Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(554) תלונה זו אינה מופיעה בקונטרס נגד התלמוד.
(555) מעין מה שאמרו חכמים על דוד [ברכות י.] "נסתכל [דוד] בכוכבים ובמזלות ואמר שירה".
(556) אודות שחוש הראות הוא כח נבדל ומיוחד, כן כתב בדר"ח פ"ב מ"ט [צג:], וז"ל: "כח הראות הוא כח הנפשי נבדל יותר מכל שאר החושים. וכבר הביאו ראיות ברורות על זה איך כח העין הוא כח נבדל, שאם לא כן, לא היה רואה בעין שהוא קטן, השמים הגדולים. רק בודאי מקבל כח הראות את המראה הנבדל מן הגשם... וזה ראיה שכח הראות הוא כח נבדל". וכן הוא בראב"ע הארוך לשמות ג, ו, שכתב: "שער העין משער השמים, כי ברגע אחד יראה תמונות רבות רחוקות עם קרובות". והובא למעלה בבאר השני הערה 25.
(558) לשון הראב"ע בהקדמתו לחומש [ד"ה הדרך הרביעית]: "כי יש עוף שאיננו רואה ביום הנגוהות, ובלילה רואה מפני שעיניו כהות", והובא בתפארת ישראל פל"ד [תקב.].
(559) כי הואיל וישנם הבדלי דרגות ראיה בין הנמצאים, מדוע שלא יהיה מכלל זה נברא אחד שחוש הראיה שלו הוא בתכלית החדוד. דבשלמא אם כל הנבראים היו רואים בשוה, אזי היה מקום לתמוה על שנברא אחד רואה בתכלית החדוד, ויוצא מהשויון של הנבראים. אך מאחר שאין שויון ראיה בין הנבראים, שוב אין מקום לתמוה שיהיה נברא הרואה בתכלית החדוד. וראה למעלה הערה 516, שנתבאר שם שבדבר טבעי יש שויון מסויים בין הנבראים, ושויון זה מונע קיצוניות, עיי"ש. אך הואיל ונתבאר בהערה 556 שהראיה היא כח נבדל, ולא כח טבעי, שוב אין כאן שויון המונע קיצוניות.
(560) "והרי כל הבעלי חיים רואים" [לשונו בסמוך].
(561) יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, ויבואר בסמוך. וצריך ביאור, מהי הדגשתו "שכל שם שנקרא אל כל מין... מורה מהותו", ומדוע לא כתב "שכל שם שנקרא, מורה מהותו", מבלי להוסיף "אל כל מין". ונראה, כי כבר השריש הרמב"ן לגבי הבהמות [בראשית יח, יט] "כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים". וכן כתב רבינו בחיי שם: "צריך שתשכיל כי ההשגחה בעולם השפל במין האדם היא כללית ופרטית... ובשאר בעלי חיים היא כללית לא פרטית, רק בכלל לקיים המין". ולכך שם של בהמה פרטית אינו בהכרח מורה על מהותה, כי שמא השם הוא בגדר "מקרה" ביחס לבהמה. אך שם שניתן לכל המין, בהכרח שמורה על מהות המין, כי אין מקרה אל כל המין.
(562) פירוש - אם השמות אינם מורים על מהות הבהמה, אלא רק מבטאים את רצון הקורא גרידא.
(563) רומז בזה לדברי המדרש [ב"ר יז, ד], שאמרו שם: "בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם, נמלך במלאכי השרת. אמר להן, נעשה אדם. אמרו לו, אדם זה מה טיבו. אמר להן, חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה, ואת החיה, ואת העוף. אמר להם, זה מה שמו, ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו, זה מה שמו. אמר, זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל. ואתה מה שמך, אמר לו, אני נאה להקרא 'אדם', שנבראתי מן האדמה". הרי חכמת אדם מתבטאת בזה שידע לקרוא שמות לבהמות. וכן הוא בגו"א במדבר פכ"א אות יג, ובתפארת ישראל פל"ג [תפז:].
(564) כגון, ברכות ו: "מאי 'רות', שזכתה ויצאה ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות". ובהמשך שם "מנא לן דשם גרים", והגמרא דורשת כן ממקרא. וביומא פג: מובא שאכסנאי אחד נקרא בשם "כידור", ור"מ לא הפקיד אצלו ממונו, אלא הסיק שהוא אדם רשע, על שם שנאמר [דברים לב, כ] "כי דור תהפוכות המה", ולבסוף הוכח כר"מ. ואודות שכל שם מורה על המהות, כך ידוע מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, בגבורות ה' פכ"ה [סוף קו:] כתב: "כי כל שם מורה על המהות, כמו שם 'אש' נקרא דבר שהוא חם ויבש". ובנתיב התשובה פ"ח [ד"ה יראה לומר] כתב: "כי שמו שנקרא בו מורה על מהותו". ובגו"א בראשית פ"ט אות יז [ד"ה ודבר] כתב: "כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר". ובאור חדש [קי.] כתב: "השם מורה בכל מקום על המהות. נקרא 'אדם' וזה מורה על מהותו, שהוא נברא מן האדמה". וכן הוא בנצח ישראל פ"ה הערה 80, שם פי"ג הערה 76, ועוד ועוד. ודרכו של המהר"ל לעמוד על שמות בני אדם כמורים על מהותם, וכמו השם "קמצא" [ח"א לגיטין (ב, צט.)], "בלעם" [דר"ח פ"ה מי"ט (רסו:)], "דמא בן נתינה" [ח"א לקידושין (ב, קלט.)], "משה" [תפארת ישראל ס"פ כא], "אהרן" [תפארת ישראל פכ"ב (שלא.)], ועוד. וראה למעלה בבאר השלישי סוף הערה 108, ובבאר הרביעי הערות 5, 879.
(565) ואין כאן בטוי יחודי לבעל השם. וכאן מוסיף שהשם אינו מורה רק על המהות, אלא על מהות המיוחדת לו בלבד. וכמו שכתב בנצח ישראל פ"ה [פב:]: "כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחלוק". ובפחד יצחק חנוכה, בתחילת מאמר ה, כתב: "בודאי ששמו של דבר מתיחס הוא אל המיוחד שבו, ולא אל המשותף שבו. וכבר הזכרנו דבריו של המהר"ל [גו"א על מסכת שבת] שביאר את פתיחת מסכת שבת [ב.] במלאכת הוצאה, דהוא משום דאין מלאכת הוצאה נוהגת ביום טוב. והכונה היא כנ"ל, שהשם 'שבת' מתיחס הוא יותר אל המיוחד שבו, שהוא מלאכת הוצאה, מאשר אל שאר המלאכות, אשר בהן הוא משתתף עם המקראי קודש בכלל". אמור מעתה, כי כל שם מורה על יחודיות, וכל יחודיות בהכרח שתתבטא בשם. וראה תפארת ישראל פ"ג הערות 12, 13. ולכך תמוה, מהי היחודיות בשם "ראה", הרי כל הבהמות רואת. וראה להלן בבאר הששי הערה 1192.
(566) מבאר בזה ששאלת הגמרא "למה נקרא שמו 'ראה'" יותר משאר בעלי חיים. והביאור בזה הוא לפי מה שכתב בגו"א לגבי שמות עצם שיש בהם הבנה. כי בדרך כלל שמות עצם הם משוללי הבנה, ואם בכל זאת יש בהם הבנה, בעל כרחך שההבנה זו צריכה להדרש. וכמו שנאמר [בראשית י, יג] "ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים", ופירש רש"י שם "להבים - שפניהם דומים ללהב". והרא"ם שם הקשה על רש"י "לא ידעתי מי הכריחו לפרש זה השם מכל שאר שמות". וכתב על כך הגו"א שם אות ד: "דכל שם אשר יש לו פירוש, כזה, שהוא לשון 'להב' וכיו"ב, על כרחך נקראים על ענין מה, דאין אדם קורא אותו בשם להב אלא אם כן יש לו שייכות, דאם לא כן, למה יקרא אותו בשם להב, אחר שאין לו שייכות. בשלמא שאר שמות, 'ענמים' ו'לודים', וכיו"ב, כיון דאין שום ענין נקרא בשם 'ענמים', יש לקרוא אותו בשם 'ענמים'. אבל להיות קורא אותו בשם 'להבים', למה יקרא אותו בשם 'להבים'. ולפיכך צריך לומר דפניהם דומים ללהב". וכן חזר וביאר שם פכ"ג אות ד, שם פל"ו אות יב, ושם בשמות פי"ח אות ג, והובא למעלה בבאר השלישי הערה 246. ולכך אף כאן, נהי דמעיקרא היה ברור לגמרא שהעוף הזה נקרא בשם "ראה" על שם הראיה [כי שם שיש בו הבנה נדרש בהתאם להבנתו, וכפי שנדרש שם "להבים"], אך מ"מ "למה נקרא שמו 'ראה' יותר משאר בעלי חיים".
(567) שהעוף הזה ראה ממרחק כה רב, וכפי שביאר עד כה.
(568) שחז"ל דברו על המהות, ולא על המוחש [למעלה בבאר הרביעי הערות 658, 881, 1039, 1147, 1169. וכן במאמר הקודם אודות מדותיו של פרעה. וראה הערה 452].
(569) פירוש - חז"ל דברו על המהות, ולא על המוחש. וזהו יסוד נפוץ מאוד מאוד בספרי המהר"ל, וכמלוקט בהערה הקודמת. ובנצח ישראל פ"ה [קכט:] כתב: "הדברים כדרך דברי חכמים, שכל דבריהם שכליים מופשטים מן הגשמות". וכן כתב שם בנצח ישראל פכ"ו [תקמט:], וז"ל: "כי אין חכמים מדברים מענין הגשמי כלל, רק מופשט מן הגשמי". ולהלן בבאר הששי [ד"ה וכאשר יאמרו] כתב: "כי לא דברו חכמים כלל מרוחק המורגש, רק כי כל דבריהם מופשטים מן הגשמיות, וכבר נתבאר זה פעמים הרבה". ולהלן בבאר הששי [ד"ה ואילו היו] כתב: "וכבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד, כי דברי חכמתם היו בחכמה ובהשכל, ואינם דברים גשמיים, ולכך נקראו 'דברי חכמים', שהם דברים שכליים בלבד, ולא היו דברי חכמים רק מן המהות הענין, ואין להם עסק בדברים החומרים הנגלים". ושם בהמשך כתב: "וכבר אמרנו לך, כי דברי חכמים רק מן המהות, לא מן הגשמי, וכאשר תקח הדברים בלתי גשמיים, הנה כל הדברים כפשוטם לגמרי... רק דברי חכמה הן". וכן כתב בח"א לב"ב עג. [ג, פה.]: "וכל דבריהם שכליים, לא במוחש". וכן הוא בח"א לסנהדרין פב: [ג, קעג:]. וכן האריך לבאר בגו"א במדבר פי"ט סוף אות כ, ושם דברים פ"ד הערה 110. ובנצח ישראל פ"ו [קנח:] כתב: "ודבר זה כלל גדול בדברי חכמים, שהם הלכו אחר המהות המיוחד, ובארנו זה במקומות הרבה בחבור באר הגולה ובחבור גבורות ה'", ושם הערות 104, 105. ובספר המפתח לנצח ישראל ערך חז"ל [עמוד קט:] הובא יסוד זה עשר פעמים בספר הנצח.
(570) כמבואר למעלה [ד"ה דע כאשר], שכתב שם שאין לומר "שכל בעלי חיים שאינם מדברים יהיו נכללים בעניין אחד, והאריה כבקר יאכל תבן", ושם הערות 457-462. ולמעלה בהערה 484 נתבאר שהשנוים שבין הבהמות נובעים מצורתם, ולא מחומרם. ולהלן בבאר הששי [לפני ציון 1175] כתב: "כי לכל בעל חי יש מהות מיוחד בפני עצמו, שבו הוא מה שהוא".
(571) כי הטבע החמרי מונע בטויים שהם לקיצוניות, וכמו שכתב למעלה: "הטבע מחייב שאי אפשר להיות שעור אדם כל כך קטון, ואי אפשר שיהיה כל כך גדול", ושם הערה 516.
(572) אודות שהאדם נקרא "חי מדבר", וזהו מהותו וצורתו, ראה למעלה הערה 308. ובפירוש המלות הזרות [בסוף ספר מורה נבוכים, אות הכ"ף] כתב: "המעתיקים והמחברים מבני עמנו אשר לפני כתבו בגדר האדם שהוא 'חי מדבר', והיה ראוי יותר לכתוב: 'חי משכיל'. ואני נמשכתי אחריהם".
(573) אמנם בח"א לסנהדרין ק. [ג, רל:] כתב: "כי האדם שהוא אלם שאינו מדבר, אינו בפעל כלל, כאשר האדם 'חי מדבר', וזה אינו מדבר", ומפשטות לשונו משמע שאין האלם בגדר "חי מדבר". ויל"ע בזה.
(574) וכן כתב בגבורות ה' ס"פ יב [סז:], בביאור מאמרם [שמו"ר א, ח] שהיו מולידות ששים בכרס אחת, וז"ל: "ואולי יקשה לך, איך היה דבר זה שיהיה אשה אחת מולידה ששים [בכרס אחת]... כאשר כח הולדה שלהם ראוי להיות עד ששים מצד עצם התולדה, נקרא שהיו מולידים ששים. משל מי שמוליד אדם ויש לו ארבע אצבעות ביד אחד, אין ראוי לומר שהוליד אדם בצורה אחרת, אף אם חסרון בחומר עד שחסר להשלים אצבע החמישי, יאמר שהוליד אדם בעל חמש אצבעות, מצד כי צורת האדם שהוא בעל חמש אצבעות. וכן אף כי אין החומר מוכן כדי להוליד ששים בכרס אחד, מ"מ צורת ההולדה שלהם כך הוא, והבן זה מאוד". וכן כתב שם בר"פ יח [פא.] אודות קומתו של משה רבינו שהיה עשר אמות [שבת צב.], שהוא מבואר "ממה שהתבאר למעלה אצל שהיו יולדים ששים בכרס אחד". וכן פירש שם בפס"ז [שיב.] שהאדם נעלה מהמלאך מצד צורתו. ומה שהאדם נופל לפני המלאך - זהו מפני החומר. וכן ביאר שם בפס"א [רעד.] שישראל הם בגדר "בני מלכים" [שבת קיא:] אף בגלותם, כי המעלה העצמית שלהם היא שהם בני חורין, אף על פי שבפועל ישנם מעכבים של החומר. וכן נתבאר בגו"א שמות פ"ל אות כ, ד"ה דע, ושם הערה 237, ובדברים פ"א סוף אות סו, ושם הערה 243.
(575) כפי שכתב למעלה [ד"ה פרק אלו מגלחין] לגבי אדם, ושם הערות 510-512. וראה הערה הבאה.
(576) בנצח ישראל פ"נ [תתיא:] הביא את דברי הגמרא [שבת ל:] ש"עתידה אשה שתלד בכל יום", וכתב לבאר [תתיג.]: "ועוד אפשר לומר ולפרש, כי מה שאמר כי האשה תלד בכל יום, פירוש ענין זה כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מאד בחבור באר הגולה, כי הדברים אשר הם בעולם מורכבים מחומר וצורה. ומתחייב מן החומר מה שראוי לו, ומתחייב מן הצורה מה שראוי לו. ואין ספק כי מצד הצורה יותר מוכן לברכה, מאשר הוא מצד החומר. ולפעמים הוא מוכן מצד הצורה אל דבר מה, ומונע אליו החומר, עד שלא נמצא בו מה שראוי אליו מצד הצורה... ומכל מקום נאמר על הנמצא כאשר הוא ראוי מצד הצורה, כי זה עצם שלו. ולא יבחן הדבר רק מצד עצמו, שהוא צורתו, אשר הוא אמתת עצמו. ואין להשגיח על הבטול אשר ימצא אליו מונע מצד החומר. כי דבר זה דומה אל גבור גדול, אשר לו הכח על פעל גדול מאד, והוא נסגר בבית. וכי בשביל זה שהוא נסגר בבית לא יאמר שהוא גבור גדול, אף כי אי אפשר להוציא גבורתו אל הפעל. וכך הדבר הזה בעצמו, כאשר דבר אחד ראוי מצד הצורה העצמית, שהיא עצמו לו, אף כי מצד שהצורה מוטבעת בחומר יש מונע אל דבר זה, מכל מקום יאמר על זה כאשר ראוי אל הצורה כאשר הוא מופשט מן החומר. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' במקומות הרבה מאד. ולכך הדברים אשר אמרו בכאן כלם נאמרו מצד הצורה המופשטת. וזה אמרם לעתיד אשה שתלד בכל יום, כי יהיה העולם לפני השם יתברך. ומפני זה מצד הצורה כך הוא ראוי שתלד אשה בכל יום... ואם יש מונע מצד החומר אשר הוא המונע, מכל מקום יאמר עליו כך מצד אמתת עצמו, היינו מצד צורתן, ואין להשגיח אשר הוא מצד החומר", וראה שם הערות 46-51. ובנצח ישראל פ"ו [קנט.] כתב: "לא הביטו חכמים רק אל הדבר בעצמו מה שהוא מיוחד בו וראוי מצד עצמו, ולא השגיחו על הבטול שמגיע לו מצד אחר. ודבר זה בארנו פעמים הרבה", ושם הערה 113. וראה להלן בבאר הששי הערה 370.
(577) דוגמה לדבר; בגו"א במדבר פי"ט אות כ [ד"ה וזה] ביאר מדוע פעמים חז"ל דברו על דברים רחוקים, וז"ל: "וזה היה כוונתם של רז"ל בכל מקום שדברו חכמים בדברים רחוקים מאד, שלא היו ולא נהיו; בפרק בהמה המקשה [חולין ע.], יצא מרחם זה ונכנס ברחם אחר [מדובר שם בספק לגבי בכור בהמה, שאם בכור הבהמה היה ברחם אחד ויצא ממנו לרחם אחר, האם הבהמות שתולדנה מכאן ולהבא מהרחם השני תפטרנה מהבכורה, או שמא רק יפטור הבכור את הנולדים מכאן ולהבא מהרחם הראשון], וכיוצא בזה. אתה האדם אל תעשה כמו שעושין המהרהרין אחר דברי חכמים, וכאילו לא היה כוונתם רק לדבר בדברים כאלו. לא כן דעת החכמים האמתים, כי מה שדברו וטרחו בזה הוא הטעם והכוונה שיצא מזה, כי הם רצו לעמוד על ענין הבכור שצוה בתורה [שמות יג, ב], אם אינו דבר רק שהוא יוצא מבית הרחם, ואם כן לפי זה אם היה נכנס ברחם אחר בבהמה שלא בכרה ויצא - גם כן חייב בבכורה, שהרי פטר רחם הוא. או שנאמר שאין כוונת התורה ב'רחם' אלא על האם שהרתה אותו וילדתו. ובזה הספק יש עיון בחכמת התורה, והוא גדול מאוד בסוד הבכור. וכן הבעיא דבעי התם [חולין ע.]; נכנס חולדה והוצאתו והכניסתו, אין כוונתם כלל רק לידע אמיתות הענין במה הוא תולה הבכורה, וכאשר ידעו הדין אז ידעו במה הבכורה תליא, ובזה יעמדו על עיקר טעם המצוה במה היא תולה הבכור. כי ההלכות שיש למצוה מעמידין את האדם על עיקר מהות המצוה. והסכלים מתלוננים על אלו הדינין. וכלל זה יהיה בידך, כי כל הבעיות האלו, הם וכיוצא בהם, הם תלוים בדברים עמוקים מאוד. ולפיכך אמרו 'דרוש וקבל שכר', כלומר שהכוונה באלו הדברים הרחוקים והנפלאים רק לדרוש ולקבל שכר על הלימוד, לפי שעומד בזה על אמתת פירוש התורה, כי תורה הוא. ואין חילוק מה שכתוב בגמרא [שם] 'הדביק שני רחמים זה בזה ונכנס מזה לזה', או מבעיא - פטר רחם שכתוב בתורה מה ענינו; שפטר ופותח הרחם בלבד על ידי הולד, או פטר רחם - שיצא ממנו הולד שנוצר בבהמה. ודבר זה עיון עמוק, שהוא תולה באמיתת מצות הבכור". הרי שחז"ל עסקו במושג, והלבישו זאת במוחש רחוק.
(578) כך כתב כמה פעמים שהממאן לשמוע דברי חכמים עושה כן מחמת העדר חכמה. וכגון בגו"א דברים פ"ד סוף אות כא כתב: "וזה הפירוש הוא ברור מאד, לא ימאן רק מי שלא נתן לו השם לב לדעת". ושם פ"י סוף אות ט כתב: "לא ימאן אותו אדם אלא אם לא יבין דברי חכמה". וכן כתב למעלה בבאר הראשון [סד"ה ובפרק ב]: "ודברים אלו ברורים, לא יסכל בזה רק מי שלא יתן הודאה אל דברי אמת ויושר". ולמעלה בבאר השלישי [סד"ה וכל איש חכם] כתב: "והכל הוא אמת, רק מי שאינו עומד על דבריהם נראה לו הדבר זר", ושם הערה 172. ובדר"ח פ"ו מ"ג [רפז:] כתב: "הדבר הזה כמו שאר דברי חכמים, שנראים רחוקים מאוד למי שהוא חסר דעת". וראה להלן בבאר הששי הערה 787.