שאלו את בן זומא מה מקום לטבילה זו כו' א"ר שמי וכיני מה אם מקודש לקודש שאינו ענוש כרת טעון טבילה מחול לקודש שהוא ענוש כרת לא כש"כ יהא טעון טבילה ופריך ואפילו מקודש לקודש יהא ענוש כרת כיי דתנינן תמן השתחווה או ששהה כדי השתחויה ופירש הק"ע והפ"מ דאפילו מקודש לקודש נמי ענוש כרת אם נטמא בפנים ונכנס להיכל:

[והנה הפ"מ כתב בפ"ב דשבועות (ה"ג) כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא וכתוב א' אומר את מקדש ה' טמא הא כיצד ליתן חלק בין למיטמא בפנים למיטמא בחוץ מיטמא בפנים עד שיכניס ראשו ורובו והוא (ט"ס וצ"ל) עד שישהא כדי השתחוי' מיטמא בחוץ עד שישהא כדי השתחוי' (והוא ט"ס וצ"ל) עד שיכניס ראשו ורובו נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים נשמעינה מן הדא השתחוה או ששהה כדי השתחוי' וכיון ששהה לאו כמי שהכניס ראשו ורובו ותימר עד שישהא כדי השתחוי' וכא עד שישהא כדי השתחוי' פי' אי ס"ד דנטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים כחוץ מדמינן לה א"כ קשי' אמאי תנינן סתמא או ששהה כדי השתחוי' הא זימנין משכח"ל דאפי' בלא שיעור השתחוי' אלא בשהה מעט שהוא כדי הכנסת ראשו ורובו חייב וכגון שנכנס לפני ולפנים דבשהי' כל שהוא מתחייב עכ"ל וא"כ פירש בהיפך דאם נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים נמי בעינן שיעור השתחוי' וא"כ צריך לפי"ז ה"נ לפרש אהא דקאמר ואפי' מקודש לקודש יהא ענוש כרת וע"ז משני כיי דתנינן תמן השתחווה או ששהא כדי השתחוי' (פי' וא"כ דווקא ששהה כדי השתחוי') ומשמע אפי' נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים אלא מחמת ששהה ובסמוך יתבאר עוד בזה]:

עוד (שם) עד כמה היא שיעור השתחויה ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו ר' אבהו מוסיף עד הודו לה' כי טוב כו' וכתב הפ"מ הכא מפרש כדאמר בבבלי פ"ב דשבועות (ד' ט"ז) והכא בפ"ב שם (בה"ג) גרים ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו כו' וע"כ דהא דהתם ודהכא אידי ואידי חד שיעורא הוא כי היכי דלא ליפלגו הסוגיות אהדדי ולחד מ"ד גופיה עכ"ל והוא תמוה דאיך הוי חד שיעורא דריב"ל סובר דכדי שאילת שלום הוי שיעור השתחוי' וה"ק כדי שיעור ששה תיבות וכן הקשה הק"ע:

ובאמת הוא חמוה דאמאי לא תירץ כמו שפירש הוא בעצמו על הא דאיתא התם בירושלמי פ"ב דשבועות (ה"ג) דאיתא התם שיעור השתחוי' עשר אמות האיך עבידא כו' עד כמה היא השתחוי' ר' סימון בשם ריב"ל אמר עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו וכתב הפ"מ עד כמה היא השתחוי' לעיל פי' כמה שיעור שהי' בכדי השתחוי' והכא קא מפרש השתחוה דקתני דחייב אפי' לא שהה ועד כמה השתחוי' דקאמר עכ"ל. וא"כ הי' יכול לתרץ הכא נמי דהא דקאמר רשב"ל דהשיעור הוא כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו הוא על השתחוי' עצמה והא דקאמר עד כדי ויכרעו אפים ארצה הוא שיעור שהי' בכדי השתחוי' וכמו דאיתא בש"ס דילן בשבועות (ד' ט"ו) אמר רבא לא שנו אלא שהשתחוה כלפי חוץ אבל כלפי פנים אע"ג דלא שהה וה"ק השתחוה כלפי פנים או ששהה כדי השתחויה בהך השתחוואה דכלפי חוץ חייב היכי דמי השתחוי' דאית בה שהי' והשתחואה דלית בה שהי' דלית בה שהי' זו כריעה בעלמא דאית בה שהי' פישוט ידים ורגלים וכמה שיעור שהי' פליגי בה כו' חד אמר כמימרי' דהאי פסוקא כו' וא"כ איפשר לומר דהירושלמי פ"ב דשבועות דקאמר ריב"ל כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו הוא על השתחויה דלית בה שהי' והא דקאמר הכא כמה היא שיעור השתחואה ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי ויכרעו אפים ארצה הוא על השתחויי' דאית בה שיעור שהי' ולקמן פ"ה יתבאר בזה]:.

(ה"ו) הביאוהו לבית הפרוה כו' קידש ידיו ורגליו ופשט ר"מ אומר פשט קידש ידיו ורגליו ירד וטבל כו' מה טעמא דר"מ פשט וקידש ורחץ וקידש (פי' דכתיב בקרא ופשט ורחץ והאי ורחץ היינו קידוש וע"כ סובר ר"מ דפשט וקידש מה טעם דרבנן ופשט ולבש הקיש פשיטה ללבישה מה לבישה מקדש אף פשיטה מקדש ופי' מה לבישה שהוא לבוש מקדש אף פשיטה כשהוא לבוש מקדש) א"ר מנא קומי ר' יודן על דעתי' דר"מ רחיצה חוצצת (ופי' הק"ע בתמי' דקא ס"ד דלר"מ פשט וקידש ורחץ וקידש ואח"כ לבש וקשי' לי' וכי רחיצה בלבד תהי' חציצה בין שני הקדושין) א"נ מיסבר את סבור על דר"מ ופשט וקידש ורחץ וקידש אינה כן אלא ופשט וקידש ורחץ ולבש וקידש (פי' דקידוש השני אינו רק לאחר לבישה)

והנה מה שפי' הק"ע וקשי לי' וכי רחיצה חוצצת הוא דוחק וגם מה שפי' הפ"מ הוא בדוחק וע"כ נראה לי שיש (ט"ס בירושלמי וצ"ל) וקשי' לי' וכי לבישה חוצצת פי' וכי אפשר שלאחר קידוש השני יפסיק בלבישה והוא כמו דאמרי' (ד' ל"ב) אמר רב חסד הא דרבי מפקא מדר"מ ומפק' מדרבנן מפקא מדרבנן דאילו רבנן אמרי כשהוא לבוש מקדש (פי' קידוש ראשון) ואיהו אמר כשהוא פושט מקדש ומפקא מדר"מ דחילו ר"מ אמר הך קידוש בתרא כשהוא לבוש מקדש והוא אמר כשהוא פושט מקדש אמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שני שלובש ואח"כ מקדש מ"ט דאמר קרא או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה. א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי לא רב חסדא אית ני' דרב אחא ולא רב אחא אית לי' דרב חסדא דא"כ לרבי הו"ל חמיסר קידושין א"כ פליגי בזה דרב חסדא סובר אליבא דרבי דסובר דקידוש השני כשהוא פשוט מקדש ורב אחא בר יעקב סובר דהכל מודים בקידוש השני שלובש ואח"כ מקדש מ"ט דאמר קרא או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה:

וע"כ אמר ר' מנא קומי ר' יודן על דעתי' דר"מ לבישה חוצצת (פי' לבישה מפסקת בין קידוש לגישה שהי' סבור דר"מ כיון שאומר דכשהוא פשוט מקדש קידוש ראשון ומקיש קידוש שני לקידוש ראשון אם כן קידוש שני נמי כשהוא פשוט מקדש על כן קשי' ני' והא בעינן שאינו מחוסר אלא גישה והא מפסיק בנתים:.

וע"ז אמר לא מסבר את סבור על דר"מ ופשט וקידש ורחץ וקידש (פי' דהאי קידוש בתרא עביד כשהוא פשוט אלא כשהוא לבוש מקדש):

וע"ז מביא ראי' מהא דפליגי דשמואל אמר אחת פשוט ואחת לבוש שתיהן לבוא (פי' ששניהם להבא וע"כ מצריך אטבילה ראשונה שתי קידושין אע"ג דזהו ודאי להבא דעל לעבר לא שייך כמו דאמרינן אח"כ א"ר יוחנן הכל מודים בקידוש ראשון שהוא לבא) וכשהוא פושט בגדי קודש ולובש בגדי חול א"צ קידוש כלל כמו דאמרינן לקמן א"ר יוחנן הכל מודים בקידוש האחרון שהוא לשעבר. וא"כ כיון דר"מ סובר דשני קידושין על להבא ע"כ לא צריך כלל להך קידוש בתרא: ש

ובר קפרא אומר אחת לבוא וא' לשעבר (פי' דסובר ג"כ כמו רבנן דאחת לבא ואחת לשעבר ושתיהן לבוש. והנהזה אינו מובן מאי דקאמר ושניהם לבוש דהא ר"מ אומר דקידוש קמא כשהוא פשוט מקדיש והקרבן עדה מחקו מהירושלמי והפ"מ פירש שם בדחוקים גדולים:

ע"כ נראה לי שצ"ל ושניהם או שצ"ל ושניהם אמרי לבוש ושניהם קאי על האמוראים. פי' בין שמואל ובין בר קפרא אמרי לבוש פי' דפשיטה אחרונה צריך להיות לבוש ואפי' לשמואל שסובר דשתיהן לבא א"כ היו צריכין להיות שני הקידושין דהיינו כשהוא פשוט בשלמא לבר קפרא דאמר א' להבא וא' לעבר ניחא דהקידוש הראשון צריך להיות פשוט מאחר שהוא להבא. והב' כשהוא לבוש משום שהוא לעבר. אבל לשמואל דסובר דלשניהם להבא אעפ"כ אמר בהדיא דאחת פשוט ואחת לבוש אע"ג דשתיהן להבא. אלא ודאי דקידוש האחרון צריך להיות לבוש וכמו דאמרינן ביומא (דף ל"ב) אמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש השני שלובש ואח"כ מקדש דאמר קרא או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה כו' (פי' שלא יהא דבר מפסיק בנתים ולפי זה איפשר הא דקאמר ושתיהן וצ"ל ושניהם לבוש וקאי על ר"מ ורבנן (פי' בין ר"מ ובין רבנן סברי דקידוש האחרון מקדיש כשהוא לבוש) ותמיהני על הקרבן עדה והפני שה שלא הביאו כלל הא דרב אחא בר יעקב ביומא (דל"ב) ודו"ק:

שם (ה"ח) ויעשו דדין זה ע"ג זה א"ר יונה כיום מרובה של תמיד ופי' הק"ע כיום מרובה של תמיד הני שנים עשר דד כדי שיקדשו בבת אחת שנים עשר כהנים העוסקים בתמיד בשבת שבתוך החג שהוא יום המרובה כדאמרינן לעיל (פ"ב) ואילו היו בשני שורות לא היו יכולין לקדש בבת אחת אע"ג דתני לעיל י"ג כהנים לא עשה דד לשוחט שהשחיטה כשירה בזר עכ"ל ודבריו תמוהים דהא לפי שיטת הירושלמי הוא כנגד יום מרובה דהיינו שבת שבתוך החג שהוא שנים עשר כהנים א"כ לא קא חשיב רק משעת הולכת איברים כמו שפירש רש"י במתניתין דיומא (דף כ"ו) וא"כ אפילו זריקה נמי לא קא חשיב ובש"ס דילן ביומא (ד' כ"ה) דאמרינן ת"ש בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור כדי שיהיו י"ב אחיו הכהנים העסוקין בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת ואי ס"ד שוחט מקבל תליסר הוי כו' שייך לפרש דשחיטה לא חשיב כמו שפירש רש"י שם משום דקא חשיב כל העבודות של תמיד שהיה בכל יום שהיו י"ג ושחיטה לא קא חשיב ודבריו תמוהים ועיין בירושלמי לעיל (פ"ב ה"ב) י"ג כהנים זכין בו ותני עלה פעמים בארבעה עשר פעמים בט"ו ופעמים בט"ז לא פחות ולא יותר. כדרכו בתשעה (ט"ס וצ"ל) בי"ג ובחג ביד א' צלוחית של מים הרי ארבעה עשר (כצ"ל) בין הערבים בט"ו כנים בידם שני גזרי עצים. ובשבת בט"ו (כצ"ל) שנים בידם שני בזיכי לבונה של לה"פ. ובשבת שבתוך החג ביד א' צלוחית של מים הרי כאן ארבעה עשר ואיפשר לומר דס"ל להירושלמי דהשוחט הוא המקבל משום דאף שזר מותר היו הכהנים שוחטים ובמ"א יתבאר בזה:

עוד (שם) בירושלמי העליון משם כלי פחות ברובו והתחתון אין בו משום אוירו של כלי אמר ריב"ל אמת המים הי' מושכת לו מעיטם והיו רגלי שבדרום פחותין כרימונים וכתב הק"ע העליון משום כלי שהכיור היה כשני כלים חלק העליון בפני עצמו וחלק התחתון היה בפני עצמו והעליון היה נפחת לתחתון: וקאמ' בשלמ' בעליון היו יכולין לקדש דלאו כלי הוא כיון שנפחת אלא התחתון וכי אין בו משום שהוא אויר כלי בתמי' וכיון דכלי הוא אינו ראוי לקידוש דסובר המקש' דקידוש ידים ורגלים לכהנים בכל יום וקידוש ראשון דכה"ג ביוה"כ צריך להיות כעין מקוה ולא מתוך לי כדלקמן בפ' טרף בקלפי עכ"ל:

ולי נראה לבאר הירושלמי עפ"י מאי דאמרינן בזבחים (דף כ"ה) בעא מיני' ר' אסי מר' יוחנן היה מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא כמונח דמי א"ל תניתוה חבית שמונחת תחת הזינוק מים שבתוכה ושבחוצה לה פסולין צירף פיה לזינוק מים שבתוכה פסולין ושבחוצה לה כשירין ופירש רש"י פסולין כלומר שלא יתן כלי לתוך אוירה ויאחזנו בידו לקבל בו הקילוח לקידוש ואף לחוצה לה למעלה מאוגני' כנגד אוירה דכיון שהגיעו מים כנגד אוירה הרי הן כמונחי' בתוכה ופסק לה חיותי' ואנן מים חיים אל כלי בעינן לקידוש אלמא אויר כמונח דמי ולקמן פריך האי אויר שסופו לנוח הוא עיין שם:

וע"כ אומר בירושלמי העליון משום פתוח ברובו והתחתון אין בו משום אוירו של כלי והענין הוא שהכיור היה כמו שני כלים ומהעליון יורד לתחתון וא"כ העליון לאו כלי הוא שהוא פתוח ברובו. והתחתון אין בו משום אוירו של כלי דהא הפסיק האויר הראשון של הכלי שלמעלה וא"כ לא הוי מים חיים ובכיור סובר ר' ישמעאל דבעינן מים חיים וכמו דאמרינן בסוטה (ד' ט"ו) אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים לר' ישמעאל ה"נ דאמר ר' יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וחכ"א משאר מימות הן וכן בירושלמי (פ"ב דסוטה ה"ב) אמר רבי יוחנן דיסבר כר' ישמעאל דתני כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין מכשירין בכל מימות וכן אמרינן בזבחים (ד' כ"ב) אמר ר' ירמיה אמר ר"ל מי מקוה כשירים למי כיור למימרא דלא מים חיים נינהו והתניא כו' מאי ק"ו למי כיור לאו דמים חיים נינהו כו' אלמא מים חיים נינהו תנאי היא דאמר ר' יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וחכ"א שאר מימות הן:

וא"כ אי בעינן מים חיים א"כ בעינן שלא יפסיק אויר כלי וע"כ פריך בירושלמי העליון משום כלי פחות ברובו והתחתון אין בו משום אויר של כלי דבשלמא בכלי עצמו אם מקדש מים חיים ניחא דכיון דמטי לתוך אוירו של כלי אויר כלי ככלי דמי' והוי כמאן דמטי לכלי. אבל הכא כיון דהוי בשני כלים והעליון לא הוי כלי א"כ התחתון אין בו משום אוירו של כלי וא"כ לא הוי מים חיים וכמו שביארתי מהגמ' דזבחים (ד' כ"ה) וע"ז משני אמר ריב"ל אמת המים היתה מושכת לו מעיטם והיו רגלי שבדרום פחותין כרימונים. וע"כ כיון שמחובר למעיין ע"כ הוי מים חיים ועיין ביומא (ד' לז) ואף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ודו"ק.

[ודע שהק"ע שגה בזה דאמרינן בירושלמי (ספ"ד דסוכה ה"ז) ר' פד בשם ר' הושעי' מי סוטה נפסלין בלינה ר' אחא בשם ר' אבינה כל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו וכתב הק"ע כתב הרמב"ם (פ"ד מה' סוטה ה' י"ב] מי סוטה שלנו נפסלין בלינה וכתב הכ"מ ירושלמי (ה"ב דסוכה) א"ר פדת ופסק כר' יוחנן דהוא מארי דגמ' טפי ע"כ וקשה מאי דוחקי' דמרן בכ"מ הא קיי"ל מים קדושים היינו שכבר נתקדשו בכלי והיינו שמביא מים מן הכיור כמו דאיתא בספרי וכמו שכתב הרמב"ם שם בפ"ג וכיון שכבר נתקדשו בכלי ודאי דמיפסלי בלינה דהא תנן במנחות פרק שתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפיתן בפנים ומפורש התם בש"ס דלכך הי' מעשיהן בחול דלא ליפסלו בלינה ואילו היו נעשין בכלי שרת היו נפסלין בלינה אע"ג דשתי הלחם ולחם הפנים אין מהם למזבח אפ"ה נפסלין בלינה וכן יש להוכיח ממי הכיור עצמם שנפסלים בלינה אם הם מלמעלה אע"ג שאין מהם למזבח ועיין בזבחים (ד' כ') אמר ר' יוחנן בעי אילפא לדברי האומר אין לינה מועלת דבקידוש ידים ורגלים מי כיור מהו שיפסלו מי אמרינן הני למאי לקידוש ידים ורגלים כו' גופייהו לא פסול בהו לינה או דילמא כיון דקדוש להו בכלי שרת מיפסלי בלינה כו' עיין שם ועיין בירושלמי (פ"ב דיומא ה"א) חילפיי אמר כשם שאין הלינה פוסלת בידים כך אין הלינה פוסלת בכיור]: