החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה כו' ובגמ' בשעבר הא בתחילה לא די מתניתא היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהא לה ג' חדשים ותחלוץ מיד מ"נ אם בן קיימא הוא לא נגע בה חליצה אם אינו בן קיימא הוא הרי חליצתה בידה. ר' זעירא כו' שלא תהא צריכה כרוז לכהונה כו' תני' ר' הושעיה מאן יבמי את שאומרים לו ייבם אומרים לו חלוץ כו' חלץ בתוך ג' חדשים מהו שתהא צריכה לאחר ג' חדשים נשמעינה מן הדא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה ר' מנא אמר לה סתם ר' יצחק כו' דר' מאיר היא דר"מ אמר אין חולצין ואין מייבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית כמה דאת אמר תמן אעפ"י שחלצה חולצת וה"נ אף עפ"י שחלצה חולצת מזה משמע דהירושלמי סובר דהטעם של ר"מ שאמר דאין חולצין את הקטנה אין הטעם מחמת דמקשינן אשה לאיש כמו דאמרינן ביבמות (ד' ק"ה) קטנה שחלצה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל חכמים אומרים איש כתוב בפרשה אשה בין גדולה ובין קטנה והירו' סובר דר"מ סובר דהוא מדרבנן וכמו שכתבו התוס' דבירושלמי גרסי' תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע שסובר דהא דמקיש אשה לאיש היינו מדרבנן כו' אבל אעפ"כ משמע מהירושלמי שאין זה הטעם משום דמקשינן אשה לאיש דא"כ איך פשיט לה להא דמיבעי' ליה אם חלץ בתוך שלשה חדשים מהו שתהא צריכה חליצה לאחר שלשה חדשים וא"כ משמע דהטעם משום מאן יבמי את שאומרים לו ייבם אומרים לו חלוץ והכא אי איפשר לייבם דילמא היא איילונית ואע"ג דאמרינן ביבמות (ד' מ"א) מתיב ר' חיננא הספיקות חולצות ולא מתייבמות כו' התם אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבוא אליהו ויאמר דהא לא איעברא מי משגיחין ביה וכן אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ח) בכל אתר לית אמר כל מקום שאין אומרים לו ייבם אין אומרים לו חלוץ והכא את אמר הכין כאן בודאי כאן בספק:

ואיפשר לומר דהני מילי בספק העבר וע"כ איפשר לחלוץ משום דאם יבוא אליהו ויאמר משא"כ בספק דלהבא וכמו שכתבו התוס' ביבמות (ד' ל"ה) בד"ה איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן אע"ג דלקמן (מ"א) גבי ספיקות בשקידש אחת מב' אחיות חשבינן ליה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש לא דמי דהכא אין ספק זה ראוי להתברר עכשיו שאי איפשר לידע העתידות אבל התם אין צריך לידע אלא מה שבאותה שעה. והכא נמי איפשר דאין הספק ראוי להתברר עד לאח"כ וכמו דאמרינן ביבמות (ד' פ') איזו היא איילונית כל שהיא בת עשרים ולא הביאה ב' שערות כו'

וע"כ מיבעי' לי' אם חלץ בתוך ג' חדשים מהו שתהא צריכ' חליצה לאחר ג' חדשים שנתברר שאינה מעוברת וא"כ איפשר שאינה צריכ' חליצה אחרת וזה עדיף מהחולץ למעובר' דהתם אפשר לומר דלא אמרינן בדבר העתידות איגלאי מילתא למפרע משום דאיפשר מתחילה לא הי' באופן שתפיל ואח"כ ע"י סיבה אחרת הפילה כמו שכתב הנ"י דע"כ לא אמרינן אם יבוא אלי' ויאמר בדבר העתידות אבל הכא אם לאחר ג' חדשים אינה מעוברת א"כ צריך לומר איגלאי מילתא למפרע וע"ז הביא ראי' מהא דקטנה אינה חולצת דילמא היא איילונית ותחלוץ משתגדיל אע"ג דלאח"כ איגלאי מילתא דלא הוי איילונית אף על פי כן צריכה חליצה אחרת והכא נמי צריכה חליצה אחרת (ובסמוך יתבאר דלשיטת הירושלמי צריכה שתדע אם היא ניתרת בחליצה או בעיבור וע"כ לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע וא"כ ה"נ אם לאחר ג' חדשים איגלאי מילתא למפרע שאינה מעוברת אעפ"כ צריכה שתדע בשעת החליצה במה היא ניתרת אם בעיבור אם בחליצה ודו"ק):

שם ר' יודן בעי חלץ למעוברת והפילה נשמעינה מן הדא הרי שמת והניח את אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבם תלמוד לומר להקים לאחיו שם בישראל עד שתדע אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא כו' יכול אומר צרתה מותרת להנשא הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת כמה דאת אמר צרתה לא תנשא עד שתדע במה היא מותרת אם בעיבור אם בביאה אף בחלוצה כן חליצה פטור וביאה פטור כמה דתימר בביאה כך את מר בחליצה:

הנה פי' הירושלמי הוא דלא כמו דאמרינן בש"ס דילן ביבמות (ד' ל"ו) דהטעם הוא דילמא הוולד בן קיימא ואין חולצת מעוברת שמה חליצה והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם דא"כ איך מייתי ראי' בירושלמי (פ"ג דיבמות ה"א) דאמרינן התם חלץ לה ובא עלי' וכבר הגהתי שם (כצ"ל) בא עלי' וחלץ לה ממ"נ אם בחליצה היא תתיר (פי' דאם אחיו יחלוץ או ייבם א"כ איגלאי מילתא למפרע דלא הוי זקוקתו וא"כ בא עלי' לא הוי חליצה פסולה ואם ימות אחיו א"כ איגלאי מילתא למפרע דהוי אחות זקוקתו א"כ תצא בחליצה) וע"כ אומר אמר ר' יודן קיימתי' כהדא הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת כמה דתימר המן צרתה לא תנשא עד שתדע במה היא ניתרת אם בעובר אם בביאה אף הכא צרתה לא תנשא עד שתדע במה היא ניתרת אם בחליצה או בביאה אם כן מוכח דאין הטעם משום שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם אלא הטעם משום דבעינן שתדע במה היא ניתרת אעפ"כ נראה לי שזהו דווקא בדבר שאין ספק זה ראוי להתברר עכשיו שאי איפשר לידע העתידות אבל מה שא"צ לידע אלא מה שבאותה שעה לא אמרינן שצריכה שתדע במה היא ניתרת וכמו שחילקו התוס' ביבמות (ד' ל"ה) לענין מה שאמר ר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שזהו דווקא בדבר שעתיד להתברר אבל לא במה שראוי להתברר עכשיו וזהו ג"כ כמו הטעם של ר"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע וזהו הטעם דכל הספיקות חולצות ולא מתייבמות (וכן מה דאמרינן (פט"ז דיבמות ה"א) רב שאיל לרבי חיי' רובא ותמתין ג' חדשים ותחליץ מיד ממה נפשך אם בן קיימא הוא לא נגעה בה חליצה אם אינו בן קיימא הרי חליצתה בידה א"ל לא שני שלשה חדשים אלא אצלה (פי' שהיא בעצמה לאחר שלשה חדשים תוכל לידע אם היא מעוברת ואם אינה מעוברת יכולה להתייבם או לחלוץ אבל צרתה לא משום דילמא היא מעוברת וצריכה שתדע במה היא ניתרת אם בעיבור אם בחליצה) (ולא כמו שפי' הפ"מ כמו שיטת הש"ס דילן משום דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם) הא אצל צרתה כמה תמתין ט' חדשים ותחליץ מיד מ"נ אם בן קיימא הוא לא נגע בה חליצה אם אין בן קיימא הרי חליצתה בידה וא"כ קשה דאפי' תמתין ט' חדשים ותחליץ עכ"ז איך היא ניתרת הא בעינן עד שתדע במה היא ניתרת אם בהולד או בחליצה אלא ודאי דכל ס' שיכול להתברר עכשיו ע"כ אמרינן אם יבוא אלי' ויאמר שהיא ילדה או שלא ילדה ע"כ ניתרת ממ"נ בחליצה (רק דמסיק שלא תהא מצריכה גרוש לכהונה) אבל הכא אין הספק הזה ראוי להתברר עכשיו ע"כ בעינן שתדע במה היא ניתרת אם בעיבור או בחליצה ודו"ק]:

(שם) שמואל אומר זכין בעוברין ר' אלעזר אמר אין זכין בעוברין אמר ר' יוסי אע"ג דשמואל אמר זכין בעוברין מודי והוא שיצא ראשו ורובו מחיים די מתניתא החולץ ליבמתו כמה דאת אמר המן למפרע לא נגעה בה חליצה (משום דאיגלאי מילתא דהוי בן קיימא) והכא כן הוא למפרע והוא שיזכה תמן תנינן האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה אם נקיבה מאתים כו' ר' אלעז' אמר לא אמר אלא בנו הא אחר לא ר' יוסי אמר אפילו אחר (פי' ר"א שסובר דאין זכין לעוברין ע"כ אומר דלא אמר אלא בנו הא אחר לא) ופי' הק"ע והפ"מ משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ור' יוסי אמר אפי' אחר על דעתי' דר' אלעזר ובלבדשכיב מרע הא בריא לא ובלבד מטלטלין הא קרקעות לא מתניתא פליגא על ר' אלעזר גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ונודע שיש לו בן במדינת הים או שהי' עוברה הכל חייבין להחזיר מה עבד לה ר' אלעזר (פי' שסובר דאין זכין לעוברין) שני' היא הכא שהוא בנו וסיפא פליגא על שמואל מן הדא דר' יוסי החזירו הכל ואח"כ מת הבן או שהפילה כל הקודם באחרונה זכה בראשונה לא זכה אפי' בראשונה (פי' כיון שלא יצא ראשו ורובו מחיים א"כ אפי' מי שהחזיק בראשונה) יזכה לא כן אמר ר' יוסי אע"ג דשמואל אמר זכין בעוברין מודי והוא שיצא ראשו ורובו מחיים הרי אינו בן קיימא אמר ר' יצחק ב"ר אלעזר משום יאוש והוא כמו דמשני בש"ס דילן בב"ב (ד' קמ"ב) רבא אמר שאני התם דרפוי' מרפין בידייהו מעיקרא) ר' חייא בר בא בשם ר' אבא בר נתן חזר בו ר' נתן (והגיהו הק"ע והפ"מ שצ"ל ר' אלעזר) מן מתניתא אם זכר מנה אם נקיבה מאתים ונקיבה גבה לא בענין כאחר הוא (פי' הפ"מ דהא נקיבה לאו יורשת היא ולא שייך טעמא דירושה הבאה מאילי' ואפ"ה קונה ע"כ חזר בו ר' אלעזר):

והנה יש לדקדק דא"כ כיון שיש בן ובת אמאי לא אמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו והא אמרינן בב"ב דף קמ"א) על הא דתנן אם תלד אשתי זכר יטול מנה ואם נקיבה מאתים למימרא דבת עדיפא לי' מבן ומשני לענין ירושה בן עדיף לי' לענין הרוחה בתו עדיפא לי' [ועוד הקשה הק"ע על הש"ך וכתב כ' הש"ך (בח"מ סי' ר"י סק"א) לא קיי"ל כהאי ירושלמי דבש"ס פ' מ"ש לא אמרו דדווקא בשכיב מרע אלמא דאין חילוק תדע דהא דקאמר נמי בירושלמי ובלבד מטלטלים הא בקרקעות לא ולא מצינו בש"ס ופוסקים שחילקו בכך אלא ודאי דלא קיי"ל כהאי ירושלמי ועוד הא בכולה סוגי' דפ' מ"ש מעיקרא הוה סבור דטעמא דמתניתין משום דמזכה לעובר קני ואפי' בבריא א"כ נהי דמסיק בתר הכי טעמא דמתני' דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לא חזינן דהדר מהא דמתניתין מיירי אפי' בברי' והק"ע כתב דקיי"ל כירוש' דהכא עיי"ש שהאריך בזה ודבריו דחוקים]:

ולי נראה שאין הפי' בירושלמי הוא כמו דמסיק בש"ס דילן דהטעם מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא דהא דקאמר לא אמר אלא בנו הא אחר לח כמו דאמרינן בב"ב (דף קמ"א) איתיבי' ר"נ לרב הונא האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה א"ל משנתנו איני יודע מי שנאה כו' ולימא לי' ר' יוסי היא דאמר עובר קני דתנן עובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי שאני ירושה הבאה מאלי' ולימא לי' ריב"ב היא דאמר לא שנא ירושה ולא שנא מתנה דתנן ריב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשי דבריו קיימין אימר דשמעת לריב"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעית לי' ולימא לי' ריב"ב היא וסבר לה כר' יוסי מי יימר דסבר לה:

וע"כ הא דקאמר בירושלמי ר' אלעזר אמר לא אמר אלא בנו הא אחר לא (פי' דבבנו הוא משום ירושה הבאה מאילי' והוא כר' יוסי אע"ג דר' יוסי לא אמר אלא בירושה הבאה מאילי' אך שהוא כמו ריב"ב שסובר דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים וכמו דאמר בש"ס דילן (שם) ולימא לי' ריב"ב היא וסבר לה כר' יוסי):

[ובזה יתיישב הא דקאמר ר' אלעזר אמר בנו אבל אחר לא והוא משום דלריב"ב אם אמר על מי בראוי ליורשיו דבריו קיימין והוי כמו ירושה הבאה מאילי' וע"ז אומר על דעתי' דר"א לא אמר אלא בנו הא אחר לא והוא כריב"ב דאמר דווקא על מי שראוי ליורשיו:

וע"ז אומר על דעתי' דר' אלעזר ובלבד ש"מ הא בבריא לא והוא כמו דאמרינן בב"ב (ד' קל"א) בברי' האיך ועיין ברא"ש דהלכה הוא דדוקא בבריא והא דקאמר בלבד במטלטלין הא קרקעות לא איפשר לומר משום דיטול מנה היינו בלשון מתנה וא"כ כיון דכל הטעם הוא דעובר קונה היא מחמת ירושה וא"כ יטול הוא לשין מתנה וכמו דאמרינן בב"ב (ד' קמ"ח) אמר רב ששת יטול ויזכה כו' כולן לשון מתנה הן וכן בירושלמי (פ"ח דב"ב ה"ה) אמר לי' ואת לא שנית לנו כן אינון ירתין כיני מתניתין אינון יטלין (ובירושלמי פ"ו דכתובות לית כאן ירתין אלא יטלין) וא"כ הוא לשון מתנה וא"כ לא מהני ועיין בתוס' בב"ב (ד' קמ"א) ולימא לי' ריב"ב הוא תימא דאמאי נקט ריב"ב דאפי' רבנן מודו בלשון מתנה כו' עיי"ש אבל לשיטת הירושלמי למאי דמשני דע"כ מקנה לעובר אעפ"י דהוי דבר שלא בא לעולם דאתי כריב"ב וסובר כר' יוסי וא"כ דווקא בלשון ירושה וע"ז אמר ובלבד מטלטלין הא קרקעית לא דכיון דש"מ מסתמא כוונתו בירושה והא דקאמר יטול היינו שיתנו לו מן המטלטלין ואם הי' אומר ירש א"כ אפי' מקרקע נמי ועל זה אומר יטול מנה דהיינו מטלטלין. הא דקאמר אח"כ רבנן דקסרין ר' חייא בר בא בשם ר' אבא בר נתן חזר בה ר"נ מן מתניתא והגיהו חזר בה ר"א והוא דוחק]:

וע"כ הי' נראה לי דהא דקאמר בר נתן הוא ט"ס וצ"ל כר נתן (פי' דהוא משני דמתניתין דקאמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה אתי כר' נתן דלפי מה דמשני תחילה א"כ תקשי קושית הש"ס בב"ב (שם) על הא דמשני תחילה דריב"ב הוא וסבר לה כר' יוסי ומקשה ע"ז מי יימר דסבר לי' וע"ז אומר ר' חייא בר בא בשם ר' אבא כר' נתן ועיין בירושלמי (פ"ג דמוע"ק חד בר נש כו' ושלחי' לגבי' כו' ע"ש ע"כ נ"ל דהא שאומר ר' חייא בר בא בשם ר' אבא בר נתן חזר בו ר' נתן הוא ט"ס וצ"ל ר' חייא בר בא בשם ר אבא בר נתן כר' נתן. חזר בה מן מתני' כו' והוא כמו דאמרי' בב"ב (דף קל"א) בעי רבא בבריא האיך כי קאמר ריב"ב בש"מ דבר אורותי הוא אבל בבריא לא או דילמא אפי' בבריא נמי אמר ליה רב משרשי' לרבא ת"ש דאמר ליה ר' נתן לרבי שניתם משנתכם כריב"ב דתנן לא כתב לה בנין דיכרין די יהוין לי' מנאי אינון ירתין כסף כתובתיך יותר על חולקיהון דעם אחוהון חייב שתנאי ב"ד הוא כו' מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ר"י ב"ב וש"מ אפי' בבריא אמר ליה ר"פ לאביי בין למ"ד יתבון תנן ובין למ"ד ירתון הא אין אדם מקנה דשלב"ל כו' ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אלא תנאי ב"ד שאני הכא נמי תנאי ב"ד שאני וכתבו התוס' בד"ה וש"מ כו' דאם מהני ירתין בש"מ ולהכי הכא אפי' בבריא קני משום תנאי ב"ד אבל אם לא היה מהני ירתין בש"מ לא היה מועיל בבריא אפי' בתנאי ב"ד:

ובירושלמי (פ"ח דב"ב ה"ה) ריב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשי דבריו קיימים כו' אמר ר' יוחנן הלכה כריב"ב ר' שאל לר' נתן בר בא אמר הכן שאילה מ"ט דריב"ב ר' זעירא אמר הכן שאילו מה ראו לומר הלכה כריב"ב א"ל ואת לא שניתה לנו כן אינון ירתין כיני מתניתא אינון יטלין א"ל ואפי' כמאן דאמר ירתין כח ב"ד מיופה כמה דתימר תמן אין אדם מזכה בלשון ירושה הכא מזכה (ופי' הפ"מ כמה דתימר תמן אין אדם מזכה בלשון מתנה והאומר תן מנה לפלוני לאו כזכי דמי ואם רצה לחזור יחזור והכא מזכה ואפי' הכי במתניתין דהתם גבי שכ"מ מזכה הוא וה"נ משום דתנאי ב"ד הוא) ושגה בזה והפי' הוא שאומר דאפי' כרבנן דריב"ב נמי אתי הך תקנה דכתובת בנין דכרין משום דתנאי ב"ד שאני וע"ז מביא ראי' דכמו דתימר תמן אין אדם מזכה בלשון מתנה פי' לדבר שלא בא לעולם ואעפ"כ הכא מהני אע"ג שלא באו לעולם משום דכח ב"ד מיופה ודכוותה אין אדם מזכה בלשון ירושה והכא מהני:

וע"ז אומר דר' חייא בר בא בשם ר' אבא בר נתן כר' נתן פי' דר' נתן סובר דירתון תנן והוא כריב"ב ולא מטעם דכח ב"ד מיופה וכ"ת א"כ תקשה דאיך מהני לדבר שלא בא לעולם אלא ודאי שסובר כר' יוסי דירושה הבאה מאילי' שאני ע"כ זוכה העובר וע"כ מהני אפי' לדבר שלא בא לעולם].

ולפי מה שביארתי דמתרץ כר' נתן א"כ ניחא דהא דקאמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה אפי' בבריא דהא ר' נתן אפי' בבריא נמי קאמר וכן רצה לפשוט בב"ב (דף קל"א) ת"ש דאמר ר' נתן שניתם משנתכם כריב"ב כו' מאן שמעת לי' דאית לי' האי סברא ריב"ב וש"מ אפי' בבריא נמי וכן מוכח דר' נתן סובר כריב"ב וגם דר' יוסי דאלו"ה איך מהני אפיל לדבר שלא בא לעולם:

ולפי מה שביארתי בזה יתבאר הא דאמר חזר בה מן מתניתא אם זכר מנה אם נקיבה מאתים ונקיבה גבה לאו בענין כאחר הוא (פי' דאין לתרץ כריב"ב דהא ריב"ב לא אמר אלא בבן בין הבנים הא אחר לא וכן כתבו התוספות בב"ב (דף ק"ל) נראה דדווקא בן בין או הבנים ובת בין הבנות וע"ז אומר שחזר בו ר"א מן הדא (ואפשר לומר דהאי ר' נתן הוא טעות הדפוס וצ"ל וחזר ר"א מן הדא כמ"ש הק"ע והפ"מ:

והנה הק"ע הקשה דמאי פשוט מהאומר אם זכר יטול מנה אם נקיבה מאתים דילמא מתניתין מיירי בשאין שם אלא בת וכתב דמסיפא דמתניתין דייק דתנן אם זכר אם נקיבה הזכר נוטל מנה והנקיבה נוטלת מאתים וע"ז פריך ונקיבה גבי' לא בענין כאחר הוא ובהא סובר ריב"ב ג"כ דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין:

[והנה מזה מוכח שאינו מפרש כמו שפירשב"ם דאם זכר מנה אם נקיבה מאתים דהיינו אם ילדה או זכר או נקיבה דא"כ לא הוי פריך הירושלמי מזה. אך דלכאורה קשה מה שהקשה הרשב"ם דאם זכר אם נקבה קאמר הא זכר ונקבה לא אמר ולי נראה דהא דפריך הש"ס בב"ב (ד' קמ"א) והא זכר ונקיבה לא אמר זהו דווקא במבשרני איפשר לומר דעל זכר ונקבה לא קאמר משום דלא ניחא לי' בתאומים וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ש דב"ב ה"ב) תני האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים ילדהזכר נוטל מאתים אם נקיבה מנה ילדה נקיבה נוטל מנה זכר ונקיבה אין לו אלא מנה א"ר מנא ביטלה צרת נקיבה שמחת זכר ופירשו דבתאומים לא הוי ניחא לי' היינו משום דהתם קאמר המבשרני יטול כו' וא"כ הוא נוטל רק בעד השמחה ע"כ פריך הש"ס והא זכר ונקיבה לא אמר אבל מתניתין דאמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה והוא מתכוין ליתן לבניו וע"כ אם ילדה זכר ונקיבה הזכר נוטל מנה והנקיבה מאתים ודו"ק:

והנה בש"ס דילן בב"ב (ד' קמ"ב) פריך על רב ששת דאמר א' זה וא' זה קנה והוא דהמזכה לעובר קנה מהא דתנן תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין אבל עובר לא כו' והירושלמי לא מקשה מזה והוא משום דאמר ר' יוסי אע"ג דשמואל אמר זכין לעוברין מודי והוא שיצא ראשו ורובו מחיים. א"כ ניחא דהא דאמר בן יום א' נוחל ומנחיל דבעובר כיון שמת ולא יצא ראשו ורובו מחיים שמואל נמי מודה דלא זכי כמו דאמר ר' יוסי ודו"ק]:

(שם) תני הראשון ראוי להיות כ"ג והשני ממזר בספק ר' אליעזר בן יעקב אומר אין ממזר בספק כו' עיין בפ"ק דכתובות ובפ"ו דקידושין (ה"ג):

שם (ה"ג) שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין עמה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. ובה"א הנכסין בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ובגמ' הכא את אמר מוכרת ונותנת לקיים מתה מה יעשה בכתובתה והכא את אמר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב אמר ריב"ח הן דאת אמר מוכרת ונותנת וקיים כשנפלו לה עד שלא הי' שומרת יבם (והק"ע והפ"מ גריס משנפלו לה משנעשית שומרת יבם) והא דאת אמר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב כשנפלו לה משנעשית שומרת יבם (צ"ל משנפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם) אמר ר' זעירא ההן יבם דהכא צריכא דב"ש כבעל הוא או אינו כבעל אין כבעל הוא יורש את הכל אם אינו כבעל לא יורש כלום מספק יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ב"ה פשיטא לי' כבעל ויורש את הכל שכן אפי' אחיו אין לו אלא אכילת פירות בלבד:

[ונראה לי דר' זעירא מתרץ הקושי' שהקשו תחילה הכא את אמר מוכרת ונותנת וקיים והכא את אמר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב דזהו דווקא אם הפירוש הוא דהא דפליגי ב"ש וב"ה היינו בנכסים הנכנסים והיוצאים עמה וכמו דאמרינן ביבמות (ד' ל"ח) ולותבה כתובה דמתניתין לא פליגי ולא והא קתני מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובה"א נכסים בחזקתן הכי קאמר מתה מה יעש' בכתובתה ושבקה (פי' דזהו ודאי שייך ליורשי הבעל אפי' לב"ש דסברי שטר העומד לגבות כגבוי משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים) נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובה"א נכסים בחזקתן כו':

אבל לשיטת הירושלמי דפליגי בכתובה אבל נכסים הנכנסים והיוצאין עמה הוא בחזקת יורשי האב וכמו דמפרש בירושלמי שכן אפי' אחיו אין לו אלא אכילת פירות בלבד וא"כ לא קשה רישא לסיפא דבנכסים הנכנסים והיוצאין עמה לא פליגי ב"ש וב"ה רק בכתובה ואע"ג דב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי גבי מתו בעליהן עד שלא שתו התם מתו בעליהם וא"כ ניתנה כתובה לגבות ע"כ סברי ב"ש הנוטלות כתובה ולא שותות משא"כ הכא דמתה וא"כ לא נתנה כתובה לגבות מחיים ע"כ לא הוי כגבוי. אך דלב"ש מספקא לי' אם היבם הוא כבעל ויורש את כתובתה ואם אינו כבעל ע"כ סובר דיחלוקו]:

שם (ה"ח) החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה כו' מפני שחלץ לה הא אם לא חלץ לה ומתה מותר באמה אמר ר' אבינא הדא היא דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה זיקה הי' לו בה כיון שמתה בטלה זיקתה והכא כיון שמת בטלה זיקתו זהו מריש פירקין דקא משני דכיון שמתה בטלה זיקתה וכמו שביארתי דשיטת הירושלמי דזיקה אינה אלא אם לבסוף לידי חליצה ויבום לא הוי זיקה. וע"כ אמר ר' אבין שמע לה מן דבתרא ובאחותה מותרת והאחין מותרין ואחותה אצל האחין לאו כמתה היא כו' כיני מתניתין מותר הוא אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו כו' לפי שיטת הירושלמי לא צריך להטעם דאמרינן ביבמות (ד' מ') מ"ש האי ומ"ש האי הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן הך דלא אזלא בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן אלא הטעם משום דצרה אבראי קיימא וכמו דאמר תחילה אי אמרת בשלמא צרה אבראי משום הכי מותר באחותה לימא תיהוי תיובתא דר' יוחנן דאמר בין הוא בין האחין אין חייבין על הצרה כרת כו' אבל לשיטת הירושלמי סובר דר' יוחנן הוא דאמר דהאחין חייבין על הצרה כרת דכיון דלא חלצו איגלאי מילתא למפרע דלא הי' זקוקה להם ע"כ חייבין כרת וכן לגבי צרה נמי כיון דלא באתה לידי חליצה ע"כ מותר באחותה אבל אסור בצרת קרובת חלוצתו ודו"ק]:

שם (הי"א) היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהא לה ג' חדשים כו' ר' מאיר חשש לגיטין ר' יהודה חשש לולד ר' יוסי חשש לגיטין ולולד אין תימר דלית לי' ר' יוסי חושש לגיטין (כצ"ל) דתנן ארוסות ינשאו מיד (והנה בזה נדחק הק"ע והפ"מ נדחק בזה מאד ע"כ נ"ל לבאר אין תימר דלית ר' יוסי חשש לגיטין פי' דהוא חושש רק לולד ולא כר' מאיר דחשש לגיטין דאפי' קטנה היוצאה בגט צריכה להמתין ג' חדשים אע"ג דליכא חששא דולד כיון שהיא קטנה כן הא דקאמר אחיות ארוסות ואחיות נשואות אע"ג דבארוסות ליכא חששא דולד אעפ"כ צריכה להמתין משום לא פלוג ור' יהודה אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו א"כ אינו חושש רק לולד וע"כ לא גזור בארוסה ור' יוסי חשש לגיטין ולולד ותרווייהו לקולא שאפי' במקום דאיכא חששא דולד אעפ"כ זהו דווקא אם יוצאה בגט אבל במקום שאין גט לא החמירו בהבחנה ובהא פליג על ר' יהודה וע"ז אומר אין תימר דלית ר' יוסי חשש לגיטין (פי' רק לולד וכר' יהודה והא דאמר ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול לא פליג על ר' יהודה רק בהא דאסורה ליארס אם היא אלמנה מפני האיבול. וע"ז אומר אין תימר דלית ר' יוסי חשש לגיטין דתנן ארוסות ינשאו מיד. ונראה לי להגיה דהא דתני אנוסה ומפותה צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד והירו' לא סבר דהטעם משום דאשה מזנה ומתהפכת מזנה אלא דאינו חושש כך לגיטין ולולד כמו שביארתי:

עוד שם תני כו' והשבוי' והשפחה שנפדו כו' צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יודא ר' יוסי אומר אינה צריכה להמתין (והוא דר' יוסי לטעמי' דאינו חושש רק לגיטין ולולד כפי שיטת הירושלמי) ובדמים ר' יהודה אומר מטמא מעל"ע ר' יוסי אומר דיה שעתה וכתב הק"ע ברייתא זו שנוי' בתוספתא פ"ק דנדה אלא דשנוי' בהיפוך דר' יהודה לר' יוסי וקשה למה תהא מטמא מעל"ע דאימור כו' העמידוהו הא מיהת אין העובדת כוכבים מטמא כנדה כו'.

ותמיהני עליו על מה שכתב שהיא תוספתא הא בש"ס דילן בכתובות (ד' ל"ו) איתא להך בריית' הגיורת שנתגיירה בימי' הקדמוני' וראתה דם ר' יהודה אומר די' שעתה ר' יוסי אומר הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע ומפקידה לפקידה כו' והוא בהיפוך מהירושלמי ומה שהקשה דאיך מטמא מעל"ע הא עובדת כוכבים אינה מטמאה כו' כבר כתבו התוס' שם בד"ה ר' יהודה אומר די' שעתה פי' הקונטרס כיון דליכא מעל"ע לאו דווקא מעל"ע אלא כלומר בתורת מעל"ע מטמאה כו':

שם (הי"ב) אמר ר' אבא בר זבדא כתיב ונקרא שמו בישראל ביה חלוץ הנעל בית שהוא ניתר בחליצה אחת אף בביאה כן חליצה פוטר וביאה פוטר כמה דאת אמר בחליצה כן את אמר בביאה ומהו להערים וכי ר' טרפון אביהם של ישראל לא הערים קידש שלש מאות נשים בימי רעבון ע"מ להאכילן בתרומה תמן אין כל אחת ראוי' לאכול בתרומה ברם הכא כל א' וא' ראוי' לייבם והנה הפ"מ פי' ומהו להערים לעשות הערמה לקדש כולן ולישא א' מהם אם הוא צריך לכך ומביא ראיה מר"ט שהערים כו' ודחי לה דתמן אין כל א' וא' כו' יהי' מוכרח לעשות כן אבל הכא כל אחת כו' ראוי' הי' ליבם ולישא כולן אי איפשר א"נ י"ל דעל יבמות מהרבה בתים קאמר גם הק"ע פי' מהו להערים יבם שבא לחלוץ לכשירה מהו שיערימו הב"ד להטעותו לומר לו שאסור לחלצה כו' וכתב בשירי קרבן כתב ב"י כו' כופין אותו לחלוץ ונפסלה כו' וקשה להערים קא מיבעי' ליה להירושלמי כו' ופירושו דחוק מאוד:

וע"כ נראה לי דהא דקאמר ומהו להערים היינו שיאמר על כל א' מהם שרוצה ליבמה ותהי' מותרת לאכול בתרומה לפי משנה ראשונה לפי מה שכתבו התוס' בכתובות (ד' נ"ח) דהאי דאמר קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחין הוא רק אסמכתא בעלמא והביא ראיה מהא דתני בפירקין בירושלמי הגיעו זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה משמע כשמתו בעליהן כשהיבם מאכילן בלא ביאה כו' עיי"ש וע"ז קא מיבעי' אם היו יבמות הרבה מבית א אם יכול להערים שיאמר שרצה לישא כולן ויהיו כולן אוכלות בתרומה לפי משנה ראשונה וע"ז מביא ראי' וכי ר' טרפון אביהם של כל ישראל לא הערים קידש שלש מאות נשים בימי רעבון ע"מ להאכילן בתרומה וזה הוא ג"כ לפי משנה ראשונה וכמו דתנן בכתובות (ד' נ"ז) הגיעו זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלת בתרומה ר' טרפון אומר נותנים לה הכל תרומה. וע"ז אומר תמן אין כל אחת ואחת ראוי' לאכול בתרומה דהא איפשר לישא כולם הכא אין כל א' וא' ראוי' ליבם דהא בית א' הוא בונה ואינו בונה שתי בתים או שהפי' הוא תמן אין כל אחת ואחת ראוי' לאכול בתרומה (פי' בתמיה) דהא ראוי הוא לישא כולם ברם הכא ראוי' כל א' וא' לאכול (פי' בתמיה) דהא איפשר לישא כולם ע"כ אין להתיר ע"י הערמה אפי' למשנה ראשונה ודו"ק:

שם (הי"ג) ר"ח בשם ר' יוחנן המחזיר את גרושתו משנשאת פסלה מן הכהונה בלא כך אינה פסול' מן הכהונה אלא פסול' מלאכול בתרומה ואע"ג דנא זר אצלה מעיקרא והירו' נמי סובר דבעינן זר אצלה מעיקרא כמו דאמרינן לקמן (פ"ו ה"ז) אעפ"י שאמרו אין חליצה אחר חליצה אבל ביאה שאחר חליצה פסלתה מן הכהונה בלא כך אינה פסולה מן הכהונה אנא פסולה מלאכול בתרומה הבא על החליצה חלוצתו פסול בתרומה (פי' בתמיה) דהא לא הוי זר אצלה מעיקרא אלא כשבא אחיו עלי' וא"כ הוי כחייבי כריתות ובחייבי כריתות לא בעינן שיהא זר אצלה מעיקרא אבל בחייבי לאוין שיהא זר אצלהמעיקרא וא"כ צריך לומר משום דכתיב בה תועבה ועיין בירושלמי (פ"ו דיבמות ה"א) ר"י בר אבא בשם ר' יוחנן כל הצרות מותרות חוץ מצרת סוטה ושמואל אמר גרושה עצמה מותרת לביתה ומה פליגין בגין דהוי עסקין בצרות כו' משמע דאפי' לר' יוחנן נמי גרושה עצמה מותרת להתייבם וא"כ צריך לומר כמו דאמרינן ביבמות (ד' י"א) דכיון דאיתעקר איעקר א"כ צריך להיות דמותרת בתרומה ג"כ ובמ"א יתבאר]: