Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(1232) הוא החלק השלישי בספר מאור עינים [הנקרא שם "ימי עולם"]. ועד כה עסק בשני החלקים הראשונים של הספר, המכונים "אמרי בינה". וכאן כוונתו לפרקים לה-לו שבחלק ימי עולם.
(1233) בנוגע למספר השנים של שני בתי המקדש.
(1234) כן מבואר ביומא ט., ע"ז ט., ערכין יב: ורש"י שם, זבחים קיח: ורש"י שם, ב"ב ג: ורש"י שם, ירושלמי מגילה פ"א סוף הי"ב, סדר עולם פרק יא, ויק"ר כא, ט [הובא ברש"י ויקרא טז, ג]. וזהו שכתב כאן "דברים המקובלים... בגמרא בבלית וירושלמית, ושאר כל המדרשים".
(1235) כן האריך בזה למאוד בימי עולם פל"ה. ושם הביא חשבונות שונים מרש"י מ"ב יד, כב, רד"ק שם, הקדמת ספר הקבלה להראב"ד, רלב"ג דניאל ז, ט, ובהקדמת ר"י אברבנאל לפירושו על ספר מלכים, שרובם נקבו בארבע מאות ושלשים שנה. וראה בספר צמח דוד [אלף הרביעי] שיישב את הדברים.
(1236) כן האריך לבאר בימי עולם פל"ו, וגם שם הביא חשבונות שונים מהרלב"ג דניאל ז, ט [שכתב שהיה תל"ז שנים ומחצה], האברבנאל בספר זבח פסח [תכ"ח שנה], יוסף בן מתתיהו בספר המלחמות פרק ז [תרל"ט שנים ומחצה].
(1237) שם בפרק לה.
(1238) בספר תולדות עולם, כרך ראשון, עמוד נה, כתב: "כך נוהגים כל בית ישראל למנות. ומסורת שאי אפשר לזוז ממקומה היא... ואין לך מסורה וראיה יותר ברורה ואיתנה מזה. כי הלא מאז ומלפנים היו כל בית ישראל מחשבים ומונים חדשים ושנים... ואי אפשר אף להעלות על הדעת שכל בית ישראל גם יחד טעו ושכחו בזמן מן הזמנים להוסיף שנה אחת ללוח השנים... ומי לך עוד בכל אומות העולם במניניהם ובהתמשכות כישראל גוי אחד בארץ".
(1239) לשון הגמרא שם: "והתני רבי יוסי ברבי, מלכות פרס בפני הבית שלשים וארבע שנה, מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה". וכן הוא בסדר עולם פרק ל. והמ"ע הביא בתחילת פרק לו בימי עולם מפירוש האברבנאל לדניאל [מעין ב' תמר ג'] מה שעורר על זה. וכן כתב בהמשך הפרק "כי מלכות פרס עבר את סך ל"ד השנים בפני הבית".
(1240) כן עשה בעיקר בנוגע לחשבון השנים של בית ראשון [פרק לה], והאריך בזה טובא מפסוקים של שנות המלכים הנקבות בקרא.
(1241) כמו שהביא למעלה דבריו מפרק יא מאמרי בינה [ד"ה והנה בפרק], ושם הערות 822, 823. וכן למעלה הביא את ערערו על כך שארץ ישראל באמצע העולם [הערה 921], וכיוצא בזה דברים של חכמת התכונה. ואודות שחכמה אנושית היא חכמת התכונה, ראה למעלה בבאר החמישי הערה 351 שנתבאר שיש לשמוע לחכמי האומות במה שהוא תחת גלגל הירח, שהיא חכמת התכונה. ונתבאר שם שחכמת האומות היא חכמה אנושית. הרי שחכמת התכונה היא חכמה אנושית. וראה למעלה הערות 15, 349.
(1242) לשון הרמב"ן [דברים יז, יא]: "ועל משמעות דעתם [של החכמים] נתן לי התורה". ולמעלה בבאר השני [ד"ה כלל הדבר] כתב: "כי התורה נתנה הכל ביד החכמים", ושם הערה 305.
(1243) אולי כוונתו למאמרם [ע"ז יט.] "בתחילה נקראת [התורה] על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו ["של אותו תלמיד שטרח בה" (רש"י שם)]".
(1244) אלא הם הביאו מקורות חיצוניים לשיטתם.
(1245) בביאור הכתובים שמהם הוכיח המ"ע את דבריו, כי דבריו בטלים מאיליהם, במה שחולק על החכמים מהכתובים.
(1246) כמלוקט בהערות 1235, 1236, והם הרד"ק, והאברבנאל, הרלב"ג, ועוד.
(1247) פירוש - מפרשי הנ"ך לא באו לחלוק על חכמים, אלא באו לבאר את פשט הכתוב לפי דעתם. והרי יש "בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה" [ב"ב ח.], ומפרשי הנ"ך הם בגדר "בעלי מקרא" [שמעתי ממו"ר שליט"א]. אך בעל המ"ע בא לשלול את דברי חכמים, וכזה לא יעשה. ועוד, מפרשי המקרא פירשו ע"פ הכרח הפשט, אך המ"ע פירש ע"פ דעתו.
(1248) "ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם" [ב"ב קטז., במנחות סה:].
(1249) ותחשוב להתנצל בעד המ"ע שהלך אחר הרבים שחלקו על דברי חכמים.
(1250) כמבואר בהערה 1235 בנוגע לשנות קיומו של בית ראשון, שנאמרו בזה דעות שונות.
(1251) אודות בטוי זה, ראה למעלה הערה 975.
(1252) כן עשה בארוכה בימי עולם [פרקים לו-מא].
(1253) שם בפרק לו הביא שהאברבנאל בזבח פסח ביאר שהבית השני עמד תכח שנה, והרלב"ג בדניאל [ז, ט] מנה תלז שנה ומחצה, ויוסיפון בספר המלחמות י, ז, מנה תרלט שנים ומחצה.
(1254) פסוקים אלו נמצאים בנחמיה פרק יב, במנין הכהנים שעלו עם זרובבל. וכך סיים המ"ע את פרק לז: "ולכל הפנים דברי נחמיה הנזכרים נראים סיוע למתנגדים". ושם פרק לח הביא מספר עזרא אודות שלשלת מלכי פרס, וסיים את הפרק בזה"ל: "מפשט הכתובים נראה איך מצע ל"ד השנים של רבי יוסי קצר הוא מהשתרע בם כל מלכי פרס הראוים להמנות מעת הבנות הבית עד אשר נפלו ביד אלכסנדר".
(1255) ראה למעלה הערה 975 בביאור בטוי זה.
(1256) ראשון ושני.
(1257) הן שנות המלכים המצויינות בכתוב.
(1258) פירוש - כאשר נאמר בכתוב שמלך מסויים מלך כך וכך שנים, לא מדובר בשנים שלימות ותמימות, אלא בשנים מקוטעות, ונמצא שפעמים נספרה אותה שנה אצל שני מלכים עוקבים, וכמו שמבאר.
(1259) והמלך הקודם מת בחודש אדר.
(1260) לשון הגמרא [ר"ה ב:]: "תנו רבנן, מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר, מונין שנה לזה ולזה".
(1261) המשך לשון הגמרא שם: "מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן, מונין שנה לזה ולזה".
(1262) מדובר שם לגבי מנין שבעים שנות גלות בבל, שאחשורוש סבר שתמו שבעים השנה. ולשון הגמרא שם: "חשוב ארבעין וחמש דנבוכדנצר, ועשרים ותלת דאויל מרודך, ותרתי דידיה, הא שבעים. אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו". ובגמרא מבואר שטעה בחשבונו, וכמו שמביא.
(1263) פירוש - נמצא שסך שנות המלכים אינן מכסות את כל השבעים שנים, אלא ששבעים השנים עודפות על חשבון שנות המלכים.
(1264) לשון רש"י שם: "שנים מקוטעות היו - אותן שנים שמנינן למעלה, יש בהן שנבלעו משל אחרון בראשון... וגם דבשנות נבוכדנצר ואויל מרודך נבלעה שנה, וכנגדו נשתהה הבנין שתים שנים לדריוש".
(1265) יומא פ"א ה"א [ד:].
(1266) סוף פרשת בלק, ד"ה לכן אמור.
(1267) גם שאלה זו הביא המ"ע באמרי בינה פ"כ.
(1268) יומא ט. סד"ה ולא.
(1269) יומא ב. "ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול", ופירש רש"י שם "ומזמינין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו, אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש". ובסמוך יביא דוגמאות נוספות לכך.
(1270) אודות שזכויות מגינות על האדם מפגעי הזמן, כן מבואר בארוכה במו"נ ח"ג פנ"א. וכתב בתוך דבריו: "ולפיכך נראה לי כי כל מי שפגעה בו רעה מרעות העולם מן הנביאים או החסידים השלמים, שלא פגעה בו אותה הרעה אלא בעת ההעלם, ולפי ערך אורך אותו ההעלם או פחיתות הדבר אשר היתה... יהיה עוצם הפגע... והנה נתבאר לך כי סבת היות כל אחד מבני אדם מופקר למקרים... הוא היותו מוסתר מה'. אבל אם היה אלוקיו בקרבו, לא יגע בו רע כלל", ושם מאריך בזה טובא. וכן כתב הרמב"ן [בראשית יח, יט], וז"ל: "כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני אדם מונחים בו למקרים, עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם 'לא יגרע מצדיק עיניו' [איוב לו, ז], ובאו מזה הפסוקים רבים, כדכתיב [תהלים לג, יח] 'הנה עין ה' אל יראיו', וזולת זה". וכן כתב הרמב"ן בפירושו לאיוב לו, ז, וז"ל: "כי החסיד הגמור הדבק באלקיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן, אפילו ההוים בטבע, וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד, כאילו יחשב מכת העליונים, אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים. וכפי קרבתו להדבק באלקיו, ישתמר שמירה מעולה".
(1271) והמובא בגמרא היה בימי בית שני, כידוע.
(1272) "יום כפור היה" [רש"י שם].
(1273) "רוק" [רש"י שם]. ורוק של זב מטמא [כלים פ"א מ"ג], וגזרו על עכו"ם שהם כזבין לכל דבריהם [נדה לד.].
(1274) בגמרא ובעין יעקב שלפנינו איתא "אדון".
(1275) יומא מז. "תנו רבנן, שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים, מה עשית שזכית לכך. אמרה להם, מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", ורש"י שם פירש בשם הירושלמי "אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול".
(1276) ומכך לכאורה משמע ששלש מאות הכהנים גדולים של בית שני נסקרים בסקירה אחת, ולא שנחלקו לשמונים כה"ג קבועים, ולמאתים ועשרים כה"ג ארעיים, אלא כולם היו קבועים. שאל"כ, הרי מן הסתם השמונים כה"ג קבועים הוציאו שנתם, כאשר חזרו לבסוף לעבודתם.
(1277) פירוש - כאשר תוציא את הארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק, ושמונים שנה ששימש יוחנן כהן גדול, ועוד עשר שנים ששימש ישמעאל בן פאבי [כמבואר ביומא ט.], שהן סך של 130 שנה, נשאר לבית שני 290 שנה, המתחלקות בין 297 כה"ג, ובממוצע יוצא שלא היתה עבודת שנה אחת לאותם 297 כה"ג ששמשו בבית שני.
(1278) כי הבגד מורה על מעלת הלובש, וכפי שכתב בגו"א שמות פי"ט אות יח [ד"ה ואני]: "אין ספק שהאזור שהיה במתניו [של אליהו] מורה על ענינו ועל תארו, כי המלבושים הם שמורים על תאר שלו", ושם הערה 176, והובא למעלה בבאר הרביעי הערה 444. ולכך בגדי הכהונה מורים על מעלת הכהונה. ובגו"א ויקרא פ"ח אות ח [ד"ה וזהו] כתב: "כהן גדול ביום הכפורים היה משמש לפני ולפנים בבגדי לבן בלבד [יומא ס.], נמצא כי בגדי לבן הוא מעלה גדולה". וראה תפארת ישראל פי"ג הערה 37.
(1279) יסוד נפוץ בספריו. וכגון בנצח ישראל פ"ז [קסז.] כתב: "כי אין חלוק בין שמונה ושמונים, רק שזה מספר כללי, וזה פרטי", ושם הערה 40. ובתפארת ישראל פ"א [לו:] כתב: "כי העכו"ם הם מן העולם הטבעי, לכך הם שבעים אומות, כי עולם הטבע נברא בשבעת ימי בראשית, וכנגד שבעה ימי עולם הטבע, הם שבעים אומות, כנגד כל יום - עשרה", ושם הערה 60. ובגו"א במדבר פכ"ג אות ג [ד"ה ולפיכך] כתב: "ומספר השבעים הוא כמו שבע, שתוך מספר הכלל מספר הפרטי", ושם הערה 19. ובנצח ישראל פל"ב [תרטז.] כתב: "כי שבעה ושבעים דומים ושוים", ושם הערה 46. ובנצח ישראל פ"ו [קנ:] כתב: "מספר ששים נכללים במספר ששה".
(1280) לשונו בנר מצוה [ח"ב צ.]: "וידוע כי כהן גדול הוא משמש בשמונה בגדים, וכל זה בשביל מעלתו, שיש לו מדרגה הח'", ושם הערה 113. וכן נגע בענין זה בתפארת ישראל פמ"א [תרמז.], ושם הערות 49, 50. והנה בתפארת ישראל פל"ז [תקנ.] נתבאר שקדושת המצות עומדת תחת מספר שבע, וקדושת התורה עומדת תחת מספר שמונה [ראה שם הערה 94]. וברכת הכהנים לפני נשיאת כפיהם היא "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו" [סוטה לט.]. ומדוע משונה ברכה זו משאר ברכות המצות, שאומרים בהם "אשר קדשנו במצותיו וציונו". אלא שקדושת הכהונה גדולה עומדת בסוד השמונה, וכמו שכתב כאן. ולכך ברכת כהנים מציינת את קדושת הכהונה של אהרן הכהן, ולא את קדושת המצות, כי קדושת הכהונה גדולה עדיפה הימנה, כיחס השמונה לשבע. ונראה קצת להטעים זאת, כי בנצח ישראל פל"ב [תרטו.] ביאר "כי השמיני הוא נגד האחדות", ולכך בשמיני עצרת מביאים פר אחד [במדבר כט, לו], נגד האומה הישראלית היחידה [סוכה נה:]. והכהן גדול הוא העושה את ישראל לאומה יחידה, וכמו שביאר בדר"ח פ"א מי"ב [מז.], וז"ל: "כי אהרן היה כהן גדול, והכהן הגדול הוא מיוחד להיות מקשר ישראל, עד שיהיו ישראל עם אחד, כאשר היה להם משכן אחד, ומזבח אחד. הפך האומות. כמו שאמרו במדרש [במדב"ר יח, ח] כאשר היה קרח חולק על כהונת אהרן, אמר להם מרע"ה, בדרכי גוים כהנים הרבה, כולם מתקבצים בבית אחד. ואנו אין לנו אלא ה' אחד, ותורה אחת, ומשפט אחד, וכהן גדול אחד... ומזה תראה כי על ידי הכהן גדול, שהוא אחד, בזה נראה כי ישראל עם אחד. והיה אהרן מקשר ומאחד ישראל עד שהם אחד. ולכך היה אהרן רודף שלום בין איש ובין חבירו, שלא יהיו מחולקים במחלוקת, רק יהיו עם אחד... כי דבר זה עיקר עצם מדריגת אהרן, במה שהוא היה כהן גדול היה עושה שלום לגמרי בעולם. שצריך שיהיה שלום בין איש ובין חבירו, וכן שיהיה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים, ובזה הכל שלום. והיה דבר זה ע"י אהרן בפרט יותר מכל באי עולם... כי דבר זה היה לאהרן במה שהיה כהן גדול, והוא עיקר מדריגתו של אהרן". ובדרשת שבת הגדול [סוף רכה:] כתב: "ישראל הם עם אחד, וזה על ידי מי שמחבר אותם יחד, הוא הכהן... כי על ידי אהרן כהן גדול, שהוא כהן אחד, נחשבו ישראל עם אחד, שיש להם כהן אחד". וראה נצח ישראל ר"פ נג, ור"פ נד. ולכך מדריגת הכה"ג היא שמונה. ודע, שדייק לומר כאן שמדריגת כהן גדול היא שמונה, אך לא שכך היא מדריגת הכהונה בכלל. והרי בנר מצוה [ח"ב פז.] ביאר שגמטריה של "כהן" הוא שבעים וחמש, שהוא נקודת המפגש בין שבע לשמונה [ראה מבוא לנר מצוה עמוד 21].
(1281) בנצח ישראל פ"ו [קנא.] כתב: "כי יסוד מספר ששים הם שלשה... מזה תבין שיש בברכת כהנים ששים אותיות, ושלשה פסוקים. כי התחלה ויסוד אלו הששים הם שלשה. והדברים האלו הם אמת ברור למי שמבין דברי חכמה", ושם הערה 57. והרי הכה"ג הוא האמצעי בין ישראל לבין הקב"ה [ראה הערה קודמת, ובגו"א שמות פ"ד אות ט], ומספרו של האמצעי הוא שלש [כמבואר למעלה הערות 913, 915], ולכך הכהונה גדולה שייכת למספר שלש. ובח"א לבכורות נז: [ד, קל:] כתב: "מה שאמר שלש מאות, לפי שמספר ג' יש לו אמצעי, ובלא שלשה אי אפשר שיהיה אמצעי".
(1282) וצרף לכאן דברי רש"י [ויקרא ז, ל] שבעבודת הקרבנות "שלשה כהנים זקוקין לה", ובגו"א ויקרא פ"ח אות ח.
(1283) כי בירושלמי [יומא פ"א ה"א] מודגש שהכהונה נקנתה בכסף, שאמרו שם "אבל בשני, על ידי שהיו נוטלין בדמים... שימשו בו שמונים כהנים", וכן בהמשך דובר על הגנאי שיש בנטילת דמים לדבר שבקדושה.
(1284) ולא באותם שמינו תחתיהם באופן זמני כאשר היה פסול או חולי.
(1285) ולא הודגש ענינה של נטילת ממון.
(1286) באמרי בינה פרק כ.
(1287) פירוש - היה מיישב דברי חכמים בהסבר חלש. וכן נקט בבטוי זה למעלה [ד"ה אמר על], ושם הערה 923.
(1288) לשון המ"ע שם: "אפשר לתרץ כי מאמר הבבלי לאו דוקא, אבל דרך הפלגה... הלא סך זה של שלש מאות הנזכר הוא מורגל מאד אצל חכמינו על צד ההפלגה".
(1289) ודייק לה, שהגמרא [יומא ט.] נחית למנינא לומר "צא מהם מ' שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול וכו'", הרי שהחשבון נעשה בדקדוק, ולא בגוזמא.
(1290) כפי שכתב עליו למעלה לאחר ציון 1073.
(1291) כמבואר בסנהדרין ק:, וברמב"ם הלכות עבודת כוכבים פ"ב ה"ב.
(1292) אודות הבטוי "תורת משה", ראה למעלה הערה 1170, ולהלן בבאר השביעי הערה 137.
(1293) שנאמר לגבי חמץ בפסח [שמות יג, ז] "לא יראה לך חמץ", וכן נאמר [שמות יב, יט] "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". וכלשון זה ממש הביא החיד"א בספר מחזיק ברכה, אורח חיים, קונטרס אחרון, סימן שז אות ה בשם מוהר"ר אלישע גאליקו זלה"ה והאלשיך הקדוש, וז"ל: "למען לא תהיה האמת נעדרת, אודיע נאמנה איך הובא לפני ספר שחבר ה"ר עזריה מן האדומים, הנקרא 'מאור עינים'. ובפתחי עמדתי מרעיד, כי בלי ספק המקיימו עובר משום בל יראה ובל ימצא. ובכן הובא לפני מופת הדור והדרו הרב הגדול כמהר"ר יוסף קארו זלה"ה. ואחר ימים שלח אחרי וציוה אותי לסדר כתב אחד אשר יחתום בו. ותורף המכוון היה שהיה ראוי לשרוף ולהעביר באש את הספר הנזכר בכל מקום. ושתמה על הרבנים אשר במקומות, איך הניחו להדפיסו, ולא חשו לכבוד התורה ועיקריה". וראה בתפארת ישראל ס"פ סט [תתרצ:], שגם שם קרא להרחיק דברי הכופרים בתורה שבעל פה, ושם הערה 88.
(1294) פירוש - לא יחשוב על דבריו ["ראיה שכלית"], ולא יקרא בהם ["ראיה חושית"]. ואודות שיש ראיה שכלית, ראה דבריו בהקדמה לתפארת ישראל [כג.], שכתב: "כמו שיפול לשון ראייה על העין, כך יפול ראייה על השכל, כי לשון 'ראה' משמש כאחד לשניהם, כמו שאמר 'רואה אני דברי פלוני'". וכן מבואר בגו"א בראשית פ"ג אות ח, ושם פט"ז אות ח. ובגו"א שמות פי"ח אות כו כתב: "כמו שהעין הוא נהנה כאשר יראה ויביט דברים נאים וצורות משובחות שהם נאים לעין, כך עין השכל גם כן נהנה בראות הזיו וההוד מן השכינה, שזהו הנאת השכל". ורש"י בראשית יח, ב כתב: "וירא - לשון הבנה". ובדר"ח פ"ב מ"ט [צג:] העמיק בזה, וז"ל: "כח הראות הוא כח הנפשי נבדל יותר מכל שאר החושים. וכבר הביאו ראיות ברורות על זה איך כוח העין הוא כח נבדל... ועוד ראיה מהכתוב כי כח הראות הוא כח נבדל קרוב אל השכל, כי משתתף השכל עם הראות בלשון 'ראה', שכשם שיבוא לשון 'ראה' על העין, יבוא לשון 'ראה' על השכל... וכתיב [קהלת א, טז] 'ולבי ראה', ומזה מוכח כי כח הראות כח נבדל". הרי מחמת שכח הראיה הוא כח נבדל, לכך נופל לשון ראיה על השכל [הובא למעלה בבאר החמישי הערה 34].
(1295) משלי כו, ד "אל תען כסיל כאולתו וגו'".
(1296) ואנשים נותנים חשיבות לדברים שנדפסו, כמובאר למעלה בבאר השני הערה 592, בבאר זה הערה 805, ולהלן בבאר השביעי הערה 400.
(1297) שאמרו שם "כתיב 'אל תען כסיל כאולתו', וכתיב 'ענה כסיל כאולתו', לא קשיא, הא בדברי תורה ["מותר לענות כאולתו" (רש"י שם)], הא במילי דעלמא". וכוונתו היא, שכל עוד שבני אדם אינם נותנים חשיבות לדבריו, אין דבריו אלא בגדר "מילי דעלמא", שעל כך אין צורך לענות. אך מאחר שעלול להיות שבני אדם יתנו חשיבות לדבריו, מעתה דבריו נוגעים לדברי תורה, שהרי יש בהם קריאת תגר על דברי חכמים, ומפאת כבוד התורה יש להשיב עליהם.
(1298) שהוא המאמין הראשון, שנאמר עליו [בראשית טו, ו] "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"ו [רלה:] לגבי מחבר אחר, וז"ל: "רק מפני שאיזה בני אדם שהם חסירי ידיעה, הוצרכתי לבאר דבר שלא ישמע אדם לכמו דברים אלו, שכך הם דברי החכמים בעלי יראה בעל אמת. והנה האיש הזה אשר פער פיו, ומומו בעצמו הוציא מילין מפיו, ולהרים מכשול מן בני אדם, אף כי אני אומר שאין אחד מבני אדם שהם בני אברהם, ראש המאמינים, מקבלי תורת משה ע"ה, שישים דבריו על לבו, רק צא יאמר לדבריו".
(1299) כמו שכתב בתפארת ישראל ר"פ נב [תת.]: "יש מבני מכחישי ה', אשר לא מבני ישראל המה, חשבו כי אין התורה נצחית כדעתנו".
(1300) כפי שכתב למעלה [ד"ה עוד אסף], וז"ל: "ואילו היו דברים אלו יוצאים מאדם שאין נכנס עמנו בדת, ראוי להחריש, כי חילוף הדתות גורם הסתר האמת, ולראות הישר - מעוות". כי אדם בעל דת אחרת אינו בא אלא להתנצח, וכמבואר למעלה בהערה 1169. וראה להלן בבאר השביעי קודם לציון 281.
(1301) המשך לשונו שם [למעלה ד"ה עוד אסף]: "אבל אשר נכנס עמנו בדת תורת משה, דבר זה ראוי להפליא ופלא להוציא מילין כאלו לצד קדישין עילאין".
(1302) על פי [תהלים קמד, יד] "אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובתינו", שדרשו על כך חכמים [ברכות יז:] "'אין פרץ' שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד, שיצא ממנו אחיתופל. 'ואין יוצאת' שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול, שיצא ממנו דואג האדומי. 'ואין צוחה' שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע, שיצא ממנו גחזי. 'ברחובותינו' שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים". ורומז בזה שבספר מ"ע נתן כבוד רב לסופרי האומות, וכפי שהזכיר כמה פעמים למעלה. וראה הערה 803.