ליטרא בצלים של מ"ר שנטעה והרי היא כעשר ליטרין הרי אלו חייבת במעשרות ואותו מ"ר שלהן הוא מפריש על תרומת מעשר ועל מה שנטע. איפשר לומר שהפי' הוא דקמ"ל דאע"ג דהתוס' חייב מדאורייתא והליטרא בצלים אינו חייב רק מדרבנן. וכמו דאיתא בפ"ז דנדרים (דף נ"ז) ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת להו כולה אלמא אתי גידולין ומבטלין העיקר ומשני דילמא לחומרא שאני וכן הירושלמי סובר נמי דצריך לעשר לפי כולה וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דערלה) דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו כיון שהשריש מעשר לפי כולו. ומשמע מהא דהא דגידולין מבטלין העיקר היינו לחומרא וכמו דמסיים (שם) בירושלמי ליטרא בצלים שנטעה והרי בה עשר ליטרין כו' חייבת במעשרות וחוזר ופודה את מ"ש שנטעה אלמא דאזלינן לחומרא וע"כ חייבת במעשרות. ואפ"ה פודה את מ"ש. וא"כ כיון שהוא רק לחומרא א"כ לא יכול לעשר מיני' ובי' וכמו שכתב הר"ן וז"ל ובמה שפירשתי לא קשי' לן הכא דמקשי הכא חומרא דאתי לידי קולא דאי מעשר מינה ובה. דילמא מעשר מהעיקר על הגידולין. והוי מן הפטור על החיוב ואי מעשר עלה ממקום אחר ה"ל מרבה מעשרותיו. דלא קשי' כלל הואיל דאין גידולין מעלין את העיקר ה"ל גידולין כעיקר כיון דמיני' רבו. והך ליטרא עיקרה וגידולי' פטורין מדינא וכי מעשר מינה ובה ליכא למיחש כלל:

[ובכה"ג איתא בירושלמי (פ"ק דערלה) ר"ז בשם רבנן אתרוג שחנט בשנת הערלה ויצא בשנת היתר וסיפקו לחבירו אפי' מוסיף כמה אסור ולוקין עליו בכזית א"ר מיישא לר' זירא תרתין מילין אתון אמרין ואינון פליגין חדא על חדא. הכא אתון אמרין שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. והכא אתון אמרין לוקין עליו בכזית ולוקה לפי חשבון שיש בו א"ר יונה כאן מחמת עצמו הוא וכאן מחמת הסיפוק הוא (פי' שהקשה לו דבתרתין מילין סותרים זא"ז דהכא את אמרת דאין גידולי איסור מעלין את האיסור פי' דאין גידולין מבטלין את העיקר אבל אעפ"כ אין נחשבין הגידולין להיות כעיקר וא"כ איך אמר דאתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר לוקין עליו בכזית ואמאי אינו לוקה לפי חשבון. וא"כ למאי דמשני דאם מחמת עצמו הוא חי לוקין עליו בכזית א"כ משמע דכיון דאין גידולין מבטלין העיקר. נחשבין הגידולין כמו העיקר גופא וכמו שכתב הר"ן ודוק. אבל הרא"ש כתב שם ונראה דאפי' למ"ד אין בילה בדבר יבש הכא מודה דיש בילה כי היניקה ולחלוחית הקרקע מבלבל יחד ותורם ומעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו]:

וע"כ אמר ליטרא בצלים של מ"ר שנטעה והרי בה עשר ליטרין הרי אלו חייב' במעשרות ואותו מ"ר הוא מפריש על תרומת מעשר ועל מה שנטע ואיפשר שצ"ל הוא מפריש עליו ועל מה שנטע. (פי' אע"ג דהוי כמפריש מן הפטור על החיוב ואיפשר לומר דסבר יש בילה או כמו שתירץ הר"ן (וכמו שהבאתי מהירושלמי) דכיון דאין גידולין מבטלין העיקר הוי גידולין כעיקר עצמו וגידולין נמי פטורין מדינא:

ובירושלמי (ספ"ז דתרומות) ר' חנינא תורתא בשם ר' ינאי בצל של תרומה שעקרו ושתלו כיון שרבה עליו החדש מותר התיב ר' זעירא והתנינן את שזרעו כלה מותר. ודבר שאין זרעו כלה אסור. ואעפ"י שרבה עליו החדש ר"ז כדעתי' דאמר ר"ז בשם ר' יונתן בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפי' הוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור עכ"ל

וא"כ ר' חנינא תורתי' סובר דגידולין מבטלין את העיקר אפי' לקולא כמו דאיתא בנדרים (ד' מ"ז) פשט לי' ק הדא דאר"ח תורתא א"ר ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולין על עיקרו מותר א"ל ר' ירמי' שביק מר תרין ועביד כחד מאן נינהו תרין דאמר ר' אבהו א"ריוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אעפ"י שהוסיפו מאתים אסור ואמר ר' שמואל ב"נ אר"י בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור הדר אתא לקמי' דרבי אמי ופשיט לו מן הדא דאר"י ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה אלמא דאתי גידולין ומבטלין עיקר דילמא לחומרא שאני כו' וא"כ הא דאר"ז תורתא דבצל של תרומה שעקרו ושתלו מכיון שרבה עליו החדש מותר ס"ל דגידולין מבטלין את העיקר אפי' לקולא ובמ"א יתבאר. ודע דהא דאמרינן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה ואמרין במנחות (ד' ע') דזהו דווקא בבצל דהיינו זריעתו. אבל אם קצר שיבלין ולא דשן אלא עישרן ושתלן הוי בעי דלא אפשיטא אם חייב לעשר גם העיקר משום דלאו היינו זריעתו וע"כ נקט בירושלמי דווקא בצל ודוק:

מתניתין גידולי תרומה תרומה וגידולי גידולין חולין אבל הטבל ומ"ר וספיחי שביעית כו' גידוליהן חולין. גידולי הקדש ומ"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם והנה הר"ש הביא הירושלמי ופודה אותם בזמן זרעם ובירושלמי א"ר אבהו בשם ר' יוחנן פודה כל האוצר בדמי אותה סאה. והדר מסיק הפרש בין הקדש למ"ש מ"ש בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה. אלא בדבר שזרעו כלה נפדה כשער שהוא עומד בו. בדבר שאין זרעו כלה נפדה כשער הראשון. הקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו. אבל בדבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע. ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר עכ"ל:

והנה הירושלמי הזה לפי מה שהעתיק הר"ש לא ימלט מהיות בו שיבושים בדפוס דהא צ"ל בהיפוך בדבר שזרעו כלה נפדה כשער הראשון. דהא עכשיו ליתא בעולם דהא זרעו כלה. ודבר שאין זרעו כלה נפדה כשער שהוא עומד בו ועוד דכיון דמסיק דבהקדש יש חילוק לענין פדיון דבדבר שזרעו כלה פודה בדמי אותה סאה. ובדבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר משמע דבמ"ש אין חילוק דבין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה נפדה בדמי אותה סאה:

ע"כ צריך להגיהו ר"א בשם ר"י פודה את כל האוצר בדמי אותה סאה. הפרש הקדש למ"ש מ"ש בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה נפדה בדמי אותה סאה. אלא בדבר שזרעו כלה נפדה כשער הראשון. דבר שאין זרעו כלה נפדה כשער שהוא עומד בו. הקדש בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אבל דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ובדבר שאין זרעו כלה פודה בדמי כל האוצר עכ"ל:

ועדיין צריך לבאר מהו החילוק שבין מ"ש שפודה בדמי אותה סאה ובין הקדש שפודה בדמי כל האוצר ואי משום דהקדש הוי דשיל"מ א"כ מ"ש נמי הוה דשיל"מ על ידי פדיון ע"כ נראה לי שהחילוק הוא דבמ"ש לא שייך לומר ממונא לא בטיל משא"כ בהקדש שייך לומר ממונא לא בטיל ועיין במה שביארתי בספרי א"ה (דרוש כ"ג) על הירושלמי (פ"ב דמ"ש) מתניתא פליגא על ר"י האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן א"ר בא תחומין עשו למדת הדין. וביארתי במ"א דאיסור תחומין תלוי בממון. וע"כ כיון דממונא לא בטיל. ה"נ תחומין שאיסור תחומין תלוי בממון משא"כ במ"ש דבעי הותיר המדה. ואיפשר דהקדש הוי כמו ממון שיש לו תובעים. וכמו דאמרינן (בירושלמי (פ"ד דמ"ש) מה בין הקדש ומה בין מ"ש, א"ר הילא הקדש יש לו תובעין מ"ש אין לו תובעים וכמו דאמרינן בב"מ (ד' נ"ד) הכל מודים בהקדש שחילל הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק וע"כ יש חילוק דבמ"ש אפי' אין זרעו כלה אעפ"כ נפדה בדמי אותה סאה [ולא דמי לדגים וקפלוטות דאם טעמו ושבחו ניכר השבח לפי חשבון ה"מ בדבר שהוא בעין ולא בדבר הבא ע"י זריעה]. משא"כ בהקדש דממונא לא בטיל וע"כ פודה בדמי כל האוצר. ועיין בתוס' דע"ג שא מ"ט) שהקשו דמ"ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומ"ש שהן חולין דאפי' גידולי תרומה אלא שגזרו עליהם בי"ח דבר וי"ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין דאינו אוכל האיסור עצמו עכ"ל. והנה לכאורה הוא תמוה דהא תנן (פ"ט דתרומות מ"ד) גידולי הקדש ומ"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם. אע"ג דהקדש הוי איסורי הנאה (וכן במ"ש ביארתי במ"א עפ"י מה שכתב הש"א דמ"ש אסור בהנאה. והוכיח מהא דפ"ק דבכורות דף ט') והרי מ"ש שהקפידה עליו תורה בכסף כו' אך איפשר ומר כיון דאיפשר להתיר ההנאה ע"י פדיון. ע"כ גידוליהם חולין. ובמ"א יתבאר:

ובירושלמי (ספ"ק דערלה) ביצת הקדש שנעשית אפרוח א"ר יסא פליגי בה כהנא ור"י כהנא אמר אסורה ור' יוחנן אמר מותרת. אמר ר' זעירא לר' יוסי הא ר"י אמר מותרת. אף הוא פודה אותה בזמן זרעה ר' חנינא ור' יונה ור' אלעזר בשם כהנא פודה אותה בזמן זרעה ור"ח בשם ר' פנחס מתקנתא כהנא אמר אסורה ופודה אותה כמו שהיא ור' יוחנן אמר מותרת ופודה אותה בזמן זרעה עכ"ל. וא"כ לדברי ר"י צ"ל דהוי כמו שזרעו כלה פודה אותה בדמי אותה סאה. וכמו דאמרינן בתמורה (דף ל"א) אבל גבי ביצה אימת גדלה לכי מסרחה. לכי מסרחה עפרא בעלמא הוא

והנה בירושלמי (פ"ו דנדרים ה' ד') איתא זה הכלל שהיה ר"ש אומר משום ר"י כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומ"ש והקדש והחדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור מין במינו (כל שהוא הוא ט"ס) והוא מיותר ודלא כהפ"מ וכן הוא (פ"ו דשביעית) [פי' השיעור של מאה וא' או של מאתים] ושלא במינו בנ"ט אילין נדרים מה את עביד לון כדבר שיש להם מתירים או כדבר שאין להם מתירים מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרו אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא (ואיפשר לומר דבעי' של הירושלמי דאם נתערב ומדאורייתא בטיל ברוב א"כ לא מהני שאלה והוי כמאן דליתא וכמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ח) אכלו כולו אין נשאל עליו אך אי אמרינן דזקן עוקר את הנדר מעיקרו ותחילה היה בעין. והא מתניתא עבד לון כדבר שאין לו מתירין דתנינן תמן גידולי תרומה תרומה וגידולי גידוליהן חולין אבל טבל ומ"ר וספיחי שביעית ותרומת ח"ל והמדומע והביכורים גידוליהם חולין וגידולי הקדש ומ"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם ותני עלה בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורים וחומר הוא בגידולין דאמר ר' זעירא בשם ר"י בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפילו הוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור:

והנה שני המפרשים הפ"מ והק"ע שניהם שגו בפי' של הירושלמי הזה שהפ"מ פירש שהקושי' הוא מהא דגידולי הקדש מותרין ואפי' בדבר שאין זרעו כלה כו' עיי"ש והוא טעות דבהקדש בדבר שאין זרעו כלה פודה את כל האוצר כמו דאמרינן הכא וגם הק"ע שגה בזה שהגיה בירושלמי (שם) והא מתניתין עביד לן כדשיל"מ והקושי' הוא מדבר שאין זרעו כלה דאפילו גידולי גידולין אסורים ומוכיח מזה דנדרים הוה דשיל"מ דהטעם הוא מחמת דהוי דבר שיש לו מתירין ועיין בש"ק שהקשה דהא בספ"ז דנדרים (ד' כ"ו) מפורש דאין הטעם משום דהוה דשיל"מ דפריך הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין הא קמ"ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל גידולין מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין ופי' הר"ן דכש"כ גידולי גידולין של תרומה בדבר שאין זרעו כלה שאסורין אלמא דאין טעם איסורן אלא משום חומרא עיי"ש וכן תקשה מהא דאמרינן בפסחים (ד' ל"ד) ומאי קשה לך אמר להו תנן שתילי תרומות כו' ומאי קמ"ל בדבר שאין זרעו כלה הא נמי תנינא הטבל גידולי' מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין באכילה: ע"כ נראה לי שההוכחה הוא מדבר שזרעו כלה דאמרינן שפודה אותה בזמן זרעה והגירסא הוא כמו דאיתא והא מתניתין עבד לון כדבר שאין לו מתירין והענין הוא דודאי הקדש ומ"ש הוי דבר שיש לו מתירין ע"י פדי' וע"כ פודה אותם בזמן זרעם דהוה דשיל"מ ע"י פדי' וכ"ת א"כ כיון שנתנה טעם בגידולין א"כ יהא צריך לפדות בדמי כל האוצר דהא דשיל"מ אוסר במשהו וכמו דאיתא בנדרים (ד' נ"ט) שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו ה"ל כדבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב וא"כ ה"נ כיון דהוא דשיל"מ ע"י פדיון דהא הקדש ודאי הוה דשיל"מ ע"י פדיון דהא איתא (שם) בירושלמי כל דבר שיש לו מתירין כגון כו' הקדש וחדש א"כ ודאי הוה דשיל"מ ע"י פדיון אך יותר מכדי זמן זרעה ה"ל הוצאה מרובה ע"כ לא הוה דשיל"מ ועי' בתוס' בב"מ (ד' נ"ג) אך לענין שצריך לפדות אותה המ"ש או ההקדש שנפלה זה לא הוי הוצאה מרובה דהא קודם הנפילה נמי היה צריך לפדות אך לענין לפדות כל האוצר זה הוי הוצאה מרובה וע"כ פריך דאי נדרים הוי דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה א"כ אמאי מהני פדיון והא הוי דשיל"מ דהא יכול לשאול על הקדישו ואמאי סגי אם פודה אותם בזמן זרעם אלא ודאי דלא הוה דשיל"מ מצד שאלה רק מצד פדיון וכמו דחשיב בברייתא דר"ש מעשר שני והקדש בדבר שיש לו מתירין:

אך שעדיין צריך לבאר דהירושלמי לא ס"ל כהש"ס דילן בנדרים (ד' נ"ט) דפריך והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ובטלה ברוב כו' ומשני אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאתשולי עלי' משום דר' נתן דאמר ר' נתן כל הנודר כאלו בנה במה כו' תרומה מאי מצוה לאתשולי עלי' דלפי שיטת הש"ס דילן א"כ הקדש ומ"ש לא הוי דבר שיל"מ רק ע"י פדי' ולא ע"י שאלה דהא ליכא מצוה לאתשולי עלי' והירושלמי לא סבר זה החילוק וע"כ מוכיח מזה דקונמות לא הוי דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה דאל"כ הוי הקדש דשיל"מ ע"י שאלה וכ"ת א"כ לא יתיישב להירושלמי הא דחשיב ר"ש תרומה וחלה לדבר שאין לו מתירין הא יש לו מתירין ע"י שאלה כיון דהירושלמי אינו מחלק בין הא דמצוה לאתשולי עלי' ובין הקדש דלא הוי מצוה לאתשולי אך יש לומר דמיירי בתרומה ביד כהן כמו דמשני בנדרים ד' נ"ט) אך תקשה דא"כ איך קתני תמכר לכהן חוץ מדמי תה סאה אך לפי מאי דמסיק ניחא דהירושלמי סובר דלא הוה דבר שיל"מ ע"י שאלה ועיין מה שביארתי בירושלמי (פ"ג דחלה) שתירצתי דלשיטת הירושלמי לא הוה תרומה דשיל"מ עיין שם ודוק]. ובזה שביארתי דהקדש צריך לפדות בדמי כל האוצר הוא משום דממונא לא בטיל וע"כ כיון דלא בטיל לענין ממונא לא בטיל לענין איסורא נמי וכמו שהבאתי ראי' מהירושלמי (פ"ב דמ"ש) מתניתא פליגא על ר"י האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן א"ר בא תחומין עשו אותן למדת הדין וביארתי במ"א דאיסור תחומין תלוי בממון וע"כ כיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל ודלא כשיטת הש"ס דילן בביצה (ד' ל"ח) מדקא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל. וטעמא מאי אביי אמר כו' רבא אמר תבלין לטעמא עבידא וטעמא לא בטיל כו' אבל הירושלמי ס"ל דתרומין עשו אותן למדת הדין. וכיון דלא בטיל לענין ממונא לא בטיל לענין איסורא גם כן:

ובזה יתבאר הירושלמי (פי"א דתרומות) תמן תנינן הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר כו' א"ר יצחק בן אלעזר משום יאוש אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואף בקודש כן אמר ר' הושעי' לא שנו אלא בקדשים שיש להם מתירין אבל בקדשים שאין להם מתירין אפילו כל שהוא צריך להחזיר ר' חייא בעי הרי לוג שמן של מצורע כו' והדין לוג שמן של מצורע לא כקדשים שיש להם מתירין הוא כו' (פי' לא שנו שאינו חייב רק להטיף ג' טיפין בקדשים שיש להם מתירין דהיינו לוג שמן של מצורע שהוא לכהנים לאפוקי מנחת נסכים שהיא כולה לגבוה ואין להן היתר לכהנים. ולכאורה מהו הנ"מ בין מנחת נסכים שהיא כולה לגבוה ובין בדבר שיש להם מתירין כגון לוג שמן של מצורע ולפי מה שביארתי איפשר לומר דדבר שהוא שייך לכהנים ע"כ מוחל יותר משלש טיפין וע"כ כיון דלית בי' ממונא בטיל משא"כ דבר שהוא כולו לגבוה לא שייך בי' מחילה וע"כ כיון דממונא לא בטיל לא בטיל לענין איסורא נמי (ור' יוחנן לטעמי' דאמרינן שם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה ותמן תנינן הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר ומשני לית כאן של מוכר אלא של לוקח (פי' דשייך ללוקח והכא נמי שייך לכהן) אמר ר' יצחק בן אלעזר משום יאוש אלמא דלר' יוחנן שוה להדדי ואף דבתרומה הוי איסור אך האיסור בטיל] וע"כ אמר אח"כ אף בקדשים כן שאינו חייב להטיף יותר משלש טיפין אך ה"מ בקדשים שיש להן מתירין אבל בקדשים שאין להן מתירין דלא שייך מחילה וע"כ אמרינן כיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל. אבל לשיטת הש"ס דילן אמרינן דממונא לא בטיל איסורא בטיל וע"כ הקשו התוס' במעילה (ד' כ"א) בד"ה פרוטה של הקדש דליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה כו' ואמאי לא תירצו דממונא לא בטיל אך הם הקשו דממונא לא בטיל הא איסורא בטיל כמו שביארתי וכמו שהארכתי בזה בס' ע"י:

אך לכאורה יש לומר דע"כ לא תירצו דממונא לא בטיל דהא סוף כל סוף א"צ לשלם ממון להקדש אפי' לר"ע דמחייב על ס' מעילות אשם תלוי ואעפ"כ הא אמרינן במעילה (דף ס"ב) ר"ע מחייב על ס' מעילות אשם תלוי וחכמים פוטרים ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו עד שיתודע לו שיביא עמו אשם ודאי וא"כ דספק מעילות א"צ לשלם ממון וא"כ ליכא רק איסור לבד וע"כ הקשו התוס' דליבטל [ואיפשר דמכל מקום ממון איכא ע"כ לא הי' צריך ליבטל אך דלפי מאי דאמרינן בביצה (דף ל"ח) דממונא לא בטיל איסורא בטיל ע"כ הקשו (ועיין בפרק ז' דדמאי) מה שביארתי שם:

[ולפי מה שביארתי הי' איפשר לומר דמאי דאמרינן בפסחים (דף כ"ז) בעי מיני' רמי ב"ח מרב חסדא תנור שהסיקוהו בעצי הקדש ואפה בו הפת א"ל הפת אסורה. ומה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל וכתבו התוס' תימא מה חומר היא זו הלא הקדש דבר שיש לו מתירין הוא ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטיל אף באיסור קל עכ"ל. ולכאורה מהו הנ"מ אם הטעם הוא מחמת דשיל"מ מ"מ אפי' באלף לא בטיל אך יש לומר דאם הטעם הוא מחמת דשיל"מ א"כ הוא רק במין במינו אבל לא במין בשאינו מינו ועוד דאם הטעם הוא מחמת דשיל"מ א"כ באפה בעצי הקדש ליכא טעמא בדבר שיש לו מתירין וכמו דאמרינן בביצה (דף ה') ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעינא אבל הכא מקלי קלי איסורא וא"כ ה"נ מקלי קלי איסורא וליכא דבר שיל"מ אך אם נאמר דהטעם משום דהאיסור תלוי בממון וכיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל וא"כ אפי' באפה בעצי הקדש נמי ורב חסדא לטעמי' כמו דאיתא בירושלמי סוף ביצה (פ"ה ה"ד) א"ר בא תחומין עשו אותן כמדת הדין תדע שכן תמן אמרין בשם רב חסדא ולא ידעין אם מן שמועה ואם מן מתניתין ואפילו עצים וסברין מימר עצים אין בהם ממש וכבר ביארתי הירושלמי הזה בס' א"ה (דרוש כ"ג) שזה הירושלמי עיקרו הוא בירושלמי (פ"ב דמ"ש) שמשני דע"כ לא בעינן בתחומין הותיר המדה משום שתחומין עשו אותן כמדת הדין פי' כמו ממון וכיון דממונא לא בטיל ע"כ איסורא נמי לא בטיל (והק"ע שגה שם הרבה בפירושו ע"ש) וע"כ מביא ראי' שהרי רב חסדא אמר ואפי' עצים וסברין מימר עצים אין בהם ממש פי' דהא עצים אין בהם ממש דאין שבח עצים בפת (ואפי' למ"ד יש שבח עצים בפת היינו דוקא באיסורי הנאה כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ו) וכמו דתנן (רפ"ב דמ"ש) עיסה של מ"ש שאפה פת והשביח השבח לשני והטעם לפי שאין שבח עצים בפת וא"כ אמאי אמר רב חסדא דאפי' עצים נמי הוי כרגלי שתיהן אלא דהטעם דתחומין עשו אותן כמדת הדין וא"כ כיון דהטעם משום ממונא ע"כ אמרינן כיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל וע"כ אפי' אפאו בעצים של חבירו אעפ"י שאין שבח עצים בפת כמו דאמר וסברין מימר אין שבח עצים בפת וא"כ ה"נ בהקדש כיון דממונא לא בטיל ע"כ אם הסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת אסור ורב חסדא לטעמי' אך לפי שיטת הש"ס דילן בביצה (דף ל"ח) דאמרינן דאיסורא בטיל וממונא לא בטיל א"כ איסורא בטיל ועייןבספרי ע"י (דרוש ז') מה שחילקתי בין אם אגוד האיסור בממון או לא ע"ש ודוק]:

דף ל"ט (ס' פ"ט דתרומות) ר' אבהו בשם ר"י שתילי תרומה שנטמאו (צ"ל שתילין שנטמאו) שותלן ועושה אותם תרומה ואם הי' תרומה מעיקרן כבר נדחו ר' אבהו בשם רבי יוחנן תאנים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותם תרומה ואם הי' תרומה מעיקרן כבר נדחו ר"נ ר"י בשם ר"א סוחטן עד כו' אמרין רשב"ל פליג מה בין לקולא בין לחומרא (ט"ס וצ"ל לקולא או לחומרא) אין תימר לקולא ניחא אין תימר לחומרא הא תנינן עד שיגום את האוכלין עכ"ל (ופי' המפרש מה לקולא או לחומרא על איזה דבר פליג אי נימא דפליג ארישא דאפי' לא נקרא עליהם שם תרומה קודם שנטמאו אסור לשותלן כו' ואקולתו פליג או אסיפא פליג אפי' נטמאו אחר שקרא עליהם שם תרומה לא נדחו ואחומרא פליג והא תנינן עד שיגום את האוכלין ש"מ דנדחו דאל"כ לא יתחייב לגומם שהרי מותר לעשותן השתא לכתחילה תרומה אלא ודאי אקולתו דר"י פליג עכ"ל ויותר הי' נראה להגיה אין תימר לחומרא ניחא (פי' שרשב"ל מחמיר ניחא אין תימר לקולא הא תנן עד שיגום את האוכלין וכן הגיה הגר"א):

[אך מה שכתב המהרא"פ דהאיבעי' של הירושלמי אם לחומרא פליג דאפי' נטמאו מקודם אסור לעשותן תרומה אח"כ ולי נראה לכאורה דהספק אם לחומרא פליג היינו על הא דאמר ר' אבהו מים שנטמאו משיקן ועושה אותן מי חג ואם הי' מי חג מעיקרן כבר נדחו וכן אמר ר"ז ר' יוסי בשם ר' אבהו סוחטן עד פחות כו' ויינו כשר לנסכים וע"ז פליג ר"ל דאפי' נטמאו תחילה כבר נדחו מנסכים כיון דס"ל דיחוי מעיקרא הוה דיחוי א"כ נדחו מנסכים אפי' נטמאו מקודם משום דיש דיחוי אצל קדשים בשלמא בתרומה לא שייך דיחוי ועוד דלשיטת הירושלמי ס"ל דאין דיחוי אצל מצות כמו שאבאר לקמן שיטת הירושלמי והא דאמר שתילין שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם הי' תרומה מעיקרן כבר נדחו היינו לא משום דיחוי אלא משום דאין זריעה לתרומה דמעלה עשו כמו דאמרינן בפסחים (דף ל"ד) דכמו דאין זריעה להקדש הכא נמי אין זריעה לתרומה וע"כ פליג לחומרא דאפילו נטמאו תחילה אין לעשותם נסכים:

וכמו דאמרינן בירושלמי הכל מודים כו' שאינו מביא ממנה גזירים למערכה רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב מצות כגבוה הם או אינו כגבוה אין תימר כגבוה הן מביא אין תימר אינו כגבוה אינו מביא פשיטא שהוא מביא שאין מצות כגבוה הן ועיין בע"ג (דף מ"ז) דמיבעי לי' יש דיחוי אצל מצות או לא וא"כ פשיטא לי' לר"ל שאין דיחוי אצל מצות אבל לקדשים יש דיחוי וכן משמע בירושלמי (פ"ק דביכורים) פשיטא הדא מילתא מכר לו פירות ושייר לו קרקע המוכר אינו יכול להביא מפני שאין לו פירות והמפרש כתב דגרסינן הלוקח אינו יכול להביא שאין לו קרקע וא"צ לזה אלא דקאמר דהמוכר א"צ להביא משום שאין לו פירות (פי' אע"ג דקי"ל דקנין פירות אינו כקנין הגוף עיין בס' ע"י (דף ט"ו) מה שביארתי שם) וע"ז אומר חזר ולקחן מהו כו' הדא אמרה חזר ולקחה ממנו מביא (פי' משום דאין דיחוי אצל מצות):

בפשיטות יש לפרש הא דבעי אם פליג ר"ל לחומרא הוא על הא דאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן תאנים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם הי' תרומה מעיקרן כבר נדחו והטעם משום מעלה דתרומה מטמא משקה עם האוכל ולא אמרינן בהו משקין מפקד פקידי כמו שפירש רש"י בפסחים (דף ל"ד) אבל אם הי' חולין לא נטמאו דמשקין מפקד פקידי וע"ז בעי לה אם פליג ר"ל לחומרא דנטמאו אפי' בעודם חולין כמו דאמרינן בפסחים א ל"ג) א"ל ר"ח מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך וכי טומאה שבהן להיכן הלכה אלמא קסבר משקין מבלע בליעי וכיון דאטמי לי' אוכלא איטמי לה משקין א"כ אפי' בעודם חולין ג"כ נטמאו וזה הפי' ניחא יותר ועיין בפסחים (דף ל"ד) לא שמיעא לכו הא דאמר ר"ל משמי' דר' הושעי' מי החג שנטמאו השיקן ואח"כ הקדישן טהורים הקדישן ואח"כ השיקן טמאים. ועיין בסוכה (דף ל"ג) בענין כל שבידו לא הוה דיחוי ע"ש]: