Noam Yerushalmi on Sanhedrin Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שם (ה"א) איסי אמ' כל זמן שאלו העדים יכולים להזדמם על אותה עדות אין ההורג נהרג (פי' הפ"מ כלומר דאיסי מפרש דלא תקשי דאע"ג דאומרים עכשיו הרגו לזה מ"מ חוקרין אותו בכל שבע חקירות כו') ולי נראה דאיפשר לומר שהוא כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' מא) רב כהנא ורב ספרא תנו סנהדרין בי רבה פגע בהו רמי בר חמא אמר להו מאי אמריתו כו' א"ל מהא דקתני מה בין חקירות לבדיקות חקירות אמר א' איני יודע עדותן בטלה בדיקות אמר א' איני יודע ואפי' שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת מכדי אידי ואידי דאורייתא מ"ש חקירות ומ"ש בדיקות א"ל הכי השתא בחקירות אמר א' איני יודע עדותן בטילה דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה בדיקות אמר א' איני יודע עדותן קיימת עדות שאתה יכול להזימה הוא וע"ז אומר בירושלמי איסי אומר כל זמן שאלו העדים (צ"ל שאין) העדים יכולים להזדמם על אותה עדות אין ההורג נהרג וזה החילוק שבין חקירות לבדיקות:
שם מכירין אתם אותו מה הי' עובד כוכבים הי' או ישראל הי' נשמעינה מהדא דמר ר' יוחנן נהרג מטברי' לציפורי חזקה שישראל הי' והוא מקום שרוב ישראל מצוין ואזלינן בתר הרוב והוא כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' סט) ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא והתנן א' אומר בשנים בחודש כו' ואף שאין זה חידוש דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא וכמו דאמרינן בירושלמי (סוף קידושין פ"ד ה"י) ומניין שהורגין על החזקות ר' שמואל ברי' דר' יוסי ב"ר בון אמר כתיב ומכה אביו ואמו מות יומת וכי דבר ברי הוא שזה הוא אביו והלא חזקה הוא שהוא אביו ואת מר הורגין אוף הכא הורגין והתם הוא חזקה דאתי מכח רובא אך כבר חילק בזה הקצה"ח בקונטרס הספיקות שזה הוא דווקא בשכבר הוחזק אבל לא שנתהוה הרוב בשעת מעשה גופא:
[עוד נראה לי דהירושלמי אזיל לשיטתי' והש"ס דילן לא סבר הכי וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' מ') ת"ר מכירין אתם אותו עובד כוכבים הרג. ולא מחלק דבין טברי' לציפורי חזקה שישראל הי'. והוא כמו שביארתי בספרי נועם ירושלמי (פ"א דביצה) וכן (בפ"ב דב"ב) דאמר אמר ר' יודן הדא דאת אמר בשתי קנים אבל אם אין שם אלא קן אחד בלבד לא בדא כו' עיי"ש שביארתי דשיטת הירושלמי הוא דלא כשיטת הש"ס דילן והוא שסובר דרוב וקרו' הולכין אחר הקרוב ולא כמו דאמרינן שם בביצה (ד' י"א) לימא מסייע לי' לריב"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"כ ניחא בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין והוא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. אבל לשיטת הירושלמי דאזלינן בתר הקרוב ע"כ אמר ר' יודן דדווקא בשתי קנים אבל אם אין שם אלא קן א' בלבד לא בדא והוא משום דאזלינן בתר הקרוב ועיין בפ"ב דב"ב על הא דאמר בם הדא דתימא בשאין דרך הרבים מפסקת אבל אם הי' דרך הרבים מפסקת לא בדא דאין הטעם משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. אלא הטעם משום שאם דרך הרבים מפסקת ע"כ הוא נתייאש וכמו דאמרינן בב"מ (ד' כ"ד) המוצא בסרטי' ופלטי' גדולה ובכל מקום שרבים מצוים שם הרי אלו שלו
וע"ז אומר נשמעינה מהדא דמר ר' יוחנן נהרג מטבריא לציפורי חזקה שישראל הי' והוא משום דאזלינן בתר הקרוב אבל לשיטת הש"ס דילן דאזלינן בחר רובא דעלמא ע"כ לא מחלק וצריכים להכיר עובד כוכבים הי' או ישראל הי' כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' מ"א) עובד כוכבים הרג ישראל הרג כו' ודו"ק):
שם ר' שמעון בן יוחאי אומר עפ"י שנים עדים יומת המת המת מת (פי' וכי המת מת) אלא להודיעו באיזה מיתה מת תני ר' יודה בי ר' אילעי אומר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה שיערימוהו באיזה מיתה מת הי' מיתתו בחמורה והתרו בו בקלה יכול מימר אילו הוה ידע שמיתתו בחמורה לא הוה עבד הד מילתא הי' מיתתו בקלה והתרו בחמורה על דעתי' דר"י ב"ר אלעי שיערימוהו באיזה מיתה מת היו מתרין בו ושותק כו' ר' חייא ב"ר גמדא שאל מקושש משום מאי מחייב משום תולש או משום קוצר נשמעינה מהדא ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע (וכתב הפ"מ במראה הפנים ונפקא מינה לדאיסי בן יהודא דאמר אינו חייב על אחת מהן וכמו דאמר בשבת (ד' צז) דהא מיהת לא מספקא) אך אעפ"כ קשה דהתם בשבת (ד' צז) אמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה"ר במתניתא תנא תולש הוה רב אחא ב"ר יעקב אמרמעמר הוי למאי נ"מ לדאיסי דאמר דאינו חייב על אחת מהם וע"כ ר"י דאמר מעביר ד' אמות פשיטא לי' דמעביר חייב וכן מתני' פשיטא לי' דתולש חייב ורב אחא בר יעקב פשיטא לי' דמעמר חייב אבל הכא תולש או קוצר הכל הוא משום קוצר (ולשיטת הירושלמי (פ"ז דשבת) החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר למי נצרכא לר' אלעזר (פי' הפ"מ שכל שמבדיל דבר מחיותו חייב משום קוצר) וא"כ כיון דמאב א' הוא מאי מיבעי' לי' או תולש או קוצר הוה [אך לפי מה שאבאר לקמן דהאי תולש היינו ליפות את הקרקע ניחא דהא הרמב"ם כתב (רפ"ח מהלכות שבת) דחייב משום חורש ודו"ק]:
ע"כ נראה לי דר' חייא בר גמדא קאי אהא דלעיל ושם צריך להפוך הגירסא (וכצ"ל) על דעתי' דר' יודן ב"ר אלעי שיערימוהו באיזה מיתה מת הי' מיתתו בחמורה והתרו בו בקלה יכול מימר אילו הוי ידע שמיתתו בחמורה לא הוי עבד דא מילתא הי' מיתתו בקלה והתרו בו בחמורה או איפשר שא"צ לשנות הגירסא ואומר הי' מיתתו בחמורה כו' הי' מיתתו בקלה והתרו בו בחמורה על דעתי' דר' יהודה בר אילעי שיערימוהו באיזה מיתה מת (פי' דמיבעי' ליה אם מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל וכן בכתובות (ד' ל"ג) מתקיף לה רב אסי ממאי דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל דילמא לא הוי וכמו שכתבו בתוס' בכתובות (שם) דגזירת הכתוב הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה וע"כ מיבעי' לי' לר' יהודה שיאמר עד שיערימוהו באיזה מיתה מת היינו דמותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל:
וע"ז אומר ר' חייא בר גמדא שאל מקושש חייב משום תולש או משום קוצר (פי' דמיבעי' לי' בהא דמקושש ששאל משה את ה' באיזה מיתה הוא חיי' וא"כ קשה דהא לא הוי התראה וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' פ"א) א"ר ירמי' כגון שהתרו בו סתם והאי תנא הוא דתני' ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותו אלא בעדה כו' שיודיעוהו שהוא חייב מיתה כו' ר' יהודה אומר עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג ת"ק יליף ממקושש (ופירש"י שהמוציאים לא התרו בו שם מיתתו דלא הוי ידעי לה אלא מיתה סתם) וא"כ ר' יהודה דסובר שיודיעוהו באיזה מיתה מת וכמו שאו' עד שיערימוהו באיזה מיתה מת וא"כ איך נתחייב המקושש מיתה (והירושלמי לא סבר דמקושש הוראת שעה הי' כמו דמשני בסנהדרין (ד' פ' שם):
וע"כ אומר ר' חייא בר גמדא שאל מקושש משום מאי מחייב משום תולש או משום קוצר והוא דאיפשר דזה ידע משה שמיתתו בסקילה. אך ששאל השיעור של מקושש שהוא כדי לבשל בגרוגרת מביצה קלה וא"כ אי אמרינן דשיעורין הלמ"מ וכמו דאמרינן ביומא (ד' פ') אלא ה"ק אמר ר' יוחנן שיעורים של עונשים הלמ"מ אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תיקנום ובירושלמי (פ"א דפיאה) פליגי ר' הושעי' ור' יוחנן ואמר שם ר"י בר בון ר' יוחנן כדעתי' דר' יוחנן אמר כל השיעורים הלמ"מ וע"כ שאל על השיעור של קצירה אך אם תולש הי' דהיינו ליפות את הקרקע א"כ אין לזה שיעור וכמו דתנן בשבת (ד' ק"ג) המלקט עצים אם לתקן כל שהוא וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ז דשבת) קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מיפה את הקרקע וע"כ שאל על השיעורים אבל ההתראה הי' בסקילה. וע"ז אומר נשמעינה מהדא ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע וא"כ כיון שלא הי' השאלה על השיעורים דהא ליפות את הקרקע הוא בכל שהוא:
וע"ז אומר ר' חייא בר גמדא שאל מקושש במה הוא מיתתו בסקילה ולי נראה שהוא ט"ס וצ"ל במה הוא התראתו בסקילה וא"כ בודאי דמהני לר"י אם התרו בו על החמורה וע"כ התרו בו תחילה על החמורה דהיינו בסקילה ואם יהי' מיתתו בקלה מסקילה א"כ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל ע"ז אומר נשמעינה מהדא יודעין היו שהמקושש חייב מיתה ולא היו יודעין במה הי' מיתתו (פי' וא"כ מוכח מזה דר' יהודה נמי סובר דמותרה דבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דהתרו בו סתם לא מהני) וע"ז קאמר שיערימוהו באיזה מיתה מת לאפוקי דסתמא לא מהני ולר"ש איפשר דסתמא מהני והא דקאמר על פי שנים עדים יומת המת להודיעו באיזה מיתה מת היינו אם לא התרו בו סתמא והתרו בו בקלה אינו נידון על החמורה אפי' בקלה שבמיתות אף דקלה בחמורה מישך שייכא אבל התרו בו סתם מהני. אך מזה אין ראי' דאיפשר לומר דלר' יהודה הוראת שעה הי' וכמו דאמרי' בסנהדרין (שם) יודעין היו שהמקושש חייב מיתה ולא היו יודעין במה הי' מיתתו וא"כ אי אמרינן דהוראת שעה הי' א"כ לא ידע משה שדינו במיתה וכמו שכתבו התוס' בב"ב (ד' קי"ט) בד"ה שנאמר מחלליה מות יומת וצריך לומר דסבר כרבנן ולא כר' יהודה דלר' יהודה דאמר עד שיודיעוהו באיזה מיתה נהרג דלדידי' אמר התם דהוראת שעה הי' וא"כ לא ידע משה שדינו במיתה כיון דלא הוי התראה וא"כ הא דתני בברייתא יודעין היו שהמקושש חייב מיתה א"כ מוכח דלא הי' הוראת שעה אך איפשר דהברייתא אתי כר' שמעין אבל לר' יהודה דהוראת שעה הי' לא הי' יודע שמיתתו במיתה:
וע"ז אומר אשכח תני ר' חייא (פי' שמצא הברייתא דתני ר' חייא) הוציא את המקלל מחוץ למחנה במה הי' מיתתו (נראה לי שהוא ט"ס וצ"ל התראתו בסקילה) א"כ מוכח מזה דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל ואי איפשר לדחות דאתי כר שמעון ולר' שמעין הוי מותרה לדבר חמור מותרה לדבר הקל אבל לר' יהודה לא הוי מותרה לדבר הקל דא"כ איך אומר ר' חייא דהחראתו הי' בסקילה מחמת שהיא חמורה ומותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל. דהא ר' שמעון סובר דשריפה חמורה מסקילה וא"כ היך התרו בו בסקילה אלא ודאי דאתי אליבא דר' יהודה שסובר דסקילה חמורה משריפה וא"כ מוכח מזה שסובר דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דאליבא דת"ק קאמר התם דהתרו בו סתם ולר' הודה קא משני דהוראת שעה הי' ולשיטת הירושלמי מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל אפי' לר' יהודה וכמו שביארתי ודו"ק]:
עוד שם את מה עבד לפעור או למרקוליס ובמה עבדה בעבודתה או בעבודת גבוה נשמעינה מהדא מעשה שבאו שנים ואמרו ראינו זה עובד עבודת כוכבים ואין אנו יודעין פעור הי' או מרקולי' הי' דנין אותו בשתיהן ובאיזה מזדכה פוטרין אותו. והנה הפ"מ נדחק שם מאוד בפירושו:
ע"כ נראה לי לבאר דמיבעי' לי' אם צריך לשאול אם עבד בעבודת' או בעבודת הגבוה. וע"ז אומר נשמעינה מהדא מעשה שבאו שנים ואמרו ראינו זה עובד עבודת כוכבים ואין אנו יודעין פעור הי' או מרקוליס הי' דנין אותו בשתיהן ובאיזה מזדכה פוטרין אותו (פי' שאם עבד בעבודת מרקוליס כגון בזריקת אבנים אנו אומרים שפעור הוי העבודת כוכבים וא"כ לא עביד בעבודתה ואם העבודה הי' שפיער את עצמו לפני העבודת כוכבי' אנו אומרי' שמרקוליס הי' וע"כ באיזה נזדכה מהם פוטרין אותו. וא"כ אם צריך לשאול בעבודתה ובעבודת הגבוה א"כ הי' צריך לשאול דילמא הי' עבודת הגבוה וכמו שיתבאר דהנה הירושלמי חולק על הש"ס דילן דאמרינן במס' עבודת כוכבים (ד' נ') אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפני' חייב זרק מקל בפני' פטור איתבי' ספת לה כו' או שנסך לפני' עביט כו' וכתבו התוס' בד"ה חייב אפי' אין עבודתה בכך וצריך לומר דמ"מ הי' רגילה כו' וכן ההיא דחגב צריך לומר שעובדין אותה בחגב בענין אחר שלא בשחיטה דאי אינה רגילה בו מה בעי לדמויי' כו' וכי יועיל צוארו דומה לבהמה להחשיב כעין פנים יותר משוחט בהמה בעלת מום כו' דאמרינן לקמן דפטור אלא ודאי דמיירי כו' שרגילין לעובדה בחגב ודמי לדרכה בכך כו':
והנה הירושלמי חולק ע"ז וסובר דכל שהוא כעין פנים דהיינו זריקה המשתברת אעפ"י שאין עובדין אותה בכך וכמו דאמרינן לקמן (פ"ז דסנהדרין ה"ט) ר' יסא בשם ר' יוחנן זיבח לה טלה בעל מום חייב מאי כדון דאמר ר' הילא לא תעשון כן כו' וא"כ סובר דאפי' שלא כדרכה חייב כמו דאמרינן התם כד מר ר' שמואל בשם ר' זעירא ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים א"ל מטי תנא לקדשים (פי' דהאי קרא קאי לשחוטי חוץ הוא דאתי האי מיבעי' לי' לכדתני' עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישו כו' ולי נראה דאיפשר לומר דכד מר ר' שמואל בשם ר' זעירא ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (דמזה מוכח דאפי' שלא כדרכה וכמו דאמרינן במס' עבודת כוכבים (ד' נ"א) אמר ר"א מניין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו כו' א"ל מטי תנא לקדשי' וצ"ל תנא מטי לקדשים (פי' כעין פנים שאעפ"י שהוא מחוסר אבר ורק בכעין זביחה שהוא בקדשים אפי' בעל מום ואפי' חגב שצוארו דומה לצואר בהמה. ואפי' בשלא כדרכה נמי חייב ואיתא בירושלמי (פ"ד דע"ג ה"ב) כיצד הוא מבטלה כו' והתני ר' חייא אבני מרקוליס שנתפזרו אין להם ביטול אמר ר' פינחס כאן בנזרקות) כאן שאינן נזרקות והפ"מ פי' שלא היו נזרקות אלא שהי' בתחילה ולא הי' רק עבודה כוכבים ולא תקרובת עבודת כוכבים. ולי נראה שאיפשר לומר שכאן בנזרק (פי' שהאבנים גדולות נזרקות כאן בשאינן נזרקות. וע"כ אומר אבני מרקוליס שנתפזרו והוי כעין זריקה המשתברת וע"כ הוי כמו שבר מקל בפני'. וע"כ חייב לשיטת הירוש' אפי' בשלא כדרכה כלל ודלא כשיטת הש"ס דילן דדווקא אם עובדין אותה במקל דזהו דווקא לשיטת הש"ס דילן אבל לשיטת הירושלמי דזובח טלה בעל מום חייב והיינו אפי' מחוסר אבר (דלא כהפ"מ שם) ע"כ חייב אפי' אין עבודתה בכך דהוי כעין זביחה:
וא"כ אם עבד מרקוליס בזריקת אבנים המשתברת א"כ חייב דדמי לכעין זריקה. וזהו אפי' לשיטת הש"ס דילן דכיון דעובדין אותה באבנים א"כ אם הוא כעין זריקה המשתברת א"כ חייב אך לשיטת הירושלמי אפי' אין עובדין אותה כלל בזו העבודה וא"כ איך אומר דבאיזה מהן שנזדכה פוטרין אותו דהיינו אם עבד באבנים אמרינן לפעור עבד וע"כ פטור כשאין עבודתה בכך. וא"כ אם הי' צריך לשאול אם עבדה בעבודת הגבוה. וא"כ דילמא עבד באבנים שנתפזרו בזריקתו א"כ הוי כעין זריקה וא"כ אפי' עבד לפעור נמי חייב אלא שודאי אין צריך לשאול על זהאם עבדה בעבודת הגבוה וע"כ אם עבדה בזריקת אבנים והוא עבודה כוכבים של פעור ע"כ פוטרין אותו וא"צ לשאול דילמא הוי כעין עבודת זריקה [ועי' בר"ן ר"פ ר"י שכ' ואחרים פירשו כו'] ודו"ק:
שם (ה"ב) רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות לא בטלה העדות ור' יוחנן אמר הכחיש עדות בתוך עדות בטלה העדות ד"ה הכחיש עדות לאחר עדות לא בטלה העדות כו' א' אומ' בסייף הרגו וא' אומר במקל הרגו הכחיש עדות בתוך עדות בטלה העדות וכרב לא בטלה העדות אחת אומרת לצפון נטה ואחת אומרת לדרום פנה דברי הכל הכחיש עדות לאחר עדות לא בטלה העדות כו' מתניתא פליגא על רב א' חקירות וא' בדיקות בזמן שמכחישין זה לזה עדותן בטלה מה עבד לה רב פתר לה עד בעד א"ר אבין אפי' יפתר כת בכת שני' היא לדיני נפשות דכתיב צדק צדק תרדוף וכ' הפ"מ וכבר ביארתי ביבמות דהא דקאמר לעיל דאפי' בדיני נפשות ס"ל לרב לא בטלה העדות לאו דברי רב הן אלא דהש"ס קאמ' הכי וכר' מנא דס"ל דרב מדמי דיני נפשות לדיני ממונות ור' אבין פליג עלי' וסובר דלא קאמר רב אלא בדיני ממונות:
ועיין בירושלמי (פי"א דיבמות ה"ה) מהו שיעידו עדות אחת ותעלה להם עדות אחת (פי' אם נתערבו הולדות) או ייבא כההיא דמר ר' זעירא ר' יצחק בשם רב אסי מאחר שאלו ימצאו העדים זוממין אין נהרגין ואין ההורג נהרג ואוף הכא כן וא"כ הכא נמי איפשר דהטעם משום שכת א' פסולין כמו שהקשו התוס' בסנהדרין (ד' לא) דניהוי כאלו נמצאים העדים קרובים או פסולין וכיון שבטלה מקצתה בטלה כולה ותירצו כיון דלא ידעינן איזה מהם פסול לא הוי בכלל נמצא א' מהם קרוב או פסול אך מ"מ לא הוי עדות ראוי' להזימה וע"כ איפשר דאמר מודה רב בדיני נפשות דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דלא נודע מי הוא הפסול שאינה ראוי' להעיד משא"כ בדיני ממונות כיון דאמרו אין צריך דרישה וחקירה משום דלא תנעול דלת בפני לוין וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' לב) ע"כ לא בטלה העדות (ועי' בס' אבי הנחל ס"ו):
(ה"ד) אמר ר' לא מפני מה כותבין דברי המזכה מפני המחייב שמא תטרף דעתו ואי חליף מילא יימרון לי' הדא אמרת הדא לא אמרת צריכה שני ימים (כצ"ל) נמצא דינו משתקע ר' יוסי ב"ר בון אומר מפני המזכה והנה הא דאמר ר' לא מפני המחייב הוא כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' לד) בשלמא דברי המחייבין למחר חזי טעמא אחרינא ובעו למיעבד הלנת דין כו' והא דאמר ר' יוסי ב"ר בון מפני המזכה (פי' הפ"מ שלא יאמרו טעם א' מב' מקראות והוא כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' לד) כדי שלא יאמרו טעם א' מב' מקראות) וכבר ביארתי לעיל שהטעם הוא כדי שלא יאמר שטעה בדבר שהצדוקין מודין בו וכמו שהקשו התוס' בד"ה אלא דברי המזכין מאי טעמא פי' הקונטרס למה לי' למיכתבינהו משו' משא ומתן דלמחר הא מילתא בעלמא הוא כדי שיחזור אחר זכות לכתוב פלוני זיכה למה לי' טעמא אלא משום דאי הדר לא צייתי לי' הילכך צריך למיכתב טעמא דלא לימא בדבר שהצדוקין מודין בו הייתי טועה וא"ת ומהאי טעמא צריך לכתוב טעמא אעפ"י שיכול לחזור בשעת גמר דין משום דבשעת משא ומתן דלמחר שלא יאמר בדבר שהצדוקין מודין בו הייתי טועה ויחזור ויש לומר כיון דליכא נפקותא כולי האי לענין פטור וחובה של נידון אלא כדי שיחזור אחר זכות לא הי' להם לחוש לכתוב טעמא מאחר דבשעת גמר דין יכולים לחזור בכל ענין אבל אם אינם יכול' לחזור בכל ענין אף בשע' גמר דין שיש נפקותא אז ראוי לכתוב. וא"כ לשיט' הירושלמי דאמרי' בפ"ד דסנהדרין (ה"ד) רבי אומר ובלבד שלא יהיו מחוסרין לומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב (פי' דאז אינם יכולים לחזור ורק לאחר גמ"ד אינם יכולים לחזור אבל קודם גמ"ד יכול לחזור) וא"כ כיון שלדברי רבי (ולעיל הגהתי ר' אמי) דלאחר גמ"ד א"י לחזור א"כ צריך לכתוב כדי שלא יאמר טעיתי בדבר שהצדוקים מודים בו. ור' לא דאמר מפני המחייבין סובר כר' יוסי ב"ר חנינא דאמר אפי' מחוסרין בשעת משא ומהן אינו יכול לחזור אבל לאחר גמ"ד יכול לחזור וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ל"ד) דמסקינן שלחו מתם לדברי ר"י ב"ר חנינא מוצא מכלל רבינו אין מוצא איתמר וא"כ כיון דלאחר גמר דין בלאו"ה יכול לחזור א"כ מפני מה כותבין דברי המזכה ע"כ אמר ר' לא מפני המחייב כו' והוא מחמת דבעי הלנת הדין וכמו דאמרינן שם (ד' ל"ד) עיי"ש:
שם (ה"ה) תני א' מן העדים שאמר יש לי ללמד זכות ובא חבירו וסייעו ובא חבירו וסייעו את מי ממנין לראשון ולשני ולשניהם נשמעינה מהדא דמר ר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין הרי שנזדכה מפי עצמו (וכתב הרמב"ן דגרסינן הרי שנזדכה מפי עדיו לא מצינו עד נעשה דיין):
[ונראה לי לבאר שהאיבעי' הוא אפי' אליבא דרבנן וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ל"ג) דתני' ועד א' לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה. ר"י בר"י אומר עונה לזכות ואין עונה לחובה וע"כ מיבעי' ליה אליבא דרבנן דאין עונה אפי' לזכות אך שהוא למד הזכות לפני אחר ובא חבירו וסייעו ובא חבירו וסייעו את מי ממנין לראשון ולשני דאף דאין העד עונה לזכות אך כיון שאחר שמע מה שאמר והאחר יכול ללמד עליו זכות ולימד זכות ומצאו ממש דבריו או שאפי' אין ממש לא הי' יורד משם כל היום כולו את מי ממנין לראשון או לשני אם ממנין לראשון דהיינו להעד שהי' מלמד זכות או דילמא דלעד לא ממנין כיון שאם הוא הי' אומר לא היו שומעין משום דמיחזי כנוגע בעדותו והאחר ששמע ממנו סייע לדבריו מושיבין אותו או שמושיבין בין לשניהם הראשון מפני שהוא הי' המלמד זכות אך לא היו שומעין את דבריו אם היה הוא הא מר והאחר ששמע דבריו וסייעו קבלו ממנו דבריו ע"כ ממנין לשניהן. וע"ז אומר נשמעינה מהדא דר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין הרי שנזדכה מפי עדו לא מצינו עד נעשה דיין (פי' דהא לא תלי בפלוגתא דר"י בר"י ורבנן דלר"י בר"י דאמר דשומעין דברי העד לזכות ודאי ממנין. אך לדברי רבנן דאמרי דאין שומעין לזכות משום דמחזי כנוגע בעדותן מיבעי' להו אם האחר ששמע דבריו וסייע להם אם ממנין לראשון זה אינו דהא הוא בודאי יכול ללמד זכות על עצמו וכמו דתנן בסנהדרין (דף מ') ואפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמו שומעין לו ובלבד שיש ממש בדבריו ואפי' הכי אמר ר' יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין והוא משום דאין בעל דין נעשה דיין הרי שנזדכה מפי עדו לא מצינו עד נעשה דיין וא"כ אפי' לריב"י דאמר דעד מעיד לזכות לא אמר אלא ששומעין דבריו אבל לא שמושיבין אותו דיין כמו מפי עצמו דשומעין דבריו ואעפ"כ אין מושיבין אותו דיין משים דאין בעל דין נעשה דיין וה"נ בעד וזה לא תלי כלל בפלוגתא דריב"י ורבנן דאפי' לריב"י דאמר דשומעין דבריו אעפ"כ זה בודאי דאין ממנין אותו דיין וכמו דאמר ר' יוחנן בנזדכה מפי עצמו]: