Notes and Corrections on Midrash Lekach Tov, Genesis
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אמר חזקיה. ב״ר פע״ג וילקוט רמז ק״ל.
זה כסף וזהב. שם.
לפי שלב אדם משנה פניו. ב״ר וילקוט שם. בשס בן סירא.
אמר ריש לקיש. בב״ר פע״ד וילקוט שם הגי׳ ארשב״ג וכן בפסיקתא פרה דף ל״ג ע״ב ג״כ הגי׳ ארשב״ג. ע״ש בהערה ס״ג. ובכ״י פלארענץ אמר ר׳ שמעון לבד. ובגמרא בבלי ברכות ח׳ ע״ב מובא בשם ר׳ עקיבא בשלשה דברים אני אוהב את המדיים.
הקנאה. אבות פ״ד. ה. לא תהא שמיעה גדולה מראיה. עי׳ מכילתא דבחדש פ״ב.
א״ר חייא. ב״ר סוף פע״ג וריש פע״ד ושם הגי׳ ר׳ חייא רבה.
הן לאו. בב״ר שם הגי׳ היה חוזר עשרה פעמים למפרע שנאמר הן לו. הביא ראיה מן הכתוב ויאמר לבן הן לו יהי כדברך. דלשון הן הוא הודאה. ומלת לו הוא לשון שמא.
ר׳ לוי בש״ר חמא ב״ר חנינא. וכ״ה בכ״י פלארענץ. בב״ר שם הגי׳ רבי ברכיה בש״ר חנינא. ובילקוט רמז ק״ל חסר שם האומר.
כזה שהוא מציל מן הניצולת. ב״ר שם. ועיין ערוך ערך נצל שכתב וז״ל בב״ר פס״ח [צ״ל פס״ז] הלא אצלת לי ברכה. מן הנצולת. בפרשה ע״ה [צ״ל ע״ד] ויצל אלהים את מקנה. שמציל מן הנצולות. פי׳ החסוכים. וראיתי במשביר שכתב שהיא יונית υοσηλςια ופי׳ חולה וגרוע. ורבינו טוביה מבאר כוונת המדרש וכתב כלומר דבר שהוא נאבד מן העולם כו׳. ובכ״י פלארענץ חסר מן המלה כלומר עד מאליהן.
ד״א ויצל הפריש. וכן ת״א ואפריש.
ראב״י אמר לו ולדורותיו. כ״ה בב״ר שם. אולם הדרשה הזאת אין כאן מקומה. כי בקרא נאמר רק פעם אחת יעקב. ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב. ואומר הנני. והדורש דרש על כפילת השם יעקב יעקב. כמו שמצינו להלן בראשית מ״ו ב׳ ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני. וכן תמצא הדרשה ב״ר פנ״ו ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים ויאמר אברהם אברהם תני ר׳ חייא לשון חיבה לשון זירוז ר׳ אלעזר בן יעקב אמר לו ולדורות אין דור שאין בו כאברהם ואין דור שאין בו כיעקב כו׳. והמדרש שהביא ״תני ר׳ חייא״ כוון לספרא פ׳ ויקרא פ״א סי׳ ג׳ וז״ל הספרא משה משה אברהם אברהם יעקב יעקב שמואל שמואל לשון חיבה לשון זירוז. וכן הוא באגדת שמואל ספ״ט ותוספתא פ״ק דברכות. והכוונה שנקרא השם בכפל הוא לשון תיבה אבל ר׳ אלעזר בן יעקב אמר כפל השם חד לגופיה. וחד לרמוז לדורות כי ימצא עוד דוגמתו. ועל זה סיים אין דור שאין בו כאברהם כו׳. ובילקוט רמז ק״ל הביא לשון הכתוב ויאמר אליו מלאך האלהים בחלום יעקב יעקב.
אפשר כן אלא כל מה שהיה רואה. בב״ר פע״ד וילקוט שם הוא בלשון ארמי אפשר כן אלא אם הוה קוקיא טבא הוה נסיב ליה. ופי׳ המעריך קוקיא כלי טוב.
ומשמעו של פסוק. עי׳ רש״י עה״ת שכתב וז״ל הלא נכריות נחשבנו לו אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נישואין נהג עמנו כנכריות כי מכרנו לך בשכר הפעולה ע״כ.
זש״ה לב חכם. ב״ר שם בש״ר יוחנן.
דכתיב ויקח עשו את נשיו.לב חכם לימינו זה יעקב דכתיב וישא את בניו ואח״כ את נשיו׳ אבל לב כסיל לשמאליו זה עשו דכתיב ויקח עשו את נשיו. ואח״כ את בניו ואת בנותיו. ומבואר כן בב״ר שם וקה״ר פ׳ לב חכם ומובא ברש״י עה״ת.
בכ״מ שנאמר גזיזה שם תקלה. בב״ר וילקוט שם בכ״מ שנא׳ גזיזה עושה רושם. ובב״ר פפ״ה סיים המדרש וכן מצינו בנבל. ולבן. ואבשלום. וזה שהוסיף רבינו ויהיו גוזזים לאבשלום כו׳. ראיות מהכתובים על אבשלום ונבל.
לא גנבתם אלא נתכוונה לש״ש כו׳. ב״ר וילקוט ותנחומא ופדר״א פל״ו ורש״י עה״ת.
אמר ר׳ אבהו. ב״ר וילקוט.
מה בין נביאי ישראל. ב״ר שם. וריש ויק״ר.
השמר לך מדבר עם יעקב. וכן בכ״י פלארענץ. במקרא השמר לך פן תדבר. ובפסוק כ״ט כתוב השמר לך מדבר.
אפי׳ דברים שאתה אומרן לטובתו. יבמות ק״ג ע״ב. וב״ר פע״ד. וילקוט שם. ורש״י עה״ת.
אין אדם נמנע. עי׳ יבמות ס״ב ע״ב הבנות בנותי והבנים בני מנא הא מלתא דאמרי רבנן בני בנים הרי הן כבנים כו׳.
כדאמרינן לעיל. כ״ט י״א.
הסכלת עשה. וכן בכ״י פלארענץ. במקרא כתוב עשו והוא מקור בוי״ו במקום ה״א. ועיין במנחת שי ירמיה כ״ב ד׳.
שכלות בשי״ן חכמה. סכלות בסמ״ך כסלות. זה ליתא בכ״י פלארענץ. הרד״ק בשרשים שרש סכל הביא וז״ל: ואמר במסורה כל לשון טפשותא כתוב בסמ״ך. בר מן חד כתוב בשי״ן. ודעת הוללות ושכלות (קהלת א׳:י״ז). ובעל מנחת שי בקהלת שם הביא ג״כ כן וכתב אבל המתרגם מתרגמו מלשון שכל.
כח וחיל. וכן פירש״י וכ״כ הראב״ע יש לאל. כח כמו כגבור ואין איל. כו. נכספת. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובמקרא כתוב נכספתה וגם הראב״ע והרד״ק בשרשים ובפה״ת הביא נכספת בלי ה״א.
לשון כו׳ וכן הביא רשב״י והרב״ע כתב מלת נכספת כמו התאוית וכן יכסוף לטרוף.
תנן התם. אבות פ״ה.
גדול ממנו בחכמה. במשנה בחכמה ובמנין.
לשם שמים. עיין לעיל פסוק י״ח ובהערה י״ז.
אעפ״כ פגעה בה קללת הצדיק. ועיין ב״ר לא יחיה והוה כן כשגגה היוצאה מפי השליט. יש לתקן שצ״ל כשגגה שיצא מלפני השליט והוא לשון הכתוב בקהלת י׳ ה׳. ובמדרש קה״ר שם על הפסוק זה איתא כשגגה שיוצא מלפני השליט כך א״ל יעקב ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה וכן הות כשגגה שיוצא מלפני השליט ומיתת רחל ע״כ. וכן תראה בפדר״א פל״ו ואמר כל מי שגנב התרפים ימות בלא עתו והיוצא מפי צדיק כיוצא מפי המלאך וילדה רחל ומתה. שנא׳ ויהי בצאת נפשה כי מתה ע״כ. יש לתקן בפדר״א שצ״ל ימות בלא עתו כשגגה שיוצא מלפני השליט ובטעות נאמר מפי המלאך. וכן רש״י עה״ת כתב לא יחיה ומאותה קללה מתה רחל בדרך. לא. היינו דאמרי רבנן קללת חכם כו׳. ברכות נ״ו ע״א גמירא דקללת חכם כו׳ אבל בסנהדרין צ׳ ע״ב ובמכות י״א ע״א מייתי לה בשם רבי יהודה אמר רב.
נכנס באהל רחל ב׳ פעמים. רש״י פי׳ כי אהל יעקב הוא אהל רחל ואחר שחפש בכל האהלים חזר וחפש באהל רחל שידע בה שהיא משמשנית. והוא מב״ר שם. ועיין ברמב״ן. והראב״ע כתב ואחר כן שב פעם שנית אל אהל לאה והעד ויצא מאהל לאה. גם זה נכון שהיה אהל ליעקב בין אהל לאה ומן אהל רחל. והקרוב אלי שהכתוב אחז דרך קצרה ואיחר להזכיר אהל רחל. וכן היה בא באהל יעקב ואח״כ באהל לאה ואח״כ באהל רחל ואח״כ באהל שתי האמהות. ועי׳ גם ברשב״ם.
יש אומרים אלו התרפים הם מיני קוסמניות וכה״א כי התרפים דברו און. וכן הביא הראב״ע וז״ל ואחרים אמרו כי יש כח בחכמי המזלות לעשות צורה בשעות ידועות תדבר הצורה והעד שלהם כי התרפים דברו און.
ויש אומרים תרפים ע״ז. עי׳ שם בראב״ע.
והיאך דומין התרפים. בפדר״א פל״ו ומובא בילקוט רמז ק״ל ובזכריה רמז תקע״ז בשם פדר״א וכן מובא בערוך ערך תרף. ונשנה גם בתנחומא ויצא ונובע מפדר״א ואיתא כך: מה הן התרפים שוחטים אדם בכור ומולקין את ראשו ומולחים אותו במלת ובשמן וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין אותו תחת לשונו ונותנין אותו בקיר ומדליקין נרות לפניו ומשתחוים לו והוא מדבר עמהם ע״כ. וכן מובא ביב״ע בראשית ל״א י״ט ועיין דמיונו במערכי לשון בהערה לערך ארקל. וראיתי בציוני ויצא דף כ״ג ע״ד הביא זה בשם מגלת סתרים. ובמקום ומולחים אותו במלח ובשמן. הביא הוא במלח ובבשמים הידועים. גם סיים שם וי״א כי תרפים הוא ענין אחד מחוברי חבר לוקחין אדם ומשימין אותו בשמן עד שכלה ואוחז בראש בשער קדקדו ושומט הריאה עם הראש ושורה עליו רוח הטומאה ע״כ. מזה יש להעיר כי רבינו טוביה לקח דבריו ממגלת סתרים.
מזה למדנו כי צלמים היו בדמות אדם. וז״ל הראב״ע והקרוב אלי שהתרפים הם על צורת בני אדם והיא עשויה לקבל כח עליונים ולא אוכל לפרש עכ״ל.
מרדעת הגמל. וכן ת״א בעביטא דגמלא. וכן הוא בב״ר פע״ד. והיא מרדעת העשויה כמו כר. וכמו הקיפוה בעביטין (עירובין ט״ז ע״ב). וכן פירש״י.
ד״א בכר הגמל אינטיישרו״ן. בכ״י פלארענץ חסר מן ד״א עד אוכל הגמל והמלה הזאת לא ידעתי לבארה ובוודאי נשתבשה ואין להכירה.
א״ר יוחנן. ב״ר פע״ד ילקוט רמז ק״ל.
קיתוניות מצא. המוספי פי׳ בערך קתון בל״י מין צלוחית וכוס. והיפ״ת פי׳ בגדים שדרך הנדה לשבת עליהן. ובמדרש סיים נעשו תרפים קיתוניות שלא לבייש את רחל.
לכך כתוב לוא מלא. במסורה קטנה איתא ב׳ מלאים בתורה. כי לוא אוכל לקום. וחברו אם לוא יגיד. ועיין בבעל הטורים שכתב וז״ל לוא מלא לומר לא אוכל לקום מפניך מפני התרפים אבל מפני אתר אקום ואין דרך הנשים מעכבת. כי היכי דדרשינן התם אם לוא יגיד. פי׳ לדיינים ונשא עונו אבל לאחר אם לא יגיד בשביל זה לא ישא עונו עכ״ל.
כיוצא בו אם לוא יגיד. עיין שבועות ל״ה ע״א אר״א אם לוא יגיד כתיב (פירש״י כתיב מלא למדרש ביה לו לא) אם לו לא יגיד (לתובע) ונשא עונו. ואם לאחר לא יגיד פטור.
וכמו אשר לוא חומה. כלומר אע״פ שאין לו עכשיו. מגילה ג׳ ע״ב. ערכין ל״א ע״ב בשם ראבר״י. ופירש״י בערכין לוא כתיב משמע לא ומשמע לו. כלומר אין לו עכשיו והיה לו חומה קודם. וכתבו שם חכמי התוס׳ פירש״י לוא כתיב משמע לא ומשמע לו. ואין כן בחומשים מדויקים כתיב לא באל״ף וקרי בוי״ו עכ״ל. אולם לדעתי ברור כי נפל ט״ס ברש״י וכצ״ל לא כתיב [ולו קרי] משמע לא ומשמע לו. כי גם לפני רש״י היה הכתיב באל״ף והקרי בוי״ו וכמו שתראה גם ברש״י עה״ת (בהר כ״ה ל׳) אשר לא חומה לו קרינן אמרו חז״ל אע״פ שאין לו עכשיו. וכן תראה שגם רבינו טוביה סיים ויש הפרש באלו שאמרתי כו׳ אבל אשר לא כרעים ואשר לא חומה. לא כתיב ולו קריין. וכן במסורה נמנה תלת באורייתא דכתיבין באל״ף וקריין בוי״ו. ונמסרו בפ׳ שמיני על אשר לא כרעים. השנים הם אשר הביא רבינו והשלישי אשר לא יעדה. וכן במס׳ סופרים פ״ו ה״א שלשה לא כתובין בלמ״ד אל״ף וקוראין בלמ״ד וי״ו ואלו הן אשר לא כרעים. אשר לא חומה. אם לא יגיד. והגי׳ הזאת משובשת כי אם לא יגיד הוא מאותן הכתובים מלאים בוי״ו ואל״ף אלא צ״ל אשר לא יעדה. וכן נתקן שם במס׳ סופרים.
וכמו אשר לוא כרעים כלומר כו׳. חולין ס״ה ע״א וע״ש ברש״י ותוס׳ ד״ה אע״פ.
תני בשם ר׳ חנינא. ב״ר פע״ד וילקוט רמז ק״ל. ובכ״י פלארענץ תני ר׳ חנניה בר יצחק.
א״ר סימאי. בכ״י פלארענץ ובב״ר שם א״ר סימון.
צינורא. ווין שטוים בו הנשים ועיין ערוך ערך צנר א׳. ובכ״י פלארענץ נשמט המלה צינורא.
במס׳ שבת. דף נ״ב ע״ב במשנה.
ואמרו בגמרא. דף נ״ג ע״ב.
דסייגי. וכן בכ״י פלארענץ. ובגמרא דמסגו. פי׳ מהלכין.
וזקפי חוטרייהו ואזלי כדובי. לפנינו בגמ׳ זקפי חוטמייהו ומסגו כי דוו. ובכ״י פלארענץ וזקפי חוטמייהו ואכלי כי נפלי עילווייהו זאיבי.
מלשון קולע באבן אל השערה ולא יחטיא. גם רש״י עה״ת כתב כן. ופי׳ אנכי אחסרנה אם חסרה חסרה לי שמידי תבקשנה והוצרכתי לשלם בעדה. וכן הרשב״ם פי׳ מלה זו מלשון חסרון. וכן ת״א. וראיתי במחברת מנחם שרש חטא כתב וז״ל חטא לשון שגגה. ומגזרתו קלע באבן אל השערה ולא יחטא. והייתי אני ובני שלמה חטאים. פי׳ תועים ושוגגים ומגזרתו אנכי אחטנה. השגויה. אנכי השגיתיה לי והשלמתיה. וכתב שם המבאר פי׳ אנכי חשבתיה לשגגה שלי ואנכי שלמתי תמורתה.
אשטוביש״ו. המלה הזאת ליתא בכ״י פלארענץ וחסר עד אני אתנהו לך. המלה משובשת וצ״ל אשטוכישו בכ״ף תמורת בי״ת והמלה יונית εστοχησω (איך ווערדע פערפעהלען. מיך איררען).
אינגיאומי״ן. גם המלה הזאת משובשת וצ״ל אינגיאליי״ן והיא יונית εγγυελτω (פערפענדען).
ששומר שכר חייב על השבורה. ב״מ צ״ג ע״א במשנה.
בין ביום ובין בלילה. ע״ש בגמרא עד מתי שומר שכר חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ע״ש. נו. שפחד על גבי המזבח. וז״ל הראב״ע בפסוק נ״ג וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ויש אומר זה הפחד רמז ליום העקידה ואיננה רחוק. נו. ד״א ופחד יצחק. זה חסר בכ״י פלארענץ.
הרי שתים. ב״ר פע״ד וילקוט שם.
כולם חשובות לי כבנות. ר״ל בלהה וזלפה חביבות לי כבנותי. עי׳ רש״י ויצא ל״א נ׳ בנתי בנתי שני פעמים אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש.
הושלמה. בקרא השלמה. ומובא לנכון בכ״י פלארענץ.
קו״ף ורי״ש משמשים. ר״ל יתתלפו זו בזו. ע״פ חלוף אלפא ביתא דאלב״ם וכו׳ חקט״ר. עיין במחברת הערוך לר׳ שלמה הפרתון בערך בתק שכתב וז״ל בתקוך מ״א בתרוך בגמטריא של אל״ף בי״ת גימ״ל יתחלף קו״ף עם רי״ש. ועיין מה שהעיר החכם החוקר מהר״ז כ״ט במבוא שלו באות גמטריא.
לאחיו. בכ״י כתוב אל אחיו. אולם בכ״י פלארענץ מובא לנכון כמו שהוא בקרא.
אלו בניו. ב״ר פע״ד ותנחומא וישלח. ועיין פדר״א סוף פל״ו ויאמר יעקב לאחיו וכי אחיו היו והלא בניו היו אלא ללמדך שבניו של אדם כאחיו. ולזה כוון התרגום המכונה יב״ע ואמר יעקב לבנוי דהוה קרי להום אחוי.
א״ר חנינה א״ר יודה. בכ״י פלארענץ הגי׳ אמר ר׳ יהודה לבש אדם לבושו של אביו הרי הוא כמותו ר׳ חנינא גבור כמותו. ועי׳ ב״ר ושם הגי׳ א״ר הונא. גבורים כיוצא בו א״ר יוחנן לבש אדם לבושו של אביו הרי הוא כיוצא בו. ור״ל כיון שהוא גדול שלבושו הוא נאות לו הוא שוה לאביו ונקרא אחיו. וכן פי׳ היפ״ת. ויש לתקן במדרש שצ״ל א״ר יודה בנוקום א״ר יוחנן כמו שהביא רבינו וכן בילקוט סוף ויצא הגי׳ א״ר יודה.
ובנביאים כתוב. פה היה חסר שורה שלימה והוספתי [ארשב״נ אל יהא לשון סורסי קל בעיניך שבתורה בנביאים בכתובים מצינו שהקדוש ברוך הוא חולק לו כבוד בתורה יגר שהדותא] ובנביאים כתוב כו׳. והשמיט המעתיק מן יגר שהדותא א׳ עד יגר שהדותא ב׳. ונאמר לנכון בכ״י פלארענץ ובב״ר וילקוט שם. וכן בירושלמי סוטה פ״ז ה״ב דף כ״א ע״ג. ויש לתקן במדרש שצ״ל לשון סורסי במקום לשון פרסי. כי לשון פרסי מה עביד הכי. וכמו שהוא לנכון בירושלמי שם. ובכ״י פלארענץ.
כדנא. בקרא כדנה בה״א. בכ״י פלארענץ. וגם הילקוט שם הביא כדנא באל״ף. ובירושלמי שם מובא להון בנו״ן.
אמר לו עד כאן. ב״ר פע״ד בשם ר׳ אבהו.
אלו האמהות כו׳. וגם רש״י עה״ת כתב בנתי בנתי. שני פעמים אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש. והוא עפ״י ב״ר עי״ש.
ארז״ל. יומא ע״ז רע״ב.
מביאות אחרות. ע״ש בפירש״י. ובכ״י פלארענץ אם תענה את בנותי אם תביא אחרות.
אלו הצרות. הסיום ״כמו וכעסתה צרתה״. הוא דברי רבינו. ועיין רש״י בגמרא שם.
א״ר יוחנן כאדם יורה. בב״ר א״ר יוחנן כזה שהוא מורה את החנית. יותר נכון גירסת רש״י בפי׳ על התורה. כזה שהוא יורה החץ. וגם בכ״י פלארענץ כאדם שיורה בחץ.
ד״א אשר יריתי אשר העמדתי. כמו שת״א ויב״ע אקימית. והוא מענין ירה אבן פנתה. ובכ״י פלארענץ חסר מן ד״א עד והשרשתי.
לרעה לא תעבור. ב״ר וילקוט שם ורש״י עה״ת.
קודש. ב״ר שם. וילקוט שם. ומס׳ סופרים פ״ד ה״ה ורש״י עה״ת. רק בב״ר וילקוט הגי׳ כמו שהביא רבינו אלהי אביהם משמש קודש וחול. ובמס׳ סופרים וברש״י הגי׳ אלהי אביהם משמש חול. ועיין במ״כ שמשמעו לפי האמת קודש וחול כי תרח אבי אברהם מתחלה היה עובד ע״ז ולבסוף חזר למוטב ועי׳ במנחת שי שהגי׳ הישרה כמו שהוא בב״ר וכמו שהביא רבינו. ובכ״י פלארענץ בטעות אברהם משמש קודש וצ״ל אלהי אביהם משמש קודש וחול.