א״ר אלעאי. בתנחומא וארא ושמ״ר פ״י ותדב״א פ״ז הגי׳ ר׳ עקיבא אומר צפרדע אחת היתה והיו המצרים מכין אותה ומתזת צפרדעים הרבה. ובשו״ט מזמור ע״ח ורש״י עה״ת חסר שם האומר, ועיין בגמרא סנהדרין ס״ז סע״ב, וגם שם הגי׳ ר׳ עקיבא אומר, ובכ״י פ״ב חסר הביאור על הכתוב הזה, ובכ״י פלארענץ כתוב ג״כ א״ר אלעאי, והמאמר שם מוקדם לפני הכתוב ויאמר ה׳ אל משה.

ויש מפרשים. גם רש״י כתב ופשוטו יש לומר שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידית וכן ותהי הכנם.

כמו ששנינו במשנתינו לא יפלה. שבת י״א ע״א. לא יפלה את כליו ע״ש בפירש״י.

רי״ש ולמ״ד משמשין. ר״ל מתחלפים. ודוחק לומר כי פאר הוא כמו פלא ויותר נכון לומר כי תפאר אחריך מתרגמינן לא תפלי בתרך כמו שהביא הערוך בערך פל, אבל לא מפני שהם מתחלפים.

אין חומר פחות מעשרה איפות. לדעתו תמרים ענינו מדה כמו עשרה חמרים (במדבר יא לב), ולדעת המפרשים ענינו צבור.

תוכן אחת להם. ובכ״י פלארענץ תוכן אחת להן, ובקרא כתיב תוכן אחד יהי׳.

ותוכל לומר כי גם החושך ז׳ ימים. עד סוף הפסוק, חסר בכ״י פלארענץ.

שבוע לכל מכה. בסדר עולם פ״ג איתא מכות מצרים י״ב חדשים שנאמר ויפץ העם וגו׳ אימתי דרכו של תבן באייר והם יצאו בניסן לקו המצרים עשר מכות כל י״ב חודש. והגאון הרא״וו בהגהות שלו לס״ע כתב ודל לאו מכות מצרים היה י״ב חודש. שהם התחילו באייר וג׳ חדשים נתעכב משה במדין באותה שנה אלא משעה שנדבר עמו בסנה חושב אותם למכות מצרים, ורש״י כתב שי״ב חודש היו המכות ואינו נראה עכ״ל. ובמס׳ עדיות פ״ב מ״י משפט המצריים י״ב חודש וכתב שם הראב״ד דכתיב לקושש קש לתבן אימתי התבן מצוי שם באייר והם יצאו בניסן, ועיין תנחומא ושמ״ר סוף פ״ט ר׳ יהודה ור׳ נחמיה חד אמר כ״ד ימים היה מתרה בהם וז׳ ימים היתה המכה משמשת בהם, וחד אמנק ז׳ ימים היה מתרה בהם וכ״ד ימים היתה המפה משמשת, לכן לכ״ע הי׳ נמשך כל מכה זמן חדש ימים וא״כ היא כסברת רש״י, ועיין עוד במדבר רבה פי״א ששלשה חדשים נכסה משה מהם, ונמשך זמן תשעה חדשים. וז״ל הראב״ע שמות ט׳ י׳ ובעבור שהמכה הראשונה עמדה ז׳ ימים, לא נלמד ממנה על דרך הפשט שככה עמדה כל מכה, ועוד כי אחרי הכתוב נרדף, וידוע כי מכת הדבר היתה שעה אחת, ומכת החושך ג׳ ימים. על כן אין לנו דרך לדעת באיזו חודש בא משה והחלו המכות, רק אם היתה קבלה ביד חכמינו הקדושים קבלנו ושמענו. עכ״ל.

חסר יו״ד. מובא במנחת שי וז״ל דין לחוד חסר ידד כו׳ ובמדרש לקחטוב חסר יו״ד כתיב כי נחסר מדעת החרטומים כו׳, עכ״ל. וראיתי ברבינו בחיי הביא וז״ל עד עתה הזכיר החרטמים מלא ביו״ד אבל במכה זו של כנים שהזכיר בה ולא יכלו הזכיר החרטמם חסר יו״ד כי בכאן תסרה חכמתם וכשל כחם והודו על כרתם.

והוא שאמרו רז״ל. סנהדרין ס״ז ע״ב, וכ״ה בתנחומא ושמ״ר וילקוט רמז קפ״ג, ומובא בספר והזהיר דף א׳ ע״ב, ורש״י עה״ת הביא ולא יכלו שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה. והרמב״ן הביא פחותה מכעדשה.

כלומר לא זו המכה. עיין ש״ר סוף פ״י כיון שראו החרטומים שלא יכלו להוציא הכניס מיד הכירו המעשים מעשה אלהים ולא מעשה שדים ועוד לא חששו לדמות עצמן למשה להוציא המכות. וגם רש״י עה״ת הביא אצבע אלהים הוא מכה זו אינה ע״י כשפים מאת המקום היא ועיין גם ברש״י סנהדרין שם.

כסימנו של ר׳ יהודה עיין לעיל וארא ז׳ הערה כ׳.

והיינו דתנן. סנהדרין פ״א רע״ב במשנה.

נוי שלקה ושנה. פירש״י שלקה שתי פעווים על שתי עבירות.

ולמה לקו בכנים. בתד״א פ״ז ותנחומא וארא ושמ״ר פ״י ׳ וילקוט רמז קפ״ב בשם תדב״א, ומובא גם בס׳ והזהיר דף א׳ ע״א, איתא למה הביא עליהם כנים, לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים לפיכך הפך הקב״ה את עפר מצרים לכנים עד שלא מצאו עפר שיכבדו. וראיתי בבעל הטורים שהביא ג״כ כמו שהוא לפנינו טעם הכנים לפי שמנעו המצרים את ישראל מלכת במרחצאות ומתוך כך נתמלאו כנים בבגדיהם לפיכך לקו הם בכנים עכ״ל. טו. לעולם. עיין פסחים ד׳ ע״א, יומא כ״ח ע״ב.

דרשו רבותינו בספר השכם. המדרש הזה נקרא ״מדרש השכם״ על שם התחלתו השכם בבוקר ונאבד מאתנו ודברתי אודותיו במבוא. והמאמר שהביא רבינו בשמו נמצא גם בתנחומא וארא עה״כ השכם בבוקר, ובשמ״ר פ״ט עה״כ לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה, וכן מובא ברש״י עה״ת וארא ז׳ ט״ו.

ואעפ״כ ראיה לדבר. בכ״י פלארענץ ואע״פ שאין ראיה לדבר.

ויבא שאול אל גדרות הצאן להסך את רגליו. וכן מובא בכ״י פלארענץ. ובמקרא כתוב ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו. יח. מפרעה התחילו. תנחומא וארא ושמ״ר פי״א. ע׳ מכילתא בא פ״ז בשלח פ״א סוטה ט׳ ע״א תוספתא שם פ״ד.

עבדיך. הוספתי ונמצא לנכון בכ״י פלארענץ.

אלו הכפרים והכרכים. בכ״י פלארענץ אלו הכרכים והכפרים.

חיות רעות כו׳ לפי שהיו אומרים לישראל כו׳. בתנחומא וארא ושמ״ר פי״א ומובא בס׳ והזהיר דף ב׳ ע״ב ערוב למה שהיו המצרים אומרים לישראל צאו והביאו לנו דובים ואריות כדי להיות מצירין בהם, לפיכך הביא עליהן חיות מעורבבות. ועוד איתא בתד״א פ״ז ומובא בילקוט רמז קפ״ב ערוב מפני מה אמרו להן צאו והביאו לנו דובים ואריות והכניסו לבית מלחמתינו ונעשה בהם קניגאות כו׳. פי׳ ביוני צידת חיות מדבריות (יאגד). וברור כי בתנחומא ושמ״ר צ״ל כדי להיות מציידין בהם. וכן יסד הפייטן בסילוק ליום שני של פסח הם הגלום להביא חיות להצדאות. ומה שהביא רבינו חיות רעות באות ונוטלות תינוק וכו׳, הוא מתנחומא בא אות ד׳ ומובא בילקוט רמז קפ״ב בשם התנחומא, ועיין בהראב״ע שכתב מלת ערב. פי׳ חיות רעות מעורבות כמו אריות זאבים ודובים ונמרים. ועיין גם ברשב״ם.

כי על כל מכות. עיין ילקוט רמז קפ״ב בשם מדרש, ובשם תנחומא, ובשם תד״א.

פליאה תהיה בעולם. מפרש והפליתי שהוא חסר אל״ף כמו שהביא הראב״ע ויהי׳ מלשון פלא, וע׳ ת״י ואעביד פלאין ביומא ההוא.

לפי שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהם כאשר דרש ר׳ ישמעאל בת״כ. המדרש הזה נקבע בהתחלת הספרא ומתחיל רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. ורבינו גרס נדרשת בהם. עיין מה שהעיר ידידי הרה״ג מוהר״ר אייזיק הירש ווייס. במסורת התלמוד אות ב׳.

כי לימים רחוקים הוא ניבא וגו׳. הרכיב שני כתובים יחד, הכתוב הראשון יארכו הימים ואבד כל חזון (יחזקאל יב כב) והכתוב השני בן אדם הנה בית ישראל אומרים החזון אשר הוא חוזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא (שם שם כז).

ויקרא פרעה למשה ולאהרן. וכן מובא בכ״י פלארענץ ופ״ב ובקרא כתיב ויקרא פרעה אל משה ולאהרן.

וכן בתלמוד אומר. ביצה כ׳ ע״ב.

ועד שעת השכמה. וכ״ה גם בכ״י פלארענץ אבל בכ״י פ״ב הגי׳ ועד שעת החשיכה.

ותגזר אומר. עי׳ תענית כ״ג ע״א וירושלמי שם פ״ג הי״ב.