מתני' כיצד צולין את הפסח שפוד של רימון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר כמין בישול הוא אלא תולין חוצה לו כו' אית תניי הני תוחבו מבית נקובתו עד שהוא מגיע לתוך פיו על דעתי' דהדין תנייה בר"י חוזר והופכו מה כו' עבד ליה ריה"ג אי קריי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו (פי' אי ריה"ג בעי דוקא ראשו על כרעיו ועל קרבו וע"כ סובר דנותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו או דפליג רק אר"ע דסוב' דבעינן דוקא שיהא תולה חוצה לו דאל"ה הוי כמו בישול וע"ז אומר ריה"ג דאעפ"כ לא הוי כבישול כירך עבה עבד ליה ר"י הגלילי דכמו דכירך עבה הוי צלי. כן הכא נמי אם נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו הוי נמי צלי:

וע"ז אומר מה נפק מביניהון צלייו בגדי של חולין אין תימר כירך עבה עבד לי' ריה"ג פסול (צ"ל כשר) אין תימר קריי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו אבל לא בצליי בגדי של חולין חתך ממנו בשר וצלי' בו אין תימר כירך עבה עביד לי' ריה"ג כשר אין תימר קריי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול דלא התירה התורה אלא בראשו על כרעיו ועל קרבו אבל אם לא חתך ממנה בשר צליי' בחלב של קדירה (צ"ל בהבל של קדירה אין תימר כירך עבה עביד לי' פסול (צ"ל כשר אין תימר קריי' כו' ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול דלא התירה התורה אלא בראשו על כרעיו ועל קרבו וע"ז פריך לא כן תני צלי אש ולא צלי קדרה שני' לי' בנוגע בגופה של קדירה אבל אם תלאו באויר הקדירה אין תימר כירך עבה עביד לי' כשר ואין תימר קריי' כו' פסול דלא התיר' התור' אלא בראשו על כרעיו:

[והנה הא דאמר תחיל' בירושלמי אית תניי תני תוחבו מבית נקובתו עד שמגיע לתוך פיו ואמר על דעתי' דהדין תני קריי' חוזר והופכו פי' הק"ע שחוזרו והופכו כדי שיהי' נצלה מכל הצדדים והפ"מ והגליון פירשו במה שכתבו התוס' דתוחבו דרך פיו לפי שנותן הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוי ביה"ש למטה וקא דייב דמא דרך שם א"כ לתנא דברייתא דתוחבו דרך נקובתו א"כ יהי' בית השחיטה למעלה ויהי' הדם נוטף על הצלי כו'] ולי נרא' דאיפשר לומר דמיבעי' לי' אם הא דאמ' תוחבו דרך נקובתו אף שיהי' פיו למעלה ואעפ"כ מותר וכמו דאמרינן בפסחים (ד' ע"ד) ומאן דשרי אפי' פומא לעיל וא"כ אם תוחבו מפיו ועד בית נקובתו ודאי דשרי או דילמא בדוקא קאמר והוא משום דקר כתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו וא"כ לר' יוסי הגלילי דוקא בעינן שתוחבו מבית נקובתו בכדי שיהי' ראשו על כרעיו ועל קרבו והוא כמו דמיבעי' לי' אי הא דאמ' ריה"ג ונותן את כרעיו ואת בני לתוכו היינו בדוקא או משום דכירך עבה עביד לי' ריה"ג והנ"מ אם כירך עבה עביד לי' ולא בעינן על דוקא א"כ הא דקאמר נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו היינו לאו דוקא אלא דשרי אבל יכול להיות תולין חוצה לו ג"כ אבל אי בעינן ראשו על כרעיו ועל קרבו דוקא משום דבעינן על דוקא א"כ הא דתני בברייתא תוחבו מבית נקובתו עד שמגיע לתוך פיו היינו בדווקא בכדי שיהי' ראשו על כרעיו ועל קרבו ועל זה מיבעי' ליה אי חוזר והופכו פי' אם לא עושה כן אלא שתחבו מתוך פיו אם חוז' והופכו כדי שיהי' ראשו על כרעיו משום דבעינן על בסמוך או לא דבעינן על בסמוך וכירך עביד לי' ריה"ג. וא"כ הא דתני בברייתא דתוחבו דרך נקובתו היינו דשרי אפי' אם עשה כן וא"כ אם תחב דרך פיו ודאי אינו חוזר והופכו וכמו דמיבעי' לי' לקמן דאי כירך עבה עביד לי' או דמוכיח מקרא דראשו על כרעיו ועל קרבו ועל דוקא:

וע"ז אומר הדא אמרה דקריי' כו' דאמרינן הכל מודים בעליו שהוא סמוך מה פליגין בעל אבא שאול אומר על המערכה סמוך למערכה ורבנן אמר על המערכה על גגה של מערכה כו אתי דאבא שאול כר' עקיבא ודרבנן כריה"ג וא"כ מוכח דפליגי בקראי וא"כ מוכח מזה דחוזר והופכו ודו"ק.

שם (ה"ה) נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם ובמוקדשין אינו כן אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם גמ' ודלא כר' נתן דר' נתן אמר יוצאים בזריקה בלא אכילה כו' פשיטא דא מילתא נטמא הבשר והאימורים קיימים זורק את הדם על האימורים נטמאו האימורים והבשר קיים זורק את הדם על הבשר נטמא הבשר ואבדו האימורים א"ר שמי ההן קיימא לא כמו שנטמא הבשר ואבדו האימורים את אמר קומץ אוף הכא זורק א"ר תיפתר כר"א דר"א אומר אע"פ שאין שירים יש קומץ עכ"ל.

והנה הק"ע פירש וההן קיימא נראה דקאי אברייתא ששנו בה נטמאו שירי' אבדה שירי' והמנחה קיימת יקטיר ועלה קאמר הך מנחה הקיימת הרי היא כמו שנטמא הבשר ואבדו האימורים שהדם מתיר הבשר לאדם והאימורים למזבח כך הקומץ מתיר את השירים ואפ"ה קאמר יקטיר הקיימת ה"נ יזרוק את הדם כו' ע"ש ושגו בזה הק"ע והפ"מ והוא דצר' לבאר מפני מה בעי לה הירושלמי אם נטמא הבשר ואבדו האימורים ואמאי לא קא מיבעי' לי' אם נטמאו שניהם ע"כ נראה לי דקא מיבעי' לי' נטמאו האימורים אבדו האימורים והוא כמו דאמרינן בפסחים (ד' ע"ז) דהציץ מרצה על העולין ואין הציץ מרצה על האכילות וכמו דאמרי' שם ודכ"ע אין הציץ מרצה על אכילות דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על האכילות אלא כו' וע"כ מיבעי' לי' נטמאו הבשר ואבדו האימורים דאם נטמאו האימורים הציץ מרצה על העולין אך אם אבדו האימורים וא"כ ליכא אימורים ונטמא הבשר אם הציץ מרצה על אכילות וע"ז אמר וההן קיימא (והוא ט"ס וצ"ל וההן קמייתא) פי' משנה הקודמת דתנן חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כו' וע"ז אמר וההן קמייתא לא כנטמא הבשר ואבדו האימורין דהא התם ליכא עולין כלל רק אכילות אפ"ה באים בטומאה אלמאדהציץ מרצה על אכילות וכה"ג מקשה הש"ס דילן בפסחים (ד' ע"ח) בשלמא זבחי' איכא דם עומר איכא נמי קומץ לחם הפנים נמי איכא בזיכין אלא שתי הלחם מאי איכא למימר כו' את אומר קומץ אוף הכא זורק וא"כ מוכח דהציץ מרצה על אכילות א"ר מנא תיפתר כר' אלעזר דר"א אומר אע"פ שאין שירים יש קומץ. אבל למאן דבעי שירים ע"כ איפשר לומר דאין הציץ מרצה על אכילות ועיין לקמן בירושלמי. א"ר מנא תיפתר כר"א דר"א אומר אעפ"י שאין שירים יש קומץ ומה שפי' הק"ע שם ודו"ק. והק"ע והפ"מ נדחקו בזה עיין שם ודו"ק:

שם (ה"ו) על דעתי' דר"מ ההן מחצה על מחצה מה את עביד ליה כרוב כמיעוט אין תימר כרוב הטהורים אין עושין את הראשון אין תימר כמיעוט הטמאין אין עושין את השני אמר ר' יוסי לא אמר רוב טהורים אינן עושין את הראשון עיי"ש ודבריו דחוקים ולי נראה דיש לגרוס ההן מחצה על מחצה מה את עביד ליה אין תימר כמיעוט הטהורים אינן עושין את הראשון (פי' דא"כ יעשו בטומאה) ואין תימר כרוב הטמאין אין עושין את השני (דהא רובא לא מידחו לפסח שני). א"ר יוסי לא אמר מיעוט טהורים אין עושים את הראשון רוב טמאים אין עושין את השני (כצ"ל) פי' דהירושלמי מתרץ דע"כ סובר ר"מ במחצה על מחצה הטהורים עושין את הראשון והטמאים עושין את השני דלא אמרה תורה מיעוט טהורים אינן עושין את הראשון (פי' אם נימא דמחצה טמאים הוי רוב אעפ"כ מה בכך אם המיעוט יעשו בטהרה דלא אמרה תורה דמיעוט טהורים אינם יכולים לעשות בטהרה אלא דאם רוב טמאין אין מן הצורך לעשות בטהרה אעפ"כ יוכלו לעשות בטהרה וע"כ הטהורים עושין את הראשון ואם מחצה הוא כרוב עכ"פ אין עבירה בזה מה שיעשו הטהורים בטהרה דלא אמרה תורה מיעוט הטהורים אין עושין אה הראשון) והטמאים עושים את השני ג"כ ממ"נ דאם הם מיעוט בודאי נדחו לפסח שני וא"כ ניחא מה שהם עושים את השני ואם מחצה הוא רוב עכ"ז אין עוברים בזה מה שעושים את הפסח שני (דהירושלמי לטעמי' דס"ל לר' יודה דרובא יכולים לעשות פסח שני ג"כ אלא שלא הצריכתם התורה לעשות פסח שני וכמו שהבאתי בספרי א"ה (דרוש י"ג) הירושלמי (פ"ט דפסחים ה"ב) ניתן לישראל לבנות בית הבחירה יחיד עושה פסח שני וציבור אין עושין פסח שני ר' יודא אומר ציבור עושין פסח שני שכן מצינו בחזקי' שעשה פסח שני הדא הוא דכתיב כי מרבית העם מאפרים ומנשה כו' וכבר ביארתי הירו' הזה בס' א"ה (דרוש י"ג עיי"ש) וע"ז אומר אר"י לא אמרה תורה מיעוט טהורים אין עושין את הראשון אלא דאמרה תורה שיוכלו לעשות בטומאה וע"כ הטהורים עושין את הראשון ממ"נ אם הטהורים נחשבי' כרובא שפיר עושין בטהרה ואם נחשבי' כמיעו' מ"מ יוכלו לעשות בטהרה דלא אמרה רוב טמאין אין עושין את השני פי' דלא אמרה תורה רוב טמאים לא יוכלו לעשות פסח שני אלא שלא הצריכתן התורה מחמת דטומאת מת נדחית בצבור אבל ברוב זבין יוכלו לעשות פסח שני לפי שיטת הירושלמי כמו שביארתי שם וע"כ אמר לא אמרה תורה רוב טמאים אין עושין את השני וא"כ עבדו שפיר דאם הם מועט לא שפיר עבדי בשני. ואפי' אם הם רוב מ"מ יוכלו לעשות השני. וע"ז אמר ר' יוסי לא אמר מיעוט טהורים (כצ"ל) אין עושים את הראשון רוב טמאים אין עושין את השני דמ"מ שפיר עבדי אפי' אם תאמר דמחצה על מחצה הוי כרוב ועיין בספרי א"ה (דרוש י"ג) דהש"ס דילן לא סבר הכי אלא דציבור אין יכולין לעשות פסח שני ובזה יתבאר הא דאיתא בירושלמי (פ"ט דפסחים ה"ז) היו הציבור חציו זבים וחציו טמאים רב אדא בר אהבה זבין נעשין אצל טמאים כטמאים אצל טהורים כו' רב הונא אמר אין תשלומין לפסח הבא בטומאה ובש"ס דילן (ד' פ') אמרינן איתמר היו רובן טמאי מחים ומיעוטן זבון כו' משום דלהש"ס דילן אי אמרינן דמחצה על מחצה כרוב א"כ לא יוכלו הזבין לעשות פסח שני דציבור לא נדחה לפסח שני וכן אמרינן בפסחים (דף ע"ו) ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינה כרוב טהורין עושין את הראשון וטמאים עושין את השני אבל אי אמרינן מחצה על מחצה כרוב סובר רב דהללו עושין לעצמן משום דציבור אינם נדחים לכולי עלמא:

שם על דעתי' דר' יהודה ההן מחצה על מחצה מה את עביד לי' ר' בא מכם רב מטמאים א' בשרץ שמואל אמר משלחין אותו לדרך רחוקה אתי' כמ"ד היחיד מכריע על הטומאה ברם כמ"ד אין היחיד מכריע על הטומאה משלחין שנים דרב כר"א כמה דאמר ר"א היו הציבור מגעי נבילות מנעי שרצים עושים בטומאה שאין שם מים לטבול אבל אם יש מים לטבול אינן עושים בטומאה עיין במה שביארתי בספרי א"ה (דרוש ט"ז) שם על הק"ע שכתב דרב כר"א אע"ג דשוחטין וזורקין על טמא שרץ שאני הכא דמיירי כשאין שם מים לטבול ואף הוא עושה בטומאה אבל כשים שם מים לטבול מודה לשמואל דמשלחין א' בדרך רחוקה דלא מהני טומאת שרץ שהרי יכול לטבול ולטהר לאכילה עכ"ל. וטעה בזה הרבה דרב דס"ל מטמאים א' מהם בשרץ בודאי דס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכמו דאמרינן בהדי' בפסחים (ד' פ') ועולא אמר משלחין א' מהם לדרך רחוקה. ופריך ויטמא בשרץ ומשני קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ. אלמא דרב דס"ל מטמאים א' מהם בשרץ ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ והכי אמרינן בפסחים (ד' צ') (לרב מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בו אלמא אמר רב מטמאים א' מהם בשרץ. אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי אלמא דרב ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ:

וע"ז אמר הירושלמי אתי דרב כר"א כמה דר' אלעזר אמר הי' הציבור מגעי נבילות ומגעי שרצים עושים בטומאה וא"כ כיון דציבור עבדי בטומאה א"כ מסתמא היחיד לא עבד דאי הוי שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ איך יצטרף לציבור לעשות בטומאה וע"כ אמר רב דמטמאין א' מהם בשרץ:

והא דקאמר בירושלמי בשאין שם מים לטבול אבל יש שם מים לטבול אין עושים בטומאה היינו אם הי' הציבור מגעי נבילות ומגעי שרצים והוא משום דס"ל טומאה דחוי' היא בציבור וע"כ דוקא אם אין שם מים לטבול אבל אם יש שם מים לטבול צריך שיטבלו משום דטומאה דחוי' היא בציבור וא"כ מוטב לעשות בטהרה ואף דלאחר שיטבול יהי' מחוסר הערב שמש הא בזה כ"ע מודו דשוחטין וזורקין על טבול יום כמו דאיתא בפסחים (ד' צ') ועיי"ש שהארכתי בזה אי אמרינן דשוחטין וזורקין טל טמא שרץ היינו אפי' אם יש שם מים לטבול אעפ"כ מן הדין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אע"ג דיש מים לטבול ויוכל לטבול אח"כ. אך הדין דהי' מגעי ציבור ומגעי נבילות דעושים בטומאה והוא כמו שביארתי דס"ל שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ביחיד. ע"כ בציבור עבדי בטומאה ע"ז אומר דזה דוקא בשאין שם מים לטבול אבל אם יש שם מים לטבול איך יעשו בטומאה דהא איפשר לעשות בטהרה שיטבלו ע"כ אמר בשאין שם מים לטבול ודו"ק:

[והא שאומר היו הציבור מגעי נבילות ומגעי שרצים לכאורה לפי מה שבארתי בספרי א"ה (דרוש י"ג) שהשגתי על הפר"ח שחולק בין מגע טומאת זבות לבין טומאת מת. ובארתי שכל טומאה שע"י מגע הם דומים לטמא שרץ א"כ אמאי קאמר היו מגעי נבילות ומגעי שרצים דהא הוא הדין במגעי זבים ואיפשר לומר משום דהירושלמי ס"ל אליבא דרומאי דמגעי זבים אינן עושין בטומאה וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ז דפסחים ה"ז) הדא אמרה הי' הציבור מגעי זבים ומגעי זבות אינם עושים בטומאה ע"ש:

שם (ה"י) העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר כו' ובגמ' עצם שאין עליו בשר ר' יוחנן אמר אסור לשוברו רשב"ל אמר מותר לשוברו מתיב ר' לרשב"ל והא תנינן העצמו' והגידין והנותר ישרפו בשש עשר ויקוץ מפני המוח שבקילית ויחלוץ את הבשר מן העצם ויהנה מן העצם סברין מימר אין חולצין את הפסול אמר ר"א ואפי' תימר חולצין פתר לה כר' יעקב דר"י אמר הבא בכושר משעה ראשונה ונטמא אסור בשבירת העצם:

[הנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בפי' זה הירושלמי וע"כ נראה לי להגיה (שנתחלפו התיבות וכצ"ל) מתיב ר' יוחנן לרשב"ל והא תנינן העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר ויחלוץ את הבשר מן העצם ויקוץ מפני המוח שבקולית (פי' דר' יוחנן מקשה לרשב"ל שאמר דעצם שאין עליו בשר מותר לשוברו וא"כ אמאי הוי העצמות נותר ויחלוץ את הבשר מן העצם ויקוץ. וא"כ לא יהי' נותר ומשני מפני המוח שבקולית (פי' כיון דיש מוח בתוכו לא מהני קליפה וכמו דאמרינן בפסחים (ד' פ"ה) רבינא אמר מפני המוח שבקולית וכמו שפירש"י שם כיון דיש מוח בתוכו לא מהני ליה קליפה:

ואח"כ פריך ויהנה מן העצם (פי' שישברנו אח"כ ויוציא המוח ויוכל ליהנות מן העצם ואמאי ישרפו העצמות ג"כ) סברין מימר אין חולצין את הפסול (פי' המפרשים משום דבו ואפי בפסול ולי נראה דהא דאמר סברין מימר אין חולצין את הפסול הוא כמו דאמרינן בפסחים (ד' פ"ג) אמר רב מרי כו' עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעש' בסיס לדבר האסור נימא מסייע ליה העצמות והגידים והנותר כו' הני עצמו' דמי אילימא דלית בהו מוח כו' נשדינהו אלא פשיטא דאית בהו מוח אי אמרת בשלמא שימוש נותר מילתא היא אמטו להכי בעי שריפה אלא אי אמרת שימוש נותר לאו מילתא היא למה להו שריפה נתברינהו ונחלצה למוח דידהו ונשרפנה ונשדינהו לדידהו וע"ז אומר בירושלמי סברין מימר אין חולצין את הפסול דכיון דשימשו נותר ע"כ בעי ג"כ שריפה ע"ז אמר ר"א ואפי' תימר חולציןפתר לה כר' יעקב דר' יעקב אומר הבא בכושר משעה ראשונה ונטמא אסור בשבירת העצם והוא כמו דמשני בפסחים (שם) לא קשיא כאן שהיתה לו שעת הכושר כו' ר' יעקב אומר היתה לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת העצם]:

שם ר' אימי בשם ר"א מה טעם אמרו העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר שהשורף יש בו משום שובר (פי' דמשני דלמה ישרפו בששה עשר למה אין שורפין מתחילה קודם שנעשה נותר ויחלוץ את המוח ויכול לאכול) וע"ז אומר שהשורף יש בו משום שובר וא"כ כיון דסובר ר"א שהשורף יש בו משום שובר א"כ הא דקתני ישרפו בששה עשר היינו כיון שהוא פסול אין בו משום שובר אע"ג שהיה לו שעת הכושר והא דאין שובר העצם כדי ליהנות בעצמות הוא כמו דסברין מימר אין חולצין את הפסול משום דשימוש נותר מילתא היא:

עוד שם שמואל אמר נמנין על מוח שבראש ואין נמנין על מוח שבקולית כו' יכול להוציאו אלא דרך שבירה ר' אחא בשם ר' יוחנן נמנין על מוח שבקולית ואם נמנה נמנה ע"ד דר' יוחנן ישרף וימנה כיון שסובר דאם נמנה נמנה (ומסתמא מפני שיכול להוציאו ע"י שריפה) וישרף וימנה צ"ל ישרוף וימנה (פי' לכתחילה ומשני משום אבדן קדשים שאם ישרוף יהיה הפסד קדשים) והוא כמו דאמרינן בפסחים (ד' כ"ד) משום הפסד קדשים דילמא אכיל נורא כו' על דעתיה דשמואל ישרוף ויהנה (פי' שישבור העצמות לאחר שנעשו נותר ויהנה מן העצם וע"ז משני (כמו דמשני תחילה) סבר שמואל כר' יעקב דאמר הבא בכושר משעה ראשונה ונטמא אסור בשבירת העצם:

שם ר' ירמיה בעי לית הדא פליגא על ריש לקיש דר' שמעון בן לקיש אמר עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו לא אמר אלא שלא ילקה הא לאסור אסור אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה אלא ארבעים מתניתא כשבא בטומאה משע' ראשונה אבל אם בא בטהרה ונטמא כו' לוקין על שבירתו מתיב ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש והא תנינן העצמות והגידים והנותר ישרפו בששה עשר ויקוץ מפני מוח ויחלוץ את הבשר מן העצם ויקוץ שלא לפקע תחת הבשר:

הנה הירושל' הזה הוא תמוה ע"כ נראה לי (שנתחלפו השיטות) והא דבעי ר' ירמיה צריך לגרוס אחר מתני' (ה"ה) דתנן אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף ובכאן צריך לגרוס רבי ירמיה בעי לית הדא פליגא על ר"ש בן לקיש דאמר עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו (פי' וא"כ איך תנן דאבר שיצא מקצתו קולף עד שיגיע לפרק וחותך ואמאי יקלוף הבשר ואח"כ ישבור העצם וכן מקשה הש"ס דילן בפסחים (דף פה) מיתיבי אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לפרק וחותך ואי אמרת אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש כזית בשר במקום זה אין בו משום שבירת העצם למה לי דקולף לפרק עד שמגיע וחותך נקלוף ביה פורתא וניתבריה ועל זה משני לא אמר אלא שלא ילקה הא לשוברו אסור (פירוש דלכתחילה אסור אפי' אם אין בו בשר):

ואח"כ צריך לגרוס מתיב (וצ"ל) והא מתיב ר' יוחנן לרשב"ל והא תנינן עצמות וגידים ונותר ישרפו בששה עשר (וצ"ל) ויחלוץ בשר מן העצם ויקוץ (פי' דא"כ דלא אמר ר"ל רק שאינו חייב אבל לכתחילה אסור לשבור א"כ מאי מקשה ר' יוחנן לר"ל ממתניתין דתנן העצמות והגידים והנותר ישרפו דא"כ יקלוף הבשר שעל העצם וישבור ויחלוץ את המוח ולא יצטרך לשורפן (וכצ"ל) מפני המוח ושלא לפקע תחת הבשר. והוא כמו דמתרץ לעיל מפני המוח (והוא כמו דמשני רבינא בפסחים (דף פ"ה) רבינא אמר בקולית ופירש"י דיש בו מוח מתוכו ולא מהני לי' קליפה ושלא לפקע תחת הבשר (פי' דזהו עוד תירוץ שנא לפקע תחת בשר (והוא כמו דמשני אביי בפסחים (דף פ"ה) משום דפקעי אבל לא כדמשני ר' ירמיה דרשב"ל מודה דלכתחילה אסור דא"כ איך אתבין רבי יהודה לרשב"ל מהא דתנן עצמות וגידים ונותר ישרפו בששה עשר אלא דהתירוץ הוא או משום מוח (וכדמשני רבינא) שלא לפקע תחת בשר (והוא כמו דמשני אביי שם) ודו"ק

עוד שם ר"ח בר אבא אמר ריב"ח מעתה המוציא אינו חייב עד שעה שאוכל כו'. עיין בספרי נחלת יהושע (סי' ה') ושם ביארתי ודו"ק:

שם פשיטא דא מילתא התחילו אלו ונטמאו אלו זכו טהורין בחלקן של טמאים ולא עוד אלא אפילו התחילו אלו ונטמאו הן זכו טהורים בחלקן של טמאים אבל התחילו אלו ונטמא א' מהן לא זכו טהורים בחלקם של טמאים הנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בפי' הירושלמי הזה עיי"ש:

ולי נראה דקאי אמתניתין דשתי חבורות ע"ז אומר שאף ע"פ שנחלקו לשתי חבורות ונטמא חבורה א' א"כ איפשר דאין לחבורה השני שום זכות בחלקן של החבורה שנטמאו דכיון שכבר נחלקו לשתי חבורות ע"ז אומר התחילו אילו ונטמאו אילו זכו טהורין בחלקן של טמאים דכיון דהטמאים לא התחילו לאכול. ע"כ כיון שנטמאו ודאי יש זכות להחבורה השני' והחבורה השני' אוכלין ולא עוד אלא אפי' התחילו אלו ונטמאו הן אע"פ דכבר התחילו לאכול וא"כ יש לומר דאין זכות להחבורה השני' ע"ז אומר אעפ"כ זכו טהורין בחלקן של טמאים אבל התחילו אלו ונטמא א' מהן לא זכו טהורין בחלקן של טמאים (פי' החבורה השני' דכיון דהתחילו לאכול א"כ נעשית חבורה בפני עצמה. ע"כ אם נטמאו אחד מהן יש זכות להשאר מבני החבורה הזה דכיון דנתחלקו לשני חבורות ע"כ אם נטמא אחד מהן נשאר הזכות לבני החבורה הזו ולא להחבורה השני'. משא"כ אם נטמאו כל החבורה אע"פ שהתחילו לאכול אעפ"כ כיון דכל החבורה נטמאת הזכות הוא לחבורה השני' ודו"ק:

שם (ה"ו) ציבור שנטמא אחד מהן כו' עיין בספרי אבי הנחל (דרוש ט"ו):