Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(208) "בכולהו רגלים כתיב [במדבר כח, כב, שם כט, טז, ועוד] 'ושעיר חטאת אחד', ולא כתיב בהו 'לה"" [רש"י חולין ס:].
(209) לא נתברר לי כוונתו ב"וכו'", כי מאמר זה הובא כאן בשלימותו, ולאחר תיבת "הירח" לא הוזכר בגמרא דבר נוסף. וכנראה כוונתו שיש לצרף למאמר זה את המאמר שלפניו, שהובא בחולין ס:, שאמרו שם כך: "רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב [בראשית א, טז] 'ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים', וכתיב [שם] 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן'. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה, לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי. אמר לה, לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה, מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני ["נר בצהרים אינו מאיר" (רש"י שם)]. אמר לה, זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה, יומא ["חמה" (רש"י שם)] נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופתא, דכתיב [שם שם יד] 'והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים'. [אמר לה] זיל ליקרו צדיקי בשמך, 'יעקב הקטן' [עמוס ז, ב], 'שמואל הקטן', 'דוד הקטן' [ש"א יז, יד]. חזיה דלא קא מיתבא דעתה. אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו 'לה", אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".
(210) זו התלונה הראשונה המופיעה ב"קונטרס נגד התלמוד", ועיין במבוא. ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא כתב: "רבים הם מן המתמיהים על דברי חכמים בזה, עד שהרב הגדול רב אלפס ז"ל מפרש [בריש מסכת שבועות, א: בדפי הרי"ף], שרצה לומר הביאו לפני כפרה לכפר עליכם, כדי שתשלימו עלי כפרה זו, היא הכבוד שאמרתי לעשות לה, ובזה נתיישבה דעתה. מפרש הוא ז"ל כי 'עלי' רצה לומר 'בשבילי', וצוה הקב"ה לישראל להביא קרבן כפרה על ישראל, והוא כבוד ללבנה, ובזה נתיישבה דעתה. ולפי דעתו יהיה פירוש 'לחטאת לה" כך, שהקב"ה צוה לישראל להביא קרבן זה 'חטאת לה" - בשביל ה' אשר הוא מיעט את הירח. וציוה להביא קרבן חטאת לישראל לעשות לה כבוד זה". וכך הוא לשון הרי"ף שם: "אמר לה הקב"ה, הנני עושה לך כבוד שמיישב דעתך תחת שמיעטתיך, ומאי ניהו, שיהיו ישראל בכל ר"ח מקריבין קרבן לפני לכפר עונותיהם. לפיכך אמר הקב"ה הביאו כפרה לפני בר"ח לכפר עליכם, כדי שתשלימו עלי בקרבן כפרה זה את הכבוד שאמרתי לעשות לירח בשביל שמיעטתיו. וזה הוא פירוש 'הביאו כפרה עלי שמיעטתי וכו"". וכן כתבו התוספות בשבועות ט., ד"ה שעיר, וז"ל: "פירש בערוך, שעיר זה כפרה לישראל, ועלי לקבוע זמן כפרה, וקבעתי בר"ח להפיס דעתה של ירח". ובגור אריה שם כתב על כך בזה הלשון: "נכון הוא פירוש זה להשיב לשואלים. ועדיין יש לדקדק, למה הוצרכו לומר 'הביאו כפרה עלי', ולמה לא אמרו 'הביאו קרבן עלי', דבזה הלשון היה הלשון מרווח טפי, ומי הכריח לומר 'הביאו עלי כפרה', ולמה נתנו פתחון פה לשואלים בחנם. ועוד, למה רמז הכבוד בחטאת, ולא בשאר קרבנות מוספין. ועוד, למה לא נתיישבה דעתה בשום דבר רק בקרבן, וכמה דברים נתן לה, ולא נחה דעתה. ואני אומר, 'אם ללצים הוא יליץ ואם לענוים יתן חן' [משלי ג, לד]. אמנם המאמר הזה הוא מכלל המאמרים הנפלאים בדברי חכמים".
(211) "לחיצות הרגל הלשון" - לחץ הרגל הלשון. ופירושו, גם תלונה זו שוה לתלונה הקודמת [אודות המאמר "שהקב"ה מתפלל"], ששתיהן נובעות מאי הבנת המילה כהוגן ["מתפלל", "כפרה"], וכמו שמבאר.
(212) "לו" - כלפי.
(213) כמו "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" [דברים יט, טו], והכוונה היא לענין קרבן חטאת [גו"א שם אות ה]. ובלשון חכמים "חטאת למה באה לפני עולה, לפרקליט שנכנס ודורון אחריו". ובשבת יב: אמרו "לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".
(214) כי אין חייבים חטאת על שגגת לא תעשה אלא אם כן יש בה מעשה [שבת קנג:], יצאו מקלל אביו ואמו, ומסית ומדיח, נביא שקר, ועדים זוממין, שאין בהם קרבן, לפי שאין בהם מעשה [תו"כ ויקרא ד, ב].
(215) ואודות כפרת הקרבן, ראה דבריו בנתיב התשובה פ"א [ד"ה אמנם כאשר], שכתב: "כי מי שמביא קרבן אל אחר, הוא שב אליו להתדבק בו, מצד שהוא מקריב אליו קרבן. וכאשר הוא שב אל השם יתברך, אחר שהיה מתרחק ממנו יתברך על ידי חטא, יש כאן כפרה וסלוק עון". וזה יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמה; בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה והנה] כתב: "כי החוטא נתרחק מה' בשביל חטאו, והקרבן שמקריבין אל ה' - כאשר יש לו קורבה אל ה' על ידי הקרבן, הוסר חטאו שנתרחק בשביל החטא, והקרבן בשביל זה הוא סלוק חטאו". ובדרשת שבת הגדול [רכז:] כתב: "כל ענין הקרבנות אינו אלא קירוב ושלום. שכאשר חוטא האדם, העוונות הם מפרידים בין השי"ת ובין האדם. והקרבנות הם מקריבים את האדם אל השי"ת אחר שחטא... הקרבן ג"כ הוא קירוב ושלום אחר שיש הפרד וחילוק". וכן הוא בח"א למנחות קי. [ד, צ.], שכתב: "כל ענין הקרבן אינו רק לקרב האדם אל הש"י, אחר שהיה רחוק". הרי שכפרת הקרבן היא משום שמבטל את המרחק שנוצר ע"י החטא. וראה גו"א ויקרא פ"א הערה 264, שנתבאר שם שאין חיוב קרבן על ביטול מצות עשה, כי אין בביטול מ"ע משום התרחקות מהש"י, אלא שלא התקרב דיו להשי"ת [כי זו גדרה של מצות עשה, וכמבואר בנתיב התשובה פ"ב הערה 31, ושם ס"פ ג]. ובהעדר ריחוקו של החטא - אין קירובו של הקרבן מחוייב. ובח"א לשבועות ט. [ד, יב:] כתב בסגנון אחר, ויובא בהערה 229. ולפי המתבאר שם, אין כפרת הקרבן נובעת משום שקורבת הקרבן מבטלת את ריחוקו של החטא, אלא שהקרבן מקרב את האדם למקום נעלה, ששם אין צירוף לחטא. וכן כתב בדרוש לשבת תשובה [פד:]: "בשביל שישראל הם דבקים לגמרי בו יתעלה, דבר זה עצמו הוא הסרת והסתלקות החטא מישראל. כי מאחר שהוא יתעלה לא שייך אצלו חטא, מסלק החטא מן הדבקים בו".
(216) כי "כל פעולתיו [של הקב"ה] בחכמה והשכל, שכל פעולותיו ומעשיו הם הולכים לתכלית ראוי לפי הפועל" [לשונו בגבורות ה' ר"פ סו]. ולכך לא יתכן שיעשה מעשה שאינו נובע מהשכל, וממילא לא שייך אצלו ענין של "חטאת".
(217) כי לא שייך אצלו חטא, וכמבואר בסוף הערה 215. וכן כתב בח"א לשבועות ט. [ד, י.], וז"ל: "רבים תמהים על המאמר הזה מה שאמר 'הביאו עלי כפרה'. וכל זה מפני הרגל הלשון, שהלשון הוא מורגל על מי שחטא ומביא כפרה על חטאו, ואין זה שייך אצל השם יתברך". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה ואמר] כתב: "ואמר הקב"ה, הביאו עלי כפרה. דע לך, כי שם 'כפרה' בלשון חכמים אינו כמו שהוא בלשון המוני. כי לשון 'כפרה' בלשון המוני על חטא שחטא, ועשה דבר שלא היה לו לעשות, ומתחרט על חטא שלו, ומביא כפרה לכפר על חטאו. ובאלו לשון 'כפרה' נופל דווקא על זה. ולפיכך הם מתפעלים אלו האנשים כאשר רואים בדברי חכמים 'הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח', שלא יתכן חס ושלום לומר שהוא צריך כפרה על מעשיו, שעשה דבר שלא היה לו לעשות, ומתחרט עליו. ועוד, בשביל שהם סבורים כי הקרבן שמביא האדם לחטאת הוא כמו דורון שמביא אל השם יתברך, ובזה מכפר לו חטאו, כך מבינים, ובשביל כך הוא יתברך ויתעלה, שהוא אחד, ואין מבלעדו, לא שייך בו דברים אלו. ולפיכך תמהו אלו האנשים על דברי חכמים".
(218) לשון רש"י שם: "אכפרה פניו - אבטל רוגזו, וכן [ישעיה כח, יח] 'וכופר בריתכם את מות', [שם מז, יא] 'לא תוכלו כפרה'. ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא, ואצל פנים, כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא, והרבה בגמרא; וכפר ידיה [ראה ב"מ כד. וברא"ש שם], 'בעי לכפורי ידיה בההוא גברא' [גיטין נו.]. וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש 'כפורי זהב' [עזרא א, י]. על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק [זבחים צג:]". וכן כתב רש"י בשמות לב, ל "אכפרה בעד חטאתכם, אשים כופר וקינוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל בינכם ובין החטא". וכן כתב בישעיה כח, יח, שם מז, א, דה"י א, כח, יז, ועזרא א, י. וראה גם רש"י זבחים כה. ד"ה כפורי זהב, שם צג: ד"ה כפורי זהב, מנחות ז: ד"ה בשפת מזרק, חולין ח: ד"ה למכפריה.
(219) כמו בשבת קכה: אמרו "וקא מכפר ליה", ופירש רש"י שם "כפר ליה - מקנחו". וביבמות קטו: אמרו "מיכפר הוה כפר", ופירש רש"י שם "מקנח וגורר היה את האות". ובסמוך יביא את דברי הרד"ק. ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה אין] כתב: "אין ספק, כי לשון 'כפרה' הוא לשון סלוק וקנוח וכפרה, וכדכתיב [בראשית לב, כא] 'אכפרה פניו', וכמו שפירש רש"י בפרשת וישלח [שם] . ואין ספק בזה הפירוש, כי אינו משמש על סליחת עון מי שחטא להשם יתברך בלבד, כי לשון זה הוא לשון כללי, לכל קנוח וכפרה וסלוק". וכן הוא בח"א לשבועות ט. [ד, י.]. [והרמב"ן בראשית לב, כא, חלק על רש"י, כי מרש"י משמע ש"כופר" הוא מענין כפרה (רש"י שמות לב, ל), אבל הרמב"ן שם כתב להיפך, שכפרה הוא מענין כופר, שהוא פדיון, "ולשון קנוח בכפור איננו לשון קודש, רק לשון ארמית" (לשונו שם)].
(220) בח"א לשבועות ט. [ד, י.] כתב משפט זה כך: "מה שאמר 'הביאו קרבן כפרה עלי' הוא סלוק תרעומות ותלונת הירח, שהיה לה תרעומות במעשה ה'". ועל מנת לבאר תלונת הירח, ראה דבריו בנתיב העבודה פי"ג [א, קיט.], שכתב: "הירח הוא בפרט קרוב אל האדם, כאשר ידוע כי הירח בגלגל התחתון, ומפני כך ימצא בירח מה שלא ימצא בשאר הכוכבים, שהוא מתמעט וחוזר ומתחדש, כמו בני אדם שמתמעטים ומתחדשים. וכמו שאמר אח"כ [סנהדרין מב.] 'עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה'... כי יש לירח חבור אל התחתונים כמו שאמרנו כאשר הוא בגלגל התחתון... אבל החמה אין לה חבור אל התחתונים... הירח הוא מן העליונים, ויש לו התיחסות מה אל הש"י... וכן הירח יש לו חבור לאדם שהיא בתחתונים, מה שאין לכל צבא השמים, שאין להם חבור אל התחתונים כמו שיש לירח". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה אז] כתב: "אחר שהוקטן הירח נעשה ראש ומלך לשועלים, שמתחלה היה חבר לארי, והוא החמה. וכאשר הוקטן, אז בא לה מקרה העולם הזה מבני אדם, שהם כלים ונפסדים וחוזרים להתחדש... שהיא ביחוד נקרא מלך עולם השפל... ואילו היתה עם החמה בשוה, לא היו מונין לה". מבואר מדברים אלו, שמיעוט הירח חיבר את הירח לתחתונים, ומחמת כן יש לירח "מקרה העולם הזה מבני אדם". א"כ תלונת הירח היתה שהוא הורד ממדרגתו, והוכנס למערכת של העולם השפל. ועל כך יפייס הקב"ה את הירח, שדוקא ירידה זו - עליה היא, כי מלכות ה' עולה דוקא מקרוצי חומר, וכמו שיתבאר בהערה 231.
(221) לשון הפסוק [בראשית א, טז] "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה וגו'". ובח"א לסנהדרין קי. [ג, רסו:] כתב: "השמש והירח הם המושלים בצבא השמים, ואם אין השמש והירח פועלים, כל הנמצאים בטלים. ולכך תולה הכל בשמש וירח שהם מושלים, וכדכתיב 'השמש לממשלת היום ואת הירח והכוכבים לממשלת בלילה'". ובשחרית של שבת אומרים "טובים מאורות שברא אלקינו יצרם בדעת וכו' כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל". וכן כתב בדר"ח פ"א מי"ח [נז.]. ובגו"א בראשית פל"ח אות כו כתב: "לבנה וחמה, שניהם הם מושלים ומלכים בעולם". וממשלתם נובעת מתנועתם, כי החמה והלבנה מושלות בעולם על ידי תנועתן, וכפי שכתב בנתיב השלום פ"ב [א, רכב:], וז"ל: "לא נמצא בנבראים פעולה מהירה תמידית בכח גדול כמו התנועה של השמים, אשר הם מתנועעים תנועה תמידית מהירה. והשמש והירח הם המושלים והפועלים בתחתונים על ידי תנועתם. וכדכתיב [בראשית א, טז] 'את השמש לממשלת היום ואת הירח לממשלת הלילה'. ודבר זה ידוע כי הפעולה הוא בכח מדת הדין, וכמו שבארנו פעמים הרבה מאוד כי כל מעשה בראשית אשר פעל ועשה השם יתברך נאמר בזה שם 'אלקים'". ובגו"א בראשית פ"א אות מג כתב: "בכל חודש הירח מסבב י"ב מזלות, מה שהחמה מסבבת בשס"ה יום". ובנצח ישראל פי"ז [שפח:] כתב: "ויש לך לדעת כי ב' בחינות יש לשמש; הבחינה האחת מצד עצמה, דהיינו במה שהיא עצם מאיר בלבד. ובחינה השנית הוא כח השמש, אשר יש לה מצד תנועתה בגלגל, אשר יש לה שס"ה חלופי תנועות", ושם הערה 65. וראה להלן בבאר הששי הערות 188, 438. ומה שמדגיש כאן שהחמה והירח מושלים בעולם, כוונתו בזה להורות שמיעוט הירח מביא חסרון לכל העולם, ולא רק לירח עצמו, וכמו שיתבאר בסמוך בהערה 233.
(222) לשונו בנתיב העבודה פי"ג [א, קיט.]: "ימצא בירח מה שלא ימצא בשאר הכוכבים, שהוא מתמעט וחוזר ומתחדש". ומה שמדגיש שדבר זה אינו נמצא "בכל צבא השמים", יוטעם היטב על פי דבריו בתפארת ישראל פ"נ [תשפט.] שכתב כי "המאורות הם בעולם האמצעי", ובדר"ח פ"א מי"ח [נו:] כתב על כך בזה"ל: "העולם השפל הזה הוא עולם התחתון, עד עולם הגלגלים הוא נקרא עולם השפל, אשר הוא עולם הויה והפסד, ודבר זה לא שייך רק בעולם התחתון... ואחר כך עולם האמצעי אין בו הויה אחר שנבראו, כי עולם הזה [הגלגלים] אין שם חסרון עד שהוא צריך הויה, רק הכל בשלימות... הרי לך כי העולם האמצעי הכל בו שלום, כי העולם הזה, אשר הוא עולם האמצעי, הם גופים שלימים ואין מקבלים הויה ושנוי אחר בריאתם יש מאין, וכיון שאין בהם שנוי, זהו השלום שנמצא כי הם נשארים בהוייתם מבלי השתנות... העולם האמצעי מיוחד בשלום, ודבר זה הוא עולם האמצעי, כי הוא עולם שיש בו השלימות, ואין שום שנוי וחסרון בהם, וזהו השלום... ולפיכך בהם השלום לגמרי, ותמיד אמרו 'עושה שלום במרומיו', שמזה תראה כי מיוחד הוא בשלום". וראה בנתיב התשובה פ"ח הערה 126, ובתפארת ישראל פי"ב [קפה.]. הרי שאין חסרון בעולם האמצעי, ולכך התמעטות הירח היא חריגה מהנוהג "בכל צבא השמים העליונים".
(223) דוגמה לדבר; בנצח ישראל פ"י [רסג:] ביאר שיש טעם לומר שהקב"ה יהיה עם ישראל במיוחד בגלותם, וז"ל: "שיותר יש טעם להיות עם ישראל בגלות ממה שיהיה עמהם כאשר יצאו מן הגלות. שכן אמרו רז"ל לענין החולה בפרק יציאות השבת [שבת יב:], הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף וישב לפניו, שנאמר [תהלים מא, ד] 'ה' יסעדנו על ערש דוי וגו"... שכל דבר שצריך שמירה - השגחתו עליו יותר. והחולה שיצא מטבעו, אשר נתן השם יתברך הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן השם יתברך... ראוי שיהיה השכינה עם ישראל ביותר כאשר הם בגלות, שכאשר הם בגלות אז הם כמו חולה שיצא מטבעו, כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם שתהיה אומה תחת אומה אחרת... ולפיכך השם יתברך אתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת". הרי "שתחת השפלות שהגיע לו" מחמת הגלות והחולי, הקב"ה "נותן מעלה" [שמירה מיוחדת], כדי שלא יאבד, "עד שהכל שוה". וכן כתב בגו"א ויקרא פ"ב סוף אות ל שהמים התחתונים הובטחו להקרב על המזבח [רש"י ויקרא ב, יג], וז"ל: "כי הדברים אשר נדחים למטה הם מבקשים להתעלות יותר, וזה שרמזו בכמה מקומות [עירובין יג:] 'ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו'. ולפיכך אל כל הנמצאים תחת שפלות יותר מדאי, יבוא להם מעלה עליונה. ולפיכך, לפי שהובדלו המים להיות תחתון, הובטחו שיעלו במזבח". וראה סוף הערה 260.
(224) בח"א לשבועות ט. [ד, י.] כתב משפט זה כך: "כי השם יתברך משוה כל הנמצאים, ולא שיהיה נמצא תרעומות אצל אחד על מעשה הבורא". ואודות ענין זה, הנה נאמר [בראשית א, כו] "נעשה אדם", ופירש רש"י שם: "אמר להם [הקב"ה למלאכים], יש בעליונים בדמותי, אם אין בדמותי בתחתונים, הרי יש קנאה במעשה בראשית". וכתב שם בגו"א אות סב: "ועוד נראה הקנאה הזאת הוא סוד מסתרי התורה, ורצה בזה שכל העולם צריך שיהיה מקושר, עד שיהיו העליונים קשורים בתחתונים. וכבר ביאר זה הרמב"ם בספר מורה נבוכים [ח"א פע"ב], והאריך בענין הנפלא לבארו. והנה הקושר העולמות שעל ידו יתאחדו העליונים והתחתונים הוא האדם. ואם לא היה האדם, היה קנאה במעשה בראשית. ופירוש הקנאה הזאת, החילוק וההתנגדות שהיו לנמצאות, שהרי העליונים הם בדמותו של הקב"ה, והתחתונים אינם בדמותו של הקב"ה, ואין כאן אחדות וקשור. ולפיכך ראוי להיות האדם נברא, שבו יתקשרו הנמצאות, והוא עושה שלום וקשור בין עליונים והתחתונים, ומאחד הכל" [ראה להלן בבאר החמישי הערה 86]. וכן כתב בדר"ח פ"א מי"ח [נח.], שם פ"ה מט"ו [רנד:], תפארת ישראל פ"ו [קא.], ושם הערה 28, ובח"א לסנהדרין לח: [ג, קמח:]. ולפיכך הקב"ה "משוה כל הנמצאים", כדי שהעולם יתאחד לחטיבה אחת. וראה ציון 261, ולהלן בבאר הששי הערה 1221.
(225) צריך ביאור מהי הוספתו ש"הוא הקרבן שכתוב בתורה", ומה היה חסר באם לא היה אומר שזה נכתב בתורה. והנראה, כי בעל כרחך המעלה הניתנת כנגד השפלות צריכה להיות באותה גדר של השפלות. והואיל והשפלות עוסקת היא במעשה הבריאה [מיעוט אור הלבנה], ואשר כתוצאה מכך עלול להיות "נמצא תרעומות אצל הבורא" [לשונו כאן], בעל כרחך שהמעלה הניתנת כנגדה משתייכת אף היא למעשה הבריאה, "זה לעומת זה". ולכך, אם קרבן ר"ח לא היה נזכר בתורה, לא היה בהקרבתו משום מעלה השייכת למעשה הבריאה. ורק מחמת שהקרבת קרבן ר"ח אכן כתובה בתורה, יש בכך בכדי להחשיב את הקרבת הקרבן כתיקון השייך לבריאת הלבנה. ומקור לדברים אלו נמצא בגו"א ויקרא פי"ב אות א, בביאור דברי רש"י שם [ויקרא יב, ב] שעמד על כך שפרשת תזריע באה לאחר פרשת בהמות חיות ועופות המותרים והאסורים [ויקרא פרק יא], וז"ל רש"י שם: "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". וכתב שם בגו"א בזה"ל: "דגם תורתן איך יהיו מתנהגים הוא דבר דומה לבריאה, כמו שהבריאה הוא תיקונם, הכי נמי תורתם היא תקון הוויתם. לכך, כשם שמקדים בבריאה חיה ועופות, הכי נמי בתורתן, דאין התורה אלא גמר תיקונם. ובשביל כך אמרו [שבת פח.] הוסיף ה"א בשישי [בראשית א, לא], לומר שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון; אם יקבלו ישראל התורה - מוטב, ואם לאו - יחזרו לתוהו ובוהו. וזהו מפני שאין גמר בריאתן רק על ידי התורה, שהיא מתקן העולם, והוא עיקר תיקונו. ואם לא יקבלו - יחזור לתוהו ובוהו, שאין כאן תקון, ולפיכך הכל שם בריאה הוא". וראה להלן הערות 260, 1306.
(226) פירוש - השויון שבבריאה נשמר בבריאת בירח, כי כנגד השפלות של מיעוט אור הירח, יש מעלה של הקרבת קרבן ר"ח, ולכך בריאת הירח שוה לשאר צבא השמים.
(227) לשונו בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה ואם]: "ואם הדבר קשה להם, מה ענין הקרבן, שיהיה כפרה וסילוק לתרעומת הירח".
(228) כפי שכתב למעלה בבאר השלישי [ד"ה וזה שאמר]: "כי על ידי הקרבן יש כאן הקירוב הגמור אל השם יתברך, שלכך נקרא 'קרבן' שעל ידי זה הוא הקירוב הגמור", וראה שם הערה 106. והרמב"ן [ויקרא א, סוף פסוק ט] כתב: "כל קרבן לשון קריבה ואחדות". ובגו"א שמות פכ"א אות ג כתב: "נקרא 'קרבן' על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה". וכן כתב בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה והנה], ושם הערה 98. ובגבורות ה' פ"ח [מו.] כתב: "כי אין קרבן זולת הקירוב והדבוק בו יתברך... וזהו לשון 'קרבן', התקרבות אל השם יתברך על ידי הקרבן". ובח"א לשבועות ט. [ד, יב:] כתב: "הקרבן הוא הקרבתם אל השם יתברך אשר הוא מביא אליו הקרבן, כמו שמורה לך שם 'קרבן'". וכן כתב בתפארת ישראל פ"ע [תתשא.]: "הקרבן הוא הקירוב והחבור בו יתברך". ובדרשת שבת הגדול [רכז:] כתב: "כל ענין הקרבנות אינו אלא קירוב ושלום". וטעם הדבר מבואר בנתיב העבודה פ"א [א, עז:]: "האדם [ע"י הקרבן] מוסר עצמו אל השם יתברך. ואף אם אין מוסר עצמו אליו, רק ממון שלו שמקריב אליו קרבן, מ"מ גם זה נקרא שמוסר עצמו אל ה' יתברך כאשר מקריב אליו ממון שלו". וראה להלן הערה 1176.
(229) ז"ל בח"א לשבועות ט. [ד, יב:]: "הקרבן הוא הקרבתם אל הש"י... וכאשר יש קירוב והשבה אל הש"י, אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו, שהוא החטא. וזהו סוד הקרבן... שהוא השבת העלול אל עילתו יתברך ע"י הקרבן, שמתקרב אליו העלול, וזה מסלק כל חטא המצורף אליו... ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה, כמו החגים הקדושים ור"ח, יש בו קרבן חטאת, כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החסרון ולהתקרב ולשוב אל השם יתברך" [ראה להלן בבאר הששי הערה 570]. ובודאי שיש לצרף לכך את דברי הירושלמי [פסחים פ"ד ה"א] שיחיד שמביא קרבן כל ימות השנה אסור במלאכה, ונחשב אותו יום "כמו יום טוב" [לשון הרמב"ם בהלכות כלי מקדש פ"ו ה"ט. ודברי הירושלמי הובאו בתוספות בפסחים נ.]
(230) "כי בשביל מיעוט הירח מקבל העולם הקירוב אליו" [לשונו בסמוך].
(231) לשון הגמרא שם: "דרש בר קפרא, מאי דכתיב 'למה תרצדון הרים גבנונים', יצתה בת קול ואמרה להם [לשאר ההרים], למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני. כתיב הכא 'גבנונים', וכתיב התם [ויקרא כא, כ] 'או גבן או דק'. אמר רב אשי, שמע מינה האי מאן דיהיר, בעל מום הוא". וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון בגבורות ה' פס"ז [שי.] כתב: "ובפרק בני העיר [מגילה לא.] אמר רבי יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו וכו'. הפירוש הנראה שבא לבאר רבי יוחנן שההפך הוא ממה שחשבו ברוממות השם יתברך כאשר נמצא כבודו בין עליונים, וזה אינו, כי רוממות השם יתברך כאשר הוא מצורף אל השפלים. ולכך בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו... זכר מעלתו מצד עצמו, ואמר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות מצד עצמו, ולפיכך הוא פונה אל הנמצאים שלא נמצא בהם שום גדולה ורוממות, כמו אלמנה יתום וגר, ומעלה זאת יותר גדולה ממעלה הקודמת", והובא למעלה בבאר השלישי הערה 257. ובנצח ישראל ר"פ יב כתב: "הדביקות שיש לישראל אל השם יתברך, אף כי נפלאה היא בעיני האדם הדביקות הזאת שיהיה האדם דבק בבורא הכל, הנה מעידה התורה הנאמנה, שאמרה התורה [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם'... ואי אפשר לומר שהדביקות הזאת לנמצאים עליונים, וכמו שאמרו הפילוסופים כי הדביקות הזה לשכלים, הנה כבר השבנו במקום אחר כי מצד מדתו יתברך, שהוא יתברך נאמר עליו [ישעיה נז, טו] 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח'. וכל זה מפני כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך בחר בשפלים שהם פשוטים ואין להם הגבהות, ודבר זה בארנו במקום אחר. ולכך אי אפשר שיהיה החבור הזה רק לאדם, שהוא בשר ודם. ובפרט לישראל שהכתוב קראם [ראה עמוס ז, ב] 'כי קטן יעקב' ודל, ועוד אמרו [חולין פט.] על הפסוק הזה [דברים ז, ז] 'לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט', כי בשביל שאתם ממעטים עצמכם לכך חשק ה' בכם". וכן ביאר בנצח ישראל פט"ו [שנח.], שלכך נבחרו לקרבנות רק הבהמות הנרדפות. ובנתיב התשובה פ"א [ד"ה ואמר רבי אבא] כתב: "ואמר רבי אבא, כל שפסל בבהמה כשר באדם [ויק"ר ז, ב]. פירוש, כי הבהמה פסול שלה כאשר יש מום בגופה, מפני שהמום הוא תחלת אבוד הגוף. והגוף כאשר נאבד הוא חוזר לעפר, ואינו קרב אל השם יתברך. אבל באדם, כאשר רוחו נשברה מפני חטאו, הרוח כאשר נסתלק לגמרי - הוא למעלה, כדכתיב [קהלת יב, ז] 'והרוח תשוב אל האלקים'. ולכך עולה כאשר נשבר גם כן. ודבר זה הוא הקרבה לשמים. ולכך [תהלים נא, יט] 'זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה'. ומה שאמר [שם בויק"ר] כי כלי תשמישו של השם יתברך כלים שבורים [לשון המדרש שם: "ההדיוט הזה, אם משמש הוא בכלים שבורים, גנאי הוא לו. אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר (תהלים לד, יט) 'קרוב ה' לנשברי לב'"], מפני כי אל השם יתברך הוא הענוה, שהמדה הזאת היא מדת הפשיטות. ולכך כליו של השם יתברך שבורים. כי השבור הוא הפשיטות, כאשר אין לו שם 'כלי' כלל. ובשביל כך משתמש השם יתברך בכלים שבורים". וראה להלן הערה 281, ובבאר החמישי הערה 535, ובבאר הששי הערה 688. דאמנם מדבריו כאן משמע שמעלת הקטן אינה משום שהוא שפל, אלא שהקטנות מצד עצמה היא מעלה. וכן כתב בנצח ישראל פנ"ז [תתפו.]: "כי מצד הקטנות שלהם [של ישראל] יש להם מעלה אלקית עליונה, כי ראוי אל המעלה האלקית הקטנות, יותר מן הגדלות, שהיא [הגדלות] סגולת הגשם. ולכך הקטון, שאין לו רוחק גדול, הוא קרוב אל הבלתי גשמי". וכן האריך ביסוד זה בגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה ולכך], ויובא בהערה 255, ובבאר הששי הערות 301, 675, 680.
(232) נראה שחסרות כאן מלים מספר, וכוונתו היא שראוי שיהיה יום ר"ח מסוגל להתקרבות מיוחדת לה', מחמת מיעוט הירח, וכמו שמבאר.
(233) ולכך התמעטות הירח חלה על כל העולם, ולא רק על הירח עצמו, כי הירח מושל בכל העולם. וכן כתב בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה והנה]: "כאשר מיעט את הירח, אל תאמר שלא נמשך בשביל זה חסרון והעדר בתחתונים. שאם ימצא חסרון והעדר בירח, שהוא שליט ומושל בעולם השפל, בודאי ימשך זה אל הנמצאים התחתונים למטה ממנו". וראה הערה 221, וסוף הערה 260.
(234) "הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש" [רש"י שמות יב, ב].
(235) שלכך נתקשה משה על מולד הלבנה [מנחות כט.], וביאר שם רש"י [ד"ה ראש חדש] שקושיו של משה היה משום ש"בשעת מולד לבנה אינה נראית כי אם מעט, ואינה ניכרת". וראה גו"א שמות פי"ב אות ג. ולהלן [ד"ה וכבר בארנו] כתב: "בראש חודש, שבו הירח בתכלית הקטנות", ושם ציון 259. ובח"א לר"ה כה. [א, קכח.] כתב: "כ"ח יום שאור הלבנה נראה, ויום אחד אין אור שלה נראה, והוא מכוסה תחת השמש", ויום זה הוא ראש חודש. וראה להלן בבאר הששי הערות 528, 536.
(236) המתבטא בקרבן שמוקרב אז.
(237) בח"א לשבועות ט. [ד, י.] נכתב משפט זה כך: "רוצה לומר שקרבן ר"ח הוא קנוח והסרה מן השם יתברך". ואילו בח"א מהדורת כשר חלק שלישי [עמוד קצט] נכתב כך: "רוצה לומר שקרבן ר"ח הוא קדושה מן השם יתברך". וראה להלן בבאר הששי הערה 571.
(238) נמצינו למדים כי האופן לבאר מאמר חכמים זה מחייב שנבין שלש מלים בצורה שונה מהמקובל; (א) "כפרה" אינה נאמרת רק על עון, אלא על הסרה וקינוח. (ב) "קרבן" אינו פועל כדורון שמביא אל השם יתברך [ראה הערה 217], אלא הוא פועל מצד ההתקרבות הגנוזה בו, ושם "קרבן" הוא מלשון התקרבות. (ג) "חטאת" אינו נאמר על עון פלילי, אלא כל חסרון נקרא "חטא", וכמו שיבאר בסמוך.
(239) בספר השרשים בשורש כפר.
(240) לשון הרד"ק שם: "הכפרה היא הסרת העונות... וכן שמשו הם בזה הלשון בלשון הסרה בהרבה מקומות, באמרם [חולין ח:] 'מכפר ליה בכליתא דפרסא', כלומר מסיר שמנו ומעבירו בבגד קשה שיקנחנו בו. 'אולי אכפרה בעד חטאתכם' [שמות לב, ל], אסיר עונותיכם וחטאותיכם בהתפללי בעד חטאותיכם. או אסיר כעס הבורא שכעס עליכם בעד חטאתכם". ומביא שם ראיות נוספות לזה.
(241) לשון רש"י שם: "אנכי אחטנה - לשון 'קולע באבן אל השערה ולא יחטא', 'אני ובני שלמה חטאים', חסרים. אנכי אחסרנה, אם חסרה, חסרה לי, שמידי תבקשנה".
(242) לשון האונקלוס שם: "דהות שגיא מן מנינא מני את בעי לה". ופירש רש"י שם: "תרגומו 'דהות שגיא ממניינא', שהיתה נפרדת ומחוסרת, כמו [במדבר לא, מט] 'ולא נפקד ממנו איש', תרגומו 'לא שגא'". וכן כתב בגו"א שמות פ"ה אות יג, ושם הערה 43, גו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה אין], דר"ח פ"א מי"ז [נה:], נצח ישראל פ"ה הערה 38, נתיב התשובה פ"א הערות 52, 110, שם פ"ז הערה 48, נתיב היסורין פ"א [ב, קעד:], אור חדש [סה.], ועוד. ובנתיב הצדקה פ"ו [א, קפג.] כתב: "כי האדם על ידי חטא דבק בהעדר. וכך הוא לשון 'חטא', שהלשון הזה מלשון חסרון, כמו 'והייתי אני ובני שלמה חטאים'". וראה למעלה בבאר הראשון הערה 329, ובבאר השני הערה 488, ולהלן בבאר השביעי הערה 338.
(243) רמב"ן ויקרא ה, טו: "'חטאת' מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון [שופטים כ, טז] 'אל השערה ולא יחטיא'". ושם הרמב"ן עמד על כך מדוע קרבן אשם אינו נקרא ג"כ חטאת, הרי "כולן יבואו על החטא", עיי"ש.
(244) ואם תאמר, מדוע קרבן שמטרתו לתקן חסרון, יקרא ע"ש החסרון ["חטאת"], ולא יקרא ע"ש התיקון שנועד לעשות. ואפשר לומר ששמו המלא של החטאת הוא "קרבן חטאת", ו"קרבן" הוא התיקון, ו"חטאת" הוא החסרון, וצירופם להדדי הוא תיקון החסרון. ועוד יש לומר, שהקרבן נקרא ע"ש סבתו, שהמחייב את הבאתו הוא החסרון הטעון תיקון. והדבר נקרא ע"ש סבתו, ולא ע"ש המסובב ממנו. וכן כתב בגו"א שמות פי"ב אות יד [ד"ה ואני] שהדבר נקרא ע"ש התחלתו. וכן נתבאר בנצח ישראל פי"ט [תכז:] הערה 106. מכאן משמע שהחסרון שבחטא חל על מעשי האדם. אמנם בנתיב הצדקה [הובא בהערה 242] ביאר שהחסרון חל על האדם עצמו, שכתב: "כי האדם על ידי החטא דבק בהעדר, וכך הוא לשון 'חטא', שהלשון הזה מלשון חסרון... שאין החטאים רק שהאדם הוא דבק בהעדר". ואין בכך סתירה, כי החסרון שיש במעשי האדם מגיע עד האדם עצמו, כי "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" [החינוך מצוה טז]. וכן מבואר להדיא להלן בתחילת הבאר הששי, ושם הערה 110. אך מ"מ טעון ביאור, מדוע כאן עצר באמצע הדרך, והגביל את החסרון שבחטא למעשי האדם בלבד, בעוד שהחסרון אכן מתפשט לאדם עצמו. ואולי עשה כן, כי כאן בא לעשות הקבלה מהאדם אל הקב"ה, וכמו שיתבאר, והקבלה זו רק שייכת למעשים בלבד, ופשוט. וראה להלן בבאר הששי הערה 110.
(246) לשונו בח"א לשבועות ט. [ד, י:]: "לכך כתב בקרבן זה 'לה", מה שלא כתב בכל הקרבנות, לומר כי הקרבן הזה מתקן גם כן החסרון במעשה ה', עד שהם שלמים בלי חסרון כלל. ואין לתמוה, א"כ היה מעשה ה' חסרים אם לא היה הקרבן. שאין זה תמיה, שכן הוא כל מעשה ה', שבתחלה הבריאה הם חסרים, ויושלם המעשה. וכאן בא התקון ממקום אחר, דהיינו הקרבן. ולכך אמר שהקרבן מתקן מעשה ה' מה שהיו המעשים של העולם חסירים, והוא מיעוט הירח, ודבר זה הוא כפרה על ה', רוצה לומר סלוק התרעומות ממנו יתברך. ואולי בעיני המתמיהים אין הקרבן חשוב כ"כ עד שיהיה הקרבן משלים התרעומות הזה, ודבר זה סכלות להם, כי אין מעלה כמו זה, שע"י חדוש הירח הוקבע כפרת עולם, שלא תמצא זה באחד מצבא השמים".
(247) ובביאור "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ראה למעלה בבאר השלישי הערה 324, שנאמרו בזה שני הסברים.
(248) "כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו" [רש"י במדבר כח, טו].
(249) הרי שהדרש בא בנוסף לפשט, ולא במקום הפשט, וכמבואר למעלה בבאר השלישי הערה 41.
(250) לשונו בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה אין]: "ואם כן, כשאמרו 'שעיר זה יהא כפרה עלי', פירושו שהוא סלוק וקנוח התרעומת שהתרעם הירח, וזה היה על ידי שעיר זה. וכן לשון 'חטאת', כי התרעומת הוא חסרון, שאין ראוי שיהיה כאן תרעומת, ואם כן הקרבן מסלק החסרון, כמו שהוא בכל חטאת, שנקרא 'חטאת' שהוא מכפר ומסלק החסרון. ואין לך להקשות, סוף סוף, וכי בן אדם הוא שיעשה דבר ויתחרט, ויאמר שיביא סלוק התרעומת. שדבר זה אין כלום, חס ושלום שיהא עולה על דעתם [של חז"ל] שהוא דבר עַוְלָה במעשה ה', שהקטין הירח... כי לא היה אפשר בענין אחר, שהרי אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד [חולין ס:]. רק שמצד הירח, שהוא בריאה פרטית, היה כאן תרעומת, מפני שמצד עצם בריאתה אין ראוי לה הקטנות, רק מצד סדר הבריאה, אבל לא מצד עצמה. והיינו דאמרה [שם] 'בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי', כלומר בשביל שכך הוא לפי סדר הכללים בעולם, והראוי שלא יהיו ב' מלכים משמשים בכתר אחד, 'אמעיט עצמי', שאני אפסיד זכותי. ואל יקשה לך, סוף סוף וכי יש עַוְלָה לפניו, שמפני כך ראוי סדר הבריאה - יש לה להפסיד זכותה שהיה לה [בתמיה]. ואין זה קשיא, שאילו היה נותן הדין שיבראו הנבראים, היה זה קשיא, אבל אין לשום בריה על הקב"ה כלום [דב"ר ב, א], כי מתוך חסדו בראם. וכאשר ראה חכמתו שכך ראוי לבריאה כללית, שיהיה מלך אחד, ולא יהיה ב' מלכים משתמשים בכתר אחד, מקבלים הנמצאים גזירתו, ואין דין עליו. ומכל מקום היה מסלק השם יתברך התרעומת אף לפי דברי הירח - שהיתה מתרעמת מה שהפסידה והקטינה - בשעיר זה. ואם כן, מי שאמר 'כפרה' ו'חטאת' ממש, לא משתבש כלל. ופירושו, לפי דברי וטענת הירח, שאמרה שמצד הירח - הבריאה פרטית - יש לה תרעומת, לתקן את זה בקרבן. ומעתה, מה עַוְלָה נמצא בדבריהם. ולו חכמו ישכילו דבריהם, לא היו אומרים כך... ונקרא זה 'לחטאת לה", כי החסרון הזה נמצא במעשה ידיו. אף על גב שהוא להכרח כמו שאמרנו, סוף סוף היה חסרון. וכאשר מקריבין השעיר... הוא תקון מעשה ידיו, שהם מעתה באמת ובתמים. רק שהעולם סבורים כי 'חטאת' זה כמו חטאת שמביא האדם, ובודאי זה אינו, כי החטאת שמביא האדם - אין קבוע לו זמן, ואפשר שלא יביא החטאת. אבל חטאת ראש חודש קבוע ומסודר הוא בזמן. ואף על גב שבזמן שחרב הבית אין כאן קרבן, הרי סדר הקרבן במקום הקרבן עומד, ומעתה אין חלוק. [ו]כמו שסידר הוא הבריאה ומיעט את הירח, כך תקן החסרון בסדר הקרבן, והוא נקרא 'לחטאת לה", שהוא המוחץ והוא הרופא [דברים לב, לט], והכל מסדר השם יתברך. סוף סוף, סדר קרבן זה מסלק חסרון מעשיו. רק שאצל ההמון לשון 'חטאת' בא על מי שעשה חטא, וכוונתו אל החטא, ואחר כך מכוון לתקן החטא. אבל אצל השם יתברך הכל מסודר ממנו בענין אחד; תחלת בריאתם, ואחר כך היה ממעיט הירח לצורך הבריאה, ואחר כך תקן והסיר החטא והחסרון, וזה היה על ידי קרבן שעיר חטאת. שכמו שלא היה החטא מתחלה רק במה שמעט הירח, כך עתה סלוק החטא בסילוק חסרון הירח". וכן כתב הריטב"א לשבועות ט., וז"ל: "לשון 'כפרה' זה הוא כולל שני דברים; לשון כפרה ממש, ולשון פיוס, כלשון [בראשית לב, כ] 'אכפרה פניו במנחה'. והכי קאמר, כפרה שלכם שיהא בה פיוס עלי ללבנה שמעטתיה. ו'עלי' כמו 'במקומי'. ולשון הכתוב שאמר 'לחטאת לה" כולל לשניהם; לחטאת לישראל לה', ולחטאת ולפיוס בשביל השם".
(251) למעלה ד"ה ואלי יקשה.
(252) המתמיהים על מאמר זה. ובח"א לשבועות ט. [ד, י:] כתב: "ואלי בעיני המתמיהים אין הקרבן חשוב כל כך".
(253) "להשלים התרעומת" להסיר את התרעומת, כי התרעומת כאן היא שיש לכאורה חסרון במעשה ה', והסרת חסרון נעשה על ידי השלמת החסרון. ובח"א שם כתב: "שיהיה הקרבן משלים התרעומת הזה".
(254) וזה לשונו בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה ואם]: "ואם דבר זה קשה להם, מה ענין הקרבן, שיהיה כפרה וסלוק לתרעומת הירח. דבר זה אינו קשיא, כי הקרבת הקרבן לה', קדושה ליום שיש בו קרבן, שלא ימצא בשאר ימי חול שמביאין קרבן. וכי אין זה דבר נכבד, שהוקבע בחדושה קרבן מיוחד, מורה זה על קדושה עליונה שיש בחדושה, ובה התקין השם יתברך מה שמעט אותה. והנה קרבן זה יש לומר עליו שהוא 'כפרה לה", 'חטאת לה", אבל אין זה מצד השם יתברך, כי מצד השם יתברך כל מעשיו במשפט וצדק, רק שמצד הבריאה הפרטית נקרא זה 'חטאת' ו'כפרה לה". ודי בזה להשיב לאלו המתמיהים על דברי חכמים".
(255) כמבואר למעלה סוף הערה 231, שמעלת הקטן היא מצד קטנותו, ולא רק מצד שפלותו. ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה אמנם] כתב: "אבל ישראל... סגולתם בלתי גשמי. ולכך יבוא התואר על ישראל בקטנותם, דכתיב [עמוס ז, ב] 'מי יקום יעקב כי קטן הוא'. וכן יעקב, שהוא היה קדוש, דבק בכח בלתי גשמי... נקרא 'קטן', דכתיב [בראשית כז, טו] 'ותלבש את יעקב את בנה הקטן'. וכל זה כי הדבר הבלתי גשמי אין לו רוחק, והקטנות אין לו רוחק גם כן, לכך הבלתי גשמי יתואר בקטנות. ולפיכך נקראו ישראל 'תולעת', 'אל תיראי תולעת יעקב' [ישעיה מא, יד], נתן להם תואר התולעת, שהוא קטן מבלי שיעור התפשטות הגשמיות. ובמדרש [תנחומא בשלח, ט], למה נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת אין כחו אלא בפיו, כך כח יעקב אינו אלא בפיהם, שנאמר [בראשית כז, כב] 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו'. וביאור ענין זה, כי התולעת לקטנותו אינו פועל בגופו, שהוא גשמי, כי אין כחו בו. ומפני שאין גופו גדול - כחו בפיו, ושם יוצא הקול והרוח הבלתי גשמי. כך ישראל אין כוחם כח גופני, שהרי לא נתן להם השם יתברך כח זה, רק כוחם בלתי גשמי, הוא הקול והרוח שהוא בלתי גשמי, וזה כח ישראל. ולפיכך אמר הכתוב 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו', ביאור זה כי יעקב סגולתו הקול, והוא הרוח והוא הבלתי גשמי, וזהו כחו, כי זה כח יעקב, שהם דבקים בו יתברך שאינו גוף. אבל 'הידים ידי עשו', כי הידים, אין בכל אברי האדם שיש בהם התפשטות כמו הידים, שהם עשוים לפשוט בהם. וזהו סגולת הגשם, שיש לו התפשטות כמו הידים, וזה הכח הוא כח עשו". וראה להלן בבאר הששי הערה 1217.
(256) שאמרו שם שהקב"ה פייס את הירח בכך ש"זיל ליקרו צדיקי בשמיך, [עמוס ז, ב] 'יעקב הקטן', 'שמואל הקטן', 'דוד הקטן' [ש"א יז, יד]".
(257) בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה ואז]: "ואז השיב הקב"ה 'צדיקים יקראו על שמך'. וכך פירושו; כל התרעומת הוא על הקטנות, אמר לה הרי בעצמו הקטנות דבר הגון, כי הצדיקים יקראו על שמך. שכאשר תבין בארץ שהיא הנקודה האמצעית, אשר איננה נוטה אל אחד מן הקצוות, והיא הקטנה ביסודות. שתראה מזה כי הקטנות הוא ראוי אל הצדיק, שהצדיק גם כן הוא אינו נוטה מן האמצעי, ראוי לקטנות, כמו שהארץ - שהיא בפרט עומדת באמצע - היא קטנה. כי הקטן אין לו התפשטות, לכך ראוי לו האמצע. לכך הארץ, שהיא קטנה, באמצע העולם. כלל הדבר, כי הצדיק הוא מי שהוא אינו נוטה מן היושר, ואינו נוטה מן הצדק, ונשאר על הנקודה, ובאמצע. והקטן בעבור שאין לו התפשטות ראוי לזה. אמנם הגדול, מפני שהוא גדול, יש לו התפשטות בגדלותו, היפך הקטן, ואין זה סגולת הצדיק. וזהו שאמר 'צדיקים יקראו על שמך', כלומר הצדיקים במה שהם צדיקים, יקראו על שם הקטנות, והוא ראוי לנמצאות". וכן כתב בח"א לשבועות ט. [ד, יב:], וז"ל: "הקטנות הוא ראוי אל דבר שהוא צדק, מפני כי הצדק הוא שיש בו היושר, ואינו נוטה מן המצוע כלל. והמצוע הוא כמו הנקודה, כאשר ידוע מן כל דבר שהוא באמצע, שהוא כמו נקודה קטנה. ואילו הגדול בעבור גדולתו אין לו סגולת האמצעי, שהוא קטן. וזה שאמר 'צדיקים יקראו על שמך', כי הצדיק במה שהוא צדיק וישר, שאינו יוצא מן האמצעי [כמבואר למעלה הערה 30], יש לו סגולת הקטנות. ולפיכך אין תלונה על הקטנות, שהרי הקטנות עצם הצדק. ועוד, כי הקטן הוא עלול יותר מן העלה [פירוש, הקטן דינו יותר כעלול היוצא מן העילה], ממה שהוא הגדול [יותר ממה שהגדול הוא עלול היוצא מן העילה], כמו שידוע. ולפיכך הצדק הוא הקטנות". וראה להלן בבאר הששי הערה 687.
(258) כמבואר בגמרא [חולין ס:] שהירח לא נתפייס על ידי העובדה שהצדיקים נקראים בשמו ["חזייה דלא קא מיתבא דעתה"]. ובח"א לשבועות ט. [ד, יב:] כתב: "ואפילו הכי לא נתיישבה דעתה, אחר שהיה לירח מעלה ונחסרה, לא נתיישבה בזה דעתה, שדבר זה נקרא 'חסרון' על כל פנים". וכוונתו היא, שנהי שהקטנות נחשבת למעלה עליונה, אך אין בכך לפייס את הירח שנברא גדול ואח"כ הוקטן, ולא נברא מעיקרא קטן. כי הרי לגדול יש קורבה מסויימת לה' שאינה בקטן [יבואר בהמשך], ולכך מעלת הקטן אינה תמורה מלאה למעלת הגדול שנלקחה ממנו. אמור מעתה, שעוקץ טענת הירח אינו בכך שהוא קטן, אלא בכך שהוא הוקטן, ואיבד את קורבת הגדול שהיתה לו. וזהו דיוק לשונו כאן "ובזה לא היה די לירח שהוקטן". והפיוס לירח יבוא לא במעלה שיש לקטן, אלא בהתקרבות שיש לקטן, וכמו שיתבאר. וראה הערה 260.
(259) כמבואר בהערה 235.
(260) דברים אלו מבוארים יותר בח"א לשבועות ט. [ד, יב:], וז"ל שם: "כי הירח מצד קטנותו הוא מוכן להתקרב אל השם יתברך, ודבר זה מסלק החטא מה שהיה מקטין הירח. כי קטנות הירח הוא העדר האור, והיה כאן חסרון. וכאשר היה כאן התקרבות על ידי קטנות, זה מסלק החסרון. וזה שאמר 'חטאת לה", כלומר כי הקרבן הוא סלוק החסרון שנמצא בעולם, הוא העדר האור מצד הקטנות אשר יש לירח. וזהו בתחלת החדש, שהירח הוא בקטנותה ביותר, ומצד הקטנות הזה יש לירח התעלות, לכך יש סלוק החטא, אשר החטא הוא ההעדר כאשר הוקטן הירח. וכאשר אמרה תורה להביא בר"ח שעיר לחטאת, וזה הוא הדביקות למעלה, ובזה יש הסרה לחטא שהוא הריחוק מן הש"י, ובשביל זה יש קירוב גמור אל הש"י, והקירוב הזה עצמו הוא סלוק ההעדר... מצד הקטנות אשר יש לירח, וזה בתחלת החדש שהירח הוא בקטנותו, יש לירח התעלות למעלה, כי לכל קטן יש התעלות למעלה. ודבר זה מסלק החטא אשר היה ע"י שהוקטן הירח, והיה לו ההעדר. וכאשר אמרה תורה להביא חטאת, והוא הקירוב למעלה, בזה מסולק החטא אשר הוא ההעדר, והבן הדברים. כלל הדבר, כאשר הוקטן הירח יש מצד אחד ההרחקה מן השם יתברך, כאשר נעשה קטן בעצמו. וכאשר ביום התחדשות הירח היה הקרבן, וע"י הקרבן הוא הקירוב אל השם יתברך, כי השם יתברך מקרב הקטן, לכך בזה הוא מסולק הריחוק". והרי דברים אלו דומים לפיוס שהקב"ה נתן למים התחתונים, שכך אמרו חכמים: "אמר רבי אבא, בבכי נפרשו המים התחתונים מן העליונים [בהבדלה של הרקיע בין מים למים (בראשית א, ז)], אמרו; אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו... אמר להם הקב"ה... עתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים" [מדרש עשרת הדברות פרק א, והובא ברבינו בבחיי ויקרא ב, יג, וראה למעלה הערה 223]. הרי שההנהגה עם הירח שוה לגמרי להנהגה עם המים התחתונים; שניהם מעיקרא היו קרובים ליוצרם, ושניהם הורחקו מיוצרם [והתלוננו על כך], ושניהם נתפייסו בהקרבה על גבי המזבח. ואם תאמר, מדוע לא מצינו גם לגבי מים התחתונים שהקב"ה יאמר "הביאו כפרה עלי שהבדלתי מים תחתונים מהעליונים", כפי שמצינו לגבי מיעוט הלבנה. אמנם זה לא קשה, כי עיקר הכפרה כאן הוא משום שנראה שיש חסרון בבריאה, וכמבואר למעלה הערה 225. אך על מים מעולם לא חל שם בריאה, וכפי שכתב בגבורות ה' פי"ד [ע.]: "מפני מיעוט צורתם לא נאמר במים בריאה ויצירה בפרשת בראשית, וזה ראיה על מיעוט היצירה בהם. וכן החושך לא נאמר בו בריאה ויצירה" [והובא להלן הערות 666, 1272]. ואם אין בריאה, כפרה מנין. ועוד יש לומר, כי חסרון מיעוט הירח חל על כל העולם מפאת שהירח מושל בעולם [כמבואר למעלה בהערות 221, 233], ודבר זה אינו נמצא במים תחתונים.
(261) כמבואר למעלה בהערות 223, 224.
(262) וכן בגו"א במדבר פכ"ח סוף אות יא, לאחר שהעמיק שם לבאר מאמר זה, כתב: "והתבאר לך אמיתת פירוש זה. אך אל יעלה על דעתך שזה הוא פירוש המאמר על עומקו. אך לבאר לך עומק מעוט הירח, וסלוק תלונתה בקרבן, דבר זה אי אפשר, רק בהעמיק בחכמה נפלאה, שאין כאן מקומה. אבל ראוי שיהיה נהפך פניהם של שונאיהן כשולי קדירה, כאשר יבינו הדברים אשר אמרנו למעלה, כי נראה חכמתם הרמה והנשואה, אשר ידעו בסתרי מעשה בראשית, ובריאתם וקשורם וסדרם. והוא יתברך יאיר עינינו במאור תורתו, ובדברי נביאיו יביאנו, ובחכמת חכמיו יחכמנו".
(263) תלה את שמירת "דרך עץ החיים" בהסתרת דברי חכמים. וכוונתו היא על פי מה שאמרו [ויק"ר ט, ג] "עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב 'לשמור את דרך עץ החיים'. 'דרך' זו דרך ארץ, ואחר כך 'עץ חיים' זו תורה" [והובא בהקדמתו לדרך חיים (ז:)]. ודרך ארץ הוא להסתיר דבריהם, וכפי שכתב למעלה בתחילת הבאר הזה: "כי ראוי להיות נזהר שלא לחלוק על דבריהם, שהם כסו והעלימו מאוד, איך יגלה הוא, ונמצא יגיע מזה חטא ואשמה", ושם הערות 17, 18. וכן כתב להלן [סד"ה אך פן]: "והוא יתברך יכפר בעדנו, אך שמרנו דרך חכמים להסתיר ולהעלים מה שאפשר באלו דברים". הרי שכאן כתב "שמרנו דרך עץ חיים", ולהלן כתב "שמרנו דרך חכמים", והם הם הדברים, כי הדרך ארץ מחייב לפרש דברי חכמים באופן שחכמים עצמם כתבו דבריהם. וראה להלן הערות 438, 1094.
(264) בגו"א במדבר פכ"ח אות יא, ובח"א לשבועות ט. [ד, י.], והובאו בחלקם למעלה בהערות.
(265) על החלק שגילה כאן. וכן כתב כמה פעמים בבאר הגולה, וכגון למעלה בבאר השני [סד"ה ומעתה נתבארו]: "והשם יתברך יכפר בעדנו, כי נכנסנו לבאר דברים שהם נפלאים", ושם הערה 592. ולהלן הערות 431, 1096. בבאר החמישי סד"ה ואתה הבן, שכתב: "והוא יתברך יכפר בעדנו שפתחנו פתח לאוצר החכמה ומטמוני המדע". וכן כתב שם סד"ה וכאשר תבין, ושם הערה 354.
(266) כאן כתוב להדיא את מטרתו בספר זה: "להראות לעמים מעט, והוא כבודן ותפארתן של חכמים". וכן כתב למעלה בתחילת הבאר השני [סד"ה פרק קמא דמכות]: "למען ידעו כל עמי הארץ כי לא כמחשבת בני אדם מחשבות חכמים הראשונים". וראה שם הערה 61, ולהלן הערה 428, ובבאר החמישי הערה 375.
(267) בח"א לשבועות ט. [ד, י:], לפני שהחל להאריך בביאור מאמר זה, כתב: "וכדי לפתוח עוד שער פנימי סגור... רק כדי להעמיד אותך על סוד הכפרה, כדי שיביא האדם כפרה על עצמו, כי לא דברו נכונה במלאכי אלקים, אשר עולים ויורדים בסולם השמימה לראות גנזי נסתרות, הנה נבאר מאמר זה". ומבאר שם את פרטי המאמר שלא הובאו כאן. ובמהדורת כשר [חלק שלישי עמוד ר] נכתב שם בהערה 1: "עיין בבאר הגולה הבאר הרביעי... שהביא הפירוש שלפנינו, ומסיים: 'והנה התבאר לך אמיתת דברי חכמים... ובמקום אחר הארכנו בזה יותר', ומסתבר שכיוון לדברים שלהלן". וכן בגו"א במדבר פכ"ח אות יא האריך בביאור מאמר זה. וראה שם הערה 126 שדבריו בבאר הגולה תואמים לדבריו בח"א לשבועות, שבשניהם ביאר שקטנות הירח מכשירתה לקורבה. לעומת זאת בדבריו בגו"א הדגיש שקורבה זו באה מחמת שמדי חודש בחודשו יש "חידוש האור", שהוא הנהגת החסד של הקב"ה אשר משפיע האור ממעלה העליונה, וכלשונו שם: "וכאשר השם יתברך מחדש בכל חודש וחודש אור הירח, והנה השם יתברך מנהיג עולמו בהיפך אשר היה מקודם, אשר היה ממעט אור הירח, [ו]עתה מחדש אור, ובזה מנהיג עולמו. ובו צוה השם יתברך להביא חטאת להתקרב אל ה', להיותם בו דבקים. ובזה הנמצאים דבקים בו יתברך, במה שהוא מהוה ומחדש האור, לא במה שהוא ממעט האור, והוא יציאה לנמצאים אשר קבלו מיעוט על ידי מעוט הירח, ועתה הם מתדבקים במדת טובו יתברך, במה שהוא מחדש ומהווה האור. וזה שתקנו [תפילת מוסף דר"ח] 'שעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא'. כי ה'שונא' הוא השטן הוא המלאך המות [ב"ב טז.], שהוא העדר הנמצאים, כאשר הם דבקים במדת טובו במה שהוא מחדש האור, יצאו מן המעוט, שהיה נמשך לכל הנמצאים מעוט והעדר, ובזה עצמו הוא כפרה על השם, רוצה לומר סלוק תרעומת הירח, שמתחילה על ידי מעוט האור היו דבקים הנמצאים במדה זאת, מה שהוא ממעט אור הירח, וזהו בעצמו תלונת הירח. וכאשר הנמצאים דבקים במדת טובו, שהוא מהוה ומחדש אור, כאשר מקריבים קרבן בראש חודש, אז מקבלים הנמצאים ממנו ממדת טובו מה שהוא מחדש האור, וכך הוא יתברך דבק בהם עתה, והרי הוא יציאה אליו יתברך ממדה שהיה מנהיג עולמו מתחלה למעט הירח, ומנהיג עולמו במדת טובו, וזהו יציאה וסלוק חסרון הראשון כאשר הם דבקים במדת טובו, והוא עמהם גם כן על ידי קרבן זה, שהוא חטאת לישראל, וכפרה להסיר תלונת הירח... וזה במה שהם דבקים על ידי הקרבן במדת טובו, במעלה העליונה, במה שהוא מחדש ומהוה האור, ובזה יסולק מיעוט הירח".