Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(355) "זאת הפעם - מכלל דפעמים אחרים שמש, ולא עלו בדעתו" [רש"י שם].
(356) לפנינו בגמרא ובעין יעקב הגירסא היא "על".
(357) בגו"א בראשית פ"ב אות מב, ובח"א ליבמות סג. [א, קלה:] האריך בביאור מאמר זה, ודבריו יובאו בהערות הבאות. ותלונה זאת מופיעה בקונטרס נגד התלמוד, בתלונה מספר ארבעים ושתים.
(358) שנאמר שם בפסוק [בראשית ב, טז] "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל", ודרשו על כך חכמים [סנהדרין נו:] בזה"ל: "אמר קרא 'ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל'. 'ויצו' אלו הדינין... 'ה" זו ברכת השם... 'אלהים' זו עבודת כוכבים... 'על האדם' זו שפיכות דמים... 'לאמר' זו גילוי עריות... 'מכל עץ הגן' ולא גזל, 'אכל תאכל' ולא אבר מן החי".
(359) יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון בנצח ישראל פי"ד [שמח:] כתב: "יש לאדם משפט הצורה נגד שאר בעל חיים". ובבראשית א, כה נאמר "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'". ואילו שם להלן [ב, יט] נאמר "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו'", ופירש רש"י שם "ובדברי אגדה, יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו 'כי תצור אל עיר' [דברים כ, יט], שכבשן תחת ידו של אדם". וביאר הגו"א שם [אות לו]: "ואל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא, כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו... ומתחילה כאשר לא היה האדם נכתב 'ויעש', ועכשו שנברא האדם נכתב 'ויצר', לפי שהצורה [האדם] נותנת לדבר [לבהמות] חוק וגבול, ולכך נקרא [האדם] 'צורה'. וכאשר נברא האדם היה [הקב"ה] כובשן [את הבהמות] שיהיו תחת האדם". וכ"ה בגבורות ה' פ"ד [ל:], ושם פ"ח [מח.]. וראה הערה הבאה.
(360) לשונו בתפארת ישראל פ"ד [עג:]: "מלכות האדם היא שהוא מוליך שלימות אל כל התחתונים, כי הכל נברא לעבוד האדם ולשמשו, ובזה הוא צורה אל כל התחתונים, ומוליך שלימות אל הכל, כמו המלך שהוא משלים את הכל". בדר"ח פ"ג מ"ב [קיד.]: "האדם הוא צורת העולם ומשלים אותו. ובשביל האדם נבראו כל התחתונים". וכן כתב בתפארת ישראל ס"פ ל, ח"א לכתובות סו: [א, קנג:], ח"א לסנהדרין לז. [ג, קמה:] ועוד. ולמעלה בבאר הראשון [ד"ה ועוד יש] כתב: "ודבר כמו זה נחשב כמו צורה והשלמה לדבר", ושם הערה 197. הרי שהגדרת "צורה" היא נתינת כיוון וגבול לדבר שהוא צורה לו. ולכך האדם הוא צורת העולם והשלמתו, כי בבריאתו נשלמה כוונת הבריאה של שאר הנמצאים. וראה למעלה הערה 313.
(361) כן ביאר בגו"א שמות פי"ח אות ז שמשה רבינו שקול כנגד כל ישראל שהיו בדורו, ולא כנגד כל ישראל שהיו בכל הדורות, משום "שהמשלים הוא כמו צורה אל מי שהוא משלים אותו, וצריך שתהיה הצורה עם הדבר שהוא לו צורה, כי הצורה נותן מציאות כל זמן שהוא בנמצא, ולפיכך היה שקול כמו כל ישראל, שהיה משלים אותם ונמצאים עמו". ויותר מזה קבע, שלא רק שהצורה מתחברת למי שהיא צורה לו, אלא בנוסף לכך יש יחס ושויון בין הצורה לבין החומר, וטיב החומר נקבע בהתאמה גמורה לסוג הצורה, וכלשונו בגו"א בראשית פי"ד אות כא: "ואני אומר... כי כל אשר נגזר על נשואו - והוא הנפש לפי עניינו - נגזר על החומר שהוא טפל אצלו. ולפי ענין הצורה, בערך זה ויחוס זה מתחבר חומר אליו בטבע, שאם הצורה ראויה מצד עצמה להמשך המציאות, יתחבר לה דומה, הוא החומר שראוי לזה גם כן. כלל הדבר, כפי אשר ראוי לצורה, יש לה חבור לחומר". וכן כתב בדר"ח פ"ב מ"ט [פט:], וז"ל: "ואין ספק, כי אין אשר הוא נושא לכח אשר איננו נבדל לגמרי [דומה] הוא [ל]נושא לכח שהוא נבדל לגמרי... ולפיכך אשר הוא נושא לכח הנבדל לגמרי, הוא השכל, הוא יותר דק ויותר זך [מ]כאשר הוא נושא אל הכח שאינו נבדל לגמרי כמו הנפש". ובח"א לב"מ פד. [ג, לג:] כתב: "ובמסכת שבת [צב.] אמרו, משה רבינו כמה הוי, עשר אמות. ואין דבר זה מצד שהגוף כ"כ במעלה, רק מפני כי לפי מדריגת ומעלת הנפש אשר יש לבריאה, מתחבר אליו הגוף לפי ערך". וכן רמז ליסוד זה בגו"א בראשית פ"א אות סט, ובנצח ישראל ס"פ ג.
(362) כמבואר למעלה בבאר הראשון הערה 331, ולמעלה בהערות 162, 307, קחנו משם.
(363) כמצויין בהערה הקודמת שהאשה היא חומר בערך האיש, והחומר הוא מקבל הצורה. ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה:] כתב: "'זכר' בגימטריא 'ברכה', ואין ספק כי הזכר הוא הברכה, שהוא כנגד הצורה, שהיא הברכה. והנקבה כנגד החומר, שאין בחומר ברכה, רק הוא מקבל".
(364) לשונו בח"א ליבמות סג. [א, קלה:]: "שהרי ידוע כי הצורה נמשל באיש, ואשר הוא צורה לו נמשל בנקבה. והתחברות הצורה לאשר הוא צורה לו נקרא ביאה". וכן הוא בגו"א בראשית פ"ב אות מב, ושם הערה 124. וכן הוא בגבורות ה' פי"ט [פז:]. וראה למעלה בבאר השני הערות 555, 581, ולמעלה הערה 202, שנתבאר שם שהביאה נקראת "אכילה", שהיא מורה על שהאחד מקבל את האחר.
(365) פירוש - האדם הראשון לא מצא בחיבור לשאר המינים את אשר בקשה נפשו.
(366) לשונו בח"א ליבמות שם: "כי אין האדם צורה מיוחדת בשלימות רק לאשתו, כי אל האשה הוא צורה מיוחדת בשלימות". ונראה ביאורו, כי ישנו יחס והתאמה בין הצורה לבין הנושא החומרי שלה, ולכל צורה יש את הנושא החומרי המתאים לה, וכמבואר בהערה 361. וכן כתב בגו"א בראשית פי"ד אות כא [ד"ה ואולי]: "לפי ענין הצורה בערך זה ויחוס זה מתחבר חומר אליו בטבע... כלל הדבר, כפי אשר ראוי לצורה, יש לה חבור חומר" [ראה להלן הערה 515]. ושם באות כו כתב: "אל מעלת אברהם לא היה מיוחד להיות עבד לו כי אם אליעזר, שלפי גודל מעלת העבד הזה, היה מיוחד לאברהם" [ראה למעלה הערה 324]. ולכך, רק ביחס האדם אל האשה, נמצא שהוא "צורה מיוחדת בשלימות", כי כנגד כל חלקי הצורה שיש באדם, עומד כנגדם חלקי החומר של האשה, באופן שהצורה מתבטאת בשלימותה רק כלפי האשה. וכן בסמוך יבאר שהפסוק [בראשית ב, יח] "אעשה לו עזר כנגדו" מתפרש שהאשה "דומה לו, שוה לו". אך בשאר המינים, לא נמצא בהם אחד שיהיה מקביל ושוה לאדם, וממילא אין האדם צורה שלימה כלפי אותם נבראים, כי נמצאים בו חלקי צורה שאינם באים לידי בטוי ביחס לאותם נבראים. ועל כך ממש נאמר בתורה [בראשית ב, כ] "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו". כי לעומת האשה שהיא "עזר כנגדו", הרי אין בכלל שאר המינים "עזר כנגדו".
(367) בגו"א בראשית פ"ב אות מב כתב משפט זה כך: "וכאשר לא היה נמצא זוגתו, אשר הוא צורה לה בפרט ובשלימות".
(368) פירוש - כל עוד שלא נוצרה האשה, הרי ההתחברות שהיתה ראויה אז לצורת האדם היתה היותו הצורה המשלימה לבעלי החיים. ובח"א ליבמות סג. [א, קלה:] כתב: "וכאשר לא היה נמצא זוג של אדם, אשר הוא צורה לה בפרט ובשלימות, נקרא החבור ההוא ביאה, כי הביאה אינה התחברות הגמור". ובמהדורת כשר, חלק רביעי [עמוד כד] כתבו בהערה 9 שם שבכתב יד של הח"א היה נכתב בתחילה "כי הביאה היא התחברות גמור", וכן נכתב בגו"א בראשית פ"ב אות מב, אלא שלאחר מכן הועבר קולמוס שמחקה את תיבת "היא", וכתבה בין השיטין את תיבת "אינה". ודבריו כאן בבאר הגולה ניתנים להתבאר כשתי הגירסות שבח"א. ושם בח"א הוסיף: "וכאשר לא היה נמצא זוג של אדם... נקרא החבור ההוא [לשאר נמצאים] ביאה... ולא היה נמצא התחברות אחר, רק שהוא צורה אל כל הנמצאים, ואם כן זהו עיקר התחברות".
(369) וכפי שביאר למעלה בסוף הבאר הרביעי [ד"ה במדרש ב"ר], שכאשר מגיע לעולם מימד יותר משוכלל מהמימד שהיה קיים עד אז, אזי המימד הקודם כאילו "חרב", וכך הסביר שם מדוע הר סיני נקרא "הר חורב", משום שממנו ירד חורבן לאומות העולם [שבת פט:], עיי"ש. וכך כאן, כאשר נמצא לצורת אדם החבור היותר מתאים, בכך גופא הוסר החבור הפחות מתאים משאר הנמצאים.
(370) בח"א ליבמות סג. [א, קלו.] הוסיף כאן דברים, וז"ל: "וכאשר תבין עוד ותעמיק בזה, כי האדם כאשר לא נמצא לו זוגתו, והאדם שהוא כמו צורה, צריך הוא לדבר שהוא אליו כמו חומר. וכאשר עדיין לא נמצא הנקיבה, שהיא לאדם כמו חומר לצורה, אז יש לצורה זאת התחברות אל הדברים שהם יותר חומרים, והם כל בעלי חיים שאינם מדברים, והכל כדי שימצא לו דבר שהוא לו נושא והוא כמו חומר, כי הצורה אי אפשר מבלעדי חומר. ולפיכך אומר 'שבא על כל בהמה חיה ועוף', כי החבור - מה שהיו הבעלי חיים במקום החומר - דבר זה נקרא ביאה גמורה. ולפי שצריך שיהיה האדם נבדל מן בעלי חיים הבלתי מדברים, וכאשר היה לאדם התחברות אל ב"ח בלתי מדברים, הרי הוא מתחבר אליהם ונכנס בגדרם, עד שזה ביאה גמורה נחשב לאדם, שהוא שכלי. כי ראוי שיהיה האדם נבדל במעלתו מכל הנמצאים שאינם בעלי שכל, והרי יש חבור להם, וזהו הביאה. עד שנתן לו זוגתו, ואז היה צורה לדבר שהוא דומה לו, שגם היא בעלת שכל כמוהו, והוסרה הביאה והחבור שיש לו לבעלי חיים, שהם חמריים". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ב אות מב.
(371) על פי הפסוק [ישעיה מ, יז] "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו". ובגו"א בראשית פ"ד אות כז [ד"ה והקשה] ביאר שבני נח הם בגדר "אפס ותוהו", ולכך פטורים ממצות פריה ורביה [והובא למעלה בבאר השני הערה 552]. וכן כתב בח"א ליבמות שם: "הארכתי בזה לבאר דברי חכמים, כי ראיתי שהאומות משיבין על דברי חכמים, ואלו ידעו להבין דבר זה על עמקו, היו אומרים כי כל חכמי הגוים לאפס ותוהו נחשבו נגד הקל שבדבריהם. והכל נרמז בלשון 'זאת הפעם עצם מעצמי', שהתורה רמז כי האדם הוא כמו צורה, וצריך הוא אל דבר שהוא לו במקום חומר, אבל אין הדברים כולם שהם חומרים אליו במקום החומר, רק חומר מיוחד, הוא האשה שנתנה לו, והיא ג"כ בעלת שכל, ואף אם אינה במדריגת האדם". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ב אות מב. והנה בשני מקומות אלו [בח"א ליבמות ובגו"א] אינו מובן מדוע לפתע מתייחס שם המהר"ל אל האומות, דבר שלא עשה קודם לכן או לאחר מכן בספרים אלו. אמנם כאן בספר באר הגולה התיחסות זו מובנת היטב, כי ספר זה עוסק בתלונות האומות נגד מאמרי חז"ל. מכך ניתן להסיק כי דברים אלו נכתבו מעיקרא בספר באר הגולה, והועתקו לאחר מכן לשאר ספריו. וראה למעלה בבאר השני הערה 544, ובדברי מבוא לספר המפתח לחומש גו"א השלם, עמוד 19, הערה שניה.