Notes and Corrections on Midrash Lekach Tov, Genesis
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
א״ר חנינא בר פפא. ב״ר פס״ה ילקוט רמז קי״ד. ובכ״י פלארענץ הגי׳ א״ר חמא בר חנינא.
א״ר יוסי בר סימון. בב״ר שם הגי׳ א״ר יהודה בר סימון. ובכ״י פלארענץ א״ר יוסי בר חנינא.
אברהם אבינו תבע זקנה. עיין ב״מ פ״ז ע״ב. וסנהדרין ק״ז ע״ב.
יצחק תבע יסורין. ב״ר שם.
יעקב תבע חולי. ב״ר שם. ועיין ב״מ פ״ז ע״ב עד יעקב לא הוה חולשא.
שכן נקראו העינים לשון נקבה. רובו ל׳ נקבה ועל המעט בל׳ זכר.
א״ר אלעזר בן עזריה. ב״ר פס״ה וילקוט רמז קי״ד. ועיין פסיקתא זכור דכ״ג ע״א מה חטא חטא על אביו גרם לו שכהו עיניו. וע״ש בהערה מ״א ושם הבאתי גם דברי המדרש ב״ר.
ד״א. ב״ר שם ובמדרש שם נמצא עוד דרשה אחרת שבשעה שעקד א״א את בנו על גבי המזבח בכו מלה״ש וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו. וזה מובא גם ברש״י עה״ת.
וכן רבקה. ב״ר שם וילקוט שם.
א״ר ברכיה. ב״ר שם וילקוט שם.
לקביל תורא סכינא. בכ״י פלארענץ גם בב״ר וילקוט לקבל תורא טבחא פי׳ כנגד גודל השור צריך טבח גדול. ובמדרש שם מובא ראיה מהכתוב וטבח גדול בארץ אדום ודרשו וטבח כמו וטבח. ועיין פסיקתא סוף פסקא החודש דף נ״ו ע״ב ובהערה רמ״ד ורמ״ה. ופסקא פרה דף מ״א ע״א ובהערה ר״ט.
הה״ד כי יחנן. ב״ר וילקוט שם.
תועבה אחת היא הכשפנות. ובה שבע תועבות דכתיב וכו׳ שבע תועבות מעשר הרי שבעים. הלשון קשה הבנה והוא נובע מב״ר וז״ל המדרש שם חזקיהו תורגמינא כי שבע תועבות בלבו את מוצא תועבה אחת כתוב בתורה וכתיב בה עשר (דברים י״ח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו׳ וחובר חבר ושואל אוב וידעוני וגו׳. כאן שכתב שבע עאכ״ו. הוי כי שבע תועבות כי שבעים תועבות בלבו ע״ש. ומובא גם בילקוט רק השמיט הסיום ״כי שבעים תועבות״. וכתב היפ״ת תועבה אחת כתיב בתורה. כי תועבת ה׳ כל עושה אלה (דברים י״ח י״ב). וכתיב בה עשר לא ימצא. עשר לאו דוקא דתשעה קרי להו עשר כאן שכתוב ז׳ עאכ״ו. דיותר טוב לפרש שבע על שבעים מתועבה על עשר דשבע לשון מושאל על הרבוי שבע כחטאתיכם וכדומה. ועוד דאפשר לפרש שבע עשיריות דהיינו שבעים. והיד״מ כתב וז״ל חזקיהו תורגמינא כו׳ הוכיח כן מדכתיב בתורה תועבה אחת וכתיב בה עשרה עבירות צא וחשוב וא״כ ע״כ שבע תועבות הם שבעים שכל אחד חשוב עשרה עכ״ל. ולפי דברי המדרש יש לתקן בדברי רבינו ובה עשר תועבות במקום שבע תועבות. ובכ״י פלארענץ כתוב ובה ז׳ ואחד. תיקן ועשה מאות ז׳ אות י׳.
כיון שיגיע אדם לזקנה ידאג מן המיתה. עיין להלן א״ר יהושע בן קרחה ובהערה י״ט.
ז׳ דברים. ב״ר שם וילקוט שם. וקה״ר פי״א. ומכילתא דויסע פ״ה. ופסחים נ״ד ע״ב.
כי לא ידע האדם. בקרא כי גם לא ידע האדם.
עצמים כמו ועוצם עיניו זה הילד שבבטן. הוא הוספת רבינו ז״ל.
ואימתי מלכות אדום נופלת במדרש הציגו המדפיסים מלכות הרשעה. ובגמרא שם מלכות פרס.
אריב״ק. ב״ר שס וילקוט שם. ורש״י עה״ת ובמדרש שם קודם חמש שנים ולאחר חמש שנים. ועיין רש״י שהביא ויצחק היה בן קכ״ג אמר שמא לפרק אמי אני מגיע והיא מתה בת קכ״ז והריני בן חמש שנה סמוך לפרקה לפיכך לא ידעתי יום מותי שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא.
שלא תאכילני נבילות וטריפות. ב״ר וילקוט שם. ושם איתא שחוז מאני זיינך שלא תאכילני נבילות וטריפות. ודריש שא מלשון אין משחיזין את הסכין אבל משיאין אותו על גבי חברתה (ביצה כ״ח ע״ב). וכן הביא רש״י בפי׳ עה״ת שא נא מלשון השחזה כאותה ששנינו אין משחיזין כו׳ חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה.
ד״א זו מלכות בבל. שם. כב. בית האוצר. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובמקרא כתוב בית אוצר אלהיו.
וצא השדה כו׳. כן הוספתי ונאמר לנכון בב״ר ובילקוט. וחסר ג״כ בכ״י פלארענץ.
ציד קרינן וצידה כתיב מכאן רמז להלכות שחיטה חמשה. וכן הביא החזקוני ורבינו בחיי ובעל הטורים וכן ראיתי בפי׳ הרד״ק על התורה וז״ל צידה כתיב בה״א וקרי בלא ה״א. והדרש ידוע. ע״כ כוון לדברי רבינו טוביה. ועיין מנחת שי שהביא ג״כ במסורת כתב יד מסור עליו ציד קרי. והביא ג״כ דברי רבינו טוביה ז״ל. וז״ל ובמדרש לקח טוב ציד קרינן צידה כתיב מכאן רמז כו׳. והמדרש הזה חיבור רבינו טוביה ב״ר אליעזר הנקרא מדרש פסיקתא [זוטרתא] ונדפס ממנו מס׳ ויקרא ואילך. וספר בראשית ושמות נמצאים בכ״י ובתוך החבור כתוב שהיה בשנת ד״א ותת״ן לבריאת עולם עכ״ל.
א״ר יהודה אמר רב. חולין ט׳ ע״א ובבה״ג ה׳ שחיטת חולין. ושם הגי׳ אמר רב יהודה אמר שמואל. ובכ״י פלארענץ כתוב א״ר יהודה לבד.
וכיצד היא שהייה. לקוח מבה״ג ה׳ שחיטת חולין. ומ״ש נתמרמרה קרוב לגרוס ונתפרפרה. וגם דברי הערוך ערך גרם ד׳ נובעים מבה״ג מבלי זכרון שמו כלל.כמו שתראה שסיים שם חלדה כגון שהכניס הסכין כו׳. אי נמי הוה מזיא או עמרא עילוי אפקותא או רקעתא דמידבק בקירא או בקדרוג או בסנדרוס ועייל סכינא תותייהו ושחט פסולה. והוא לשון הבה״ג שם. ובעל הערוך מפרש לשון הבה״ג וכתב פי׳ מזיא שיער. עמרא צמר. אפקותא צואר. קנדרוג דבק. סנררוס עטרן. רקעתא סמרטוט. גס מה שסיים מאי לשון חלדא בחולדא [צ״ל כחולדא] הדרה בעיקרי בתים דמיכסיא הוא ג״כ מבה״ג שם. רק שהוא בבה״ג בלשון ארמית הביא הוא בלשון עברי צח. ועיין גם ברש״י חולין שם ד״ה שהייה. ויש עוד להעיר כי הרב בעל הערוך לא מפרש מלת הגרמה. ורש״י חולין שם כתב ולשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה. וכמו היה שוקל עין בעין נותן לו גירומיו גבי הכרעה (ב״ב פ״ה ע״ב) עכ״ל. וראיתי ברש״י מ״ב ט׳ י״ג בפסוק אל גרם המעלות כתב וז״ל לשון פגם והגרמה שבהלכות שחיטה מן הלשון הזה הוא ששוחט והולך ויורד ונראה כמין גבשושית למעלה עכ״ל.
נעקרו הסימנים. עיין תוס׳ חולין ט׳ ע״א ד״ה כולהו.
שלא כדברי החכמים שנמסר להם מפי משה רבינו מפי הגבורה קרויה נבלה. שכן כל פסול בשחיטה בכלל נבילה.
שחכמינו שנו במשנתינו. חולין ל״ז ע״א.
בהמה דקה שפשטה ידה. חולין שס.
אין שוחטין. חולין מ״א ע״א במשנה.
לתוך אוגן של מים. במשנה הגי׳ לתוך עוגה של מים והביא שם הגאון הרי״ב בערוך ערך אגן ב׳ גרס אגן פי׳ ספל מלשון וישם באגנות וכן גרסו הרי״ף והרמב״ם ועי׳ כסף משנה. ומדברי רבינו טוביה נראה שהיה גם לפניו הנוסחא אוגן. וכן מצאתי בבה״ג בה׳ שחיטה שם לתוך אוגן של מים. ועי׳ תוספתא דחולין פ״ב.
עכורין. זה ליתא במשנה. רק הוא מסקנת הגמרא חולין מ״א ע״ב אמר רבא בעכורים שנו. ובכ״י פלארענץ חסרה המלה ״עכורין״.
ובספינה ע״ג הכלים. הוא במשנה שם. והסיום או ע״ג דופני הספינה הוא בגמרא שם. וכן כתב רש״י על דופני הספינה. ומדופני הספינה למים. ועיין בה״ג שם מאן דמסגי בספינתא ובעי למשחט כו׳ אלא ברישא נפיל דמא עילוי גודא דספינתא.
אין שוחטין בגומא. חולין מ״א ע״א במשנה.
השוחט אחד בעוף. חולין כ״ז ע״א במשנה. לו. אבל בעוף אם שחט חצי קנה וחצי וושט נבילה. מכאן עד המאמר וצריך השוחט לבקר את שחיטתו חסר בכ״י פלארענץ והשמיט המעתיק מאמר שלם מן כשירה במאמר שלפניו עד כשירה במאמר הנחסר.
אם צריך אדם לדם. שם שם ע״ב.
ר׳ יהודה אומר. שם כ״ז ע״א במשנה.
וכן ראוי. דברי רבינו מדנפשיה.
אבל הבהמה לא נפסלה. חולין כ״ח ע״ב.
אמר רבא. חולין י״ז ע״ב. והוספתי מלת ״רבא״. ובבה״ג ה׳ שחיטה שם הגי׳ אמר רבי אבא.
א״ר אלעזר. שם במאמר שלפניו.
א״ל ר׳ אחא. חולין שם ובשאילתות פ׳ אחרי סי׳ צ״ב א״ל רב אחא בריה דרב אשי. צ״ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי. והגאון הרי״ב לא תיקן שם.
פי׳ כי סאסא דשיבולתא כו׳. כוונת רבינו למאמרם סוטה ה׳ ע״א חד אמר כי סאסא דשבולתא. ועיין רש״י שם שכתב זקן השבלים שאינו חלק. כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה. ועי׳ ערוך ערך ססא הביא ב׳ מאמרים. וכתב פי׳ הענף שבראש השבולת הנראין כמו מחטין ארוכין עומדין ואינן תלקים אלא בולטות מהן כעין שינים דקות מאד. ועיין עוד ערוך ערך מלען. והך תיבות ״סכין חדש ולא נעשה בה מלאכה״ אין להן מקום פה. ונראה כי צ״ל אלא נעשה בה מלאכה. והוא דין חדש של רב נחמן אמר רב״א (חולין דף ח׳) ור״ט כתב על הגליון וחפץ לפרשו בכל פרטיו. אבל רבות מתשבות וגו׳. והמעתיק הביאם פה סתומות ושלא במקומן.
וצריך להראות הסכין. עיין חולין י״ז ע״ב.
ובדיקנא ליה הסכין. שס.
אתלת רוחתא בצדדין ובחידודי. המלות ״בצדדין ובחדודי״ הוא הוספת רבינו. וכ״כ רש״י שם אתלתא רוחתא באמצע חודו ובצדדין כו׳. והגאון הרי״ב הגיה שצ״ל ואתרי גיסני וכן בכל הנהו אתלתא רוחתא הנזכריס לקמן גרסינן אתרי גיסני פי׳ שני צדדי הסכין כ״ג השאילתות עכ״ל. כוונתו כי כן הגי׳ בשאילתות אחרי סי׳ צ״ב והעיר הרב בעל העמק שאלה בגמרא איתא ואתלתא רוחתא היינו על החוד ועל שני צדדי הסכין וכן גי׳ בה״ג והרי״ף ודעת רבינו ג״כ הכי. אלא תרין גיסני לבד בשרא ואטופרא שעל החוד והיינו הך עכ״ל.
ומי ששחט ונמצא סכינו פגום. חולין י׳ ע״א.
חיישינן שמא בעצם של מפרקת נפגם וכשר. עיין שם דף י׳ ע״ב והלכתא כוותיה דרב חסדא. ודברי רבינו תמוהים וע״ש בפירש״י.
בב״ק פ׳ הגוזל. דף צ״ט ע״ב ע״ש.
ההוא טבחא. חולין דף י״ח ע״א.
דלא שר סכינא. בגמרא שם דלא סר סכינא. פירש״י שלא הראה סכינו לחכם. והגאון הרי״ב ציין עיין פירש״י תענית כ׳ ע״ב ד״ה סייר עכ״ל. וראיתי בבה״ג ה׳ שחיטה הביא ג״כ הגי׳ דלא סר ובשאילתות אחרי סי׳ צ״ב הנוסחא ההוא טבתא דלא אחוי סכיניה שמתיה רבא בר חנינא.
השוחט בלילה. חולין י״ג ע״ב במשנה.
וצריך השוחט. חולין ט׳ ע״א. עד כאן חסר בכ״י פלארענץ ומתחיל מהמאמר וצריך השוחט (עיין לעיל הערה ל״ו ב׳).
אדם שוחט עוף. חולין ל״א ע״א ופ״ג ע״ב.
ולא יכסה לא ברגלו. חולין פ״ז ע״א.
כי הא דרבא. חולין ל׳ ע״ב.
לר׳ יונה. בכ״י המלות נמחקות גם בכ״י פלארענץ המלות מטושטשות ואין לקראם. והוספתי בפנים כמו שהוא לפנינו בגמרא שם.
וצריך לברך קודם השחיטה כו׳. זה לקח מבה״ג ה׳ שחיטת חולין שכתב וז״ל ומן קמי דשחיט צריך לברוכי על השחיטה והדר משחט וטבתא דלא בירך ואישתלי ושחט שרי למיכל מההיא חיותא דשחט. וכן הרמב״ם ה׳ שחיטה פ״א ה״ב כתב כן ועיין בהרא״ש ריש חולין סי׳ א׳ מה שהביא בשם הלכות ארץ ישראל שכח ולא בירך שחיטתו פסולה. ועיין בדברי תמודות שם אות ב׳. ואגב אעיר שהגאון חיד״א בשם הגדוליס אות ה׳ סי׳ ס׳ הביא וז״ל הלכות ארץ ישראל שמזכירים התוס׳ והרא״ש ריש חולין הם הלכות שחיבר חכם אחד מדינים שאמר אלדד הדני שבא מעשרת השבטים בימי הגאונים. וכ״כ הרב שלטי הגבורים ריש חולין ובריש ס׳ כרתי ופלתי. עכ״ל. אולם לא מצאתי דבריהם בשאלה ששאלו למר צמת גאון ז״ל הנדפס בס׳ אלדד הדני. ועיין במרדכי ריש חולין בשם ר׳ ברוך.
ר׳ אליעזר בשם ר׳ יוסי. ב״ר פס״ה. ס. מיכן שהנשים צייתניות הן. עיין ב״ר פי״ח והרי היא צייתנית שנא׳ ושרה שומעת ועיין שם פמ״ה.
מהו להביא. ב״ר שם וילקוט רמז קי״ד ורש״י עה״ת.
ורבקה אמרה אל יעקב. בכ״י שלפני כתוב ליעקב ותקנתי כמו שהוא בקרא אל יעקב ונאמר לנכון בכ״י פלארענץ.
על שם העוה״ז שנברא בה״א. ב״ר פי״ב מנחות כ״ט ע״ב מס׳ היכלות פ״ז (בית המדרש ח״ב צד מ״ו).
מהו לי. ב״ר פס״ה וילקוט רמז קי״ד.
מכתובתי. בב״ר נאמר מפרפורנין. והיא המלה היונית παραφηρυα פי׳ מה שיותן לארוסה בלתי המוהר עיין ערוך ערך פרן ובילקוט רמז קי״ד גורס מפורנין ונרשם בצדו פי׳ מכתובתי וגם רבינו השמיט המלה הזרה והציג ״מכתובתי״ ועיין רש״י עה״ת וקח לי. משלי הם ואינם גזל שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום.
אמר לו טובים לך. ב״ר פס״ה. ילקוט רמז קי״ד. פסיקתא אחרי מות דף קע״ז ע״ב. ויק״ר סוף פכ״א. ותנחומא אמור.
שאין שכינה שורה. שבת ל׳ ע״ב. וזה לשון רבינו בחיי תולדות ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי. אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש ומתוך שמתת הנפש תחול עליו רוח הקודש והוא שאמרו חז״ל אין השכינה שורה לא מתוך עצלות וכו׳.
ותהי עליו רוח אלהים. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובמקרא כתוב ותהי עליו יד ה׳.
הן אין שני כו׳. דרש הן מלשון יוני שפי׳ אחד.
גבר שידין. כמו ושעירים ירקדו שם. ב״ר שם. ודרש שעיר מלשון שעירים. ואולי היתה הגי׳ גם בת״א גבר שידין. ולפנינו בת״א וביב״ע גבר שערן. פי׳ בעל שער וההפך חלק שתרגם גבר שעיע.
כעובד ע״ז. ב״ר פס״ה וילקוט רמז קט״ו.
כמו הבל המה מעשה תעתועים. במדרש חסר הראיה מן הכתוב ונמצא במס׳ כלה פ״א. ורבינו לקח זה מסנהדרין צ״ב ע״א אמר ר׳ אלעזר כל המחליף בדבורו כאילו עובד ע״ז כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים. ובילקוט רמז קט״ו מובא באמצע המאמר מהמדרש דברי ר׳ אלעזר וחסר הציון ״סנהדרין צ״ב ע״א״.
אראב״כ. ב״ר שם. ובכ״י פלארענץ חסרים המלות ״בר כהנא״.
אדם חטא אמו נתקללה. ר״ל שקילל את האדמה. שהיא אמו. כמ״ש ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. כן גם יצחק יחלה העון בי כי אנכי הסיחך.
היה הולך ובוכה. ב״ר שם.
לחם. לשון זכר. לחם מצינו לשון זכר ולשון נקבה. עיין תוי״ט מנחות פי״א מ״א ד״ה שתי.
יש אומרים אלו בגדים היו של אדם הראשון כו׳. בב״ר פס״ה וילקוט רמז קט״ו איתא רק החמודות מה שחמד מנמרוד והרגו ונטלן. אולם בפדר״א פכ״ד מצאתי ר׳ אומר עשו ראה את הכתונת שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם ולחוה על נמרוד וחמד אותם בלבו והרגו ולקח אותם ממנו. ומנין שהיו חמודות בעיניו שנאמר החמודות ע״כ. והמאמר מפדר״א נמצא גם בילקוט שם וחסר הציון ״פדר״א״ ומן המאמר ר״מ אומר עשו ראה את הכתונת עד שנא׳ טמון בארץ חבלו. הוא מפדר״א. ומדברי הילקוט יש לתקן בפדר״א במקום ר׳ אומר צ״ל ר״מ אומר. וראיתי בב״ר פס״ג אנכי הולך למות שהיה נמרוד מבקש להמית אותו בשביל אותו הבגד שהיה לאדם הראשון כו׳. ועי׳ רש״י פסחים נ״ד ריש ע״ב. שכתב וז״ל בגדו של אדם הראשון שהיו חקוקות בו כל מין חיה ובהמה והוא נמסר לנמרוד על כן יאמר כנמרוד גבור ציד ועשו הרגו ונטלו לפיכך היה איש ציד. והוא שכתב בהן החמודות אשר אתה בבית עכ״ל.
אלא אלו היו בבית אביו. ב״ר פס״ה ילקוט רמז קט״ו.
באת רבקה. ב״ר וילקוט שם.
הפסיק הדבור. ואמר אנכי עשו בכורך. עי׳ רש״י עה״ת אנכי עשו בכורך אנכי המביא לך ועשו הוא בכורך ועיין בהראב״ע בפסוק י״ג ויש אומרים חלילה לכזב הנביא כו׳.
ע״א אנכי. הוא מאמר ר׳ לוי בב״ר שם וילקוט שם. ובילקוט הגי׳ א״ר לוי אנכי שעתידין בני לקבל עשרת הדברות.
שבה בהסיבה. דרש שבה כאולי הוא בשי״ן שמאלית כמו סבה. גם רש״י כתב שבה לשון מיסב על השלחן לכך מתורגם אסתחר. פב. שכל ישיבה. בכתובות קי״ב סע״א ושם הגי׳ ישיבה שאין בה סמיכה עמידה שיש בה סמיכה נוחה הימנה.
א״ל אביך נתברך בן ע״ה ב״ר פס״ה וילקוט רמז קט״ו ובמדרש שם סיים ואתה בן ס״ג שנה.
שהרי משמת אברהם. הוספת רבינו.
טול ק׳ עד שנולד יצחק וע״ה הרי קע״ה לאברהם. כי אברהם מת בן קע״ה ואברהם בן מאה בהולד לו יצחק. לכן נתברך יצחק בן ע״ה. כי כתוב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו.
ויעקב בן ס״ג שנה נתברך. עיין מגילה י״ז ע״א וברש״י שם. וברש״י עה״ת בראשית כ״ח ט׳ על הכתוב אחות נביות.
אם לקרבנך. ב״ר וילקוט שם בשם ר׳ יוחנן.
אמר יצחק. ב״ר וילקוט שם ורש״י עה״ת.
א״ר הושעיא. בב״ר וילקוט חסר שם האומר אולם נשנה המאמר גם בב״ר לך פמ״ד ושם איתא לנכון א״ר הושעיא בשעה שאמר כו׳ לכן יש לתקן גם פה בב״ר כמו שהביא רבינו ז״ל. ועוד תראה בילקוט ישעיה רמז שי״ג מובא המאמר הזה ונרשם בצדו ״ב״ר פס״ה״ והובא לנכון בשם ר׳ אושעיא.
מרפיקיו. בב״ר והיו אוחזין אותו במרפקו פי׳ תחת אצילי ידיו אצל הגוף תר׳ אצילי ידיו (יחזקאל י״ג י״ח) מרפקו.
שנא׳ אל תשתע. בכ״י פלארענץ חסר הסיום מהכתוב. ובב״ר שם סיים אל תשתע אל תשוע דרש תשתע לשון שעוה. ובילקוט רמז קט״ו סיים אל תהיה לבך כשעוה.
אל תשתע כי אתך אני. במקרא כתוב אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך.
אין יעקב נצלח אלא בקולו. עיין ב״ר שם אין יעקב שולט אלא בקולו פי׳ בקול תפלה וד״ת. ועי׳ עוד מכילתא דבשלח פ״ב.
א״ר ברכיה. ב״ר שם. וכן בפסיקתא פסקא איכה דף קכ״א ע״א. ובמדרש בפתיחת איכה רבתי סי׳ ב׳. כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו.
ר׳ יהודה בר אלעאי היה דורש כו׳. בב״ר השמיטו כל זאת והציגו קולו של יעקב מצווחת ממה שעשו לו הידים ידי עשו. ואין ספק שהמדפיסים השמיטו במדרש מפני אימת הבקורת (צענזור) שבימיהם. וכוונו אל הרומים שהצירו והציקו עד מאד. ובירושלמי תענית פ״ד ה״ו (דף ס״ח ע״ד) איתא תני א״ר יהודה ב״ר אלעאי רבי היה דורש הקול קול יעקב והידים ידי עשו קולו של יעקב צווח ממה שעשה לו ידי עשו בביתר. ועיין בבלי גיטין נ״ז ע״ב הקול קול יעקב זה אספסיאנוס קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא. והידים ידי עשו זו המלכות שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. צה. הקול היה מרחק. בכ״י פלארענץ הגוף היה מרחק.
ד״א אלו רשעי ישראל. עיין ב״ר שם בשעה שהיו רשעים עומדים ממנו לא הכירו ועיין ביפ״ת שמפרש כוונת המאמר.
אפי׳ בוגדיו רשעים. בב״ר פס״ה וירח את ריח בגדיו כגון יוסי משיתא ויקום איש צרורות צ״ל ריח בגדיו ריח בוגדיו כגון יוסי וכו׳. ומובא לנכון בילקוט רמז קט״ו. ועי׳ סנהדרין ל״ז ע״א אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון.
לא אמר אני עשו כו׳. וכן הביא כן רש״י עה״ת ובוודאי לקחו מאיזה מדרש.
הלא משחך ה׳ למלך. במקרא כתוב הלא כי משחך ה׳ על נחלתו לנגיד. ובכ״י פלארענץ מובא ראה משחך ה׳ למלך.
מלמד. ב״ר פס״ה. וילקוט רמז קט״ו.
ע״א ראה בה״מ בנוי. ב״ר וילקוט שם. וספרי וזאת הברכה סי׳. שנ״ב ע״ש.
יתן לך את שלך. ב״ר פס״ו והמלות לא אמר יתן אלא ויתן. הוא דברי רבינו ז״ל. כי הל״ל יתן לך ה׳ מאי ויתן לכך דריש יתן ויחזור ויתן לך.
זה המן. ב״ר פס״ו. וילקוט רמז קט״ו.
אלו ע׳ אומות. ב״ר וילקוט שם.
אלו בני ישמעאל ובני קטורה ובני דדן. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ויותר נכון כמו שהוא בב״ר פס״ה ובילקוט רמז קט״ו. אלו בני ישמעאל ובר קטורה דכתיב ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים (בראשית כ״ה ג׳). והרב בעל יפ״ת הביא ראיה מהכתוב על אלו בני ישמעאל דכתיב בהון אלה הם בני ישמעאל י״ב נשיאים לאומותם (בראשית כ״ה ט״ז).
זה עשו ואליפז. תקנתי זה עשו ואלופיו כמו שהוא לנכון בכ״י פלארענץ ובב״ר ובילקוט. וכתב היפ״ת אחיך בסגו״ל לשון רבים זה עשו ואלופיו ואע״ג דיצחק כלפי עשו היה מכוון בברכה. בעל אגדה קושטא דמילתא קאמר.
יצחק שנשא אחת. ב״ר וילקוט שם ורש״י עה״ת.
ולמה שינה לומר. הוא הוספת רבינו.
ותהי אדום עבדים לדוד. וכן מובא בכ״י פלארענץ. במקרא כתוב ויהי כל אדום עבדים לדוד.
בלעם שהיה שונא. ב״ר וילקוט שם ורש״י עה״ת.
הרשעים. ב״ר שם בשם ר׳ יצחק ב״ר חייא ומלקוט השמיט שם האומר והציג ״ד״א״.
מן ויבא אל אביו עד סוף כל הברכות. בראשית כ״ז י״ח עד פסוק כ״ז נמצא י״ב ויאמר.
אך יצא יצא שתי יציאות הללו למה. נראה כי היה לפניו הגי׳ במדרש כמו שהיה לפני הרב רבינו הערוך ערך אסטרופומיטא אך יצא יצא. אך יצא אינו אומר אלא אך יצא יצא.
א״ר אייבו. עיין ב״ר שם א״ר אייבו פוליונו של אבינו יצחק מפולש היה ורבינו השמיט כל זה והביא רק הסיום הה״ד אך יצא יצא יעקב נראה כיוצא ואינו יוצא. ובכ״י פלארענץ חסרים המלות ״א״ר אייבו״.
מלמד. ב״ר פס״ז. וחנחומא תולדות.
בא וראה כו׳. בב״ר סוף פס״ו נמצא רק סיום המאמר יקום אבי על שאמר לו יקום. אני נפרע לו בו בלשון. יקום אלהים יפוצו אויביו. אבל בב״ר פס״ה בפסוק קום שבה איתא א״ל הקדוש ברוך הוא ליעקב אתה אמרת קום נא שבה חייך בו בלשון אני פורע לך שנא׳ קומה ה׳ ויפוצו אויביך כו׳.
ויפוצו אויבו. וכן מובא גם בכ״י פלארענץ. ובקרא יפוצו אויבו בלי וי״ו.
אמר ר׳ חמא. ב״ר ריש פס״ז וילקוט רמז קט״ו.
ר׳ יהודה אמר. שם.
אמרו חז״ל. ב״ר פס״ה בפ׳ וירח את ריח בגדיו. ופס״ז בפ׳ ויחרד ובשני המקומות ר׳ יוחנן הוא בעל המאמר.
אמר מי ייאפה. ב״ר שם מי איפוא מי זה שהוא עתיד ליאפת וכן עוד שם ולכה אפוא. ברם לך פיתן אפויה. ודרש איפא לשון אפיה.
יצא ב״ק. בב״ר שם א״ל הקדוש ברוך הוא.
בחכמה. וכן ת״א בחכמתא. וכן הביא רש״י במרמה. בחכמה. וכן במדרש ב״ר פס״ז ר׳ יוחנן אמר בא בחכמת תורתו.
שהיה אומר שמא לא עשיתי כהוגן. ב״ר פס״ז וילקוט רמז קט״ו בשם ר׳ לוי.
אמר ר׳ יצחק. וכ״ה בכ״י פלארענץ. וצ״ל א״ר אלעזר. כמו שמובא בב״ר וילקוט שם. וכן הביא רבינו בעצמו להלן כ״ח ג׳.
אין קיום הגט. גיטין כ״ב ע״ב.
ארשב״ל. ב״ר פס״ז.
כאדם שמחייב את חבירו והוא מרוב כעס מחכך. וכ״ה בכ״י פלארענץ. לפנינו בב״ר כמאן דמחייך וזורק רוק מפיו. ורבינו קרא המלה דמחייך במדרש כאילו כתוב דמחייב. ועיין פסיקתא פסקא זכור דף כ״ז ע״ב ממי למדה מעשו זקנו דאמר הכי קרא שמו יעקב. חיכך בגרונו והוציא את הזמורה. וע״ש בהערה ק״כ הבאתי דברי המדרש ב״ר.ודרשו הכי כמו בחי״ת.
א״ר ברכיה.ב״ר פס״ז ובילקוט רמז קט״ו השמיט שם האומר. וכן מובא ברש״י עה״ת.
עובדי כוכבים זורעין. זה חסר במדרש לפנינו.
היא לך אבי. במקרא כתוב הוא בוי״ו.
משמנינא דארעא. ב״ר שם וילקוט רמז קט״ו ומובא בערוך ערך שמן בשם ב״ר. וז״ל בב״ר פס״ח [צ״ל פס״ז] הנה משמני הארץ מן שמיניא דארעא. פי׳ עשירים. מפיק דוכסין ונוטל שלהם מעייל דוכסין ונותנין לו שחד עכ״ל. והסיום הזה המה דברי הערוך לפרש מאמר המדרש שם מיד הבין שרי מפיק דוכסין ומעייל דוכסין. והכוונה כי אנטונינוס הבין מהשליח מה שרמז לו רבי במה שלקח את השליח והכניסו לתוך הפרדס והתתיל לעקור צנונות גדולות ונטע במקומן צנונות קטנות. והבין שרצה להשיבו ברמיזות כדי שלא יבינו אחרים והלך המלך והבין מה שרמז והתחיל להוציא דוכסין הישנים והיה נוטל ממונם. וזה כוונת הערוך ונוטל שלהם. גם הכניס דוכסים חדשים והמה היו מביאים שוחד. וזה כוונת הערוך ונותנים לו שוחד. לכן בעבור זה נתמלאו האוצרות ממון.
לא זכה תיעבד. הוא מאמר ר׳ הונא בב״ר שם אם זכה תעבוד ואם לאו תעבד. ור״ל אם זכה יעקב תעבוד אותו ואם לאו תעבד ממנו. עיין לעיל כ״ה כ״ג ובהערה נ״ב. ובכ״י פלארענץ מובא זה בש״ר לוי. זכה יעקב תעבוד לא זכה יעבד. והיא גי׳ משובשת.
א״ל אם ראית יעקב. ב״ר שם בשם ריב״ח. ומובא בילקוט שם.
פורק עול תורה. וכן ת״א ויהי כד יעברון בנוהי על פתגמי אורייתא. ועיין בת״י ויב״ע ורש״י עה״ת.
ויצחק היכן הוא. ב״ר שם.
וישטם נקוד הוא כלומר שונא נוטר נוקם. ובכ״י פלארענץ הגי׳ וישטם נקוד הוא. שעדיין שונא נוקם ונוטר. והנה רבינו טוביה דורש את הנקודה. אולם אין המלה נקוד כלל. ואינה נמנה בין עשר נקודות שבתורה. ועיין אדר״נ פל״ד. ואולי צ״ל נוטריקון הוא. ובמדרש ב״ר לפנינו איתא כך וישטום עשו. א״ר אלעזר ב״ר יוסי סנטורי ונעשה לו שונא ונוקם ונוטר. עד כדין קריין סנטורי דרומי ע״כ. המאמר הזה קשה הבנה ואין לו פתרון מה כוונת הדורש במלת סנטורי. ומה כוונת הסיום עד כדין קריין סנטרוי דרומי. למי קורין כן. ומה הוראת מלת סנטרוי. הערוך הביא מאמר המדרש בערך סנטר ב׳. ולא מבארה רק המוסיף הוסיף שהיא רומית Sanator פי׳ בעל העצה שר ומנהיג (רחטה) גם לפי הוראתה אינה מובן כלל למי קורין שר ומנהיג של רומי. אולם ראה קורא נעים איך מאמר אחד ניתוסף מחוץ פנימה. כמו שתראה להלן. במשנה ע״ז ח׳ ע״א איתא אלו הן אידיהן של עובדי כוכבים קלנדא וסטרנורא. ובמשנה שבירושלמי הגי׳ קלנדס וסטרנלייא. ובגמ׳ ירושלמי שם פ״א ה״ב דף ל״ט ע״ג. אמרו סטרנלייא (יום החג הנזכר מה הוא) שנאה טמונה שונא נוקם נוטר. המד״א וישטום עשו את יעקב א״ר יצחק בירבי לעזר ברומי צווחין ליה סנטורייא דעשו ע״כ לשון הירושלמי. ואין ספק שהיתה הגי׳ במשנה סנטורייא. ועל זה דרשו נוטריקון שנאה טמונה. יותר נכון שצ״ל שנאה נטורה או היתה הגי׳ כמו בבבלי סטרנורא ומצינו הרבה בדרז״ל שדרשו נוטריקון בחלוף מצב האותיות. והביאו הכתוב לראיה המד״א וישטום עשו את יעקב לרמוז שהרומיים שבימיהם היו נוקמים ונוטרים והציקו את ישראל. וחז״ל התזיקו את הרומיים ששרשם באדום ושעיר. לכן רמזו בזה הכתוב על הרומיים לתת סימן לדבר שבני רומיים החוגגים יום החג המה שונאי ישראל. אולם ר׳ יצחק לא ישרה בעיניו הדרשה שהוא נוטריקון ולעשות מלה לועזית לאסמכתא לכן הוסיף ואמר ברומי צווחין ליה סנטורייא דעשו. ובב״ר הגי׳ עד כדין קריין סנטרוי דרומי. יש לתקן שכצ״ל עד כדין צווחין ליה ברומי סטרנליא. וכוונתו עד היום קורין ברומי לאותו החג סטרנליא Saturnalia והוא יום אידם. ע״ש האליל שבתאי סאטורן Saturn. עיין מוספי ערך סטרנלייא שכתב פי׳ בל״ר יום אידם. בסוף השנה היו עושים תג לאליל שבתאי ואז היו שולחים מנות איש לרעהו. ובעל אור אסתר הביא בשם איזה מחברים מספרי העמים כי ברומי הוא להם חג הגדול והמכובד מכל החגם ומנהגם בו שאין חילוק ביום הזה בין בני אדם גדולים ופחותים וגם העבדים חוגגים ואוכלים עם שריהם ביחד. לכן מגיה אחד ראה המאמר הזה בירושלמי המובא בו המד״א וישטום עשו את יעקב. הוסיף במדרש ב״ר על הכתוב הזה מאמר הירושלמי א״ר אלעזר ב״ר יוסי סנטרוי ונעשה לו שונא ונוקם ונוטר. יש למחוק במדרש המלות ״ונעשה לו״. והמלות א״ר אלעזר ב״ר יוסי (ובירושלמי ר׳ יצחק בריבי לעזר) נשמטו במדרש ממקומם. וצ״ל כמו בירושלמי אחר המלות שונא ונוקם ונוטר. והמגיה הזה אשר הוסיף הדברים האלה להמדרש נעלם ממנו כי כוונת הירושלמי במלת סנטרוי ליום חג שלהם. והכוונה במלות צוותין ליה ליום חגם. והרב בעל פני משה בירושלמי שם כתב ברומי צווחין ליה. קורין ליעקב סנטורייא דעשו. וזה טעות.
הרשעים ברשות לבם. ב״ר פל״ד ופס״ז. וילקוט רמז קט״ו ובילקוט שם חסר מאמר שלם. ולזה המאמר כוון רבינו ז״ל לעיל לך י״ז י״ז.
בא לו עשו. ב״ר פס״ז וילקוט שם.
בהמתנה. בב״ר הגי׳ במתינה ופי׳ במתון ובישוב הדעת. ובמדרש שם הוא בשם ר׳ יהודה.
ר׳ נחמיא. בב״ר וילקוט שם הוא בשם רבנן. ובשם ר׳ נחמיא מובא שם דרשה אחרת. ועיין אגדת בראשית פ״ב ופמ״ו.
הה״ד יען אמרך על שני גוים ועל שתי המשפחות לי המה. במקרא כתוב את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה. ובכ״י פלארענץ ובב״ר מובא הכתוב לנכון. רק בילקוט סוף רמז קט״ו במקום ואת שתי הארצות. הביא הוא ואת שתי המשפחות.
אני ה׳ חוקר לב. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ועיין ב״ר פס״ז ותראה כי רבינו השמיט מאמר שלם המובא שם בשם ר׳ ברכיה והסיום שם אני ה׳ חוקר לב. או נשמט ע״י המעתיק.
ע״י מלאך. עיין ב״ר פס״ז אמהות נביאות היו. ועיין רש״י עה״ת ברוה״ק הוגד לה. וכן הוא בתרגום יב״ע.
אינו מתנחם אלא בהריגתך. עיין רש״י שכתב ולפי פשוטו לשון תנחומים מתנחם הוא על הברכות בהריגתך.
ד״א מתנהם. הוא דברי רבינו ודרש מתנחם כמו מתנהם כי אותיות ח׳ וה׳ מתחלפות. קמו. שכל הדוחק את השעה. עיין ברכות ס״ד ע״א ושם נסמן.
ולהלן נאמר. ב״ר שם וילקוט רמז קי״ו.
היא דבורה. זה לקח רבינו ממדרש רבי משה הדרשן. כמו שתראה ברש״י וישלח ל״ה ח׳ ותמת דבורה. מה ענין דבורה בבית יעקב. אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם. שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם ומתה בדרך. מדברי רבי משה הדרשן למדתיה עכ״ל.
למה אשכל גם שניכם יום אחד. בכ״י כתוב ביום אחד אולם בכ״י פלארענץ מובא כמו שהוא בקרא.
מפורש במס׳ סוטה. דף י״ג ע״א.
אהליבמה היא יהודית עדה היא בשמת. וכן הביא רש״י וישלח ל״ו ב׳ וע״ש בפי׳ הרשב״ם.
להתבשם במעשיה. בב״ר פס״ז שנתבסמה דעתו עליה.
את אהליבמה ואת עדה בת אילון. בקרא ואת עדה בת אילון ואת אהליבמה.