(298) "בבחינות" - בצדדים לכאן ולכאן.

(299) פירוש - ההלכה נקבעה על פי הצד הבולט יותר.

(300) דברים אלו מבוארים בדר"ח פ"ה מי"ז [רנט:], וז"ל: "ובאולי יקשה לך, אם כן למה היה בת קול אומר דווקא אצל בית שמאי ובית הלל 'אלו ואלו דברי אלהים חיים', הלא כל מחלוקת שבעולם של חכמים כך הוא, ששניהם מפי אדון כל המעשים. אין הדבר הזה קשיא, כי הפרש יש כי כאשר תבין לשון 'אלו ואלו דברי אלהים חיים'. מה שאמר 'אלהים חיים' כי רמזו דבר הגדול, כי שאר מחלוקת, אף שהכל מן השם יתברך, כי כאשר שני חכמים חולקים בהלכה, אף כי שני הדברים מן השם יתברך, מכל מקום האחד יותר קרוב אל השם יתברך, כמו שאמרנו. שאף שגם זה מן השם יתברך, מכל מקום האחד יותר קרוב אל השם יתברך מן האחר. כמו שיש בנבראים גם כן, שיש אחד מהם קרוב יותר אל השם יתברך, אף שכולם הם נבראים שלו יתברך, מכל מקום האחד קרוב יותר. וכך הם בטעמים, אף ששניהם מן השם יתברך, מכל מקום האחד הוא יותר קרוב אל השם יתברך מן האחר. אבל אצל בית שמאי ובית הלל, שניהם דברי אלהים חיים בשוה לגמרי, שלכך אמר 'דברי אלהים חיים'". ולהלן [ד"ה ויש לך לדעת] יבאר מדוע דווקא אצל ב"ה וב"ש נמצא ששניהם כיוונו בשוה לגמרי לדברי אלקים חיים.

(301) לשון הגמרא שם: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן".

(302) לשון הגמרא שם: "מפני שנוחין ועלובין ["סבלנין" (רש"י שם)] היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

(303) יבמות יד. "בית שמאי מחדדי טפי".

(304) דברים אלו לא הובאו בגמרא בעירובין שם, אך צירף לכאן מאמרם ממקום אחר [שבת פח:, גיטין לו:, יומא כג.], שאמרו שם: "הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר [שופטים ה, לא] 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".

(305) כן ביאר בנתיב הענוה פ"א [ב, ד:], נתיב אהבת ריע פ"א [ב, נה:], ובח"א לשבת פח: [א, מד:]. וז"ל בנתיב אהבת ריע שם: "ביאור דבר זה, כי הנעלבים שהם מקבלים התפעלות, ואינם פועלים באחרים, דבר זה מורה על מדת הפשיטות לגמרי, כאשר הוא נעלב ואינו עולב. אחר שתדע כי העולב את אחר יש בו העזה, אף אם הוא עושה בשביל שחרפו וגידפו, מכל מקום אי אפשר שלא יהיה בעל העזה במה, והוא עונה בעזות למי שחרפו וגידפו, וזה הוא עז, אין לו מדת הפשיטות. ולפיכך אמרו כאן הנעלבים ואינם עולבים, כי במה שהם נעלבים ואינם עולבים, אינם בעלי העזה, אשר כל העזה יוצא מן הפשיטות. וזה שאינו מעליב אחרים אף אם עולבים אותו, בודאי זה מפני שאינו עז להשיב, רק שומע חרפתו, לכך יש לו מדת הפשיטות הגמור... ואל תאמר מאחר שנעלבים הם חלשים, ואין להם מציאות חזק, אבל מדריגת כחם 'כצאת השמש בגבורתו', שהשמש כולו אור, אשר הוא נבדל מן הגשמי, כך אלו הם מסולקים מן הגשמית לגמרי, כי להם הפשיטות הגמור והוא עצמו הכח הגדול". וכן כתב בנתיב הענוה שם, וז"ל: "ויש לשאול, למה זה ועל מה זה שיהיה מעלתו כך. אבל הם הדברים שאמרנו למעלה, כי לדעת החכמים המעלה העליונה היא מדריגת הפשיטות... ולכך שומע חרפתו ואינו משיב... עליו אמר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. ידוע כי השמש שיש בה הזוהר העליון, וידוע כי אין לך בכל הנמצאים מסולק מן הגשמית כמו השמש, עד שיש לו גוף זוהר עד שכמעט אין לו גשמית... ולפיכך אמר על מי... שהוא נעלב ואינו עולב, ודבר זה הוא ענוה, על ענוה ומדה זאת הוא מדת הפשיטות". ובח"א לשבת שם כתב: "הנעלבים שהם מקבלים התפעלות, ואינם פועלים באחרים, ודבר זה מורה על מדריגה השווי לגמרי. אחר שתדע כי העולב והמשיב יש בו העזה, אף אם הוא עושה בשביל שחרפו וגדפו, מכל מקום אי אפשר שלא יהיה בעל העזה במה, ויענה עזות למי שחרפו וגדפו. ודבר זה שהוא בעל עז הוא יוצא מן השווי, אשר השווי הוא המדריגה הנבדלת. כי דבר זה בארנו פעמים הרבה, כי הגשמי הוא יוצא מן השווי... כי השוה הוא פשוט אשר הוא נבדל, והדבר שאינו שוה יוצא מן הפשיטות. ולפיכך אמרו בכאן הנעלבין ואינם עולבים, כי במה שהם נעלבין ואינם עולבין, אינם בעלי העזה, אשר כל העזה הוא יוצא מן השווי. וזה שאינו מעליב אחרים, אף אם עולבין אותו, מפני שאינו עז להשיב, רק שומע חרפתו ואינו משיב, כל כך אינו יוצא מן מדריגת השווי, ויש לו מדריגת הפשיטות, אשר הפשיטות הוא מדריגה נבדלת". ושם מאריך בזה עוד.

(306) בברכות [ח.] אמרו ש"אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". וכתב על כך בתפארת ישראל פ"ע [תתרצח.] בזה"ל: "כמו שהיה בוחר הקב"ה במקדש, שהוא ראוי אל הקדושה... וזה גם כן שייך אל ההלכה, כי ההלכה היא השכל הפשוט לגמרי, אין לו שום התייחסות אל הגשמי... כי מצד שהלכה הוא שכל פשוט לגמרי, לכך המקום שבו ההלכה הוא להקב"ה גם כן, כי הדבר שהוא נבדל הוא לחלקו של הקב"ה". וכן כתב בדר"ח פ"ה מי"ז [רס.]. ובנצח ישראל פל"א [תרד.] כתב: "כי שכל רבים... הוא שכל פשוט... ולכך הלכה כרבים בכל מקום [ברכות ט.]".

(307) פירוש - השכל הוא פועל יוצא מן המדה שיש בו, ולכך מידת הפשיטות מביאה לשכל הפשוט.

(308) ואינו עולב.

(309) ועוד אודות שהשכל של בית הלל הוא פועל יוצא מהמדה שיש בו, ראה דבריו להלן ריש הבאר החמישי, שכתב: "בפ"ק דעירובין [יג:], מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין הן ועלובין הן, ושונין דבריהם ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם, עד כאן. ומעתה יש לשאול, מה עניין זה שתהיה הלכה כמותן, דבשביל שהיו משפילין עצמן אין ראוי שתהיה הלכה כמותן, כי ההלכה תולה בזה שהתורה שלהם לפי ההלכה, ולא מפני שהיו מקטינין עצמם. רק שאלו דברים כולם הוא סבה עצמית שיאמר דברים אמיתים לפי ההלכה. כי מאחר שהן נוחין, נמשך דבריהן אחר האמת. כי כאשר יכעוס, הרי מכח הכעס נראה שרוצה להחזיק דבריו בכח וביד חזקה, ורוצה לנצח, והוא סר מדרך האמת. וגם מפני שהן עלובין הוא סבה שאמרו דברים לפי ההלכה. שאם לא כן, מכח שרוצה להתגדל על בעל מחלוקתו הוא סותר דברי בעל ריבו, אע"ג שאין האמת אתו. וכן מה שהיו שונים דברי ב"ש, והיו מקדימים דברי ב"ש לדבריהם, נראה שלא היו שונאים לדברי בעל ריבם [ו]מבקשים לדחות דברי זולתם אף כי האמת אתם. שכיון שהיו שונים דבריהם ודברי ב"ש, והיו מקדימים דברי ב"ש, נראה שלא היו מכוונים לדחות דברי זולתם, ולא היה מחלוקת שלהם מכת המנצחים. כי מי שהוא מכת המנצחים, אין דבריו נמשכים אחר האמת, כי תמיד מבקש לנצח. ולא היו כל אלו הדברים בב"ה, לכך ראוי להיות הלכה כמותן. אע"ג שדברי ב"ש טובים וישרים, כיון שיש לב"ה הכנה שראוי להיות דבריהם הלכה, לכך הלכה כבית הלל".

(310) לשונו בדר"ח ספ"ג [קנח:]: "עיקר התורה היא ההלכה, וכמו שאמרו בפרק ד' דמגילה [כח:] תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא... והטעם הוא כי התורה היא המביאה את האדם לחיי עולם הבא, וכאשר ההלכה היא הלכה פסוקה אינה נוטה מנקודת האמת, לא לימין ולא לשמאל, ולכך נקרא 'הלכה'. כי ההולך הוא הולך בדרך הישר אינו נוטה לימין ולשמאל, ולפיכך הדרך הזה שאינו נוטה לימין ולשמאל, הוא הדרך שמביא האדם לעולם הבא לגמרי. אבל הנוטה לימין ואל השמאל, הוא שנוטה אל הקצה, ויש לו נטיה במה אל המיתה, כי הקצה יש לו סוף וקץ. ולפיכך אין בזה חיי עולם הבא לגמרי, רק הדרך שאינו נוטה אל הקצה כלל, ודבר זה ראוי אל עולם אשר הוא נצחי, שאין לו קצה וסוף. ודבר זה גם כן רמזו בפרק היה נוטל [סוטה כא.], שאמרו הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם. פירוש כי פרשת דרכים הוא הדרך שכבר נבדל מן שאר דרכים ההולכים לימין ולשמאל אל קצה, וזה הולך נכחו ביושר, ואינו נוטה אל קצה, עד שהדרך מביא לחיי עולם הבא. ומפרש שם מאי פרשת דרכים, אמר מר זוטרא זהו תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. כלומר כי כאשר למד שמעתתא אליבא דהלכתא דבר זה נקרא פרשת דרכים, שהדרך ההוא נבדל מן הדרכים ההולכים לימין או לשמאל, וזה הדרך הולך נכחו לאשר ראוי ללכת. וכן תלמיד חכם שמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, הדרך ההוא הולך ביושר אל עולם הבא לגמרי. ולכך מי ששונה הלכות, שההלכה הפסוקה הוא אשר אינו נוטה מן האמת לא לימין ולא לשמאל, הוא שמביא אותו לחיים עולם הבא. ולא שנאמר חס וחלילה כי מי שאין למוד שלו הלכה פסוקה שאין מביאו לחיי העולם הבא, שאין הדבר כך. אבל ההלכה הפסוקה היא עולם הברור והגמור... וזה שנקרא תורת משה 'תורה', מפני שהוא לשון הוראה, כי התורה מורה הדרך אל עולם הבא... ההלכות הם מורים הנקודה הנבחרת אל עיקר עולם הבא, כי הדרך הזה הוא צריך הוראה, כי הוא דרך צר מאד... ואם היו בני אדם יודעין להבין הדברים לא היו סרים מן ההלכה לעיין בספרים אחרים שנואי נפש חכמים".

(311) בדר"ח ספ"ג [הובא בהערה הקודמת]. ובנתיב התורה פ"א [א, ז.] כתב: "ההלכה הוא האמת והישר. ואף ששאר התורה גם כן נקראת 'תורה', ויש עליה שכר גם כן, מכל מקום יש לו קצת נטיה מן דרך האמת. אבל ת"ח דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, זה הדרך נקרא 'פרשת דרכים' [סוטה כא.], שהוא נבדל ומיוחד משאר דרכים... ובמסכת נדה [עג.], תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא... בארו בזה המעלה העליונה שיש לתורה, ובפרט מי ששונה הלכות... כי עיקר הצלחת האדם כאשר למודו בהלכה. וביאור זה, כי ההלכה הוא אמתת התורה, עד שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל. וזה לשון 'הלכה' אשר שמשו בו חכמים לומר הלכה כך וכך. כלומר הליכה היא יושר הדרך, שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל... ולכך דבר זה מביא אל חיי עולם הבא, כי הדרך אל עולם הבא צריך שלא יהיה נוטה לא לימין ולא לשמאל. וכמו שבארנו לפני זה [סוטה כא.] 'מאי פרשת דרכים, זה תלמיד חכם שמסיק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא'. והרי כי פרשת דרכים הוא הדרך הפורש מן הדרכים שהם נוטים מן היושר, והוא הולך ביושר. וזה שאמר 'כל מי ששונה הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא'... כלומר שיש לו ההליכה והדרך אל עולם הבא ע"י הלכות של תורה... והוא יתברך יתן חלקינו עם השונין הלכות, ועם השונים לשנות טעמים בדברים אחרים לא להתערב". ובתפארת ישראל פ"ע [תתרצד:] כתב: "ההלכה הם דברי תורה שהם באמת כך פירושם, לא יטו ימין ושמאל מן האמת. ולפיכך נקרא 'הלכה', שהולך בדרך אינו נוטה מן היושר, לא לימין ולא לשמאל. כך דבר ההלכה אינו נוטה מנקודת האמת". ועוד אודות שההלכה היא היושר שבתורה, הנה זה יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וראה תפארת ישראל ס"פ יד [רכב:], אור חדש [רכ:], דרוש על התורה [מז.], ח"א לסוטה ז: [ב, לו:], ח"א לסנהדרין קו: [ג, רנ:], ח"א לנדה עג. [ד, קסז:], ועוד. וראה להלן בבאר החמישי הערה 32, ובבאר הששי הערה 1101, בביאור שאין למדים הלכה מן האגדה.

(312) כפי שכתב בנתיב התורה פט"ו [א, סה.], וז"ל: "ויש לך להבין מאוד מה שמדמה רבי מאיר [פסחים מט:] את עם הארץ לארי. כי הארי יש לו כח גופני מאוד, ולגודל כח גופני ועזותו אשר יש לו, יוצא לקצה בעזותו לדרוס הבעל חי. וכך עם הארץ יוצא לקצה בכח גופני אשר יש לו, שהוא בעל גוף בלבד, עד שהוא עז פנים. כי כל אשר יוצא חוץ מן המצוע, כמו עם הארץ שהוא בעל גוף לגמרי, יש לו עזות ביותר" [ראה להלן בבאר השביעי הערה 22]. ובגו"א בראשית פל"ט אות ד כתב: "אותם המתאוים לזכרים יש בהם תאוה יתירה". ובנתיב הבושה פ"ב [ב, רב:] כתב: "מדת העזות שהוא יוצא בעזות מן החוק ומן השעור בהפלגת עזות שלו... כאשר התחיל בעל עז פנים לצאת מן השעור בתוקף עזות שלו, בסוף יוצא מן החוק המוגבל לגמרי, עד שנכשל בעבירה [תענית ז:]". ובאבות פ"ה מ"כ אמרו "עז פנים לגיהנום". וכתב שם בדר"ח [רסט:]: "עז פנים לגיהנום, מפני שהעולם הזה ראוי לו השיווי, וכאשר האדם בעזותו הוא מתיחס לאש בשביל העזות והכח... מקומו הטבעי שהוא מיוחד לו הוא הגיהנום, שהוא האש... בעבור הכח והתוקף הגדול אשר בו דבקים הרשעים אשר יצאו מן השווי והיושר, ולכך הם דבקים בכח הזה, אשר כח עז יוצא מן השווי בתוקף שלו... ולפיכך עזות פנים לגיהנום... עז פנים שיצא מן השווי בעזותו... אם יוצא בעזותו מן הסדר הוא בעל גיהנום". ובנתיב הבושה פ"א [ב, קצט.] כתב: "כל עז הוא יוצא מן היושר ומן הסדר בתוקף ובעזות". וכשם שכל היוצא מן היושר יוצא בתוקף ובעזות, כך כל תוקף וכח יוצא בכח חזקו מן היושר. דוגמה נוספת; בנצח ישראל פס"א [תתקל:] כתב: "אין לך דבר שיש לו תוקף יותר מן האש, וזה תמצא בכל מקום". ובגבורות ה' פמ"ז [קפג.] כתב: "האש הוא כח פועל יוצא מן השווי לגמרי, מתנגד אל האדם. כי האדם יש לו מציאות שוה, לכך מתנגד אליו כח האש היוצא מן השווי". וברי הוא שיציאת האש מן השווי נובעת מחמת התוקף והכח הרב של האש.

(313) כן כתב בנתיב הכעס פ"א [ב, רלו:], לאחר שהביא את הגמרא [עירובין יג:] שהלכה כב"ה מחמת שהיו נוחין ועלובין, וז"ל: "מזה תבין ותדע המדה הזאת מי שהוא בעל הנחה. כי אשר הוא בעל הנחה אינו יוצא מן היושר כלל, ונשאר על השווי. הפך מי שאינו בעל הנחה, שמפני כך יוצא מן השווי. ומפני כך אמרו שזכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן, מפני שהיו בעלי הנחה, שלא היו כבית שמאי שהיו קפדנין [שבת ל:]. וידוע כי הקפדן מפני גודל כעסו יוצא מן השווי לגמרי. וההלכה הוא הדרך שאינו יוצא לימין ולשמאל כלל, רק הולך בשווי, אינו סר לימין ולשמאל. ולכך נקרא 'הלכה', כי ההולך הוא הולך ביושר, אינו נוטה מן הדרך הישר והשוה כלל, לא לימין ולא לשמאל. וזהו מדת ב"ה שהיה להם מדה זאת בכל הנהגתם, שלא היו יוצאים מן השווי, שהיו נוחים. ואל תאמר כי ב"ש לא היו חכמים, כי אדרבא היו חכמים גדולים וחריפים היו, רק לענין הלכה, שהוא הדרך הישר, הוא לב"ה, מפני שהיו בעלי הנחה מבלי שיצאו מן הסדר. וכן במה שהיו עלובין, שונים דבריהם ודברי חבריהם, וכל זה ענייני הנחה לגמרי. כי שאר בני אדם כאשר יאמר לו דבר, ממהר לכעוס ועולב מי שהעליב אותו. ואילו אצל ב"ה, היו בעלי הנחה, ולא היו עולבין אף אם אחד העליב אותן... ולענין ההלכה צריך שלא יצא מן הסדר והשווי כלל. וכל הדברים האלו שזכר הכל שהיו מסודרים, ולא היו יוצאים מן הסדר. אבל ב"ש לא היה הלכה כמותן. מ"מ דברי ב"ש הם ג"כ דברי אלקים חיים, כדאיתא שם. והדבר הזה שהיו קפדנין, היה מפני מדתו של ב"ש ג"כ, שהיה להם מדת החכמה, כדאמרינן [שבת סג.] אם ראית ת"ח נוקם ונוטר איבה כנחש, חגרהו על מתניך, והדבר הזה בארנו במקומו. אבל לענין הלכה, ראוי כבית הלל, שבית הלל היו מסודרין במעשיהם, אינם יוצאים מן השווי, ולפיכך ראוי אל ההלכה". וראה להלן בבאר החמישי הערות 30, 32, ביתר ביאור.

(314) פירוש - נאמרו כאן שני הסברים לכך שההלכה נקבעה כב"ה; (א) כי מדתם היא מדת הפשיטות. (ב) כי מדתם היא מדת היושר והשווי. ומכריע כאן שפירושו הראשון הוא העיקר.

(315) כי אע"פ שנתבאר למעלה [הערה 300] שרק אצל ב"ה וב"ש נמצא ששני הצדדים כיוונו באופן שוה לדברי אלקים חיים, ולא נמצא כן בשאר מחלוקות, מ"מ בא לבאר מדוע אכן כך היה שרק אצל ב"ה וב"ש נמצא שויון מוחלט כזה.

(316) בספר אגרות וכתבים למרן בעל הפחד יצחק, אגרת לא [עמוד נג], כתב על דברים אלו בזה"ל: "והדברים תמוהים, כי הלא באותה משנה דחגיגה [חגיגה טז.] המפרשת את המחלוקת הראשונה של שמאי והלל [אם יש סמיכת קרבנות ביום טוב], איתא להדיא כי מחלוקת זו עצמה נחלקו גם הקודמים [ארבעה זוגות שלפניהם, כאשר הזוג הראשון הוא יוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן. ועליהם כתב שם רש"י "וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל"]. ואם כן מאי האי שכתב המהר"ל שקודם מחלוקת ב"ש וב"ה לא היתה מחלוקת. והתשובה על זה היא כדלהלן. הרי מפורש בדברי הרמב"ם סוף פרק א דהלכות ממרים [הלכה ה] 'שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין, או עד שלא היה הדבר ברור להן וכו". דיש שני אופנים במחלוקת בת בלי הכרעה; האופן הראשון הוא בזמן שאין שם סנהדרין [ואז חסר כוח ההכרעה בישראל]. האופן השני אם מאיזה סבה שהיא עדיין לא הגיעה השאלה לכלל דיון בסנהדרין. [ואז אין כאן הכרעה, מבלי שיחסר כאן כוח ההכרעה]. כידוע התחילו פעולתם של שני הבתים של בית שמאי ובית הלל כל אחד בפני עצמו בזמן שמסיבות ידועות לא היה מקום לאסיפת חכמי ישראל במקום אחד. [ומצויין בהגהה לעיין בדורות הראשונים ח"א כרך ג דף לט. וע"ע שם עמוד 608]. וזו כוונתו של המהר"ל. דהמחלוקת הראשונה בזמן חוסר כוח ההכרעה היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ואילו המחלוקת של הקודמים היתה בזמן שהיו יושבים ומצפים לאסיפת הסנהדרין, והמחלוקת היתה רק בנוגע השאלה החד פעמית עד שיתאספו הסנהדרין".

(317) אודות שהעדר מחלוקת היא מדריגה עליונה, כן מבואר בתמורה טו:, שאמרו שם "כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא היה בהם שום דופי. מכאן ואילך היה בהן שום דופי... דופי של סמיכה". ופירש רש"י שם "דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר, שעדיין לא נתמעט הלב. ולהכי נקט סמיכה, דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם. ומיוסף בן יועזר ואילך היה בהן דופי של סמיכה, שנחלקו בסמיכת שלמים ביום טוב, כדאמרינן בחגיגה [טז.] שמאי אומר לסמוך, והלל אומר שלא לסמוך".

(318) "דבריו בטלים" - שלא יהיו בגדר של "דברי אלקים חיים". ולכך המעבר ממצב של העדר מחלוקת בישראל למצב שיש מחלוקת בישראל עובר דרך ב"ש וב"ה, שעל דברי שניהם נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים". ועוד אודות שכל מעבר צריך להעשות בהדרגתיות, ואי אפשר לעבור מקצה לקצה בבת אחת, ראה למעלה הערה 159.

(319) דר"ח פ"ה מי"ז [רס.].

(320) לשונו בדר"ח שם: "והמבין יבין כי מה שאמר 'אלהים חיים', רצה לומר ששניהם קרובים אל אמתת השם יתברך, לכך אמר 'אלהים חיים', כי החיות הוא אמתת המציאות. שכאשר יאמר זה חי, רצה לומר שהוא נמצא, והנעדר אין בו חיות. ולכך אמר כי שניהם קרובים אל אמתת מציאתו. ועוד תבין לשון 'חיים' שהוא לשון רבים, על משקל 'שנים'. בזה תבין מחלוקת הלל ושמאי, ואצל שאר חכמים אמרו 'מפי אדון כל המעשים' [לשון יחיד], כי החיים מתפשטים לימין ולשמאל, ומזה היו מקבלים הלל ושמאי. ולפיכך 'אלו ואלו דברי אלהים חיים'. והבן זה כי הוא ברור... כי השם יתברך אשר אמר כשר או פסול, אין זה רק מצד הטעם, כי אין דבר שבתורה שאין לו טעם. וכאשר הטעמים שוים לגמרי, שיש כאן טעם להכשיר וטעם לפסול, עד שהטעמים שקולים שוים, יאמר בזה 'אלו ואלו דברי אלהים חיים'... וכך היה [מחלוקת] בית שמאי ובית הלל. אבל שאר מחלוקת של חכמים אינה כך, אף שיש לכל אחד ואחד טעם הגון, עד שמזה הצד יאמר כי גם דבר זה מן השם יתברך, שכל טעם הגון הוא מן השם יתברך, מכל מקום כאשר יזדקק הדבר מצד השכל הפשוט, אז גובר דעת האחד על השני, וזהו פסק הלכה. ומכל מקום בשניהם יש טעם, שכשם שהוא מן השם יתברך השכל הפשוט, כך מן השם יתברך השכל שאינו פשוט. רק כי השכל הפשוט הוא במדריגה העליונה".