המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא ר' ירמיה אמר ריב"ח בעי מתניתין דר"י דרבי יהודה אמר אומן באומנתו חייב. אתא ר"י בן פזי בשם ריב"ח דר' יהודה היא, אמר ריב"ח לא אתי' אלא לדוגמא שכבר נתפייס הלוקח אבל לזרע ולרפואה אפי' כל שהוא חייב:

[והנה הק"ע והפ"מ וכן בגליון נדחקו כולם בפירוש הירושלמי הזה ולי נראה לבאר דר' ירמי' אמר ריב"ח בעי מתניתין דר' יהודה דר' יהודה דאמר אומן דרך אומנתו חייב (פי' דר' יהודה היא דאמרבשבת (ד' י"א) לא יצא החייט במחטו כו' ולא צבע בדוגמא שבצוארו וכן בירושלמי ולא הצבע בדוגמא שבאזנו ומתניתין נמי הכי מיירי שאם יצא בדוגמא שבאזנו חייב ע"כ אתי כר' יהודה ואיפשר לומר כמו שכתב הגליון דהא דקאמר ר' יהודה היא היינו דכמו דאומן באומנתו חייב משום דלגבי' דרך הוצאה היא הכא נמי כיון שלגבי' שרצונו לזרוע חייב משא"כ לר"מ דאף אומן באומנתו פטור משום דלכל אדם אין דרך הוצאה בכך ה"נ כיון שאינו יישוב לכל אדם פטור עיין שם שהאריך בזה

אך א"כ הי' לו להקשות אמתניתין דתנינן (פ"ז דשבת ה"ג) ועוד כלל אחר אמרו כו' וכל שאינו כשר להצניעו ואנן מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו ואמאי לא פריך דאתי כר' יהודה ולקמן יתבאר זה:

וע"ז אומר אתא ר"י בן פזי בשם ריב"ח כר' יהודה היא אמר ר"י בר חיננא לא אתי אלא אלא לדוגמא שכבר נתפייס הלוקח אבל לזרע ולרפואה אפי' כל שהוא חייב (פי' דלזרע ולרפואה חייב בכל שהוא ואתי לכ"ע דכיון דהצניעו חייב בכל שהוא אלא בהא דלדוגמא מהני שכבר נתפייס הלוקח].

ועוד איפשר לומר דבתחילה אומר ר' ירמיה אמר ריב"ח בעי מתניתין דר' יהודה דר' יהודה אמר אומן באומנתו חייב ואתי ר"י בן פזי בשם ריב"ח לא אתי אלא לדוגמא שכבר נתפייס הלוקח (פי' דלא כר' יהודה דאמר אומן באומנתו דבהא לא תלי דהא תנן דהמצניע חייב בכל שהוא אלא בהא דלדוגמא אע"פ שכבר נתפייס הלוקח וע"ז אומר דר' יהודה היא וכמו דאמרינן בירושלמי (בפ"ח דשבת ה"ב) תני הוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור ר' יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב שהוא ראוי להראותו למוכס אחר הוציא שט"ח עד שלא הראהו לבע"ח חייב משהראהו לבע"ח פטור ר' יהודה אומר אף משהראהו לבע"ח חייב שהוא ראוי להראותו לבע"ח אחר. וע"ז אומר שהמצניע לדוגמא אפ"ה חייב ולא בטלה הצנעתו בכך והוא מפני שצריך להראות ללוקח אחר ע"ז אומר דאתי כר' יהודה כמו דאמר בשט"ח שאף משפרעו פטור שהוא ראוי להראותו לבע"ח אחר. וכן אמרינן בשבת (ד' ע"ח) ת"ר המוציא שט"ח עד שלא פרעו חייב משפרעו פטור ר' יהודה אומר אף משפרעו חייב רב אשי אמר מפני שצריך להראותו לבע"ח שני דאמר לי' חזי גברא דפרע אנא וע"ז אומר כי אתא ר"י בן פזי בשם ריב"ח דר' יהודה היא (ולא אמר כמו דאמר ר' ירמי' אמר ריב"ח דר' יהוד' היא דאמר אומן באומנתו חייב אלא דאמר סתם דר' יהודה היא: וע"ז אומר לא אתי אלא לדוגמא שכבר נתפייס הלוקח (פי' אפי' נתפייס הלוקח ואינו צריך ללוקח זה נמי חייב לאתויי כר' יהודה דאמר גבי קשר מוכסין וגבי שט"ח אעפ"י שכבר פרעו אפ"ה חייב מפני שצריך להראותו לבע"ח אחר אבל לזרע ולרפואה אפי' כל שהוא חייב (פי' לכו"ע כיון דהצניע לרפואה שם רע ולרפואה אפי' כל שהוא נמי חייב ודו"ק:

שם (ה"ב) המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאם בין שהוציאם אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה אעפ"י שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה חזקיה אמר בקופה של קישואין ושל דילואין היא מתניתין שמקצת האוכל מבפנים ומקצתו בחוץ אבל בקופה שהיא מליאה פירות כיון שהוציא ממנה כגרוגרת חייב (פי' דקסבר דאגד כלי לא שמי' אגד) מילתא דר' יוחנן פליגא דאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן סרוד שמקצתו מבפנים ומקצתו מבחוץ נטל מיכן ונתן לכאן פטור אם עקרו עד שיעקור כולו כאחת ואם איתא דאגד כלי לא שמי' אגד א"כ אף שלא עקר כל הסרוד ממקומו ליחייב על הפירות שבתוכו דהא הוציא מהפירות פרי שהוא כגרוגרת אלא ש"מ דאגד כלי שמיה אגד א"ר מנא קומי ר' יוסה תיפתר בפרוץ (פי' הא דאמר חזקיה דאגד כלי לא שמיה אגד מיירי בפרוץ) א"ל והא תנינן קופה אית לך מימר קופ' פרוצה (פי' דליכא למימר דחזקיה מיירי בפרוץ דהא תנינן קופה אית לך מימר קופה פרוצה וא"כ למה לי למימר דמתניתין דתנן עד שיוציא את כל הקופה דווקא היינו דווקא בקופה של קישואין ושל דילועין אבל בפירות כיון שהוציא ממנה כגרוגרת חייב כיון דסתם קופה אינה פרוצה אם כן אין צריך לומר דמיירי דווקא בקופה של קישואין אלא וודאי דאף בקופה סתומה סובר נמי חזקי' דאגד כלי לא שמיה אגד וע"ז אמר מאי כדון (פי' לחזקי' דאמר דאגד כלי לא שמי' אגד והירושלמי מדמה יד לכלי ג"כ. וא"כ אגד יד ג"כ לא שמי' אגד. וא"כ תקשה מתניתין דתני פשט ב"ה את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין וא"כ אי אגד כלי לאו שמי' אגד א"כ אגד יד נמי לאו שמי' אגד וא"כ אמאי פטור בשפשט בע"ה את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס וכן תקשה אי אמרינן דאגד כלי שמי' אגד א"כ גבי יד נמי אגד יד שמי' אגד א"כ תקשה מידו דעני שפשט לפנים ונטל בע"ה מתוכה א"כ ליחייב כיון דאגד יד שמי' אגד א"כ הוי כאלו נטל הבעה"ב מרה"ר א"כ משמע מזה דדבר שהוא ברשות אחת ומקצתו לתוך רשות אחרת הוי רשות לעצמו ונעשה כרמלית וע"ז אומר מאי כדון וע"ז אומר דמתניתין לא תקשה לך אין לך מיטלטל בר"ה ונעשה כרמלית פי' שלא יהי' כרה"י או כר"ה זה אינו (אלא דתלוי בפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן אי אגד כלי שמי' אגד או לא ואי אגד כלי שמי' אגד א"כ הוי כאלו הוא ברה"י ואי אגד כלי לאו שמי' אגד הוי כאלו הוציא מר"ה ואם יש בו כגרוגרת חייב):

וע"ז אומר אין לך מיטלטל ברה"ר ונעשה כרמלית אלא או דאגד כלי שמי' אגד הוי כמונח ברה"י או דאגד כלי לאו שמי' אגד וא"כ הוי כמונח ברה"ר אבל אינו נעשה כרמלית אלא אדם בלבד דבאדם נעשה כרמלית וכמו דאמרינן בשבת (ד' ג') אמר אביי פשיטא לי' ידו של אדם אינה כרה"ר ולא כרה"י כרה"ר לא דמי מידו דעני כו' ובין לגירסת רש"י ובין לגירסת הרשב"א מוכח מזה דידו של אדם אינה נגררת אחר רשות שהיא פשוטה לתוכה וע"כ בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית ועיין בפ"י שם שהאריך בזה אבל לא בכלים וכמו דאמרינן בשבת (ד' צ"ב) דהמוציא פירות לרה"ר אביי אמר ביד חייב בכלי פטור ורבא אמר ביד פטור בכלי חייב ופריך והא תנן פשט בע"ה את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין התם למעלה מג' הכא למטה מג' ועיין ברש"י ותוס' אבל ידו לא דמי לכלי ועיין מה שביארתי בפ"ק דשבת (ה"א) ובפ"ו דעירובין (ה"ה) [ואיפשר לומר דהטעם הוא דכלי לא הוי כרמלית וכמו שכתבו התוס' בשבת (ד' ה') אבל על אדם עשו אותו ככרמלית] אבל אעפ"כ ידו לא דמי לכלי וע"כ לא קשה ממתניתין ודו"ק]:.

שם חזקי' אמר הוציא חבילה מרה"י לר"ה עד שלא הניחה ברה"ר הי' ראשה למעלה מעשרה הואיל ואין כולה ניחה ברה"ר פטור אמר רב שמואל בר רב יצחק הוציא קורה מרה"י לרה"ר עד שלא הניחה בר"ה נכנס ראשה לרה"י אחרת הואיל ואין כולה ניחה ברה"ר פטור:

[והנה משמע מזה שהוא כמו דאמרינן בשבת (ד' ח') כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב שבעה ומחצה פטור (וכן פי' הק"ע) וא"כ הוא דלא כשיטת הש"ס דילן דלא אמרינן בכה"ג אלא דווקא במחיצות דבזה אמרינן דכיון שהגיע לפחות מג' א"כ הוי לבוד והוי כמונחת ברה"ר וא"כ הי' ראשה למעלה מעשרה וע"כ פטור אבל בחבילה משמע דליכא מחיצות וא"כ משמע מהירושלמי דס"ל דאפי' בכה"ג אמרינן לבוד) וא"כ לפי"ז חולק הירושלמי על שיטת הש"ס דילן (וא"כ צריך לפרש דאפי' לאחר שהניחה נמי ראשה למעלה מעשרה וע"כ הואיל ואין כולה ניחה ברה"ר פטור וכן כתב הפ"מ) אך אעפ"כ הוא דוחק דהא דקאמר עד שלא הניחה נכנס ראשה לרה"י אחרת כו' משמע דלאחר שהניחה ניחה כולה ברה"ר. וא"כ הוא דלא כשיטת הש"ס דילן:

אך דצריך לבאר על הא שכתבו רש"י ותוס' דלא אמרינן לבוד רק במחיצות הא התוס' כתבו בכתובות (ד' ל"א) בד"ה רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלה כו' דאע"ג דלא הוי לענין שבת הנחה אלא ע"ג מקום ד' איכא הכא חיוב שבת כשצירף ידו למטה מג' דלמטה מג' לא בעינן ד' דכלבוד דמי וכן אמרינן בשבת (ד' פ') אמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עלי' חייב ואמאי הא לא נח כגון שהעבירה דרך שלשה והאמר רבא תוך שלשה צריך הנחה ע"ג משהו לא קשי' כאן בזורק כאן במעביר אלמא דגבי גרוגרת נמי אמרינן דתוך שלשה הוי כלבוד וכן אמרינן בגיטין (ד' ע"ט) דבפחות מג' סמוך לגג עסקינן דכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי.

ואיפשר לומר כמו שכתב הה"מ (פט"ו מה' שבת ה"ג) עומד אדם כו' ותירצו הכא במזחילה פחות מג' כו' פי' מכותל שאין בו אלא ג' טפחים שכל שהמזחילה למעלה מעשרה הוא תוך שלשה סמוך לגג ודינה כגג אבל כשמזחילה הוא תוך עשרה אפי' הוא בתוך שלשה לגג אין דינה כגג. ונראה לי טעם הדבר לפי שר"ה תופס עד י' ואין פחות מג' לגג ממעט דין ר"ה שאין זה לבוד גמור ואם באנו לדונו כגג נמצא חומרו קולו לענין הזורק מרה"י אבל כל שהוא למעלה מי' והוא פחות מג' נחמיר בו כלל:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ח דגיטין ה"ג) אמר ר' אלעזר מתניתין בגג שיש לו מעקה והוא שירד לאויר מעקה ושאין לו מעקה והוא שירד לאויר ג' שכל ג' שהם סמוכין לגג כגג דמי (והוא כב' האוקימתות דאמרינן בגיטין (ד' ע"ט) והא לא מינטר אמר רב יהודה אמר שמואל. בגג שיש לו מעקה עסקינן עולא בר מנשי' משמי' דרבינא אמר הכא בפחות מג' סמוך לגג עסקינן פחות מג' סמוך לגג כגג דמי וע"ז אמר בירושלמי מתניתין בגג שיש לו מעקה והוא שירד לאויר מעקה ושאין לו מעקה והוא שירד לאויר הגג שהם סמוכין לגג שכל ג' שהם סמוכין לגג כגג דמי. ר' בא בר המנונא בשם רב כו' לענין שבת (גירסת הק"ע וכן לענין שבת שכל ג' שהם סמוכין למחיצה כמחיצה הן. א"ר יוסי לא דמי (כצ"ל) גיטין מלמעלן ושבת מלמטן גיטין אפי' לא נח שבת עד שיניח (א"כ לפי שיטת הרמב"ם צריך להיות הגירסא גיטין מלמטן ושבת מלמעלן(פי' דבגיטין בכל מקום אמרינן שכל שהוא סמוך לגג כגג דמי לשבת מלמעלן וכמו שפסק הרמב"ם דווקא מלמעלה מעשרה אבל לא למטה מעשרה גיטין אפי' לא נח שבת עד שינוח (פי' דגיטין חלוק משבת דבגיטין לא בעינן הנחה משא"כ בשבת בעינן הנחה) וכמו דאמרינן לקמן בירושלמי (רפי"א דשבת ה"א) מה בין גיטין מה בין שבת אמר ר' אילא בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה ונעשית היא מאילי' פי' דהנחה באויר נעשית מאילי' ע"כ לא הוי הנחה ברם הכא התורה אמרה ונתן בידה ברשותה (פי' וע"כ ההנחה באויר נמי הוי הנחה וכמו דאמרינן בגיטין (ד' ע"ט) וכן אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות א"ל ר' זירא לרב אסי כמאן כרבי דאמר קלוטה כמו שהונחה דמי א"ל אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא והא קא מינטר):

וא"כ מוכח מזה דהא דאמרינן דכל פחות מג' סמוך לגג לא הוי לבוד גמור רק לענין שבת הוא מדרבנן כמו שכתב המ"מ. ואיפשר לפרש הירושלמי כפשוטו דלא דמי גיטין מלמעלן ושבת מלמטן (פי' דלענין גיטין אמרינן לבוד בכ"מ ולענין שבת הוא רק במחיצות והיינו למטן דהיינו במחיצות (וכמו שכתבו רש"י והתוס' בשבת (ד' ט'):

וא"כ איך אמרינן בירושלמי אמר רב שמואל בר רב יצחק הוציא קורה מרה"י לרה"ר עד שלא הניחה בר"ה כו' הואיל ואין כולה ניחה ברה"ר פטור והא הכא ליכא מחיצות וא"כ איך אמר זה הדין בקורה ג"כ. אך איפשר לומר דהטעם דבעינן דווקא כפאה על פיה ואמרינן לבוד דלא אמרינן לבוד רק במחיצות הטעם הוא דכיון דאמרינן לבוד הוי כמונח סמוך לג' וא"כ הוי שוליו למעלה ואגידא במקום פטור וע"כ אמרינן דווקא במחיצות ואי לאו המחיצות אע"ג דאמרינן לבוד אפי' שלא במחיצות כמו שהוכחתי תחילה אך אעפ"כ הי' מתחייב אח"כ כיון שלא נחה עדיין. וא"כ אי לאו המחיצות אע"ג דאמרינן לבוד אפי' הכי הי' מתחייב אח"כ כשתנוח דהא מתחילה לא נחה עדיין וא"כ כשנחה אח"כ חייב אבל במחיצות הוי לבוד לגמרי וע"כ הוי כמו שנחה ואז הוי כמו שהונחה ואז הוי פטור ע"כ לא מתחייב לאח"כ נמי:

וא"כ כל הטעם דאמרינן לבוד דווקא למטה (והיינו במחיצות) הוא משום דבעינן הנחה. וע"כ אומר בירושלמי (שם פ"ח דגיטין) א"ר יסא לא דמי גיטין מלמעלה (פי' בגיטין אמרינן לבוד אפי' מלמעלה) ושבת מלמטן (פי' רק במחיצות אמרינן לבוד) גיטין ואפי' לא נח שבת עד שתנוח (פי' דזהו גופא הטעם דבשבת לא אמרינן לבוד במחיצות והוא משום דבשבת בעינן דווקא עד שתנוח ע"כ לא אמרינן לבוד רק במחיצות):

וא"כ כיון דהא דלא אמרינן לבוד רק במחיצות משום דאלו"ה לא אמרינן דהוי כמו שנחה. א"כ איפשר לומר דזהו רק בזורק כמו דאמרינן בשבת (ד' ח') זרק כוורת כו' וא"כ אפי' תוך ג' נמי בעינן הנחה וכמו דאמרינן בשבת (ד' פ') ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עלי' חייב ואמאי הא לא נח. כגון שהעבירה תוך שלשה והאמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו לא קשי' כאן בזורק כאן במעביר וא"כ בזורק צריך הנחה אפי' תוך שלשה אבל לא במעביר וא"כ איפשר לומר דהירושלמי לא פליג על שיטת הש"ס דילן דהש"ס דילן בשבת (ד' ט') מיירי בזורק. וע"כ לא אמרינן לבוד רק במחיצות אבל אם מוציא א"כ אי אמרינן לבוד הרי הוא כמונח תוך שלשה וע"כ אמרינן לבוד אפי' שלא במחיצות נמי:

וע"כ אמרינן בירושלמי הוציא חבילה דאעפ"י דלא הוי מחיצות היינו דווקא במוציא משום דבמעביר לא בעינן הנחה ע"ג משהו אם הוא תוך ג' וע"כ אמרינן לבוד אפי' בחבילה נמי וע"כ כיון שעד שלא הניחה הי' בר"ה נכנס ראשה למעלה מעשרה הואיל ואין כולה ניחה בר"ה פטור. והא דקאמר אמר ר' שמואל בר רב יצחק הוציא קורה מרה"י לרה"ר עד שלא הניחה בר"ה נכנס ראשה לרה"י אחרת דהיינו שלא הוציא מרה"י. ועדיין מונח מקצתה ברה"י ע"כ פטור]:

שם אמר ר' יוחנן אבן שהיא נתונה בר"ה גבוה עשרה ורחבה ארבע המשתמש מתוכה לרה"ר ומר"ה לתוכה חייב שמואל אמר קופה שהיא מליאה פירות ונתינה ברה"ר גבוה עשרה ורחבה ארבעה המשתמש מתוכה לרה"ר או מר"ה לתוכה פטור: מהו פליג כאן כשהפכה על צדה (פי' הא דאמר שמואל קופה שהיא מליאה פירות ונתונה ברה"ר גבוה עשרה ורחבה ארבעה כו' המשתמש מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור מיירי כשהפכה על צדה) וא"כ לא הוי רה"י וכאן כשלא הפכה על צדה (פי' הא דאמר ר' יוחנן אבן שהיא נתונה בר"ה גבוה עשרה ורחבה ארבעה המשתמש מתוכה לר"ה חייב מיירי כשלא הפכה על צדה):

והנה הק"ע כתב וקשה הא מתניתין היא הנוטל מהן והנותן על גבה חייב ויש לומר כבר אקשי לי' בבבלי (ד' צ"ט) ושני דילמא מתניתין במחט ושמעינן מהכא ראי' מבוררת לדברי התוס' כו' ודווקא בזורק קא מיבעי' לי' אבל מוציא ומכניס פשיטא לי' דחייב:

והנה בירושלמי משמע דלא מיירי בזורק ומיבעי' לי' כיון שההוצאה הי' ע"י שהוציאה דרך מקום פטור וכה"ג אמרינן בירושלמי (פ"ק דשבת ה"א) א"ר יוחנן המוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלי' חייב מן המוציא לאחריו מן הדא המתכוין להוציא לפניו כו' ויידא אמרה דא דמר ר' אחא ר' מייזא בשם ר' יוחנן המוציא אוכלים ונתנן כו' עיין שם ואיפשר לומר דהתם מיבעי' לי' במוציא והכא בזורק והא דאמר מה ופליג (פי' אם שמואל פליג על ר' יוחנן איפשר לומר משום דאמרינן לקמן בירושלמי (רפי"א דשבת ה"א) ר' אבהו בשם ר' אליעזר בשם ר' יוחנן הי' עומד בר"ה וזרק למעלה מעשרה רואין שאם תפול אם נחה בתוך ד' אמות פטור ואם לאו חייב והתני שמואל מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רואין שאם תפול נחה בתוך ד' אמות פטור ואם לאו חייב וא"כ לשמואל אם זרק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע פטור רק אם עברה ד' אמות קודם שעברה דרך רה"י והתם קאמר ר' יוחנן דאם עבר דרך למעלה מעשרה שהוא מקום פטור נמי חייב וע"ז פריך תמן אין רה"ר מצטרפת והכא אמר רה"ר מצטרפת א"ר הונא תמן שאם תפול קרקע שתחתיו רה"י (פי' וע"כ אינה מצטרפת [ועיין בשבת (ד' צ"ז) ת"ר הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע כו' אבל לפי שיטת הירושלמי אינה מצטרפת ועיין שם בק"ע ודו"ק]. ברם הכא שאם תפול קרקע שתחתיו רה"י. וע"כ אם רה"י מפסקת בין שני ר"ה אינם מצטרפות אבל אם זרק ד' אמות אע"ג שעברה דרך למעלה מי' אעפ"כ חייב וכמו דמשני תמן אם תפול קרקע שתחתיו רה"י ברם הכא שאם תפול קרקע שתחתיו רה"ר (פי' וע"כ אפי' עבר דרך אויר שהוא למעלה מעשרה והוי מקום פטור אעפ"כ חייב משום שאם תפול קרקע שתחתיו רה"ר) וא"כ לא פליג ר' יוחנן ושמואל:

וע"ז אומר אמר ר' יוחנן אבן שהיא נתונה בר"ה גבוה עשרה ורחבה ארבעה המשתמש מתוכה לר"ה ומרה"ר לתוכה חייב (פי' אעפ"י שעבר דרך מקום פטור (ובאבן לא שייך דנעץ בה מחט כמו דמשני בשבת (ד' צ"ט) וע"ז פריך מהא דאמר שמואל קופה שהיא מליאה פירות ונתונה בר"ה גבוה עשרה ורחבה ארבע המשתמש מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור וע"ז אומר מה פליג (פי' דשמואל פליג על ר' יוחנן) ור' יוחנן אזיל לשיטתי' דאמר לקמן דאם זרק למעלה מעשרה אעפ"כ אם זרק ד' אמות בר"ה חייב ושמואל אזיל לטעמי' שסובר לקמן מרה"ר לר"ה ורה"י באמצע שאין מצטרפת א"כ חולק על הא דר' יוחנן גם אם עברה דרך מקום פטור (ולא כמו דמשני התם תמן שאם תפול קרקע שתחתיו רה"י ברם הכא שאם תפול קרקע שתחתיו רה"ר) וע"ז אומר דלעולם שמואל אית לי' דר' יוחנן כאן כשהפכה על צידה וכאן שלא הפכה והא דאמר שמואל דפטור מיירי בהפכה על צידה ור' יוחנן מיירי בדלא הפכה על צידה ודו"ק:

שם (ה"ה) את המת במטה חייב דברי הכל (פי' אף רבי שמעון שסובר דמלאכה שא"צ לגופה פטור אעפ"כ מודה באת המת במטה דחייב). לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואמר ר' אילא אף ר' שמעין מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הניי' (פי' דבזה חייב אפילו לר' שמעון נמי אע"פ דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אף עפ"כ כיון דהוי איסורי הנאה ואם כן אין בהם צורך מלאכה אחרת רק להוציאה מן הבית ע"כ הוי כמלאכה הצריכה לגופה) וע"ז אומר א"ר יודן תיפתר במת כו' ושאין בו ריח רע והוציאו כו' הא דהני סיפא דכזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייבין ור"ש פוטר וא"כ חולק ר"ש על כזית מן המת ג"כ. וע"ז משני במת כו' (שאינו אסור בהנאה) ושאין בו ריח רע והוציא לכלבו (פי' שאומר בהוציאו לכלבו ורבותא קא משמע לן דאע"ג דהוציאו לכלבו ולא הוי כמלוא פי הכלב חייב לר' יהודה משום דנתמעטה הטומאה וא"כ תיקן בו דנתמעטה הטומאה) והוא כמו דאמרינן בשבת (פ"ז ה"ב) קצר לצורך עשבים חייב משום קיצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע ואפי' תימר דר' שמעון היא ברם כרבנן הרי חרש מכל מקום הרי קצר מ"מ (פי' דמיבעי' ליה רק לר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר אבל לר' יהודה חייב וכן אמר התם מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי דמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור אם להוציא ציר ה"ז חייב ואפי' תימר דר' שמעון היא (פי' וע"כ אינו חייב דכיון שאין לו צורך בגופו של דבר) ברם כרבנן מ"מ הרי סחט מ"מ הרי הוציא ציר):

וע"כ אמר הכא נמי במת ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו לאשמועינן דרבי יהודה מחייב אף על פי שהוציא לדבר אחר וליכא פי הכלב מ"מ הרי כבר נתמעטה הטומאה. כיון דסובר דמלאכה שאצ"ל חייב עליה:

ע"כ אומר תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור' שמעון פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה והוא (ט"ס וצ"ל) מ"ט דרבנן כבר נתמעטה הטומאה מ"ט דר"ש (פי' הא ר' שמעון מודה באיסורי הנאה) וע"ז אומר תיפתר במת כו' ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו וע"כ פליג ר' שמעון על זה דאינו חייב משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה ורבנן סברי דחייב דאפי' בחצי זית מ"מ נתמעטה הטומאה (והא דאמר כבר נתמעטה הטומאה היינו אף על גב דכיון להוציאו לכלבו אפ"ה חייב דכבר נתמעטה הטומאה) ואף שהוא ממילא נמי חייב לרבי יהודה שסובר דמלאכה שאין צריך לגופה נמי חייב ועיין לקמן (פי"א דשבת ה"ב) מה שביארתי בזה] ודו"ק

שם (ה"ו) הנוטל צפרניו זו בזו כו' וכן הגודלת כו' ר' אבהו בשם ריב"ח הגודלת חייבת משום בונה ואתיא כההיא דאמר ר' יוחנן כו' באתרין צווחין לקלעיתא בנייתא. א"ר זעירא לא מסתברא דלא משום אריג (פי' דחייבת משום אריג ולא משום בונה) מחלפא שיטתיה דר' זעירא דתמן אמר ר' זעירא ר' חייא בשם ר' יוחנן הקולע שלש נימין באדם חייב משום אריג והק"ע לח גריס באדם וכן הוא בשבת (דף סד) שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר כו' ועיין פירש"י שם). א"ר זעירא לא טווי אריג הוא (ופי' הק"ע אין זו טוי' דדמי לאריג) ולי נראה שהוא (ט"ס וצ"ל) אמר ר' זעירא לא טוי אריג הוא ופירש דהוי טוי ולא אריג ואם כן איך אמר רבי זעירא דהגודלת חייבת משום אריג) כאן במרובה וכאן במועט (פי' הא דאמר רבי זעירא דחייב משום טווי) במועט. דהיינו שאינו קולע רק שלש נימין:

וע"ז אומר הדא דאת אמר באדם אבל בבהמה טהור כהדא דתני העושה פסיקא לילבב לישפר להדוק בה את המרצופין לתלותה בצואר בהמה טהור (ופירש הק"ע הדא דאת אמר דמטמא משום אריג דווקא כשהוא קולע לאדם אבל בבהמה או לצורך בהמה לא מיקרי אריג וטהור דתכשיטי בהמה אין מקבלים טומאה]. והוא דוחק דהא תחילה לא קאמר אלא אם הגודלת חייב משום בונה. או משום אריג וכל זה הוא רק לענין שבת אבל לא לענין טומאה:

ע"כ נראה לי שיש (ט"ס) בירושלמי (וכצ"ל) אחר דמשני כאן במרובה וכאן במועט דרבי זעירא בג' נימין סובר דאינו אריג אלא טוי אבל ביותר משלש נימין הוי אריג ולרבי יוחנן אפי' בשלש נימין הוי אריג וא"כ היכן מצינו דשיעור מועט הוי אריג [וכמו שכתבו התוס' בשבת (דף מג) ת"ר אריג כל שהוא טמא ותכשיט כל שהוא טמא אריג ותכשיט כל שהוא טמא וכתבו התוס' בד"ה אריג ותכשיט (פי' חצי אריג וחצי תכשיט טמא מכאן משמע דמכל מקום בענין שיעורא קצת דאם לא כן חציו דכל שהוא מאי הוי ואם כן אריג בעי שיעור קצת]:

וע"ז אומר כהדא דתני העושה פסיקא לילבב לישפר להדוק בה את המרציפין לתלותה בצואר בהמה טהור ובכאן וצ"ל) הא דאת אמר כו' (כצ"ל) הדא דאת אמר בבהמה אבל באדם טמא (פי' דהא תני העושה פסיקא לילבב כו' להדוק בה את המרציפין כו' וא"כ הוא אריג כל שהוא ואפ"ה אינו טהור אלא משום דעשוי לבהמה אבל לאדם טמא וא"כ מוכח דאריג לא בעי שיעורא רבה. וע"כ אומר ר' יוחנן דהקולע שלש נימין חייב משום אריג ור' זעירא לא פליג אלא בקולע שלש נימין דלא הוי אריג אלא טוי אבל ביותר הוי אריג: וע"ז אומר כהדא דתני כו' הדא דאת אמר בבהמה אבל באדם טמא וא"כ מוכח אפילו שיעור מועט נמי הוי אריג. הדא דאת אמר בפשוטין אבל במקופלין בין באדם בין בבהמה טמא מפני שהן עיקרם עשויים לתכשיט אדם. וא"כ מוכח דאריג ותכשיט לא בעינן שיעורא רבה וכמו דאמרי' אריג כל שהוא ותכשיט כל שהוא טמא כו' ודו"ק:

שם יצחק בר אוריון אמר מה פליגין בשלא תלש כנגד הנקב אבל אם תלש מכנגד הנקב אף ר' שמעון מודה ר' ירמיה בעי היה כולו בארץ ונקב ח"ל כו' מה דצריכא לר' ירמיה פשיטא ליצחק בן אוריון (פי' מה דצריכא לר' ירמיה אם הנקב בח"ל ע"כ אף כשכל העציץ מונח בארץ אף על פ"ה כיון שהנקב בח"ל ע"כ הוי כמו שגדל בח"ל לענין תרומות ומעשרות) ועל זה אומר מה צריכא לרבי ירמיה פשיטא ליה ליצחק בן אוריון דכיון דיצחק בן אוריון סובר דאם תלש מכנגד הנקב אף ר"ש מודה אלמא דהעיקר מה שמחובר הוא מצד הנקב ואם כן פשיטא דהי' כולו בארץ ונקב בח"ל אזלינן בתר נקבו ועיין גיטין (דף כ"ב) בתוספות ד"ה בתר נקבו אזלינן ודו"ק):