תכשיטין למה הן אסורין אמר ר' בא ע"י שהנשים שחצניות. והיא מתירתן לחבירתה כו' תני ר' חלפתא בן שאול אסור לשלחן. א"ר מונא לא אמרו אלא לשלחן הא ללבשן מותר תני מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק כו' ואת הקרקש ואת המראה לכסות בהן את הכלים א"ר בון מתניתא אמרה כן שאסו' ללובשן דתנינן כל שניאותין בו ביו"ט משלחין אותן אם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן ומה הדא דתני מטלטלין את השופר להשקות את התינוק ואת הקרקש ואת המראה לכסות הן את הכלים בשיש עליהן תואר כלי:

[הנה המפרשים הק"ע והפ"מ פירשו דקאי על תכשיטין ביו"ט ול"נ דקאי על שבת דתכשיטין שגזרו לצאת בהם לרה"ר חיישינן דילמא שלפא ומחוי. ע"ז אומר דאסור לשלחן לחבירו וכמו דאמרינן בביצה דאין משלחין סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור כן נמי תכשיטין דכיון שגזרו שלא לצאת בהם ע"כ אין משלחין אותם וע"ז אמר ר' מונא לא אמרו אלא משלחין הא ללובשן מותר (פי' בביתו והיינו משום דסבר דהם מותרי' בטלטול) וע"ז מביא ראי' תני (צ"ל) דתני מטלטלין את כו' ואת הקרקש ואת המראה לכסות בהם את הכלים והוא כמו דאמרינן בשבת (דף ס') לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל בו מבית לבית אפילו ממטה למטה אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי וכן אמרינן בביצה (דף ט"ו) אמר אביי סנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו אסור לנעלו משום מעשה שהי' ומותר לטלטלו מדקתני אין משלחין כו' השתא לטלטולי כו' משלחין מיבעי' וע"כ מותר ללובשן נמי. והוא כמו דאמרינן בשבת (דף מ"ו] השירים והנזמים והטבעות הרי הם ככל הכלים הניטלים בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהם וע"ז אמר ר' בון מתניתא אמרה כן שאסור ללובשן דתנינן כל שניאותין בהם ביו"ט משלחין אותן אם אומר את שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן (פי' כמו דביו"ט תנן דכל שניאותין בו משלחין אותו ביו"ט וא"כ הכא נמי לענין שבת אם הי' ניאותין בהם הי' מותר לשלחן וא"כ כיון דתני ר' חלפתא דאסור לשלחן א"כ מזה מוכח דאסור ללובשן נמי (והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דאמרינן בביצה (ד' ט"ו) רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפילין ביומא טבא א"ל אביי והא אנן תנן כל שניאותין בו ביו"ט משלחין אותו ה"ק כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט: ולשיטת הירושלמי היינו כל שנאותין בו ביו"ט משלחין אותו וע"כ פריך דאם הי' מותר ללובשן היו משלחין אותו אלא וודאי דאסור ללובשן והא דקא תני ר' חלפתא אסור לשלחן היינו משום דהי' איפשר לומר דמותר משום שמחת יו"ט כמו שכתב השעה"מ ובשבת משום עונג אבל ודאי דאסור ללובשן נמי וע"ז אומר ומה הדא דתני מטלטלין את כו' ואת הקרקש ואת המראה לכסות בהן את הכלים בשיש עליהן תואר כלי והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בשבת (ד' מ"ו) דהשירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהן ולשיטת הירושלמי דווקא בדאיכא תואר כלי.

וא"כ משמע מזה הירושלמי שסובר כמו דאמרי' לקמן בירושלמי ר' לייא בשם שמעון בר חייא אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה ליכנס בחצר דאלו"ה כיון שמותר לכנוס לחצר א"כ בודאי דמותר לטלטל וכמו שכתבו התוס' בשבת (ד' מ"ו) בד"ה ואמר עולא מה טעם להכי איצטריך לפרושי הטעם משום דמשמע לי' דסבר האי תנא כמאן דאסר להתקשט בהן בחצר מדקתני הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר פי' דכל הכלים שמלאכתן כו' דשרי לצורך גופן ומקומן ולהכי מפרש עולא דאיכא תורת כלי עלי' וא"כ לשיטת הירושלמי צריך לומר דסובר ר' חלפתא דתני דאסור לשלחן ולמאי דמסיק דאפי' ללובשן נמי אסור א"כ מוכח דגזרו אפי' בחצר ואפי' בבית נמי. וע"כ אסור בטילטול משום שחולק על הש"ס דילן דטבעת לא הוי תואר כלי כיון שאין עליו תואר כלי ולקמן יתבאר עוד בזה]

שם תמן תנינן שנים משם ר' אליעזר (ופי' הק"ע תמן תנינן שנים משם ר"א שתי ברייתות תנינן באחת תנינן משם ר"א) וטעה בזה) והפי' הוא דתנן במס' עדיות ופ"ב מ"ז) שנים משם ר"א יוצאה אשה בעיר של זהב ומפריחי יונים פסולין כו'. וכן אמרינן בירושלמי (פ"ק דר"ה) אמר רב חונה מאן תנא מפריחי יונים כו' ר"א דתנינן תמן שנים בשם רבי אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב מפריחי כו' תני ר' מאיר מחייב בין ר"מ לרבנן ניחא ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים. בין ר"א לרבנן ניחא ר"א מתיר וחכמים אוסרין בין ר"מ לר"א קשי' ר"מ מחייב ר"א מתיר (פי' וא"כ הוי פלוגתא רחוקה דר"א מתיר לכתחילה ור"מ מחייב חטאת:

עוד (שם) ר' איניינו בר סיסיי משום ר"א כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר. כ"מ שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בו לחצר ר' בא בר כהן כו' מתניתא אמרה כן ובכבול ובפיאה נכרי' בחצר. ר' לייא בשם ר"ש בר חייא אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר:

והנה המפרשים פירשו שזה ענין בפני עצמו ולי נראה דזהו תי' על מה דאמר תחילה בין ר"א לרבנן ניחא ר"א מתיר וחכמים אוסרין בין ר"מ לרבנן קשי' ר"מ מחייב ר"א מתיר וא"כ הוי פלוגתא רחוקה וע"ז אומר ר' איניינו בר סיסיי בשם ר"א כל מקום שאמרו חכמים לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר כל מקום שאמרו חכמים לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בו לחצר וא"כ ניחא כיון דר"מ מחייב חטאת ע"כ אסורה ליכנס בה לחצר ג"כ ובחצר אינה חייבת אלא אסורה דהא חיוב חטאת ליכא בחצר והא דר"א מתיר היינו בחצר והיינו משום דר' אליעזר סובר דאפילו ברשות הרבים אינו חייב חטאת ע"כ מותרת ליכנס לחצר וא"כ ליכא פלוגתא רחוקה דהא דר"מ מחייב חטאת היינו ברה"ר וע"כ סובר דאסור ליכנס לחצר והא דר"א מתיר לכתחילה היינו בחצר והוא משום שסובר דאפי' ליכא חיוב חטאת ע"כ מחיר בחצר לכתחילה. וע"ז אמר ר' בא כו' מתניתא אמרה כן בכבול ופיאה נכריה לחצר והוא משום דכיון דברה"ר ליכא חיוב חטאת ע"כ מותר לכתחילה ליכנס בחצר (וסובר דהכל בכבול תנן וכמו דסובר ר' חנינא בשבת (דף ס"ב) דהכל בכבול תנן. ור' לייא בשם ר' רשב"א פליג על זה דאפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר ועיין בספרי עמק יהושע (ס"ד) שהארכתי בזה:

עוד שם והאיש ע"י שאינו שחוץ מותר (פי' דלא גזרו על תכשיטין אלא בנשים וכמו דאמר שם א"ר בא על ידי שהנשים שחצניות והיא מתירתן לחבירתה כו' אבל באנשים לא גזרו) ע"ז אומר נשמעינה מן הדא ר"ג ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט כו' הדא אמרה עשוי לכך ולכך הדא אמרה א' האיש וא' האשה הדא אמרה אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר:

והנה ברא"ש במה אשה האריך בפי' הירושלמי הזה. ויש שהביאו ראיה מזה דמסקנת הירושלמי דגזרו בתכשיטין באיש ג"כ (דלא כמו שכתב ר"ת בשבת (ד' ס"ב) דהא דקאמרוחילופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליו חותם מותר אבל אין עליו חותם חייב חטאת. והר"ז הלוי דחה ראי' זו דשאני מפתח שהוא תכשיט לאיש ולאשה הלכך לא פליג בין איש לאשה אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה מותר והרמב"ן כתב שאינו דיחוי שהרי שאל מתחלה והאיש ע"י שאינו שחוץ מותר בתמי' והשיב לו נשמעינה מן הדא כו' עד הדא אמרה א' האיש וא' האשה אלמא שפשיט לו שאילתו ששאל מתכשיט דאיש לחודי' וכו' והרא"ש כתב ואני אומר שחלק כי השיב לו נשמעינה מן הדא כו' עד העשוי לתכשיט אסור ודחה השואל מה שפשט לו ואמר זה אינו הדא אמרה העשוי לכך ולכך (פי' לאיש ולאשה) והדא אמרה מה אני אומר א' האיש וא' האשה ויש מפרשי' העשוי לכך ולכך כלו' שעשוי לתכשי' ולתשמיש כמו מפתח שפותח בו המנעל דזה אסור בין באיש ובין באשה דהרואה אומר לצורך תשמישו הוא מוציאו כו':

והנה בספרי עמק יהושע ביארתי זה הירושלמי דרוצה לפשוט בהא דפליגי תחלה אם בדבר שאינה מחוייבת חטאת ליכנס בו לחצר ג"כ וע"ז אומר והאיש ע"י שאינו שחוץ מותר (פי' על מה דאמר תחלה דלא גזרו על תכשיטין אלא דוקא בנשי משום שהן שחצניות). וע"ז אומר והאיש ע"י שאינו שחוץ מותר וע"ז אומר נשמעינה מן הדא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט. הדא אמרה העשוי לתכשיט אסור ופשט דגזרו בתכשיט אפי' באיש נמי. וע"ז מדחה זה הפשיטות ומשני הדא אמרה העשוי לכך ולכך (פי' שהמפתח של זהב עשוי לאיש לפתוח ולאשה לתכשיט מפני שהוא של זהב). הדא אמרה א' האיש וא' האשה (פי' דהי' קשה לו דא"כ איך יצא ר"ג הא כיון דלר"ג לא עשוי לתכשיט וא"כ אם יצא בו לרה"ר חייב חטאת דהוי דרך הוצאה דפעמים שמוליכו לקופס' ומניחו בידו) ועיין לקמן בירושלמי (ה"ג) ר' שמואל בשם ר' זעירא הי' עשוי לכך ולכך (פי' דהטבעת עשוי לחתום בה וגם לתכשיטין) הוציאה לחתום בה חייב הוציאה לשם תכשיט פטורה אף על החותם שאף החותם טפילה לתכשיט ע"ז אומר בירושלמי הדא אמרה א' האיש וא' האשה (פי' דלא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן וכמו דאמרינן בשבת (ד' ס"ב) איתיבי' אביי לעולא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג א' האיש וא האשה ואי אמרת נשים עם בפני עצמן איך אמרינן דהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה כיון דלגבה לא הוי דרך מלבוש אלא ש"מ דלא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן וע"ז אומר הדא אמרה א' האיש וא' האשה דלא אמרינן דנשים עם בפני עצמן הן:

והכי איתא הך ברייתא דהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה בקצרה בירושלמי (רפ"י דעירובין) דאמרינן התם תני א' האיש וא' האשה כו' ופריך לא יהא מחוור אצל האיש ויהא מחוור אצל האשה (פי' דקאמר תחילה דהא דהאיש מותר להכניס בשבת הוא משום דאין מחוור אצל האיש פי' דהא דילפינן דשבת פטור מן התפילין אינו מדאורייתא) (וכמו שפירש"י דילמא שקיל להו ארישא אם בא לפנות) ע"כ מותר להכניסן זוג זוג משום דכיון דשבת זמן תפילין מדאורייתא ע"כ מותר להכניסם. ע"ז אומר לא יהא מחוור אצל האיש (פי' דכיון שאינו מחוור הא דשבת לאו זמן תפילין ע"כ מותר להכניס בשבת ויהא מחוור אצל האשה דהא האשה ודאי פטורה מן התפילין וכ"ת דכיון דשבת זמן תפילין הוא והוא משום דקרא דמימים ימימה לא הוי רק אסמכתא א"כ לילה זמן תפילין ושבת זמן תפילין הוא ה"ל מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות זה אינו דזהו דווקא לשיטת הש"ס דילן דהא דנשים פטורות מן התפילין הוא מחמת דהוי מ"ע שהזמן גרמא וע"כ אי אמרינן דלילה זמן תפילין ושבת זמן תפילין ע"כ נשים נמי חייבות אבל לשיטת הירושלמי דאמרינן (רפ"י דעירובין) דנשים פטורות מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם א"כ הן פטורות אפילו אי אמרינן דשבת ויו"ט ולילה זמן תפילין הוא (ועיי"ש ריש פ"י דעירובין) שביארתי שם כל הירושלמי הזה דלא כמו המפרשים הק"ע והפ"מ שנדחקו בזה]. וע"ז פריך ונא יהא מחוור אצל האיש ויהא מחוור אצל האשה דהא נשים ודאי פטורות מתפילין:

וע"ז אומר ר"א מאן תנא אשה ר"ג דתני טבי עבד ר"ג היה נותן תפילין ולא מיחו בידו חכמים כו' הוא עבד היא אשה. והק"ע שגה שפירש דהטעם משום דר"ג סובר דתפילין הוי מ"ע שלא הזמן גרמא והוא כתירוצא דהש"ס דילן בשבת (דף ס"ב) דקא סבר ר"מ שבת זמן תפילין ולילה זמן תפילין ושגה בזה דהא ברפ"ג דסוכה אמרינן בירושלמי מחלפא שיטתי' דר"ג דתני טבי עבדו של ר"ג הי' נותן תפילין ולא מיחו בידו הא מיחו בידו (פי' במה שהי' ישן תחת המטה) ומשני שלא לדחוק את החכמים ואם איתא דסובר ר"ג דתפילין הוי מ"ע שלא הזמן גרמא א"כ מאי פריך הירושלמי מסוכה דהוי מ"ע שהזמן גרמא אלא דודאי הפירוש הוא דכיון דטבי עבדו היה מניח תפילין אעפ"י שאינו מחויב ה"נ אשה מותרת להניח תפילין אעפ"י שאינה מחוייבת. וע"כ כיון שהוא מותרת להניח תפילין ע"כ תני אחד האיש וא' האשה דכיון דהוי מחוייב ללבוש לאיש (דהא הוא מחוייב) ע"כ הוי מלבוש לאשה ג"כ:

וע"כ אומר הדא אמרה א' האיש וא' האשה (פי' דלא אמרינן דנשים עם בפני עצמן הן) [וכמו שביארתי דלשיטת הירושלמי צריך לומר דא' האיש וא' האשה ולא כעולא דאמר וחילופיהן באיש דהא להירושלמי לא מצי לתרץ דר"מ סובר דשבת ולילה זמן תפילין וע"כ האשה נמי חייבת כיון דלשיטת הירושלמי הא דנשים פטורות מן התפילין הוא משום דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם א"כ נשים פטורות אפי' אי הוי מ"ע שלא הזמן גרמא וע"כ סובר הירושלמי דא' האיש וא' האשה]

וע"ז אומר הדא אמרה א' האיש וא' האשה כמו דאיתא בברייתא התם וע"כ גזרו בו חביריו משוש תכשיט דאף דלא גזרו באיש משום תכשיט אעפ"כ כיון שהי' לר"ג לתשמיש הי' אסור לצאת בו לחצר אלא דיצא מחמת שהי' תכשיט לאשה. דהוא עשוי לכך ולכך וע"כ כיון דהא דשרינן לי' מחמת שהוא מותר לאשה ובאשה ודאי דגזרו משום תכשיט לכן לא הי' לו לר"ג ליכנס בחצר. והשתא אתי שפיר הא דגערו בו חביריו משום תכשיט דלא שרינן לו יותר מבאשה וכמו דאמרינן גבי תפילין דאי לא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן ומותרת להכניס תפילין אעפ"כ לא שרינן לה להכניס יותר מזוג א' אע"ג דלגבי דידה ליכא נפקא מינה דבשלמא לגבי איש אמרינן בעירובין (דף צ"ה) דרך מלבושו כחול שווינהו רבנן אבל לגבי אשה לא שייך דרך לבושו כחול אלא משום דכיון דלא שרינן לה אלא מחמת דלא אמרינן נשים עם בפני עצמן הן ע"כ לא שרי לאשה יותר מלאיש וע"כ כיון שהיא אסורה משום תכשיט דלגבי דידיה שייך דשלפא ומחוי הכי נמי באיש אבל לעולם בדבר שאינו רק תכשיט לאיש בלחוד לא שייך באיש דילמא שליף ומחוי כמו שפסק ר"ת דבאיש לא שייך דילמא שליף ומחוי:

וע"כ אומר בירושלמי הדא אמרה אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר משום דבלאו הכי היו אומרים דגערו בו משום דאם יצא בו לר"ה חייב ע"כ אומר כיון שהי' עשוי לכך ולכך א' האיש וא' האשה וע"כ גערו בו משום תכשיט. ע"ז אומר הדא אמרה אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת אסורה ליכנס בחצר:

ולפי"ז איפשר לומר דע"כ יצא ר"ג כו' משום דהי' סובר דבמקו' שאמרו לא קצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת לא גזרו ע"כ יצא ר"ג בחצירו לטייל וגערו בו חביריו משום שהם סוברים דאפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת נמי גזרו ועיין לקמן (פ"ו דשבת ה"ה) ר' ינאי זעירא נפל עודרי' דאודני' בעא מיחזרתי' בשבתא וגערו בו חביריו משום תכשיט אעפ"י דגבי איש לא גזרו משום תכשיט אך איפשר לומר דהא דקאמר משום תכשיט (פי' בתמיה) הא גבי איש לא גזרו בו משום תכשיט או דפריך דבעודרי' דאודני' לא שייך תכשיט: והנה לקמן האריך בזה בירושלמי במאי פליגי ר' ינאי וחביריו שגערו בו. ובהא אין הירושלמי מבאר במאי פליגי ר"ג וחביריו משגערו בו אך לפי מה שביארתי ניחא שפיר דפליגי בזה אם הוא שגזרו בו משים תכשיט אם גזרו אפי' בחצר וכמו דפליגי בזה בירושלמי ר' איניינו בר סיסיי בשם ר' לעזר סובר דכל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת מותרת לצאת בחצר ור' לייא בשם ר"ש בר חייא סובר דאפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת נמי אסורה לצאת בחצר ובהא פליגי ר' גמליאל וחביריו וע"כ מסיק דמדגערו בו חביריו הדא אמרה אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בחצר והנה אם האי חצר הוא חצר מעורבת או שאינה מעורבת הארכתי בזה בספרי עמק יהושע (סי' ד') ולפי מה שביארתי לעיל דהירושלמי חילק על הש"ס שלנו דדווקא בשיש תואר כלי ותכשיטין של זהב לא הוי תואר כלי. דלא כמו הש"ס דילן בשבת (ד' מ"ט) דמשני לענין הא דהשירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר דע"כ מותר לטלטלהואיל ואיכא תורת כלי עליהן וא"כ כיון דסובר דאסור ללובשן וכמו שביארתי א"כ משמע מהירושלמי דאפי' בחצר המעורבת אסור ללובשן לפי שיטת הירושלמי ועיין בש"ע או"ח (ס' ש"ג סעיף י"ח) ודו"ק:

שם (ה"ה) יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה כו' אנן בר' אימא אמר קומי ר' יהודה כו' ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה והתנינן הבנות יוצאות בחוטין ר' בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה. ר' שמואל בשם ר' זעירא תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוטמה לשערה יוצאה היא ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה:

והנה הק"ע פי' הבנות יוצאות בחוטין שקולעת בהן שערה ר' בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה מותרת לצאת בהן ומשמע דוקא קטנה אבל גדולה בכה"ג אסורה משום דדמי' לזקינה. ר' שמואל בשם ר' זעירא תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוטמ' לשערה יוצא' היא ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה והנה הק"ע והפ"מ פירשו כל זה בדחוקים גדולים ע"כ נראה לי לבאר הירושלמי והתנינן הבנות יוצאות בחוטין וא"כ משמע מזה דדווקא הבנות קטנות יוצאות בחוטין אבל לא אשה גדולה וא"כ איך תנן יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה [וכה"ג מדייק הש"ס דילן בשבת (ד' ס"ו) הבנים יוצאים בקשרים כו' מאי אירי' בנים אפי' בנות נמי מאי אירי' קטנים אפי' גדולים נמי וכה"ג אמרינן לקמן בירושלמי (ה"ט) הבנים יוצאים כו' וכל אדם כו' מהו וכל אדם בין גדולים בין קטנים]. וכן פריך הכי והתנינן הבנות יוצאות בחוטין משמע דוקא בנות קטנות אבל לא גדולות והכא תנן יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה וע"ז אומר ר' בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה פי' דהא דתנן הבנות יוצאות בחוטין לא בקלועין בשערה דבזה תנן יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה אלא דאפי' כרוך על צוארה דבזה תנן הבנות יוצאות בחוטין והיינו דווקא בנות קטנות אבל לא גדולות והירושלמי חולק על שיטת הש"ס דילן דאמרינן בשבת (ד' נ"ז) אמר רב הונא וכולן בראשי הבנות שנינו כו' אלא היינו טעמא לפי שאין האשה חונקת את עצמה איתיבי' אביי הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצואריהן ואי אמרת אין אשה חונקת את עצמה חבקין שבצואריהן אמאי לא אמר רבינא הכא כו' דאשה חונקת את עצמה א"כ סובר הש"ס דילן דבחבקין שבצואריהן יוצאות אפי' גדולות נמי משום דאין אשה חונקת את עצמה וא"כ ליכא למיחש דמפני שבחול לא תטבול בהן עד שתרפם ואתי לאתוי אבל לשיטת הירושלמי הא דתנן יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה היינו דווקא בקלועות בשערה והא דתנן הבנות יוצאות בחוטין היינו אפי' כרוך על צוארה משא"כ גדולה לא תצא וכמו דתנן במתניתין ולא בקטלא והטעם אי משום חציצה או כמו שכתבו התוס' דהטעם הוא משום תכשיט (והך ברייתא שמביא הש"ס דילן בשבת (ד' נ"ז) הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם אבל לא בחבקין שבצואריהן לא סבירא לי' להירושלמי כהך ברייתא דהא אפי' במתניתין אמרינן לקמן בירושלמי (ה"ו) אבא בר בא מפקד לשמואל ברי' לא כו' אלא אבל לא בקיסמין שבאזניהן. ובש"ס דילן אמרינן בשבת (דף ס"ה) אבוה דשמואל לא שביק לבנתי' דנפקי בחוטין כו' והא אנן תנן הבנות יוצאות בחוטין ומשני בנתי' דאבוה דשמואל דצבעונין הוו:

וע"ז אומר ר' שמואל בשם ר' זעירא תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוטמה לשערה הנה בגליון כתוב שהרמב"ן הביא בחידושיו והגירסא הוא חוט דומה לשערה ברם הכא לא תצא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה (פי' לר' שמואל בשם ר' זעירא מתרץ להא שהקשה דהא תנן דווקא הבנות יוצאות בחוטין וא"כ אמאי תנן יוצאה אשה בחוטי שער) וע"ז משני ר' שמואל בשם ר' זעירא תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוט דומה לשערה (פי' בקטנות אפי' החוטים אינו דומה לשערה כלל) ברם הכא לא תצא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה ותנא דמתניתין סמיך אברייתא דקתני אבל לא תצא ילדה בשל זקינה ועוד מדתנן יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה משמע דווקא אם הם דומים אבל לא תצא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה:

שם ר' ינאי זעירא נפל עודרי' דאודני' בעא מיחזרתי' בשבתא וגערו בו חביריו משום תכשיט ר' ינאי סבר מימר שמן הוא שהוא מרפא וחכמים סברין מימר מוך הוא שהוא מרפא ונראה דהא דקאמר משום תכשיט (פי' אם הא דגערו בו חביריו הוא משום תכשיט וא"כ יהי' מוכח דאפי' באיש נמי גזרו משום תכשיט ועוד דלאו תכשיט הוא) וע"ז אומר דלאו משום תכשיט ר' ינאי סבר מימר שמן הוא שהוא מרפא אבל מוך אינו מרפא וע"כ לית בי' משום רפואה בשבת וחכמים סברין מימר מוך הוא שהוא מרפא וע"ז פריך ולא כן אמר רב יהודה בשם רב זעירא החושש אזנו נותן שמן ע"ג ראשו ולוחש כו'. א"כ מוכח דשמן הוא שמרפא ולא מוך וא"כ אמאי גערו בו חביריו וע"ז אומר ר' ינאי סבר מימר הלכה כר' יוסי וחביריו סברין מימר אין הלכה כר' יוסי (פי' דתנן לקמן (ספי"ז דשבת) כל כיסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת אמר ר' יוסי בד"א בכיסוי הקרקעות אבל בכיסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת וע"כ ר' ינאי סובר דהלכה כר' יוסי דכיסוי הכלים אפי' אין להם בית אחיזה ניטלין בשבת וחביריו שגערו בו סברין מימר אין הלכה כר' יוסי והך כיסוי שבאזניו דמי לכיסוי הכלים). וע"ז פריך אם כן אמר ר' בא בר כהנא כו' הלכה כר' ינאי וע"ז אומר ר' ינאי סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע וחביריו סברין מימר אדם כקרקע הוא (פי' דפליגי אם אדם הוא כקרקע): ולא כן א"ר זעירא עשה לי ר' חייא ב"א בית יד למוך שבאזנו סברין מימר אדם כקרקע הוא וכמו שמביא ראי' דהפלוגתא אם אדם כקרקע מדקאמר עשה לו ר"ח ב"א בית יד למוך שבאזנו א"כ מוכח מזה דהטעם הוא מפני שאדם כקרקע הוא וע"כ כיון שכיסוי קרקע אין ניטלין אלא א"כ יש להם בית אחיזה וע"כ עשה לו ר' חייא ב"א בית יד למוך שבאזנו דאל"כ למאי עשו לו בית יד (והק"ע שגה בזה בפירושו שפי' דקושי' היא דפריך ולא כן אלא אדרבא שמביא ראי' לדבריו דהפלוגתא הוא אם אדם כקרקע הוא:

וע"ז אומר וכיני (פי' בתמיה) אם כן הוא שכיסוי האדם דמי לכיסוי קרקע הא לא דמי כלל ע"ז אומר אלא כיני ר' ינאי סבר מימר אין שכיח ומהלך בהן ד"א וחביריו סברין מימר שכי' ומהלך בהם ד"א (והנה הק"ע לא פי' מ"ט אין אנו חוששין שמא ילך בה ד' אמות):

וע"כ נראה לי שהטעם הוא כמו דאמרינן בשבת (ד' ס"ה) לענין מוך שהתקינה לנדתה דלא אתי לאתויי משום דמאוס. וה"נ לא אתא לאתויי הך מוך שבאזנו וחביריו סברין מימר דמוך שבאזנו רגיל שמטלטל בידיו וע"כ צריך למיחש דילמא אתי לאתויי וכ"ת א"כ כיון דאין הטעם משום דאדם הוי כקרקע ומטעם דכיסוי קרקעות אין ניטלין אלא א"כ יש להם בית אחיזה א"כ אמאי קאמר עשה לו ר' חייא ב"א בית יד למוך שבאזנו ואפשר לומר דרבותא קמל"ן דאע"ג דהי' לו ביה יד נמי מותר וכמו דאמרינן בשבת (ד' ס"ה) בעא מיני' ר' ירמי' מר' אבא עשתה לה בית יד מהו פי' אם הוא מאוס אם לא וע"כ צריך לחוש דילמא אתי לאתויי עוד שם אמר ר' מנא שמעית טעם מן ר' שמואל בשם ר' זעירא ולא אנא ידע מה שמעית מיי כדון א"ר יוסי מסתברא בשן של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא די נפלה ומחזרה לי' שן תותבת מה אית לך (פי' אמאי חיישינן בשן תותבת שהוא של עץ כן פי' הק"ע) ועיין בגמ' שבת (ד' ס"ה) לא שנו אלא בשל זהב אבל בשל כסף כו' ועיי"ש פירש"י וע"ז משני מה אית לך עוד היא מבהתה מימור לנגרא עבד לי חורי היא נפלה לי' ומחזרה ליה (פי' שהיא מתביישת לעשות לה שן אחר ע"כ אם נפלה מחזרה לי' וחיישי' דילמא אתי לאתויי ר' יסה ור' אמי חד חשש שיני' והורי לי' חברי' חד חשש אודני' והורי לי' חברי' כו' ר' ינאי פתר לה בפילפל ובגרגר מלח (פי' הא דתנן ובלבד שלא תנתן בתחילה בשבת קאי רק על פלפל וגרגר מלח) והוא כמו שפי' הר"ר פור"ת גזירה משום שחיקת סממנין כמו שכתבו התוס' בשבת (ד' ס"ד) בד"ה ובלבד שלא תתן לכתחילה וחברופתרון לי' על כולהן (פי' הא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת קאי על כולה) וכמו שכתבו התוס' בשבת בד"ה ובלבד דהא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה הוא מפני שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ובסנדלה אסורין לתת לכתחילה עכ"ל:

והנה מהירושלמי מוכח שיש כאן (ט"ס וחילופי השורות) דהא בתחילה קאמר מסתברא בשן של זהב א"כ קאי בסוף המשנה שן תותבת ושן של זהב ר' מתיר כו' ואח"כ חוזר למה דתנן תחילה בפלפל ובגרגר מלח ובלבד שלא תתן לתוך פיה דר' ינאי פתר לה בפלפל ובגרגר מלח וחביריו פתרון על כולהן ע"כ נראה לי שנתחלפו השורות (וכצ"ל) אמר ר' מנא שמעית טעם מן ר' שמואל בשם ר' זעירא ולא אנא ידע מה שמעית מאי כדון א"ר יוסי ובכאן צריך להגיה ר' ינאי פתר לה בפילפל ובגרגר מלח וחביריו פתרין על כולהן ואח"כ צריך להיות ר' יוסי ור' אמי חד חשש שיני' והורי לו חברי' כו' עד הוי הוא דהורי לשינא. ואח"כ מתחיל מסתברא בשן של זהב שעמדה לה ביוקר כו' וזה קאי על סוף המשנה:

ומעתה נבאר הא דאמר א"ר מנא שמעית טעם מן רבי שמואל בשם ר' זעירא ולא אנא ידע מה שמעית פי' דקאי אהא דאמר תחילה ר' ינאי זעירא נפל עודרי' דאודני' בעא מיחזרתי' בשבת וגערו בו חביריו כו') וע"ז אומר ששמע טעם מן ר' שמואל בשם ר' זעירא (פי' ששמע טעם מחלקותן דר' ינאי וחבירו) ולא אנא ידע מה שמעת א"ר יוסי (כצ"ל) ר' ינאי פתר לה בפלפל ובגרגר מלח וחביריו פתרון לה על כולהון (פי' שאמר לו ר' יוסי שזה שמע מר' שמואל בשם ר' זעירא שטעם מחלקותן הוא בהא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת שר' ינאי סובר דהא דתנן ואם נפלה לא תחזיר לא קאי רק על פלפל וגרגר מלח ומשום רפואה אבל במוך שבאזנה אם נפל תחזיר וחבריו פתרין לה על כולהון (פי' דהא דתנן ואם נפלה לא תחזיר קאי על כולהון) (וכמו שהבאתי תחילה התוס' בשבת (ד' ס"ד) דהא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה הוא מפני שנראה כמערמת להוציאה וע"כ גערו בו חביריו ובזה פליגי ר' ינאי וחביריו ודו"ק: ואחר זה מתחיל ר' יסה ור"א חד חשש שיני' והורי לי' חברי' וחד חשש אודני' והורי לי' חברי' ולא ידעין מה אמר דא (פי' שר' יסה ור' אמי חד חש שיני' והורי לי' חברי' דהיינו א' מן החבירים דהיינו ר' יסה ור' אמי וחד חשש אודני' והורי לי' חברי' דהיינו הא' מן החבירים להשני (ודלא כהק"ע) ולא ידעין במה הורי ר' יוסי ובמה הורי ר' אמי מן מה דר' יסה שאל לאסייני' דר' יעקב בר אחא מה עבידא שיני' דר' יעקב בר אחא חבירינו מן מה דלא אמר ר' יסה לא בטלה מן יומוי הוי הוא דהורי לשינא (פי' דר' יוסי הורי לשיני'). והנה הק"ע והפ"מ פירשו בדחוקים ולי נראה דהפי' הוא דר' יוסי שאל לאסייני' דר' יעקב בר אחא מה עבידא שיני' דר' יעקב בר אחא חבירינו מן מה דלא אמר ר' יסה (צ"ל כר' יסה) לא בטלה מן יומוי:

וא"כ מוכח דר' אמי ור' יסה דחד חשש לי' שיני' והורי לי' חברי' להתירא היינו ר' יסה והוא מדהתיר לר' יעקב בר אחא דהוי כאיב לי' שיני' וא"כ מוכח דר' יוסי הורי לר' אמי דחשש בשיני' והורי לי' ר' יסה להתירא וע' בפ"ב דעבודת כוכבים (ד' כ"ח) מהיכן מכה של חלל פירשה ר' אמי מן השפה ולפנים בעי ר' אלעזר כיכי ושיני מאי כיון דאקושי נינהו כמכה דבראי דמי או דילמא כיון דגואי קיימי כמכה של חלל דמי וא"כ על מה דא"ר אמי מן השפה ולפנים קא מיבעי' ליה אי הוי השינים כמכה של חלל וא"כ כשהיה ר' אמי כואב לו השינים נסתפק לי' והורי לי' ר' יסה להתירא כמו שהורי להתירא לר' יעקב בר אחא:

שם (ה"ו) יוצאין בסלע שעל הצינית הבנות יוצאות בחוטין אפילו בקיסמים שבאזניהן כו' והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין ר' בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה וכתב הק"ע דלא גריס והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין וכבר ביארתי לעיל (הלכה ה') (דהפירוש הוא דמקשה דאם כן דוקא בנות אבל לא גדולות וא"כ איך תנן יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה) וע"ז משני ר' בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה (פי' דקטנות מותר אפי' כרוך על צוארה אבל לא גדולות) וכבר ביארתי לעיל (ה"ה) שהש"ס דילן חולק על הירושלמי דלשיטת הש"ס דילן אמרינן בשבת (ד' נ"ז) דאפי' גדולה נמי יכולה לצאת בחוטין שבצואריהן משום דאין האשה חונקת עצמה (ולשיטת הש"ס דילן הא דתנן הבנות קטנו' יוצאות בחוטין ואפי' בקסמין שבאזניהן. האי חוטין נמי שבאזניהן והאי שבאזניהן קאי נמי אחוטין). אבל לשיטת הירושלמי אינו מפרש דהאי שבאזניהן קאי אחוטין דהא אמרינן הכא אבא בר בא מפקד לשמואל ברי' לא תקבל עליך מתני' אלא אבל לא בקסמין שבאזניהם (ומה שהקשה הק"ע אהא שפי' רש"י דהבנות קטנות יוצאות בחוטין היינו שבאזניהן מהירושלמי ביארתי לעיל (הלכה ה') שהש"ס דילן חולק על הירו') וא"כ אין ראי' מהירושלמי לשיטת הש"ס דילן וע"כ מה שכתב הה"מ אהא שכתב הרמב"ם דיוצאה אשה בחוטין שבצוארה שזהו מהא דאמרינן בשבת (ד' נ"ז) אלא אמר רב יוסף היינו טעמא דרב הונא לפי שאין האשה חונקת עצמה ניחא ומה שהקשה הק"ע דהא מוכח מהא דאיתא בירושלמי אפי' כרוך על צוארה. אדרבא הא מזה מוכח דגדולה לא תצא דלא כשיטת הש"ס דילן ולשיטת הש"ס דילן הא דקאמר הבנות יוצאות בחוטין היינו שבאזניהן וכמו דתנן אפי' בקסמין שבאזניהן. ולשיטת הירושלמי דמפרש דאפי' כרוך על צוארה היינו משום דתני במתניתין אבל לא בקסמין שבאזניהן וכמו דאמר ר' אבא בר בא מפקד לשמואל ברי' דצריך למיתני במתני' אבל לא בקסמין שבאזניהן. ולשיטת הש"ס דילן תני במתניתין אפי' בקסמין שבאזניהן. וכמו דאמרינן בשבת (ד' ס"ה) אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתי' דנפקי בחוטין כו' ופריך והא אנן תנן הבנות יוצאות בחוטין ומשני ע"ז בנתי' דאבוה דשמואל דצבעונין הוי וא"כ תני במתניתין אפי' בקסמין שבאזניהן. וע"כ הא דתנן הבנות קטנות יוצאות בחוטין אפי' בקסמין שבאזניהן קאי נמי אחוטין כמו שפירש רש"י ודלא כמו שכתב הק"ע ודו"ק: