיל"מ אבל לשיטת הירושלמי דהא דדשיל"מ לא בטל הוי מדאורייתא משום דהוי מין במינו וא"כ אעפ"י שאסור אח"כ מדרבנן אעפ"כ הוי דשיל"מ דאיך נאמר דמשום שאסור מדרבנן לא הוי דשיל"מ מדאורייתא וע"כ איפשר לומר דאפי' הוי ספק דילמא ימות הבכור ולא יהי' מותר והפוסקים כתבו דדשיל"מ לא הוי אלא אם המתיר בודאי עתיד לבוא כמו דאיתא בש"ע (ס' ק"א) זה אינו דזהו דווקא לשיטת הש"ס דילן דהטעם הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ כיון שאין המתיר בודאי עתיד לבוא א"כ איך יהי' אסור בזה שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו. בהיתר אבל לשיטת הירושלמי שהוא אסור מדאורייתא משום דהוה כמו מין במינו ע"כ אין נ"מ בין אם המתיר עתיד לבוא בודאי דמ"מ אסור כיון שיכול לבוא לידי היתר ובזה יתיישב מה דאיתא בירושלמי (פ"ו דנדרים ה"ד) אלו נדרים מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין אי כדבר שאי, לו מתירין ופשיט שם מהקדש דהוה דבר שאין לו מתירין כמו שביארתי במ"א ולא מחלק כמו שמחלק בש"ס דילן בין מצוה לאתשולי לשאין מצוה לאתשולי בנדרים (דף נ"ט) דלשיטת הש"ס דילן דהטעם הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"כ כיון שאינו מצוה א"כ אינו עומד לכך בודאי ע"כ לא הוה דשיל"מ משא"כ לשיטת הירושלמי דכיון שאיפשר שיש לו היתר ע"כ הוי מין במינו א"כ כיון שיכול לבוא לידי היתר הוי דשיל"מ ודוק]:

ולפי זה צריך לומר דהירושלמי ס"ל דצמר של בכור תם אסור מדאורייתא ולא כמו שכתבו התוס' בבכורות (דף כ"ה) בד"ה שער כו' ואפי' בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה אלא מדרבנן כדמוכח לקמן גבי תולש צמר מעולה תמימה [ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"א מה' מעילה ה"י) שכתב ואפי' בתמימה ואפי' תלש בידו לא אסור מן התורה כי אם מדרבנן כ"כ התוס' פ"ב דחולין (ד' ל"ו) ובבכורות (ד' כ"ה) עכ"ל והירושלמי ס"ל דצמר של בכור תם אסור מדאורייתא וע"כ הוי דשיל"מ עד הזריקה אעפ"י דאח"כ אסור מדרבנן אעפ"כ הוי דשיל"מ כמו שביארתי ובירושלמי שאחר זה יתבאר עוד בזה:

עוד בירושלמי שם אית דתני לה בשם ר"מ ואית דלא תני לה בשם ר"מ מאן דתני לה בשם ר"מ אית לי' עשרה דברים מקדשים מאן דלא תני לה בשם ר"מ מנן אית לי' עשרה דברים מקדשים ר"מ כר"ע דאמר אף ככרות של בעה"ב:

והנה המפרש מהרא"פ פירש אית דתני לה בשם ר"מ דבמוקדשים אוסר בכל שהוא מאן דתני לה כו' עשרה דברים מקדשים א' בגד שצבעו בקליפי ערלה ב' האורג מלא הסיט וכן בכור כו' חדא מילתא היא ובמוקדשים כל שהוא ד' חבילי תלתן וששה דברים דלקמן בפירקין הרי עשרה וע"ז אומר מאן דלא תני לה בשם ר"מ מנן אית לי' עשרה דברים מקדשים. כיון דר"מ אינו סובר דבמוקדשים מקדשים כל שהם וע"ז אומר שסובר ר"מ כר"ע דאמר אף ככרות של בעה"ב: והנה לכאורה אינו מובן דמה שייך הא דמוקדשים מקדשי' כל שהם דהטעם הוא לר' יוחנן מחמת דהוה דבר שיש לו מתירין להני עשרה דברים דהטעם משום דחשוב כמו את שדרכו למנות וכמו דאמרינן לקמן בירושלמי חד אמר דברי ר"מ עשרה דברים מקדשים וחרנא אמר כל הדברי' מקדשים (פי' כמו דאמרינן ביבמות (דף פ"א) ר' יוחנן סבר את שדרכו למנות שנינו. ור"ש בן לקיש סבר כל שדרכו למנות שנינו:

אך המפרש מהרא"פ שגה בזה דהא התוס' כתבו ביבמו' (שם) בד"ה ר' יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו ובירושלמי משמע דלא הוי אלא עשרה דברים את שדרכו ונראה דהיינו אותן ששה דברים דקאמרי רבנן וחבילי תלתן הרי ד' ובגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערבה באחרים וצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ותרי מילי חשיבי הרי ט' ואורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד עשרה ואית דחשיב ככרות של בעה"ב בעשירית וא"כ אין הא דמוקדשים אוסר בכל שהוא במנין עשרה דברים:

אך אעפ"כ צריך להבין. דא"כ מ"ט דלא תני לה בשם ר"מ להא דהאורג מלא הסיט מצמר הבכור ואי משום דס"ל דמלא הסיט לא הוי את שדרכו למנות ולא הוי רק כל שדרכו למנות. אם כן תקשה דהא לפי מה שכתבו התוס' דבגד שצבעו בקליפי ערלה. והצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד הוי ב' דברים וא"כ כיון דס"ל למאן דלא תני לה בשם ר"מ דמלא הסיט אינו חשוב את שדרכו למנות רק כל שדרכו למנות א"כ חסר לה עוד מהני עשרה דברים הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד דא"כ לא חשיב לה את שדרכו למנות [וא"כ מוכרחין אנו לומר דלענין צביעה הוי מלא הסיט את שדרכו למנות אבל לענין אריגה לא הוי חשוב כמו את שדרכו למנות. ואי משום דכחדא חשיב לי' א"כ לא הוי עשרה דברים אעפ"כ מ"ט לא תני לה בשם ר"מ:

ע"כ נראה לי לבאר דלכאורה קשה טל הא דאמר לעיל ר' יוסי והא מתניתא פליגא האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד ובכור לאו כמוקדשים שיש להם מתירין הוא. וכמו שביארתי דגיזת הבכור אסור מחיים משום ולא תגוז דאפי' הגיזה עצמה אסורה. וא"כ הוי דבר שיש לו מתירין דמאי מקשה דילמא באמת מיירי בבכור בעל מום לאחר שנשחט ואינו אסור רק משום גזירה שמא ישהה וא"כ לא הוי דשיל"מ:

ע"כ נראה לי דהירושלמי סובר דא"כ לא הוה אמרינן דמלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד כיון שהוא מדרבנן צריך שיהא בטל. וס"ל דאפי' באת שדרכו למנות נמי בדרבנן בטל. דלא מצינו אפי' באת שדרכו למנות אפי' בדרבנן לא בטל. וצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וכן חבילי תלתן של כלאי הכרם היינו משום דסובר דלא בטלה קדושת הארץ והא דחולק בליטרא קציעות הוא משום דהוי כל שדרכו למנות ועוד דתרומה הוי דרבנן אפי' לא בטלה קדושת הארץ וכמו שביארתי רפ"ו דשביעית ועיין תוס' יבמות (דף פ"א) ד"ה מאי כו' וצ"ע ודוק. רק ר' יהודא ס"ל דכל דבר שדרכו למנות אפי' בדרבנן לא בטיל וכמו דאמרינן בביצה (ד' ג') אמר ר"פ האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל וכש"כ בדאורייתא אבל במלא הסיט דאתי אליבא דר"מ כמו דאמרינן בירושלמי (שם) מאן תנא סיט ר"מ ברם כרבנן הוא סיט הוא פחות מסיט:

וא"כ כיון דאתי כר"מ ולא מצינו דיהא ס"ל דאפי' בדרבנן לא בטיל אך כל זה הוא אי אמרינן כמו דאיתא בש"ס דילן (שם) דתנן ליטרא קציעות שדרסה בעיגול ואינו יודע באיזה עיגול דרסה עפ"י חבית ואינו יודע באיזה חבית דרסה כו' רבי מאיר אומר רבי אליעזר אומר רואין את העליונות כאלו הן פרודות כו' ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורין והשולים מותרין ר' יהודא אומר ר' אליעזר אומר אם יש שם מאה פומין יעלו כו' וא"כ לפי שיטת הירושלמי (פ"ד דתרומות) ליטרא קציעות שדרסה עפ"י חבית ואינו יודע היכן דרסה ר"א אומר אם יש שם מאה ליטרין מעלה כו' ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין מעלה ואם לאו הפומין אסורין והשולים מותרי' ד"ר יהודא ר"מ אומר ר"א אומר אם יש שם מאה פומין יעלה ואם לאו הפומין אסורים והשולים מותרים ר' יהושע אומר אפי' יש שם שלש מאות פומין לא תעלה כו' וא"כ לשיטת הירושלמי אדרבא ר"מ ס"ל דכל דבר שדרכו למנות אפי' בדרבנן לא בטיל:

אך זה ניחא דהא אמרינן שם הדא מסייע לר' יוחנן דאמר תניין איך הדא מסייע לדברי ר"מ דאמר כל הדברים מקדשים הדא אמרה דלעת אפי' א' ממאה אוסר בה וכמו שביארתי שם דר' יוחנן אומר דתניין אינון דתנא דמתניתין ודאי לא סבר לה דר"מ ס"ל דכל שדרכו למנות אלא את שדרכו למנות דהא תנן (פי"ז דכלים) הרימון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני באדן שיהי' מקדשים כל שהן כו' אלמא דר"מ סובר דאת שדרכו למנות (לפי גירסת התוס' בזבחים (דף ע"ב) דר' יהודא אומר לא הוזכרו רימוני באדן וחצירי גבע אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום וא"כ סובר ר' יהודא דכל שדרכו למנות וע"כ אפי' סתם רימונים נמי הוי כל דבר שבמנין:

וע"כ כיון דבמתניתין תנן דר"מ סובר את שדרכו למנות א"כ פליגי ר"מ ור"י בהיפוך וכמו לפי הש"ס דילן א"כ לא מצינו שיהי' ר"מ סובר דאת שדרכו למנות אפי' בדרבנן לא בטיל וכמו דאמרינן ביבמות (דף פ"א) א"ל ר' יוחנן לר"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עיגול בעיגולים עולה כו' מי סברת כל שדרכו למנות שנינו את שדרכו למנות שנינו ועיין תוס' שם בד"ה מאי הוא כו':

וא"כ מוכח דמתניתין מיירי בבכור תם או בעל מום שלא נשחט עדיין דלאחר שחיטה היה בטל כיון דלא הוי רק דרבנן וע"כ פריך ר' יוסי לר' יוחנן שאומר דהא דמוקדשים הוא בכל שהוא משום דהוה דשיל"מ. וע"כ פריך מבכור דהא בכור הוי נמי כמוקדשים שיש להם מתירין דבודאי איירי קודם שחיטה. וע"ז אומר אית דתני לה בשם ר"מ ואית דלא תני לה בשם ר"מ ופי' ששונה כר' יהודא דס"ל דכל שדרכו למנות אפי' בדרבנן לא בטיל [וא"כ אפי' אם תאמר דכמלא הסיט הוי את שדרכו למנות אך כיון דס"ל לר' יהודא דכל שדרכו למנות מכש"כ דאית לי' את שדרכו למנות וזה בודאי דס"ל דאפי' בדרבנן לא בטיל. וא"כ מתורץ מה דפריך ר' יוסי מבכור דאיכא למימר דאיירי בבכור בעל מום לאחר שנשחט ואע"ג דהוי דרבנן אעפ"כ לא בטיל ואם כן לא קשה מזה דהא לא הוי דשיל"מ כיון דמיירי לאחר שנשחט:

ולפי"ז איפשר לומר דמתרץ נמי בזה קושי' קמייתא: דאמרינן שם בירושלמי תמן תנינן אלו הן הנשרפין ותנינן אלו הן הנקברים הכא את אמר ישרפו והכא את אמר יקברו אמר ר' יוחנן כאן בשק כאן בשיער כו' אבל לפי מה דמתרץ כר' יהודא אתי שפיר דהא ר' יהודא אית לי' דאם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי וכמו דאמרינן בתמורה (דף ל"ד) ואם לאו אוקמה כר"י דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי [**ובזה ** אפשר ליישב קצת דמאי שייך הא דר' יהודא להקושי' שהקשה הש"ס ולבטלינהו ברובא וכמו שנדחקו התוספות שם אך איפשר לומר דהקושי' הוא דליבטל שק ברובא אע"ג דהוי מלא הסיט ומלא הסיט הוא דבר חשוב. אך אפשר לומר דמקשה על צמר בכור וס"ל הש"ס לפי שיטת התוס' דלא הוי רק דרבנן אפילו קודם שנשחט [או לפי מה שביארתי קאי בשיטת הירושלמי דמחיים הוי דשיל"מ וא"כ מוכרחין אנו לומר דקאי לאחר שחיטה וע"כ פריך דליבטל שק ברובא כיון דהוי דרבנן וע"כ ניחא דאע"ג דסיט הוי דבר חשוב וכמו דתנן הצובע מלא הסיט בבגד ידלק הבגד אלא ודאי דבדאורייתא ניחא לי' רק דפריך על צמר בכור כיון דהוי דרבנן וע"כ משני בציפרתא דבציפרתא לא בטיל אפי' בדרבנן:

וע"ז אומר אח"כ אמר ר' ירמי' הא מני ר' יהודא היא דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי וא"כ כיון שמתורץקושי' הראשונה ממילא מתורצת קושיא השני' דפריך וליבטל שק ברובא דהא ר' יהודא ס"ל דכל שדרכו למנות אפילו בדרבנן לא בטיל וא"כ לא צריך לאוקמינהו בציפורתא וע"ז אמר לי' קשי' לשלפינהו ואת מוקמת לי' כר' יהודא דהמקשה הי' סבור שזה תירוץ על הא דמשני בציפרתא ועל הא דפריך ציפרתא לשלפינהו וע"ז אומר דלא קאי על זה דבאמת בציפורתא אם אפשר למשלפינהו צריך לשלפינהו אלא דאם אי אפשר לשלפינהו לא בטיל כיון דאתי כר' יהודא דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי א"כ אתי נמי כר' יהודא דס"ל דכל דבר שדרכו למנות אפילו בדרבנן לא בטיל ומלא הסיט בודאי דלא גרע מכל דבר שדרכו למנות דס"ל לר' יהודא דאפילו בדרבנן לא בטיל.

והנה דברי התוספות צריך עיון שכתבו דאפילו בצמר של בכור תם נמי אינו אסור אלא מדרבנן דהא משמע בחולין (ד' קל"ה) קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא דאמר ר' יוסי כו' ופי' רש"י אפ"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה נמי גיזתה דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי בדק הבית מאי דלא אקדיש לא אקדיש כו' וא"כ משמע דהגיזה קדוש (ואין לומר דזה לא נאמר רק לענין דפשטה קדושה בכולה לענין הלאו דלא תגוז אבל לא דהגיזה עצמה קדושה ועוד דלפי הגירסא שם ברש"י בעבר וגזז א"כ כל הקושי' הוא רק לענין כיון דהגיזה קדוש א"כ איך שייך נתינה לכהן ועיי"ש במהרש"ל ובמהרש"א] ואיפשר לומר דסברת התוספות דבגיזה שייך כחישה כמו דאמר תחילה אי הכי קדשי מזבח נמי קדשי מזבח כחשי ופריך קדשי בדק הבית נמי ומשני דאמר חוץ מגיזה וכחישה וע"ז אומר אפ"ה פשטה קדושה בכולה והיינו על כחישה דזהו בגוף הקדשים אבל בגיזה דהוא חוץ לגופה לא אמרינן דפשטה הקדושה בכולה (ועיין בתמורה (ד' י"א) בעי מיני' מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה ופי' רש"י בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה משמע דרש"י סובר דבגיזה ליכא הכחשה] אך התוספות סברי דבגיזה איכא נמי כחישה וקושי' הגמרא קאי על כחישה:

והנה ראיתי למהריט"א (פ"ג דבכורות) שהביא תוספות שכתבו שיש לחלק בין אם קדוש בקדושת עצמו כגון בכור שזה אינו קדוש רק עצמות הבכור ולא על הגיזה שהיא חוץ מגופה משא"כ אם מקדיש אמרינן דפשטה קדושה בכולה והביא ראי' מהא דאמרינן דאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל וכתב על זה המהריט"א שחפש ולא מצא לא במעילה ולא בתוספתא כו' עיין שם ותמיהני עליו דהא זהו גמרא מפורשת בפסחים (ד' ל"ג) מר ברי' דרבא אמר הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהם מתכוין כשאינו מתכוין כו' תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל. וא"כ מוכח בפירוש דבקדשים אם הקדישו הקדושה מתפשטת על הגיזה נמי:

אך לפי"ז קשי' דא"כ איך אמרינן בבכורות (ד' כ"ו) בעי ר' ינאי התולש צמר מעולה תמימה כו' אלא צמר שנתלש מעולה תמימה מהו. וא"כ כיון דאסור מחמת הקדש מאי קא מיבעי לי'. ע"כ צריך לתרץ כמו שתירצו התוס' דהזריקה מתרת כמו דאמרינן בזבחים (ד' פ"ו) בעצמות שפרשו לפני זריקה דהזריקה מתרת. וע"כ איפשר לומר דאפי' בבכור בעל מום או פסולי המוקדשים אסור משום ולא תגוז דאפי' הגיזה עצמה נמי קדוש והא דאמרינן התם דהטעם גזירה שמא ישהה היינו לאחר ששחטו דהשחיטה נמי מתרת מדאורייתא. אלא דאסור מדרבנן משום שמא ישהה [וכן כתב המהריט"א שם]:

ולפי"ז יתבאר הירושלמי שפיר דקאמר התיב ר' יוסי והא מתניתא פליגא האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד. ובכור לאו כמוקדשים שיש להם מתירים דבין בכור תם ובין בכור בעל מום יש להם מתירים בבכור תם הוא ע"י זריקה. ובבכור בעל מום ע"י שחיטה ודוק:

והכי משמע נמי מהא דאמרינן בחולין ש ל"ו) ומ"ש דם חללים דמכשיר דכתיב ודם חללים ישתה. דם שחיטה נמי כתיב על הארץ תשפכנו כמים ההוא למישרי דמן דפסולי המוקדשין בפטור קא אתי ס"ד הואיל ואסירא בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה קא משמע לן. והקשו התוס' דהא גיזה עצמה מותרת כו' עיי"ש. אבל לפי מה שביארתי דגיזה עצמה אסורה קודם שחיטה ניחא שפיר ואע"ג דאחר שחיטה ודאי מותרת מדאורייתא הגיזה עצמה. אך איפשר לומר דמיירי דמקיז דם קודם שחיטה. וכמו דאמרינן בברכות (ד' ל"א) דאמר רב הונא א"ר זעירא המקיז דם בבהמת קדשים מעל (וכן כתב המהריט"א] אבל עכ"פ מוכח מזה דהגיזה עצמה אסורה. וכמו שמוכח מהירושלמי וכמו שביארתי ודוק:

מתניתין מי שהי' לו חבילי תלתן של כלאי הכרם כו' שהי' ר"מ אומר את שדרכו להמנות מקדש וחכ"א אין מקדש אלא ששה דברים כו' ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר דברי ר"מ עשרה דברים מקדשים וחרנא אמר דברי ר"מ כל הדברים מקדשים ר' יעקב בר אחא אמר שמועתא מתניתין פליגי על מ"ד דברי ר' מאיר עשרה דברים מקדשים דתנינן תמן אמר ר' יהודא לא הוזכרו רימוני באדן וחצירי גבע אלא שיהי' מתעשרין ודאי בכל מקום. (והוא ט"ס וצ"ל מתניתא פליגא על מ"ד דברי ר"מ כל הדברים מקדשים דתנינן תמן למה הוזכרו רימוני באדן אלא שיהי' מקדשים כל שהוא דברי ר' מאיר) וכן כתבו התוס' בזבחים (ד' ע"ב) שיש ט"ס בירושלמי] וע"ז אומר ושאר כל הרימונים אין דרכן להמנות. אלא רימוני בדן ע"י שהם חביבים דרכן להמנות ושאר כל הרימונים ע"י שאין חביבין אין דרכן להמנות:

והנה משמע מהירושלמי דסתם רימונים חשיבי בכל שדרכו. דאי לאו הכי מאי מקשה על מ"ד כל הדברים מקדשים דילמא סתם רימונים לא חשיבי כל שדרכו למנות כלל [אך איפשר לומר שע"ז משני ששאר רימונים לא חשיבי כלל. ולא הוי אפי' בכלל כל שדרכו להמנות]. והנה התוס' בזבחים שם הכריחו דר' יהודא ס"ל דכל הרימונים חשובים כל שדרכו דהא ר' יהודא סבר דליטרא קציעות לא בטלה בריש ביצה (ד' ד') וקתני לא הוזכרו רימוני באדן לענין קידוש. אלמא כל הרימונים מקדשין ושוו לרימוני באדן דאי רימוני בינונים אין מקדשין א"כ הי' לו להזכירן לענין קידוש כמו לר' מאיר:

אך לפי מה שביארתי לעיל (רפ"ב דערלה) שיטת הירושלמי דר' יהודא ס"ל דכל שדרכו למנות בטיל ואדרבא ר"מ מחמיר טפי וס"ל לחד מ"ד דכל הדברים מקדשין וא"כ לכאורה תקשה דאמאי לא חשיב ר' יהודא רימוני באדן לענין קידוש. דהא בהני ששה דברים מודה ר' יהודא וכמו שביארתי (שם) דלשיטת הירושלמי הני חכמים הוי ר' יהודא אך כבר ביארתי הירושלמי דתניין אינון ותנא דמתניתין סובר דר"י מחמיר וסובר כל שדרכו למנות ע"כ לא חשיב רימוני באדן ועיין במה שביארתי לעיל בפ"ב דערלה תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה בחולין ועיין בתוס' דיבמות (ד' פ"ב) ד"ה דברי הכל כו' נראה לפרש דטעמא כו' ובחולין (ד' ש ד"ה שאני כו' ודוק ובמ"א יתבאר: