תני הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן הביכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלן ולא למטן אית תנא תני הפאה והביכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלן ולא למטן מה נפיק מן ביניהון והן חד מס' דפחית מס' (כצ"ל) מאן דמר הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלי' מאן דמר הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות כו'. והראיון מתני' בראיית פנים אבל בראיית קרבן יש לה שיעור ואתיא כמו דמר ר' יוחנן מעה כסף שתי כסף ד"ת תנא ר"י ראי' כ"ש חכמים הן שאמרו מעה כסף שתי כסף כו' לא אתא מישאול אלא כהדא דתני ר' הושעיא לא יראו פני ריקם אפי' כ"ש חכמים הן שאמרו מעה כסף כו' אמר ר"י בר בון ר"י כדעתי' דר"י אמר כל השיעורים הלמ"מ ר' הושעיא כדעתי' ר' הושעיא אמר האוכל איסור בזמן הזה צריך לרשום את השיעור כו' אמרי חזר בו ר"י מן הדא ר' יונה ור"י אמרין לא חזר ביה ועוד מן הדא כו' חזקי' אמר חולק אדם את חובתו לשתי בהמות ור"י אמר אין אדם חולק את חובתו לשתי בהמות:

והנה הא שאומר דאית תני דהפיאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן. אין הפירוש שאין לה שיעור כלל שאפי' כל שהוא נמי דהא תנן לקמן דאין פוחתין לפיאה מששים. ועוד דהא אפי' ביכורים דאמרינן בירושלמי דאין להם שיעור למעלן ולא למטן. אעפ"כ אמרינן בירושלמי (רפ"ג דביכורים) תני ביכורים א' מששים ראשית הגז א' מששים תרומה טמאה א' מס'. אלא ודאי דבזה לא פליגי דהפיאה בס' אלא דפליגי בהא דאם יש לה שיעור אין לה דין פיאה עד שישלים לששים ולמאן דתני הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן היינו אם הפריש פחות מס' יש להם דין פיאה. ומה שצריך להשלים אח"כ עד ששים היינו שרמי עליו חיובא דרבנן להשלים עד ששים אבל לא מחמת שפיאה יש לה שיעור ע"כ מה שנתן כבר נפטר ואם חזר והו חייב במעשרות. והוא משום שהפיאה כבר נשלם והא שצריך להוסיף אח"כ היינו רק שיש חיוב על הגברא להשלים השיעור וע"כ מה שנתן נפטר מיד מן המעשר וההוספה חייב במעשרות דאין לה דין פיאה עד שישלים. וא"כ למ"ד דהפיאה יש לה שיעור מלמטן אע"ג דהוי מדרבנן אעפ"כ כיון שחכמים תקנו השיעור בס' ע"כ אין לה דין פיאה עד שישלים השיעור.

ולכאורה היה יותר טוב להגיה מה שנתן נתן חזר והוסיף פטור מן המעשרות עד שעה שישלים ומאן דמר הפיאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות (וכן הוא בהגהת הגר"א) ולא כמו שהביא המ"ל ברמב"ם (פ"א ה' מ"ע). ולפי זה לא יהי' נ"מ רק בההוספה דאי אמרינן דהפיאה יש לה שיעור ע"כ אם הוסיף אח"כ פטור מן המעשר ומ"ד הפיאה אין לה שיעור אם חזר והוסיף חייב במעשרות. אבל מה שנתן פטור מן המעשר אפי' לא השלים כיון דהפיאה אין לה שיעור מדאורייתא. והא שאומר תחילה מה שנתן נתן היינו דאין שייך לומר מה שנתן כבר נפטר. דהא עדיין לא נפטר השדה מהחיוב דהא צריך להוסיף וההוספה נמי פטור מן המעשר משא"כ אי אמרינן דהפיאה יש לה שיעור ע"כ מה שנתן כבר נפטר פי' שהאדם נפטר מחיוב פיאה והוסיף אח"כ חייב במעשר. ואעפ"י שצריך להשלים מדרבנן אעפ"כ כבר נפטר מחיוב פיאה ע"כ מה שהוסיף אח"כ חייב במעשר:

ובזה יתבאר מאי דאמרינן בירושלמי והראיון מתניתין בראיית פנים אבל בראיית קרבן יש לה שיעור ואתי כמו דמר ר' יוחנן מעה כסף שתי כסף ד"ת פי' וא"כ יש לה שיעור למטה ומתניתין דתנן דהפיאה והביכורים כו' אין לה שיעור למטה ג"כ. ע"כ צריך לומר דהראיון היינו בראיית פנים וזהו דווקא לר' יוחנן דאמר מעה כסף כו' הוא הלמ"מ וכמו דאמרינן א"ר יוסי קומי ר' יוחנן ראי'כל שהוא וחכמים הן שאמרו מעה כסף כו' א"ר יוסי בר בון ר' יוחנן כדעתי' דאמר כל השיעורים הלמ"מ כו' מעה כסף שתי כסף ד"ת. ר' הושעי' כדעתי' דר' הושעי' אמר האוכל איסור בזמן הזה צריך לרשום עליו את השיעור שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה עליו את השיעור ויהי' יודע מאיזה שיעור אכל ועיין ביומא (דף פ') אמרו חזר בו ר' יוחנן מן הדא ופי' מזה שאמר דהשיעורים הם הלמ"מ) דמוכח מהא דאמר ר' יוחנן בירושלמי (פי"א דסנהדרין) ר' יוחנן בשם ר' הושעי' אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס כגון הנבילה כגון השרץ שעיקרן מד"ת ופירושן מד"ס א הפ"מ שטומאתן כתוב בתורה ופירושן בכמה שיעורן לטמא הוא מד"ס) א"ר זעירא לעולם אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס כגון הנבילה כגון השרץ שעיקרן מד"ת ופירושן מד"ס כו' זחלין אפוי דרב הושעי' כו' א"כ משמע דחזר בו ר' יוחנן וסובר כר' הושעי' דהשיעורים חכמים הם שנתנו. ואפ"ל דע"כ אמר דזחלין אפוי דר' הושעיא משום שהודה לו דשיעורין הוי מד"ס. וע"כ מתחייב הז"מ כמו דאמר שאינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ר' יונה ור' יוסי תרוייהון אמרי לא חזר בו ועוד מן הדא דאמר ר' לא אתפלגון חזקי' ור' יוחנן חזקי' אמר אדם חולק את חובתו לשתי בהמות. ר"י אמר אין אדם חולק את חובתו לשתי בהמות. ופי' וא"כ מוכח מזה שר' יוחנן לא חזר בו מזה שאמרו דהשיעורים הם הלמ"מ. וע"כ סובר דאין אדם חולק את חובתו לשתי בהמות. דכיון דהשיעורים הם הלמ"מ א"כ הוי דין תורה שלא יפחות מזה השיעור. ע"כ אין אדם חולק את חובתו לשתי בהמות דבעינן שיהא הקרבן גופא מעה כסף. משא"כ אי אמרינן דחכמים הם שנתנו זה השיעור א"כ הוי רק חיוב על גברא שלא יביא קרבן ראי' פחות ממעה כסף וחגיגה שתי כסף. ע"כ אם חולק אדם את חובתו לשתי בהמות אף ע"פ שאין בקרבן גופא זה השיעור אעפ"כ כיון דהחיוב הוא רק על גברא שיביא דבר חשוב. ע"כ אם חולק את חובתו לשתי בהמות נמי שפיר דמי. וא"כ מוכח לפי זה דר"י לא חזר בו מזה אלא דס"ל דהשיעורים הם הלכה למשה מסיני

והירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דאמרינן בחגיגה (דף ז') א"ר יוחנן כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה עד שבא ר' הושעי' ברבי ולימד הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה אבל חכמים אומרים הראי' מעה כסף וחגיגה שתי כסף. וא"כ חזר בו ר' יוחנן מזה שאמר דהראיון יש לו שיעור למטה אלא דהראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה. רק חכמים אומרים הראי' מעה כסף כו' וביומא (דף פ') אמרינן דאמר ר"י שיעורים של עונשין הלכה למ"מ אלמא דשיעורים הלמ"מ ואעפ"כ הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה. ואיפשר דע"כ אמר שיעורים של עונשין הלמ"מ לאפוקי שיעורים של קרבן ראי' דאין לה שיעור לא למטה ולא למעלה אבל לשיטת הירושלמי הוא כמו דס"ל בכל השיעורים שהוא הלמ"מ כן ס"ל נמי בראיון דלמטה יש לה שיעור דשיעורין הלמ"מ. וע"כ מביא ראי' דלא חזר בו כ' יוחנן דשיעורים הוי הלמ"מ דהא ס"ל דאין אדם חולק את חובתו לשתי בהמות משום דשיעורין גמירי שיהא הקרבן גופא מעה כסף ושתי כסף:

וע"ז מביא ראיה עוד שם דלא חזר בו ר"י מהא דאמר רשב"ל בשם חזקיה אדם טופל בהמה לבהמה ואין אדם טופל מעות למעות ור' יוחנן אמר אדם טופל מעות למעות ואין אדם טופל בהמה לבהמה והוא כמו שביארתי דלר' יוחנן דס"ל דאין אדם חולק את חובתו לשתי בהמות וא"כ ע"כ צריך להיות בבהמה גופא כשיעור ע"כ ס"ל דאין טופלין בהמה לבהמה אבל במעות טופלין בהמה אחת להשלים השיעור אבל חזקיה דס"ל דאדם חולק את חובתו לשתי בהמות ע"כ ס"ל דטופלין מה בהמה לבהמה. דבהמה אחת צריך שיהי' כולו מן החולין. אע"ג דלית בה כשיעור משום דשיעורין הוא רק מדרבנן ורמי החיוב רק על גברא. ורק טופלין בהמה לבהמה להשלים השיעור מדרבנן:

וע"כ כיון דלשיטת הירושלמי תלוי בהא דשיעורא הלמ"מ א"כ מוכח דלא חזר בו ר' יוחנן דמעה כסף שתי כסף ד"ת משא"כ לשיטת הש"ס דילן בחגיגה דאע"ג דחזר בו ר"י כמו שהבאתי מהא דחגיגה (ד' ז') אעפ"כ פליגי חזקי' ור' יוחנן בחגיגה (דף ח') דחזקיה סובר דטופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות. ור' יוחנן אמר טופלין מעות למעות כו' וכמו שפירש"י למר אתחזי לי' שפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא בהמה שלימה מן החולין. ולמר אתחזי לי' שפיר טפי כשחולין מעורבין עם כל אכילותי' כו' עיין שם:

וע"ז אומר שם בירושלמי האיך עבידא היו לפניו עשר בהמות והקריב חמש ביו"ט ראשון המותר מהו שידחה ליו"ט האחרון. ר' קרוספא אמר אתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר דוחה וחד אמר אינו דוחה. ולא ידעין מאן אמר דא. א"ל נפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון. ר' יוחנן דו אמר אדם טופל מעות למעות ואין אדם טופל בהמה לבהמה הוי דו אמר דוחה. ולרשב"ל דו אמר שטופל בהמה לבהמה ואין אדם טופל מעות למעות דו אמר אינו דוחה. פי' לר' יוחנן דאמר אדם טופל מעות למעות. וע"כ כיון שיש באותו קרבן גופא מדמי חגיג' ע"כ דוחה אפי' ביו"ט אחרון. אבל לחזקיה דאמר אדם טופל בהמה לבהמה. ע"כ דוקא ביו"ט ראשון דוחה ע"י טפילה אפי' בהמה לבהמה. אבל כיון שלא הקריב ביו"ט ראשון. ע"כ כיון שהבהמות הם גופים מחולקי' ע"כ אינו דוחה יו"ט האחרון:

שם ד' ל"ג מתני'. לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כו' ר' יוסי ב"י ב"ז בשם ר"א ר"נ ב"ע ומטי בה בשם ר"י הפריש ביכורים מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה. אמר ר' חגי קומי ר' יוסי מתניתא אמרה כן לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות עד שימרח הא אם מירח חייב משא"כ בתרומ' ולימא אף בכורים יהא חייב אע"פ שלא מירח ויידא אמרה דא למה נקר' שמן ביכורים שהם ביכורים לכל. וכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בה:

והנה המפרש מהרא"פ פי' בדחוקים גדולים ע"ש. וגם תמיהני דמה חלוק תרומה ממעשרות. וכן כתבו התוס' בסנהדרין (דף פ"ח) בד"ה ומירחו כו' וא"ת תרומה נמי ליתני שתורם ונותן לו. וכ"ת דתרומה בלאו הכי יפריש העני דכל פיאה חייבת בתרומה. ומסקי התוס' משום דפיא' הוי דבר מועט. ע"כ לא קאמר תרומה. וא"כ סברת התוס' שאין חילוק בין תרומה למעשר. ואמאי לא הביאו הירושלמי הזה. דס"ל דיש חילוק בין מעשרות לתרומ':

ע"כ נראה לי דיש ט"ס בירושלמי (וכצ"ל) הפריש בכורים מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה. ואמר ר' חגי קומי ר' יוסי מתניתא אמרה כן לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות עד שימרח הא אם מירח חייב משא"כ בתרומה. והוא ט"ס וצ"ל משא"כ בביכורים. פי' דבביכורים אע"פ שנתמרח וחל עלה חובת תרומה. אעפ"כ פטור. וע"ז אמר מתניתא אמרה כן.

וע"כ מקשה ולימא אף בביכורים יהא חייב אע"פ שלא מירח. פי' ומאי מייתי ראי' מהברייתא דתני משא"כ בביכורים. ומוכיח מינה דבכורים אע"פ שנמרח כטור מתרומ' גדולה. ע"ז פריך ולימא בביכורים יהא חייב אע"פ שלא מירח. פי' דילמא הא דקאמר משא"כ בביכורים היינו דהפיאה פטור קודם מירוח. אבל בביכורים יהא חייב אע"פ שלא מירח. ע"ז אמר ויידא אמרה דא (פי' שזאת אומרת שסובר כהדא דאמרינן דלמה נקר' שמן ביכורים שהם קודמים לכל וכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בה. פי' דכל הקודם אינו חייב בחבירו אלא שחבירו מתחייב בו. וא"כ האיך איפשר לומר שהביכורים אם לא הפריש עד שנתלשו חייב בתרומה כיון דביכורים הן והן קודמים לכל בודאי אינומתחייב וח"כ ודאי הפי' הוא בהברייתא דמשא"כ בביכורים דאע"פ שנתמרח פטור מת"ג. אע"ג דבפאה אם לא הפריש עד שנתמרח חייב בתרומות ומעשרות היינו משום דפיאה לא עדיפא מהפקר שהוא בין לעניים ובין לעשירים. וע"כ אינו פטור לאחר שנתמרח ועיין בתוס' סנהדרין דף פ"ח] דמשמע קצת דפיאה תלוי בהפקר דאם הפקיר לאחר מירוח חייב ע"כ חייב בפיאה לאחר מירוח בתרומה. אבל בביכורים אע"פ שהפריש מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה. אע"פ דלאחר מירוח נתחייב בתרומ'. [ואמרינן פ"ה דדמאי] תני העושה עיסה מן הטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי. חלה לא תאכל עד שיוציא עליו תרומה. תרומה לא תאכל עד שיפריש עליו חלה. אך התם דרשינן מקרא כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דחלה) העושה עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומה. תרומ' חייבת בחלה. מנין שהתרומה חייבת בחלה מן קושוי פתרון הדין קריי' מאותה שכתוב בה ראשית תרימו חלה. אע"פ שתרומה פטור מן החלה דהא אפי' דימוע פטור מן החלה כמו דאמרינן בנדה (דף מ"ז) אעפ"כ כיון שעושה עיסה מן הטבל וכבר נתחייב בחלה. ע"כ. התרומה חייבת בחלה. התם שאני דרבי קרא. אבל הפריש ביכורים מכרי ממורח. אע"פ שחל עלה חיוב תרומה. אעפ"כ ביכורים פטור מן התרומה דלמה נקרא שמן ביכורים שהן ביכורים לכל. וכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בה. אבל הקודם אינו חייב בהמאוחר. ע"כ אפילו הפריש לאחר שנתמרח נמי פטור מתרומה גדולה.

ולפ"ז היה איפשר לבאר התוספתא (פ"ד דתרומות) המקדים תרומה לביכורים מעשר ראשון לתרומה ומ"ש לראשון אע"פ שעובר בל"ת מה שעשה עשוי ראשון לא יאכל עליו עד שיצא שם שני עליו [הוא ט"ס וצ"ל ראשון לא יאכל עד שיוציא עליו תרומה ושני לא יאכל עד שיוציא עליו תרומה (והוא ט"ס וצ"ל שני לא יאכל עד שיוציא עליו ראשון (כצ"ל וכן הגיה בהגהות הגר"א) שאין תרומה מעכבת הביכורים כיוצא בו העושה עיסה מן הטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי חלה לא תאכל עד שיוציא עליו תרומה ותרומ' לא תאכל עד שיוציא עליו חלה. ולכאורה הפירוש שאינו עובר בביכורים בבל תאחר וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דתרומות) תניין קומי דר' אבהו תרומ' אינה מעכבת את הביכורי' ע"ש:

אבל אעפ"כ דוחק לפרש דהאי תוספתא תנאי היא וגם לא יתיישב שפיר האי כיוצא בו אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דקאמר ואין תרומה מעכב' הביכורים (פי' שאם לא הפריש ביכורים עד שנתמרח אעפ"כ אין צריך להפריש תרומה מהביכורים אע"פ שכבר נתחייב בתרומה וחל עלה חיוב תרומה וכמו דאמר ר' יוחנן בירושלמי דהפריש ביכורים מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה וכמו שביארתי וע"ז אומר כיוצא בו העושה עיסה מן הטבל בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי חלה לא תאכל עד שיוציא עליו תרומה ותרומה לא תאכל עד שיוציא עניו חלה. וא"כ חזינן דכיון דהגיע חיוב חלה קודם שתרם התרומה ע"כ אף התרומה שהוא קודמת לחלה אעפ"כ מתחייבת בחלה ואעפ"כ התרומה אינה מעכבת את הביכורים שאם הפריש ביכורים מכרי ממורח פטור מת"ג. ולא דמי דהתם רבי קרא וכמו שביארתי אבל לענין ביכורים אף שהפריש ביכורים מכרי ממורח פטור מת"ג וכמו דאיתא ואין התרומה מעכבת הביכורים וכמו דאמר ר' יוחנן הפריש ביכורים מכרי ממורח פטור מת"ג וכמו שביארתי ועדיין צריך עיון:

ירושלמי (ספ"א דפיאה) תני לא נחלקו רבי ור' יהודה הנשיא על הלוקח פירות מחוברים מן העו"ג שהם חייבים במעשרות. ועל של ישראל שנכנס תחתיו. ועל הלוקח פירות תלושין מן העו"ג שהם פטורי' מן המעשרות. על מה נחלקו על הלוקח פירות תלושין מחבירו בשנת מעשר עני ר' יהודה אומר א' עני וא' עשיר מוציאים מידו ורבי אומר עשיר מוציאים מידו עני אין מוציאים מידו. מ"ט דר"י הנשיא כשם שאין אדם זוכה בלקט כו' כך לא יזכה במעשר עני שלו. מ"ט דרבי לקט כו' אין טובלים מעשר עני טובל. וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון:

והנה המפרש מהרא"פ פי' דלוקח פירות מחוברים הוא משום דאין קנין לעו"ג בא"י כו' וא"כ אמאי פטור בלוקח פירות תלושין מן העו"ג:

ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שביארתי בספרי נ"י הירושלמי (ספ"ה דדמאי) ר' יונה ר' סימון בשם ריב"ל הלוקח פירות תלושין מן העו"ג מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט. הלוקח פירות מחוברין מן העו"ג מפריש תרומה ות"מ מהלכה ונותן לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט שהטעם הוא משום שיכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדיה וכמו דאמרינן בפ"ק דבכורות (ד' י"א) אך זהו דווקא אם הגיע לחיוב בהיותם אצל העו"ג אבל בעודם מחוברים שלא הגיעו לחיוב לא שייך לומר אתינא מכח גברא כו' וכמו דאמרינן בבכורות (ד' ע"ז) כהן שמת והניח בן חלל כו'. וכבר הארכתי בזה בספרי נ"י עיי"ש. וע"כ אומר לא נחלקו רבי ור' יהודה הנשיא על הלוקח פירות מחוברים מן העו"ג שהם חייבים במעשרות משום שלא חל עליהם חיוב טבל. [וכמו שאמר לקמן מ"ט דרבי לקט כו' אין טובלים כו' וע"כ לא שייך לומר שכבר הוטבל ברשותו של עו"ג ואתינא מכח גברא כו' וכן אם לקח פירות תלושין מן העו"ג לא נחלקו רבי ור' יהודה הנשיא שהם פטורות מן המעשרות והוא משום דחל עליו החיוב של טבל בעודנו תחת העו"ג. וע"כ יכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית כו' וע"כ זכה בהם מכח המוכר ואף על גב דהחיוב לא הוי רק לאחר מירוח. אפ"ה כבר כתבו התוספו' בקדושין (ד' ס"ב) דבדיעבד אם תרמו קודם מירוח הוי תרומה (וכן בירושלמי (פ"ק דחלה) גדיש שנדמע עד שלא נדמע עבר והפריש ממנו תרומה אינה תרומה (פי' בתמיה)]:

וע"ז אומר לא נחלקו ר' ור"י הנשיא על הלוקח פירות מחוברים מן העו"ג שהם חייבים במעשרות כו' ועל הלוקח פירות תלושין מן העו"ג שהם פטורות מן המעשרות על מה נחלקו על הלוקח פירות תלושין מחברו בשנת מעשר עני ר' יהודה הנשיא אומר א' עני וא' עשיר מוציאין מידו ורבי אומר עשיר מוציאין מידו ועני אין מוציאין מידו פי' אף על גב דכתיב לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו. אך כיון שלקח מישראל הרי יש לו אותו הזכות של העשיר וכיון שהעשיר הי' צריך ליתן לעניים והיה יכול ליתן לאותו עני ע"כ נוטל מכח אותו הזכות של העשיר. ואע"ג דבלקט כו' אינו יכול לזכות היינו משום שלקט כו' אינו טובל וע"כ לא שייך לומר שנטל אותו הזכות משא"כ במעשר עני שייך לומר שנטל אותו הזכות:

ולכאורה היה איפשר ליישב בזה מה שכתב הר"ש (פ"ד דפיאה) שהשיג על רש"י שכתב בפ' שנים אוחזין פי' בקונטרס דמי שליקט את הפיאה באדם דעלמא מיירי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דליכא למימר מיגו דזכי לנפשי'. דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פיאה בשדהו. כדקא אמרינן לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו. וקשה לפירושו מהא דתנן (פ"ה) שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת א' ונותן לו. ואמר ר' אלעזר וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ואמרינן עלה בירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלפא שיטתי' דר"א תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן. ומסיק דלדבריהם קאמר להו משמע בהדי' דבעל השדה גופי' יכול לזכות בשביל העני וכן כתב הרא"ש (שם) וכן נ"ל דאי מפקיר נכסי' גם שדה מופקרת ויכול לזכות בה עצמו עכ"ל:

ולכאורה הוא גמ' מפורשת בפי"א דנדרי' (ד' פ"ד) ר"א סבר לא נחשד ע"ה על מעשר עני כיון דאלו מפקיר נכסיו והוי עני ושקיל לי' לית פסידא כו' וא"כ הוא מפורש דאפי' אם בעה"ב מפקיר נכסיו בעצמו יכול הוא לזכות בו אח"כ. והוא תמוה שלא הקשו מהאי סוגי' דנדרים א פ"ד) על רש"י:

וא"כ היה איפשר לומר לכאורה כמו שמחלק הירושלמי בין מעשר עני ובין טבל דבמעשר עני שהוא טובל סובררבי דיש לו זכות של הראשון משא"כ בפיאה שאינו טובל וא"כ היה איפשר לומר דבמעשר עני כיון שכבר הוטבל תחילה. ע"כ אף דמפקיר נכסיו והוי עני. הוי כמו עני הלוקח מהעשיר דיש לו אותו הזכות ויכול ליקח לעצמו. משא"כ בפיאה אם מפקיר נכסי' אינו יכול ליקח אח"כ לעצמו דאפי' בעני הלוקח מן העשיר נמי אינו יכול ליקח לעצמו. [ועיין לקמן בירושלמי (ספ"ד דפיאה) מה שביארתי שיש לחלק דהא דאמרי' דאם לוקח יש לו זכות של המוכר היינו דווקא בלוקח אבל לא בזוכה מן המופקר דמעצמו הוא זכה ולא מכח המפקיר עיין שם שהארכתי בזה]. ודוק:

אך באמת אין זה תירוץ על רש"י דמה שמחלק הירושלמי בין מעשר עני שטובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון לפיאה שאינו טובל. היינו דווקא אם לוקח התבואה קודם הפרשה. וע"כ במעשר עני איפשר לומר שכבר הוטבל ברשותו של ראשון אפי' קודם הפרשה משא"כ בלקט כו' וע"ז אומר מ"ט דרבי לקט כו' אין טובלין כו'. וא"כ אם מוכר במחובר לא חל עדיין החיוב ולאחר הפרשה איך יכול למכור. משא"כ במעשר עני אם לוקח מהעשיר וכבר הוטבל ברשותו של העשיר ע"כ יכול לזכות בזה מזכות של העשיר. וע"כ יכול ליקח לעצמו. משא"כ אם הפריש תחילה ואח"כ הפקיר נכסיו איפשר לומר שיוכל ליקח לעצמו. כמו במעשר עני אם לוקח העני מהעשיר דאמרינן שכבר הוטבל ברשותו של ראשון דלאחר הפרשה מאי נ"מ בין מעשר עני שהוא טובל לפיאה שאינו טובל כיון שכבר הפריש. ויש להביא קצת ראי' לזה מהירושלמי (ספ"ב) דפיאה המוכר מהו שיזכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין (פי' במתניתין דקצר חציו ומכר חציו הלוקח נותן פיאה לכל אפי' בעד חציו של מוכר) וע"כ מיבעי לי' אם המוכר הוא עני אם יכול לזכות בהפיאה שמפריש הלוקח אם תאמר דווקא פיאה שלו שהפריש הוא בעצמו אם הוא עני צריך ליתן לאחר משא"כ כאן לא הפריש דהא הלוקח מפריש בעד חציו של המוכר ג"כ או דילמא מ"מ על תבואתו הפריש ולא יזכה בה:

וע"ז קאמר נשמעינה מן הדא אמר ר' יהודא אימתי בזמן שקיבלה ממנו למחצה לשליש ולרביע כו' מה בינה לקדמייתא אלא לכשתקצר שליש תהא שלך אמר ר' בון ב"ר חייא הדא אמרה שהמוכר זכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין (פי' דבפ"ה תנן המקבל שדה לקצור אסור בלקט כו' אמר ר' יהודא אימתי בזמן שקיבלה למחצה לשליש ולרביע דאז יש לו חלק במחובר אבל אם א"ל שליש מה שאתה קוצר שלך מותר. דה"ק כשאתה קוצר מחצה או שליש ואין לו חלק במחובר מותר כדמסיק הש"ס מה בינה לקדמייתא מ"ש כשאמר למחצה לשליש ולרביע. או כשיאמר שליש מה שאתה קוצר אלא לכשתקצר שליש תהא שלך). אמר ר' בון ב"ר חייא הדא אמרה שהמוכר זוכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין. (פי' דכיון שאין לו חלק בקרקע ע"כ זוכה בהפיאה והכא נמי כיון שמכר אין לו זכות בהקרקע ע"כ יכול לזכות בהפיאה שמפריש הלוקח ולא הוי כדידי' שיהא מוזהר משום דכתיב לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו כמו דאמרינן בגיטין (ד' י"ד)):

וע"ז אמר ר' יוסי תמן לא נתחייבה שדהו ברשותו. בר הכא נתחייבה שדהו ברשותו. אלו קצר חצי שדהו ומכר מה שקצר הלוקח מותר בלקט שכחה ופאה יאות. (פי' שאומר דלא דמי להא דר' יהודא שאמר שליש מה שאתה קוצר שלך מותר דהתם לא נתחייבה שדהו ברשותו. משא"כ במוכר שהי' תחילה שלו והתחיל לקצור. רק מחמת שמכר חצי' השני ע"כ אמרינן דחובת הפאה נשאר בקמה והלוקח מחוייב להפריש) [ומה שכתב מהרא"פ שלא שייר בשדהו הוא טעות. אלא מכיון שמכר חצי' השני חל החיוב על הלוקח]. וע"כ כיון שהי' החיוב תחילה על המוכר. ע"כ אפי' הפאה שהלוקח מפריש אינו יכול ליטול:

וע"ז אומר אלו קצר חצי שדהו ומכר מה שקצר הלוקח מותר בלקט שכחה ופאה יאות. [פי' לפי מה דקיי"ל לקמן (פ"ג) המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל א' וא' אמר לו ר' יהודא אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל]. (וכן הוא בתוספתא (פ"ק דפאה) קצר חצי' ומכר חצי' קצר חצי' והקדיש את חצי' נותן מן המשוייר על הכל. וא"כ אם קצר חצי' ומכר מה שקצר וחצי שדהו נשאר ביד המוכר החיוב הוא על המוכר ולא על הלוקח נוכל ללמוד מזה דאם הלוקח עני יכול לזכות אפי' הפאה שמפריש המוכר בעדו שזה לא חל על הלוקח מעולם. והא דמי לדר' יהוד' דאם אמר לכשתקצר שליש תהא שלך מותר והמפרש מהרא"פ לא ביאר כל זה]:

וע"כ בעי לי' אח"כ הלוקח מהו שיזכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין של המוכר בפלוגתא דר' ור"י הנשיא. (פי' במתניתין דחייב הלוקח להפריש בעד המוכר ג"כ. אם יכול לזכות בפאה שהיא מתרת את העומרין של המוכר. דהא צריך להפריש בעד חלקו של מוכר ג"כ. וע"ז אומר שתלוי בפלוגתא דרבי ור"י הנשיא. וכדמסיק (שם) מ"ט דרבי לקט שכחה ופאה אין טובלין מעשר עני טובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון. מ"ט דר"י הנשיא משום קנס. (פי' על שלקח להפקיע זכותן של עניים. ומ"ט דרבי עשיר יש בידו ליקח. (פי' וע"כ קנסו לכהן וללוי שקופצים לגרנות ליקח כדי שלא יצטרכו ליתן תרומות ומעשרות) עני אין בידו ליקח (פי' וא"כ אינו מצוי ע"כ אין צריך לקנסו. ור"י הנשיא אומר מצוי הוא ללות ורבי אומר אינו מצוי ללות. וה"נ יהי' תלוי בהפלוגתא דרבי ור' יהודה הנשיא אם קנסו אותו שלא ליקח או לא:

והנה לכאורה יש להקשות דאיך אמר שתלוי בפלוגתא דר' ור"י הנשיא הא אמרינן שם מ"ט דרבי לקט כו' אין טובלים מעשר עני טובל. וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון. וא"כ בלקט כו' ודאי דלא אמרינן שזכה בהם רק במעשר עני. וא"כ איך אמרינן בפלוגתא דרבי ור"י הנשיא וכן הקשה המפרש מהרא"פ. אך הכא כיון שכבר התחיל המוכר לקצור. והשתא הפריש הלוקח הפאה שהיא מתרת את העומרין של מוכר. הוי כמו שההפרשה היא בעד המוכר. ע"כ דמי להא דמעשר עני דיכול לזכות מן המוכר. אך שתלוי בפלוגתא דרבי ור"י הנשיא לענין קנס אם קנסו:

[אך באמת אפשר לומר דהטעם הוא דהא דאמרינן דבלקט כו' לא אמרי' מה מכר ראשון לשני כו' ויש לו זכות מן הראשון משום שלקט אינו טובל היינו דוקא התם שלקח מן המוכר הכל וע"כ גבי לקט כו' כיון שאינו טובל לא שייך שלקח הזכות שיש להמוכר משא"כ אם קצר חציו ומכר חציו וא"כ הפאה שמפריש הלוקח בעד המוכר הוא בעד חציו של מוכר והפאה מתרת את העומרין של מוכר וא"כ כיון שהיא מתרת העומרין של מוכר א"כ יש לו זכות של המוכר כיון דאפי' עתה שהוא מפריש הוא מפריש נמי בעד מוכר ע"כ אי לאו טעמא דקנסא :שמא עושה בכונה כדי לזכות בפאה ודאי שיכול ליקח הפאה לעצמו דהיא מתרת העומרין של המוכר אלא דתלוי בפלוגתא דר' ור"י הנשיא אי אמרינן משום שאינו מצוי ליקח או משום דמצוי הוא ללות ע"כ אינו שייך להא דאמרינן לעיל דבלקט שאינו טובל אינו יכול ליקח הזכות דהא הכא אפי' לאחר שלקח עדיין מתרת הפיאה העומרין של המוכר]:

עכ"פ מוכח מהירושלמי דהמוכר אינו זוכה מפיאה שהיא מתרת את העומרין מחמת שכבר נתחייבה שדהו ברשותו של המוכר. א"כ מוכח מזה קצת כמו שכתב רש"י דאינו יכול לזכות העשיר אפי' אם הפקיר שדהו מחמת שכבר נתחייבה שדהו ברשותו. דהא התם אינו יכול המוכר לזכות אפי' בפיאה שהפריש הלוקח מחמת שכבר נתחייבה ברשותו מכש"כ שאין יכול לזכות העשיר בפאה אעפ"י שהפקיר שדהו מאחר שכבר נתחייבה ברשותו. [ואיפשר קצת לחלק דהמוכר הי' תחילה עני וע"כ כיון שכבר נתחייבה ברשותו. ע"כ אינו יכול לזכות אח"כ אפי' בהפאה שמפריש הלוקח. כיון שכבר חל עליו הא דלא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו. משא"כ אם הי' תחילה עשיר ואח"כ הפקיר נכסיו והפקיר שדהו ג"כ יוכל לזכות בהפיאה מחמת שלא חל עליו בשעה שנתחייבה הא דלהזהיר לעני על שלו. והוא דוחק]:

אך לכאורה תקשה הא הר"ש הביא ראי' שיוכל לזכות בפאה מהירושלמי כמו שהבאתי והקשה מהירושלמי על רש"י.ע"כ נראה לי לבאר דאין ראי מהירושלמי דאמרינן בירושלמי (פ"ד דפאה) ריב"ל אמר בבעה"ב עשיר נחלקו. אבל בבעה"ב עני מאחר שהוא ראוי ליטול זכה. וא"כ לשיטתי' דהירושלמי אין החילוק שבין עני לעשיר הוא מצד דזכי לנפשי'. אלא הטעם דבעינן דווקא שיהא ראוי ליטול. וע"כ אמר דלא נחלקו אלא בבעה"ב עשיר. דהוא אינו ראוי ליטול. ע"כ אינו יכול שיהי' שליח להעני. וטעמי' של ר"א דאעפ"כ הוא ראוי ליתן. אבל בבע"ה עני מאחר שראוי כ"ע מודו דזכה:

וכמו שמביא אח"כ הפלוגתא. ר' רדיפה אמר אתפלגון ר' יונה ור' יוסי. חד אמר הראוי ליטול זכה. וע"כ בעה"ב עשיר מאחר שאינו ראוי ליטול אינו זוכה. ולשיטת הירושלמי לא אמרינן בזה מיגו שיכול להפקיר לענין שיהא לו הדין כמו שראוי ליטול דבעינן שיהא ראוי ליעול עכשיו. וכן מקשה אח"כ בהירושלמי ואמר הדא מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה. דתנינן תמן עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו ור' עקיבא ראוי ליטול הוה פתר לה קודם שהעשיר ואפי' תימא משהעשיר יד פרנס כיד העני. אלמא דלא אמרינן גבי עשיר כיון דיכול להפקיר נכסיו. יהא מהני לענין שיהא ראוי ליטול:

וע"כ לריב"ל דאמר דבבעה"ב עשיר נחלקו אין הטעם משום מיגו דאי בעי מפקר נכסי' אלא דהטעם הוא משום דסגי אם ראוי ליתן ולמ"ד דבבעה"ב עני מחלוקת והוא משום דבעינן שיהא ראוי ליטול. ולא בעינן שיהא ראוי ליטול באותו דבר גופא. (וכמו לשיטת הש"ס דילן דהטעם משום מיגו דאי בעי מפקר נכסי'. אלא הטעם דאפי' יכול ליטול מאחר הוי נמי ראוי ליטול

וכמו דמקשה אח"כ בירושלמי (שם) מתניתא פליגא על מ"ד ראוי ליטול זכה. דתנינן תמן תן גט זה לאשתי ומשני שכן ראוי לקבל גט לבתו. ושטר שיחרור זה לעבדו שכן ראוי לקבל גט שיחרורו פי' דמקשה מהא דתן גט זה לאשתי ונעשה שליח לזכות לה. וא"כ איך מצינו שיהא ראוי ליטול בשלמא למ"ד ראוי ליתן הוא ראוי ליתן גט לאשתו. אבל כיון דבעינן ראוי ליטול א"כ איך מצינו שיהא ראוי ליטול. וע"ז משני שראוי לקבל גט לבתו. ואח"כ מקש' מהא דשטר שיחרור לעבדו. וע"ז משני שכן ראוי לקבל גט שיחרורו א דמיירי בעבד שיכול לקבל גט שיחרורו וא"כ הא דבעינן ראוי ליטול אינו דווקא באותו דבר. אלא כיון שהוא ראוי ליטול באופן אחר ג"כ הוי ראוי ליטול. וא"כ שיטת הירושלמי והש"ס מחולקים. דלשיט' הש"ס דילן בעשיר הוא מטעם דאי בעי הוה מפקיר נכסי' וע"כ פירש"י דמי שליקט את הפיאה באדם דעלמא איירי שאינו בעל השדה. דאי בעל השדה לא אמר ר"א זכה לו. דליכא למימר מיגו דזכי לנפשי'. דאפי' הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פיאה בשדהו כו'. והא דתנן (פ"ה) שיבולת של לקט שנתערב' בגדיש מעשר שיבולת א' ונותן לו. ואמר ר' אלעזר וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו. ואמרינן עלה בירושלמי מחלפא שיטתי' דר"א תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן. ומסיק דלדבריהם קאמר להו. ומשמע בהדי' דבעל השדה גופי' יכול לזכות בשביל העני. הוא דהירושלמי לשיטתי' דמ"ד בבעה"ב עשיר נחלקו הוא דהוי שליח לזכות מטעם דלא בעינן רק שיהא ראוי ליתן ולא מטעם דאי בעי מפקיר נכסי' א"כ לא קשה מזה על רש"י וכמו שביארתי ודוק:

ועדיין צריך לבאר יותר הא דקאמר מ"ט דר' לקט כו' אין טובלין מעשר עני טובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון משא"כ בלקט כו' פי' דמעשר עני טובל התבואה. א"כ אם לוקח התבואה הרי הוא כמו לוקח זכות העשיר וע"כ יכול ליטול לעצמו מחמת זכותו של העשיר משא"כ בלקט כו' שהם אינם שייכים להתבואה דהא אינם טובלים התבואה וע"כ לא שייך לומר דאם לוקח התבואה לוקח כל הזכות שיש להעשיר:

ולכאורה הי' איפשר לחלק דבמעשר עני יכול לומר אתינא מכח גברא. וכמו שהעשיר היה יכול ליתן לאותו העני. ע"כ יש לו להעני זכות של אותו העשיר שלקח ממנו. והיינו דווקא במעשר עני שיש לבעלים בזה טוב' הנאה ליתן לאיזה עני שירצה. ע"כ יכול העני ליטול מכח זכותו של אותו העשיר משא"כ לקט כו' שאין לבעלים בזה טובת הנאה. וכמו דאמרינן בירושלמי (פי"א דנדרי' הלכה ג') קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא להנות בלקט כו' תני ובמעשר עני לית כאן מ"ע מעשר עני ניתן בזכי' ואלו בעזיבה פי' דמעשר עני ניתן בזכי' וע"כ יש לו בהם טובת הנאה וע"כ אסור. משא"כ בלקט שניתן בעזיבה ואין לו בהם טובת הנאה. וכמו דאיתא בנדרים (ד' פ"ד) רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב בו נתינה ונתת כו'. וע"כ כיון שאין לבעלים בזה טובת הנאה וא"כ לא יכול לומר אתינא מכח גברא ויש לו זכות של העשיר. דהא העשיר נמי אין לו בזה טובת הנאה. ולכאורה הי' אפשר לומר שהוא הטעם שאומר דלקט כו' אין טובלין. וע"כ אין לו בהם טובת הנאה ואינו יכול לומר אתינ' מכח גברא משא"כ מעשר עני טובל וע"כ יש לו בהם טובת הנאה. וע"כ יכול לומר אתינא מכח גברא דכה"ג איתא בנדרים (דף פ"ד) למ"ד ספיקו טובל קסבר אית לי' טובת הנאה. וכיון דאית לי' טובת הנאה לא מהני כו' ולמ"ד אינו קורא השם קסבר ספיקו אינו טובל. וכתב הר"ן הוא הדין לודאי אך משמעות הלשון אינו כן וא"כ מוכח דהירושלמי סובר דאפי' אם לית לי' טובת הנאה יכול לומר אתינא כו' אלא מחמת דאינו טובל ע"כ אינו יכול לומר אתינא כו'].

[ועיין לקמן (פ"ו דדמאי) שביארתי הא דאמר מ"ט דר' לקט כו' אין טובלין מעשר עני טובל וכבר נטבל עד שהוא ברשותו שהטעם הוא דהא דאמרינן דלוקח הזכות מן העשיר וכמו שהעשיר יכול ליתן לאותו עני כך העני יכול לזכות לעצמו זהו דווקא במה שהוא טובל. א"כ החיוב מונח על הטבל. משא"כ בלקט כו' שאינו טובל א"כ לא מונח החיוב רק על הגברא. ולכך לא אמרינן שלוקח אותו זכות וכמו שביארתי שם דהא דאמרינן אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' היינו דווקא אם החיוב מונח על החפץ ולא אם החיוב מונח על הגברא. ובזה יתיישב מה שהקשה בתשובות מהרי"ט ח"א שאלה (פ"ה) מהא דאמרינן בבכורות (ד' מ"ז) דכהן שמת והניח בן חלל בתוך שלשים יום חייב לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו ולא אמרינן אתינא מכח גברא. וכן אמרי בחולין (ד' קל"ח) תק הלוקח גז צאנו של עו"ג פטור מראשית הגז הא צאנו לגוז חייב. ואמאי לא אמרינן דיכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' כו' עיי"ש. אך לפי שיטת הירושלמי ניחא שפיר דאימתי אמרינן דלוקח הזכות של העשיר היינו דווקא אם במעשר עני שהוא טובל. וא"כ החיוב מונח על החפץ וע"כ לוקח התבואה עם הזכות שיש לו בהתבואה דכיון שמטביל א"כ החיוב הוא על הטבל משא"כ בלקט כו' שאינו מטביל. וע"כ לא יכול לומר שלוקח הזכות של העשיר. וכן לענין שיכול לומר אתינא מכח גברא היינו דווקא במה שהחיוב מונח על החפץ דהיינו בדבר שהוא מטביל משא"כ לענין פדיון הבן ולענין ראשית הגז שמונת על הגברא לא שייך לומר אתינא מכח גברא ועיין לקמן (פ"י דדמאי) שהארכתי בזה ודוק]: