איזה מהן קרב תחילה רב אמר שני שבין זוג שני (וצ"ל שני שבזוג שני) ר' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון (כצ"ל) א"ר זעירה טעמ' דר' יוחנן כו' ועשהו חטאת קבעו בתלי' שלא ידחה. ופי' הק"ע קבעו בתלי' שלא ידחה כלומר אפי' הוא תלוי ועומד כגון שמת השני אפ"ה אינו נדחה) ואתי' כהיא דא"ר יונה בכם ר"ז ועשהו חטאת קבעו בתלי' שיזדווג לו חבירו (ובש"ס דילן יומא ד' ס"ד הוא בהיפוך ע"ש) על דעתי' דר' יוחנן מת שני שבזוג שני שני שבזוג ראשון מהו שידחה אתא ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן מת שני שבזוג שני שני שבזוג ראשון כבר נדחה כש"כ מחלפא שיטתי' דרב מת שני שבזוג ראשון שני שבזוג שני כבר נדחה (וכתב הק"ע שני שבזוג ראשון מהו שידחה מי אמרינן כיון דאיכא עתה אחד לעזאזל וגם זה של שם שמזוג ראשון חזר ונראה לא איכפת נן במיתת השני או דילמא כיון דלא נראה השני שבראשון אלא מפני השני שבזוג וכיון שמת השני אף הראשון נדחה ועיין בק"ע ובפ"מ ודבריהם דחוקים מאוד:

וע"כ נ"ל להגיה וכצ"ל על דעתי' דר' יוחנן מת שני שבזוג ראשין שבזוג שני מהו שידחה. (פי' דמיבעי' לי אי אמרינן דיחוי בשני אי אמרינן אעפ"י שאמרה הורה ועשהו חטאת וקבעו בתלייה שלא ידחה הראשון אעפ"כ אם מת השני שבזוג ראשון א"כ שני שבזוג שני יהי' לשם. דהא השני שבזוג שני לא נדחה או כיון שאמרה תורה שיקרב הראשון וכתיב ועשהו חטאתשקבעו בתלי' שלא ידחה א"כ גזירת הכתוב שיקרב הראשון אם מת הראשון אינו יכול השני ליקרב דהא השני כבר נדחה כיון שמדין תורה צריך להקריב הראשון א"כ השני שבזוג שני כבר נדחה) וע"כ אמר שם ר' בא ר' חייא בשם ר' יוחנן מת שני שבזוג ראשון שני שבזוג שני כבר נדחה (ובירושלמי הוא ט"ס וכצ"ל כמו שכתבתי) פי' כיון שאמרה התורה והקריב הראשון ושאין דיחוי בראשון א"כ השני כבר נדחה וע"כ אם מת השני שבזוג ראשון אינו יכול להקדים השני:

וע"ז אומר מחלפא שיטתי' דרב מת שני שבזוג ראשון שבזוג שני כבר נדחה (ט"ס וצ"ל) מת שני שבזוג שני שבזוג ראשון כבר נדחה פי' דלרב דמחלפא שיטתי' וסובר דאדרבה צריך להקריב השני משום דיש דיחוי בבע"ח וע"כ כיון שמה השני שבזוג ראשון נדחה השני ג"כ וצריך להקריב הזוג שני א"כ לפי"ז לרב דמיחלפא שיטתי' וסובר שצריך להקריב הזוג שני א"כ זה בודאי דאם מת השני שבזוג שני אינו יכול להקריב השני שבזוג ראשון דהא כבר נדחה תחילה לרב שסובר דצריך להקריב בני שבזוג שני א"כ נדחה הראשון מתחילה ובודאי דאינו יכול להקריב השני שבזוג ראשון

והא דאמרינן ר' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון אמר ר' זעירה טעמא דר' יוחנן ועשהו חטאת בראשון אמר ר' לא טעמא דר' יוחנן ועשהו חטאת קבעו בתלי' שלא ידחה וצריך להבין דאמאי לא אמר דפליגי רב ור' יוחנן אם בע"ח נדחים וכמו דאמרינן בש"ס דילן ביומא (ד' ס"ד) אמר רב שני שבזוג ראשון יקרב כו' ור' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון ירעה עד שיסתאב ואמרינן דפליגי בבע"ח נדחים וא"כ להירושלמי הוא בהיפוך דרב אמר שני שבין זוג שני משום דס"ל בע"ח נדחים ור' יוחנן ס"ל שני שבין זוג ראשון הוא משום דס"ל בע"ח אין נדחים ולמה מפרשים הטעם משום דועשהו חטאת בראשון. ור' לא מפרש משום דכתיב ועשהו חטאת קבעו בתלי' שלא ידחה:

אך באמת ניחא דר' יוחנן ודאי ס"ל דבע"ח נדחים לשיטת הירושלמי ג"כ וכמו דאמרינן בפסחים (פ"ח ה"ב) אמר ר' יוחנן הפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר עד שלא נשתחרר ונשתחרר עד שלא הביא ב' שערות והביא ב' שערות צריך להמנות על פסח אחר (ופי' הק"ע משום דסובר דבע"ח נדחים) וא"כ מוכח דר' יוחנן ס"ל ג"כ דבע"ח נדחים וע"כ מפרש ר' זעירא שהוא מדכתיב ועשהו חטאת בראשון וא"כ אמרה התורה בשעירים שלא ידחה. ור' לא מפרש טעמא דר' יוחנן ועשהו חטאת קבעו בתלי' שלא ידחה וא"כ גזירת הכתוב הוא שלא ידחה וע"כ קאמר על דעתי' דר' יוחנן מת שני שבזוג ראשון מהו שידחה כו' וכמו שביארתי דהא באמת סובר ר' יוחנן דבעלי חיים נדחים אף לשיטת הירושלמי ודו"ק:

שם שאין חטאת ציבור מתה ר' יהודא אומר תמות וקשיא על דר' יהודא ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה א"ר אבון ולא אשכחן על דר"א דר"א אמר ימותו א"ר מנא הן דאת מקשי לה על דר' יהודא קשיתא על דמתניתא דתנינן תמן ולד חטאת וחטאת שמתו בעלי' ימותו ויש אדם מימר למיתה משעה ראשונה:

[והנה הק"ע פי' דר"א אומר בתמורה (פ"ג) תמורת אשם ואשם שמתו בעליו כולם ימותו ותמורת אשם הוא כשהפרישה משעה ראשונה למיתה וע"ז אמר ר' מנא הן דאת מקשי על דר' יהודה קשיתא על דמתניתא דתנינן תמן ולד חטאת וחטאת שמתו בעלי' ויש אדם מימר למיתה משעה ראשונה

והנה הוא תמוה דמאי היה צריך ר' אבין להביא ראיה מר"א דסובר דתמורת אשם מתה וכי יש אדם מימר למיתה משעה ראשונה ואמאי לא הביא ראיה מסתמא דמתניתין דתנן תמורת חטאת מתה וכמו דמקשה ר' מנא:

ע"כ נראה לי לבאר דהא דמקשה וקשיא על דר' יהודא ויש אדם מגרי למיתה משעה ראשונה ופי' הק"ע דמקשה על דר' יוחנן שאומר שנ שבזוג ראשון קרב תחילה וא"כ כשמגריל השני ימות א"כ כשמגריל הוי למיתה משעה ראשונה דלכאורה לא קשיא לר' יוחנן דלת"ק ניחא דס"ל דהשני ירעה דאין קרבן ציבור מתה א"כ לא קשה ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה. ולר' יהודא בודאי לא קשה דהא ר' יהודא בודאי ס"ל דהראשון ימות וכמו דתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם. וכמו דאמרי ביומא (ד' ס"ה) תנן ר' יהודא אומר תמות בשלמא לר' יוחנן דאמר שני שבזוג ראשון ירעה (לפי שיטת הש"ס דילן) לר' יהודא ימות מתכפר בב' שבזוג שני אלא לרב דאמר שני שבזוג שני ירעה כו' מי סברת ר' יהודא אשני שבזוג שני קאי אשני שבזוג ראשון קחי וא"כ לר' יהודא בודאי השני שבזוג ראשון ימות וכמו שנתבאר שם כל הסוגיא וכמו דתנן ביומא (ד' כ"ב) ועוד אמר ר' יהודא נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם וא"כ לא קשיא וכי יש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה דהא לר"י מתכפר בהשני שעירים שמגריל אח"כ ולת"ק דר' יוחנן הראשון יקרב לפי שיטת הירושלמי הא ס"ל לת"ק דירעה שאין קרבן ציבור מתה:

וא"כ צריך לומר דהקושיא היא לר' יוחנן מהא דתנן שאין חטאת ציבור מתה משמע דזה לא תלי בזה דאם הי' חטאת ציבור מתה כמו דס"ל לר' יהודה הי' נמי הדין דהראשון יקרב ושני שבזוג שני תמות (דהא דקאמר ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח הוא מילתא באנפיה נפשיה דר' יהודה ס"ל דהראשון ימות) אבל לת"ק אליביה דר' יוחנן (לפי שיטת הירושלמי) השני שבזוג ראשון יקרב והשניה או שירעה ולדברי ר' יהודה דס"ל תמות היה הדין דתמות לת"ק וע"ז מקשה ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה:

וע"ז אמר ר' אבין ולא אשכחן כן על דר"א דר"א אומר ימותו (פי' דאמאי מקשי' מדר' יהודה לת"ק דהא לר"י גופיה לא קשה דהא איכא למימר דר' יהודא לטעמיה דס"ל דשני שבזוג ראשון ימות וא"כ לא קשה וכי יש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה וע"כ טפי ה"ל להקשות מהא דר"א דתנן בתמורה (דף כ') תמורת אשם ולד תמורה כו' ר"א אומר ימותו וא"כ בודאי דס"ל דחטאת ציבור מתה. וכמו דאמרינן בתמורה (ד' י"ז) אמר ר' שמעון מה מצינו כו' ת"ר ר' שמעון אומר חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת כו' אי אתה יכול לומר ולד חטאת בציבור לפי שאין חטאת נקיבה בציבור ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בציבור לפי שאין הציבור עושין תמורה ואי אתה יכול לומר את שמתו בעליו בציבור לפי שאין ציבור מתים שכיפרו עליו ושעברה שנתה ולא מצינו יכול תהא נוהגת בין ביחיד בין בציבור ואמרת ילמד סתום מן המפורש מה מפורש ביחיד ולא בציבור אף בשכיפרו בעלים ושעברה שנתו ביחיד דברים אמורים ולא בציבור וא"כ כיון דר"א ס"ל דתמורת אשם מתה וולד אשם ליכא וכמו דאמרינן רפ"ב דתמורה (ד' י"ד) אשם יחיד דזכר אתי נקיבה לא אתי וכמו שפירש"י שם אשם הוי זכר דכבש או איל כתיב בו וא"כ אע"ג דולד אשם ליכא אעפ"כ כיון דהשאר ישנם באשם נמי ע"כ מתה ולא אמרינן דילמד סתום מן המפורש וא"כ בכיפרו בעליו בקרבן ציבור אע"ג דהשאר ליכא אפ"ה קרבן ציבור מתה. (וכן הוא שיטת הירו' דלר"א שאומר דאשם ימות ה"נ ס"ל דקרבן ציבור מתה):

וא"כ הי' יכול להקשות על הא דר"א בפשיטות דהא ר"א ס"ל דקרבן ציבור מתה כר' יהודה ולר"א בודאי הראשון קרב דר"א לית ליה דחוין וכמו דאמרינן בזבחים (ד' ע"ג) הרי שחוטין דלכ"ע נדחים ותנן ר"א אומר אם קרב הראש של א' מהם יקריבו כולן וא"כ בודאי הראשון קרב וא"כ קשיא וכי יש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה דהא ר"א ס"ל דקרבן ציבור מתה והא דאמרינן ביומא (ד' נ') ר"א ור"ש אומרים ירעו כו' והתם ר' אלעזר הוא ולא ר' אליעזר ולית ליה דחוין לכ"ע וא"כ קרב הראשון וא"כ קשיא וכי יש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה אבל ר' יהודה אית ליה דחוין. וא"כ לא ס"ל דמתכפר בשני שבזוג ראשון וכמו דאמרינן בזבחים (ד' ל"ד) מאן שמעת דאית ליה דחוין ר' יהודה דתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וע"ז אמר ר' מנא הן דאת מקשה ליה על דר' יהודה קשיתא על דמתניתין דתנינן תמן ולד חטאת וחטאת שמתו בעלי' ימותו ויש אדם מימר למיתה משעה ראשונה אלא ודאי שזה לא קשה וא"כ נמי לא קשי' אמתניתין ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה ודו"ק:

שם (ה"ב) יעמד חי מלמד שהוא עתיד למות עד מתי היא חייה עד וכלה מכפר את הקודש דברי ר"י ר"ש אומר עד שעת הוידוי על דעתי' דר' יהודה הוידוי מעכב על דעתי' דר"ש אין הוידוי מעכב מה נפק מן ביניהון שלחו בלא וידוי על דעתי' דר"י צריך להביא שעיר אחר על דעתי' דר"ש אינו צריך להביא שעיר אחר אף בפר כן שחטו בלא וידוי על דעתי' דר' יהודה צריך להביא פר אחרי על דעתי' דר"ש אינו צריך להביא פר אחר:

והנה הק"ע פי' עד שעת הוידוי שהוא מתוודה על השעיר אבל הוידוי עצמו אינה מעכבת וכדמסיק והנה ביומא (דף מ) אמרינן ואזדו לטעמייהו דתני' יעמד חי לפני ה' לכפר עליו עד מתי יהי' זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו: ופירש"י דכתיב לכפר עד שיכפר בדמו של חבירו אע"פ שעדיין לא התודה לפי סדר המקראות וכלה מכפר וסמך אהרן וכו' אם מת א"צ אחר אלמא וידוי לא מעכב ר"ש אומר כדפריש טעמא לקמן כו' וא"כ מוכח בפי' דר"י סובר דוידוי לא מעכב ור"ש סובר דוידוי מעכב:

ע"כ נראה לי דצריך לגרוס על דעתיה דרבי יהודא אין הוידוי מעכב על דעתיה דר"ש הוידוי מעכב מה נ"מ כלחו בלא וידוי על דעתיה דר"י א"צ להביא שעיר אחר על דעתיה דר"ש צריך להביא שעיר אחר אף בפר כן שחטו בלא וידוי על דעתיה דר"י א"צ (כצ"ל) להביא פר אחר על דעתיה דר' שמעון צריך להביא פר אחר ולקמן יתבאר עוד בזה:

עוד אמרינן שם בירושלמי נתוודה ושחטו ונשפך הדם ואת אמר צריך להביא פר אחר צריך להתוודות עליו פעם שני' אוכבר יצא בוידוי של ראשון אף בשעיר המשתלח כן צריך להגריל עליו פעם שני' או כבר יצאו בהגרילו של ראשון (ופי' הק"ע אף בשעיר המשתלח כן אם מת לאחר שגמר מתנות שבפנים וקודם הוידוי צריך להגריל על שעיר המשתלח השני או ליקח שעיר בלא הגרלה עכ"ל]:

והנה לכאורה צריך לבאר דהא תנן במתניתין דריש פירקין יומא (ד' ס"ב) אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני ואם משהגריל מת יביא זוג אחר ויגריל עליהם בתחילה וא"כ הכא נמי אם הוידוי מעכב צריך להגריל עליו פעם שני' ודוחק לחלק דאפילו למ"ד הוידוי מעכב אעפ"כ אפשר דא"צ להגריל עליו פעם שני':

ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שביארתי תחילה דצריך להגיה בירושל' ר' יהודה סובר דאין הוידוי מעכב ור"ש סובר דהוידוי מעכב והנה אמרינן ביומא (ד' מ') ואזדו לטעמייהו דתני' יעמד חי כו' לכפר עליו עד מתי יה י' זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו דברי ר' יהודה ר"ש אומר עד שעת וידוי דברים ופירש"י דקאי אדלעיל ופליגי בוידוי וכתב רש"י ואני שמעתי ואזדו לטעמייהו הגרלה דמעכבא ולא מעכבא וא"א להעמידה והתוס' כתבו לפרש דאזדי לטעמייהו דפליגי בהגרלה דר' יהודה סובר דהיכא דעלה הגורל ומת המשתלח קודם מתן דמים דשעיר הפנימי דסבירא לי' לר' יהודה ישפוך דמו ויביא שנים אחרים ויגריל עליהם בתחילה דתניא יעמד חי עד מתי זקוק לחיות עד מתן דמו של חבירו ולכפר עליו דקרא הוי פירוש עד שיכפרו בחבירו ור"ש סבר אין צריך ולכפר עליו אשעיר המשתלח קאי וה"ק והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי עד שיתכפר בוידוי ואם מת קודם וידוי מביא אחר בלא הגרלה כו' ואם מת המשתלח קודם וידוי וקודם זריקת דמו של חבירו יזרק דם של חבירו ומביא שעיר אחר בלא הגרלה ומתודה עליו ולא יגריל אפילו למצוה דאין הגרלה אלא בשנים. והטעם פירשו התוס' דלר' יהודה דהאי לכפר עליו קאי על שעיר הפנימי א"כ תלוין זה בזה ע"כ צריך להגריל עליהם בתחילה אבל לר"ש דדריש עד שעת וידוי א"כ האי לכפר עליו קאי על שעיר המשתלח וע"כ אין הגרלה מעכבא ועי' שם בתוס' שהאריכו בזה

ובזה יתבאר הירו' אף בשעיר המשתלח כן צריך להגריל עליו פעם שנית או כבר יצא בהגרילו של ראשון פי' אם יהי' תלוי בזה ג"כ דלר' יהודה, שאומר דאין וידוי מעכב וא"כ קאי האי לכפר עליו על שעיר הפנימי א"כ תלוין זה בזה ע"כ צריך להגריל עליו פעם שנית אבל לר"ש שסובר דוידוי מעכב וא"כ קאי האי לכפר עליו על שעיר המשתלח גופא ועל וידוי דברים א"כ איפשר דא"צ להגריל עליו פעם שנית ומתניתין דתני יגרל עליהם אתי כר' יהודה אבל לר' שמעון יכול להביא חבירו שלא בהגרלה ובש"ס דילן איתא בהדי' ביומא (ד' מ' וד' ס"ג] מת א' מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר' שמעון. וע"כ לא משני בירו' (פ"ד דיומא ה"א) אהא דתני קרבן כו' לרבות שעיר המשתלח דפסול משום מחוסר זמן ומקשה נמי בירו' וחש לומר שמא יעלה לשם כמו דמקשה בש"ס דילן (ד' ס"ג) טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי הוי אמינא שעיר המשתלח קדוש כמחוסר זמן והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ומשני בש"ס דילן הא מני ר"ש היא וכיון דלהירו' מיבעי' לי' אליבא דר"ש ע"כ לא משני לה כר"ש עיין שם ודו"ק]:

שם (ה"ו) יתיב ר' זריקן אמר ר' זעירה שאל פרים הנשרפין כו' שנטמאו מהו שישרפו כמצותן מה צריכה לי' בשנטמאו לפני זריקה אבל אם נטמאו אחר זריקה קורא אני עליו במועדו אף בשבת במועדו אף בטומאה א"ר יוסי ועדה שכתב בו במועדו (צ"ל שלא כתוב במועדו) לית שמע מינה כלום א"ר מנא לא מיתמנע ר' יוסי רבי קיים הכא ואמר לי' קיים בפר משיח ועדה וא"ל ר' בון בר חייה עכ"ל והק"ע הגיה וא"ל לא מיתמנע ר' יוסי קיים הכא וא"ל ר' בון בר חייה קיים בפר משיח ועדה וה"פ ר' מנא אמר שר' יוסה רבו לא רצה לקיים בעי' דר' זעירא אלא בלפני זריקה ור' בון בר חייה הוא שהשיב לו דאף בלאחר זריקה קא מיבעי' לי' ובפר כהן משיח ופר העדה עכ"ל:

והק"ע פי' מהו שישרפו כמצותן חוץ לג' מחנות מי אמרינן כיון שנטמאו לא ישרפו אלא בעזר' או דילמ' כיון דבין טהורי' ובין טמאים מצותן בשריפה מקיימים בהם מצות שריפה חוץ לג' מחנות וע"כ קאמר מה צריכא לי' פי' כי קא מיבעי' לי' כשנטמאו לפני זריקה שנא הגיעו זמנן לצאת. אבל אם נטמאו לאחר זריקה שכבר הגיע זמנן לצאת קורא אני עליהם במועדו דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם דקאי אקרבנות של יוה"כ ודרשינן מיני' אפי' בשבת אפילו בטומאה וע"ז אמר ר' יוסי ועדה שלא כתיב במועדו לית ש"מ כלום (פי' דמדחה דמיירי בפר העדה ובפר העלם דבר של ציבור דלא כתיב בהם במועדו):

והנה הק"ע פירש עפ"י מאי דאמרינן בזבחים (ד' ק"ד) אמר ר"נ אמר רבה שלש בית הדשנין הן בית הדשן גדול הי' בעזרה ששם שורפין כו' ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול קודם זריקה (ופי' רש"י שלא הגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין בעזרה) ובית הדשן אחר הי' בהר הבית ששם שורפין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול אחר זריקה (פי' רש"י שהגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין חוץ לעזרה עיי"ש) (וע"כ פי' הק"ע דמה צריכא לי' כשנטמאו לפני זריקה דהיינו משום שהגיע זמנו לצאת) אבל אם כן מה שייך להא דקאמר אם נטמא לאחר קורא אני עליו במועדו אף בשבת במועדו אף בטומאה:

וע"כ נראה לי כמו שהשגתי בספרי א"ה (דרוש ט"ו) על הק"ע וצריך להגיה בירושלמי בהיפך (וכצ"ל) פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שנטמאו מהו שישרפו כמצותן מה צריכא לי' כשנטמאו לאחר זריקה אבל כשנטמאו לפני זריקה קורא אני עליו במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפי' בטומאה משום דעיקר ההיתר בטומאה הוא בזריקה. וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ז מה' קה"ח) בד"א שהפסח יאכלו בטומאה כשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם לא יאכלו כו' ובירושלמי (פ"ז דפסחים ה"ה) א"ר לעזר מתניתא בבא בטומאה משעה ראשונה אבל אם בא בטהרה ונטמא אינו נאכל בטומאה שחטו בטהרה ונטמא הציבור יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה ר' לא בשם ר' יוחנן ר' נתן היא דר' נתן אמר יוצאים בזריקה בלא אכילה (כצ"ל) פי' וע"כ לר' נתן תלוי אם בא בטומאה בשעת שחיטה נאכל אבל לרבנן דאמרי דאין יוצאים בזריקה בלא אכילה ועל כן אם נטמאו לפני זריקה נאכל הבשר בטומאה וכן בפסחים (דף ע"ט) עיי"ש:

וכן הכא נמי אם נטמאו שעירים הנשרפים כו' דהיינו שנטמאו קודם זריקה א"כ הותר בציבור א"כ ליכא למיבעי מהו שישרפו כמצותן דהא כתיב במועדו אפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה א"כ ודאי האיבעי' הוא שנטמא לאחר זריקה דמצד ההיתר דציבור כיון שכבר נזרק הדם לא אמרינן דהותרה טומאה בציבור אך האיבעי' הוא אי אמרינן כיון דהגיע זמנן לצאת ע"כ הוי כמו שנטמאו אח"כ וע"כ נשרפו כמצותן (ודלא כשיטת הש"ס דילן בזבחים (דף ק"ד) דאפי' אחר זריקה נמי הי' נשרף בבית הדשן שבהר הבית ולמאי דתני נוי בין נטמא קודם זריקה ובין נטמא לאחר זריקה היו נשרפין בעזרה ולפי מאי דשאל ר' זעירא בירושלמי הוא אפילו נטמא לאחר זריקה כיון דסופן לצאת אי אמרינן דנשרפין כמצותן משום דהגיע זמנן לצאת וסופן שישרפו וע"כ אפי' אחר זריקה נשרפין כמצותן]:

וע"ז אמר ר' יוסי ועדה שלא כתב בו מועדו (כצ"ל) לית את שמע מינה כלום פי' דהא איפשר דהאיבעי' דר' זעירא הוא קודם זריקה והא דלא אמרינן טומאה הותרה בציבור היינו משום דמיירי בפר עדה דהיינו בפר העלם דבר של ציבור דלא כתיב בו במועדו ולית שמעית מינה כלום (וע"כ איפשר לומר דהאיבעי' הוא לפני זריקה משום שלא הגיע זמנו לצאת אבל אם נטמא לאחר זריקה איפשר דלא קא מיבעי' לי' לר' זעירא כלל משום דהגיע זמנו לצאת אם כן ודאי נשרפין כמצותן והאיבעי' הוא לפני זריקה):

וע"ז א"ר מנא לא מיתמנע ר' יוסי רבי קיים הכא וא"ל ר' בון בר חייה קיים בפר משיח ועדה. ופי' הק"ע דר' מנא בר' יוסי רבי לא רצה לקיים בעי' דר' זעירא אלא בלפני זריקה ור' בון בר חייה הוא שהשיב לו דאף בלאחר זריקה קא מיבעי' לי' בפר משיח ובפר העדה עכ"ל:

ועדיין צריך לבאר הלשון א"ר מנא לא מיתמנע ר' יוסי קיים הכא ע"כ נראה לבאר על פי מאי דאמרינן שם בירושלמי ר' אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמא בגדים בלא הכשר ובלא טומא' (והוא ט"ס וצ"ל) מהו שיטמא אוכלים (וכן מה שהעתיקו התוס' בזבחים (דף ק"ה) הירושלמי ר' אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו בגדים הוא נמי ט"ס וצ"ל אוכלים) בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמא טומאה חמורה (פי' א"כ מטמא טומאת אוכלים מפני שסופן לטמא טומאה חמורה) התיב ר' שמואל קפודקי' מעתה יטמאו את אימוריהם אלא בשפירשו. וכתב הק"ע מעתה שהם עצמם מטמאים מחיים א"כ יטמאו אימוריהם כשנוטלים מהם איך יקריבו אלא בשפירשו דהיינו לאחר שחיטה ושגה בזה דודאי אינו מטמא מחיים וכמו דאמרינן בזבחים (דף ק"ה) וחכ"א פרה ופריםמטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין אלא דתחלה הי' סבור הירושלמי דמטמא טומאת אוכלין אפי' קודם שפירשו האימורים וע"ז קאמר דקודם שפירשו האימורים אינם עומדין עדיין לצאת וע"כ אינם מטמאין האימורים אלא לאחר שפירשו עומדים לצאת וע"כ מטמאין אוכלין ומשקין מפני שסופן לטמא טומאה חמורה וכמו דאמרינן בש"ס דילן בזבחים (דף ק"ה) בעי ר' אלעזר פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים כבחוץ מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא בתר דבעיא הדר פשטה מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי] וע"כ אומר דהא דר"א שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלים בלא הכשר היינו דוקא בשפירשו האימורים דאז עומדים לצאת אבל קודם שפירשו האימורים אינם עומדים לצאת וא"כ לא קשה מידי שיטמאו את אימוריהם דהא קודם שפירשו אין מטמא טומאה אוכלין וע"ז אומר ואפי' תימא לא פירשו אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולהטמאות ממנו וכבר ביארתי בספרי א"ה (דרוש ג') דלכאורה איפשר לפרש בפשיטות דאעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה אעפ"כ לא אמרינן שיהא זה גרעון לגבי פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיטמא מחמת זה האימורין]:

אך הק"ע רצה לומר דקאי על אימורים שיטמאו מפרים ושעירים הנשרפים וע"כ משני כיון דקא מטמא מחמת האימורין ע"כ אין האימורים מקבלין טומאה מהם. ולכאורה הוא המו' שכתב דמטמ' מחמת האימורים דהא קיי"ל דהקטרת אימורי' לא מעכבא וא"כ איך אמרינן דהא דמטמא הוא מחמת האימורים דהא קיי"ל דהקטרת אימורים לא מעכבא ואיפשר לומר דשאני הכא דאע"ג דבכל מקום הקטרת אימורים לא מעכבא אעפ"כ בפרים ושעירים הנשרפין הקטרת אימורין מעכבא כמו דאמרינן (שם) בירושל' ר' שמיי בעי אבדו האימורין מהו לזרוק את הדם על הבש' ולא שמיע דאמ' ר' לעזר שלא חישב לא לאכיל' אדם ולא לאכיל' מזבח (פי' דע"כ אין זורקין עליהם את הדם כמו דאמרינן בפסחים (דף ע"ט) כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב זורק עליהם את הדם והיינו משום דזורק על הבשר שהוא אכילת אדם או על החלב שהוא אכילת מזבח משא"כ בפרים ושעירים הנשרפין אם אבדו האימורין אין זורקין עליהם הדם משום דאינם עומדים לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח) וע"כ כיון דהאימורים גורמים לזרוק עליהם הדם ועי"ז הוי פרים ושעירים הנשרפין ע"כ אין חוזרין ומטמאין את האימורין אע"ג שסופו לטמא טומאה חמורה:

עוד ביארתי שם דאיפשר לומר דהא דאמרינן בזבחים (דף ק"ד) דפרים ושעירים מטמאין אוכלין ומשקין מפני שסופן לטמא טומאה חמורה אע"ג דבעינן שיהי' אוכל כמו שהנחתי בספרי א"ה מכריתות (דף כ"א) במנחות (דף ק"א) מהתוס' בד"ה פיגול כו' והוא מחמת האימורים שעומדים לאכילת המזבח אע"ג דהבשר עצמו אינו עומד לא לאכילת אדם ולא לאכילת המזבח אעפ"כ סובר הש"ס דע"י האימורים הוי חיבת הקודש אפי' לגבי הבשר נמי וע"כ מטמאין טומאת אוכלים מפני שסופן לטמא טומאה חמורה א"כ כל הענין שמטמאים אוכלים ומשקים הוא מפני האימורים וע"כ אין האימורים מקבלים טומאה מן הבשר וע"כ משני בירושלמי ואפי' תימא עד שלא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולהטמאות ממנו והכא נמי כיון שכל הטומאה באה מחמת האימורים שזה עושה חיבת הקודש להיות מיקרי אוכל ע"כ אין האימורים מטמאין מהבשר דאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו עיי"ש:

עוד שם בירושלמי התיב ר' ירמיה הרי נבילת עוף הטהור הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר בלא טומאה מפני שסופן ליטמות טומא' חמורה א"ר יוסי נבילת עוף הטהו' אין לה מחיצה אלו יש להן מחיצה (ופי' הק"ע נבילת עוף טהור אין לו מחיצה המעכבה מליטמאה משא"כ פרים הנשרפים שאינן מטמאין טומאה חמורה אלא משיצאו חוץ לחומת העזרה וה"ל מחוסר מעשה בגופן דין הוא דלא יטמאו טומאה קלה עד שיצאו ולא תפשוט בעי' דר' אלעזר). א"ר מנא נבילת עוף הטהור יש לה מחיצה אדם הוא מחיצתה דאי לא כן אילו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבילת עוף הטהור שמא אינו מטמא (ט"ס וצ"ל שמא מטמא) בגדים בבית הבליעה א"כ אדם הוי נמי מחיצה ואפ"ה אמרינן דמטמא טומאה קלה משום שסופן לטמא טומאה חמורה והכא נמי בפרים ושעירים הנשרפין הרי סופן לטמא טומאה חמורה אמר ר' לעזר דרומיא נבילת העוף הטהור מחיצתה בכל מקום אלו מחיצתן חוץ לירושלים:

ובזה יתבאר הירושלמי תחילה דאמר ר' מנא לא מיתמנע ר' יוסי רבי קיים הכא (צ"ל הכי) ר' בון ב"ח אמר לה בפר משיח ועדה (כצ"ל פי' דלמאי תירץ בפר משיח ועדה דאי בקרבנות של יוה"כ אם כן לפני זריקה קורא אני עליהם במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה וחם כן צריך לומר דמיירי לאחר זריקה. ולאחר זריקה הוי ס"ל להירושלמי דזהו דוחק דלאחר זריקה כיון שהגי' זמנו לצאת א"כ אין נ"מ דאע"פ שנטמאו נשרפין כמצותן וע"כ מוקי לה בפר העלם דבר ופר כהן משיח ולעולם הבעי' דר"א הוא לפני זריקה דאי לאחר זריקה סבר הגיע זמנה לצאת ומחוסר יציאה לאו כמחוסר מעשה דמי.

וע"ז א"ר מנא דלא מיתמנע ר' יוסי קיים הכי פי' אפי' בפר יוה"כ ומיירי לאחר זריק' דאי קודם זריקה הא כתיב במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה וכ"ת דלאחר זריקה הרי הגיע זמנו לצאת ומחוסר יציאה לאו כמחוסר מעשה דמי ע"ז אומר דר' יוסי לטעמיה יכול לאוקמי השאלה דר' אלעזר אפי' לאחר זריקה וכמו שהבאתי הירושלמי שאחר כך דאמר ר' יוסי על שאלה דר' אלעזר דפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אם מטמאין טומאה קלה מפני שסופן לטמא טומאה חמור' וע"ז קאמר ר' יוסי נבילת עוף הטהור אין להם מחיצה אלו יש להם מחיצה (פי' והוי מחוסר מעשה) ועל כן אין מטמאים טומאה קלה וא"ר מנא נבילת עוף הטהור יש לה מחיצה אדם הוא מחיצת' כו' וא"כ רוצה לומר דמחוסר יציאה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל ר' יוסי סובר דמחוסר יציאה הוי כמחוסר מעש' דמי. ע"ז אומר ר' מנא דלא מיתמנע ר' יוסי קיים הכא שהשאלה דרבי אלעזר פרים הנשרפים שנטמאו מהו שישרפו דמיירי לאחר זריקה וא"צ לתרץ דמיירי דווקא בפר העדה אלא דמיירי לאחר זריקה ורק ר' בון ב"ח תירץ דמיירי דוקא בפר משיח ועדה. וע"ז אומר ר' בון ב"ח קיימא בפר משיח ועדה משום דהוא רוצה לתרץ דמיירי קודם זריקה דאי לאחר זריקה כיון דהגיע זמנו לצאת בודאי דנשרפין כמצותן דמחוסר יציאה לאו כמחוסר מעשה דמי וע"כ מתרץ דלעולם מיירי קודם זריקה ובפר משיח ועדה אבל ר' יוסי לא הוי מיתמנע לתרץ דמיירי לאחר זריקה דהא איהו ס"ל דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי וע"כ מיבעי' ליה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שנטמאו אם ישרפו כמצותן אפי' נטמאו לאחר זריקה נמי ודו"ק: