(829) "פירוש 'אכסדרא'... הוא בית שיש לו שלש דפנות, ודופן רביעי שמעמידין בו דלת, אינה מגופפת כל עיקר" [לשון הערוך ערך 'אכסדרה']. ובסמוך יביא את דברי רש"י שם.

(830) בגמרא שלפנינו איתא "אינה מסובבת", אך בעין יעקב הגירסא היא "אינה מסוככת", והכוונה היא אחת, שצד צפון אינה גדורה במחיצה. וכבר נתבאר הרבה פעמים למעלה [בבאר השני הערה 15, ובבאר זה הערה 246] שדרכו להביא כגירסת העין יעקב.

(831) בסוף היום, לאחר שהחמה שוקעת במערב, ומגיעה משם לצד צפון.

(832) שגדור לגמרי מארבעה צדדים.

(833) "ביום קצר, שהיא יוצאה בקרן מזרחית דרומית, ושוקעת בקרן מערבית דרומית, ומהלכת בלילה ג' הרוחות" [רש"י שם].

(834) "ביום ארוך של תקופת תמוז, שהיא יוצאה מקרן צפונית מזרחית, ושוקעת בקרן מערבית צפונית" [רש"י שם]. ובעל התורה תמימה בקהלת פרק א אות לא כתב: "באור הענין, כי החמה הולכת לעולם ביום ממזרח לדרום, כמו שכתוב [קהלת א, ו] 'הולך אל דרום'. ובלילה סובבת מתחת לארץ, וביום הארוך עומדת [לפני הזריחה] בקרן מזרחית צפונית, ומהלכת מזרח, דרום, ומערב, ושוקעת בקרן צפונית מערבית, ובלילה סובבת פני צפון. ולמחרת היום נתקצר מעט ההלוך, ואינה יוצאת בקרן, אלא נמשכת מן הקרן ולמזרח מעט, ויוצאה, ובערב שוקעת בתוך המערב משוך מן הקרן מעט. ובלילה סובבת אותו מעט, וכל הצפון, ומעט במזרח, יותר מליל אמש, וכן בכל יום. עד שבתקופת תשרי יוצאת באמצע המזרח, ושוקעת באמצע המערב, ולפיכך אז היום והלילה שוין. ועדיין בכל יום נמשכת לצד דרום ויוצאה, ובשקיעתה נמשכת לצד דרום ושוקעת, עד שיוצאה ביום בתקופת טבת בקרן מזרחית דרומית, ומהלכת דרום לבדו, ושוקעת בקרן מערבית דרומית. ועל פי זה יובן מה שאמרו כאן 'הולך אל דרום ביום', שצד דרום הולך תמיד ביום, בין בימים ארוכים, בין בימים קצרים. וסובב אל צפון בלילה, שלעולם מסבב צד צפון בלילה, בין בלילות ארוכים, בין בימים קצרים. 'סובב סובב הולך הרוח וכו", אלו פני המזרח והמערב, שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן, כמבואר".

(835) שם נכתב "בסכוך הרוח הצפונית", ופירושו שאמנם התנאים נחלקו באם רוח צפונית היא גדורה או לא.

(836) שהאבן עושה סבוב של 360 מעלות.

(837) שם נכתב "אבל היקפה תמיד הוא למעלה משטח הארץ".

(838) "אחורי כפת השמים" אחורי הגלגל, ו"למעלה מן הרקיע" פירושו למעלה מן הגלגל, וכמבואר בהערה הבאה.

(839) שם נכתב: "והשמים חופפים עליה בלבד, כגג האכסדרה, או האוהל החופף עם דופניו על רצפת הבית". והבנתו היא, ש"מעל הרקיע" שהזכיר ר"א, ו"כפת השמים" שהזכיר ר"י, נועדו לבאר את סבת החושך בעולם כאשר השמש היא בצד צפון, שאז השמש נמצאת מעבר למחיצה, ולכך נמצא החושך בעולם. ולפי זה בעל כרחך שמחיצה זו היא הגלגל, שהוא דבר מוחשי החוצץ מבעד לקרני השמש להגיע לעולם. ועל נקודה זו יחלוק המהר"ל בחריפות, וכמו שמבאר בהמשך.

(840) שסוברים שהארץ שטחית, ולא כדורית. ושם הוא גופא הביא מהרבה מקומות בחז"ל שסוברים שהארץ היא כדורית, ונתונה במרכז השמים.

(841) כן כתב למעלה בסוף ההקדמה: "המבזה את החכמים הוא בכלל מי שאומר אין תורה מן השמים". אמנם לא מצאתי שיאמר כן להדיא בפרק חלק. כי במשנה [סנהדרין צ.] אמרו "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא; האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס". ובגמרא [סנהדרין צט:] איתא "אפיקורוס, רב ורבי חנינא אמרי תרוייהו, זה המבזה תלמיד חכם". ומבואר מכך שהמבזה ת"ח לחוד [כי הוא אפיקורוס], והאומר "אין תורה מן השמים" לחוד. ובסנהדרין צט. אמרו "תנו רבנן, 'כי דבר ה' בזה' [במדבר טו, לא], זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר, 'כי דבר ה' בזה' זה אפיקורוס". הרי שוב מצינו שהאומר אין תורה מן השמים לחוד, והאפיקורס [והוא המבזה תלמידי חכמים] לחוד. והא תינח מה שכתב כאן ש"המבזה את החכמים... בכלל אפיקורס", אך מנין שהוא בכלל "האומר אין תורה מן השמים". ובסנהדרין צט: הביאו דעה האומרת שהמבזה ת"ח נכלל בגדר של "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה". ובנתיב התורה פי"א [א, מז.] כתב לבאר זאת, וז"ל: "כי התלמיד חכם הוא עצם התורה" [הובא בבאר הראשון הערה 107]. וראה שם פי"ב [א, נא:]. אך חזינן שלא נמצא שאמרו שהמבזה ת"ח נכלל בגדר של האומר אין תורה מן השמים, אלא בגדר של המגלה פנים בתורה שלא כהלכה. אמנם בדר"ח פ"ג מי"א [קלו.] כתב שחמשת הדברים שהוזכרו במשנה באבות פ"ג מי"א ["המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה"] "הם בכלל אין תורה מן השמים", ושם מבאר טעם הדבר, וז"ל: "כי אלו חמשה הם דברים קדושים אלקיים, והאומר 'אין תורה מן השמים' יאמר כי לא יבוא דברי ה' ותורתו אל האדם שהוא בעל גוף, ובכלל זה גם כן שלא יאמין כי יש דבר בעולם הזה שמקבל קדושה אלקית, מפני שהאדם בעל גוף, ולפיכך כל הני חמשה בכלל אין תורה מן השמים". וכן כתב שם במסקנת דבריו: "ולפיכך כל הני חמשה בכלל אין תורה מן השמים", והוכיח כן מהגמרא בפרק חלק [סנהדרין צט.]. נמצא שיש כאן שתי הגדרות ל"אומר אין תורה מן השמים"; (א) מובנו המצומצם, שחולק על מסירת תורה מן השמים. (ב) מובנו הרחב, שחולק בכלליות על החלת קדושה על העולם הגשמי. והואיל והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה נכלל בהגדרה השניה של האומר אין תורה מן השמים, והמבזה ת"ח נכלל בגדר של המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, לכך שפיר ילפינן מזה שהמבזה ת"ח נכלל בהגדרה השניה של האומר אין תורה מן השמים, כי חולק על כך שהת"ח הם עצם התורה. ומה שבגמרא בפרק חלק חילקו ביניהם, שם מדובר על ההגדרה הראשונה והמצומצמת של המושג, ובה לא נכלל מבזה ת"ח. ובנצח ישראל פ"ה [קלו.] כתב: "המלעיג על דברי חכמים הוא מינות גמורה, אשר הוא עוד יותר מעבודה זרה", ושם הערה 531.

(842) על שם הפסוק [ישעיה יט, יד] "ה' מסך בקרבה רוח עועים", ופירש רש"י שם "עועים - שם חולי של טירוף הדעת".

(843) כפי שהוזכר בבאר זה פעמים רבות מאוד, וראה למעלה הערות 727, 740, ובסמוך הערה 930.

(844) למעלה ד"ה והנה אלו, ושם הערות 259, 273, ובסמוך הערה 912.

(845) לשונו למעלה [ד"ה והנה אלו, בביאור המאמר (פסחים צד:) "ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה הולכת למעלה מן הרקיע"]: "והנה אלו בני אדם הם רוצים לחשוב על דברי חכמים, ולא עמדו כלל על דבריהם. שאילו היה דעת חכמים שהחמה בלילה עוברת הגלגל, והולכת החמה למעלה מן הגלגל, לא היו אומרים שהחמה הולכת 'למעלה מן הרקיע', רק 'למעלה מן הגלגל', כמו שאמרו לפני זה [פסחים צד:] 'גלגל קבוע ומזלות חוזרים'. אבל ענין גלגל וענין רקיע כל אחד בפני עצמו. כי הרקיע נופל על מה שהוא הרקיע שהוא על התחתונים, ודבר זה נקרא 'רקיע' בדברי חכמים, והוא 'רקיע' הנאמר בתורה. כי לא בא שם 'רקיע' על הגלגל כלל. ומעתה דעת חכמים שאמרו 'ביום החמה הולכת למטה מן הרקיע, ובלילה הולכת למעלה מן הרקיע', פירוש, ביום החמה נמצאת בעולם, והרקיע הוא התחלת התחתונים, והחמה הולכת למטה מן הרקיע ביום, והיא עם התחתונים. אבל בלילה החמה נבדלת מן העולם, ועל זה יאמר שהחמה למעלה מן הרקיע, פירוש 'הרקיע' שהוא התחלת התחתונים. ואז נאמר כי הרקיע מבדיל בין חמה ובין התחתונים, שהרי החמה אינה נמצאת עם התחתונים. ואין ספק כי התחתונים יש להם גבול בפני עצמם, והגבול הזה הוא הרקיע, ופירוש זה מבואר מאוד. ומפני שהיו חושבים כי דברי חכמים על הרקיע אשר הוא הגלגל, ולכך היה להם זה דבר זר".

(846) אודות שיש הבדל בין עליונים לתחתונים, והרקיע הוא המבדיל ביניהם, כן מבואר למעלה בהערות 260, 261, 306, 412.

(847) פירוש - כולם מסכימים שהארץ כדורית, וסבת החושך של הלילה היא שאז החמה מסבבת למטה מתחת לארץ, בצד שני של הכדור, ולא כמו שהבין בעל המ"ע שחכמים כאן סוברים שהארץ שטחית, וחושך הלילה הוא מחמת שהחמה נמצאת מעבר לגלגל.

(848) לשונו בח"א לב"ב כה. [ג, פ.]: "ענין הרקיע הזה כמו שבארנו במקום אחר, כי הרקיע הוא הגבול המבדיל בין עליונים לתחתונים. ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, כי הרקיע הזה, שהוא התחלת עולם התחתון, אם הוא שלם מכל צד". ולפי זה מה שר"א ור"י הזכירו "מעל הרקיע", "כפת השמים", לא נועד כלל לבאר את סבת החושך [שסבה זו ידועה לכל שהיא מחמת שהחמה נמצאת בצד שני של כדור הארץ], אלא הדבר נועד לבאר שהחמה נמצאת בלילה מעבר לרקיע המבדיל בין העליונים לתחתונים, ונחלקו האם יש רקיע לצד צפון. אך אין הרקיע סבת החושך, כי הרקיע אינו דבר גשמי שיכול לחצוץ מבעד קרני החמה [לעומת הגלגל שהוא דבר מוחשי וחוצץ]. וראה למעלה הערה 265.

(849) כוונתו למאמר [פסחים צד: לפי גירסת העין יעקב (למעלה הערה 246)] "תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים, ביום חמה הולכת למטה מן הרקיע, ובלילה הולכת למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים, ביום חמה מהלכת למעלה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הרקיע". ולמעלה [ד"ה אבל יש] כתב לבאר: "רצו בזה שהשם יתברך אשר הבדיל בין אשר הם בארץ למטה, ואשר אינם בארץ והם למעלה, והרקיע הוא מבדיל ביניהם. ולכך החמה שהשם יתברך נתן אותה ביום להאיר על הארץ [בראשית א, יז], היא הולכת למטה מן הרקיע, ואין הרקיע מבדיל בין החמה ובין התחתונים. אבל בלילה, שלא נתן חמה להאיר על הארץ, לכך הרקיע שנתן השם יתברך להבדיל בין העליונים ותחתונים, הוא מבדיל את החמה מן הארץ... הרי התבאר לך דברי חכמים. ובני אדם שלא יבינו אמיתת הרקיע, שהרי הכתוב אומר [בראשית א, ו] 'יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים', ונאמר עוד [שם פסוק ז] 'ויבדל אלקים בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע'. וכל אלו דברים נעלמים מהם, ולא ידעו בזה כלום, כי אין לאותם אנשים חלק רק בנגלה ובמוחש. ואם כן איך ישיבו על דברים הנעלמים והנסתרים, שלא ידעו מהו עניין הרקיע", ושם הערה 273.

(850) "ענין נטיה וכפיפה" [ערוך השלם, ערך כף].

(851) פירוש - הואיל ואין רקיע מצד צפון, לכך אי אפשר לומר שהחמה בצפון מהלכת מאחורי הרקיע, אלא שכאשר החמה מגיעה לצד צפון, היא מתכופפת כלפי מעלה, עד שעולה מעל הרקיע הנמצא בשאר הצדדים. ובסמוך יבאר שבודאי החמה נמצאת בצד צפון גם לר"א, אך הואיל ובלילה הרקיע מבדיל בין החמה לעולם, ואין רקיע בצד צפון, הנך חייב ליחס את החמה לרקיע שנמצא למעלה.

(852) שהוא סבוב שלם של 360 מעלות, וזו סבת החושך בעולם.

(853) ובשביל אותה רוח יש צורך שיהיה שם רקיע, שיבדיל בין החמה לארץ. ובח"א לב"ב כה. [ג, פ:] כתב: "ולדעת רבי יהושע מהלכת אחורי הכפה. פירוש מה שאמר 'אחורי הכפה' אינו אחורי הגלגל, כי דבר זה לא עלה על דעתם. רק כי החמה בלילה נבדלת מן הנמצאים התחתונים, והרקיע הוא התחלת עולם התחתון. נמצא שהחמה הולכת אחורי הרקיע, שהרקיע שהוא התחלת העולם מבדיל ביניהם".

(854) ובלילה חייב להמצא רקיע המבדיל בין החמה לעולם, כאשר החמה נמצאת מצדו החיצוני של הרקיע.

(855) פירוש - סבוב החמה בלילה מתייחס לרוחות שיש בהם רקיע, כי בלילה הרקיע חוצץ בין החמה לעולם. ולכך אע"פ שהחמה נמצאת בצד צפון הנטול רקיע, מ"מ אך אנו מחשיבים שהיא אינה שם, אלא שהיא למעלה מהרקיע הנמצא בשאר הרוחות.

(856) מבאר כעת את מיקומו המדוייק של צד צפון, ולא זכיתי להבין מה בא ליישב בזה, ומדוע הוצרך לזה.

(857) פירוש - צד צפון אינו רק בנקודת המטה ביותר בסבוב החמה [כמו מספר שש בשעון], אלא מהתחלת ההיקף התחתון עד נקודת המטה ביותר [רבע עיגול, והוא כמו ממספר שלש עד מספר שש בשעון].

(858) פירוש - אין "למטה מן הארץ" רק נקודה אחת בעיגול [מספר שש בשעון].

(859) ולאחר שהגדיר מהו צד צפון, יבאר שלדעת ר"א אין אנו מגדירים צד זה כצד צפון.

(860) בלשון המהר"ל "רק" הוא כמו "אלא".

(861) אע"פ שבפועל החמה נמצאת שם, מ"מ אין זה נחשב שהיא נמצאת שם, כי אין שם רקיע, ובהעדר רקיע אי אפשר לומר שהחמה נמצאת שם.

(862) כי שם נמצא הרקיע.

(863) לשונו בתחילת נר מצוה [ח"א ד:]: "אי אפשר שיהיה העולם, שהוא העלול מן השם יתברך, שיהיה העלול הזה בלא חסרון, רק נמצא עמו חסרון", וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 670, ובבאר זה הערה 77. ומליקוט בספריו מתבאר שישנם שני טעמים לכך שהעלול מחוייב להיות חסר; (א) הואיל והעלול הוא נברא על ידי ה', א"א שיהיה לעלול שויון ודמיון לעלה, אלא בהכרח שיש לעלול "נחית דרגא" ביחס לעלתו. (ב) הואיל והעלול הוא נברא, הרי שקודם להמצאותו היה נעדר המציאות, ולכך העדר זה יחול עליו אף לאחר שנברא. ואודות טעמו הראשון, ראה דבריו בנצח ישראל פנ"ה [תתנג.], שכתב: "כל עלול הוא חסר מן העילה, שאין העלול במדריגת העילה, ואם כן יש בו חסרון והעדר מצד עצמו... שלא ישוו יחד העילה שהיא מחויבת מצד עצמה, והעלול אשר יש לו העדר מצד עצמו", וראה שם הערה 14. ובנצח ישראל פכ"ז [תקס:] כתב: "כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים. אם היה העלול נמצא תמיד, היה משתוה אליו [אל העלה] העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה". ובח"א לסנהדרין צז: [ג, רט.] כתב: "ואם יאמר האדם כי הוא [האדם] נמצא תמיד מכח העלה... הנה דבר זה א"א, במה שהעלול נבדל מן העלה יתברך. ואם היה נמצא עמו תמיד, לא היה נבדל מן העלה שנותן המציאות אל העלול. ומאחר כי על זה שם עלה ועל זה שם עלול, הרי נבדל העלה מן העלול". ובנצח ישראל פ"ג [מד.] כתב: "וזה כי הנברא מצד שהוא עלול, הוא חסר, וצריך השלמה. כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה. ודבר זה אי אפשר שיהיה נברא השלמתו עמו, ולא יהיה חסר, אם כן היה העלול שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר. רק שנברא חסר, והושלם על ידי דבר שהוא עזר, כי הוא חסר בעצמו כמו שראוי אל העלול. ודבר זה רמזו חכמי אמת במדרש [פרקי דר"א פי"ב] באמרם על בריאת האשה 'לא טוב היות האדם לבדו' [בראשית ב, יח], ופירשו ז"ל שאם נברא אדם בלא עזר היו אומרים כי הוא אלוה. והדברים כמו שאמרנו, כי העלול במה שהוא עלול יש בו חסרון, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות, ואם לא היה האדם צריך לעזר, אם כן לא היה עליו דין עלול" [ראה הערה 879]. ואודות טעמו השני, כך כתב בדר"ח פ"ד מי"ז [קצו.], וז"ל: "ואל יקשה לך למה צריך העוה"ז, יברא העוה"ב בלבד. כי דבר זה אינו קשיא, כי חסרון העלול הוא נראה בעוה"ז שהוא התחלה, ואח"כ יושלם. כי אף שראוי מצד הפועל שתהיה הפעולה מתייחסת בשלימותה אל הפועל... אבל מצד הפעולה עצמה, שהיא עלולה, הרי מצד עצמה ראוי לה ההעדר, שהרי היא נמצאת אחר שלא היתה, ולפיכך תחילת יציאתה אל הפועל הוא בחסרון, והיא העוה"ז, עד שיש לפעולה התקרבות אל ההעדר, שהוא ראוי אל הפעולה עצמה. ולפיכך נולד האדם מטפה סרוחה, עד שקרוב האדם אל ההעדר, ומקבל העדר, הוא המיתה, וזהו העוה"ז. ואח"כ בא העוה"ב, ואז יש לפעולה התיחסות בשלימותה אל הפועל. ודומה בזה אל האדם הנולד, שבא לעולם אחר שלא היה נמצא כלל, ומפני שבא לעולם אחר שהיה נעדר, די בזה שהוא קטן ופחות. ואחר שהתחיל לגדל עד אחר כך יתרומם. וכן הוא העולם, אין ראוי שיהיה העוה"ב בתחילה. וכי אפשר שיהיה בריאת האדם בתחילתו בשלימות, או שיהיה האילן גדל בתחילתו בשלימות גדול. אבל בתחילה הוא קטן, ואין לו מעלה שמגיע אליו בסוף". אמנם נראה שהוי חד טעמא, שהואיל והעלול בא מההעדר, זהו סימן לכך שקיומו בא אליו מבחוץ, והוא מהעלה. ומעתה שהעלול נתלה בעלה, א"א שישתוה לעלה המשפיע עליו, ובהכרח שיהיה בעל חסרון. וכן בח"א לשבת קיח: [א, נח.] שילב בין שני הטעמים, וז"ל: "מפני שיש לו [לעלול] התחלה, מורה שהוא עלול, וכל עלול אין מציאותו מצד עצמו, רק מצד סבתו. ולכך אינו נמצא תמיד, אבל היה נעדר מצד עצמו, וימצא אחר כך, כי נמצא מצד עלתו". וראה תפארת ישראל פט"ז [רמט.], ושם הערה 88, ונר מצוה [ח"א] הערה 32.

(864) כי הרקיע הוא "התחלת התחתונים" [לשונו למעלה ליד ציון 259], וממילא הרקיע הוא "התחלת העולם" התחתון. וכן נתבאר למעלה [ד"ה ואמרו כי] כי הרקיע הוא נגד מאמר "בראשית", שהוא התחלה. וראה הערות 311, 324, 407.

(865) לשונו בנצח ישראל פ"ה [פה:]: "כי דרום נקרא ימין בכתוב, וממילא צפון הוא שמאל". וכגון [יהושע יז, ו] "והלך גבול אל הימין", שהוא דרום, וכמבואר שם. וכן [תהלים פט, יג] "צפון וימין אתה בראתם". ועל הפסוק [בראשית יג, ט] "אם השמאל ואימנה", תרגם שם אונקלוס "אם את לציפונא אנא לדרומא". וכן כתב בנצח ישראל ר"פ ו, ושם הערה 28, שם פי"ז [שצז.] שם פל"ד [תרמז:], גבורות ה' הקדמה שלישית [יח], שם פמ"ז [קפז:], שם פ"ע [שכג.], ועוד. וראה למעלה בבאר השלישי הערה 162.

(866) כמבואר למעלה בבאר החמישי הערה 178, שצד ימין יותר נחשב מצד שמאל. ובגו"א בראשית פכ"ח אות כג [ד"ה ומסתייעא] כתב: "נברא שמים ביד ימין וארץ נבראת ביד שמאל... וכמו שיש חלוף צד בין ימין ושמאל, והימין יותר משובח במה שיש לו כח ימין, כך העליונים נבדלים מן התחתונים, והבדל שלהם שיש להם יותר מעלה ומדריגה", ושם הערה 136. ובגו"א שמות פט"ו אות כג כתב: "יחס הארץ אל השמאל, לפי שאינה חשובה במדריגה, והשמים אל הימין, שהוא יותר חשוב במדריגה". ובנתיב התורה פט"ז [א, ע.] כתב: "כי יד ימין הוא להגיע לאחר, כי יד הימינית לקלות תנועתה היא מתפשטת עד שהוא מגיע לאחר. והיד שמאלי אין לו קלות תנועה, לכן היא עומדת לקבלה, שמקבל בידו, ואינה עומדת להתפשט לאחר".

(867) שהרי יחס ימין לשמאל הוא יחס של שמים לארץ [כמבואר בהערה הקודמת], וכבר נתבאר למעלה סוף הבאר הרביעי [ד"ה ויש לפרש] שהשמים הם המקרובים למלך, ואלו הארץ היא המרוחקת ממנו. ולכך חסרון השמאל הוא בריחוקו מהקב"ה, וזהו גופא החסרון של העלול.

(868) לשון הב"ר [ז, ה]: "אלו השדים, שברא הקב"ה את נשמתן, ובא לבראות את גופן, וקדש השבת ולא בראן". ובגו"א בראשית פ"ב אות ה כתב: "השדים, אף אם היו נבראים בשבת, לא היה ראוי שיהיה גמר בריאתם ביום השבת, רק בין השמשות של מוצאי שבת, ולכך כאשר נבראו בערב שבת, גם כן לא נגמר בריאתם עד שקדש היום", ושם בהערה 23 נתבאר שהשדים בעצם אינם ראויים להיות בריאה שלימה. וראה למעלה בבאר השני הערה 480. ובח"א לגיטין סח: [ב, קכט.] כתב: "שנבראו בין השמשות ולא גמרן, ומה שלא גמרן הוא ברגל... שהדבר שהוא שלם הוא נמצא בפעל הנגלה". וראה בגבורות ה' ס"פ נה [רמו:]. ובנצח ישראל פנ"ח [תתצז.] כתב: "המזיקים, שהם אינם ממונים להנהגת שמירת העולם, רק הם מפסידים את העולם", ושם הערה 39. וראה למעלה בבאר השני הערה 242. ובר"ה יא: אמרו "ליל שמורים [ליל טו ניסן], לילה המשומר ובא מן המזיקין", וכתב שם בח"א [א, ק.] בזה"ל: "ואתה תדע להבין עיקר דבר זה, כי זאת הלילה אין המזיקים שולטין בה, מפני כי זאת הלילה היא מיוחדת לאכילת המצה, אשר המצה היא משומרת מן השאור והחמוץ. והמזיקים הם כלם נמשכים מן החמץ והשאור, בעבור שהם נמשכים מן צד שמאל. ובמדרש בפרקי ר"א [פ"ג] צפון שם הוא מדור של מזיקים ושדים ורוחות, שנאמר [ירמיה א, יד] 'מצפון תפתח הרעה', והלילה הזאת הפך הדבר, שהיא מתיחסת אל החסד. לפיכך אכילת מצה בלילה הזאת דוקא. וכבר אמרנו לך כי זאת הלילה מדת אברהם שולט בו, שהוא מדת החסד, לפיכך אין המזיקים הרעים, שהוא היפך זה, יכולים לשלוט בו".

(869) "ורוח צפון נקרא שמאל" [לשונו בח"א לב"ב כה. (ג, פ:)]. ופירושו, שהואיל והשמאל הוא חסר [ביחס לימין], ולכך הצד המקביל והשוה לשמאל הוא הצד שיהיה חסר בעולם, וזהו צד צפון, כי הדרום נקרא ימין. וכן בזוה"ק ח"ג קעח: איתא "סטרא דצפון אשתאר חסר בעלמא כד ברא הקב"ה עלמא".

(870) רש"י במדבר ב, ג "קדמה - לפנים הקרויה קדם, ואיזו זו, רוח מזרחית, והמערב קרוי אחור", וגו"א שם אות ב. ורש"י במדבר לד, טו כתב: "רוח מזרחית קרויה פנים, ומערבית קרויה אחור, לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל". ורש"י שמות כז, יג כתב: "פני המזרח קדם, לשון פנים... לפיכך המזרח קרוי קדם, שהוא פנים, ומערב קרוי אחור, כמו דאת אמר [דברים יא, כד] 'הים האחרון', ימא מערבא' [תרגום שם]". ובב"ב כה. פירש רש"י [ד"ה ערפו]: "המערב קרוי אחור, שנאמר [איוב כג, ח] 'הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין וגו"". ובזוה"ק ח"ב נה. איתא "קדם הוא מזרח אחור הוא מערב". וכן כתב בגבורות ה' פ"ע [שכב:]. ובח"א לב"ב כה. [ג, פא:] כתב: "נקרא מזרח 'קדמה', מפני כי משם התחלת התנועה של הכוכבים, וכל התחלה הוא קודם, וכל סוף הוא אחור".

(871) כמבואר בהערה הקודמת. ואם כן תיקשי לך מדוע חסרון העולם מתייחס לשמאל וצפון, ולא לאחור ומערב.

(872) בתפארת ישראל פס"ו [תתרלה.] ביאר שהניקוד של קמץ ופתח הוא כנגד צפון ודרום [שמאל וימין], ואילו הניקוד של צירי וסגול [קמץ קטן ופתח קטן] הוא כנגד מערב ומזרח [אחור ופנים], וכלשונו: "הימין יש לו תנועה פתוחה, והשמאל יש לו תנועה קמוצה וסגורה... ולפנים יש לו תנועה פתוחה, ולאחור יש לו תנועה שאינה כל כך פתוחה. לכך פת"ח קטן, שהוא הסגו"ל, הוא כנגד התנועה שלפניו, שהיא פתוחה, אבל אינה כל כך פתוחה... ולאחור גם כן תנועה בלתי פתוח, ולכך נגד זה קמץ קטן". ומבואר שיש תנועה פתוחה לגמרי וכנגדה תנועה סגורה לגמרי, ותנועה שאינה כ"כ פתוחה וכנגדה תנועה שאינה כ"כ סגורה, נראה להטעים זאת קמעא, כי נתבאר שם שהזוג הראשון הוא כנגד הצדדים של דרום וצפון, והזוג השני הוא כנגד הצדדים של מזרח ומערב. ויחס הדרום למזרח הוא כיחס הפתוח לגמרי לפתוח חלקית. כי השמש מתגלה במלוא הדרה בצד דרום, וכפי שכתב בהקדמה שלישית לגבורות ה' [יח]: "הדרום... זה הצד נקרא ימין בכל מקום, ושם השמש ברומה ובתוקפה, לכך מתיחס לשם הכח הגדול". ואילו בצד מזרח השמש אמנם עולה וזורחת, אך אינה נמצאת ברומה ותוקפה. וצרף לכאן שדרום מורה על חסד [זוה"ק ח"א רנט.] ומזרח מורה על רחמים [שם], וזה ממש היחס של פתוח לגמרי לפתוח חלקי [ראה תפארת ישראל פ"כ הערה 21, ופ"נ הערה 46]. ואילו יחס הצפון למערב הוא יחס הסגור לגמרי לסגור חלקי, שהרי "צד צפון ששם השמש צפונה ואינה נראית כלל" [לשונו בהקדמה שלישית לגבורות ה' (יח)], וצד מערב הוא הצד ששם שוקעת השמש. והיחס של שמש מוסתרת לעומת שמש שוקעת הוא כיחס של דין תקיפא לדין רפיא, שזהו היחס של הסגור לגמרי לסגור חלקי. וממילא הוא הדין לדידן; שמש מוסתרת [צפון] זהו חסרון גמור, שיש שמש, ועם כל זה היא מוסתרת. אך שמש שוקעת [מערב] אינה כל כך חסרון, כי אין שמש. ובתיקוני זהר תיקון סט [ק:] אמרו "סטר שמאלא תמן פגימו". וראה למעלה בהערה 81, שנתבאר שם שלקוי מאורות הוא חסרון אור יותר גדול מאשר חושך הלילה, כי בלקוי מאורות יש חסרון שחל על האור, מה שאין כן בנוגע לחושך, ששם יש סילוק האור, אך לא חסרון באור. ומעין זה הוא החילוק כאן; צד שמאל וצפון מקביל ללקוי מאורות, ואילו צד אחור ומערב מקביל לחושך הלילה.

(873) בחידושי אגדות לב"ב שם [ג, פ:], כתב עד כה אות באות, והוסיף כאן: "ולפיכך סבר שהחמה הולכת למעלה מן הרקיע, כי מהלכה שסובבת ברקיע תחת הארץ, לא נחשב כלל שהולכת בצד צפון, שכבר אמרנו כי צד צפון חסר ברקיע, שהוא התחלת העולם. אבל נחשב שהיא הולכת ברקיע למעלה מצד צפון... ומפני שבני אדם לא ידעו רק הגשמיות, שהוא לחלקם, לא ציור השכלי, וחכמים השיגו בהשתלשלות העולם וסדר שלו, ולפיכך לא הבינו דבריהם. כי כאשר ידעו ציור מהות העולם, שאי אפשר שיהיה שלם בעצמו בעבור שכל עלול חסר, לכך אמרו שהעולם דומה לאכסדרה שפרוץ ברביעית. ואמרו שהעולם נברא כמו בית מוקפת מג' רוחות, וברוח רביעית פרוץ, כך העולם מקיף מג' צדדין, ופרוץ ברביעית. והכל הוא לטעם אשר התבאר".

(874) "צד אחר" אופן אחר, אך אין כוונתו מרוח אחרת, שהרי רבי יהושע סובר שהעולם דומה לקובה, "אוהל שכולו מוקף" [רש"י ב"ב כה:], ואין אף רוח שחסרה.

(875) משמע שחסרון בהתחלת העולם הוא חסרון בגדר אחר מחסרון רגיל, ולכך רבי יהושע סובר שאין חסרון העלול מתבטא ברקיע, כי הרקיע הוא התחלת העולם ושם לא נמצא חסרון העלול. ואולי הביאור הוא, שנתבאר למעלה [הערה 867] שחסרון העלול הוא ריחוקו מה'. אך דבר שהוא בגדר "התחלה", הרי הוא קשור לה', וכפי שכתב בח"א לב"ק פג. [ג, יג.], וז"ל: "וידוע כי השם יתברך מצטרף ביותר אל התחלה". וראה למעלה בבאר הראשון הערה 184, שנתבאר שם קדושת ראשית בביכורים ובבכור ובשאר מילי הנקראים "ראשית". ולכך חסרון העלול אינו נמצא בהתחלת העולם, כי ההתחלה גופא מחוברת לה', ובכך היא מופקעת מחסרון העלול. ועוד אפשר לומר, שהואיל והרקיע הוא התחלת העולם מחמת שהוא מבדיל בין העליונים ותחתונים, א"כ יש לו התייחסות מסויימת גם לעליונים, כפי שכל דבר שהוא על הגבול בין שני דברים מתייחס לשניהם, וכמבואר להלן בדבריו [ד"ה עוד לקח, ושם הערה 913]. ולכך חסרון העלול אינו מתבטא ברקיע, כי הרקיע מתייחס במקצת גם לעלה, וכאשר יש התייחסות לעלה, אי אפשר שיהיה שם חסרון העלול.

(876) מבליע בתוך דבריו שחסרון העלול אינו מתייחס כלל אל העלה, אלא זהו חסרון מצד העלול, וכפי שכתב בנר מצוה [ח"א ה:], וז"ל: "אבל כאשר נמצא ממנו הבריאה, אי אפשר שיהיה בלא חסרון. ואין דבר זה מן השם יתברך, כי אין ההעדר והחסרון מפעולת פועל כלל, אבל החסרון הוא מצד חסרון העולם, שהוא העלול, ומזה ימשך החסרון... ואין החסרון הזה מצד השם יתברך אשר ברא הכל, רק מצד העולם הנבראים", ושם הערות 35, 36.

(877) "רק אם נאמר" פירושו כאן כמו; וכך היינו אומרים [אם העולם היה שלם בתכלית].

(878) לשונו בח"א לב"ב כה: [ג, פא., ועל פי מהדורת כשר ח"ג עמוד פז]: "שהוא יתברך יחיד בעולם, ולפיכך אי אפשר שיהיה פעולתו אשר יבא ממנו שלם בתכלית, שאם היה שלם בתכלית היה כאן עוד אלוה, כי אז היה אפשר העולם שהוא העלול, שלם באופן זה שכל אחד מן העלות היה משלים חציו, והיה פעולת כל אחד חסר מן העלה, ויושלם ע"י האחר, שהוא גם כן אלוה. ולא שייך לומר שאי אפשר שלא יהיה העולם חסר מן העלה, שהרי בודאי חסר, שהרי פעולת כל אחד חסר".

(879) דוגמה לדבר; בח"א לב"ב עד: [ג, קו.] כתב לבאר את מאמרם שם "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, זכר ונקבה בראם", וז"ל: "כי מפני שהתחתונים אינם במעלה ובחשיבות העליונים, רצה הקב"ה לזכות את חשיבות האדם וכל התחתונים מה שחסר להם, מצד אשר [קהלת ד, ט] 'טובים השנים מן האחד'. כי מה שחסר בזה - גילה בזה. כי יש בזכר מה שאין בנקבה, ויש בנקבה מה שאין בזכר, ולפיכך אמר הכתוב [בראשית ב, יח] 'אעשה לו עזר כנגדו'. ודבר זה נמשך בכל התחתונים מצד כי טוב שנים מן אחד. ונמצא כי לפי זה כי החבור הזכר עם הנקבה יש בו שלימות יותר בכלל שלהם. לא מצד שהנקבה היא עזרו לעשות צרכו מצד המלאכה בלבד, או שיהיה להם תולדות, אך כי האחד אינו שלם, וכאשר הם שנים אז הבריאה שלימה בלי חסרון... כי כאשר נמצא האחד בלבד הוא חלק בלבד, וכאשר נמצא זיוג אליו, והזוג הוא דבר שלם, הרי כל אחד מהם חלק הכל... כל חלק הוא חסר. נמצא כי הזכר והנקבה בחבור שניהם הוא שלימות הבריאה, וכל אחד בפני עצמו הוא חלק הכל" [הובא למעלה בהערה 158]. הרי שחסרון העלול מחייב שהאדם יברא לבדו [ראה למעלה הערה 863], אך בכדי להשלים את חסרונו נבראה האשה להיות לו לעזר. ואי אפשר היה שהאדם עצמו יושלם ללא עזר, כי אז היינו אומרים ששני אלהות בראו אותו. ולכך האופן היחידי לברוא אדם הוא לבראו יחידי וחסר [כמשפט העלול], ולהשלים חסרונו רק באמצעות השלמה שתבוא דוקא מזולתו. אך אם היו שני עלות, לא היתה כל מניעה שהשלמתו תבוא לו מעצמו [כשם שלאמיתו של דבר השלמתו באה מאשתו], והיינו תולים השלמה זו בהמצאות עלה נוספת. אמנם יש להעיר, כי בנצח ישראל פ"ג [מד.] כתב: "וזה כי הנברא מצד שהוא עלול, הוא חסר, וצריך השלמה. כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה. ודבר זה אי אפשר שיהיה נברא השלמתו עמו, ולא יהיה חסר, אם כן היה העלול שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר. רק שנברא חסר, והושלם על ידי דבר שהוא עזר, כי הוא חסר בעצמו כמו שראוי אל העלול. ודבר זה רמזו חכמי אמת במדרש [פרקי דר"א פי"ב] באמרם על בריאת האשה 'לא טוב היות האדם לבדו' [בראשית ב, יח], ופירשו ז"ל שאם נברא אדם בלא עזר היו אומרים כי הוא אלוה. והדברים כמו שאמרנו, כי העלול במה שהוא עלול יש בו חסרון, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות, ואם לא היה האדם צריך לעזר, אם כן לא היה עליו דין עלול" [הובא למעלה הערה 863]. וכן פירש רש"י שם [בראשית ב, יח]: "לא טוב היות האדם לבדו - שלא יאמרו שתי רשויות הן; הקב"ה בעליונים יחיד ואין לו זוג, וזה בתחתונים אין לו זוג". ולפי דבריו כאן תיקשי לך מדוע לא ביארו שאם האדם היה שלם ללא עזר היו אומרים שנברא על ידי שתי אלהות, וכפי שכתב כאן, ובמקום זאת ביארו שהיו אומרים שהאדם עצמו הוא עלה ואלוה. וצ"ע.

(880) לשונו בח"א לב"ב כה: [ג, פא.]: "ודבר זה מבואר שהוא יתברך אחד ואין זולתו, במה שהעולם חסר, ולא יושלם, אם כן אין עוד להשלים העולם. וזה אמרם שהקב"ה ברא העולם שלם מג' רוחות, ופרוץ מצד רביעית, וכל מי שהוא אלוה יגמור אותו. ובאור זה, כי לחסרון העלול שהוא חסר, יש חסרון בעולם. ואם יש בעולם עוד אלוה, למה לא נשלם חסרון. והנה כל דבריהם חכמה והשכל". ולפי דבריו יוצא שרבי אליעזר לשיטתו, שבגמרא בב"ב [כה:] ביאר שרוח צפונית פרוצה מחמת חסרון העלול, ואילו בפרקיו [פרקי דרבי אליעזר] ביאר שרוח צפון נבראה ולא נגמרה כדי להורות שה' אחד, כי חסרון העלול מורה שאין עוד עלה, והם הם הדברים.

(881) בטוי מצוי בספריו, וכמו בסוף ספר גבורות ה' [שלד:] כתב: "ואלו הדברים הם דברי חכמה עליונה מאוד, ואם הם כטפה מן הים". וכן כתב בדר"ח פ"ה מט"ז [רנו:]: "ואי אפשר לכתוב מזה [רק] כטפה מן הים. כי הדברים הם עמוקים יוצאים מן החכמה פנימית עליונה". ובנצח ישראל ס"פ ז כתב: "כל הדברים האלו אשר אמרנו הם כמו טפה מן הים, כי איך אפשר לחמורים כמונו לעמוד בסוד קדושים".

(882) שלא הבחינו בין "רקיע" ל"גלגל", וכמו שנתבאר למעלה בהערות 839, 845.

(883) בבחינת "כל הפוסל... במומו פוסל" [קידושין ע.], וכמבואר למעלה הערה 782, ולהלן הערה 976.