חושך לא יגרש חושך: רק אור יעשה זאת. שנאה לא תגרש שנאה: רק אהבה מסוגלת לכך. שנאה מכפילה שנאה, אלימות מכפילה אלימות, ונוקשות מכפילה נוקשות. (מרטין לותר קינג¹.)

footnotes: ¹ Martin Luther King, Strength to Love, New York, Harper and Row, 1963

אני משער שאחת הסיבות לכך שאנשים דבקים בשנאותיהם בעקשנות כה רבה היא שהם מרגישים שכאשר השנאה תעבור הם ייאלצו להתמודד עם כאב. (ג׳יימס ארתור בולדווין)

כדי להיות חופשיים עלינו להשתחרר מהשנאה.

יש בתנ״ך פסוק יוצא דופן, כה קצר שאולי לא הבחנתם בו, אך ייתכן שטמונה בו האמת החשובה ביותר למאה העשרים ואחת. כדי להבין את ייחודו ואת טעמו, יש להבין באיזו נקודה בחיים עומד האיש שאומר אותו, משה. משה השלים ארבעים שנות הנהגה של בני־ישראל. הוא הוביל אותם החוצה ממצרים, בית העבדים, חצה אִתם את הים והלך בראשם במדבר אל הארץ המובטחת. ה׳ הודיע לו שהוא לא יעבור את הירדן ולא ייכנס לארץ. הוא ימות מחוצה לה. מנגד יראה את הארץ ושמה לא יבוא.

משה מבין זאת. הדבר עתיד להיות כלל גדול ביהדות: ״לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן־חורין להיבטל ממנה״. ואם המלאכה המדוברת היא שינוי חברתי, אפילו גדולי המנהיגים לא יזכו לראות את חלומם מתגשם בימי חייהם. לכל אחד מאתנו יש יַרדן שהוא לא יזכה לחצות. ומשאנו יודעים זאת, דבר אחד נעשה חשוב יותר מכל האחרים: להשאיר הוראות לאלה שיבואו אחרינו, כי הם שימשיכו את העבודה. כאן עלינו להיות ברורים. ממוקדים. בעלי חזון.

וזאת עשה משה. הוא בילה את החודש האחרון בחייו בנשיאת נאומים לאומה — נאומים שמעטים בהיסטוריה הנאומים הספוגים כמותם בחזון. הם בידינו כיום, בְּספר דברים. בספר הזה נמצאת המצווה הגדולה המגדירה את היהדות כדת של אהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (דברים ו׳, ה). נכללת בו המצווה הבין־אישית החשובה ביותר: ״וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (דברים י׳, יט). המילה אהבה נמצאת בו יותר מבכל יתר החומשים.

אין זה מפתיע. משה דיבר על אהבה גם קודם לכן — והדוגמה הידועה מכולן היא מצוות ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא י״ט, יח). המונותיאיזם האברהמי הוא שיטת המוסר הראשונה המתבססת לא רק על צדק ועל הדדיות — נהג באחרים כפי שהיית רוצה שינהגו הם בך — אלא גם על אהבה. המפתיע הוא דווקא מה שאומר ספר דברים על שנאה — והנה הגענו לפסוק היוצא דופן שלנו:

לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. (דברים כ״ג, ח)

זוהי מצווה הנוגדת את האינטואיציה. המצרים, כזכור, העבידו את בני־ישראל בפרך. הם אימצו מדיניות של רצח־עם אטי, בדמות הריגת כל הבן היילוֹד לבני־ישראל. משה הפציר בפרעה שוב ושוב לשלח את עמו, ופרעה הקשה את לבו וסירב. משה ידע שהפרק הזה בתולדות ישראל, העבדות במצרים, אינו יד המקרה ואינו תאונה היסטורית. הוא בית היוצר של האומה, חווייתה המעצבת. בני־ישראל נצטוו לזכור את שעבוד מצרים עד עולם, להחיותו אחת לשנה בפסח, לאכול את לחם העוני ואת עשבי המרורים. כל אלה, לכאורה, הם סיבות טובות לתעב את המצרים, או לכל הפחות לזכור אותם מתוך טינה, התמרמרות, איבה וכאב. מדוע אפוא אומר משה לעשות את ההפך?

מדוע נצטווינו שלא לתעב את המצרים, מפני שגֵרים היינו בארצם?

כי כדי להיות חופשי, צריך להשתחרר מהשנאה. זהו המסר של משה. לו המשיכו בני־ישראל לשנוא את אויביהם מתמול, משה אמנם היה מוציא את בני־ישראל ממצרים אך לא היה מוציא את מצרים מבני־ישראל. בתודעתם, הם עדיין היו שם, עבדי עֲבָרָם, אסירי זיכרונותיהם. הם עדיין היו לכודים בשלשלאות — לא שלשלאות מתכת, כי אם שלשלאות הנפש. ושלשלאות הנפש הן לעתים הגרועות שבשלשלאות.

ערוץ הטלוויזיה בבעלות סעודית ״איקראא״ שידר ב־7 במאי 2002 ריאיון הקולע אל לב עניינו של פרק זה. בתכנית ״מגזין האישה המוסלמית״ ראיינה המגישה דועה עאמר ילדה קטנה:

עאמר: איך קוראים לך? ילדה: בסמאללה. עאמר: בסמאללה, בת כמה את? ילדה: שלוש וחצי. עאמר: את מוסלמית? ילדה: כן. עאמר: בסמאללה, את מכירה את היהודים? ילדה: כן. עאמר: את אוהבת אותם? ילדה: לא. עאמר: למה את לא אוהבת אותם? ילדה: כי... עאמר: כי הם מה? ילדה: הם קופים וחזירים. עאמר: כי הם קופים וחזירים. מי אמר שהם קופים וחזירים? ילדה: אללה. עאמר: איפה הוא אמר את זה? ילדה: בקוראן. עאמר: בסמאללה, ישתבח שם אללה. אללה יברך אותה. היא הילדה הכי מאמינה שיכולה להיות. יברך אללה אותה ואת אביה ואת אמה. הדור הבא שלנו חייב להיות מוסלמי אמיתי. חובתנו לחנך את בני הדור הבא עכשיו, כשהם עוד ילדים, וכך הם יהיו מוסלמים אמיתיים.

הריאיון עורר סערה. ובכל זאת, כפי שראינו בפרק ד, עולם האיסלאם הפוליטי הרדיקלי שטוף בשנאה, ויותר מכול בשנאה אנטישמית. ניתנת האמת להיאמר, הרהוטים שבכותבים המותחים ביקורת על תופעה זו הם מוסלמים בעצמם, לעתים קרובות נשים. הם יודעים שמשהו פה רקוב מיסודו. הם יודעים שהתופעה הזאת הרסנית לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. הם גם יודעים כי אין זה קולו המסורתי של האיסלאם. כפי שהראינו בבירור בפרק ד, אף כי יש בקוראן התבטאויות שליליות כלפי היהודים, האנטישמיות במובנה המוכר היא תופעה בת המאות התשע־עשרה והעשרים שהגיעה למזרח התיכון על כנפי עלילות הדם והפרוטוקולים של זקני ציון.

הדת מובילה לאלימות כשהיא מקדשת את השנאה. זוהי הטרגדיה שניחתה על הכנסייה במאה הרביעית לספירה. נדרשו שש מאות שנה עד שהשנאה הדתית הנוצרית היתרגמה לאלימות רבתי, אך התפתחות זו הייתה בלתי־נמנעת. מרגע שתרבות מכניסה את השנאה אל היכל קודשה, השנאה תישאר שם: רדומה, אך חיה ובעלת פוטנציאל קטלני. הנוצרים הרגו לא רק יהודים. הם הרגו מוסלמים, כופרים, מכשפות ובני־כתות — בשם דת האהבה ולכבוד תפארת אלוהיה. אבל הנצרות השתנתה, במידה רבה מפני שהאפיפיור יוחנן השלושה־עשר ויורשיו ידעו שעליה להשתנות. כיום, מוקד הרעש של השנאה הוא האיסלאם הרדיקלי והניאו־מסורתני. זה עצוב, מפני שהאיסלאם היה חסין לנגיף הזה זמן כה רב.

אי־אפשר ליצור חברה חופשית על בסיס שנאה. תרעומת, זעם, השפלה, תחושת קרבנוּת ועוול, התשוקה להחזיר כבוד אבוד על ידי פגיעה באלה שהיו רודפיך — כל הרגשות הללו, המונחלים בזמננו באמצעות זרם בלתי־פוסק של סרטוני עריפות ראשים ורציחות המוניות, הם חממת דגירה לשלילת חופש. משה לימד את בני־עמו את זאת: חייבים לחיות עִם העבר, אבל לא בתוך העבר. מי שאחוז בידי הכעס שלו על משעבדיו לשעבר הוא שבוי במלוא מובן המילה. מי שנותן לאויביו להגדיר את זהותו איננו אדם חופשי.²

footnotes: ² כאן טמונה הבעייתיות בחיבורו של הפילוסוף ז׳אן פול סארטר ״הרהורים בשאלה היהודית״. ספרון זה, שנכתב בשלהי ימי השואה והופיע בשנת 1946, הוא לכאורה מתקפה נגד האנטישמיות. התזה המרכזית של סארטר היא שהיהודים אינם יוצרים את האנטישמיות, אלא האנטישמיות יוצרת את היהודים. ליהודים, הוא אומר, אין שום דבר במשותף, לבד מהיותם מטרתה של שנאת היהודים. לכן, להיות יהודי משמעו לקרוא תיגר על השנאה הזאת. במונחי תורתו של סארטר, הקיום היהודי הוא אפוא ״לא אותנטי״. אדם אותנטי, על פי הוגה זה, הוא זה שחי בדרך שבחר בה בעצמו, בלי שמישהו הכריח אותו. אלא שזוהי צורת הקיום היחידה שסארטר ייחס ליהודים: הם קיימים כי אחרים שונאים אותם. ראה מה רב כוחה של האנטישמיות, שאפילו הוגה כסארטר הנחוש בדעתו להילחם בה, בעצם ממציא אותה מחדש.

למדתי זאת מניצולי השואה. התוודעתי אליהם כשנעשיתי רב, והם היו לאחד ממקורות ההשראה הגדולים בחיי. תחילה קשה היה לי להבין איך הם שרדו בכלל, ואיך חיו לאחר מכן עם משא הזיכרון והידיעה, המראות והמוראות. רבים מהם איבדו את כל משפחתם. העולם שגדלו בו נגדע ונעלם. הם נאלצו להתחיל מחדש כזרים בארץ נכרייה.

ובכל זאת הם היו ועודם מן האנשים מאַשרי־החיים ביותר שפגשתי. יותר מכול הופתעתי לראות שהם חיו בלי תרעומת. הם לא חיפשו נקמה. הם לא שנאו. הם דאגו יותר מכל יתר מכריי כאשר אנשים נטבחו בבוסניה, ברואנדה, בקוסובו ובסודאן. הכאב שלהם חידד את רגישותם לכאבם של אחרים. בגיל מאוחר החלו לספר את סיפוריהם, בייחוד לצעירים. הם נהגו לבקר בבתי ספר. לפעמים באתי אתם. הם דיברו על מה שקרה ועל סיפור ההישרדות שלהם. אבל המסר הבסיסי שלהם לא נגע כלל לעבר. הם רצו שהצעירים ידעו כמה יקר הוא החופש וכמה שביר; שידעו כי נס הוא שיש להם לחם לאכול, חלונות לפתוח, שערים לצאת ולבוא בהם, עתיד לצַפות לו. הם דיברו על סובלנות ועל חשיבותה של הדאגה לאנשים אחרים, שונים מאתנו. לעולם אל תראו את החופש כמובן מאליו — זה היה המסר שלהם. עִבדו למענו, הילחמו למענו, התייצבו לצד מי שהחופש שלו מאוים ובפרט לצד מיעוטים, ולעולם אל תפתחו את דלתכם לשנאה, גם כאשר אחרים עושים כך.

איך, תהיתי, הם תיעלו את הכאב שוודאי רדף אותם לילה לילה, ואשר גרם לרבים, ביניהם פרימו לוי, להתאבד — לעתים שנים רבות לאחר השואה? לבסוף תפסתי את התשובה. במשך עשורים שלמים הם לא דיברו על העבר, אפילו לא עם בני־זוגם, אפילו לא עם ילדיהם. הם התמקדו אך ורק בעתיד. הם למדו את השפה ואת התרבות של ביתם החדש. הם עבדו ובנו קריירה. הם התחתנו והולידו. רק כשהרגישו שעתידם בטוח לחלוטין, כעבור ארבעים-חמישים שנה, הרשו לעצמו לחזור לאחור ולזכור את העבר. וזה הדבר שלמדתי מהניצולים. תחילה עליך לבנות את העתיד, ורק אז תוכל לחזור אל העבר בלי להיעשות אסירו.

זה הרעיון של סיפור אשת לוט (בראשית י״ט, יז–כו). המלאכים באים להורות ללוט ולמשפחתו לעזוב את סדום בטרם תיהפך. לוט מהסס, מתחמק, אבל בסוף הם עוזבים. ״אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ״, מזהירים המלאכים, אך אשת לוט מביטה לאחור, ונעשית לנציב מלח. בילדותי חשבתי שזה סיפור טיפשי, אך בבגרותי חשתי בעוצמתו. אם תביטו אחורה אל העבָר הכאוּב, לא תוכלו להמשיך הלאה. דמעותיכם המלוחות תשַתקנה אתכם. תהפכו לנציב מלח.

האנשים שמשה נאם בפניהם לא היו ניצולים, אבל הם היו בני־ניצולים. הוריהם חיו את הטרגדיה המשותפת הראשונה של עם ישראל. חיוני היה שילמדו להתמקד בעתיד; לא להביט אחורה בזעם או בכאב אלא להשתמש בעבר באופן בונה, יצירתי. התורה מציינת פעם אחר פעם את יציאת מצרים ואת צו הַזכירה: ״וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (דברים ט״ו, טו). אך לעולם אין הדבר מובא כסיבה לשנאה, לנקמנות ולנטירה. תמיד הוא מופיע כחלק מהגיונה של החברה הצודקת והחומלת שבני־ישראל מצווים ליצור; משטר אלטרנטיבי, היפוכה של מצרים. אל תשעבדו אחרים, אומר משה; או לפחות, היות שבשלב ההוא בהיסטוריה ביטולה הגמור של העבדות היה דרישה שהבריות לא הוכשרו לעמוד בה — נהגו בעבדיכם בכבוד. אל תטילו עליהם עבודת פרך. תנו להם מנוחה וחופש יום אחד בשבוע. שחררו אותם בשנה השביעית. הכירו בהם כבני־אדם כמוכם, לא כבריות נחותות במהותן. שום אדם אינו נולד לעבדות.

היו נדיבים כלפי העניים. תנו להם לאכול משאריות יבולכם. השאירו להם את פאת השדה. חלקו את ברכתכם עם אחרים. אל תקפחו את פרנסתן של הבריות. מערכת המצוות כולה מעוגנת בחוויית העבדות במצרים, כמו לומר: אתם יודעים בלבבכם כיצד מרגישים אנשים נרדפים; אל תרדפו אחרים. האתיקה המקראית מבוססת על פעולות חוזרות של היפוך תפקידים: העיקרון שהדגמנו לעיל, בפרק ח, מסיפור יוסף. כדי להיות מוסרי גם בתקופות קשות, וגם כלפי זרים, נדרש דבר־מה חזק יותר מההיגיון הקנטיאני ומהסימפתיה נוסח יוּם. אותו ״דבר־מה חזק יותר״ הוא הזיכרון.³, ed., trans., and with an introduction by Lewis A. Coser, Chicago, University of Chicago Press, 1992; Eviatar Zerubavel, Time Maps: Collective Memory and the Social Shape of the Past, Chicago, University of Chicago Press, 2003. על שימוש לרעה בזיכרון בסכסוכים אתניים מודרניים ראה Stuart J. Kaufman, Modern Hatreds: The Symbolic Politics of Ethnic War, New York, Cornell University Press, 2001. בספר שמות ובספר דברים הזיכרון נעשה לכוח מוסרי: לא מכשיר לשימור שנאה, אלא, להפך, מכשיר לכיבוש השנאה, באמצעות הזכירה מהו להיות קרבן שנאה. ״זכור״ — לא לחיות בעבר, אלא למנוע את חזרתו.

footnotes: ³ על הזיכרון ראה יוסף חיים ירושלמי, זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, מאנגלית: שמואל שביב, תל אביב: עם עובד, 1988; Maurice Halbwachs, On Collective Memory

״הדרשה על ההר״ בברית החדשה אומרת לנו לאהוב את שונאינו. זהו רעיון יפה להפליא, אך הוא אינו קל. משה רבנו מציע פתרון מציאותי יותר. לעזור לשונאינו. אינך צריך לאהוב את שונאך, אבל עליך לתת לו יד — ״לעזוב עמו״, כלשון המצווה בספר שמות:

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ; עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. (שמות כ״ג, ה)

הרעיון שמאחורי מצווה זו פשוט: גם שונאך הוא אדם. יש לו בעיה. ונוסף על כך, גם חמורו סובל. האיבה אולי מפרידה ביניכם, אבל דבר עמוק ממנה מחבר אתכם: ברית הסולידריות. הכאב, העצב והקושי עומדים מעל להבדלים בינינו. חֶברה ראויה היא חברה שבה איבה בין־אישית אינה מונעת מן הצדדים להושיט זה לזה עזרה בעת צרה. אם ראית אדם בצרה, פעל. אל תעצור לשאול אם הוא אויב או ידיד. עשֵה מה שעשָה משה כשראה רועים מתעמרים בבנות יתרו, מה שעשה אברהם כשהתפלל למען התושבים בערי הכיכר.

חכמינו עמדו על כך שבספר דברים (כ״ב, ד) מופיעה מצווה דומה, אך היא אמורה בידיד, לא באויב: ״לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״. הגמרא פוסקת כי במקרה של דילמה, כאשר אדם נתקל בשני חמורים הרובצים תחת משאם, האחד של אוהבו והאחד של שונאו, יתחיל בשונא ״כדי לכוף את יצרו״.⁴ צרתו של האוהב עשויה להיות כצרתו של השונא או אף גדולה ממנה, אך בצרת השונא יש ממד נוסף: אתגר ההתגברות על הניכור, על הריחוק ועל הרצון הרע. על כן השונא קודם. נוקבים אף יותר הם תרגומי חז״ל לארמית. לציווי ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ נותנים התרגומים ממד רגשי. אונקלוס כותב (בתרגום חוזר לעברית), ״עזוב תעזוב מה שבלבך עליו, ופרוק עמו״; ויונתן בן עוזיאל מפורש אף יותר: ״עזוב תעזוב באותה שעה את השנאה שבלבך עליו, ופרוק וטען עמו״.

footnotes: ⁴ תלמוד בבלי, בבא מציעא לב ע״ב.

כוחו של דין זה נעוץ בכך שאיננו אוטופי. הוא אינו מצייר לו עולם בלי שְׂנָאות. שונאך עדיין יכול להיות שונאך. עד אחרית הימים ימשיכו אנשים לריב על אדמה, על כסף ועל כוח. אבל זרים עדיין יכולים להיות זה לזה לעזר. במתקפת 11 בספטמבר, במרכז הסחר העולמי בניו־יורק, חסיד יהודי הציל מוסלמי שהיה שרוי בתפילה. בפיגוע במרכול הכשר בפריז בינואר 2015, עובד מוסלמי הציל עשרים לקוחות יהודים בהַסתירוֹ אותם בחדר הקירור. בשעת חירום לא עוצרים לשאול אם האדם הזקוק להצלה הוא ״משלנו״. כך הדבר כאשר שעת החירום מוציאה מאתנו את המיטב שבנו; כי יש ששעות חירום מוציאות מהאדם דווקא את הגרועים ביצריו.

מעל הכול: לעולם אל תשאפו לנקם. אל תתפתו להאמין שאפשר במעשה של נקם לתקן את העבר. הנקם לא ירפא את העבר, אלא רק ינציח אותו.

יש במקרא יסוד שמרבים לשגות בהבנתו. המקרא מדבר לא פעם על נקמה אלוהית. מזמורי תהלים מפללים לה. איך זה קורה בדת המסורה לאהבה ולסליחה, ואשר עיניה נשואות אל העתיד? אחד האנשים שפענחו את התעלומה הוא התיאולוג איש אוניברסיטת ייל מירוסלב וולף, יליד קרואטיה שחווה על בשרו את המלחמות האתניות האיומות ביוגוסלביה לשעבר. חוויות אלו עיצבו את ספרו האמיץ על פיוס, הדרה וקבלה.⁵.

footnotes: ⁵ Miroslav Volf, Exclusion and Embrace: A Theological Exploration of Identity, Otherness, and Reconciliation, Nashville, Abingdon Press, 1996

בסיומם של כשלוש מאות עמודים שעסקו בצורך להיפתח אל האחר, הוא משמיע הערה לגמרי בלתי־צפויה. הוא מדבר על ״הזיקה ההדוקה בין אי־אלימות אנושית ובין אישורו של הנקם האלוהי״. התזה שלו, ששותף לה המלומד היהודי הנרי נפתלי אטלן,⁶. גורסת כי האמונה שאלוהים ינקום במחוללי עוולות גורמת למאמין שלא ינקום בכוחות עצמו. לא כל עוול, ובוודאי לא כל מה שנתפס כעוול, יכול להיפתר בידי אדם. הניסיון לעשות זאת מחולל עוד אלימות ועוד מעשים הנתפסים כעוול. ״בעמידתה העיקשת על הפער המהותי בין אלוהים ובין מה שאינו אלוהים, קובעת המסורת המקראית כי יש דברים שרק לאלוהים מותר לעשות״.

footnotes: ⁶ Henri Atlan, “Founding Violence and Divine Referent”, in Paul Dumouchel (ed.), Violence and Truth: On the Work of René Girard, Stanford, Stanford University Press, 1988, pp. 198–208

זה פשר הביטוי משירת האזינו, בפי הקב״ה, ״לִי נָקָם וְשִׁלֵּם״ (דברים ל״ב, לה). איננו יכולים לבטל את העבר, וגם לא לרפא את כל פצעיו. אם הרגת את אויבך, לא החזרת את חברך לחיים. כן, חובתנו לתקן עוולות עבר, להתנצל, לכפר, להכיר בתחושות סבל ושכול של אחרים. אבל בהיסטוריה אין צדק מושלם, אלא לכל היותר קירוב גס שלו, והוא אשר צריך להיעשות. את היתר נשאיר לאלוהים.

התורה אוסרת לנקום ולנטור. הרמב״ם מסביר:

אלא ימחה הדבר מליבו ולא ייטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מליבו כלל ולא יזכרנו; וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני־אדם זה עם זה.⁷

footnotes: ⁷ משנה תורה, הלכות דעות ז, ח.

זוהי המסקנה מן האמונה בצדק אלוהי. אם הנקם שייך לאלוהים, הוא איננו שייך לנו.

יש קשר בין המונותיאיזם ובין ההשתחררות מהשנאה. אני רוצה להבהיר כאן רעיון שרמזתי לו בקצרה בפרק על דואליזם. תרבויות שונות יוצרות טיפוסי אישיות שונים. אין זאת מפני שאישיות היא עניין של אתניות; זו תפיסה גזענית שפשוט אינה נכונה. האדם הוא חיה יוצרת תרבות, ואופן הפעולה שלנו, ואפילו אופן ההרגשה, תלויים במידה לא מעטה במבני תודעה שהטמיעה בנו סביבתנו ובהרגלי־לב שלמדנו בילדותנו. דתות הן מוסדות מעצבי תרבות, ויש בהן לא רק תיאולוגיה אלא גם אנתרופולוגיה. אמונותינו באשר לאלוהים משפיעות על אמונותינו באשר לעצמנו.⁸

footnotes: ⁸ ראה על כך בפרק ״המחשבה המונותיאיסטית״ בספרִי לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2010, עמ׳ 213–229.

המונותיאיזם מַפנים את העימות, בעוד המיתוס מחצין אותו. המלומד הישועי ג׳ק מיילס כתב על ההבדל בין אדיפוס להמלט, וציין כי הכוחות שאדיפוס מתמודד אתם — הגורל, האורקל מדלפי, הסוף הכתוב מראש — אין להם דבר עם מחשבותיו, כוונותיו ובחירותיו. כולם נמצאים מחוצה לו. הקרב של המלט, לעומת זאת, הוא פנימי; זהו קונפליקט בתוך דמותו של המלט, בין ״אֹדֶם הַטִּבְעִי שֶׁל עֹז הַהַחְלָטָה״ ובין ״חִוְרוֹנָם שֶׁל הִרְהוּרֵי הַלֵּב״.⁹ כשם שהמלחמות הבֵּין־אלוהיות במיתוס הפכו במונותיאיזם לקונפליקטים פנימיים בתודעתו של האל האחד, כך גם הדרמה האנושית עברה משדה הקרב אל התודעה, אל הנפש. כשיעקב מסוגל להיאבק עם המלאך, הוא כבר אינו צריך להיאבק בעשָו. התנ״ך, ובעצם היהדות כולה, הוא סיפורו של מאבק פנימי. הדבר מוציא מכלל חשבון, באופן עקרוני ואפריורי, את החלופה הפסיכולוגית האומרת ״זו אשמתו של מישהו אחר״.

footnotes: ⁹ ג׳ק מיילס, אלוהים: ביוגרפיה, מאנגלית: רן הכהן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ׳ 395. המובאה, המופיעה גם שם, היא מתוך המונולוג ״להיות או לא להיות״ בהמלט מאת ויליאם שייקספיר, על פי תרגומו של אברהם שלונסקי.

זה ההבדל האמיתי בין המונותיאיזם לדואליזם. כשדברים רעים קורים לאדם (או לקבוצה), הוא יכול לשאול ״מי עשה לי את זה?״ אך הוא יכול גם לשאול ״היות שקרה מה שקרה, מה עליי לעשות עכשיו?״ השאלה הראשונה היא זו ששואל הדואליסט; השנייה היא תגובתו של מונותיאיסט עקבי. כה שונות הן שתי השאלות, עד שהן מחוללות שני אופנים של הוויה: הראשונה יוצרת תרבות אישום, והשנייה תרבות של תשובה. הראשונה מתמקדת בגורם החיצוני; השנייה — בתגובה הפנימית. האישום מביט אל העבר, התשובה אל העתיד. האישום סביל, התשובה פעילה. תרבות תשובה מושתתת על עקרון האחריות. אם קורים לנו דברים רעים, עלינו מוטלת המלאכה לתקנם. כאשר תרבות מגיבה כך לאסון, היא מטעינה את אנושיותה בשֶׂגב.

זהו, בעצם, הקול הנבואי. כאשר ניחתות מכות על בני־ישראל הם אומרים — זה קורה כי אנחנו, העם, חטאנו. חיללנו את הברית, בגדנו באמונו של אלוהים. לעולם לא מואשם מישהו אחר בצרות של ישראל. משום כך היהדות היא דת של אשמה, תשובה וכפרה, המתאפשרות בזכות מחילה אלוהית. תרבות של תשובה אומרת, ״אלוהיי, אינני מאשים איש מלבדי. סלח לי. קבל את לבי השבור. ותן לי את הכוח להשתנות״. עוצמתה הייחודית טמונה בכך שהתשובה גוברת על האֶנטרופיה, אותו חוק הקובע שכל המערכות מאבדות אנרגיה עם הזמן. התשובה משמרת אנרגיה בהפיכת כל הייסורים לדחף להשתפר בעתיד. היא שומרת את מאמיניה מפני מה ששייקספיר כּינה ״בִּזְבּוּז הָרוּחַ בְּקָלוֹן מַצְמִית״.¹¹

footnotes: ¹¹ שורת הפתיחה של סונטה 129 מאת ויליאם שייקספיר, בתרגומו של ש'; שלום, בתוך שייקספיר, סונטות, מאנגלית: ש' שלום, ירושלים: מוסד ביאליק, 1990.

היא יוצרת אנשים מדהימים בחוסנם ובנחישותם, כגון ויקטור פראנקל המנוח שגילה כי אפילו באושוויץ הוא יכול לגייס תחושה של חופש ושל כבוד־אדם.¹¹ הכפרה היא התגלמות־השיא של החופש, מפני שהיא מצרפת יחדיו את שתי הפעולות הרוחניות שבכוחן לשבור את אגרוף הברזל של העבר: התשובה והמחילה. התשובה היא עדות ליכולתנו להשתנות. המחילה היא ביטוי לסירובנו להיות אסיריו של הרצון הרע. הכפרה היא המקום שהחופש האלוהי והחופש האנושי נפגשים בו ויוצרים התחלה חדשה. היא המעשה המביס את הטרגדיה בשמה של התקווה.

footnotes: ¹¹ ויקטור פראנקל, מבוא ללוגותיראפיה — האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האכסיסטנציאליזם, מגרמנית: חיים איזק, תל אביב: דביר, 1971.

הדואליזם יוצר תרבויות אישום. הוא אומר, ״זה לא אנחנו, וזה לא אלוהים, אז זה בהכרח הם״. מגפת דֶבר, מותו של ילד, מפּלה במלחמה, משבר כלכלי, השפעתו המבלבלת של השינוי עצמו — כל אלה הם מעשה מכוון של רצון זדוני, של ישות מרושעת, של קשר שטני שעצם אי־היכולת להוכיחו היא ההוכחה לקיומו החשאי המתעתע.

אין צורך להיות אדם רע כדי לחשוב בדרך זו — אך תוצאת צורת החשיבה הזאת היא רוע אלטרואיסטי, והרוע הזה מתחיל כשאנשים רואים את עצמם, את מדינתם ואת עמם כקרבנות פשע שעשו אחרים. מתוך כך הם מגיעים למסקנה שאפשר להרוג את האחרים הללו בלי נקיפות מצפון. הרצח נעשה פעולה מוסרית. הרוצח מגן על בני־עמו, נוקם את נקמת השפלתם, משחרר את העולם ממגפה ועוזר לכונן את ניצחון הטוב, האמת והצדק. היות שלא כולם מבינים זאת, יש צורך בחינוך מתמשך לשנאה, באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, האינטרנט, הרשתות החברתיות, בתי הספר והמשפחות, כך שאפילו ילדה בת שלוש וחצי תדע מיהם אויביה ותלמד לחשוד בהם ולהתיירא מהם, ויום אחד תפוצץ עליהם את עצמה ותקנה לה מקום בגן עדן, או תעודד את ילדיה לעשות זאת. הדואליזם הוא תמיד בעל פוטנציאל ג׳נוסיידי, וכדי להימנע מן הצורך להודות בכך צריך הדואליסט תמיד להאשים את אויביו בביצוע ג׳נוסייד.

זה מדאיג. זה גם מחולל הרס עצמי. כשאנו מגדירים את עצמנו כקרבנות, אנו בעצם מצמצמים את בסיס האנושיות שלנו. ההגדרה הזאת מלמדת אותנו לראות את עצמנו כאובייקטים, לא כסובייקטים; כאלה שעושים להם, לא אלה שעושים; כסבילים, לא כפעילים. ההאשמה נועלת את השער בפני האחריות. הקרבן, המייחס את מצבו לאחרים, ממקם את הגורם השולט בחייו מחוץ לעצמו, וכך מכריז על עצמו שהוא חסר יכולת להשתחרר מהמלכודת שבנה לעצמו. היות שהוא מייחס תופעה אמיתית (כאב, עוני, בערות, מחלה) לגורם בדיוני, הוא מגלה שגם לאחר שרצח את ה״גורם״ התופעה נשארה. לנוכח זאת, הוא מכפיל את מאמצי הרצח שלו נגד ה״גורם״ המדומה. תרבויות של אישום מנציחות כל מצב שהן מוחות נגדו.

הדבר היה נכון גם אילו הגיעו אנשים לדואליזם מתוך מסע אישי להבנת העולם. אך אין זה מקרה שכיח. הדואליזם הוא תופעה תרבותית שעריצים מתכננים כדי לתמרן את נתיניהם כך שיהיו אמצעים ולא מטרות. מי שיכול ללמד ציבור לשנוא, יכול לגרום לו לעשות כל מה שהוא רוצה. הציבור לא יפנה נגדו, כי כל זעמו מופנה כלפי חוץ. זהו, כפי שראינו, תפקידו הקלאסי של השעיר לעזאזל.

בדרך זו הצליחו המשטרים החילוניים־לאומניים שמהומות ״האביב הערבי״ הופנו נגדם לשרוד זמן כה רב אף שבארצותיהם שררו דיכוי, שחיתות, קיפאון כלכלי ותת־הישגיות חינוכית. הם עשו זאת באמצעות שימוש מניפולטיבי באנטישמיות. זו התמקדה בדרך כלל במדינת ישראל, אך התבססה על קטעים מן הקוראן והחדית שנכתבו יותר מאלף שנים לפני שהמדינה הייתה קיימת. למרבה האירוניה, התנועות האיסלאמיסטיות שהתגבשו כאופוזיציה למשטרים החילוניים הללו משתמשות באותה אנטישמיות עצמה ואף ביתר ארסיות, ועל ידי כך תנצַחְנה את הקיפאון, השחיתות, האכזריות והתת־הישגיות שהן מחו נגדם.

לפני כמה שנים ישבתי במחלקה לטיפול נמרץ למרגלות מיטתו של צעיר שאך זה ניצל ממוות. הצעיר, בחור ישיבה בן עשרים מצפון אנגליה, ישב באוטובוס בלונדון ולמד מתוך כרך תלמוד, ומחבל התנפל עליו ודקר אותו עשרים ושתיים פעם. כשהתוקף נעצר הוא אמר לשוטרים: ״ישראל היא רוצחת... לכן דקרתי אותו״.¹². התקפה ללא התגרות מוקדמת נגד תלמיד חף מפשע, אפילו לא ישראלי ולא ציוני, פשוט יהודי — מתורצת כהגנה עצמית.

footnotes: ¹² Phyllis Chesler, The New Anti-Semitism: The Current Crisis and What We Must Do About It, San Francisco, Jossey-Bass, 2003, p. 105

שנאה ותרבות אישום כרוכות זו בזו מפני ששתיהן אסטרטגיות של הכחשה: ״זה לא הייתי אני, אלה היו הם, פעלתי מתוך הגנה עצמית, אני הקרבן ולא התוקפן״. רצח חפים מפשע הופך כך למעשה קדוש. קרבנות אכן זקוקים לעזרתנו; אבל הם זקוקים לה כדי לשקם את חופש הבחירה שלהם. אחריות של אדם לגורלו איננה לוקסוס אלא כורח מוסרי. בנו תחילה את עתידכם — וכך תגאלו את עברכם.

החופש כרוך בהשתחררות מהשנאה, מפני ששנאה היא הכחשת החופש. את זאת לימד משה עֶרב הכניסה לארץ. אל תשנאו את רודפיכם משכבר. לִמדו מהניסיון הרע איך לבנות חברה שאין בה רדיפה. את זאת לימדוני ניצולי השואה: הבט קדימה, לא לאחור. בנֵה חיים, משפחה, עתיד, תקווה. השנאה משעבדת אותנו; לפיכך יש להיפטר ממנה. במקום לצאת למלחמה בבני־החושך, דאגו שאתם וילדיכם תהיו מקורות אור.