Noam Yerushalmi on Sotah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ומכות פרושים זה שהוא נותן עצה ליתומים להבריח מזונות מן האלמנה דהדא ארמלתא דר' שובתי כו' ע' ע"ז בס' נחלת יהושע (דרוש י"ב) מה שביארתי על הירושלמי דהכא ועל הירושלמי דכתובות (פ"ד) אמר רב יהודה אמר רב התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות אמר ר' יוסי ובלבד מן השופי אבל באונס לא ע"ש:
(ה"ה) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא זו טהורה לא שבאו לה עדים שהיא טמאה אם נטמאה האשה זו טהורה לא שתלתה לה זכות ואתי' כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת ברם כמ"ד הזכות תולה ונכרת אמר ר' יצחק כן אנן קיימין כששתת ולא בדקו אותה המים אתא מימר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה. אמר ר' יודא ואתי' כמאן דמר הזכות תולה ואינה נכרת ולמה לא הוכרה מפני שהזכות תולה לה ולפי גי' זו צריך לומר דהא דאמר תחילה ואתי' כמ"ד הזכות תולה לה ואינה ניכרת היינו לומר שאם יש עדים שהיא טמאה אעפ"כ שלא בדקוה המים אפ"ה אסור' והא דלא בדקוה המים הוא מפני שהזכות תולה ואינה ניכרת ע"כ איפשר לומר שהזכות תולה לה והוא כמו דאמרינן בפרק קמא דסוטה (ד' ו') אי אמרת בשלמא אין המים בודקין אותה שפיר אלא אי אמרת מים בודקין תגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו א"ל ר"י לעולם אימ' לך מים בודקין אות' והא אימ' הזכות תלה וע"ז אומ' א"ר יודא ואתי כמאן דמר הזכו' תולה ואינה ניכר' ולמה לא הוכרה מפני שהזכות תלה לה (פי' וע"כ לא בדקוה מיא). וע"ז אומר אמר ר' יצחק כן אנן קיימין כששתת ולא בדקו אותה המים שלא האמר עידי שקר הן לפיכך לא בדקוה המים אתא מימר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה וע"ז אמר ר' יודא ואתי כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת ולמה לא הוכרה מפני שתלה לה זכות (פי' הפ"מ דאין הטעם משום שאין המים בודקין אם באו עדים אלא משום שהזכות תלה) אך א"כ לא יתיישב היינו כמו דקאמר תחילה ואתי' כמאן דמר הזכות תולה ואינה ניכרת ברם הכא כמאן דמר זכות תולה וניכרת ע"כ נראה לי שצריך לגרוס תחילה ואתי כמאן דמר הזכות תולה וניכרת ברם כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת (פי' בתמיה) והיינו דתחילה הי' סובר דהא דאמר טהורה היא לא שתלתה לה זכות היינו שאם תלה לה זכות שהיא אסורה וא"כ מניין יודעים דהא דלא בדקוה הוא משום שהלה לה זכות ע"ז אומר ואתי כמ"ד הזכות תולה ונכרת ברם כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת א"כ למה אסורה וע"ז אומר דהטעם הא דאמר טהורה ולא שבאו לה עדים וא"כ קשה כמו דמקשה הש"ס דילן בסוטה (ד' ו') תיגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו וע"ז אומר אמר ר' יצחק כן אנן קיימין כששתת ולא בדקוה המים שלא תאמר עידי שקר הן לפיכך לא בדקוה המים אתא מימר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה וע"ז אומר אמר ר' יהודה ואתי כמ"ד הזכות תולה ואינ' ניכרת ולמה לא הוכרה מפני שהזכות תלה )פי' דהא דאמ' טהורה היא ולא שתלתה לה זכות קאי למאי דאמ' תחילה טהורה ולא שבאו לה עדים) וע"ז אומר טהורה היא ולא שתלתה לה זכות וע"כאם באו עדים שהיא טמאה תולין דהא דלא בדקוה מיא הוא משום דתלה לה זכות וע"ז אומר ואתי כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת ברם כמ"ד ניכרת א"כ בדקוה מיא וכבר ביארתי שנראה לי דשיטה הירושלמי היינו דווקא שבאו עדים והעידו אבל לא אם יש לה עדים במדינת הים:
וע"כ אינו מקשה הירושלמי כמו דמקשה הש"ס דילן בסוטה (ד' ו') ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני ושבאו לה עדים כו' אי אמרת בשלמא המים בודקין את אשתו אלמא בה מיקדש ומיקרב היא וכי קדיש מעיקרא שפיר קדיש מש"ה מנחתה נשרפת אלא אי אמרת אין המים בודקין אשתו תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש וכן אמרינן בירושלמי (ה"ג) הדא אמרה שמנחת סוטה קדשה עד שלא תכתב המגילה אמר ר' יוסי דרובה תני ר' חייא (פי' דרבותא יותר אמר ר' חייא) עד שהיא בדרך מנחתה קידשה אמר ר' יוסי בר בון מתניתא אמרה כן שבעלה בעלה בדרך (פי' וא"כ מוכח שאפי' שהיא בדרך מנחתה קדשה) וקשה דמניין מוכיח הירושלמי דאפי' כשהיא בדרך קדשה הא איכא לפרש מתניתין שבעלה בא עלי' בדרך (פי' שנתודע אחר שקידשו את המנחה שבעלה בא עלי' בדרך) ומה מוכיח הירושלמי שאפי' כשהיא בדרך קדשה אך זה יתבאר במה שהקשו התוס' בסוטה (ד' כ"ב) בד"ה ושבעלה בא עליה בדרך תימא לר"י אמאי נשרפת כיון דבדרך בא עליה היינו קודם וכיון דאין המים בודקין אותה כדאמר ונקה האיש מעון בזמן שהאשה מנוקה מעון כו' תגלי מילתא למפרע דכי קדיש בטעות קדיש כדאמרינן גבי משבאו לה עדים שנטמאה דהואיל הואיל ולא לבדוק עומדת ולא ראויה למנחה לא היה ראויה לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא בראוי להן ונראה דדוקא לגבי שבאו עדים כו' משום דמנחה לברר עון וכשיש שם עדים העון מבורר ואין צריך בירור אבל הכא שבא עלי' בדרך שצריך לברר אע"ג דאין המים בודקין כי קדיש מעיקרא שפיר קדיש מאחר שלא נתברר העון כו' והירו' לא ס"ל הכי:
ע"כ סובר הירושלמי דהא דתנן בא עליה בדרך היינו לאחר שקידש המנחה וע"כ נשרפת ומזה מוכיח הירושלמי שאפי' כשהיא בדרך קדשה וא"כ אמאי לא מקשה הירושלמי על הא דתנן ושבאו לה עדים שנטמאה דאי אמרת אין המים בודקין אותה תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין ע"כ נראה לי דהא דמקשה הש"ס דילן בסוטה (ד' ו') דתגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין היינו דווקא למאי דאמר רב ששת דסוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה מ"ט דאמר קרא ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידע בה וא"כ הוא גזירת הכתוב וע"כ פריך דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין אבל לפי שיטת הירושלמי דקאמר ר' יצחק כן אנן קיימין כששתת ולא בדקו אות' המים שלא תאמר עידי שקר הן לפיכך לא בדקו אותה המים אתא מימר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה. וא"כ היינו דווקא כשבאו עדים אח"כ וע"כ תחילה קדשה שמא לא יבואו עדים וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ"ב) בד"ה והא תנן וא"ת כו' וי"ל כו' דגמרי ומקדשי דלא מסקי כו' שימצא ההורג ועיין תוס' גיטין (ד' י"ז) בד"ה זנות כו' ופירשו התוס' זנות בעדים ובהתראה ועוד דילמא לא יבואו ויעידו אך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה והוא משום דקמי שמיא גלי' שיבואו עדים וע"כ לא בדקו מיא אבל אעפ"כ מנחתה נשרפת משום דקדשינהו כלי:
שם (ה"ו) תני נטמאת מנחה עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השיריים אסורין שעל ספק באת מתחילה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר ר' אילא אמר בין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים מותרים והנה הפ"מ לא הגיה בזה כלום והנה בכאן יש (ט"ס) וצריך להגיה והק"ע הגיה כמו דאיתא בש"ס דילן בסוטה (ד' ו') נטמא מנחתה עד שלא קידש בכלי הרי היא ככל המנחות ונפדה משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ונשרף קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותשרף קרב הקומץ ולא הספיק לאכול משיריים עד שמת הוא או עד שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באה מתחילה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת. וכן הגיה בירושלמי:
אך עכ"ז לא יתיישב אהא דתני' בברייתא בירושלמי באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה נשרפת ואמר מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר ולפי"ז ניחא הא דתני לה לבאו עדים בפני עצמה ולא כללינהו לאם נטמאת מנחתה וכן מת היא ומת בעלה משום דהתם אם הקריב הקומץ אמרינן זה שירים מותרין שעל הספק באה מתחילה כפרה ספיקה והלכה לה אבל אם באו עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחת' אסורה וכמו שאומ' בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטי' בין שלא הקטיר אבל לר' אילא שאומר דבין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השירים מותרים א"כ קשה דליתנינהו בחדא בבא ונטמאת מנחתה כו' או שבאו לה עדים שהיא טמאה עד שלא כו' וכן הקשה הק"ע וכתב דאין לתרץ דבנטמאת מנחתה בעינן דווקא שקידשה הקומץ אבל בבאו לה עדים אפי' משקדשה בכלי אסורה דהא במתניתין מפורש דבנטמאת מנחתה נמי משקידשה בכלי נשרפת. וכן כתבו תוס' במתניתין בסוטה (ד' כ"ב) בד"ה אלו כו' דקתני דהוא הדין אם משקדשה בכלי נשרפת ואיידי דקתני סיפא קירב הקומץ בנאכלת נקט רישא קידש הקומץ ורבותא נקט אעפ"י דכבר קדיש וקרוב להקרבה טפי משקידשה בכלי אפ"ה נשרפת ותירץ הק"ע דמדתני בסיפא דהך ברייתא נמצאו עדי' זוממין מנחתה תולין כדאית' בבבלי (פ"ק ד' ו') לכך תני לבאו עדים בבבא בפני עצמה והוא דוחק:
[ע"כ נראה לי להגיה הירושלמי כך תני נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ (והוא ט"ס וצ"ל) עד שלא קידש הקומץ מת היא ומת בעלה השיריים אסורין ובכאן צ"ל) משקידש הקומץ השיריי' מותרים (והא דתני' כפרה ספיקא והלכה לה צריך לגרוס אח"כ) באו לה עידים שנטמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ בין משהקטיר בין משלא הקטיר (פי' דכיון דבאו לה עידים שהיא טמאה ואין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה ע"כ אפי' בשהקטיר נמי מנחתה אסורה) ר' אילא אמר בין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים מותרים (ובכאן צריך לגרוס) שעל ספק באה מתחילה כפרה ספיקא והלכה לה והוא כמו שהביאו התוס' בסוטה (ד' ו') בד"ה קרב הקומץ נראה דהוא הדין אם קירב הקומץ ובאו עדים שנטמאת דאמר נמי כפרה ספקא דהכי אמרינן בפ' בתרא דכריתות (ד' כ"ד) גבי חטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה נודע לו שילדה אסור אפי' בהנאה שעל הספק באת כיפרה מספיקה וע"כ א"ר אילא בין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים מותרין שעל הספק באה מתחילה כיפרה מספיקה והלכה לה:
והא דהש"ס דילן לא סבר הכי הוא משום דהירושלמי לטעמי' וכמו דאמרינן בכריתות (ד' כ"ד) ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס יזרוק והבשר יאכל ופריך לר' יוסי אמאי יזרוק הא ה"ל ידיעה בשעת מליחה אמר רבא ר' יוסי סבר לה כר"ש דאמר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי ופריך אימר דאמר ר"ש במידי דעומד ליזרוק אבל האי אינו עומד לזרוק אמרי במערבא קסבר ר' יוסי כלי שרת מקדשין את הפסול בתחילה ליקרב וע"כ תני בברייתא לפי שיטת הירו' דאם נטמאת מנחתה או שמת בעלה או שמתה היא עד שלא קידש הקומץ תשרף אבל משקידש הקומץ א"כ הוי כמו שנתקבל הדם בכלי לזרוק וכמו שכתב רש"י בסוטה (ד' ו') בד"ה קידש הקומץ שקמצה ונתן הקומץ בכלי שרת בקדושת קומץ שהמנחה טעונה ארבע עבודות כנגד ארבע עבודות של דמי זבחים קמיצה מתוך כלי שרת כנגד שחיטה שהסכין של כלי שרת מקדש את הדם ומתן כלי להקדיש הקומץ בכלי שרת שני כנגד קבלת הדם הולכה כנגד הולכה והקטר הקומץ כנגד זריקת הדם:
וע"כ אם קידש בכלי אעפ"י שנטמאת אך הירושלמי לטעמיה כמו דאמרינן בכריתות (ד' כ"ד) דאמרו במערבא כלי שרת מקדשין את הפסול בתחילה ליקרב ע"כ משקידש הקומץ דהוי כמו שנתקבל בכלי ע"כ אפי' נטמאת מנחתה נמי תיקרב וכמו דאמרו במערבא וזהו שיטת הירושלמי שלמי וכמו שכתבו התוס' בזבחים (ד' פ"ו) כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין כו' א"ל לכתחילה ליקרב קא מיבעי' ליה וכתבו התוס' שם וכן הא דתנן מנחות (ד' ק') המנחות והנסכים שנטמאו משקידשו בכלים אין להם פדיון דמשמע מקרב לא קרבו בעירה לכלי חול מיירי וע"כ אמר דאם נטמאת מנחתה משקידשה בכלי תיקרב (לפי הגהתי בירושלמי) אבל אם באו לה עדים בין כך ובין כך מנחתה אסורה וכמו שכתבו התוס' בכריתות (ד' כ"ג) דלא בכל מקום אמרינן כלי שרת מקדשין את הפסול בתחילה לקרב וע"ז קאמר תחילה דאפי' הקטיר נמי השיריים אסורים דכיון דבאו עדים שנטמאת א"כ אינה כלל בהקרבה דהקרבה הוא לברר קא אתי וכיון שבאו עדים בכה"ג לא אמרינן דכפרה ספיקה והלכהלה ואפשר שסובר דבאו לה עדים כיון דלא בדקו מיא וע"כ לא אמרינן דכפרה ספיקה והא דאסורה אפשר שסובר הירושלמי כמו דאמרינן בסוטה (ד' ג') דגזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול ור' אילא אמר מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ (והוא ט"ס וצ"ל) בין קידש בין שלא קידש בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים אסורין (ובכאן צ"ל דכפרה ספיקה והלכה לה (פי' דהא דאמר אם באו עדים בין כך ובין כך מנחתה אסורה היינו בין שקידש ובין שלא קידש דבזה לא אמרינן בכלי שרת מקדשין את הפסול בתחיל' ליקרב וכמו שחילקו התוס' בכריתו' (ד' כ"ד) בד"ה קסבר ר"י כלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב וא"ת בזבחים (ד' פ"ד) בעי ר"ל מר"י כלי שרת מהו שיקדשו לכתחילה ופשט לי' דאין מקדשין ושמא דלא כר' יוסי וי"ל דבעלמא בשאר פסולין אית ליה אין מקדשין והכא שאני דאין זה פסול כל כך שהיה מתחילתו קרבן ובא על נקיפת לב ואינו חולין ועדיין שם אשם עליו ורבנן דאמרו ישפך לא קשיא דיש לומר דכי נמי בעלמא מקדש ה"מ משום דהוי קדשים אך אירע בהן פסול אבל הכא דנמצא שהיו חולין אין כלי שרת מקדשים אלא קדשים פסולין וע"כ אם באו לה עדים שנטמאת אפי' אם קידש הקומץ נמי אין מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב משא"כ אם נטמאת המנחה דאמרינן כלי שרת מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב אבל אם הקריב אפי' באו עדים נמי אמרינן כפרה ספיקה והלכה לה והא שביארתי דהירושלמי ס"ל כשיטתא דבני מערבא דאמרו דכלי שרת מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב הוא כמו שביארתי בספרי נועם ירושלמי ביומא (פ"ד ה"ג) חתה והקטיר ונשפך הדם יביא פר אחר ויכנס בדמיו עד שלא הקטיר נשפך הדם תהא פסולה וצריך לחות בתחילה ע"ש שביארתי ג"כ שהירושלמי סובר דכלי שרת מקדשין את הפסול מתחלה ליקרב דלא כהש"ס דילן וכן ביארתי בירושלמי (ספ"ד דסוכה ה"ה) עיין שם ודו"ק]:
שם (ה"ו) אילין שירים משום מה הם באים משום קומץ א ש לי משום שיריים אין תימר משום קומץ אינן נותנים בלילה כו עיין בק"ע ששגה בזה והעיקר כמו שפירש הש"מ ודו"ק:
(ה"ז) ר' דוסא ממלחיא כו' כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ מ"ט אמור אל הכהנים לא אל הכהנות דלכן מה אנן אמרין הואיל והיא בכלל גזירה לא תצא ותהא בכלל גזירה ולא תצא אם אומר את כן נמצאת מדחה פרשת טמאות (ופי' הפ"מ הואיל והוא בכלל גזירה כלומר אי לאו דאשמועינן ר' אליעזר הוה אמינא דחכמים גזרו שם ואפי' כהנת בכלל ופריך ותהא בכלל גזירה אימא הכי נמי דהיא בכלל גזירה נמצאת מדחה פרשת טמאות ופי' הפ"מ דהא כתיב אל הכהנים ולא אל הכהנות וכן פירש הק"ע והוא דוחק):
וע"כ נראה לי לבאר והוא דקאמר דלכן מה אנן אמרין הואיל והיא הגזירה לא תצא והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' ט"ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת השוה הכתוב חשה לאיש לכל עונשין שבתור' וא"כ אף היא בכלל הגזיר' ולא תצא וע"ז אומ' אם אומ' את כן (שהנשים מוזהרות ג"כ על לאו דלא יטמא] נמצא מדחה פ' הטמאות וזה יתבאר במה דאמרינן בברכות (ד' י"ט) אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק מ"ט כו' ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאין מטמא לו כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא כו' שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני וכתבו התוס' בד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכ"ג קום ועשה הוא דיטמא למת ותירץ רש"י דקרא גלי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה והתו' כתבו דנראה דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל וא"כ הרי דכהן מטמא למת הוא משום דהוי לאו שאינו שוה בכל והתוס' כתבו ביבמות (ד' ה') בד"ה ואכתי כו' ועוד קשה דלקמן (ד' כ') גבי אלמנה לכה"ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה כו' אלא מן האירוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת מן הנשואין נמי אמאי ניחא ליה והא לאו ועשה שאינו שוה בכל הוא וכן שם גבי פלוגתא דר' אחא ור' אליעזר בביאת כה"ג באלמנה קאמר מן הנשואין כולי עלמא דלא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואומר ר"י דלא דמי דלאו ועשה דגילוח הוי טפי אינו שוה בכל שאינו שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכה"ג האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה דקרי ביה לא יקחו לא תקח ולא מדחי לה עשה דיבום אע"ג שאינו שוה אלא בכהנים עכ"ל:
וא"כ אי אמרינן דהא דהכהן מטמא לקרובים למת מצוה הוא משום דהוי צריך לומר דלא יטמא ליתא בנשים וע"כ הוי לאו שאינו שוה בכל וע"כ אתי עשה ודחי אבל אי הלאו דלא יטמא איכא בנשים ג"כ א"כ איך מותר ליטמא לקרובים וכן למת מצוה וע"ז אומר ותהא בכלל גזירה ולא תצא משום דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ע"ז אומר אם את אומר ק נמצאת מדחה פרשת טמאו' (פי' דא"כ איך יטמא למת מצוה וכן לקרובים משום דהוי לאו שאינו שוה בכל כיון דאיתא בנשים ג"כ והא דליתא בישראל משום זה לא הוי לאו שאינו שוה בכל וכמו שכתבו התוס' וא"כ מזה מוכח דאמרינן אמור אל הכהנים ולא אל הכהנות ומזה מוכח דלא כמו שכ' הרמב"ם דעשה דלה יטמא היינו רק בכהנים מפני שנאמר בהן הלאו דלא יטמא משא"כ בנשים דהא הכא לפי מה שביארתי דהא דמטמא לקרובים הוא משום דהוי לאו שאינו שוה בכל וע"כ אתי עשה דשוה בכל ודחי א"כ מוכח דהעשה הוא שוה בכל אפי' בנשים ג"כ ודו"ק:
(ה"ח) בגניבו אינו נמכר ונשנ' ואין לו עליו דמי' מעתה בגניב' אחת אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה וכתב הפ"מ דגרסינן ואין לו עליו אלא דמים כלומר בגניבה אחת ואינו שוה כל הדמים אינו נמכר בשביל חציו ולכשיוציא להמכר בשביל חצי' השניה דגזירת הכתוב הוא אם אינו שוה כנגד דמי הגניבה אינו נמכר כלל והאי מעתה כמו פירושא דרישא הוא אבל בב' גניבות ואינו שוה אלא דמי האחד נמכר ונשנה דכל חדא וחדא קרי' בי' בגניבתו כו' עיין שם (והק"ע כתב בגניבתו אינו נמכר ונשנה ואין לו עליו דמים מכאן ראיה לפירש"י בקדושין (ד' מ"ח) כאן גניבה אחת כו' גם מה שכתב הרמב"ם אם לראשון גנב פעם שניה אינו נמכר שניה אלא נשאר עליו הכל חוב דקשה דכאן משמע מפורש בהיפך כו') ולי נראה נפרש דקאמר בגניבו אינו נמכר ונשנה (ופריך ואין לו עליו דמים מעתה (בתמיה) פי' דקפריך דכיון דאמר דאינו נמכר ונשנה א"כ אם יגנוב פעם אחר אין למי שנמכר לו עליו דמים מעתה (פי' שאין לו ממה לגבות דמיה אם יגנוב אותו פעם ב' כיון שהוא עני ואינו נמכר ונשנה) וע"ז משני בגניבה אחת אבל בב' גניבות נמכר ונשנה וע"ז אומר ר' ירמיה בעי גנב משל שותפו' מה את עבד לה כגניב' אחת או כב' גניבות והוא משום דסובר דהא דאינו נמכר ונשנה היינו לאדם אחד אבל לא בב' בני אדם וע"כ מיבעי' ליה גנב משל שותפות מהו הי' גונב ומוציא בלילה נימר אם ידעו בו הבעלים בנתיים שתי גניבות הן ואם לאו גניבה אחת היא: