האדם הראשון שגידר פיסת קרקע ואמר ״שלי היא״, ומצא אנשים תמימים דיים להאמין לו, האיש הזה הוא מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. מה רבים הם הפשעים, המלחמות ומעשי הרצח, מה רבים הם האימים והאסונות שהיו נחסכים מבני־האדם אילו קם בעת ההיא מי שימשוך את היתדות, או ימלא את המחפורת, ויקרא בקול גדול: ״אל תקשיבו למתחזה הזה; אבודים נהיה אם נשכח כי פירות הארץ שייכים לכולנו והארץ עצמה אינה שייכת לאף אחד״.

המילים היחידות בפסקה זו שהקורא בתנ״ך לא יסכים עמן הן האחרונות. ״לה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״ (תהלים כ״ד, א). הארץ כן שייכת לאחד. היא שייכת לאלוהים.

העיקרון האתי־משפטי שהמקרא כולו מתבסס עליו הוא ששום דבר איננו שייך לנו. הכול — הארץ, תנובתה, הכוח, הריבונות, הילדים והחיים עצמם — שייך לאלוהים. אנחנו רק נאמנים, שומרים מטעמו. יש לנו קניין, אך אין לנו בעלות. זהו היסוד לתשתית הצדק החברתי המונחת במקרא, התשתית שעשתה אותו לייחודי כל כך לזמנו — ולמשַנה־לבבות עד עצם ימינו.

קין מייצג את ההפך: הכוח כבעלות, הבעלות ככוח. אותה משמעות בדיוק מצוינת בשמו המקראי של האל הכנעני הראשי, בעל. השורש בע״ל מציין ״החזקה, קניין, הפעלת כוח כלפי אדם או חפץ״. בעיני המקרא, זוהי התגלמות העבודה הזרה. רוסו צדק. האלימות מתחילה בתחרות על טובין המצויים בצמצום, שהראשון בהם הוא האדמה.

שלא מדעת נתנה חווה לבנה הבכור שם שעתיד היה להובילו אל הרצח. השם קין מבטא את הרעיון שמה שיש לי נותן לי כוח. כשאני מקריב לאלוהים חלק ממה שבבעלותי, אני עושה זאת כדי לקבל ממנו בתמורה חלק מהכוח שלו. זהו קרבן פגאני: דרך לריצוי האלים, לשידולם או לשיחודם. סוג זה של קרבן איננו לרצון לאלוהים. הקרבן שהוא מקבל, מנחתו של הבל, הוא קרבן הבא מענווה של מוסר. ״אלוהים, אני רק נשימה. אבל נשימה זו איננה שלי: היא נשמת אפך״.

זהו, על פי הבנתו של המקרא, הניגוד היסודי הטמון בטבע האדם: המאבק בין הרצון לעוצמה ובין רצון החיים.

החיים, כאן על פני האדמה, קדושים. הם גם שבריריים עד מאוד. הם הבל, הם רק נשימה. במילותיו הכמעט אחרונות אומר משה לבני־עמו, ״הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ!״ (דברים ל׳, יט). רצח מתוך רדיפת כוח, ובשם ה׳ על השפתיים, הוא חילול השם — יהיו הרוצח, הקרבן והאמונה אשר יהיו.

דרמת קין והבל עדיין משתחזרת היום — בסוריה, בעיראק, באפגניסטן, בניגריה, בסומליה, בלוב, ובפיגועי טרור סביב העולם. את דאע״ש ובני־מינו דוחף הרצון לקומם את החליפוּת ולהחזיר אל תחת כנפיה את כל הארצות ששלטה בהן פעם, מישראל עד ספרד.³ אלו הן מטרות פוליטיות. אין להן דבר עם אלוהי אברהם. אלוהים אינו שועה לקרבנות אדם. אלוהים איננו מקדש את הרצון לעוצמה. זוהי דרכו של קין, לא של אלוהים. כשהדת הופכת אנשים לרוצחים, אלוהים עונה ואומר: קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה.

footnotes: ³ ראה גראהם ווד, ״מה באמת רוצה דאע״ש״, מאנגלית: ברוריה בן־ברוך (הופיע במקור באטלנטיק), אתר תוכן ועניינים של המרכז האקדמי שלם, 24.3.2015. http://shalem.ac.il/content-channel/what-isis-really-wants/.

מה אפוא יקרה אם לא נתעמת ישירות עם האידיאולוגיה המובילה כעת לברבריות ולמרחץ דמים? ראשית, העולם יהיה דתי יותר למשך שנות דור, לא פחות. כך יהיה גם אם הדת לא תצליח לצרף לשורותיה ולו נפש אחת. כי זהו עניין דמוגרפי. ככל שאנשים דתיים יותר יש להם יותר ילדים, ולהפך. האוכלוסיות הילידיות באירופה, היבשת החילונית ביותר, מתאבדות לאטן. שיעור הילודה שלהן, הנמוך משיעור התחלופה, גוזר עליהן שתזדקנּה ותתמעטנה. מבחינה דמוגרפית, כפי שהראה אריק קאופמן, הדת תירש את הארץ.

בתוך הדת ימשלו הזרמים הקיצוניים ביותר בהתנגדותם למודרנה ולמערב. זה קורה ביהדות, בנצרות ובאיסלאם. הנישואים ארוכי השנים בין הדת לתרבות נגמרו בגירושים. המערב החילוני איבד ברובו את הערכים שנהוג היה לכנותם המורשת היודיאו־נוצרית. במקומם בחר לסגוד לאלילֵי העצמי — השוק, הצרכנות, האינדיבידואליזם, האוטונומיה האישית, הזכויות ו״כל מה שטוב בשבילך״ — ולוותר על כללי הנאמנות, היראה והכבוד ששימרו עד לא מכבר את מוסד הנישואים, את הקהילות ואת הקשרים העדינים המחברים בינינו ומושכים אותנו לפעול למען הטוב המשותף.

עם אבדן אמונתו הדתית, החל המערב לאבד גם את האידיאלים שהשרו עליו רוח אלטרואיסטית: יראת הכבוד, הנאמנות, כבוד האדם, המלחמה בעוני, שירות הציבור, האחריות הקולקטיבית, הזהות הלאומית והכבוד לערכים דתיים שאין עמו ויתור על חופש המצפון ועל אפשרות קיומן של אמונות רבות זו לצד זו. כיום נראית הפוליטיקה במערב כמי שנטשה כל חזון שמעבר למנטרה ״חופש ודמוקרטיה״ ולחישובי עלות-תועלת של מסים לעומת שירותים לאזרח. לנוכח תרבות האינדיבידואליזם והנהנתנות, אין זה מפתיע שרדיקלים צעירים, הלהוטים לשנות את העולם, מחפשים נתיבים אחרים לבטא בהם את האלטרואיזם שלהם, אפילו אם נתיבים אלו מתפתלים במחוזות ברוטליים וברבריים. ״מעשה השלילה העצמית נתפס כאילו הוא נותן לנו את הזכות להיות קשוחים ואכזרים כלפי אחרים״, כתב אריק הופר בספרו המאמין האמיתי.⁴. אלטרואיזם המוכוון שלא כראוי יכול להוביל לרוע: זו התזה של סִפרנו. ועל כן חייב המערב לשקם את האידיאלים שלו.

footnotes: ⁴ Eric Hoffer, The True Believer: Thoughts on the Nature of Mass Movements, London, Secker and Warburg, 1952, p. 103

הרלטיביזם המוסרי השורר כיום במערב החילוני אינו מספק הגנה לחופש. כדי להיווכח בכך אפשר לצפות בריאיון כלשהו בין עיתונאי מערבי ובין איסלאמיסט. העיתונאי יאמר משהו מסוג ״הרג אנשים בעוון כפירה הוא מעשה רע״. האיסלאמיסט יאמר ״אני יכול להבין את הגישה שלך, אבל לאנשים שונים יש גישות מוסריות שונות, ואתה בוודאי מבין שיש אנשים שרואים את העניין אחרת ממך״. סוף השיחה. לעיתונאי אין תשובה. קרוב לוודאי שהוא מאמין כי המוסר הוא סובייקטיבי, שהערכים האנושיים הבסיסיים היחידים הם אוטונומיה אישית וחופש בחירה, שסובלנות כלפי חסר־הסובלנות היא מעלה נעלה, ושכפיית דעה על אחרים היא אימפריאליזם רוחני. למעשה, העיתונאי הניף דגל לבן עוד לפני שפתח את פיו. והאיסלאמיסט יודע זאת.

בעולם של רלטיביזם, רק הכוח מדבר. מבחינה זו, האיסלאמיסט הוא בנה הנאמן של המאה העשרים ואחת. הוא יודע שאת תשומת לבו של המערב אפשר למשוך רק בפעילות אלימה ואכזרית. תכופות אין למערב מענה לאלימות שמניעיה דתיים, לבד ממתקפות גסות ומגחיכות נגד הדת כשלעצמה.

כבר במאה הארבע־עשרה ציין החכם המוסלמי אבן־חלדון כי כאשר חֶברה מתעשרת היא נעשית אינדיבידואליסטית יותר. היא מאבדת את מה שהוא כינה עַצבִּיה', את הלכידות החברתית שלה. ואז היא נעשית טרף ל״שוכני המדבר״, אלה הבזים לתפנוקי העיר ונכונים למסור את נפשם במלחמה. הפילוסוף בן המאה העשרים ברטרנד ראסל הגיע לאותה מסקנה מנקודת מוצא קוטבית. ציביליזציות יצרניות כגון יוון העתיקה ואיטליה ברנסנס, אמר, מגלות כי ״השחרור מהכבלים נסך בבריות מרץ ויצירתיות, והניב הזדהרות נדירה של גאונות״, אבל ״שקיעת כללי המוסר״ הפכה אותם ״חסרי אונים כקבוצה״, והן נפלו בידי ״אומות שהן מתורבתות פחות, אך הלכידות החברתית לא התפוררה בהן״.⁵

footnotes: ⁵ ראה גראהם ווד, ״מה באמת רוצה דאע״ש״, מאנגלית: ברוריה בן־ברוך (הופיע במקור באטלנטיק), אתר תוכן ועניינים של המרכז האקדמי שלם, 24.3.2015. http://shalem.ac.il/content-channel/what-isis-really-wants/.

יהיו, אפוא, יותר טרור, יותר מרחץ דמים ויותר מלחמות אזרחים במזרח התיכון ובאפריקה. מדינות נוספות, כגון ירדן ולבנון, עלולות להיגרף אל התהום. יתרבו הפשעים הברבריים נגד האנושות בשידור חי באינטרנט. המתיחות במדינות אירופה תגבר. אנשים ירגישו שהחירויות שלהם נתונות בסכנה, אך לא יהיה להם מושג ברור איך להגיב. בכל פעם שתנועה מסוגה של אל־קאעידה תמוגר, תקום אחרת תחתיה. צעירים המחפשים משמעות, זהות וקהילה יוסיפו להימשך אל האש הזאת כפרפרי לילה.

המערב, העולם כולו בעצם, לא עמד מעולם בפני אתגר כגון זה. עומדת מולו תנועה הדומה יותר לסדרה של התקהלויות־בָּזק מאשר לאומה או לברית מדינות; קבוצות היכולות להיווצר, להתפוגג ולשוב ולהתאחד כהרף עין. אף לא אחת ממוסכמות המלחמה הנורמליות חלה בקבוצות הללו: לא מדים המבחינים בין לוחמים לשאינם, לא ציות לאמנות ז'נבה המגבילות את מעשי האכזריות שעלולים להיעשות בשמה של האנושות. אדרבה, הרדיקלים גאים בחוסר אנושיותם. שחיטה ועריפה של מתנגדים אינן מציקות למצפונם. גם לא שימוש באזרחים כבמגנים אנושיים, הפיכת אנשים לעבדים ומשלוח ילדות בנות עשר להתפוצץ בכיכרות.

הם גם אינם כפופים לשיקולים הרציונליים שהנחו סכסוכים בינלאומיים בעבר. הם משתבחים בנכונותם למות, ואטומים לחלוטין לאפשרות של פשרה. לדברי החוקר גראהם ווד, המדינה האיסלאמית של דאע״ש ״דוחה את רעיון השלום באופן עקרוני״ ו״משתוקקת לרצח עם״.⁶ היא מאמינה כי אלוהים עומד לצדה והזמן פועל לטובתה. האיסלאם הרדיקלי הוכיח את יכולתו לגייס אנשים בכל מקום באמצעות האינטרנט ובעזרת שידור אינסופי של סרטוני סבל והשפלה. הוא סוחף אנשים תאבי נקם הנכונים להקריב את חייהם וחיי אחרים כדי לזכות בכרטיס לגן עדן.

footnotes: ⁶ ווד, ״מה באמת רוצה דאע״ש״.

אם לא נטפל בנושא הזה עכשיו במרב הרצינות, כזה יהיה עתידנו. היש מי מאתנו המוכן להוריש עולם כזה לילדיו ולנכדיו?

בפרקים ג ו-ד הקדשתי לאנטישמיות מקום שעשוי להיראות חסר פרופורציות. עשיתי זאת לא מפני שסבלם של יהודים שונה מסבלם של נוצרים או של מוסלמים. הוא אינו שונה מהם. כל סבל אנושי חשוב, ובאותה מידה. הסיבה להתמקדות באנטישמיות גם לא הייתה שיהודים סובלים יותר מאחרים כיום. גם זה אינו נכון. כל אדם הוא קרבן פוטנציאלי. האנושות כמכלול סובלת.

מה כן רציתי לומר? שעדיין לא הבנו מהי האנטישמיות ומהו התפקיד שהיא ממלאת בלגיטימציה של הרוע. האנטישמיות היא סימן אזהרה ראשון לכך שתרבות נמצאת במצב של התמוטטות קוגניטיבית. היא מעוררת את מערך התסוּגוֹת (רגרסיות) הפסיכולוגיות המוביל לרוע בהיקף מונומנטלי: פיצול, השלכה, דואליזם פתולוגי, דה־הומניזציה, דמוניזציה, תחושת קרבנות, ושימוש בשעיר לעזאזל לשם התחמקות מאחריות מוסרית. היא מאפשרת לתרבות להאשים במצבה אחרים ולא לטפל בו בעצמה. האנטישמיות השוטפת כיום את המרחב הערבי והאיסלאמי דומה בממדיה ובארסיותה לאנטישמיות ששטפה את אירופה בין 1880 ל־1945, והיא נהנית גם מהתפוצה הכלל־עולמית שהאינטרנט מאפשר.

האנטישמיות נוגעת ליהודים רק באופן נסיבתי. היעדים האמיתיים של הנוצרים בימי הצלבנים היו המוסלמים, לא היהודים. היעדים המקוריים של גרמניה הנאצית היו מדינות אירופה שהביסו אותה במלחמת העולם הראשונה והשפילו אותה אחריה. היעדים האמיתיים של האיסלאמיסטים הם המשטרים החילוניים בארצות האיסלאם ומדינות המערב, בייחוד אלו שניצחו את האימפריה העותומאנית במלחמת העולם הראשונה והתחלקו בשלל.

למרות זאת מילאו היהודים תפקיד מכריע בפסיכולוגיה הקבוצתית של התנועות הללו: תפקיד השעיר לעזאזל, זה שאפשר להאשימו בכל דבר רע הקורה לקבוצה. על ידי סימונם כאויב מסתורי, כול־יכול וכול־נוכח, הקבוצה אוחדה, המחלוקות בתוכה הושתקו, דעת הקהל הוסחה מעניינים כאובים, וקבוצות שבלי האנטישמיות לא היה ביניהן שום מכנה משותף יכלו לרקום שותפויות. בימינו, לדוגמה, ארגונים איסלאמיסטיים מתקשים לגייס את תמיכתו של המערב באכיפת חוקי השריעה, בעריפת ראשי שבויים, באִסלוּם נוצרים בכפייה ובגזירת דין מוות על כופרים. אבל כאשר הם מותחים ביקורת על ישראל, הם מגלים שהם כבר אינם עומדים לבדם: לפתע יש להם בעלי ברית במערב. וכך מצטרפים להם יחד תחת מִטרייה אחת צירופים משונים, כגון אנשי ימין קיצוני עם פעילים נגד הגלובליזציה וארגוני זכויות אדם פוליטיים־לשמצה: הקואליציה המוזרה ביותר שהתאגדה אי פעם לתמיכה בטרוריסטים שמטרתם השלטת תיאוקרטיה.

שימו לב שכדי להצליח חייבת האנטישמיות תמיד להסוות את מניעיה. היא עשתה זאת בימי הביניים, כשהאשימה את היהודים ברצח ילדים נוצרים ובהפצת הדֶבר. היא עשתה זאת בגרמניה הנאצית, בעזרת עלילות שנשאבו מעולם הרפואה. היהודים היו, כביכול, סרטן בלב האומה הארית. כיום האנטישמיות עושה זאת בעזרת האשמת ישראל או היהודים — בסגנון הקלאסי של עלילות הדם והפרוטוקולים — בשליטה באמריקה, בניהולה של אירופה, בתמרונה של הכלכלה, בבעלות על התקשורת, בביצוע מתקפת 11 בספטמבר ושלל מתקפות טרור נוספות, ביצירת נגיפי האיידס והאבולה, בצונאמי של 2004 ובהתחממות הגלובלית.

בימי הביניים שנאו את היהודים בשל דתם, במאות התשע־עשרה והעשרים בשל גזעם, וכיום בשל מדינת הלאום שלהם, ישראל. במערב, האנטישמיות מוסווית כיום כאנטי־ציונות. בשפה הערבית הרטוריקה בדרך כלל כנה יותר: שם מדברים במפורש על ״היהודים״. אך יעדיו של הטרור האיסלאמיסטי במערב — בית הכנסת בקופנהגן, המרכול הכשר בפריז, המוזיאון היהודי בבריסל וכן הלאה — הם יהודיים, לא ישראליים. הסיבה פשוטה. שעיר לעזאזל חייב להיות מישהו שאפשר להרוג בלי להסתכן במעשה נקם. מדינת ישראל יכולה להגיב. היהודים בתפוצות לא. אכן, זוהי אחת מן הסיבות החשובות לקיומה של ישראל. מדינת ישראל היא הדבר היחיד המגן על היהודים מפני הפיכתם לשעירים לעזאזל של העולם לאלף שנים נוספות.

אינני מכיר אדם שבאמת אינו מסוגל להבחין בין אנטישמיות לבין ביקורת לגיטימית על ישראל. היהודים מאמינים ששום אדם, ובוודאי שום מדינה, איננו מעל לכל ביקורת. היהדות היא תרבות של ביקורת עצמית; היא מן התרבויות המצטיינות בכך במיוחד. התנ״ך רצוף ביקורת עצמית אכזרית. אנטישמיות איננה ביקורת. היא שלילה של זכות הקיום הקולקטיבי מן היהודים. היא משנה את צורתה לאורך הזמן. בשנות השלושים קראו האנטישמים ״יהודים לפלשתינה״. היום הם קוראים ״יהודים, צאו מפלשתינה״. עמוס עוז תמצת זאת כך: הם לא רוצים שנהיה פה. הם לא רוצים שנהיה שם. הם לא רוצים שנהיה.

אך יותר מכך טמונה חשיבותה של האנטישמיות בהשפעתה על האנטישמים עצמם. היא מאפשרת להם לראות את עצמם כקרבנות. היא נותנת להם פטור מאחריות מוסרית. על כל עוול שבעולם יאמרו ״זו לא אשמתנו, זו אשמתם. הם עשו לנו את זה. הרי הם שולטים בעולם״. וכך משתקת השנאה את המחשבה ושופכת שמן על מדורת המרירות שהציתה אותה מלכתחילה. האנטישמיות לא עזרה לנוצרים לנצח במסעי הצלב, ולא עזרה לנאצים לנצח במלחמת העולם השנייה. היא לא תעזור למוסלמים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה לבנות חברות שתכבדנה את אלוהים ואת צלמו שטבע באדם. שונאי היהודים שונאים את החופש. השואפים לחסל את היהודים שואפים לחסל את החופש. האנטישמיות היא מחלה המכלה את כל נשאיה. השנאה פוגעת בַּשָּׂנוּא אך מחסלת את השונא. בלי יוצא מן הכלל.

היוכל העולם להשתנות? התשובה היא כן, וההוכחה לכך היא סיפור שמעטים מרוממי־הרוח כמוהו בהיסטוריה הדתית של האנושות: השתנות היחסים בין היהודים לנוצרים לאחר השואה. יש בסיפור הזה גיבורים רבים, נוצרים בעלי אומץ מוסרי, אמונה עמוקה ואנושיות גואה שהבינו כי לאחר השיא הנורא הזה משהו חייב להשתנות. ביניהם ראויה לשבח מיוחד שורה של אפיפיורים: יוחנן השלושה־עשר שהתחיל בתהליך שהוביל לוועידת הוותיקן השנייה ולהצהרת ״נוסטרה אאטטה״, פאולוס השישי שהשלים אותו, ויוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס השישה־עשר שהמשיכו בדרך הזאת איש־איש בסגנונו.

גדול אפילו מהם הוא האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס הראשון. ב־12 בספטמבר 2013, במכתב למערכת העיתון האיטלקי לה רפובליקה, כתב: ״נאמנותו של האל לבריתו ההדוקה עם ישראל לא פגה מעולם... ובכל המסות הנוראות שידעו היהודים במאות האחרונות הם שמרו על אמונתם באלוהים. ועל זאת לא נחדל להיות אסירי תודה להם — אנו ככנסייה, והאנושות כולה״. זו כנראה הפעם הראשונה שבה הכריז אפיפיור בפומבי כי דבקותם של היהודים באמונתם הנה שמירת אמונים לאלוהים, ולא שבירת אמונים. הכרזה זו עשויה לשנות את העולם. הכנסייה, במערב, החלה להתגבר על יריבות האחים שלה עם היהדות. אם דבר כזה יכול לקרות בין נוצרים ליהודים, הוא יכול להתחולל גם עם האיסלאם.

צו השעה הוא חבירה של היהודים, הנוצרים והמוסלמים לחומה אחת של הגנה על האנושות, על קדושת החיים, על חופש הדת ועל כבוד האל עצמו. ההתנגשות הגדולה של המאה העשרים ואחת לא תהיה בין ציביליזציות ולא בין דתות, אלא בתוכָן. היא תתחולל בין אלה המקבלים את ההפרדה בין דת לכוח ובין אלה הדוחים הפרדה זו. מי שמאמין כי לבעיות פוליטיות יש פתרונות דתיים מרמה את עצמו, וגם אינו מבין מי היה אברהם ומהם הערכים שגילֵם. הבלבול בין דת לפוליטיקה הוא דבר שאברהם ויורשיו לחמו בו, לא דבר שהם הטיפו לו.

אם כן, מה עלינו לעשות? עלינו להקדיש לחיזוק חופש הדת מאמצים של תכנון ארוך טווח — לפחות כמו אלה שהוקדשו להפצת הקיצוניות הדתית. האיסלאם הרדיקלי הוא תנועה שתודלקה בכספי נפט שהגיעו מן המערב. מדינות מפיקות נפט השתמשו בכספים הללו למימון רשתות של בתי ספר, מדרסות וקתדרות ומחלקות אקדמיות שהתמקדו בפרשנות הווהאבית או הסלפית של האיסלאם, ועל ידי כך הדיחו אל השוליים את המגמות הפתוחות והנדיבות, האינטלקטואליות והמיסטיות באיסלאם, המגמות שהיו בעבר מקור גדולתו. זו הייתה אסטרטגיה מרשימה: באורך הטווח שלה, בדייקנותה, בסבלנותה, בפרטנותה ובמסירותה. אם רצוננו כי המתינות וחופש הדת ימשלו בכיפה, נדרשים מאתנו מאמצים לא פחותים. נצטרך להכשיר דור של מנהיגים דתיים ומחנכים דתיים שיאהבו את העולם ברבגוניותו ואת כתבי הקודש במרב נדיבותם.

נדרש קמפיין עולמי נגד החינוך לשנאה וההטפה לשנאה. ברוב מדינות המערב יש חוקים נגד גזענות, אך התברר שידיהם קשורות לנוכח תפוצת הארס ברשתות החברתיות. החינוך במדינות רבות מוסיף להיות מחפיר. כל עוד לומדים ילדים שהכופרים דינם גיהינום ושהנוצרים והיהודים הם שטן גדול ושטן קטן, כל עוד תחנות רדיו וטלוויזיה, אתרֵי אינטרנט ורשתות חברתיות שותתים זרם בלתי־פוסק של פרנויה והסתה, אין כל משמעות לסעיף 18, סעיף חופש הדת, בהצהרת זכויות האדם של האו״ם. כל ההתערבויות הצבאיות שבעולם לא תעצורנה את האלימות.

עלינו לשקם את הערכים המוחלטים שעשו את המונותיאיזם האברהמי בימיו הטובים למחולל הומניזציה: קדושת החיים, כבודו של היחיד, מיזוג הצדק והחמלה, אחריותם המוסרית של העשירים כלפי העניים, מצווֹת אהבת הרֵע והגֵר, פתרון סכסוכים בדרכי שלום ומתוך הקשבה מכבדת לצד השני בסיפור, מחילה על פצעי העבר והתמקדות בבניית עתיד שבו יוכלו בניו ובנותיו של העולם כולו, מכל הצבעים, האמונות והגזעים, לחיות יחד בשלום ובנועם. אלה הם האידיאלים שהיהודים, הנוצרים והמוסלמים יכולים להתאחד סביבם במעגל שיהיה רחב דיו להכיל גם בני אמונות אחרות וחסרי אמונה. אין בכך ציפייה לשינוי של טבע האדם, או לכך שהפוליטיקה תחדל להיות זירה של עימות. רק זאת: שהפוליטיקה תישאר פוליטיקה, ולא תיעשה דת.

עלינו גם לעמוד על העיקרון המוסרי הפשוט מכולם, הראשון (כזכור מפרק ב) שאושש בהדמיית מחשב: עקרון האלטרואיזם ההדדי, ״מידה כנגד מידה״. הוא אומר: כפי שתנהג באחרים, הם ינהגו בך. אם רצונך שיכבדוך, מחובתך לכבד אחרים. אם רצונך שינהגו כלפיך בסובלנות, הפגן סובלנות גם אתה. אם אינך רוצה להיפגע, אל תפְגע. כדברי ג׳ון לוק, ״אין זה מתקבל על הדעת כי מי שנהנה בעצמו מחופש דת לא יכיר בעיקרון שאסור לרדוף את הזולת או להציק לו בשל מחלוקת דתית״.⁵. לו היה עיקרון זה, ואפילו הוא לבדו, מיושם כראוי, די היה בכך כדי לחסל בעריסתה את תופעת מסיתי השנאה הרדיקלים ששיבשו את דעתם של המוני צעירים מערביים נוחים להשפעה והפכו אותם לרוצחים בשם אלוהים.

footnotes: ⁵ John Locke, Political Essays, Cambridge University Press, 1997, p. 152

במלחמה מנצחים בכוח הנשק, אך את השלום משיגים בכוח הרעיונות. ספרנו עסק ברעיון אחד כזה: חלופה ליריבות האחים שהייתה לאורך ההיסטוריה, ועודנה, מקור לרצח אחים ולאלימות דתית. יריבות אחים כתחרות על אהבת האל היא רעיון רע. היא מצמצמת את אלוהי אברהם שלא כדין. האמת המזדהרת מסיפורי ספר בראשית היא שכל אחד מאתנו מבורך מפי אלוהים, שכל אחד מאתנו יקר בעיניו, שלכל אחד מאתנו תפקיד משלו בהיסטוריה, שלכל אחד ניגון משלו בסימפוניה העצומה של האדם. להיות ילדוֹ של אברהם הוא ללמוד לכבד את בניו האחרים גם אם דרכם אינה דרכנו, בריתם אינה בריתנו, והם מבינים את אלוהים אחרת מאתנו. אנחנו יודעים שאנחנו אהובים. אין צורך ביותר מכך. המחשבה שהֱיות נאהב פירושו שאחרים אינם נאהבים היא אי־הבנה של האהבה עצמה.⁶

footnotes: ⁶ שפינוזה — מבחינות מסוימות הוגה מאוד לא־יהודי, מבחינות אחרות הוגה יהודי מאוד — כתב: ״ההצלחה האמתית והאושר של כל איש הם אך במה שחלקו בטוב, ולא בתהילה זו כי הוא לבדו, ולא כל זולתו, חלקו בטוב. כי החושב את עצמו מאושר יותר לפי שטוב לו בלבד ולא לזולתו, או לפי שהוא מאושר יותר ומצליח יותר משאר הבריות, הרי שאינו יודע הצלחה אמתית ואושר מה־הם. וקורת הרוח הבאה לו מכך, אם איננה דבר־ילדות, אין לה מקור אחר זולת קנאה ורוע־לב. דרך משל, ההצלחה האמתית והאושר של אדם אינם אלא בחכמה ובהכרת האמת, אך אינם כלל וכלל במה שהוא חכם מזולתו או במה שהאחרים חסרים הכרה אמתית, שהרי דבר זה אינו מגדיל כלל את חכמתו, כלומר את הצלחתו האמתית. לפיכך, השמח בכך, הרי הוא שמח ברעת זולתו, ועל כן הוא צר־עין ורע־לב, ואינו יודע חכמת־אמת ואף לא שלוות חיי־אמת מה־היא״ (מאמר תיאולוגי־מדיני, מרומית: ח׳ וירשובסקי, ירושלים: מאגנס, 1961, עמ׳ 33 — תחילת הפרק השלישי, ״על בחירת העברית, והאם היתה מתת הנבואה מיוחדת לעברים״). או, בלשונה של הכלכלה בת־זמננו, היות־מבורך איננה מוצר־מעמָד.

עסקנו גם בברית הכפולה בספר בראשית, ברית נוח וברית אברהם. זהו הפתרון הטוב ביותר שאני מכיר לאלימות הפוטנציאלית הטמונה בכך שזהותנו נגזרת מקבוצת ההשתייכות שלנו. קבוצות טבען להתנגש, ועל כן האלטרואיזם שאנו מַפנים כלפי הדומים לנו הוא תאומה של התוקפנות שאנו מפנים כלפי השונים מאתנו — וצמד התאומים הזה מושרש בטבע האדם. משום כך נכשלו כל הניסיונות הגדולים, דתיים וחילוניים כאחד, לברוח מהזהות הקבוצתית לכיוון האוניברסלי או לכיוון האינדיבידואליסטי. במוקדם או במאוחר השבטיות שָבה, בנשק מלא ובאש גלויה. החלופה הנאותה היחידה היא זו המוצעת בספר בראשית כמחאתו של אלוהים נגד האלימות: לומר שהוא כרת אתנו שתי בריתות, האחת עם האנושיות המשותפת לכולנו, השנייה אתנו בזהותנו המסוימת. הראשונה עניינה האוניברסליות של הצדק, השנייה מתמקדת בפרטיקולריות של האהבה. והסדר הפנימי שלהן חשוב. האנושיות המשותפת לכולנו קודמת להבדלים הדתיים בינינו. עיקרון זה הוא הבסיס לכל תיאולוגיה אברהמית השואפת להביס את אלוהי השקר של האלימות ואת עבודת האלילים של רדיפת הכוח.

ועדיין, ישנם טקסטים קשים. יש בכתבי הקודש של כל אחת מהדתות המונותיאיסטיות האברהמיות קטעים שבהיקראם כפשוטם עלולים להוביל לשנאה, לאכזריות ולמלחמה. אך לכל אחת מהדתות הללו יש מסורות פרשניות, שמצאו דרכים לקרוא את הקטעים הללו בתוך ההקשר המלא של אמונתם, שהוא הקשר של קיום בצוותא, של כבוד לַשוני ושל רדיפת שלום. הפונדמנטליזם — טקסט בלי קונטקסט, יישום בלי פרשנות — איננו אמונה אלא סילוף של האמונה.

שום נפש לא נושעה מעולם באמצעות שנאה. שום אמת לא הוכחה מעולם באמצעות אלימות. שום גאולה לא הושגה מעולם באמצעות מלחמת קודש. שום דת לא גרפה את הערצת העולם על הצלחתה לגרום סבל לאויביה. אף כי כל ההתנהגויות הללו אומצו מזמן לזמן בידי מאמינים דתיים כנים, הן לעג וקלס לאמונה. ועד שנלמד זאת תוסיף הדת להיות מן הסכנות הגדולות לשלום העולם.

לפשעים הנעשים בשם הדת יש מכנה משותף אחד. בכולם נהפכת הקערה על פיה, והאדם עושה את אלוהים בצלמו. גם אמת נעלה אינה מקדשת דחפים ירודים המדברים בשמה — תאוות הכוח, יצר הכיבוש, השימוש בשפה דתית להאצלת הילת קדושה על פשעים בזויים. אלה הם גילויים של אימפריאליזם, לא של אמונה.

הטרור הוא האלילות בהתגלמותה. שפתו היא שפת הכוח, ועל דגלו חרות חיסולם של נושאי דגלים אחרים. זוהי הצורה הקדומה והפרימיטיבית ביותר של יישוב סכסוכים. זו הייתה דרכו של קין. אם יש בעולם דבר אחד רע, הרי זה הטרור. בפיגועי ההתאבדות וביתר מתקפות הטרור הקרבנות נבחרים באקראי, בשרירות ובלא הבחנה. טרוריסטים, כותב מייקל וולצר, ״דומים לרוצחים הנתונים באמוק, למעט העובדה שהאמוק שלהם אינו רק ביטוי לזעם או לטירוף; זעמם מכוון ומתוכנן. הוא מכוון אל פגיעוּת קולקטיבית: הורג את מי שהורג כדי להלך אימים על אחֵרים״.⁷ (להלן מתווכחים על המלחמה).

footnotes: ⁷ Michael Walzer, Arguing about War, New Haven, Yale University Press, 2004, p. 51

עם קרבנות הטרור נמנים לא רק ההרוגים והפצועים, אלא גם ערכי היסוד של החברה החופשית: אמון, ביטחון, חירות אזרחית, נכונותן של מדינות לפתוח את שעריהן בפני מבקשי מקלט, הביטחון המזמין של מקומות ציבוריים. הטרור שמניעיו דתיים מחלל את הדת עצמה ומבזה אותה. זהו חילול שם אלוהים, וחילול החיים הטבועים בצלמו. האיסלאם, כמוהו כיהדות, מחשיב נפש אחת לעולם מלא. ההתאבדות והרצח אסורים בדתות האברהמיות. היהדות, הנצרות והאיסלאם מכירות שלושתן את תופעת מות־הקדושים — אך מות קדושים פירושו נכונות למות למען אמונתך, לא להרוג למענה.⁸

footnotes: ⁸ ״האם דתנו מצדדת ברעיון ההתאבדות? האם מותר למוסלמי לפוצץ את עצמו בין אנשים אחרים משום שהם אויבים? מקורותינו הקדושים ראו בכך חטא מן הגדולים שבחטאים. במשך 1,400 שנה, כל הספרות [ההלכתית] בעניין הג׳יהאד לא התירה פגיעה בנשים ובילדים חפים מפשע. יתרה מכך, אפילו אם האויב חילל את כל הקדוש והרג נשים וילדים, אסור לענות לו באותו מטבע״ (ד״ר עבד אל־חמיד אל־אנצארי, א־ראיה, קטר, 25 ביולי 2005).

הטרור איננו אמצעי ניתן להצדקה למטרה ניתנת להבנה, כי בנק המטרות שלו תמיד נכנס למשיכת־יתר. הטרוריסטים תמיד פונים לבסוף נגד בני־עמם. שוב וולצר: ״מטרת הטרוריסטים היא שלטון, והרצח הוא השיטה. יש להם מנגנון פרטי של משטרה חשאית, יחידות חיסול והעלמת מתנגדים. הם מתחילים ברצח או בהפחדה של החברים העומדים בדרכם, וממשיכים, אם עולה בידם, לעשות זאת בקרב האנשים שהם מתיימרים לייצג. אם הטרוריסטים מצליחים להגיע לשלטון, הם שולטים בעריצות, ובני־עמם משלמים בעל כורחם את מחיר השלטון הזה״.⁹ שום קו היוצא מתחנת הטרור אינו מגיע לתחנת החברה החופשית.

footnotes: ⁹ וולצר, מתווכחים על המלחמה, עמ׳ 65.

הטרור גם איננו קול זעקתו של החלש. לחלשים יש כלי נשק אחרים. הם יודעים שהצדק נמצא לצדם. על כן השתמשו הנביאים לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח ובמילים. על כן העדיפו גנדי ומרטין לותר קינג לנקוט מרי אזרחי לא אלים, ביודעם שהוא ידבר אל מצפונו של העולם, לא אל פחדיו. צרכים אמיתיים אינם זקוקים לטרור כדי שקולם יישמע.

הפגיעה המכוונת בחפים מפשע היא אמצעי רע למטרה רעה: להגיע לפתרון התוקף את אנושיותם ואת שלמות גופם ונפשם של אלה שאנו מתנגדים להם. לתת לזה צידוק דתי הרי זה לחלל את שם אלוהי אברהם שהוא אלוהי החיים. רוע אלטרואיסטי הוא עדיין רוע, וכל האדיקות שבעולם לא תטהר אותו. אלוהי אברהם הוא הכוח המציל את חסרי הכוח, האל המאיר פניו למי שחשך עליו עולמו: לעני ולגלמוד, לזָנוּח ולגר. אלוהים שומע את זעקתם של אלה שאינם נשמעים, וכך, אם אנו הולכים בדרכיו, שומעים אותן גם אנו.

הגיע הזמן שהיהודים, הנוצרים והמוסלמים יאמרו מה שלא ידעו לומר בעבר: כולנו ילדי אברהם. ובין שאנחנו יצחק או ישמעאל, יעקב או עשו, לאה או רחל, יוסף או אחיו, אנחנו יקרים בעיני ה׳. אנחנו מבורכים. וברכתנו אינה צריכה לעלות בקללה למישהו אחר. אהבתו של אלוהים איננה פועלת על פי החוקים הללו. אלוהים קורא היום לנו, יהודים, נוצרים ומוסלמים, להשתחרר מהשנאה ומההטפה לשנאה, ולחיות סוף סוף כאחים ואחיות — נאמנים לאמונתנו וקשובים לברכה שניתנה לאחרים בלי קשר לאמונתם, ומכבדים את שם אלוהים מתוך כיבוד צלם דמות תבניתו, האדם.