אמר ר' יוחנן זו בגיטין משא"כ במתנה פי' דקאי אמתניתין דגיטין (ד' ע"ח) הי' עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת דהיינו בד' אמות שלה כמו דאמרינן בגיטין (שם). וע"ז אמר ר' יוחנן זו בגיטין משא"כ במתנה וכמו דאמרינן בגיטין (שם) לגיטין אמרו ולא לדבר אחר רובה דר' יוחנן מה אם מציאה שאין זוכה בה מדעת אחרת ד"א זוכות לו מתנה שזוכה בה מדעת אחרת לא כש"כ [והוא ט"ס וצ"ל רובה דר"ל ומה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחרת] ואיפשר לומר בפשיטות דמציאה אינו זוכה בה מדעת אחרת דהיינו שאין אחר מזכה לו זוכה בד"א. מתנה שזוכה בה מדעת אחרת שאחר מזכה לו בודאי זוכה בד' אמות. ופליג ר"ל על ר' יוחנן וכמו דמסיק בירושלמי שם כל אילין התותבתא דהוה ר"ז מותיב קומי ר' יסא ר"ל מותיב קומי ר' יוחנן. אך אעפ"כ אי איפשר לומר כן דכמו דאמרינן רובה דר"ל והוא ט"ס וצ"ל רובה דר' יוחנן מה מתנה שאינו זוכה בה מד"א זוכה בה מדעת אחרת מציאה שהוא זוכה בה מתוך ד"א לא כש"כ שזוכה בה מדעת אחרת אלמא דהפי' הוא לענין דינא אם זוכה בה מדעת אחרת. והוא כמו דפליגי לקמן בירושלמי ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אמר אדם זוכה לחבירו במציאה וריש לקיש אמר אין אדם זוכה לחבירו במציאה:

וע"ז אומר רובה דר"ל מה אם מציאה שאין זוכה בה מדעת אחרת שאם א' מגביה לחבירו מציאה אינו זוכה [לר"ל דס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו]. אעפ"כ ד"א זוכות לו דר"ל ס"ל לעיל דד' אמות של אדם קונות לו במציאה מתנה שזוכה בה מדעת אחרת שאם א' מקבל מתנה בשביל חבירו הוא זוכה לא כש"כ שד' אמות זוכות לו:

רובה דר"ל (הוא ט"ס וצ"ל) רובה דר' יוחנן מה מתנה שאינו זוכה בה מד"א פי' דר' יוחנן מוכיח בהיפוך לטעמי' דס"ל דבמתנה אינו זוכה בד' אמות כמו דאמר זו בגיטין משא"כ במתנה אעפ"כ זוכה בה מדעת אחרת פי' שאם מקבל מתנה בעד חבירו הרי חבירו זוכה מציאה שהוא זוכה בה מד"א (שבזה כ"ע מודו דבמציאה תקנו ד' אמות כי היכי דלא ליתי לאנצויי) לא כש"כ פי' שזוכה בה מדעת אחרת דהיינו המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וא"כ ר"ל סובר בפשיטות הדין דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ובמתנה קונה וא"כ מוכיח דמה במציאה שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אפ"ה זוכה בד"א מכש"כ במתנה דאדם זוכה לחבירו במתנה לא כש"כ שד"א זוכות לו ור' יוחנן סובר בפשיטות דבמתנה אין ד' אמות זוכות לו. וע"כ מוכיח להיפוך דמה במתנה שאין ד' אמות זוכות לו. אעפ"כ אדם זוכה לחבירו במתנה. מציאה שד' אמות זוכות לו (דבזה כ"ע מודו) מכש"כ דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וע"כ סובר לקמן דאדם זוכה לחבירו במציאה וע"כ אומר רובה דר"ל כו' ורובה דר' יוחנן ודוק:

אך דלכאורה קשה דא"כ משמע דמודה ר' יוחנן דד' אמות קונה במציאה ובירושלמי (פ"ק דב"מ ה"ה) ר"ל אמר אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות שלו ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו א"כ משמע דר"י פליג אר"ל דאמר אדם זוכה לחבירו בתוך ד' אמות שלו

ע"כ נראה לי דלכאורה ג"כ קשה אהא דאמרינן הכא בירו' רשב"ל משו' אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו במציאה מ"ט והנה בעניי הכינותי כו' וכתב המפרש דנראה דט"ס דהא לקמן אמתניתין דמי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני פליגי בהדיא ר"י ור"ל וס"ל דאין אדם זוכה לחבירו במציאה וע"כ גורס ד"א של אדם זוכות לו במציאה:

ולי נראה דה"ג אדם זוכה לחבירו ובמציאה (וכן הוא בהגהות הגר"א) פי' דאדם זוכה לחבירו במתנה בד' אמות ובמציאה ג"כ ד' אמות קונות דהיינו לעצמו. ותרתי מילי אמר ר"ל דאדם זוכה לחבירו בד' אמות שאם נתנו בתוך ד' אמות של חבירו קנה דר"ל לטעמי' דס"ל דד' אמות קונות במתנה ג"כ ובמציאה פי' דבמציאה ג"כ ד' אמות קונות והשתא ניחא דהא דר"י פליג בירושלמי (פ"ק דב"מ ה"ה) כמו דאמרינן שם ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו זה קאי אמתנה דר"י לטעמי' דס"ל דזו בגיטין משא"כ במתנה. וע"כ אומר ר' יוחנן אמר והוא שתפול בתוך ידו וקאי אמתנה דבמתנה אין ד' אמות קונות אבל במציאה ודאי דסובר ר' יוחנן דקונה ד' אמות וכמו דאמרינן בפ"ק דב"מ (ד"י דתקנו רבנן דלא ליתי לאנצויי אלא דפליגי במתנה. והשתא ניחא שפיר הא דהכא וכן בפ"ק דב"מ בירושלמי ודוק:

ירושלמי שם ישראל ועו"ג שהיו שותפין בקמה חלקו של ישראל חייב ושל עו"ג פטור ר' בשם ר' ירמי' במחלוקת (פי' המפרש מהרא"פ במחלוקת נראה דזה קאי אמתניתין דבתרי' הקדיש קמה ופדה פטורה ובמחלוקת שנוי' ורבנן היא ונדפס כאן בטעות ואיפשר לומר דאין זה טעות והפי' הוא במחלוקת שנוי' אהא דקאמר ישראל ועו"ג שהיו שותפין בקמה חלקו של ישראל חייב ושל עו"ג פטור דזה תלוי במחלוקת דרבי ורשב"ג וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ו דדמאי) תני ישראל ועו"ג שקנו שדה בסורי' הרי הוא טבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב ושל עו"ג פטור. והוא משום דרבי סובר דאין ברירה ורשב"ג סובר דיש ברירה. וע"ז אומר דהא דתני ישראל ועו"ג שהיו שותפין בקמה חלקו של ישראל חייב ושל עו"ג פטור הוא במחלוקת של רבי ורשב"ג דאתי כרשב"ג דס"ל דיש ברירה אבל לרבי דסובר דאין ברירה וס"ל דטבל וחולין מעורבים זה בזה וא"כ איך אמרינן דחלקו של ישראל חייב ושל עו"ג פטו' וע"ש. (א"ר יונה ר' יוסי בשם ר' יוחנן מה פליגין כשחלקו שדה בקמת' אבל אם חלקו עומרין אף רשב"ג מודה שכל קלח וקלח של שותפות הוא כו') ועי' בירושלמי ספ"ה דדמאי דאומר שהלכה דיש קנין לעו"ג להפקיע כו'. ודוק:

מתניתין הקדיש קמה ופדה קמה חייב הקדיש עומרין ופדה עומרין חייב. הקדיש קמה ופדה עומרין פטורה שבשעת חובתה הי' פטורה. כיוצא בה המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין. משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגיזבר ופדאן פטורים שבשעת חובתן הי' פטורים כו'. ולמה תנינן תרי זימנין. (פי' דבפ"ג דחלה תנן נמי הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חובתה הי' פטורה כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבי' כו' ולמה תנינן תרי זימנין) ר' יונה ר' חייא ריב"ל בשם בר פדי' אחת למירוח ואחת לשליש ר' יוסי אמר ר' בא וחברי' חברי' אמרו אחת למירוח ואחת לשליש (פי' דהכא קמ"ל דכשהביאו שליש ביד הגיזבר פטורין והתם קמ"ל בשמירתן הגיזבר אע"ג שהביאו שליש ביד הדיוט אלא שמירתן הגיזבר פטורין) ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפיאה לשליש. מתניתין דר"ע הוא דר"ע אמר אחר שליש הראשון את מהלך דאתפלגון שדה שהביאה שליש לפני עו"ג ולקחה ממנו ישראל ר"ע אומר התוספת פטור וחכ"א התוספת חייב מאי כדון תפתר כר"ע במירוח וכדברי הכל בקוצר מיד. (ט"ס וכצ"ל) תפתר או כר"ע במחלוקת. או כד"ה בקוצר מיד וכן הוא בירושלמי פ"ג דחלה פי' אם במחלוקת אתי כר"ע דאמר אחר שליש הראשון את מהלך. וע"כ אפי' נתגדל אח"כ ביד הדיוט פטור כיון ששליש הראשון היה ביד הקדש או כד"ה בקוצר מיד. ופי' דאיפשר לומר אפילו כחכמים ומיירי שקצר מיד ולא נתגדל אח"כ ביד הדיוט ע"כ פטורים אפי' לחכמים נמי):

והנה צריך לבאר הטעם שר' בא מפרש בחלה למירוח ובפיאה לשליש. ולכאורה איפשר לבאר בפשיטות והוא משום דבחלה תנן כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות וא"כ בודאי מיירי במירוח וע"כ הוי כיוצא בו דבתבואה הוי הגמר המירוח ובחלה הגילגול וכמו שמירוח הוי גמר לענין מעשרות כן גילגול הוי גמר לענין העיסה שחייבת בחלה. וע"כ אי איפשר לפרש בשליש דהא כה"ג ליתא בחלה דאימתי אמרינן דאם היה בשעת הבאת שליש ביד גיזבר שפטור מן המעשרות הני מילי דווקא לענין מעשר דאמרינן שבתבואה וזיתים אזלינן בתר שליש. וא"כ השליש הוא גמר לענין מעשרות וע"כ כיון שהי' ביד הקדש פטור משא"כ לענין חלה תנן בפ"ג דחלה אלו חייבין בחלה ופטורות מן המעשרות כו' ותבואה שלא הביאה שליש וא"כ חייב בחלה אף שלא הביא שליש וא"כ לא שייך שליש לענין חלה וא"כ איך אומר כיוצא בו לענין מעשרות וא"כ ודאי מיירי בחלה לענין מירוח. וע"כ אומר שר' בא מפרש בחלה למירוח ובפיאה לשליש:

[אך מהירושלמי לא משמע הכי דאמרינן בירושלמי (פ"ג דמעשרות) א"ל מודין לחכמים (צ"ל מודה ר"ע לחכמים בחנט והשרשה ופי' המפרש מודה ר"ע לרבנן בחנט ושרשה פי' באילן דאזלינן בתר חנטה ובקטניות דאזלינן בתר השרשה. אעפ"י שחנט והשריש ברשות עו"ג כיון שעיקר בישולן וגמר ברשות ישראל חייב ולא פליגי אלא בהבאת שליש וא"כ משמע קצת דאין הטעם של שליש משום דעונת המעשרות הוא בתבואה וזיתים מהבאת שליש [ויש לדחותן]]:

ועוד דאמרינן התם אמר ר"י הפקיר והקדיש בסורי' (צ"ל וסורי') מחלוק' ר"ע ורבנן (פי' אם שליש הראשון היה הפקר או הקדש או ביד עו"ג בסורי' דבא"י אמרינן דאין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר. רק בסורי' יש קנין לעו"ג להפקיע מיד מעשר כמו דאמרינן בגיטין (ד' מ"ז) ובזה הוא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן דלר"ע אחר שליש הראשון את מהלך. ועל כן פטור אף התוספת. וחכמים מחייבי בתוספת.

ואמרינן שם אח"כ ואף בחלה כן מחלוקת ר"ע ורבנן פי' אם פליגי בחלה ג"כ כמו במעשרות ולפי מה שביארתי איפשר לומר שזה היה השאלה אם בחלה נמי אמר ר"ע דאחר שליש הראשון את מהלך כיון דבחלה חייב אף בפחות משליש ג"כ:

וע"ז אומר מה את בעי מר"ע דר"ע אמר פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה. אין יסבור ר"ע כר"א יאות את מקשי פי' שאומר דאיך איפשר לומר דפליגי בזה ר"ע ורבנן דלר"ע פטור אם יגדל ביד עו"ג שליש הראשון משום דיש קנין לעו"ג בסורי' להפקיע מיד מעשר. דהא ר"ע מחייב בפירות ח"ל שנכנסו לארץ. וא"כ אפי' גדלו בח"ל נמי חייב אם נכנסו לארץ. וא"כ אפי' לר"ע חייב אם גדל שליש הראשון ביד עו"ג ואח"כ נתגדל ביד ישראל דלא גרע מפירות ח"ל שנכנסו לארץ דחייב בחלה. וע"ז אומר אין יסבור ר"ע כר"א יאות את מקשי (פי' אם הי' סובר ר"ע כר"א דפירות ח"ל שנכנסו לארץ פטור מן החלה היה ניחא האיבעי' שלו אי פליג בחלה ג"כ) וא"כ מוכח מהירושלמי דמיבעי ליה אי אפי' בחלה אזלינן ג"כ בתר שליש. וא"כ אמאי קאמר דר' בא מפרש בחלה למירוח ובפיאה לשליש. ודוחק לומר שהפי' הוא אין יסבור כר"א היינו בפלוגתא אחר ג"כ דתנן ר"א אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דהא הירושלמי לא הביא הך דר' אליעזר ועוד איפשר דהגירסא היא ר' אלעזר ודוק:

ע"כ נראה לי דהירושלמי סובר דבחלה לא מיפטר אם היה שליש הראשון ביד הקדש ורק במעשרות פטור וכמו דתנן פ"ק דחלה שהפקר פטור במעשרות וחייב בחלה אע"ג דהפקר פטור אפי' זכה בו קודם מירוח וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דמעשרו') וכן כתבו התו' בב"מ (ד' כ"א) אפ"ה חייב בחלה וכן בחל' אינו פטור אפי' היה שליש ביד הקדש או הפקר. ובזה יהי' מתבאר הירושלמי שאומר ואף בחלה כן מחלוקת ר"ע ורבנן וכמו שביארתי דהאיבעי' הוא מפני שחלה חייבת אפי' בפחות משליש. וע"ז השיב לו דליכא למימר דפליגי ר"ע וחכמים בחלה. ולכאורה איפשר לומר דאף דלא פליגי בסורי' לענין אם נתגדל ביד עו"ג אע"פ כן איפשר לומר דפליגי לענין הפקר והקדש. אלא ודאי דאף בהפקר והקדש כיון שבאו אח"כ לידי הדיוט קודם גילגול חייב בחלה ובפרט לר"ע שסובר בפירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה]. א"כ בהפקר והקדש נמי אם באו להדיוט קודם גילגול חייב בחל' ועי' בפ"ק דחלה.

ובזה יתבאר הירושלמי שם ר' בון בר חייא בעי קומי ר"ש זרעו בעציץ שאינו נקוב א"ל עכשיו נקב. פי' דמיבעי לי' אם זרעו בעציץ שאינו נקוב ואח"כ נקב. אם פליגי בזה ר"ע ורבנן. אי אזלינן בתר שליש הראשון וא"ל עכשיו נקב ואיפשר לומר שהשיב לו דרבנן לא פליגי בזה על ר"ע וכ"ע מודו דאזלינן בתר שליש הראשון של עציץ שאינו נקוב (וכן משמע קצת ברמב"ם (פ"ה דתרומות ה' ט"ו) וע"ש בכ"מ שכתב דאף דלא אפשיטא במנחות (ד' ע') אעפ"כ סמך על הירושלמי דאזלינן בתר שליש הראשון]. וע"כ איפשר דאפי' רבנן נמי מודו בזה. וכמו דאמרינן התם עולא בר ישמעאל בשם ר"א אף חכמים לא חייבו בתוס' אלא לשעבר שאם היה שני שני עני עני. וא"כ בעציץ שאינו נקוב כיון שהיה תחילת גידולו בעציץ שאינו נקוב על כן אף רבנן מודו בזה:

ולפי מה שביארתי איפשר לומר דשייך למה דאמר בתחילה ואף בחלה כן. אם פליגי בה ר"ע ורבנן. וע"ז אומר מה את בעי מר"ע דר"ע אמר פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייב בחלה וכמו שביארתי דלפי"ז ליכא נ"מ בחלה בין בהקדש בין בהפקר בין בסורי'. וע"ז בעי ר' בון בר חייא קומי דר"ש אי פליגי בזרעו בעציץ שאינו נקוב ואח"כ נקב במעשרות ולפי"ז איפשר לומר דפליגי לענין חלה ג"כ. דבחלה בזרעו תחילה בעציץ שאינו נקוב פטור מן החלה כמו דאיתאבירושלמי (רפ"ג דחלה) לא היה הספינה גוששת מעשרותיו מהלכה ע"ש במפרש שמפרש לענין חלה ג"כ דפטור בעציץ שאינו נקוב. וא"כ יהיה תלוי בפלוגתא דר"ע ורבנן לענין אם נתגדל שליש בעציץ שאינו נקוב ואח"כ נקב וע"ז השיב לו דעכשיו נקב ולא פליגי בה ר"ע וחכמים:

וא"כ לפי מה שביארתי דבחלה אינו תלוי בשליש וע"כ אמרינן בירושלמי דר' בא מפרש בחלה למירוח. וע"כ ניחא מה דתנן שם כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות דבמעשרות הגמר הוא מרוח ובחלה הוי גילגול. משא"כ שליש שהיה בהקדש לא מיפטר בחלה. ובפיאה לשליש. וע"כ ניחא כיוצא בו המקדיש פירותיו דבשניהם תלוי בשליש וע"כ מפרש דבחלה למירוח ובפאה לשליש. ועי' ברמב"ם פ"ב מה' מ"ע הקוצר כו' ועדיין לא הביא שליש ה"ז פטורה:

ר' ירמיה ר' חזקיה בשם ר' יוחנן כמ"ד יש קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות. ברם כמ"ד אין קנין לעו"ג לפוטרו מן המעשרות אפי' הפקירו חייב (פי' הא דתנן במתני' הלקט והשכחה והפיאה של עו"ג חייב במעשר אלא א"כ הפקיר אתיא כמ"ד יש קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות. וע"כ הלקט כו' של עו"ג חייב במעשרות מדרבנן. אלא א"כ הפקיר דאז פטור מדרבנן ג"כ. ברם כמ"ד אין קנין לעו"ג לפוטרו מן המעשרות אפילו הפקירו חייב. דהא כיון דאין קנין לא מהני ההפקר שלו) ר' יוסי בשם ר' יוחנן כמ"ד אין קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות ברם כמ"ד יש קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות קל הקילו חכמים בליקוטי' פי' למ"ד יש קנין לעו"ג בא"י פטור לגמרי אפי' מדרבנן בלקט כו' משום שקל הקילו חכמים בליקוטין. וע"כ אתי' מתניתין דווק' כמ"ד אין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר:

רבי אלעזר שאל ואין לו קנין נכסים לא על הדא איתאמרת אלא על הדא ר' חזקי' ר' ירמי' בשם ר"י כמ"ד יש קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר ברם כמ"ד אין קנין לעו"ג לפוטרו מן המעשרות (פי' אפי' הפקירו חייב) עלי' שאל ר"א ואין לו קנין נכסים. ופי' אפי' למ"ד אין קנין לעו"ג בא"י היינו קנין הגוף לענין לפוטרו מן המעשרות אבל מ"מ יש לו קנין נכסים דהיינו קנין פירות). א"כ ניחא מה דקאמר אלא א"כ הפקירו. דכיון דיש לו קנין נכסים יכול להפקיר. ודע דהפ"מ (בפ"ד דגיטין ה' ט') שגה בזה מאוד דאמרינן התם ר' זעירא קומי ר' אבהו בשם ר' אלעזר אע"ג דר' מאיר אמר אין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מן המעשרות מודה שיש לו בה קנין נכסים. מהו קנין נכסים. אמר ר' אבא אכילת פירות. והתנן הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם. ויביא ביכורים דבר תורה. ופי' הפ"מ דהא דקאמר יש לו קנין נכסים היינו לענין מירוח דמירוח העו"ג פוטר גם פירש דהא דקא פריך ויביא ביכורים ד"ת הוא ענין בפני עצמו. וטעה בזה מאוד דהכי פירושא דהירושלמי ר"ז קומי ר"א בשם ר' אלעזר אע"ג דר"מ אמר אין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מן המעשרות מודה שיש נו בה קנין נכסים (פי' קנין פירות) כמו דמוכח מירושלמי דהכא. וע"ז אומר מהו קנין נכסים אכילת פירות. וע"ז אומר והתנינן (צ"ל דתנינן) הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם. ויביא ביכורים דבר תורה (פי' דאי אמרינן דאין נו אפי' קנין פירות א"כ עדיין ברשות הישראל קיימת. וא"כ איך תני הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם. הא הישראל צריך להביא ביכורים מד"ת כיון שאין קנין העו"ג קנין כלל. אלא ודאי דאין לו קנין הגוף להפקיע מן המעשרות אבל אפ"ה יש לו קנין פירות וע"כ כיון שמכרו א"צ להביא רק מפני תיקון העולם):

עוד שם בירושלמי ר' חנינא בשם פנחס אף על הקדמייתא על דר' יוסי שאל דר"י אמר בשם ר' יוחנן כמ"ד אין קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות. ברם כמ"ד יש קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות עלי' שאל ר"א ואין לו קנין נכסים. פי' דר"ח בשם ר' פנחס אומר אף על הקדמייתא על דר"י שאל כו' (פי' דהא דהקשה ר"א ואין לו קנין נכסים קאי על הא דסמוך לי' דהיינו על דר' יוסי שפי' דמתניתין אתי' כמ"ד אין קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות ברם כמ"ד יש קנין כו' פטור אפי' לא הפקירו דקל הוא שהקילו חכמים בליקוטין). וע"ז שאל ר"א ואין לו קנין נכסים ופי' המהרא"פ דכיון שיש לו קנין נכסים דהיינו קנין פירות פטור אפי' לא הפקיר ג"כ:

וצריך להבין דכיון שבאמת אין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר. א"כ אמאי פטור הלקט כו' ממעשר כיון דלא הפקירו וכי מפני שיש לו קנין פירות יפטרו הלוקטים:

ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שביארתי בספרי נ"י (סי' י"ז) על הירושלמי (פ"ה דדמאי) ר' יונה בשם ריב"ל הלוקח פירות תלושין מן העו"ג מפריש תרומה ות"מ מהלכה ונותנם לשבט ונוטל דמים מן השבט. והלוקח פירות מחוברים מן העו"ג מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותנם לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט ע"כ. והמפרש פירש שם בדוחק וצריך להבין מהו החילוק בין מחוברין לתלושין:

וביארתי שם עפ"י מאי דאמרינן בפ"ק דבכורות (ד' י"א) אמר ר"ח הלוקח טבלים ממורחין כו' מעשרן והן שלו כו' אלא דמרחינהו ישראל ברשות כו' והן שלו דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'. ועיי"ש במה שפירשו התוס' וכתבו דנראה לפרש דמרחינהו ישראל כו' אחר שלקחו הישראל והכי קאמר הלוקח טבלים והם עכשיו ממורחין. ולכאורה קשה לפי' התוס' דלמאי קאמר דמרחינהו והא ודאי לא מתחייב קודם מירוח. ונ"ל דהא דאמרינן אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' היינו כשחל החיוב. אבל אם עדיין לא חל לא שייך לומר אתינא מכח גברא דהיינו שלקח עם אותו הזכות כיון שעדיין לא חל החיוב. וכה"ג אמרינן בבכורות (ד' מ"ז) כהן שמת בתוך שלשים יום והניח בן חלל חייב הבן לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו. לאחר שלשים יום אין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה האב בפדיונו. אלמא כל היכא שלא התחיל החיוב לא אמרינן אתינא מכח גברא כו'. אבל אם התחיל החיוב ונפטר ע"ז אומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'.

ואע"ג דאמרינן בירושלמי (פ"י דיבמות ה' א') אמר ר' הילא ר"ש בן יוסינא בשם ר' הושעי' כהן שבא על הגרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלשים יום חייב לפדות את עצמו לאחר שלשים יום חזקה שפדאו אביו. וא"כ למה צריך טעמא דחזקה שכבר פדאו אביו (והוא כמו דאמרינן בבכורות (ד' מ"ט) לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה) ואמאי לא אמר הירושלמי הטעם שכבר זכה האב בפדיונו וא"כ אפי' נתברר שלא פדאו אביו נמי א"צ ליתן. אך איפשר לומר כמו שביארתי בספרי נ"י (סי' ז') דהא דאמרי' אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' היינו דווקא אם הדבר ההוא מסויים. כגון טבלים ממורחין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן שירש אותו הזכות כמו דאמרינן בבכורות (ד' י"א) ישראל שהיו לו טבלים ממורחין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן כו' ואי אשמועינן הכא דאיפשר לעשורי מיני' ובי' דהא מנח אבל התם כיון דשה מעלמא בעי אתויי ומפריש וקאי כו' וע"כ אמרינן דירש אותו הזכות. וכן אמרינן בירושלמי (ספ"ב דקדושין) בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן. אבל בדבר שאינו מסויים כגון כהן שמת והניח בן חלל דהמעות שמפריש אח"כ לא הי' מסויימין תחילה. ע"כ איפשר דס"ל להירושלמי שאינו יורש אותו זכות וכמו דאמרי' בירושלמי (פ"ו דתרומות) לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה (פי' בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן דאמרינן התם משלמת קרן וחומש לעצמה וע"כ מיבעי לי' אם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה) איתא חמי אלו הי' לה כמה מעשרות אינה שלה. ומשני תמן מעשרות מסויימין תרומה אינה מסויימת מה דמי לה פטרי חמורים: ונראה לי שהוא כמו דאמרינן בבכורות (ד' י"א) גבי ישראל שהי' לו עשרה פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן. וכן ישראל שהי' לו טבלים ממורחין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן. וקאמר התם ואי אשמועינן הכא דאיפשר לעשורי מיני' ובי' דהא מנח אבל התם כיון דשה מעלמא בעי אתויי ומפריש וקאי אימא לא צריכא (פי' משום דהתם במעשרות המעשרות הם בתוך התבואה שירש. ע"כ יש לומר שירש אותו זכות. משא"כ בפ"ח דמעלמא מפריש השה א"כ לא שייך לומר שזוכה באותו השה):

וע"ז אומר הירושלמי תמן מעשרות מסויימין. וע"כ איפשר לומר שזכתה לעצמה משא"כ בתשלומי תרומה אם אכלה דמפרשת חולין מתוקנים והם נעשים תרומה ע"כ אי איפשר לומר שזכתה לעצמה. וע"כ איפשר לומר דהירושלמי דקאמר (בפ"י דיבמות ה' א') כהן שבא על הגרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלשים יום חייב לפדות את עצמו לאחר שלשים יום חזקה שפדאו אביו. ולא קאמר הטעם דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'. משום דהתם המעות לא הי' תחילה מסויימין דאפי' אם מפריש עדיין חייב באחריותו כמו דאמרינן בבכורות (ד' נ"א). וע"כ לא ס"ל הירושלמי דיוכל לומר אתינא מכח גברא כו'. אבל בטבל שהתרומות ומעשרות בתוכו ע"כ יוכל לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי':

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ה דדמאי) ר' יונה בשם ריב"ל הלוקח פירות תלושין מן העו"ג מפריש תרומה ות"מ מהלכה ונותנם לשבט ונוטל דמים מן השבט והלוקח פירות מחוברין כו' מפריש תרומה ותרומת מעשר מהלכה ונותנם לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט. דהטעם דמחוברין לא חל עליהם עדיין החיוב ע"כ לא שייך לומר אתינא מכח גברא כו' וע"כ נותנם לשבט ואינו נוטל דמים מן השבט. אבל בפירות תלושין שחל עליהם החיוב כו' ע"כ אעפ"י שצריך להפריש תרומה מחמת שאין קנין כו'. אפ"ה לענין ממון נוטל דמים משום דאמר אתינא מכח גברא. [ואעפ"י שכל זמן שהם ביד עו"ג פטורים מן התרומה. אעפ"כ כיון שבאים ליד ישראל ומיד שבאו לישראל מחוייבים לא שייך לומר אתינא כו' רק שבירושלמי מחלק בין מחוברין לתלושין. והש"ס דילן ס"ל דאפי' בתלושין בעינן שיהא דווקא אחר מירוח דאז הוי התחלת החיוב של תרומה. והירושלמי ס"ל כמ"ש התוס' דאפי' קודם מירוח רק שהם תלושים הוי כמו שחל עליהם החיוב דהא יכול לתרום. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דחלה) מה בין גדיש שנדמע לעיסה שנדמעת גדיש שנדמע עד שלא נדמע עבר והפריש ממנו תרומה אינה תרומה (פי' בתמיה) עיסה שנדמעת עד שלא נדמע עבר והפריש ממנו חלה אינה חלה. דתנינן תמן המפריש חלה קמח אינה חלה וגזל ביד כהן. וכמו שכתבו התוס' בקדושין (ד' ס"ב) דבדיעבד אם תרמן קודם מירוח הוי תרומה. וע"כ כיון שנתלשו חל עליהם החיוב לענין שיכול לומר לו אתינא כו'].

ובזה יתבאר הירושלמי דהכא. ר' חנינא בשם ר' פנחס אף על הקדמייתא על דר' יוסי שאל דר"י אמר בשם ר' יוחנן כמ"ד אין קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות ברם כמ"ד יש קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות עלי' שאל ר"א ואין לו קנין נכסים (פי' דבאמת מקשה ר"א על הא דר' יוסי) אך הקושי' הוא על הקדמייתא (פי' הדין הראשון דהלקט כו' חייב במעשר). דתחילה הי' הקושי' על סיפא דמתניתין דתנן אלא א"כ הפקיר. דאפי' אין קנין לעו"ג בא"י יש לו קנין נכסים ויכול להפקיר. וע"ז אומר דעל ר' יוסי מקשה על הקדמייתא שאומר דהלקט חייב במעשר. וע"ז מקשה דמדתנן דחייב במעשר משמע דחייב להפריש וליתן לכהן וע"ז מקשה על הקדמייתא דמפני מה מחוייב ליתן לכהן הא יכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי אך לכאורה יש לומר דלא דמי דהא דאמרינן דאם לקח מהעו"ג יכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'. היינו דווקא בלקח אבל לא בלקט כו' שהוא לוקח מעצמו. וכן ביארתי בס' א"ה (דרוש י"ז) על הא דאמרינן בגיטין (ד' מ"ג) חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון כו' גמרי קידושי ראשון והקשו התו' והא דאמרינן בפ"ק דקדושין בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' הא לא הקדישה לא גמרי. ועיי"ש בתוס' שנדחקו בזה:

וכתבתי שם לתרץ דהטעם הוא כמו שביארתי בארוכה על הירושלמי (רפ"ג דקדושין) ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר לשים יום ומכרה בתוך שלשים יום ה"ז מכורה הקדישה הקדש. חזר ולקחה בתוך שלשים יום חל עלה הקדש עולה. לא דמי עולה לאשה מה דמי אשה לעולה. אמר ר' חייא בר אבא תיפתר שמת השני והי' לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבם לא חל עלה קידושי ראשון. מה דמי עולה לאשה אמר ר' מתנא תיפתר שהקדיש לבעלת מום קבוע. והנה צריך להבין דמ"ט לא דמי עולה לאשה והפ"מ פירש בדוחק. וביארתי שם בתחילה הירושלמי דלא דמי עולה לאשה דאע"ג דבאשה אמרינן התם דאם קידשה לאחר שלשים יום ונתקדשה בתוך שלשים יום לאחר ואח"כ מת האחר בתוך שלשים או גרשה חלו עלה קידושי ראשון וא"כ בכה"ג אם הקדיש בהמה בתוך שלשים יום ואח"כ מכרה וחזר ולקחה דחל עלה הקדש ראשון שהקדיש לאחר שלשים יום. ע"ז אומר דלא דמי דהתם אם מת השני או גרשה א"כ ממילא חל עלה קידושי ראשון. כיון דתו אינה מקודשת לשני. ע"כ חלים עלה קידושי ראשון. משא"כ בעולה אם מכרה בתוך שלשים יום וחזר ולקחה לא חל עלה הקדש ראשון והטעם דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכמו שכתב הרשב"ם בב"ב (ד' ס"ג) עיי"ש לענין אם חזר ולקחה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו:

וע"כ כיון שאם הי' ביד השני לא חל עלה הקדש ראשון ע"כ אפי' חזר ולקחה לא חל עלה הקדש ראשון דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וע"ז אומר מה דמי אשה לעולה דבאשה נמי לא חל הקידושין אעפ"י שמת תיפתר שמת השני והי' לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבם וכמו שפי' הרמב"ן דהירושלמי סובר דאין קידושין תופסין ביבמה וע"כ לא חל עלה קידושין הראשונים כמו שבעולה לא חל ההקדש ובזה דמי אשה לעולה. ומה דמי עולה לאשה (פי' שתחול ההקדש) א"ר מתנא תיפתר שהקדיש לבעלת מום קבוע והוי כמו שאמר דמי' עלי וכיון שהוא חל עלי' שמחוייב ליתן דמי' לא שייך לומר שמכר לו כל זכות שתבוא לידו דהא חל על הגוף. ודווקא בעל מום דאלו תם קדוש קדושת הגוף וכמו שכתב הר"ן בנדרים (ד' כ"ט) דתם אפילו לדמיו קדוש קדושת הגוף כו':

וא"כ ה"נ אע"ג דאמרינן גבי חצי' שפחה וחצי' ב"ח דאם שיחררה גמרי קידושי ראשון הוא משום דכיון דשיחררה ממילא יש כח לקידושין לתפוס כולה. כיון שהיא כולה ב"ח ע"כ גמרי קידושי ראשון. אע"ג שאם הי' עדיין חצי' שפחה לא הי' גומרים הקידושין אך כיון ששיחררה ממילא גמרי הקידושין. אבל גבי בהמה כיון דתחילה לא פשט ההקדש בכולה מחמת שהי' חצי' של השני והוי דעת אחרת כמו דאמרינן בקדושין (ד' ו') ע"כ אפילו אם חזר ולקחה כיון שכל זכות שלאח"כ הוא מחמת השותף וע"כ מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכיון שאם הי' בידו לא פשט ההקדש. ע"כ לא פשט לאח"כ נמי. וע"כ אומר חזר ולקחה והקדי' חצי' שהקדיש מחדש אבל לא מחמת הקדש ראשון. משא"כ אם שיחררה הוי ממילא ולא בתורת הקנאה להמקדש. וע"כ כיון שהוא ממילא לא שייך לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. משא"כ גבי בהמה אם חזר ולקחה לא הי' חל ההקדש הראשון משום דמה מכר ראשון לשני כו' דהא כל זכות הלוקח בחלק השני אינו אלא מחמת המכירה. וע"כ קאמר חזר והקדיש דווקא.

ואע"ג דשם בספרי נ"י ביארתי פי' אחר בהירושלמי דקידושין היינו משום דהתם הי' קודם חלות ההקדש שהוא לאחר שלשים יום וע"כ לא שייך לומר מה מכר כו' כמו שביארתי שם משא"כ הכא דהקדיש מכבר חצי'. ע"כ אפי' אם חזר ולקחה לא הי' נגמר ההקדש מחמת מה מכר ראשון לשני. דאיך יגמור ההקדש כיון שכל הזכות שיש לו בחלק השני הוא רק מחמת המוכר. וע"כ כיון שלא נגמר ההקדש בעוד שהי' ביד השותף. ה"נ אינו נגמר אח"כ כשחזר ולקחה משום מה מכר כו' וע"כ אומר וחזר ולקחה והקדיש דווקא]:

וא"כ לכאורה יש לומר דמה קאמר דעלי' שאל ר"א ואין לו קנין נכסים והקושי' הוא על קדמייתא דהיינו הרישא דהלקט כו' חייב במעשר. וע"כ מקשה דאע"ג דר' יוסי קאמר דהאי תנא ס"ל דאין קנין כו' להפקיע מיד מעשר אפ"ה כיון שיש לו קנין נכסים. א"כ אמאי חייב העני ליתן לכהן. הא יכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי'. דאיפשר לומר דזהו דווקא במוכר או בנותן אבל לא בלקט שמלקט העני לעצמו. ואע"ג דגבי ירושה אמרינן גבי כהן נמי בבכורות (ד' מ"ח) דיכול לומר לו אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' ירושה שאני שבא מכח המוריש. אבל לא בעני המלקט. אך יש לומר כיון דהפקרלא הוי עד שיפקיר בין לעניים בין לעשירים. א"כ לא הוי הפקר והוי כמו שבא מכח העו"ג. ואפי' בהפקר נמי אמרינן בירושלמי (פ"ו דפיאה) על דעתי' דר' יוסי דו אמר אין הפקר יוצא מתחת בעלים אלא בזכי'. וא"כ בלקט של עו"ג הוי כמו שבא מיד העו"ג ליד העני וע"כ צריך להיות דאעפ"י שחייב במעשרות שאין להם דין לקט אעפ"כ אין צריך ליתן לכהן אלא נוטל דמי' וע"ז מקשה ואין לו קנין נכסים [ועיין בגיטין (ד' מ"ז) אמר רבה מנא אמינא לה דתנן הלקט כו' חייבין במעשר אלא א"כ הפקיר ה"ד אילימא כו' אלא לאו דעו"ג ולקטינהו ישראל טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב כו' ולכאורה אמאי לא משני דחייב מדרבנן דהא מדרבנן חייב כמו דאמרינן במנחות (ד' ל"א) איכא דאמרי א"ל צא וקח לך מן העו"ג קסבר יש קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר אך הש"ס דילן סובר כמו דאמר בירושלמי ברם כמ"ד יש קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות קל הוא שהקילו חכמים בליקוטין ואפי' מדרבנן נמי פטור בלקט כו' וע"כ מוכיח מזה רבה דאין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר] ודוק: