Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(56) הובא למעלה, וראה הערה 10.
(57) כן מבואר ברש"י בראשית א, כט, עפ"י סנהדרין נט:
(58) ב"ר יז, ד "אמר לו [אדה"ר להקב"ה] אני נאה להקרא 'אדם', שנבראתי מן האדמה". וכן כתב בנתיב התורה פי"ד [א, נז:], נתיב הענוה פ"ג [ב, ח:], גבורות ה' פמ"ג [קסד.], שם פס"ז [שיב:], תפארת ישראל פ"ג [נז:], ושם הערה 14, ועוד.
(59) בראשית ב, ז "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו'", לעומת שאר בני אדם שנולדו בפריה ורביה.
(60) לשונו בח"א לסנהדרין נט: [ג, קסד.]: "אדם הראשון נקרא 'אדם' על שם שנברא מן האדמה. וכל הדורות עד נח מתייחסים לאדם הראשון, שנברא מן האדמה". אך הדורות שאחר נח אינם מתייחסים לאדה"ר, אלא לנח, כי אחר המבול התחיל עולם חדש, וכמו שכתב בגו"א בראשית פי"ד אות כא: "אחר המבול היה עולם חדש", ושם הערה 69. וכן כתב בנצח ישראל ס"פ מו [תשפד:], ושם הערה 132. וראה למעלה בבאר השני הערה 523, ובבאר הששי הערה 1135. וכל אדם מאומות העולם נקרא 'בן נח', שכל העולם יצאו מבני נח [נדרים לא., ורש"י שם ד"ה שאיני]. ובגו"א בראשית פ"ט אות יז [ד"ה ותמצא] כתב: "כי אלו ג' בנים [של נח] הם כנגד ג' בני אדם [הראשון], שכמו שאותם השלשה כוללים כל העולם, כן אלו ג' כוללים כל העולם" [הובא למעלה בבאר החמישי הערה 654]. והרבינו בחיי [בראשית ו, יב] כתב: "כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול".
(61) רש"י [בראשית ט, כ] "איש האדמה - אדוני האדמה, כמו [רות א, ג] 'איש נעמי'". ובח"א לסנהדרין נט: [ג, קסד.] כתב: "נח... היה איש האדמה, שהיה מושל על האדמה". ו"איש" הוא לשון גבורה, וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מ"ד [קסז.]: "כי שם 'איש' נאמר בכל מקום על הכח... כמו 'איש מלחמה' [שמות טו, ג], 'הלא איש אתה' [ש"א כו, טו]". ובגו"א שמות פי"ז אות ד כתב: "לשון 'איש' בא על הגבורה, כדכתיב [מ"א ב, ב] 'וחזקת והיית לאיש', וכן בכמה מקומות", וראה שם הערה 10. וראה למעלה בבאר החמישי הערה 294. אמנם בגו"א בראשית פכ"ה אות מב כתב: "'נח איש אדמה', משמע עובד אדמה".
(62) שהתגבר על האדמה [החומריות], המורה על מדריגתו הנבדלת, לעומת אדה"ר שנברא מן האדמה. וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"ג [רכ:]: "היה לנח מדריגת הצורה, ודבר זה מבואר כי לכך נקרא נח 'איש האדמה', כאשר בארנו במקום אחר, כי ה'איש' הוא הצורה, ונקרא נח 'איש האדמה', שהאדמה היא חמרית, והוא 'איש האדמה'". ובנתיב התורה פט"ו [א, סד.] כתב: "נח נקרא 'איש אדמה', שהוא בעל ואדון לאדמה החמרית".
(63) יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, בנצח ישראל פל"א [תר:] כתב: "מגיע לאדם העדר גמור כאשר רוצה להגיע שם [להר סיני]... כי כאשר יבחן מדריגת הר סיני, יש לאדם במדריגה עליונה זאת של הר סיני העדר גמור... עד שאין לאדם שם מציאות כלל, רק העדר מוחלט". ובח"א לב"ב עד. [ג, צח:] כתב: "כי כאשר יבחן האדם מצד העליונים, אין לאדם מציאות באותה מדריגה כלל, ויש לאדם אצל מדריגת עליונים העדר מוחלט". וכן כתב בדר"ח פ"א מי"ג [מט:], וז"ל: "אין ראוי שיתחבר אל הדבר שהוא קדוש ונבדל מן האדם... כמו שתמצא כי כאשר מתחבר האדם אל העליונים אשר אינם עם הגוף, יבוא לו המיתה, כמו שאמר [ראה שופטים יג, כב] 'אלקים ראינו נמות', כי אין לאדם גשמי מציאות עם הנבדלים". וכן כתב בתפארת ישראל פכ"ד [שנו.], וז"ל: "הנבדל מבטל הדבר הגשמי", ושם הערה 47. ובתפארת ישראל פל"א [תסח.] ביאר שלכך כאשר האומות שמעו קול ה' בהר סיני הן מתו [ילקו"ש ח"ב רמז תתקכא] "כי איך יתחבר קול אלקים חיים אל אומות העולם מכחישי ה', שהם חומריים", ושם הערה 37 [והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 681]. וראה למעלה בבאר החמישי הערה 291, שהובאו מקורות נוספים ליסוד זה. וראה למעלה בבאר הששי הערות 429, 589.
(65) לשונו בנצח ישראל פנ"ט [תתקיג.]: "ואמר אחריו [במדבר כד, ח] 'אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו'. כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה 'אל מוציאו ממצרים', ולכך 'יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ'. מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר 'אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו'... שהוא יאכל צריו, מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים. ודבר זה בארנו בחבור באר הגולה אצל 'עם הארץ אסור לאכול בשר', והוא ברור". וכן כתב בנתיב התורה פט"ו [א, סד.], ויובא בהערה 69. והנה כאן ביאר שהאכילה היא ביטול מציאותו של הנאכל. אמנם בח"א לב"ב עד. [ג, קה.] כתב בזה"ל: "ענין האכילה... הוא קבלת השלמה... והוא על דרך שאמר הכתוב [דברים ז, טז] 'ואכלת את כל העמים'. ואין הפירוש שישמיד העמים... דא"כ היה לו לכתוב 'והשמדתם את כל העמים'... [אלא] שהם [ישראל] ירשו את מדריגתם... וישראל יושלמו באותה המדריגה... והוא אכילתם בודאי" [הובא למעלה בבאר החמישי הערה 200]. הרי שהשמדה לחוד, ואכילה [השלמה] לחוד. וכן למעלה בבאר החמישי [ד"ה בפרק הספינה] כתב: "אין האכילה רק מה שמקבל האדם, ובזה יושלם עמידתו וקיומו". אמנם על כך היה ניתן להשיב, שתרוויהו [בטול המציאות וקבלת השלמה] איתנהו באכילה; שבודאי האכילה מורה על קבלת השלמה, אך הואיל ותוך כדי כך הנאכל מתבטל, הרי זה מורה גם על בטול מציאותו של הנאכל. לאמר, האוכל ניזון מבטול מציאותו של הנאכל. וכן כתב הרא"ם [בראשית מא, ד]: "כי האכילה היא מורה על הפוך המזון לעצם הנזון, שהוא הויית הניזון, והוא מורה גם כן על השחתת המזון, שהוא השחתה והעלמה", והגו"א שם [בראשית פמ"א אות ו] הסכים עמו. [וראה למעלה בבאר החמישי הערה 153]. אך בנתיב העבודה פט"ז [א, קכו:] ביאר ש"התשמיש נקרא 'אכילה' בין באשה ובין באיש... כלל הדבר, קבלת דבר יקרא 'אכילה', שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל. והאשה בודאי מקבלת האיש, והאיש מקבל את האשה. כי כל חבור, האחד מקבל את האחר" [הובא למעלה בבאר החמישי הערה 202]. ושם איירי רק בקבלה, בלי בטול מציאות כלל. ויל"ע בזה.
(66) שהרי הקב"ה אמר עליו למלאכים [ב"ר יז, ד] "חכמתו מרובה משלכם". ובזוה"ק ח"א לז: אמרו על הפסוק [בראשית ה, א] "זה ספר תולדות האדם", שספר ממש הורידו לאדה"ר, ובו היה יודע חכמה עליונה. ובתקו"ז נז [צא:] איתא שהיה מכיר כל מלאך ואופן חיה ושרף, וכל אחד ואחד על מה הוא ממונה.
(67) "שהוא חומרי" - שהבשר הוא חומרי [ראה למעלה בבאר החמישי הערה 290]. ופשטות לשונו מורה שאף בשר של בהמה שמתה מאיליה נאסר על אדה"ר. וכן כתב בח"א לסנהדרין נט: [ג, קסד.]: "ולפי הנראה דאפילו אם מתה מאליה נמי אסור לאכילה... ואין הטעם שחס השם יתברך על נפש הבהמה, שלא להמית אותה, רק שאין כל כך במעלה האדם שיאכל בשר שהיה לו נפש החיוני". ושם מביא שתוספות [סנהדרין נו: ד"ה אכל] פירשו דאם מתה מאיליה הבשר מותר. ובגו"א בראשית פ"א אות עג כתב שכל בשר נאסר, אף במתה מעצמה. וראה למעלה בבאר השני הערה 47. וצריך ביאור, איך ניתן לומר שמדריגת נח היתה נבדלת יותר ממדריגת אדה"ר, כאשר אדה"ר היה "מלא חכמה" [לשונו כאן], ו"אדם הראשון אשר נברא בצלם אלקים לגמרי, יותר מכל אדם" [לשונו בח"א לב"ב נח. (ג, פד.)]. ובדר"ח פ"ה מ"ג [רכ:] כתב להדיא שמדריגת אדה"ר היתה יותר ממדריגת נח, וז"ל: "אדם הראשון היה לו צלם אלקים... ולמטה ממדריגה זאת היא מדריגת הצורה, ואין זה הצלם, רק אמיתת הצורה... היה לנח מדריגת הצורה... כי לכך נקרא 'איש האדמה'... שהיה לאדם [הראשון] מעלת הצלם, ולנח מעלת הצורה". הרי שהתואר "איש האדמה" של נח מורה על מדריגת הצורה [הנחותה ממדריגת הצלם של אדה"ר], ואילו כאן מבאר שהתואר "איש האדמה" מורה על עליונותה של מדריגת נח ביחס לאדה"ר. וצ"ע. אמנם כד דייק בלשונו, תראה שכתב: "אע"ג שהיה אדה"ר מלא חכמה, מצד כי היה נוטה גופו אל האדמה, לא היה רשאי לאכול בשר. עד שבא נח, שהיה איש האדמה, ולא היה נוטה אל האדמה מצד גופו". הרי שאין דבריו מוסבים על מעלותיהם של אדה"ר ונח, אלא על נטית גופם; גופו של אדה"ר נטה אל האדמה [כי "הוא בפרט נברא מן האדמה" (לשונו למעלה)], ואילו גופו של נח לא נטה אל האדמה, כי היה אדון לאדמה. והואיל ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכב:] כתב: "הרעבון הוא יותר לגוף... ואילו הצמאון הוא לנפש". וכן בגבורות ה' פ"ס [סוף רסח.] כתב: "כי ההפרש בין האכילה והשתיה הוא דבר זה; כי האכילה... הוא יותר גשמי מן השתיה, כי המשקה הוא דק יותר". וכן כתב באור חדש [צ.]. וממילא אכילת בשר מתייחסת לגוף, ולא לנפש. ולכך כאשר אנו באים לדון על איסור אכילת בשר, הקובע בזה הוא גופו של האוכל; גופו של אדה"ר נטה אחר האדמה, ולכך נאסר באכילת בשר. ואילו גופו של נח לא נטה אחר האדמה, ולכך הותר באכילת בשר. אמנם בנתיב התורה פט"ו [א, סד.] ביאר זאת בהדגש אחר, וז"ל: "דבר זה הוא הטעם שלא הותר הבשר לאדם הראשון. שהיה נקרא על שם האדמה החמרית, ולא היה האדם במדריגה זאת שלא יהיה נמצא במדריגתו הבעל חי, כיון שנקרא 'אדם' על שם אדמה. ואף כי אדם הראשון היה חכם על כל, מפני כי אדם היה ראשון לכל אדם, ובכחו כל אדם [ראה תפארת ישראל פמ"ז (תשלט.), והובא להלן הערה 108], יש לו מדריגת האדם בלבד, אשר האדם אינו שכלי לגמרי. אבל נח נקרא 'איש אדמה', שהוא בעל ואדון לאדמה החמרית, ולכך במדריגתו לא נמצא הבעל חי, ואליו הותר אכילת בשר". הרי שביאר שאין אדה"ר נמדד מצד חכמתו, אלא מצד היותו "ראשון לכל אדם, ובכחו כל אדם", ולכך "יש לו מדריגת האדם בלבד, אשר האדם אינו שכלי לגמרי". ודברים אלו מבוארים יותר בח"א לב"ב נח. [ג, פד.], שכתב: "אם רצה להשיג באדם הראשון מה שהוא, יש להשיג במה שבא ממנו כל בני אדם, ובזה הוא עומד על אמתת אדם. ובאולי תאמר, כי מה שבאו ממנו כל בני אדם, אין זה אמיתתו של אדם. דבר זה אינו, כי... היה סבה אל כל בני אדם, דבר זה גדר לגמרי אל האדם הראשון עצמו, שהרי כל הבריות נקראו 'אדם' כמו אדם עצמו. וכאשר מעיין במין האדם שיצאו מן אדם הראשון, הרי הוא עומד על מהות אדם הראשון. אבל שיהיה משיג בו במה שנברא מן הש"י, כדכתיב [בראשית א, כז] 'ויברא את האדם בצלמו'... שהוא נברא בצלם אלקים לגמרי... בדבר זה אין להשיג. כי דבר זה אין שייך לאדם במה שהוא אדם". הרי שאדה"ר נמדד מחמת שבני האדם יצאו ממנו. ואף זאת שייך לגופו של אדה"ר, כי כבר השריש בנצח ישראל פנ"ט [תתקי.]: "אין האב נותן השכל לבן, רק השם יתברך נותן השכל, ומן זרע האב אין נולד רק הגשמי" [הובא למעלה בבאר הראשון הערה 131]. ובדר"ח פ"ד מי"ד [קפח:] כתב: "האב... אינו נותן לבן הנפש, ולא השכל, אבל הגוף הוא מן האב, היא הטפה, כמו שמבואר בפרק המפלת [נדה לא.]". ולכך הואיל אדה"ר נמדד מצד שמכוחו נולדו כל בני האדם בעולם, והולדה שייכת לגוף המוליד, ממילא שוב חזינן שאדה"ר נמדד מצד גופו.
(68) כפי שכתב בנצח ישראל פל"ד [תרמט.]: "כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי", ויובא בהערה 87. ובדר"ח פ"ד מי"ד [קפה:] כתב: "עם הארץ... מפני שהוא חסר השכל, והוא כולו גופני, והוא דומה למי שהולך בלא נר" [הובא למעלה בבאר השני הערה 393]. וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 126.
(69) לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סד.]: "אכילת הבשר הוא שעושה את הבשר עד שאינו נמצא, שהרי אוכל אותו עד שאין מציאות לו. ודבר זה מורה כי במדריגת האדם, לא נמצא הבעל חי. ודבר זה בודאי, כי במדריגת השכלי אין נמצא החמרי, שהוא הבהמה. ולכך מותר לתלמיד חכם לאכול בשר, ולעשות הבהמה עד שאינה נמצאת, כי במדריגת השכל אין מציאות לבהמה החמרית, ולכך אוכל אותה. אבל עם הארץ, אין לו מדריגה זאת לומר כי במדריגת עם הארץ לא נמצא הבעל חי, שהרי אין אל עם הארץ השכל האלקי, ולפיכך עם הארץ אסור לאכול בשר". ובח"א לסנהדרין נט: [ג, קפד.] כתב: "'עם הארץ אסור לאכול בשר'. והטעם הוא כי עם הארץ שהוא חמרי לגמרי, אין ראוי שיהיה על הבהמה החמרית. כי גם עם הארץ הוא בהמי, ואין האחד ראוי שיהיו גובר על השני לאכול אותו". וראה למעלה בבאר השני הערות 48, 581.
(70) למעלה ד"ה ויש לך לדעת.
(71) הובא למעלה [ראה ציונים 11, 12].
(72) מחמת שאינו דבק בתורה, וכמו שמבאר בסמוך.
(73) כמו שנאמר [שמות כא, יג] "ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו וגו'", ופירש שם רש"י "ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד [ש"א כד, יג] 'כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע', ו'משל הקדמוני' היא התורה, שהיא משל הקב"ה, שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה 'מרשעים יצא רשע', 'והאלהים אנה לידו'. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג, ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג, וזה לא גלה. והקב"ה מזמנן לפונדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד, והורגו. ועדים מעידים עליו, ומחייבים אותו לגלות. נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג". ובגמרא [שבת לב.] אמרו "מגלגלין זכות ע"י זכאי, וחובה ע"י חייב". הרי מי שאינו גברא קטילא, לא יגלגלו על ידו מיתה. דוגמה לדבר; על יעקב אבינו אמרו חכמים [תענית ה:] "יעקב אבינו לא מת". ועוד אמרו עליו חכמים [יבמות עו.] "שלא ראה קרי מימיו". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רמז:] ביאר שיש קשר בין שני מאמרים אלו, וז"ל: "לא מצינו מי שהיה הפך שפיכות דמים כמו יעקב. וזה ענין נפלא, דאמרינן במסכת נדה בפרק כל היד [יג.] המוציא ש"ז לבטלה, כאילו שופך דמים... ומפני כי יעקב היה רחוק מן שפיכות דמים, לא ראה יעקב קרי מימיו... אף שלא היה זה בכונה, רק באונס, כל כך היה רחוק משפיכות דמים, שלא יצא ממנו קרי, אשר שייך ליצירה. וכל זה ידוע לנבונים כי יעקב... אתו החיים, ולכך גם כן יעקב לא מת, כאשר ידוע למי שעמד בסוד קדושים". וראה למעלה בבאר השני הערה 517. וכן כתב בח"א ליבמות סד. [א, קמא:], שאע"פ שהאברהם ויצחק היו עקורים, יעקב אבינו לא היה עקור, וכלשונו: "יעקב לא היה עקור, כי יעקב היה דבוק במקור החיים, אשר ממנו הבנים, שהרי 'יעקב אבינו לא מת', לפיכך לא היה יעקב עקור". וכוונתו, שהרי "מי שאין לו בנים חשוב כמת" [רש"י בראשית ל, א], ולכך מן הנמנע שיעקב יהיה בגדר זה, שהרי הוא דבוק במקור החיים.
(74) "עשרה נקראו חיים; הקב"ה, תורה, ישראל וכו'" [אבות דרבי נתן לד, י]. ובדר"ח פ"א מי"ג [מח:] כתב: "על ידי התורה יש לאדם דביקות בו יתברך... ולפיכך נאמר על התורה [דברים ל, כ] 'כי היא חייך ואורך ימיך'... כי התורה עצם החיים... שעל ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך... כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר דביקות בו יתברך, ולפיכך בתורה יש החיים" [הובא למעלה בבאר הראשון הערה 171]. ואודות שדבר שיש לאדם הכנה אליו, אזי האדם מגיע אליו, כן כתב בדרוש על התורה [כח.]: "כל המוכן לדבר מה, בנקל ישיגו מצד תכונתו". ובדרוש על המצות [נז.] כתב: "ואמרו במדרש [ב"ר סג, ו] 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' [בראשית כה, כב], כשהיתה רבקה עוברת על פתחי בתי מדרשות, היה יעקב מפרכס ורוצה לצאת. וכאשר היתה עוברת על פתחי בתי ע"ז, היה עשו מפרכס ורוצה לצאת. ופירוש עניין זה, כי יעקב בבטן אמו היה דבק בו יתברך, ולכך כאשר עברה על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, מצא מין את מינו, ונעור. שהיה נמשך בטבעו אחר הדבר שהוא דבק בו, ולא היה בזה כונה ודעת ובחירה, רק מעצמו. שכל דבר בצד עצמו מתעורר אל הדבר שהוא דבק בו. ועוד אמרו במדרש [ויק"ר לה, א] 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' [תהלים קיט, נט], אמר דוד לפני הקב"ה; חשבתי דרכי כל יום למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות למקום הראוי. והפך זה עשו, שהיה דבק בכח הטומאה, כאשר מצא מין את מינו הע"ז, היה מתעורר בבטן אמו מעצמו אל אשר הוא דבק בו. ודבר זה מעצמו שלא בבחירה שלו, כי כל דבר נמשך אל אשר דבק בו... שכל דבר שהוא מוכן אל דבר, בקלות מגיע אליו. והדבר שאינו מוכן אל דבר, לא יבא בקלות אליו". וכן ביאר בגו"א בראשית פל"ז אות לט, שם שמות פי"ב הערה 516, שם ויקרא פי"ט הערה 22. וראה למעלה בבאר הראשון הערה 49.
(75) לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סד:]: "פירוש, כי עם הארץ אינו דבוק בחיים, שהיא התורה. וכיון שאינו דבוק בחיים, נחשד על החיים, דהוא שפיכות דמים".
(76) ברכות יז. "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה", וראה למעלה הערה 42. וכאן כוונתו לומר, שהשחיטה פועלת מיתה רק בבבחינה מיוחדת [שחיטת הסימנים], ואינה פועלת המיתה לגמרי, וכמו שמבאר.
(77) לשונו בדר"ח פ"ה מ"א [ריז.]: "ההורג ומפסיד בהמה אין עליו עונש, וההורג אדם שנברא בצלם אלקים חייב מיתה, מפני שיש באדם ענין אלקי".
(78) לשון הרמב"ם הלכות שחיטה פ"א ה"ט: "כמה הוא שיעור השחיטה, שני הסימנין, שהן הקנה והושט. השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף".
(79) פירוש - שחיטת הסימנים קרובה למיתת הבהמה, כי על ידי שחיטת הסימנין סופה למות, אך אין הם בעצמם מיתה, וכמו שיתבאר בסמוך.
(80) פירוש - הואיל והבהמה היא בעלת מציאות, לכן שחיטתה נעשה באופן שהמיתה חלה עליה באופן חלקי בלבד, ולא באופן מלא. ולכך שחיטתה היא בסימנין שלה, שזהו האופן להורות שהשחיטה היא רק בבחינה אחת בלבד.
(81) לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סד:]: "פירוש, השוחט מן הצואר אין פועל כל כך המיתה, שהרי אם שחט בו שנים או רוב שנים, הרי הוא נחשב כמו חי לכל דבר, ואחר כך מת מעצמו". וכוונתו לדברי הגמרא [יבמות קכ:] "שחט בו [באדם] שנים או רוב שנים, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, חי הוא, וסופו למות".
(82) "הגב הוא עיקר יסוד בעל חי, שעליו נסמך הכל" [לשונו בסמוך].
(83) לשונו בנתיב התורה פט"ו [א, סד:]: "אבל ע"ה מותר לקרעו כדג, ופועל בו מיתה לגמרי, שתכף נחשב מת. וזה כי אין ראוי לע"ה מציאות כלל, ולא דכמו שאר דבר שיש להם מציאות של מה. ולפיכך מותר לקרעו מגבו, כי אין לו מציאות כלל משרשו".
(84) כמו שאמרו [זוה"ק ח"א רסז:] "השדרה באדם עיקר הגוף". וכן [שם ח"ב קפו:] "חוטא דשדרה קיימא דגופא". ועוד אמרו [שם ח"ג רנו.] "שדרה ביה קיום דכל גרמין [הוא מקיים כל העצמות], ועליה אמר דוד [תהלים לה, י] 'כל עצמותי תאמרנה'". וכבר נתבאר למעלה [באר השני הערה 43, ובאר החמישי הערה 225, ובסמוך הערה 86] שהעצמות הם עיקר בנין וקיום הבעל חי.
(85) הובא למעלה בתחילת הבאר.
(86) כי העצם הוא עיקר קיום הגוף, וכמבואר בהערה 84. ובדרשת שבת הגדול [קצז:] כתב: "כי העצם הוא בנין בעל חי... עיקר בנין בעל חי הם העצמות, שעליהם נסמך הבעל חי". ובגו"א במדבר פכ"ד אות ח כתב: "כי העצם עיקר שעומד עליו האדם". וכן רמז לכך בגבורות ה' פ"ס [סוף רסג:]. ובנתיב לב טוב ספ"א [ב, ריב:] כתב: "כי העצמות הם עיקר בנין האדם, שנותנים לאדם מציאות, והם חוזק האדם". וכן כתב בנתיב התורה פט"ו [א, סה.]: "כי העצם הוא עיקר קיום האדם, שהאדם נסמך עליו כל בנינו".
(87) כי "אנשכנו כחמור" מורה על התנגדות מוחלטת של הע"ה לת"ח. וכפי שכתב בנצח ישראל פל"ד [תרמט.]: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים [פסחים מט:] שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי", וראה למעלה הערה 68. ובנתיב התורה פט"ו [א, סה.] כתב: "החמרי מתנגד לשכל, עד שאצל החמרי אין מציאות אל השכל, שהחומר והשכל שני הפכים. וזה שאמר 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', ומפרש שהוא משבר העצם, כלומר שהוא מאבד אותו. וכמו שהחמור מאבד העצם מן האדם השכלי, עד שאין מציאות לו לגמרי, כי העצם הוא עיקר קיום האדם, שהאדם נסמך עליו כל בנינו, והחמור משבר אותו. וכך האדם שהוא חמרי, רוצה לבטל התלמיד חכם שהוא שכלי. וזה מפני כי החמרי הוא העדר השכלי לגמרי, עד שאין לו מציאות מצד החמרי. ודע כי האש והמים הם ג"כ הפכים, מכל מקום משתתפים בנושא שלהם, הוא החומר, שהחומר הוא אחד לד' יסודות. אבל החמרי והשכלי אין להם שתוף כלל בעולם, אף החומר שהוא הנושא אל השכל אין לו שתוף עמו כלל כי השכל הוא נבדל לגמרי, ולפיכך החמרי מאבד את השכלי לגמרי, עד שאינו נמצא מכל וכל. וזה שאמר 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', ודבר זה מבואר". ובנר מצוה ח"א [סד.] כתב: "כאשר הגשמי גובר על השכל, יש בטול אל השכל, כאשר דבר זה ידוע", ושם הערה 372. וראה למעלה בבאר הששי הערה 467.
(88) כמבואר פעמים הרבה בספר זה, וכגון למעלה בהקדמה [ד"ה ודבר זה], ותחילת הבאר השני. ובתחילת הבאר הרביעי כתב: "וכי בשביל שאין אנו עומדין על דבריהם, נחשוב רע עליהם", וראה שם הערה 87.
(89) כפי שכתב כבר כמה פעמים, וכגון בסוף ההקדמה: "אך נבאר קצת דבריהם, והוא יהיה עדות וראיה על שאר הדברים אשר דברו", ושם הערה 91.