(498) "מה חילוק יש" [רש"י שם].

(499) "ברייתא שנויה ברמזים" [רש"י שם], והנדון הוא בהלכות עבור החודש, וכמו שמבאר.

(500) "נולד קודם חצות או לאחר חצות - כך שנוי בה, ורמז בעלמא הוא, לומר קודם חצות חלוק מנולד לאחר חצות" [רש"י שם]. ואיירי שם בחצות היום.

(501) "כי סליק רבי זירא שלח להו - לחביריו שבבבל שני דברים שלמד כאן [בארץ ישראל]" [רש"י שם]. והמהר"ל יביא את הדבר השני.

(502) "זו שאמר אבא אבוה דרבי שמלאי - לפני שמואל, ולא ידע [שמואל] לפרשה מה חילוק בין נולד קודם חצות לנולד לאחר חצות, אני מפרשה לכם" [רש"י שם]. ובסמוך יביא בעצמו את לשון רש"י בסוגיין, ומ"מ הבאנו כבר כאן את לשון רש"י, למען ירוץ בו הקורא.

(503) "מחשבין את מולד הלבנה" [רש"י שם].

(504) "נולד קודם חצות היום, בידוע שנראה היום קודם שתשקע החמה" [רש"י שם]. ופירושו, שפחות משש שעות לאחר המולד, הלבנה קטנה כל כך, שאי אפשר לראותה כלל. לאחר מכן הלבנה גדולה יותר, ואפשר לראות פס קטן בצורת סהר. כשנולד קודם חצות היום, יש יותר משש שעות מהמולד עד השקיעה [מדובר בגמרא בתקופת ניסן ותקופת תשרי, שהיום והלילה שוים, ויש שש שעות מחצות היום עד השקיעה (תוספות ר"ה כד: ד"ה ראינוהו)]. הלכך, כשנולד קודם חצות, תתאפשר ראיית הלבנה החדשה באותו יום, קודם השקיעה.

(505) היום, אלא מאוחר יותר.

(506) "בידוע שלא יראה היום, שהיא קטנה כל שש שעות, ונעלמת מעין כל" [רש"י שם].

(507) "למיחשב, הרי על פי עדים אנו מקדשין" [רש"י שם].

(508) "אם נולד אחר חצות, ואמרו ראינו החדשה לפני שקיעת החמה כדי לקדשו היום, עדי שקר הם" [רש"י שם].

(509) פירוש - במשך לפחות עשרים וארבע שעות הסמוכות למולד [מקצתן קודם המולד, ומקצתן לאחריו], נסתרת הלבנה, מפני שהיא קטנה כל כך, שאי אפשר לראותה.

(510) "בבל דקיימין במזרח" [רש"י שם].

(511) פירוש - שיעור זה של עשרים וארבע שעות שנסתרת הלבנה, נכון הוא בכל מקום על פני כדור הארץ. אך מתוך עשרים וארבע שעות אלו, בנוגע לשאלה בכמה שעות נסתרת הלבנה הישנה קודם המולד, ובכמה שעות נסתרת הלבנה החדשה לאחר המולד, דבר זה תלוי במקום הצופה. ולכך, אנו שנמצאים בבבל, נסתרת הלבנה במשך שש שעות מהלבנה הישנה, ובמשך שמונה עשרה שעות מהלבנה החדשה. מכיון שאנו נמצאים במזרח [יחסית לארץ ישראל], אנו יכולים לראות את הלבנה הישנה [שנראית במזרח] אפילו כשהיא קטנה מאוד, עד שש שעות קודם המולד, שאז היא קטנה כל כך שאי אפשר לראותה כלל. אבל הלבנה החדשה שהיא במערב, אינה נראית לנו עד שתגדל כל כך שאפשר יהיה לראותה אפילו ממקומנו במזרח, והיינו החל משמונה עשרה שעות לאחר המולד.

(512) להם בארץ ישראל.

(513) פירוש - לבני ארץ ישראל, נסתרת הלבנה שש שעות מהלבנה החדשה, ושמונה עשרה שעות מהלבנה הישנה. מכיון שבני ארץ ישראל נמצאים במערב [יחסית לבבל], הם רואים את הלבנה החדשה, הנראית במערב, החל משש שעות לאחר המולד, אע"פ שהיא עדיין די קטנה. אבל אינם רואים את הלבנה הישנה החל משמונה עשרה שעות קודם המולד, מפני שהיא במזרח, והיא כבר קטנה מדי שיוכלו לראותה ממקומם במערב.

(514) "אם יאמרו ראינו הישנה והחדשה בתוך עשרים וארבע שעות, שקר העידו" [רש"י שם].

(515) מביא כאן את לשונו של רש"י בסוגיין, וראה הערה 502. לאחר ציטוט דיבור המתחיל של רש"י יהיה קו כזה [-] מפסיק בין ד"ה לפירוש רש"י. ההוספות שבתוך הסוגריים המרובעים הינם מלשון רש"י בגמרא שלפנינו.

(516) ובביאור שיטת רש"י, ראה להלן הערה 538.

(517) כן כינה גם את חז"ל, שכתב באור חדש [צט:]: בזה"ל: "וקרא [אחשורוש] חכמי ישראל 'יודעי העתים' [אסתר א, יג], כי חכמי ישראל נודעים מחמת עבור השנה, שהיו חושבים תקופות ומזלות, וכל אשר שייך לזה. והיה נמצא במורגש ולראית העין שכך הוא. ודבר ידוע כי דבר זה אין לעמוד על זה אלא מפי רוח הקודש, שידעו ענין הגלגלים ומהלך שלהם. אבל שיעמוד עליהם האדם משכלו לדעת מהלך תנועת הגלגלים וסבוב שלהם, דבר זה אי אפשר לעמוד עליו. ולכך מה שחכמי ישראל היו יודעים העיתים, בזה נודע שהם חכמים באמת קולעים אל השערה ולא יחטיאו אפילו כהרף עין. ולכך אחשורוש כאשר נודע להם חכמתם ויצא להם שם בעולם בחכמה, וכדכתיב [דברים ד, ו] 'כי היא חכמתם ובינתכם לעיני כל העמים', וזה נאמר על סוד העיבור [שבת עה.]. ולכך 'יודעי העיתים' השם [של] חכמי ישראל בפרט, שאין לאדם לעמוד על מהלך בכוכבים כאשר הוא רק באומה חכמי ישראל, שהם ידעו מפי רוח הקודש". וראה למעלה הערה 70, ולהלן הערות 556, 558.

(518) כן נמצא בספר העבור לרבי אברהם אבן עזרא, ובספר העבור לרבי אברהם בר חייא הנשיא. וראה ברבי זרחיה הלוי שם בר"ה.

(519) רמב"ם הלכות קדוש החדש פ"א ה"ג: "הלבנה נסתרת בכל חדש, ואינה נראית כמו שני ימים או פחות או יותר מעט. כמו יום אחד קודם שתדבק בשמש בסוף החדש, וכמו יום אחד אחר שתדבק בשמש ותראה במערב בערב", ויובא מיד.

(520) תמוה, כי הרמב"ם שלפנינו [הובא בהערה הקודמת] כתב להדיא גם על הלבנה הישנה, ולא רק על הלבנה החדשה. וכתב להדיא שסך הכל הלבנה נסתרת בכל חודש "כמו שני ימים", וממילא לא היה צורך להקיש חדשה לישנה. וצ"ע.

(521) פירוש - החוש מעיד שהלבנה אינה נראית לאחר שש שעות מהמולד, לעומת חז"ל שאמרו שנראית שש שעות לאחר המולד.

(522) כגון הראב"ע בספר העבור שלו מבאר ש"עשרים וארבע שעי" שנקטו חז"ל הן שעות כפולות. וכן בספר העבור לרבי אברהם בר חייא הנשיא נמצא שטרח הרבה ליישב את דברי חכמים עם דברי חכמי התכונה והמוחש.

(523) כמו שיבאר בסמוך, שחכמת התכונה מבוססת על הראיה החושית, ואילו חכמת התורה מבוססת על ראיה שכלית, שזו ראיה מקדימה יותר, וכמו שיבאר.

(524) כי אז דברי חכמים היו סותרים למוחש, וזה לא יתכן, וכמו שכתב בתחילת הבאר הזה: "הרי שהם הזהירו שלא יאמר החכם... דברים זרים רחוקים, שאף לעינים נראה כי הדבר הוא זר", ושם הערה 10. וכן יחזור על דבריו להלן [ד"ה ומפני שאין], ושם הערה 569.

(525) ר"ה כא: "מאי משמע דהאי 'עליל' לישנא דמיגלי הוא, אמר רבי אבהו, אמר קרא [תהלים יב, ז] 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים'", ופירש רש"י שם "בעליל לארץ - גלוי לכל". ורש"י בתהלים שם כתב "בעליל - לשון גילוי הוא, בלשון המשנה [ר"ה כא:] 'בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל'". וכן הוא ברש"י שבת קלג:, סוטה מה., סנהדרין יד: וברד"ק בספר השרשים, שורש עלל, כתב כן, והוסיף: "ועוד אמרו [סנהדרין יד:] שאפילו נמצא החלל בעליל לעיר, מצוה לעסוק במדידה, כלומר אע"פ שגלוי ונראה לנו שהחלל קרוב לעיר הזאת, מצוה למדוד".

(526) פירוש - חכמת התכונה אינה יכולה לתפוס את הירח בשעור קטן כמו שעורה, בעוד שחכמים עשו כן. ודבריו מוסברים על פי מה שכתב בגו"א שמות פי"ב אות א, בביאור דברי רש"י שם [שמות יב, ב] שכתב: "נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש". וכתב שם בגו"א: "דברי תימה הן, דמה שעור לדבר, דאם נראה כל שהוא ממנה ראויה לקדש... אמנם בירושלמי מצאתי דיש שיעור לקדוש הירח, דקאמר התם [ר"ה פ"ב סוף ה"ד] שאין מקדשין הירח עד שנראה בה כשעורה". ושם בקרבן העדה ביאר שכוונת הירושלמי למושג של שיעור ומדידה. אך הגו"א מבאר שהוא מלשון "שעורה" ["ארץ חיטה ושעורה" (דברים ח, ח)]. ובירושלמי שם בהגהות בעל ציון ירושלים חלק על הקרבן העדה, וכתב: "והאיר ה' עיני ומצאתי לזקני בגו"א פרשת בא... שמצא בירושלמי שהשיעור כשעורה, ולא ביאר באיזה מקום ובאיזה מסכת, ולענ"ד הוא מה שכתבתי". וראה הערה 549.

(527) להלן [ד"ה ולא זה בלבד] יבאר מהו "סוד העיבור".

(528) "ומעיד על הירח" שהעדים יכולים להעיד על ראית חידוש הלבנה, שהוא שעור קטן ביותר, וכמו שכתב למעלה בבאר הרביעי [ד"ה וכבר בארנו]: "בראש חודש, שבו הירח בתכלית הקטנות", ושם הערות 235, 259.

(529) פירוש - אם אין העד יודע להכיר את שיעור השעורה, אין זה אלא משום חוסר בקיאותו בדבר, ולא משום שאין הדבר קיים. וראה ר"ה כה. אודות עדים שטעו בראית המולד.

(530) פירוש - כל בעלי התכונה ישללו ששעור מולד הלבנה הוא כאשר נראה ממנו כשעור שעורה.

(531) שניתן לראות את מולד הלבנה בשעור קטן של שעורה.

(532) כמבואר למעלה [הערה 519], שהירח נראה יום אחד אחר חידושה "פחות מעט".

(533) כפי שביאר למעלה בבאר הראשון [ד"ה כאשר תעיין] את הטעם לאיסור שניות, וז"ל: "אי אפשר שיהיה האחד חטא קשה, והקרוב אליו לא נחשב חטא כלל, זה אינו, רק כי האחד הוא קשה וחמור, ומה שגזרו הוא קרוב לזה", ושם הערה 159. וראה למעלה הערה 393.

(534) פירוש - ואם תבאר שראיית הירח נחשבת לראיה רק כאשר היא גלויה לעין כל, וקודם לכן אין זה בגדר ראיית הירח, אף שנראית לבקיאים ולמבינים.

(535) מנחות כט. "שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן; מנורה וראש חדש, ושרצים", ופירש רש"י שם "ראש חדש - בשעת מולד לבנה אינה נראית כי אם מעט, ואינה ניכרת, כדאמרינן בראש השנה [כד.] כזה ראיתם, אם כזה ראיתם".

(536) כמבואר ברש"י למעלה שלאחר חידוש הלבנה הלבנה נמצאת בקרן מערבית דרומית, ונראית לבני מערב. ובגו"א שמות פי"ב אות ג כתב: "אפשר שתהיה נראה [הלבנה] בקצות המערב, שהוא קרוב אל הירח, ואינו נראה כלל בארץ ישראל". ובמפרש ברמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ה ה"ב כתב: "בארצות שהן מערב לארץ ישראל הראיה בהם קודמת לראיית בני ארץ ישראל", וראה שם ציור כא. ועיקר חידושו הוא שראית הלבנה החדשה לאחר שש אינה ראיה לעין כל, אלא שסגי שיש איזה שהוא מקום בעולם שבתנאים המיוחדים ביותר ניתן לראות הלבנה לאחר שש, וזה נחשב שהלבנה נראית לאחר שש. ובסמוך [ד"ה וזהו החלוק] יבאר שוב את ההכנות המועילות ביותר לראיה, ושם ציון 547. ובח"א לר"ה כה. [א, קכח.] כתב: "כ"ח יום שאור הלבנה נראה, ויום אחד אין אור שלה נראה, והוא מכוסה תחת השמש", הרי שביאר שהלבנה נסתרת רק יום אחד, וכדבריו כאן.

(537) בגמרא בר"ה לא הוזכר לשון זה, אלא בניחותא "לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא, לדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא". וכנראה נקט לה אגב שיגרא דלישנא מקידושין כט: "ולא פליגי, הא לן והא להו". וכן בהמשך ינקוט בלשון זה.

(538) פירוש - הגמרא ביארה שבבבל [הנמצאת למזרחה של א"י] הלבנה החדשה מתכסת ונסתרת במשך שמונה עשרה שעות הראשונות [לעומת ארץ ישראל (הנמצאת במערב לבבל) שהלבנה החדשה מתכסת ונסתרת במשך שש שעות ראשונות]. ומכך לכאורה משמע שבארץ ישראל הלבנה נראית לעין כל לאחר שש שעות [שתים עשרה שעות קודם לראיה בבבל].

(539) לשונו של בעל המאור לר"ה שם [ה: בדפי הרי"ף]: "בעלי מחקר חקרו על אורך הנמצא בין בבל ובין ירושלים, ולא מצאו בו שתי שעות שלימות. ואי אפשר שימצא ביניהם ההפרש הגדול הנאמר בשמועה זו בכל סיהרא חדתא ועתיקא". ואלו דבריו כאן. ופירושו, שהמרחק בין בבל לארץ ישראל אינו גדול כל כך שיהיה ביניהם הפרש כל כך גדול בשעת ראיית הלבנה הישנה או החדשה, כפי שנראה מדברי רש"י. ובימינו נודע שבבל נמצאת רק כתשע מעלות מזרחה לארץ ישראל, שהוא מביא להפרש של כשלושים ושש דקות בלבד בין שעון בבל לשעון ארץ ישראל. [והתוספות (ד"ה חצות) הקשו עוד קושיות על שיטת רש"י, אמנם עיין ערוך לנר שתירץ קושיות התוספות]. ולכך לא יתכן לומר שבא"י הלבנה החדשה נראית לעין כל לאחר שש שעות. ועוד בביאור שיטת רש"י, ראה בהגהות בן אריה [מודפס בסוף המסכת בש"ס וילנא], ואחריו בהרחבה בספר לב איברא לר' יוסף אליהו הנקין [עמודים 54-55], ועוד יותר באריכות בספר מגיד הרקיע [מעמוד 489 ואילך]. והדברים הוסברו יפה בהוצאת ארטסקרול מסורה לר"ה שם.

(540) "והיא קרובה בתכלית אל המערב" [לשונו למעלה], ורחוקה הרבה מארץ ישראל לכיון מערב.

(541) פירוש - אין להכחיש את העדים אלא אם אמרו דבר שהוא נמנע לחלוטין מהמציאות, אך אם הוא דבר שיתכן שיתרחש במציאות, אף באופן רחוק, שוב אין להכחיש את העדים על כך. וכן הרמב"ם בהלכות עדות פ"ב הלכות ה"ד וה"ה הביא ציורים שהעדות בטלה מחמת שבידוע שאינם יכולים להתקיים. וראה להלן [ד"ה ומפני שאין], שחזר שם על דבריו כאן.

(542) פירוש - קדוש החודש אינו תלוי בבירור שעושים העדים, כפי שפועלים שאר עדי בירור, וכמו שמבאר, ולכך סגי בכך שיכולים לראות את הלבנה באיזה אופן שהוא.

(543) לשון הרמב"ם בהלכות קדוש החודש פ"ב ה"ב: "דין תורה שאין מדקדקין בעדות החדש. שאפילו קדשו את החדש על פי עדים, ונמצאו זוממין בעדות זו, הרי זו מקודש". ובאורים ותומים סימן ל ס"ק ג ביאר ע"פ לשון הרמב"ם הזה [דלא כלח"מ שם], שמן התורה עדי קדוש החודש אינם צריכים דרישה וחקירה, לפי שטעם הדרישה והחקירה הוא כדי שיוכלו העדים לבוא לידי הזמה, ובקידוש החודש הרי אפילו אם הוזמו העדים, החודש מקודש. וכן יבאר יותר להלן [ד"ה ומפני שאין], ושם הערה 568. וצרף לכאן שאע"פ שקיי"ל בדיני ממונות שאין מתחילים את הדין בלילה, אלא ביום, מ"מ גמר הדין מותר בלילה [סנהדרין לב.]. ועם כל זה לגבי קידוש החודש מצינו, שאע"פ שהקידוש הוא כגמר דין, שהרי בדרך כלל חקירת העדים היא תחילת הדין, מ"מ אין גומרים בלילה את הדין לקדש את יום השלשים, לעומת דיני ממונות שגומרים בלילה [ר"ה כה:]. ועיין באור שמח הלכות קדוש החודש פ"ב סוף ה"ח, שהסביר שבכל מקום פסק בי"ד הוא גמ"ד, לפי שדנים רק על יסוד העדות, והעדות היא תחילת הדין. אבל בקידוש החודש, שקבלת העדות אינה אלא מצוה, ואפילו אם נמצאו זוממין או מוטעין אחר שקידשו, אין הקידוש בטל ["בקדוש החודש הלא קבלת העדות אינה אלא עלילה למה שידונו ויקדשו ב"ד החודש" (לשון האור שמח שם)], לכן קידוש החודש הוא תחילת הדין, שהרי לא מקדשים על פי העדים.

(544) ר"ה כ. "מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו, אף על פי שלא ראוהו, יאמרו ראינו... לא מיחזי כשקרא", ופירש רש"י שם "כשלא ראוהו, ואמרו ראינו, אין שקר נודע". וכתב על זה בספר עמק ברכה עמוד עא אות ב, וז"ל: "לכאורה קשה, איך מותר לאיים על העדים שיאמרו ראינו אע"פ שלא ראו, והלא זה עדות שקר, ועוברים על [שמות כ, יג] 'לא תענה'. ונראה, דהנה איתא בירושלמי ר"ה פ"ג ה"א, דאם קדשו ב"ד החודש עפ"י עדים, ונמצאו זוממין, הרי זה מקודש משום דאין מדקדקין בעדות החודש. ומשמע ברמב"ם פ"ב מהלכות קדוש החודש ה"ב דהיינו מטעם דאין צריכין דרישה וחקירה מן התורה. ומשמע דאין זה מטעם 'אתם' [ויקרא כג, פסוקים ב, ד, לז] אפילו שוגגים, 'אתם' אפילו מזידים [ר"ה כה.]... אלא הא דחל הקידוש היינו מטעם דכך נאמרה הלכה דאין מדקדקין בעדות החודש, וגם עידי שקר מועיל עדותם בקדוש החודש, ומקרי שפיר עפ"י עדים, אפילו נמצאו זוממין. ועל כן נראה דבעדות החודש ליכא כלל הלאו ד'לא תענה', כיון דגם עדות שקר מועיל בקידוש החודש... ועל כן שפיר מותר לאיים על העדים שיאמרו ראינו החודש אע"פ שלא ראו במקום הצורך". וראה בסמוך הערה 568.

(545) נראה שחסרות כאן תיבות "לבין חכמת התכונה".

(546) פירוש - סוד העבור מבוסס על דברים אפשריים שקבלנו ממשה רבינו, ולא בהכרח על דברים מוחלטים.

(547) כמבואר למעלה בהערה 536.

(548) פירוש - בנוסף להכנות שציין [זכוך האויר, גובה המדינה, קירוב המדינה אל המערב, המביט הוא חכם בקי] היו הכנות נוספות אשר היו ידועות להם.

(549) מדויק מלשונו שאף בפחות משש שעות ניתן לראות משהו מחדוש הלבנה, אך אין בזה כדי שעור הכרה. דאם כוונתו לומר שבפחות משש אי אפשר לראות דבר, אזי היה אומר "ופחות משש לא יפול בו ראיה כלל", ולא "לא יפול בו הכרה בעולם". וכן מוכח מדבריו בגו"א שמות פי"ב אות א, בביאור דברי רש"י שם [שמות יב, ב] שכתב: "נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש". וכתב שם בגו"א: "דברי תימה הן, דמה שעור לדבר, דאם נראה כל שהוא ממנה ראויה לקדש... אמנם בירושלמי מצאתי דיש שיעור לקדוש הירח, דקאמר התם [ר"ה פ"ב סוף ה"ד] שאין מקדשין הירח עד שנראה בה כשעורה" [הובא למעלה בהערה 526]. ואם לא שייך לראות דבר קודם שנראה בה כשעורה, הדרא קושיא לדוכתה "מה שעור לדבר, דאם נראה כל שהוא ממנה ראויה לקדש". וכן כתב בחידושי מרן רי"ז הלוי לשמות פרשת בא, על הפסוק [שמות יב, ב] "החדש הזה לכם", וז"ל: "דברי רש"י לכאורה תמוהים, דאיזה שיעור יש ללבנה שתהיה ראויה לקידוש, דשית שעי מיכסי סיהרא, ואין באפשרות לראות אותה, אבל תיכף כשרואים אותה יכולים לקדש. והנראה מבואר מדברי רש"י, דבהך 'כזה ראה וקדש' דינא נאמר בזה, דבזה השיעור היא ראויה לקדש, ובבציר מהכי, אף אם היה אפשר לראות אותה גם כן, לאו בת קידוש היא. וזו היא ההלכה של 'כזה ראה וקדש', על זה השיעור שהראה הקב"ה למשה באצבע. והנה יעו"ש בפירוש הרמב"ם לר"ה שכתב דגם כשמקדשין את החודש ע"י חשבון, ג"כ אין מקדשין אותו עד אחר שש שעות מהמולד, משום דקי"ל 'כזה ראה וקדש', והחשבון והראיה כהדדי נינהו, עיי"ש בדבריו הובאו במפרש פ"ז מהלכות קידוש החודש [שלהי הלכה א, ואינו נמצא בפיהמ"ש שלפנינו]. וכל זה הוא אם עד שש שעות הלבנה מדינא לאו בת ראיה וקידוש היא, ועל כן שייך זאת גם לענין חשבון. אבל אם אין זה מהלכה רק משום שאין אנו רואים אותה ולא משכחת ליה ראיה קודם זמן זה, א"כ לענין חשבון לא שייך זאת, ושפיר היה אפשר לחשוב משעת המולד. ולכאורה מבואר מדברי הרמב"ם האלו יסוד זה, דבהך ד'כזה ראה וקדש' נאמרה הלכה דבשיעור זה יכולין לקדש, ולא בפחות מזה, והיינו כמו שנראה מדברי רש"י שהבאנו, וצ"ע בזה".

(550) הוא הקב"ה. ודברים אלקיים הם משוערים, וכמו שיתבאר בסמוך.

(551) כפי שכתב בגו"א דברים פכ"ה אות כד: "דע, כי כאשר ברא והעמיד הקב"ה יתברך העולם, מדד ושקל ופלס לכל אחד ואחד קיומו בפני עצמו, שלא יהיה כל אחד נוגע בחבירו כלל אפילו כחוט השערה. וכן כל הנמצאים בעולם משוערים, והוא השיעור האלהי אשר שיער את הכל". ורש"י [שמות ל, יג] כתב "הראה לו [הקב"ה למשה] כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו", וכתב על כך הגו"א שם [אות ח ד"ה ויש]: "ויש להקשות, בשלמא בכל הני [מנורה, ראש חודש, וכיו"ב] היה צריך להראות, דיש חומר בהן להבין אותם. אבל במטבע, מה חומר יש בה עד שהוצרך להראות לו מטבע של אש... כדי שלא יקשה איך תולה דברי תורה מה שיתנו לכפרה על נפשותם - במטבע, שכל מטבע משקל שלה נעשית כפי רצון המלך, או מי שהמטבע שלו, ודברי תורה הם משוערים בענין אלהי. ולכך אמר כי 'הראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד', לומר כי אין השיעור הזה הוא שיעור מטבע היוצאת בעולם מבלי חכמה ושעור אלקי, אך מטבע זה שעור אלקי יש בה, ולפיכך תלה בה התורה כפרת הנפש, ולפיכך הראה לו מטבע של אש" [הובא למעלה בבאר השני הערה 381]. ולמעלה בבאר השני [ד"ה וכל זה] כתב: "דברי חכמים על פי התורה, שכל דברי תורה משוערים בשכל". וראה למעלה הערה 174. ובדר"ח פ"ג מ"ב [קיז.] כתב: "התורה היא אחת, ר"ל שהתורה כל דבריה מוכרחים מחויבים, אי אפשר רק שיהיו כך, ולא אפשר שיהיו בענין אחר כלל. וזה מעלת התורה... כי א"א שיהיה דבר אחד, אף נקודה אחת בתורה, שאפשר שיהיה בענין אחר, רק כך. ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך, אבל אינו מחויב שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר, ואז לא היתה התורה אחת. דבר זה אינו בתורה, כי הדבר הראוי בלבד, ואפשר שיהיה בענין אחר, אין זה מיוחד. אבל דברי תורה מחויבים שיהיו כך, ואי אפשר שיהיו בענין אחר, והמחויב הוא מיוחד... שהרי הדבר שהוא מיוחד, אין נטיה ממנו לצד אחר". וראה למעלה בבאר הראשון הערות 261, 266.

(552) פירוש - אפשרי שהראיה תהיה עוד יותר קרובה, בהתאם לתנאים וההכנות הראוים.

(553) פירוש - אפשרי שגם איכות מידת ההכרה גופא תשתנה ותתחלף, ושמא יש להכיר את מולד הלבנה בדרגה שתעלה על הכרת איש את רעהו. ולכך הכרה זו היא מקרית, ואין המקרה בגדר חכמה, וכמו שכתב בח"א לתמיד לא: [ד, קמח:], וז"ל: "כי לא דברו חכמים ולא נזכר דבר בדבריהם ענין שהוא מקרה ואין בו חכמה כלל".

(554) באבות פ"ה מ"י אמרו "האומר שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ". וכתב שם בדר"ח [רמט.] בזה"ל: "אמר שמדה זאת היא מדה של עם הארץ. כי אם היה לו שכל וחכמה, השכל והחכמה נותן שכל אשר הוא לאדם הוא שלו. וזה שאמר 'שלי שלך ושלך שלי', ואינו נותן גדר והבדל בין ממון שלו ובין ממון של אחרים, רק שוה זה כמו זה, בודאי דבר זה יוצא מגדר החכמה, שהחכמה משערת הכל לפי הראוי להיות, ונותן גדר לכל דבר ודבר. ולפיכך האומר 'שלי שלך ושלך שלי' עם הארץ, שאין בו חכמה כלל, ומפני כך אין אצלו שעור וגדר".

(555) פירוש - בנוסף ליתרון חכמת חז"ל על פני חכמת התכונה שהזכיר עד כה [שחכמת חז"ל משוערת בלי פחות ויותר], יזכיר מעתה עוד שני יתרונות לחכמת חז"ל [ידעו את כל הפרטים במדויק, וכן ידעו את ההבנה הפנימית של הדברים].

(556) פירוש - החכמה היא כאשר עומד על אמתתו של דבר בצורה מדוייקת ונכונה, אך אם יש אי דיוקים בדבר, אין זה בגדר חכמה. ואודות השייכות בין חכמה לאמת, ראה דבריו למעלה בתחילת הבאר הרביעי, שכתב: "ועוד בכמה מקומות אשר האריכו מאוד בספור גנות המשקר, עד שאמרו הם שגדר הת"ח מי שאינו משנה בדבריו, כמו שאמרו בפרק שני דב"מ [כג:]. וזה כי החכמה אין בה שקר, כי לכך הוא חכמה. ואם שקר בחכמתו, אין זה חכמה, והוא דמיון, ולפיכך אין בחכם שקר", ושם הערות 78, 81, 82.

(557) פירוש - אין אחד מהם.

(558) כי האמת היא אחת בלבד, ומה לי אם ישקר הרבה או מעט, סוף סוף אינו קולע לאמת. ואודות שהאמת אחת, ראה בנתיב האמת פ"א [א, קצו.], שכתב: "כי לכך חותמו של הקב"ה אמת [שבת נה.], מפני שהוא יתברך אחד, ואין שני. ולפיכך חותמו של הקב"ה אמת, כי אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד. ואי אפשר שיהיה האמת שנים. שאם תשאל על האדם מה זה, הנה אם אתה אומר שהוא בהמה או חיה או עוף, וכל הדברים אשר אתה אומר עליו, הכל הוא שקר, והם רבים עד שאין קץ ואין תכלית אל השקר. ואילו האמת הוא אחד, שהרי הוא אדם, ולא דבר אחר. אם כן האמת הוא אחד, וכן כל דבר שקר הוא הרבה... וכן משמע מדברי הפיוט שתיקן בפיוט ר"ה [למוסף של יום א דר"ה, הפותח במלים "ועמך תלואים בתשובה"] 'אמת חותמו להודיע כי הוא אחד'. הרי לך כי לכך אמת חותמו של השם יתברך, להודיע שהוא אחד". ובדרוש על התורה [מא:] כתב: "והדבר שהוא אחד לא ימלט שהוא אמת לגמרי. וכמו שייסד הפייט 'אמת חותמו להודיע כי הוא אחד'. וכי מה ענין זה לזה, אלא שכל שיש לו דבר שני לו, אזי אותו דבר שהוא שני לו אי אפשר שלא ישתנה מן הראשון מצד מה, שהרי זהו ראשון, וזה שני, והוא הוא לשון 'שני' בעצמו. ואם כן אצל השני שהוא משונה, אין הדבר הראשון אמת אצלו, שהרי נמצא דבר שהוא שני שנוי לו. אבל הדבר שהוא אחד, הוא אמת גמור. לכן במה שחותמו אמת מודיע שהוא אחד", והובא למעלה בבאר השני הערה 374, ולהלן הערה 1105.

(559) ואי אפשר לעמוד על סוד העבור עצמו, וכמו שכתב באור חדש [צט:] בזה"ל: "וקרא [אחשורוש] חכמי ישראל 'יודעי העתים' [אסתר א, יג], כי חכמי ישראל נודעים מחמת עבור השנה, שהיו חושבים תקופות ומזלות, וכל אשר שייך לזה. והיה נמצא במורגש ולראית העין שכך הוא. ודבר ידוע כי דבר זה אין לעמוד על זה אלא מפי רוח הקודש, שידעו ענין הגלגלים ומהלך שלהם. אבל שיעמוד עליהם האדם משכלו לדעת מהלך תנועת הגלגלים וסבוב שלהם, דבר זה אי אפשר לעמוד עליו. ולכך מה שחכמי ישראל היו יודעים העיתים, בזה נודע שהם חכמים באמת קולעים אל השערה ולא יחטיאו אפילו כהרף עין. ולכך אחשורוש כאשר נודע להם חכמתם ויצא להם שם בעולם בחכמה, וכדכתיב [דברים ד, ו] 'כי היא חכמתם ובינתכם לעיני כל העמים', וזה נאמר על סוד העיבור [שבת עה.]. ולכך 'יודעי העיתים' השם [של] חכמי ישראל בפרט, שאין לאדם לעמוד על מהלך בכוכבים כאשר הוא רק באומה חכמי ישראל, שהם ידעו מפי רוח הקודש". והובא למעלה הערות 70, 517. ובנתיב התורה פי"ד [א, ס:] כתב: "ומה שאמר [דברים ד, ו] 'כי היא חכמתכם לעיני כל העמים'. מפני כי האומות הם שרוצים להתחכם בחכמה הזאת ביותר, והיו מתחכמים בזה בחכמה עצומה מאוד מאוד, כאשר ידוע. ותמיד באו אחרים אחריהם ובטלו טרחם אשר טרחו ועמדו עליהם. וכמו שבא אחד שהיה נקרא בעל תכונה חדשה, אשר נתן ציור אחר, וכל אשר הבינו הראשונים אשר לפניהם, ונתנו הראשונים ציור ומהלך לכוכבים ומזלות ולגרמים השמים, סתר את כלם, ונתן ציור חכמה חדשה. רק שהוא עצמו כתב כי עדיין לא יוכל ליישב את הכל... כי דבר זה שהיה מחלוקת ביניהם בזמן אשר מסבב השמש גלגלה והירח גלגלה - לא השוו דעתם, כי איך יהיו משוים את דעתם, כי כל אחד התחכם מדעתו ושכלו, ואיך אפשר לעמוד על הרגעים ועל השעות שמסבב כל גלגל וגלגל. אבל חכמי ישראל, שהיה הדבר מקובל בידם מפי משה מסיני, שמסר לו השם יתברך, הוא בלבד אפשר לו לדעת האמת. וכך הוא כי הדבר שהוא בידינו מקובל לנו במהלך החמה והלבנה, אומרים על זה שהוא יותר נכון ויותר מקובל [ראה הערה 577]. ומכל שכן כאשר היו חכמי ישראל הראשונים שהיו יודעים כל הדברים על אמתתם כפי מה שקבלו מפי הנבואה מפי משה, ולכך על זה נאמר 'כי היא חכמתם ובינתם לעיני כל העמים'". וראה הערה 564.

(560) כמו שכתב בענין אחר בתפארת ישראל פ"ו [ק.]: "איך יעלה על הדעת שיתנו [הרופאים ואנשי הטבע] סבה מספקת לכל בעל חי; מספר גידיו ואבריו, לכל אחד סבה ותארו המיוחד... ואל תשגיח ברופאים ובחכמי הטבע, שאם נתנו סבה, הוא לאחד מני אלף, ואף אשר נתנו, אין כן האמת הברור, כמו שידוע למי שיעיין בדבריהם", והובא למעלה בהערה 25.

(561) בכמה מקומות מצינו שחישוב חדשים ושנים נקרא "סוד העבור"; עיין פרקי דרבי אליעזר פרק ח, רש"י כתובות קיא. ד"ה ושלא יגלו את הסוד, רש"י סנהדרין פז. ד"ה ממך זה יועץ, רש"י ביצה ד: ד"ה קים לן, ושם ד"ה דגזרי. ורש"י ב"מ פה: ד"ה שמואל ביאר ששמואל נקרא "שמואל ירחינאה" על שם שהיה בקי בסוד העבור.

(562) כן ביאר הרד"ל בפירושו לפרקי דרבי אליעזר פ"ח אות ח בשם עבודת הקודש להר"ם גבאי. וראה במהרש"א בח"א לסנהדרין יב. ד"ה ולזה, ושם לח. ד"ה אין.

(563) וזה נאמר על סוד העבור [שבת עה.], וראה הערות 559, 575.

(564) אמנם בהערה 559 הובאו דבריו מאור חדש ונתיב התורה שמשם מוכח שעצם ידיעת המוני הפרטים הרבים על בוריים הוא הדבר שמכתיר את ישראל בשם חכמים, ואילו כאן מבאר שבכך אין די, אלא שיש צורך בהבנה הפנימית של הדברים. ואולי יש כאן שני דברים; (א) "כי היא חכמתכם ובינתכם". (ב) "לעיני העמים". עד כמה שנוגע ל"עיני העמים", הרי בכך סגי בידיעתם המופלגת של חכמי ישראל בשלל הפרטים הרבים, דבר שאינו בנמצא אצל האומות. אך עד כמה שנוגע ל"חכמתכם ובינתכם", הרי אין שם "חכמה" אלא בדבר שמובן בעצם ובמהות. ואודות השייכות בין חכמה לטעם, הנה בתפארת ישראל פ"ז [קיד.] הביא שהרמב"ם [מו"נ ח"ג פכ"ו] ביאר ש"לכל מצוה ומצוה אין ספק שיש בו טעם למה ציוה במצוה זאת. אבל לדברים הפרטיים שהם במצוה... אין להם טעם" [לשונו שם]. והמהר"ל שם חלק על זה, וכתב: "כי על כל התורה אמר הכתוב... [דברים ד, ו] 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון כל החוקים האלה וגו". הרי כי כל דבר שבתורה, בכלל ובפרט, הכל דברי חכמה. ולא כמו שחשב הוא [הרמב"ם] כי לדברים הפרטיים אין טעם כלל, כי לא היה זה תורה של חכמה" [הובא למעלה בבאר הראשון הערה 354, ובבאר השני הערה 382]. והדברים יוטעמו מאוד לפי דבריו בגו"א ויקרא פכ"ו אות כ, שרש"י כתב שם [ויקרא כו, טו] "משפטי תגעל נפשכם - שונא החכמים", וביאר זאת הגו"א שם בזה"ל: "כי החכמים נקראים חכמים מפני שהם יודעים את החכמה, שהיא 'משפט', כי כל משפט הוא דבר מושכל. ואינם חכמים בשביל שיודעים את החקים, כי החקים מפני שאין לעמוד עליהם אין חכמים בהם [ראה הערה 359], אבל במשפט יש חכמה, לפי שהוא משפט אמת. וכמו שאמרו חכמים [ב"ב קעה:] מי שרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות. וזהו 'את משפטי תגעל נפשכם'". [הובא למעלה בבאר השני הערה 407, ובבאר הרביעי הערה 58]. וראה תפארת ישראל פי"ז הערה 45. ובב"ב יב. אמרו "חכם עדיף מנביא", וכתב לבאר זאת בח"א שם [ג, סו:] בזה"ל: "כי הנבואה הוא בחדה ובמראה, ואילו החכם יודע הנעלם והבלתי ידוע לאחרים לא במראה ולא בחידות, רק שהוא משיג השגה ברורה". הרי ש"חכם" נאמר על ההבנה הפנימית של הדברים. וראה למעלה בבאר הראשון הערה 140. וצרף לכאן דבריו בתחילת דרוש על התורה [נ.], שכתב: "שם 'תורה' הונח על המצות שנתן השם יתברך על ידי משה. ולא נקראו בשם 'מצות', אף שהיה שם זה ראוי יותר, באשר הם מצות מאתו יתברך, מפני כי לשון 'מצוה' שייך בציווי הבא ממי שלא יבקש שידע המצטוה ענין הציווי ומהותו, רק כל תכליתו לשתהא ציוויו נעשית. והשם יתברך רחקו מחשבותיו מזה בתתו המצות לישראל, וחפץ שידעו ויבינו כל ענין המצוה. ולכך נקראו 'תורה' לשון הוראה, שמורה דברים השכליים שבהם והחכמה. ובאולי תאמר אם כן היה ראוי לקרותם 'חכמה', שאין לך חכמה יותר מזה. והכתוב העיד [דברים ד, ה-ו] 'ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו". אין הכוונה בתורה שנתן השם יתברך החכמה לבדה. רק שהיא מורה לאדם המעשה אשר יעשה, מה שאין בזולת מהחכמות, שאין כוונת תכליתם על המעשה, רק עצם החכמה בלבד. אבל התורה צריכה לשניהם; להבין החכמה שבמצותיה, ולעשותם על פי הידיעה ההיא. לכן יפול בזה לשון 'תורה', הכולל שניהם; להורות להם הידיעה בם, ואת המעשה אשר יעשה, כי אם אין מעשים אין תורה" [ראה להלן הערה 624]. הרי שאף היה מקום לכנות את כל תורת משה בשם "חכמה", וזאת מפאת החכמה הגנוזה בכל פרט ופרט שבדבריה. [ורק לא נעשה כן בכדי להורות שחכמה זו צריכה להתרגם למעשה, אך מעולם לא הופקע שם "חכמה" מהתורה. והובא למעלה בבאר השלישי הערה 334]

(565) חוזר בזה לדבריו למעלה [סד"ה וזה כי, בין ציונים 540, 541.] שכאשר העדים שנמצאים במערב מעידים שראו את המולד לאחר שש שעות, עדותם מתקבלת, כי כל עוד שהדבר אפשרי שיהיה, אע"פ שהוא דבר רחוק, אין מכחישים אותם.

(566) פירוש - הואיל ואין מבטלים את דברי העדים אלא רק כאשר ברור מעל לכל ספק שהם משקרים, אך כל עוד שאין ברירות זו קיימת אין עדותם מוכחשת.

(567) כמבואר למעלה [הערה 543].

(568) ר"ה כ. "אין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו, מאי טעמא, מיחזי כשיקרא". והנה לפי פירוש רש"י שם הביאור הוא שאין מאיימין על העדים שיחרישו ולא יעידו על החודש שנראה בזמנו כדי לעברו, משום ש"כשנראית בזמנה ואינן מעידין, הרבה אחרים יש שראוהו, ונראה שעל שקר עברוהו" [רש"י שם ריש כ:]. אך לפי זה אין דין זה קשור ליסודו של המהר"ל ש"אין העדים רק למצוה לקדש על פי עדים". אך לפי פירוש רבינו חננאל שם ניחא, שהוא ביאר שאיירי שם בעדים שבאו בתחילה ואמרו ראינו, ועל עדים אלו אמרו ש"אין מאיימין על העדים על חדש שנראה בזמנו לעברו, כי מאחר שאמר ראיתי, יחזור ויאמר לא ראיתי, מיחזי כשיקרא". הרי שנאמר כאן שאין בעדי קידוש החודש דרישה וחקירה, אלא עדותם מתקבלת בלא דרישה וחקירה [ראה למעלה הערה 543 בטעם הדבר]. וזה אכן מוכיח שאין עדי קידוש החודש כשאר עידי בירור, אלא ש"אין העדים רק למצוה לקדש על פי עדים".

(569) כמו שכתב למעלה [סד"ה והנה גבורי מלחמה]: "ובודאי אם היו חכמים ז"ל מאחרים הזמן, לומר שהירח נראה אחר ב' ימים לחדוש הירח, וחכמי התכונה, אשר חכמתם נבנה על חוש הראות, היו אומרים שהירח נראה בפחות, היה זה קושיא עצומה. אבל כאשר חכמים קרבו והם רחקו, על זה נאמר [זבחים קג:] לא שמעתי ולא ראיתי אינו ראיה".

(570) "יום טוב" - ראש חודש, ומעין מה שאמרו [פסחים עז.] "ראש חודש איקרי מועד". ולא ידעתי מדוע דוקא כאן מכנה את ראש חודש בשם "יום טוב". ואולי מחמת שבא להדגיש כאן את קדושת ראש חודש, ומצד הקדושה שיש בר"ח נמצא בו צד השוה לשאר ימים טובים, וכמבואר למעלה בבאר הרביעי הערה 229.

(571) אודות שהיום מקודש מחמת שנראתה בו הלבנה החדשה, ראה למעלה בבאר הרביעי [ד"ה ואולי יקשה] שכתב: "ואולי יקשה, מה מעלה הוא לירח בקרבן שיש בראש חודש. יש לך לדעת, כי הקרבן שנקרא בשם הזה, מורה על הקירוב שיש ביום הזה אל השם יתברך יותר מבשאר הימים. והיה המיעוט של הירח גורם התקרבות אל השם יתברך, אשר מקרב השפלים והקטנים. כמו שדרשו ז"ל [מגילה כט.] על פסוק [תהלים סח, יז] 'למה תרצדון הרים גבנונים וגו", שבחר השם יתברך בסיני יותר מכל ההרים בשביל שהיה קטון שבהרים. ולכך ראוי שיהיה יום זה שמיעט הירח, אשר הוא מושל בעולם, כדכתיב [בראשית א, טז] 'ואת הירח לממשלת הלילה'. ולכך בהתחדשות הירח, ובאותו זמן הירח הוא יותר קטון, ולכך הוא מקבל על ידי זה גם כן קירוב... כי בשביל מיעוט הירח, מקבל העולם הקירוב אליו... שבו הירח בתכלית הקטנות, וביום זה הקירוב אל השם יתברך... שיש ביום זה הקירוב אל השם יתברך", ושם הערות 237, 260, 267.

(572) צריך ביאור מדוע מתעכב כאן על נקודה זו [שראיה בסוף היום מקדשת את היום למפרע], ומה השייכות בין נקודה זו לדבריו שנאמרו עד כה [שאפשרות ראיה מספיקה לקדש את החודש]. ואולי שבא ליישב מאמר זה מכל שאלה ששייכת שתהיה, וכאן מתייחס לשאלה חדשה על דברי המאמר; כיצד יתכן לקדש את החודש על פי ראיה שנעשתה בסמוך לשקיעת החמה, הרי רוב היום היה ללא קדושה, וכיצד סופו יוכיח על תחילתו.

(573) אודות השייכות שבין האמת והישר, כן כתב בתפארת ישראל פט"ו [רל:], וז"ל: "כי התורה מלמדת דרך האמת ודרך הישר". וראה דבריו בדר"ח פ"ה מ"ז [רמ:] שכתב: "האמת דומה לאמצעי... כי האמת אין לו נטיה מן היושר כלל, וזה ענין האמצעי, שאין לו נטיה מן היושר, שהרי הוא האמת בעצמו, ולא שייך אצלן נטיה". ובנצח ישראל פנ"ה [תתנז:] כתב: "אמת הוא היושר השכלי, כי האמת אינו יוצא מן היושר ומן המצוע", והובא למעלה בבאר השני הערה 414.

(574) כי החיים נמצאים באמצעי וביושר, וכמו שכתב בגו"א בראשית פמ"ט אות כד [ד"ה ועוד], דר"ח פ"ה מ"ט [רמה:], ודרוש על התורה [כד:]. וממילא נטיה מדרך האמת והישר היא נטיה מדרך החיים. ובסוף הקדמתו לדרך חיים [י:] כתב: "וקראנו שם החבור הזה 'דרך החיים', על שם הכתוב [משלי ו, כג] 'ודרך חיים תוכחת מוסר', והמעיין בו יאמר זה הדרך לכו בו, כי הוא דרך האמת, אשר אתו החיים".

(575) ובשבת עה. אמרו שהפסוק מדבר בעבור החודש, וכמו שהזכיר למעלה [צמוד לציון 563].

(576) לשון הפסוק במלואו "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל וגו'", וכתב שם הרד"ק "רבותינו פירשו שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים". וכן הוא בב"ר עב, ה, והובא ברש"י דברים לג, יח. והרמב"ם בהלכות קדוש החודש פי"ז הכ"ד כתב: "הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו".

(577) ראה בספר נחמד ונעים לר' דוד גנץ [תלמיד המהר"ל] פרקים כה, קסד, רג, ריג, שמביא שם כיצד חכמי התכונה של אומות העולם שבחו את דרכם של חז"ל בהבנת מהלך החמה והלבנה. וראה למעלה הערה 559.