(464) לשון הגמרא: "אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים שלש סעודות בשבת, ניצול משלש פורעניות; מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתיב הכא [שמות טז, כה] 'יום', וכתיב התם [מלאכי ג, כג] 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום וגו". מדינה של גיהנום, כתיב הכא 'יום', וכתיב התם [צפניה א, טו] 'יום עברה היום ההוא'. ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא 'יום', וכתיב התם [יחזקאל לח, יח] 'ביום בא גוג'". ודע, שחיוב שלש סעודות שבת נלמד מהמקרא [שמות טז, כה] "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה". וכנגד שלש ההזכרות של "היום" למדו חיובן של שלש סעודות [שבת קיז:]. ולכך כל אחת משלש ההזכרות של "היום" [וממילא כל אחת משלש הסעודות של שבת] נדרשת כנגד פורענות אחרת. ולהלן יסווג את שלש הסעודות [ערבית, שחרית, וסעודה שלישית] כנגד שלש הפורעניות [גיהנום, גוג ומגוג, וחבלי משיח]. וראה הערה 479.

(465) מגלה כאן שמתייחס לתלונות כנגד חז"ל שנמצאות כתובות במקום אחד. וזה תואם למבואר למעלה במבוא, שמתייחס לקונטרס נגד התלמוד שיצא לאור בחיי המהר"ל. ואכן באותו קונטרס בציטטה מספר 52 מובאת גמרא זו.

(466) שלכאורה אין זה דבר ראוי לעשות. והרמב"ן ר"פ קדושים [ויקרא יט, ב] ביאר שאע"פ שהתורה התירה אכילת הבשר והיין, מ"מ אין זה מהראוי "להיות בסובאי היין בזוללי בשר למו", אלא "יקדש עצמו מן היין במיעוטו... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה". וראה למעלה בבאר הראשון הערה 271 אודות הגנאי שברבוי סעודות רשות.

(467) לכאורה כוונתו לפסוק [דברים כו, יא] "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בשעריך". אך פסוק זה אינו עוסק בשמחת מועדים, אלא בזמנו של מקרא בכורים, וכמו שפירש רש"י שם "מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן השמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא". ושמחת מועדים נזכרת בפסוק [דברים טז, יד] "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה בשעריך". וכמו שפסק הרמב"ם [הלכות יו"ט פ"ו הי"ז]: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו, שנאמר 'ושמחת בחגך'". וכן כתב בספר המצות עשין, מצוה נד. ובגמרא [פסחים קט.] אמרו "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר 'ושמחת בחגך'. במה משמחם... אין שמחה אלא בבשר... אין שמחה אלא ביין". וכנראה שכוונתו לפסוק זה, שהרי בלא"ה אין כאן ציטוט מדוייק משום פסוק, וכדרכו שאינו מצטט הפסוקים באופן מדוייק [ראה במבוא לגו"א בראשית עמוד 25]. ובדפוסים המאוחרים יותר שינו את לשון הפסוק כדי ש"יתאים" יותר לפסוק של מקרא בכורים [הוציאו תיבות "אתה וביתך" שלפני "וגו'", ולאחר "וגו'" הוסיפו תיבת "ולבתיך", וכמובא כאן ב"שינויי נוסחאות"], אך כאמור זה לא מסתבר כלל.

(468) שבת קיח: "'וקראת לשבת עונג' [ישעיה נח, יג]... במה מענגו... בתבשיל של תרדין, ודגים גדולים וראשי שומין". ובח"א לב"ק לב. [ג, ה:] כתב: "ענג שבת באכילה ושתיה", ושם מאריך בזה.

(469) שהתורה אומרת לאדם שישמח באכילה ושתיה, וכמו שנאמר לגבי מעשר שני [דברים יד, כו] "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך". וכן נאמר [דברים כז, ז] "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך". וכן נאמר [דברים יב, ו-ז] "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם וגו'". וכדרכו בספר זה, מוכיח למתלוננים שבתורה שבכתב כבר נאמרו הדברים שהם התלוננו כנגד חז"ל. וראה הערה 451.

(470) אכילת שלש סעודות שבת.

(471) אודות שבשבת הושלם העולם, ראה בתפארת ישראל פ"מ [תריז:] שהרחיב בזה, וביאר שיש לשבת שני שמות; כלה, ומלכתא. השם הראשון מורה על הברכה וההשלמה, והשם השני על הקדושה. ובתפארת ישראל פס"ט [תתרפד:] כתב: "כי שם 'שבת' בא על השלמה, ששבת והשלים הכל", וראה שם הערה 67. ובח"א לשבת קיט. [א, סג.] כתב: "השבת היא השלמה לעולם, שבו נשלם שמים וארץ וכל צבאם... והרי 'ויכולו' [בראשית ב, א] ר"ל שכלה ונשלם הדבר, שהוא שלם, ראוי שלא יהיה בו חסרון". ומעין זה כתב בדר"ח פ"א מט"ז [נט.]. וכן הוא בנצח ישראל פי"ט [תכה.], שם פל"ו [תרעז:], ובח"א לב"ק לב: [ג, ו.], ועוד.

(472) כפי שביאר בתפארת ישראל פ"מ [תרח:]: "ואם תאמר, ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שינוח ביום השביעי, אדרבא, יש לעשות מלאכה כל ששה ימים, וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא, כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל. וזה, כי גם השמים הם פועלים, אבל אין מנוח להם. וזה כי כי אין בפעולתם ההשלמה, ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה, אין כאן שביתה והפסק, כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה. אבל השם יתברך, כיון ששבת, יש בפעולתו ההשלמה. ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו, מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות, ואין עוד חסרון. וכיון שאין חסר דבר, שייך בזה שביתה". וכן כתב בגבורות ה' ר"פ מה [קעא.], והובא למעלה הערה 221.

(473) כפי שביאר בנצח ישראל פי"ט [תכד:]: "'מזמור שיר ליום השבת וכו" [תהלים צב, א-טז]. ולא מצאנו בכל המזמור הזה שנזכר יום השבת, שאמר 'מזמור שיר ליום השבת', אבל מפני כי השבת בו השלים השם יתברך העולם. ומפני כי יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו [ברכות ז.], דבר זה יחשב חסרון. ועל זה אמר 'מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה". כי יש להודות השם יתברך על שלימות הבריאה, ושלא ימצא חסרון בבריאה, רק הכל בהשלמה. ומפני כי השלמה הזאת אינה רק מצד עולם הבא, ועל ידו יושלם הכל, כמו שיתבאר, ולכך אומר 'מזמור שיר ליום השבת', ופירשו ז"ל [סוף תמיד] ליום שכולו שבת, והוא מנוחה לחי עולמים. כי אף אם נראה בעולם הזה דבר מה שהוא חסרון, אבל מצד עולם הבא יושלם הכל. ולפיכך כל המזמור הזה כפול; [תהלים צב, ב] 'טוב להודות ולזמר לשמך עליון'. וכן [שם פסוק ג] 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות', כל המזמור הזה הוא כפול, מפני שהוא מיוסד על עולם שהוא עולם כפול". ושם מאריך לבאר כיצד כל פסוקי המזמור שרים את שירתה של שבת השלימה. וראה הערה 480.

(474) דע, שבנצח ישראל פל"ו [תרעז.] הביא גם שם מאמר זה, ופירשו כפי שפירשו כאן. ובנקודה זו כתב שם: "כי השבת מורה שהשם יתברך ברא את העולם בשלימות, ואין חסרון בו. וראוי על זה להיות עונג כראוי, כי העונג מורה על שלימות העולם בלא צער, רק בעונג". ובשבת קיח. אמרו "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים", וכתב לבאר זאת שם בח"א [א, נד:], וז"ל: "יש לך לדעת, כי העונג אין לו צר, שכל דבר שיש לו צר אינו בעונג כלל, ומי שהוא בעונג אין לו צרות... [ולכך] אמר מי שמענג השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים ובלי גבול. וכל זה מחויב, כי העונג הוא בלי מיצר, ולכך ראוי שיהיה נחשב חלקו ונחלתו בלי מיצר... ויש לך לדעת עוד, כי המענג השבת דבק בעולם הבא, כי השבת היא מעין עולם הבא [ברכות נז:], ועונג שבת היא מעין עולם הבא, שהיא כולה עונג טוב, ולכך נותנין לו נחלה בלי מצרים כאשר דבק בעולם הבא שאין לו קץ וסוף, והבן זה". ושם ביאר כיצד עונג שבת מבטא את קדושת שבת.

(475) בפחד יצחק שבת, מאמר ב אות ה, כתב לגבי עונג שבת בזה"ל: "אע"פ שמצות עונג שבת לא נתפרשה לנו אלא בדברי נביאים, מ"מ שורש הענין של עונג שבת נעוץ הוא בתורה בפרשה של גמר מעשה בראשית. שהרי כך כתוב בתורה [בראשית א, לא] 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד', [בראשית ב, א-ג] 'ויכולו וגומר וישבות וגומר ויקדש וגומר'. הנה נתפרש לנו בכאן כי השביתה והקידוש של שבת באים הם מתוך ראיה של 'טוב מאד' בכל הבריאה כולה. וכשם ששביתת שבת שלנו וקידוש שבת שלנו הם דוגמת השביתה והקידוש של הקב"ה ביום השביעי של מעשה בראשית, כמו כן העונג שבת שלנו הוא דוגמת ראיה זו של 'טוב מאד' אשר בה הסתכל הקב"ה בעולמו בגמר מעשה בראשית. וחכמים פירשו [ראה תנחומא בראשית ב] כי 'ויכולו' היינו כלילא דבתי. משל למלך שבנה פלטין וגמרו, ראה אותו וערבה לו. אמר, הלואי שיהא הפלטין מעלה חן בעיני כל שעה, כשם שהעלה חן לפני בשעה זו [ב"ר ט, ד]. העלאת חן של העולם היא פנימיותה של תיבת 'ויכולו', המשמשת פתיחה לפרשה של קדושת שבת. עד כמה שהאדם איננו נקי מהרגשה של תרעומות כלפי סדר הנהגת העולמות, בה במדה נעדרת ממנו הרגשת קדושת שבת". וראה הערה 479.

(476) לשונו בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנא.]: "וכן פירשנו ג' סעודות אשר האדם חייב בהם בשבת. כי השבת מורה כי השלים השם יתברך את עולמו, ולא החסיר ממנו דבר... כי האדם לפי הראוי צריך שיהיה לו ב' סעודות בכל יום; אחת בבוקר ואחת בערב, כדכתיב [שמות טז, יב] 'בין הערביים תאכלו אותו בשר ובבוקר תשבעו לחם', ודבר זה ידוע" [ראה פאה פ"ח מ"ה, וסוכה כז., שמאכל אדם שתי סעודות ליום].

(477) בנוסף לסעודת ליל שבת.

(478) פירוש - הואיל ומאכל אדם הוא שתי סעודות ביום [כמבואר בהערה 476], לכך אם תהיה לאדם רק סעודה אחת למשך כל יום השבת, הרי שלקראת סוף השבת ירגיש בחסרון מסויים, ואין ראוי שיהיה בשבת אף חסרון כלשהו. ולכך ישנן שתי סעודות ליום שבת. וראה ההערה הבאה.

(479) ובנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנא:] כתב: "סעודה שלישית אין זה רק על הצד היותר טוב, שיהיה נהנה בה האדם, ולפיכך יכול להשלים סעודה ג' במיני תרגימא [שו"ע אור"ח סימן צא סעיף ה], שהם דברים להנאת האדם בלבד". אמנם ק"ק, כי לפי המתבאר כאן יוצא שחיוב שלש סעודות הוא משום עונג שבת, אך חיוב עונג שבת נלמד מהפסוק [ישעיה נח, יג] "וקראת לשבת עונג", שנאמר בדברי הנביאים [שבת קיח:]. ואילו חיוב שלש סעודות נלמד מהפסוק [שמות טז, כה] "ויאמר משה אכלוה היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה", שנאמר בתורה [שבת קיז:], וכמובא בהערה 464, וכיצד נבאר דברי תורה על פי דברי קבלה [ראה למעלה הערה 134]. ובעל כרחך לומר ששורש עונג שבת נמצא בתורה. וזו ראיה לדברי הפחד יצחק שהובאו בהערה 475, ששורש עונג שבת נמצא בתורה בתיבת "ויכולו".

(480) כי שבת אינה מציינת רק שהקב"ה ברא את העולם, אלא שהעולם נברא בשלימותו, לא יחסר כל בו. שביתתו של הקב"ה ביום השבת היא מחמת שנברא עולם מושלם, ולא היה יותר מה להוסיף עליו. ועל שלימות זו נתקנו סעודות שבת, כדי לידע ולהודיע שאיננו חסרים דבר. והואיל וכך, ברור שהסעודות עצמן צריכות להעשות באופן שלא יהיה שום חסרון לאדם בעניני מאכל, ולכך ישנן שלש סעודות. אך קשה, כיצד דברים אלו אודות שלימות שבת, עולים בקנה אחד עם דבריו בגו"א בראשית פ"ב אות א, שכתב: "ואם תאמר, ולמה לא כתב 'ויכל אלקים ביום הששי' [אלא נאמר (בראשית ב, ב) "ויכל אלקים ביום השביעי"]. אין זה קשיא גם כן, שאילו כתב 'ויכל ביום הששי', הייתי אומר שכלה המלאכה באמצע יום הששי. אבל השתא דכתיב 'ויכל אלקים ביום השביעי'... על כרחך צריך לפרש בהתחלת יום השביעי. ואין להקשות ואם היה פירושו שכלה המלאכה באמצע יום הששי, מה נפקא מיניה. ונראה שדבר גדול בא לומר, שלא תאמר כי שביתת שבת הוא במקרה, כלומר שלא היה עוד מלאכה לעשות, שהרי באמצע היום שבת ממלאכה בערב שבת. ואם כן לא היה זה מעלת שבת. שאילו היה לו מלאכה היה עושה עוד מלאכה אף בשבת. ולפיכך כתב 'ויכל אלקים ביום השביעי', דהיינו לגמרי ביום השביעי, שנראה כאילו כלה ביום השביעי, וכל כך המשיך הקב"ה המלאכה ולא שבת מן המלאכה אלא בשביל השבת, שהוא יום מנוחה. מזה אנו לומדין שהשבת בעצמו ראוי לשביתה. וכן אמרו רז"ל [ב"ר ז, ה] שבערב שבת בין השמשות ברא הקב"ה השדים, וקדש עליו היום, ולא גמר אותם" [ראה להלן בבאר הששי הערה 868]. וכן כתב בתפארת ישראל פ"מ [תריא:], והוסיף: "וגם בשבת היה ראוי שיהיה מלאכה, אלא שהשם יתברך רצה לקדש יום השביעי... שמזה תראה כי קדושת היום היה גורם הפסק המלאכה, ולא שהפסק של מלאכה גורם קדושת היום". ומכך לכאורה עולה שהשבת באה בעוד הקב"ה היה בעיצומה של מלאכה, ו"גם בשבת היה ראוי שיהיה מלאכה". ואם כן כיצד אמרינן שכאשר השבת באה הושלם ונגמר הכל. אמנם סתירה זו בנין היא; כי הרי נתבאר בנצח ישראל פי"ט [והובא בהערה 473] ששלימות העולם באה לו מצד עוה"ב, אך העוה"ז מצד עצמו יש בו חסרון, שהרי יש בו את ההנהגה של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", ורק צירוף העולמות להדדי יוצר את השלימות הגמורה. ולכך המלאכה מצד עצמה היתה צריכה להמשך אף ביום השבת, כי אין שלימות למלאכה מצד עצמה, כפי שאין שלימות לעוה"ז מצד עצמו ["ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח, כב)]. רק כשבאה שבת באה השלימות, כי השבת מביאה עמה את השלימות לעולם, ובלעדי השבת בודאי היה העולם ממשיך להשאר חסר מצד עצמו. כי השבת לא באה לעולם שכבר מושלם, אלא השבת עושה את העולם למושלם. וכל זה כאשר נאמר "ויכל אלקים ביום השביעי". אך אם היה נאמר "ויכל אלקים ביום הששי", היה משמע מכך שהמלאכה נגמרה באמצע יום ששי, וזה היה מורה שהעולם הזה מצד עצמו יש בו שלימות, ולא שהשבת מביאה עמה את השלימות, ובודאי שהיה בכך הורדה גדולה ממעלת השבת. ובקיצור, דבריו בגו"א ובתפארת הם על העולם הזה מצד עצמו, ואילו דבריו כאן ובנצח ישראל הם על שילוב העולם הזה עם העולם הבא, היוצר את שלימות העולם. וכל זה מקופל בדברי רש"י [בראשית ב, ב] "מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה", וראה בגו"א שם אות ב. [יסוד הדברים שמעתי מהרה"ג רבי אהוד רקובסקי שליט"א, בעמ"ס "דעת שבת", ודפח"ח].

(481) פירוש - המהר"ל מסכים שמי שלא עמד על דברי חכמים, מאמר זה נראה לו רחוק, ויש מקום לתמיהות רבות על מאמר זה.

(482) מה שכתב "ומודה כי הוא יתברך ברא עולמו בהשלמה", הוא על פי הנאמר במזמור שיר של שבת [תהלים צב, ב] "טוב להודות לה' וגו'". והודאה זו תתפרש בהערה 494.

(483) בסמוך יבאר את המאפיין פורעניות אלו לעומת שאר פורעניות שיש בעולם.

(484) שנאמר [תהלים קז, י] "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל", ודרשו על כך בגמרא [עירובין יט.] שפסוק זה נאמר על גיהנום. וביבמות קט: אמרו "גיהנום דומה ללילה". ובויק"ר כז, א, אמרו שהגיהנום נקרא חושך. ובגמרא שם אמרו ש"אבדון" הוא גם אחד מהשמות של גיהנום. הרי שהגיהנום הוא "חושך ואבדון". והביאור הוא, ש"ענין הגיהנום שהוא הפסד ואבוד לנמצאים" [לשונו בתפארת ישראל פי"ח (רעט:)]. וזהו יסוד נפוץ מאד בספרי המהר"ל. ולדוגמא, בגבורות ה' פס"א [רעז:] כתב: "שהגיהנום ענין תוהו ציה וצלמות, ואין שם מציאות עליו". ובדר"ח פ"ה מי"ט [רסו.] כתב: "הגיהנום הוא העדר וחסרון, שהרי נקרא 'ציה וצלמות' [מדרש שוחר טוב סוף מזמור יא]... ושם 'ציה' נאמר על שהוא חסר והוא מסולק מן המציאות". וכן הזכיר כן בקצרה קודם לכן בפ"א מ"ה [לה:]. ובנתיב התורה פט"ו [א, סב:] כתב: "הגיהנום... ציה וצלמות, ואינו בכלל מציאות, רק אבדון הוא". ובנתיב העבודה ר"פ ט [א, קג.] כתב: "כי כבר בארנו כי אין הגיהנום רק ציה וצלמות, ששם החסרון בכל, ואין על הגיהנום שם מציאות כלל. ולכך נקרא 'ציה' שהוא מלשון שממה, ונקרא 'צלמות' ששם המיתה, ור"ל ההעדר, שכל מיתה היא העדר". ובנתיב התוכחה פ"א [ב, קצ:] כתב: "אין גיהנם רק ההעדר, שהוא נעדר מן המציאות, שהרי נקרא 'ציה וצלמות', וכבר ביארנו זה במקומות הרבה מאד". ובח"א לב"מ נט. [ג, כה.] שב והזכיר ענין זה. וכן כתב בח"א לב"ב עט. [ג, קטז.]. וראה במכתב מאליהו כרך א [עמוד 301] בביאור ההעדר שבגיהנם. והלילה והחושך הם גם ענין של העדר מציאות, וכמו שכתב בתפארת ישראל פט"ז [רמח:]: "לילה הוא העדר, כמו שהתבאר פעמים הרבה". ובנתיב התורה ר"פ ד [א, טז.] כתב: "עיקר הנהגת המציאות היא ביום, שבו האור. אבל בלילה שהוא חושך, הכל בטל". ובגבורות ה' פל"ו [קלה:] כתב: "כי היום מתייחס אל המציאות והלילה אל ההעדר, וזה ידוע". וכן הוא בנתיב העבודה ר"פ ז [א, צה.], נצח ישראל פכ"ה [תקלד.]. ובנצח ישראל פל"ו [תרעח:] כתב: "כי שם 'יום' נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל... שהרי נקרא 'חושך' מלשון העדר ומניעה, כמו [בראשית כ, ו] 'ואחשוך אותך מחטא לי', [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו"". ובח"א לב"מ פג: [ג, ל:] כתב: "אין עוה"ז אמיתות המציאות, ולכך נקרא 'לילה' [פסחים ב:], כי בחושך אין דבר נמצא, ונחשב נעדר. לכן נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, כמו [בראשית כב, טז] 'ולא חשכת בנך וגו". אבל היום הוא אמיתות המציאות, כי בו האור, ובאור נמצא הכל, ובחושך נעדר הכל. ולפיכך עוה"ז, שאינו עיקר המציאות, דומה ללילה, ועוה"ב שהוא המציאות דומה ליום [שם], שהוא אמיתות המציאות". ופירושו, כי דבר שנסתר מחמת החושך, אין הכוונה שהוא קיים ורק שאינו נראה, אלא שמבחינה מסויימת הוא אינו קיים, וכלשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [קמד.]: "הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שכל דבר נמצא ע"י אור. וכבר ביארנו, כי החושך נקרא כך מפני שהחושך הפך אור, כי האור נותן מציאות לאחר, והחושך הפך זה, שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה... נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות". וכן חזר וכתב שם בפ"ה מ"כ [ער:]. ובח"א לסנהדרין קג: [ג, רמא.] כתב: "מי שיושב בחושך יש לו העדר מציאות, וכמו שאמרו ז"ל [נדרים סד:] סומא נחשב כאילו מת. וכל זה מפני כי האור משים האדם בפועל, וכאשר הוא סומא, כאילו נעדר ואינו נמצא בפועל" [ראה הערות 502, 649]. ובתפארת ישראל פמ"ז [תשכט.] כתב: "כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר... כי בחושך, אע"ג שהדבר נמצא, אינו נחשב נמצא". ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמג:] ביאר ש"לילה" הוא מלשון "יללה", והוא משום שבלילה העדר האור. ולכך ברי הוא "שהגיהנום הוא כמו לילה", כי שניהם מורים על ההעדר שבבריאה. וראה להלן בבאר הרביעי הערות 974, 1388, ובבאר החמישי הערה 340, ובבאר הששי הערה 340.

(485) שסעודת ליל שבת תציל מהגיהנום.

(486) ואין החסרון חל במקום שהשלימות חלה. ובהערה 494 יתבאר יותר נקודה זו.

(487) בא לבאר מדוע המקיים שלש סעודות לא ינצל מכל הפורעניות שיש בעולם [רעב, עוני, מלחמה, מחלות, וכיו"ב], אלא רק ניצל משלש הפורעניות הללו [גיהנום, גוג ומגוג, וחבלי משיח].

(488) ואודות שהחטא הוא חסרון, ראה למעלה בבאר הראשון הערה 329, ולהלן בבאר הרביעי [ד"ה וכן פירש]. ולכך לא דובר כאן על פורעניות שנעשו מחמת האדם, כי בודאי אין פורעניות אלו משתייכות לחסרון שבעולם, אלא האדם הביא אותם על עצמו, ואיהו דאפסדיה נפשיה. מה שאין כן שלש הפורעניות שהוזכרו בגמרא, הן שייכות לעצם בריאת העולם, וכמו שמבאר.

(489) חילוק זה בין שלש פועניות אלו, לשאר פורעניות, מבואר יותר בח"א לשבת קיח: [א, נז:], וז"ל: "כי אלו ג' [פורענות] נקראים 'יום' [כמו שאמרו בגמרא שם]... כי היום בא על עצם הזמן, ואין היום דבר מקרי, אבל היום הוא עצם המציאות ועצם הבריאה, שהרי בבריאה נאמר [בראשית א, ד] 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד'. הרי לך כי עצם המציאות תולה ביום... ואינו במקרה, כמו רוב הפורענות שהם בעולם שהם במקרה מצד החטא. ואלו ג' פורענות הם בעצם, [ש]כך הם מששת ימי בראשית נגזרו אליו ג' פורענות, לכך נקראו כל אחד ואחד 'יום'... ואי אפשר שלא יהיה הצלה מן אלו ג' פורענות, שאלו ג' פורענות הוא מצד חסרון (האדם) [העולם], לכך יש בו אלו ג' פורענות מסודרים מן הש"י, לא מצד החטא, רק מצד עצם הבריאה... וג' סעודות של שבת המורים על הטוב שיש בבריאת הש"י, ולכך באו אלו ג' סעודות, ולפיכך מצד הטוב והשלימת שיש בבריאה, ינצלו מג' פורענות מצד חסרון הבריאה".

(490) סוטה כב. "רבונו של עולם, בראת גן עדן, ובראת גיהנם. בראת צדיקים ["לנחול גן עדן" (רש"י שם)], בראת רשעים ["לירש גיהנם" (רש"י שם)]". והתאמה בין רשעים וגיהנום היא, ששניהם חסרון והעדר [נצח ישראל פל"ו (תרפ.), וח"א לסנהדרין ז. (ג, קלב:)], ושניהם חסרי השלימות [תפארת ישראל פי"ח (רעו:)]. וראה להלן בבאר הששי הערה 360.

(491) פסחים נד. "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן; תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח". וראה בגבורות ה' פ"ע [שכג.], ובח"א לנדרים לט. [ב, טו.] בביאור הדבר. ובב"ר [ד, ו] אמרו שהגיהנום נברא ביום שני לבריאה, בטרם יצירת האדם ביום ששי.

(492) לכאורה קשה, שהרי מסקנת הגמרא [שבת נה:] היא "יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון", ומדוע כתב כאן שכל פורענות בעולם באה כתוצאה מהחטא. ונראה, כי בדר"ח פ"ד מכ"ב [רח:], בביאור המשנה שם "הילודים למות", כתב: "המיתה שהיא באה כסדר העולם... כי כל המתים אינם מתים בשביל הקנאה, או בשביל התאוה, או בשביל הכבוד. ובא ללמוד כי יש מיתה בלא חטא, כדקיימא לן במסכת שבת 'יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון'. לכך אמר 'הילודים למות', ר"ל כי מצד שהוא נולד, ראויה לו המיתה. וזה כי הנולד הוא שנולד אחר שלא היה בעולם. וכמו שנולד אחר שלא היה, כך יפסד מן עולם הזה. ולפיכך אמר 'הילודים למות', ולא אמר 'הברואים למיתה', אע"ג שנברא גם כן, רק 'הילודים', כי אין ראיה מן הנברא, שאע"ג שהוא נברא, הנה בריאתו מן הש"י, אשר הוא נצחי. וכמו שבראו, כך אפשר שיהיה מקיים אותו. אבל הילודים מאב ואם, שהרי יש בהם חלק מאב ואם שהם סבת האדם הנולד, ואי אפשר לומר שיהיה קיים לעולם, אחר שנולד מאב ואם. ולפיכך לתחיית המתים אפשר שיהיה האדם חי ולא ימות, כי אז אין אב ואם שיהיו סבה אל האדם, רק הש"י הוא יהיה סבה, ולפיכך אמר 'הילודים למות' דוקא". וזה שקבע שהנולד מאב ואם מחוייב שימות, הוא רק כתוצאה מחטא אדה"ר, שנגזרה מיתה על האדם, אך לולא החטא, היה אדה"ר חי לעולם, ולא היתה מיתה כלל בעולם [רמב"ן בראשית ב, יז, וראה להלן בבאר הששי הערה 1130]. ולכך, אע"פ ש"יש מיתה בלא חטא", מ"מ אף מיתה זו שייכת לחטא [של אדה"ר], ומציאותה בעולם נובעת מהחטא. וזהו דיוק לשונו כאן שכתב "ולא כן שאר פורעניות, הם באים לעולם אחר שחטא האדם". ולא כתב "מחמת שחטא האדם", כי ישנן פורעניות שאינן תוצאה של חטא, אך המצאותן בעולם באה לאחר החטא. וברי שכך הוא המהלך גם לגבי יסורין, שהרי הוכחת הגמרא [שבת נה:] היתה רק שיש מיתה בלא חטא, ועם כל זה הסיקו שהוא הדין ליסורין [וכמבואר בתוספות שם ד"ה ושמע מינה]. הרי שהיסורין נגדרים כתולדה של מיתה.

(493) "ודבר זה הוא השלמה לעולם" [לשונו להלן]. ואודות שגיהנום מביא ליראת עונש, כך אמרו [סנהדרין ז.] "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו".

(494) עיקר יסודו כאן צריך ביאור, מדוע ההסתכלות של האדם על העולם כעולם מושלם, תציל אותו מפורעניות אלו. איזו זכות צמחה לו מראיה זו, שכתוצאה מכך יהיה ניצול מדינה של גיהנם ושאר פורעניות. ולשונו למעלה הוא: "ומפני שהוא מאמין כי השם יתברך ברא עולמו בהשלמה גמורה, דבר זה מציל מדינה של גיהנם". וכן בנצח ישראל פל"ו [תרפ:] כתב: "לפיכך המקיים שלש סעודות, שאלו ג' סעודות מורים על כי העולם מסולק מג' דברים, ולכך ראוי שיהיה ניצול מג' פורעניות אלו, אחר שהוא מאמין שהעולם מסולק מזה. ואין ספק בפירוש זה". הרי שלא מדובר בהסתכלות גרידא, אלא מדובר באמונה. ועדיין הדברים סתומים, כי מהי האמונה הזאת, המצילתו משלש הפורעניות האלו. והנראה בזה, כי הגדרתה של אמונה היא שהוא "מתדבק במי שהוא מאמין, הוא הש"י, ודבר זה הוא עצם האמונה, כי אין ראוי לדביקות כזה רק בעל אמונה, שכאשר הוא מאמין בו יתברך הוא מתדבק לגמרי... בעל אמונה הוא נטיעה חזקה עם הש"י, אשר כל הרוחות באות אין מזיזין אותו ממקומו... כי האמונה מגיע עד אין קץ וסוף" [לשונו בנתיב האמונה פ"א (א, רו:)]. ובסוף פ"ב שם [א, ריב.] כתב: "כי זהו ענין האמונה, שדבק בו יתברך לגמרי, ולפיכך יש לו דבקות בו יתברך ע"י האמונה, שכאשר האדם מאמין בו יתברך בכל לבו - הוא דבק בו יתברך, ואין סר מאיתו... ויש לך לדעת ולהבין, כי עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתברך שבכוחו כל, ולכך הוא מאמין בו יתברך. ובשביל זה, כאשר הגיע הזמן שהוא יתברך יתן הטוב [לעת"ל], אז יתן לו כפי מה שהוא היה מאמין בו, שכך גדול כוחו ויכולתו. אבל כאשר אינו מאמין בו, כאילו ממעט כוחו ויכולתו. ומפני כך לעתיד כאשר יגיע הזמן שיהיה השי"ת מראה כוחו ויכולתו, לא יהיה נודע לו רק כפי האמונה שהיה מאמין". ובגו"א במדבר פ"כ אות ז [ד"ה אמנם] כתב: "ודבר זה ידוע, כי מי שאינו מאמין ובוטח בו יתברך בבטחון גמור, הוא בכעס ובמכאובות... שעם כל אמונה שמחה, לפי שהוא בטחון בטובו יתברך". [וראה להלן בבאר הרביעי הערה 1032]. הרי המאמין בטובו יתברך, דבק בטובו יתברך, ולכך אינו יודע כל מחסור. וממילא המאמין בשלימות הבריאה, ומראה אמונתו באמצעות שלש סעודות שבת, הרי מחמת אמונתו, שלימות הבריאה חלה גם עליו, ולכך ניצל מהפורעניות אשר אינן חלות אלא על החסרון. ויש בזה הטעמה מיוחדת; מצינו דוקא לגבי הכנת צרכי סעודות שבת הנהגה יחודית, שכך אמרו חכמים [ביצה טו:]: "מאי 'כי חדות ה' היא מעוזכם' [נחמיה ח, י]... אמר להם הקב"ה לישראל, בני לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי, ואני פורע". וכתב על כך בנתיב האמונה ס"פ ב [א, ריב:], וז"ל: "פירוש, בשבת שראוי שיהיה שולחנו מלא מכל, אומר השם יתברך שיאמינו בו יתברך, בשביל שהכל בידו. ואם מאמינים בו שהכל בידו, לא יתן להם חסרון כלל. ואם אין להם, ילוו על השם יתברך, כדי שיהיה להם די, ולא יחסר להם, והקב"ה פורע". הרי שסעודות שבת מורות על ההנהגה של "חדות ה' היא מעוזכם". וכשם שסעודות שבת הן המעוז מפרעון ההלוואה, כך הן המעוז משלש פורעניות שהוזכרו כאן. ומה שאמר למעלה "ומודה כי הוא יתברך ברא עולמו בהשלמה" [ראה הערה 482], הוא מאותו ענין, "כי יש להודות השם יתברך על שלימות הבריאה, ושלא ימצא חסרון בבריאה, רק הכל בהשלמה" [לשונו בנצח ישראל פי"ט (תכה.)]. ופעולת ההודאה היא מסירת עצמו אל השם יתברך, וכמבואר בהמשך שם בנצח [תכו.], ושם הערה 99. ולכך מה שעושה האמונה למאמין, עושה ההודאה למודה. ולכך נקט כאן בשתי הלשונות; הודאה, ואמונה.

(495) כן משמע מרש"י שם שהפסוק עוסק בחבלי משיח. וכן בילקו"ש לך לך פרק יד, רמז עו אמרו "עד שלא יבוא הערב יצמח אורן של ישראל, שנאמר 'והיה לעת ערב יהיה אור'".

(496) קורא לסעודה שלישית "סעודת המנחה", שקיימא לן דאכל סעודה שלישית לפני זמן המנחה לא יצא ידי חובתו [שו"ע או"ח סימן רצא, סעיף ב].

(497) שעל כך נאמר [תהלים ב, ב] "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". והפסוק עוסק במלחמת גוג ומגוג נגד מלך המשיח [רש"י שם פסוק א, ברכות י., וילקו"ש יהושע רמז יט]. ובנצח ישראל פל"ו [תרפא.] כתב: "גוג ומגוג יהיה בזמן עולם המשיח, כאשר יהיה נמצא משיח ויבוא גוג ומגוג עליו למלחמה, כדכתיב [תהלים א-ב] 'למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק יתיצבו על ה' ועל משיחו'".

(498) מקור הביטוי "בוקרן של ישראל" נמצא באסת"ר י, יג "הדא הוא דכתיב [בראשית מט, כז] 'בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד'. זה שאול, שהיה בוקרן של ישראל, שהיה תחלה למלכים, והיה משבט בנימין, והכה את עמלק". והובא ברש"י בראשית שם. ובירושלמי תענית פ"א ה"א "'אמר שומר אתא בוקר וגם לילה' [ישעיה כא, יב]... בוקר לצדיקים ולילה לרשעים, בוקר לישראל, ולילה לעכו"ם". ורש"י סנהדרין צד. כתב: "'אתא בקר' גאולה תבוא". ובב"ר ב, ג אמרו "'ויהי ערב ויהי בקר' [בראשית א, ה]... 'ויהי בקר' בוקרו של יעקב". ומפרשי המדרש ביאורו שהפסוק עוסק בגאולה העתידה. הרי שהגאולה מתייחסת לבוקר. ובירושלמי ברכות פ"א ה"א המשילו את גאולתן של ישראל ל"איילת השחר"; "בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת".

(499) גיהנום, גוג ומגוג, וחבלי משיח.

(500) כפי שביאר למעלה שלולא הגיהנום לא היתה בעולם יראת העונש, ושם הערה 493. ובתפארת ישראל ר"פ נז [תתפח.] כתב: "אמר יהודה בן בצלאל זלה"ה, הדבר אשר נבוכו בו הרבה מבני אדם, הוא מה שלא נזכר בתורה עולם הבא, אשר הוא העיקר שהיה ראוי שיהיה נזכר במה שהוא תכלית האחרון. ואם לא כן, ח"ו הנה הרבה מן הצדיקים אשר הגיעו אליהם כמעשה הרשעים, והרבה מן הרשעים אשר הגיע אליהם כמעשה הצדיקים, ואם כן ח"ו 'שוא עבוד אלקים' [מלאכי ג, יד] במצות. אם לא כי הכל בא לכלל חשבון לשלם כל דבר פשע של צדיקים בעולם הזה, ולהביא במשפט על כל דבר נעלם של הרשעים בעולם הבא. ואם כן למה לא נזכר בפירוש בתורה עולם הבא, כי זה היה יותר ראוי להבטיח את הצדיקים, ולאיים על הרשעים".

(501) לגבי חבלי משיח, כן כתב בנצח ישראל ר"פ לו [תרע.], וז"ל: "התבאר למעלה שיהיה בעולם [בביאת המשיח] הפסד הויה הראשונה, והוא שגורם השתנות בכמה דברים... והוא נקרא 'חבלי משיח'. ונקרא 'חבלי', שכמו שהאשה יגיע לה חבלים, מפני השנוי של הויות הולד הבא לעולם. שכל הויה הוא שנוי, ומצד ההויה החדשה הוא השינוי. וכך כאשר יצא לפעל ענין חדש, הוא עולם המשיח, והוא יציאה לפעל ההויה החדשה, ודבר זה הוא שינוי בודאי. ולפיכך יהיה חבלי המשיח, כי כמו אשה כאשר יצא הולד לאויר עולם, יש לה חבלים, מצד ההויה והבריאה שבא לעולם". וכן כתב בח"א לכתובות קיא. [א, קסד:], וז"ל: "כי כאשר יבוא מלך המשיח, מפני כי יבוא לעולם ענין חדש שלא היה מעולם, ובשביל כך יהיו חבלים. שכל שנוי יש לו חבלים, כמו חבלי יולדה. שהולד שבא לעולם הוא שנוי, שלא היה בעולם, ולכך יש חבלים. וכך כאשר יבוא מלך המשיח, והוא דבר חדש... יהיה בעולם חבלים כאשר יתחדש מלך המשיח". הרי שחבלי משיח הם חלק מתהליך של הבאת העולם לגאולה. ולגבי מלחמת גוג ומגוג, כן ביאר בנצח ישראל ר"פ לז [תרפד.], וז"ל: "בזמן המלך המשיח, שיגלה במהרה בימינו, קודם מלכותו יהיה מלחמות גוג ומגוג, שכל האומות יעלו עליו למלחמה, עד שינצח המשיח את הכל, ואז יהיה מלך אחד בעולם, הוא המלך המשיח. וענין מלחמה זאת שיהיה מן גוג ומגוג, כי כאשר אין המשיח במדריגתו [ה]אחרונה, שכל דבר בעולם בתחלת מציאותו אינו במעלתו העליונה. ומפני כך אינו נמצא בלבד בעולם, רק ימצא כח האומות גם כן. שכל דבר שאינו הכל, רק חלק בלבד, ימצא אחד עמו. ולכך בתחלה מלכות משיח, ועדיין אינו שלם לגמרי במלכותו, עדיין ימצאו גם כן האומות. ולפיכך כאשר יהיה בתחלת מדריגת המשיח, יהיו האומות נמצאים עם המלך המשיח, ויהיה להם כח גדול מאוד, כמו שיש למלך המשיח. והאומות, מפני שהם מסוגלים אל הרבוי, כאשר הרבוי תמיד אצלם, לכך הם רוצים להתגבר על מלך המשיח. ויהיה התנגדות גדול מאוד". הרי שמלחמת גוג ומגוג היא המביאה את העולם לאחדות ה', בכך שהיא המביאה לבטול כח האומות מן העולם.

(502) כי העדר אור שוה למיתה, וכמו שנתבאר בהערה 484 שסומא נחשב למת מחמת שאין לו אור. ובח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא:] כתב: "חושך ולילה הוא העדר האור, והוא דומה למיתה, שהיא העדר החיים, ודבר זה בארנו הרבה". ובדרשת שבת הגדול [קצז.] כתב: "כי הלילה נחשב כמו מיתה, כאשר אנו מברכין 'המחזיר נשמות לפגרים מתים'". והסבה שמדגיש ענין זה כאן, "כי מציאות גיהנום הוא אחר המות, בהסתלקו מן העולם הזה" [לשונו בנצח ישראל פל"ו (תרפא.)]. ולכך בא להורות שהלילה הוא כמו מיתה, כדי להתאים את סעודת ליל שבת כמצילה מפורענות של הגיהנום.

(503) בהשקפה ראשונה, השייכות של מלחמת גוג ומגוג לשחרית נראית קצת רחוקה, כי האור של שחרית הוא אורו של משיח, והמלחמה של גוג ומגוג הוא פועל יוצא מכך. אך לכאורה אין קשר ישיר בין שחרית לבין מלחמת גוג ומגוג. אמנם לפי המתבאר בהערה 501 הקשר הוא קרוב ביותר. כי התחלת מלכות המשיח מזמינה את המלחמה בין אחדותו לבין רבויים של האומות. ואין זה רק בצד הזדמן, אלא שכך חייב להיות מהלכם של דברים, כי זהו השלב האחרון לפני הגלוי של "ה' אחד ושמו אחד". והואיל ובבוקר האור עדיין אינו במלוא כוחו, לכך התחלת האור הזו שייכת במהותה לא רק לאור המשיח, אלא גם למלחמה של האומות נגד התבססות אור זה בעולם.

(504) בנצח ישראל פל"ו [תרעז:] האריך יותר לבאר את הצד השוה שיש לשלש הפורעניות הללו, וז"ל: "העולם היה בבלתי שלימות בג' פנים; האחד, אם היה בבריאה תוספות דבר, זה נחשב לחסרון, שהרי כל תוספות כנטול דמיא [חולין נח:]. והשני, אם היה חסרון ממש בבריאה. השלישי, אם לא נשלמה הבריאה, והיה תמיד הויה חדשה. כי כל הויה - שנוי וצער, ואין כאן הנחה. והן הן ג' דברים; הרבוי, והמיעוט, והשינוי, כמו שהתבאר. וכאשר השם יתברך השלים העולם ביום השבת, השלימו בג' שלימות; שאין כאן בבריאה תוספות. ואין חסרון בבריאה כלל, כמו שאמר הכתוב [קהלת ג, יד] 'כי ידעתי כי על כל מעשה ה' אין להוסיף ואין לגרוע'. וביום השבת נשלמה הבריאה, ואין כאן עוד הויה יוצאת לפעל, שעצם הויה הוא שנוי, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך יש לענג שבת בג' סעודות, שהם ג' עונגים על השלימות הזה... וג' פורעניות אלו, שהן מלחמות גוג ומגוג ודיני גיהנם וחבלי המשיח, הם ג' פורעניות אלו. כי גוג ומגוג הוא פורענות מצד התוספות, [כי] בימי גוג ומגוג יתרבו הגוים והמון שלהם בתוספות גדול ונורא מאוד, וכדכתיב [תהלים ב, א] 'למה רגשו גוים וגו", וזהו התרגשות רבוי הגדול והנורא מאוד. נמצא כי פורענות וצער זה מתחדש מן הרבוי והתוספות שיש בעולם, כי מאחר שבסוף יתבטלו מן העולם, א"כ נחשבים הם תוספות בעולם. אמנם דין הגיהנום הוא החסרון בעצמו, כי אין הגיהנום רק חסרון המציאות... וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא [ירמיה ב, ו] 'ציה וצלמות', שאין עליו שם מציאות כלל, ואינו נכלל במציאות. ולפיכך יבאו שם החוטאים, הם הרשעים, שהם אנשי חסרון. והשלישי הוא חבלי המשיח, והוא יציאת הויה לפעל. וכל הויה בעצמו שנוי, והוא רע.... ולפיכך המקיים ג' סעודות, שאלו ג' סעודות מורים על כי העולם מסולק מג' דברים, ולכך ראוי שיהיה ניצול מג' פורעניות אלו, אחר שהוא מאמין שהעולם מסולק מזה. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, ואין ספק בפירוש זה. וכאשר תבין דברי חכמה מאוד, הנה אלו ג' דברים יש לכל אחד עולם ומציאות בפני עצמו; כי מציאות גיהנום הוא אחר המות, בהסתלקו מן העולם הזה. וחבלי משיח יהיה בסוף ימי העולם הזה, כאשר יתחדש הויה אחרת... וגוג ומגוג יהיה בזמן עולם המשיח, כאשר יהיה נמצא משיח... ולכך נכתב שכל אחד 'יום' בפני עצמו כמו שאמרו חכמים, שכל אחד ואחד מציאות בפני עצמו כמו שאמרנו, כי שם 'יום' נאמר על המציאות. ועיין בחבור באר הגולה, ושם עוד יותר נתבאר, והכל הוא ענין אחד". וכוונת דבריו במה שאמר "והכל הוא ענין אחד", כי לכאורה יש כאן שני ביאורים שונים לג' פורעניות; שבעוד שבנצח ישראל ביאר שג' החסרונות נובעים מפאת רבוי - חסרון - ושינוי, הרי כאן ביאר שהם נובעים מזמנים שונים; לילה, בוקר, וערב. ועל כך כתב "והכל הוא ענין אחד". כי הגיהנום הוא חסרון הנובע מחמת ההפסד שבבריאה [כפי שביאר בנצח ישראל], וממילא הוא עומד כנגד הלילה [כפי שביאר כאן]. ומלחמת גוג נובעת מחמת הריבוי והתוספת שבבריאה [כפי שביאר בנצח ישראל], וממילא היא עומדת כנגד האור שבבריאה, וזהו הבוקר [וכפי שביאר כאן]. וחבלי משיח נובעים מחמת השינוי שיהיה בעולם [כפי שביאר בנצח ישראל], וזה הוא כנגד הערב, שהוא סוף היום, ויש בו השינוי של סילוק השמש [כפי שביאר כאן].

(505) בח"א לשבת קיח. [א, נז:] ביאר מהלך אחר כיצד שלש הסעודות מצילות משלש הפורעניות [לעומת מהלכו כאן ובנצח ישראל שביאר שהשלימות שהסעודות מורות עליה מצילה את האדם מהחסרונות שבבריאה], וכתב שם בסוף דבריו: "והארכנו קצת בדרך אחר בספר באר הגולה ובספר הנצח, עיין שם".