Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(642) "שמנעו מלהוליד בן רביעי, קלל בן רביעי שלו; [בראשית י, ו] 'כוש ומצרים ופוט וכנען'" [רש"י שם].
(643) מכאן ש"וירא" נאמר בענין של ביאה. ובגו"א בראשית פ"ט אות טו כתב: "מה התם רבעה, אף כאן רבעו".
(644) עד כאן שאלת הגמרא, והיא שיקלל את חם במישרין, ומדוע קילל רק את בנו הרביעי.
(645) פירוש - למ"ד זה גם סרסו וגם רבעו.
(646) תלונה זו אינה מופיעה בקונטרס נגד התלמוד.
(647) פירוש - הצלת נח מורה על ההשגחה המיוחדת שהיתה על נח, שהרי היו צדיקים אחרים בדור המבול שנשטפו במבול [גו"א בראשית פי"ח אות סא], ועם כל זה נח ניצל. והביאור הוא, שאין הצלת נח מורה שהעולם נחרב עד נח, ולא עד בכלל, אלא שהעולם נחרב לגמרי, שהרי חזר להיות רק מים כבתחילת הבריאה [זוה"ק ח"א סח.], ועם כל זה נח ניצל מחמת שנבדל מהעולם בתיבתו, וכמבואר בגו"א בראשית פ"ו אות כז. ובב"ר ל, ח אמרו "נח היה מתוקן לנס". ובגו"א בראשית פ"ו אות יט ביאר את הסעד והתמיכה שה' העניק לנח [רש"י בראשית ו, ט], וכלשונו: "ונראה לי לפי שהיתה השכינה עמו, והיה נח דבק בשכינה, ולפיכך לא בא לידי חטא, וזהו הסעד שעשה לו הקב"ה, שמי שדבק באחד, אי אפשר לו לזוז ממנו ולחטוא, וזה [בראשית ו, ט] 'את האלקים התהלך נח'" [ראה למעלה הערה 598]. הרי שהיתה השגחה מיוחדת על נח, וכיצד נעשה בו דבר כ"כ מגונה.
(648) והרי הקב"ה ודאי היה מצילו מהגנאי והבזיון. ומעין מה שכתב בגו"א בראשית פל"ז אות מה: "לא יתכן שהשם יתברך יניח את הצדיק לידי אדם ההורג נפשות. אם השם יתברך הזמין לצדיק [יוסף] ישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט כדי שלא יריח הצדיק את ריח רע [רש"י בראשית לז, כה], כל שכן הורג נפשות, דהוא יותר מאוס". הרי שה' שומר את הצדיק מהכיעור ומהדומה לו. ובגו"א במדבר פ"ג אות ח מבואר שבכדי למנוע גנאי מת"ח, ה' יעשה דברים מיוחדים. וכפי שכתב בדרשת שבת הגדול [רב.]: "ויש שואלים, אחר שהשם יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו [בראשית ד, ד], א"כ למה לא היה נשמר מן קין, כי 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' [עפ"י משלי יט, טז], וכל שכן דבר כמו זה, שהרי הקב"ה שעה אל מנחתו".
(649) פירוש - המתלוננים לא התעמקו בפרשיות התורה, אלא למדו אותם מקופיא.
(650) ירושלמי פאה פ"א ה"א "'כי לא דבר רק הוא מכם' [דברים לב, מז], כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא - מכם הוא, ולמה, שאין אתם יגיעין בתורה". וכן כתב בגו"א בראשית פי"א סוף אות יט: "ואין דבר ריק בדברי חכמים, ואם ריק - הוא ממנו". וראה למעלה בבאר השלישי הערה 167, ובבאר הרביעי הערה 87.
(651) כפי שכתב בגו"א שמות פל"ג ריש אות יט: "דע, כי חז"ל דקדקו מאוד בדברי התורה, והם שהבינו דברי תורה, ולא זולתם".
(652) תנחומא וירא, אות יב: "בנוהג שבעולם, אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו".
(653) בתמיה, שהרי "כל דבר עראי הוא מקרה ואינו בעצם" [לשונו בגבורות ה' ר"פ ע], "וכל זה מפני שלא יתיחס אל האדם שעשה פעל, כאשר פעל במקרה" [לשונו בתפארת ישראל פמ"א (תרמא:)], ושם הערה 16. ובנתיב התשובה פ"ג [ד"ה תניא] ביאר שהקב"ה מוחל על חטא כל עוד שהוא בגדר "מקרה", שאז אין החטא שייך לעצם האדם, וראה שם הערה 47. ולכך לא יעלה על הדעת שחם יענש ע"י אביו בצורה כל כך קשה, אם הדבר שעשה היה בעראי ובהעברה בעלמא.
(654) כי מדובר שם אחר המבול [בראשית ט, יח], שנשארו בעולם אך נח ובניו. ומוסיף בזה עוד סבה מדוע לא היה לנח לקלל את בנו; כי הקללה תחול על בנו וזרעו, והרי אין בעולם אלא נח ובניו, א"כ כל העולם כולו יצא לפועל באמצעות בניו, ובניו הם יסודות העולם. ואם אחד מבניו מקולל, אזי אחד מיסודות העולם יהיה מקולל, ומתוך כך הרבה בני אדם בעולם יהיו נתונים תחת קללה זו. ובגו"א בראשית פ"ט אות יז [ד"ה ותמצא] כתב: "כי אלו ג' בנים [של נח] הם כנגד ג' בני אדם [הראשון], שכמו שאותם השלשה כוללים כל העולם, כן אלו ג' כוללים כל העולם". וראה להלן בבאר השביעי הערה 60.
(655) כן כתב בגו"א בראשית פ"ט אות טו, וז"ל: "דאין לומר כמשמעו, שראה ערותו, דהא כתיב בקרא 'אשר עשה לו בנו הקטן', ומה שראה ערותו, אין זה עשיה נקרא". ובסמוך כתב: "כי אין הראיה נחשב מעשה". וכמו שאמרו [פסחים כו.] "קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה", ופירש רש"י שם "אין בהן משום מעילה דאורייתא, הואיל ואין בהם ממש".
(656) בראשית י, ו "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען".
(657) לשון התורת כהנים [ויקרא יח, ג]: "מנין שלא היה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים, תלמוד לומר 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו'. מנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם, תלמוד לומר 'אשר ישבתם בה לא תעשו'... ומנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים, תלמוד לומר 'וכמעשה ארץ כנען לא תעשו'. ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם, תלמוד לומר 'וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו'". ובגבורות ה' פ"ד הקדיש את הפרק כולו לבאר את שפלותם ותיעובם בעריות של המצריים והכנענים, וכיצד הם הפכיים לגמרי לקדושת ישראל. וראה גו"א ויקרא פי"ח אות ג. ובפסחים קיג: אמרו "ה' דברים צוה כנען את בניו... ואהבו את הזימה".
(658) והבנים מורים על כח האב, וכפי שכתב בגו"א במדבר פט"ז אות ד [ד"ה ואם], וז"ל: "דודאי צדיק שמוליד רשע, יש דבר פסולת בצדיק שממנו נולד הרשע, כי אין צדיק שלא יהיה בו דבר פסולת ויוצא הרשע ממנו". והרמב"ן בדברים כט, יז כתב: "כי האב שורש הבן... כי משורש מתוק לא יצא מר. וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד, ולא הרהר כלל בעו"ג, לא יוליד מודה בה". ובגבורות ה' פ"ט [נז:] כתב: "ראוי שיהיה העונש נמשך אל זרעו של אברהם בשביל אברהם, כי חסרון השורש יתגלה ויתראה בענפים ביותר, כי זה ענין הענף, שבו יתגלה כח השורש, ולפיכך חטא השורש יתגלה בענפים ביותר ממה שנראה בשורש עצמו". ולמעלה בסוף הבאר השני [ד"ה בפרק הבא על יבמתו] הוכיח ממעלתם של משה אהרן ומרים, על כשרות הזיווג של עמרם ויוכבד, ושם הערה 669. ובגו"א בראשית פ"ט אות יז כתב: "התולדות נמשכים אחר היסודות, כמו שהאילן, ענפיו נמשכים אחר העיקר והיסודות. ואשמועינן הכתוב כי חם היה גלוי ערוה ובזוי הגוף בחלקו, שהיה מבזה את אביו, לכך נמשכו אחריו תולדותיו", ושם הערה 61. ובאבות פ"ב מ"ז אמרו "מרבה שפחות, מרבה זמה", וכתב לבאר כן בדר"ח שם [פג.]: "השפחות הם בנות חם, ומפני כך הן שטופי זמה, כי נמשכים אחר השורש שלהם. נמצא הרבוי הוא התרבות זמה". וראה להלן בבאר השביעי הערה 251.
(659) מכך שחם רבע את אביו.
(660) נראה שמקורו מהא שנאמר [ויקרא יח, ז] "ערות אביך וגו' לא תגלה", ובגמרא [סנהדרין נד.] למדו רבנן שמדובר ב"ערות אביך ממש... לחייב עליו שתים [משכב זכר וערות אביו (רש"י שם)]. וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה נכרי הבא על אביו חייב שתים. אמר רבא, מסתברא מילתא דרב יהודה בישראל... והאי דקאמר 'נכרי', לישנא מעליא הוא". ופירושו, שלא רצה לתלות חטא כזה בישראל. ולא מצינו בשאר עריות שעשו כן, שכינו את הבועל ישראל בשם "נכרי" מחמת "לישנא מעליא", כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו [פסחים ג.]. אלא מוכח שיש בעבירה זו גנאי מיוחד. וכן כתב בח"א לסנהדרין ע. [ג, קסט:], וז"ל: "למאן דאמר שרבעו, מפני שהיה חם בעל ערוה ביותר, ולכך עשה זה שהיה רובע את אביו, ואין ערוה כמו זה, ומפני שהיה מוכן לערוה בא זה לידו".
(661) כמו שאמרו בסנהדרין קח: "שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו; כלב, עורב, וחם... חם לקה בעורו". ובגו"א בראשית פ"ט אות יז [ד"ה ודבר] כתב: "חם הוא כח הנפש, ונושא כח הנפש החיוני הוא חום טבעי בלב האדם, לכך נקרא 'חם'... כי נפש החיוני הוא גופני". ו"נפש החיוני" היא הנפש הנמצאת גם בבעלי חיים, וכמבואר בדר"ח פ"ב מ"ח [פו:]. ובח"א לסנהדרין ע. [ג, קסט:] כתב: "חם מיוחד לערוה, ולכך יצאו ממנו תולדות כמו כנען ומצרים, וכלם בעלי ערוה הם".
(662) נדרים לא. "קונם שאיני נהנה לבני נח", ופירש רש"י שם "שלא יהנה מכל בני נח, שכל העולם יצאו מבני נח".
(663) פירוש - הואיל ונח מסוגל להעמיד תולדות העולם, הרי מניעת דבר זה נחשבת להעדר גמור, כי כפי רבוי הברכה שהיה לנח, כך רבוי ההעדר במניעת ברכה זו. דוגמה לדבר; בדר"ח פ"ו מ"ז [שו.] כתב: "ראיתי בנים, אשר לבם כפתחו של אולם, עד שראוים לקבל כל התורה, ואחריתם נאבדו והיו כלא היו, כשאר עמי הארץ. חי ה' צבאות אם אין ראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף". הרי דוקא משום שבנים אלו "לבם כפתחו של אולם", לכך כשאחריתם נאבדו "ראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף", כי כגודל יכולת הברכה, כך גודל האבידה. וראה להלן בבאר השביעי הערות 46, 49.
(664) נראה שכוונתו לומר, שמה שאמרו בגמרא [סנהדרין ע.] "מתוך שקלקלו ברביעי, קללו ברביעי", אין זה סתם רביעי מול רביעי, אלא שהברכה מתגלית במיוחד ברביעי. ומעין מה שכתב בגבורות ה' בהלכות פסח בקצרה [של:], וז"ל: "כל דבר שבא מעולם העליון אל העולם הגשמי, מתרבה ומתפשט לכל צד. והצדדין הם ארבע. סימן לדבר [בראשית ב, י] 'ונהר יוצא מעדן להשקות הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים'. ולכך לשונות הגאולה שבאה מעולם העליון ד'; 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', 'ולקחתי'". וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 4. וכן הוא בח"א לר"ה כג. [א, קכג:]. ויש ארבע ברכות בברכת המזון [ברכות מח:], וארבע ברכות נאמרו לאברהם אבינו [בראשית יב, ב] "ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה". ולכך חם רצה למנוע מאביו הולדת בן רביעי, כדי שהברכה לא תחול על אביו בשלימות, אלא במקום זאת תחול עליו, כי לו יש בן רביעי. וראה הערה 667.
(665) כי המניעת הברכה מביאה לקללה. דוגמה לדבר; בנתיב התורה פ"ח [א, לה.] כתב: "בפרק חלק [סנהדרין צא:]... כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברים שבמעי אמו מקללין אותו... כי הוא בעל קללה והעדר גמור, שעינו רעה בתורה ללמדה לאחרים, ובשביל כך דבק בו ההעדר לגמרי. כי אצל התורה השכלית אין ראוי שיהיה דבר זה, שעינו יהיה רעה להשפיע תורה. כי כבר התבאר, כי עצם התורה להשפיע אותה לאחרים... אדם שאינו מלמד תורה לאחר, הוא בעל העדר וקללה, שמעדיר התורה. כי עיקר התורה להשפיע אותה, ולכך הוא בעל העדר בעצמו, עד שהוא ראוי אל קללה".
(666) כמבואר בהערה 660.
(667) בגו"א בראשית פ"ט סוף אות יז הקביל בין בני נח לבני אדה"ר, ואודות חם כתב: "חם שהיה ארור, כנגד קין שהיה ארור [בראשית ד, יא]". ורבנו בחיי [בראשית ו, יב] כתב: "כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול. וכשם שהיו לאדם הראשון שלשה בנים... והאחד נתקלל, כן תמצא בנח שלשה בנים... והאחד נתקלל". הרי המאפיין את חם הוא היותו מקולל, ולכך יש "צד השוה" בינו לבן קין, שהיה שופך דמים הראשון, וממילא בעל העדר בעצם [ראה גו"א בראשית פ"ד אותיות ד, ה אודות גנותו של קין]. אזנים מלים תבחן; רש"י בראשית [ט, כה] כתב: "ומה ראה חם שסרסו, אמר להם לאחיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם. ואבינו יש לו ג' בנים, ועודנו מבקש בן רביעי". שגרת המחשבה תופסת שמעשהו של חם נועד למנוע השנות מצב שעלול להביא לשפיכות דמים כפי שנעשה על ידי קין. אך עומק דברי רש"י אלו הוא, שאין מעשהו של חם אלא מהדורא תנינא של שפיכות הדמים שעשה קין, וכמבואר כאן.
(668) אין כוונתו לדברי הגמרא [סנהדרין ע.] "שהא והא הוי" [שחם רבע וגם סירס את אביו], כי בגמרא אמרו כן רק למ"ד שרבעו, אך למ"ד שסרסו אין הכרח לומר שגם רבעו, וכאן איירי לפי מ"ד זה. אלא כוונתו לכך שחם בודאי היה ג"כ דבק בזנות, וכמו שמוכח מבני חם [מצרים וכנען], וכפי שביאר למעלה.
(669) אמרו חכמים [סוטה יד.] שמנחתה של סוטה באה מן השעורים [במדבר ה, טו], משום ש"מעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה". ראיה זו ממנחת סוטה הביאה המהר"ל בהרבה מאוד מקומות בספריו להורות שתאות העריות הינה מעשה גופני חומרי. וננקוט בדוגמאות מספר; בגבורות ה' פס"ו [שז.] כתב: "גלוי עריות הוא... מחמת יצרו שבגוף המתאוה לעריות, ודבר זה מבואר בכמה מקומות שחטא עריות הוא לגוף, וכמו שאמרה תורה בסוטה שיהא קרבנה שעורים, שהיא עשתה מעשה חמור, כך קרבנה יהא מאכל חמור. הרי כי חטא הערוה הוא ענין חומרי גופני". ולהלן בתחילת הבאר הששי [ד"ה כלל הדברים] כתב: "כל זנות הוא מצד הגוף, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, ורמזו ז"ל בענין הסוטה, היא עשתה מעשה בהמה, אף קרבנה שעורים, שהוא מאכל בהמה, ודבר זה ידוע כי כל זנות הוא חומרי, שנמשך אחר תאותו החומרית, וא"צ ראיה", ושם הערה 150. ובדרוש לשבת תשובה [ריש עח.] כתב: "העריות הם מכח גוף האדם, ולפיכך נמצא דבר זה ביותר בכל בעלי חיים, כי פועל זה מתייחס אל הגוף החומרי. ואמרו חכמים ז"ל אצל סוטה, למה קרבנה שעורים, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה". וכן כתב בח"א לזבחים פח: [ד, סח.], וז"ל: "עריות וזנות חטא הזה הוא בגופו, כאשר אדם עושה מעשה זנות, מעשה הזה הוא מעשה בהמה, ולכך קרבנה של סוטה שזנתה, שעשתה מעשה בהמה, קרבנה שעורים, שהוא מאכל בהמה ממש". וראה בדרוש עה"ת [יא.]. וכ"ה בח"א לע"ז ה: [ד, לב.]. ורש"י ר"פ קדושים [ויקרא יט, ב] כתב: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות... שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". וכתב שם הגו"א אות ג: "ונראה הטעם, שאחר ששם קדושה נאמר על פרישה מן עניני הגוף ותאותיו, יותר ראוי על גדר ערוה, שהם תאות הגוף ביותר. ולכך מי שנוטה אחר זנות יאמר על זה שהוא מעשה בהמה... לפי שהזנות ענין גופני, וזה ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר. ולכך מי שפורש מן הערוה הוא פורש מתאות הגוף החומרי, ולפיכך נקרא 'קדוש', ר"ל פרוש מעניני עוה"ז, שהוא גוף". ובדרוש שבת תשובה [עח.] הוסיף: "ועוד, כי אין ענין הערוה והזנות רק חבור גוף לגוף". וראה עוד גו"א במדבר פי"א אות ג, וח"א לשבת קלג: [א, עא.], נתיב התשובה פ"א הערה 18, ועוד.
(670) כי ההעדר שייך לנפש, וכמו שכתב בתפארת ישראל פכ"ח [תכט:]: "כאשר הנפש יש לו דבקות בו יתברך, ונזהר מן החטא אשר הם שייכים לנפש, כמו הנקימה והנטירה והשנאה, ודברים הרבה אשר הם פעולות הנפש". ובדר"ח פ"ב מ"ה [עט:] כתב: "כי הכעס הוא מן הנפש, [דברים יט, ו] 'כי ייחם לבבו', ולכך יזהיר את האדם שלא יהיה נמשך אחר מידת הנפש ביותר". וראה להלן בבאר השביעי הערה 102. ובגו"א בראשית פל"ז אות ט כתב: "השנאה הוא בלב", ושם הערה 113. ולכך יוצא שחם היה מקולקל בכל חלקיו; גוף ונפש. וראה למעלה הערה 538, שנתבאר שם ששני חלקי האדם הם גוף ונפש, וכן הוא להלן הערה 710.
(671) שחם רק ראה את ערות אביו, אך ראיה זו גופא פעלה את הרביעה והסירוס, וכמו שמבאר.
(672) פירוש - הכתוב מוכיח שהראיה פעלה דבר גדול, ולא נשארה בגדר ראיה בלבד, וכמו שמבאר.
(673) כמבואר בהערה 655.
(674) "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן", ולא נאמר "וירא את אשר וגו'". וההבדל בין ראיה לדעת מבואר בגבורות ה' פכ"א [צג:], שכתב: "הראיה מצד שנגלה לפניו... ומ"מ אע"ג שהוא רואה הדבר כאשר הוא, לא תבא הראיה רק על דבר שהוא בחוץ. אבל הידיעה השכלית תבא על דבר פנימי, שידוע לו לגמרי כאשר הוא, על ידי נגלה ונסתר, ולא כן הראיה".
(675) רמב"ן [ויקרא כ, יז]: "ואמר 'וראה את ערותה'... כי הכתוב יכנה בעריות, פעם יקרא הבעילה גלוי ערוה כאשר יאמר ברובן 'לא תגלה ערותה' [ויקרא יח, ז]... ופעם יכנה אותה ביאה, 'ובא אליה ושנאה' [דברים כב, יג],... ופעמים רבים יקראנה שכיבה, ובכאן יכנה אותו בראיה... וכן יכנה אותה בידיעה, כלשון [בראשית ד, א] 'והאדם ידע את חוה אשתו'". ובעל התורה תמימה כתב שם [אות מב]: "על דרך הפשט הלשון 'וראה את ערותה', שהוא כנוי לזנות, שכן דרשו כזה בנזיר כג. על הפסוק [בראשית לד, ב] 'וירא אותה שכם'. ובב"ב טו: דרשו דורו של איוב שטוף בזימה היה, שנאמר [איוב כז, יב] 'הן אתם כולכם חזיתם'". ורש"י שם בב"ב כתב: "'ונחזה בך' [שיה"ש ז, א] לשון זימה הוא זה, להסתכל בנשים". ומה שכתב כאן "כי החבור בזנות נקרא 'ראיה'" [לעומת משפטו למעלה "כי הזנות בכל מקום נקרא 'ראיה'"], כוונתו לומר שראיה היא חבור, וכמו שאמרו [מגילה כח.] שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע, וכתב לבאר זאת בנתיב הצדק פ"ג [ב, קמג.] בזה"ל: "כי אם יביט בו, יהיו עיניו מתחברים אל הרע, ולכך אסור להסתכל ברשע". ובגבורות ה' פכ"א [צג:] כתב: "כי הראיה יותר חבור לדבר מן הזכירה". וכן הוא בח"א לב"מ פה: [ג, מא.], גו"א שמות פכ"א הערה 75, ובנצח ישראל פכ"ח הערה 47. וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 1031.
(676) בא לבאר שאע"פ ש"הזנות בכל מקום נקרא ראיה", מ"מ זה נאמר על ראיה שבאה בעקבותיה מעשה ביאה, אך אצל חם הראיה לכשעצמה [בלי מעשה ביאה] היא מעשה זנות, וכמו שמבאר.
(677) לשונו בח"א לסנהדרין ע. [ג, קסט:]: "כי האנשים האלו, שהם שם חם ויפת, שלשה בני נח מהם יצא כל העולם, אינם דומים לשאר בני אדם, כי כחם גדול ביותר, ולפיכך הראיה בלבד... ובפרט כאשר ראה בו חם, שהוא מיוחד לערוה... הראיה בו נקרא שרבעו, מאדם זה שהיה כולו ערוה". וכאמור, הדגשתו היא שראית חם שונה מראית שאר בני אדם, כי בדרך כלל הראיה הנחשבת לזנות היא זו שבאה בעקבותיה מעשה ביאה, ואזי הראיה היא התחלה וסרסור לזנות [רש"י במדבר טו, לט], וכמו שאמרו בנדרים כ. "כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה", שכתב שם בח"א [ב, ג.], וז"ל: "כי ההתחלה מביא לידי גמר... שגם הראיה התחלת הזנות, כי הראיה היא חבור אל אשה, ולכך הראיה היא התחלת זנות, ובא לידי גמר". ובח"א לזבחים קטז: [ד, עב.] כתב: "כי החוטא בזנות הוא חוטא בראיה, וחוטא בהרהור הלב, וחוטא שנתקשר עם אחר, דהיינו המעשה עצמו... [הראיה וההרהור] סרסורים של עבירה וגוף עבירה, שהרי אמרו [ירושלמי ברכות פ"א ה"ה] עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה הם". כל זה אצל שאר בני אדם. אך אצל חם, מפאת דביקותו בזנות, לכך הראיה לכשעצמה נחשבת לזנות.
(678) לשונו בח"א לסנהדרין ע. [ג, קסט:]: "יש לפרש דלמאן דאמר סרסו, אין הפירוש שסרסו ממש, רק מפני שראה ערות אביו, סרסו מלהוליד. כי האנשים האלו... כחם גדול ביותר, ולפיכך הראיה בלבד היה לו סירוס. כי זה האבר כחו כאשר הוא בסתר כאשר ראוי. וכאשר הוא בנגלה, בזה מסרס אותו. ובפרט כאשר ראה בו חם, שהוא מיוחד לערוה... ולפיכך הראיה באבר זה מסרס אותו".
(679) "כח קושי אבר שלו ננער, שאינו מוליד" [רש"י שם].
(680) שם בח"א [ג, קפה.], ומביא כאן את הסברו השני שם. וכמה פעמים התייחס בספר זה לחידושי אגדות שלו, וכמלוקט למעלה בהקדמה הערה 92.
(681) לשונו בח"א שם: "ויש לפרש 'המסתכל בערוה קשתו ננערה' המסתכל בערותו, כי ערוה צריכה שתהיה בכסוי ובהעלמה ביותר, ואז קשתו בכח. כי ערותו פועל הזרע, שהוא הברכה, וכל ברכה הוא בסמוי מן העין [ב"מ מב.]. ואם רואה בערותו, אז כחו ננער ואינו מוליד כמו שראוי, שאין כחו דבק בסמוי מן העין, לכך קשתו ננער". וקודם לכן הביא הסבר אחר, עיי"ש. ואודות שהזרע בא ממקור ברכה פנימי, ראה תפארת ישראל פל"ח הערה 119. ובגמרא [נדה לא.] דרשו על הפסוק [במדבר כג, י] "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", "מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר; מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה". וכתב על כך בנצח ישראל פנ"ז [תתצ:] בזה"ל: "ואמר שבלעם אמר 'מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים כו". ביאור ענין זה, כי דבר מה שהקב"ה סופר את רביעותיהן של ישראל, מורה כי זרע ישראל נמשך מכח פנימי, כמו שאמרנו. ואין זה גנאי, כי אין דבר כזה נקרא ערוה. רק כאשר יש כאן גלוי, שלכך נקרא ערוה, כמו [בראשית מב, יב] 'ערות הארץ באתם לראות', מקום תורפה אשר יש לו גלוי. ולא כאשר הוא פנימי, אין כאן ערוה כלל, ודבר זה ידוע למבינים. רק מפני שהיה בלעם דבק בזנות וערוה, ולא היה לו כח קדוש פנימי, נחשב אליו ערוה דבר זה. אבל מי שהוא קדוש וטהור, אין נחשב דבר זה אליו ערוה. וכמו שלא היה נחשב גלוי ערוה גנאי לאדם קודם שחטא האדם, ולא נחשב לו לגנאי וחרפה, מפני שהיה דבק לגמרי בכח קדוש פנימי. עד שחטא, ולא היה עוד דבק לגמרי בכח קדוש פנימי, ואז נחשב לו גלוי ערוה גנאי. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, כי הם אמת ברור, והם עמקי החכמה". והובא למעלה בהערה 281. ובח"א לנדה לא. [ד, קסב:] כתב: "אין שם גנאי של ערוה... רק כאשר יש כאן גלוי, וכדכתיב [ויקרא יח, ז] 'ערות אמך לא תגלה', וכן כל העריות. אבל כאשר הוא פנימי אין כאן ערוה כלל". ודייק לה, ששמה של עבירה זו הוא "גלוי עריות", וכמבואר ברמב"ן ויקרא כ, יז, והובא בהערה 675.
(682) פירוש - דוקא במאמר זה נקרא האבר בשם "קשתו", כי הואיל ומגמת המאמר להורות שהגלוי פוגם בכח הזרע [ראה הערה קודמת], לכך הוזכרה כאן הפגימה ביחס לכח הזרע, שהוא יורה כחץ.
(683) "כי אין כל הראיות שוות" [לשונו למעלה, ושם הערה 676].
(684) כן כתב להלן בשער הששי [ד"ה ואל תתמה]: "האגדות, שכל סתרי תורה וחכמה צפונים שם למי שידע להבין... כי הם בודאי פותחין שער השמים, פותחים כל אוצר סתום וחתום".
(685) בתפארת ישראל ר"פ יג כתב: "דע כי התורה התמימה תקיף גם כן בכל ההשגות, ולא תחסר כל בה. ועם כי נראה בעיני האדם כי דברי התורה הם כדברים פחותים ושפלים, אין בזה תמיה. כי קרה לתורת האדם מה שקרה אל האדם. כי האדם עומד בתחתונים, עם שיש לו נשמה שהיא חצובה מתחת כסא כבודו יתברך ממדרגה עליונה. גם זורח עליו צלם אלהים, שהיא המעלה העליונה. כך הם מצות התורה, עם שהם דברים גשמיים, יש להם סוד פנימי שהוא עומד ברומו של עולם... כל דברי תורה הם דברים פנימים, עומדים ברומו של עולם". ובהקדמה לבאר הרביעי כתב: "צרופים ונבחנים, ברום עולם יושבות".
(686) עפ"י הושע יד, י "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", ודרשו כל כך בגמרא [נזיר כג.] "משל ללוט ושתי בנותיו עמו. הן שנתכוונו לשם מצוה 'וצדיקים ילכו בם', הוא שנתכוין לשם עבירה 'ופושעים יכשלו בם'". הרי שאותו מעשה יכול להיות עליה לצדיקים ומכשול לרשעים. וכך גם כאן, דברי תורה יכולים להביא את מבינם לרומו של עולם, ולהיות בגדר "וצדיקים ילכו בם", ואילו הלועגים על דברי תורה יהיו בגדר "ופושעים יכשלו בם". וראה למעלה הערה 183, שכתב כן גם על דברי חכמים.
(687) ראה למעלה בהקדמה [הערה 60] שכל הבנתנו בדברי חכמים היא רק תחילת ההבנה.
(688) עפ"י ישעיה ה, כ "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר". וראה במסילת ישרים פ"ג.
(689) פירוש - בזכות הסרת התלונה מדברי חכמים.
(690) סיום זה אינו מצוי בספר זה, כי אע"פ שמצוי שמסיים בתפילה ובקשה, אך כאן בנוסף לזה תלה את הארת העינים בחכמה וגלוי צפונות התורה ב"זכות זה". ונראה לבאר זאת, כי בהקדמה [ד"ה ומעתה אם] כתב שהסבה שיש לבאר דברי חז"ל היא שאם נחריש כלפי המליזים אזי "נשלם רעה תחת טובה, שהם [חז"ל] כוונו לזכות אותנו... ואנחנו נחריש ולא נסיר חרפתם". הרי שהסרת טענת המליזים מורה על הכרת טובה כלפי חז"ל. והכרת טובה היא תנאי לקבלת הטובה, וכפי שביאר בגו"א בראשית פ"ב אות יב, שכתב: "אסור לעשות טובה לאיש שאין מכיר בטובה", וראה שם הערה 29, ובנר מצוה ח"ב הערה 432. ולכך, הואיל והסרת התלונה מדברי חז"ל מורה על הכרת הטובה כלפי חז"ל, והכרת טובה היא תנאי לקבלת הטובה, לכך הסרת התלונה מדברי חז"ל מכשירה אותנו לקבלת השפע והאור שבדברי חז"ל. אמנם עדיין צ"ב מדוע דוקא כאן כתב כן, ולא בשאר מאמרים שביאר עד כה.