(437) כמבואר למעלה בהערה 428.

(438) כי החמה מושלת בעולם על ידי תנועתה, וכפי שכתב בנתיב השלום פ"ב [א, רכב:], וז"ל: "לא נמצא בנבראים פעולה מהירה תמידית בכח גדול כמו התנועה של השמים, אשר הם מתנועעים תנועה תמידית מהירה. והשמש והירח הם המושלים והפועלים בתחתונים על ידי תנועתם. וכדכתיב [בראשית א, טז] 'את השמש לממשלת היום ואת הירח לממשלת הלילה'. ודבר זה ידוע כי הפעולה הוא בכח מדת הדין, וכמו שבארנו פעמים הרבה מאוד כי כל מעשה בראשית אשר פעל ועשה השם יתברך נאמר בזה שם 'אלקים'". ובגו"א בראשית פ"א אות מג כתב: "בכל חודש הירח מסבב י"ב מזלות, מה שהחמה מסבבת בשס"ה יום". ובנצח ישראל פי"ז [שפח:] כתב: "ויש לך לדעת כי ב' בחינות יש לשמש; הבחינה האחת מצד עצמה, דהיינו במה שהיא עצם מאיר בלבד. ובחינה השנית הוא כח השמש, אשר יש לה מצד תנועתה בגלגל, אשר יש לה שס"ה חלופי תנועות", ושם הערה 65. וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 221.

(439) לכאורה כוונתו לסוף הדיבור הקודם, ושם הערה 435, שנתבאר שם ש"קול חמה" פירושו שלטון החמה. אמנם שם דובר על נסורת החמה. וקצ"ע.

(440) כמו שאמרו תנא דבי אליהו רבה פרק ב: "'אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם'... אמרו חכמים, גלגל חמה מהלך חמש מאות שנה. בא וראה מאיזה מקום הוא יוצא, ולאיזה מקום הוא נכנס. שמא קולו הוא נשמע בהליכתו, ביציאתו או בביאתו, או שמא יראה לבריות בכניסתו וביציאתו", הרי שפסוק זה נדרש על גלגל חמה.

(441) בנצח ישראל הקדיש ארבעה פרקים [טו-יח] לבאר תוקף מלכות רביעית. ושם בתחילת פרק יח כתב: "הנה בארנו במה שיש בו די מענין מלכות רביעית, אשר חלק השם יתברך אליו חלק גדול בעולם, עד עידן עדנין. וחכמי אמת והחסידים והקדושים קבלו עול מלכות זה עליהם, כאשר עמדו על סוד מלכות רביעית זאת. וכבר כתבנו במה שיש בו די... ועוד נוסף בפרק ערבי פסחים [פסחים קיח:], שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית... כבר בארנו לך הרבה, כי מלכות רביעית זאת, כח מלכותה במספר שס"ה, לטעם אשר התבאר. ודבר זה תמצא נמשך בכל דברי חכמים אשר עמדו על כח מלכות רביעית זאת. כי כח מלכות רביעית יש לו הכח אשר יש לחמה, והם שס"ה ימים, ובכל יום תנועה מיוחדת. והנה לא במקום אחד בלבד, רק בכמה מקומות מזכיר מספר שס"ה... אשר מזה תבין מהות המלכות הזה". וכן ביאר בארוכה שם בפי"ז שכח המלכות הרביעית נובע מכח החמה, וראה להלן הערה 461.

(442) בגיטין נז. אמרו ש"תלת מאה אלפין שליפי סייפא עיילו לטור מלכא" [תרגום; שלש מאות אלף שולפי חרב (של מלכות רביעית) נכנסו להר המלך]. וכתב לבאר זאת בנצח ישראל פ"ו [קנא:] בזה"ל: "ובזה יתבאר לך מה שאמרו כי תלת מאה אלפי שליפי סייפא נכנסו לטור מלכא. כי כח טור מלכא - כח הרבוי, שהתחלת ויסוד הרבוי הוא שלש. לכך תלת מאה אלפי נכנסו לשם... ונכנסו לשם במספר הזה דוקא, לבטל הרבוי. כי כבר אמרנו כי גונדא דמלכות רביעית, שהוא כח רבוי של מלכות רביעית, רוצה ליקח הרבוי מהם... וראוי לזה מספר שלש מאות אלפי, כי זהו כח רבוי שלהם, ודי בזה". וכן נאמר [בראשית יד, א] "תדעל מלך גוים", וכתב שם הרמב"ן: "ומלך גוים, המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין, רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים כיתים ואדום ויתר גוים. וכך אמרו בב"ר [מב, ד]... 'ותדעל מלך גוים' זו מלכות הזו שהיא מכתב טירונא מכל אומות העולם". הרי שמלכות רביעית מיוחדת בכח הרבוי שלה, עד שנקראת "תדעל מלך גוים". וראה פחד יצחק פורים ענין לה, אות ה.

(443) לא ברורה כוונתו. שאמנם בסמוך [בדיבור זה, ובד"ה הבא] יבאר יותר ענינו של "קול המונה של מלכות רביעית", אך לא יבאר שם ש"רבוי הממשלה שלהם זהו תוקפם וכחם". ויל"ע בזה.

(444) כאן ביאר שהשותפות שבין החמה למלכות רביעית "הוא הממשלה בעולם". אמנם בח"א ע"ז ב: [ד, יח.] ביאר שהשותפות היא גם משום שכח מלכות רביעית נובע מכח החמה, ויובא להלן בהערה 461. ולכך השותפות שבין חמה למלכות רומי היא לא רק ששתיהן מושלות בעולם כולו, אלא ששתיהן זהות זו לזו; כי אף כח מלכות רביעית נובע מהחמה, ומחמת כן קול האחת מבטל קול השניה, וכמו שמבאר.

(445) כפי שכתב בח"א לסנהדרין לח. [ג, קמט:], בביאור דברי הגמרא שם שאומרים לאדם שיתוש קדמו במע"ב, וז"ל: "כי המורכב אין לאחד מהם מציאות שהורכב מהם בשלימות, שכן ענין המורכב משני דברים, שכל אחד אשר מורכב מהם אין לו מציאות בשלימות, לכך אומרים יתוש קדמך. וגם זה מצד החומר, כי לשאר בעלי חיים יש להם הגוף והחומר כראוי בשלימות, אבל האדם אשר מורכב מגוף ושכל, מאחר שהוא מורכב משניהם, אין לו אחד מהם בשלימות. ולפיכך אם בא להתגאות מצד עצמו, אומרים לו יתוש קדמך". ובגו"א בראשית פ"ל אות יח ביאר את דברי רש"י [בראשית ל, כה] שיוסף [ולא יעקב] הוא שטנו של עשו, וז"ל: "כי עשו מתנגד ליעקב, ובעבור שיעקב הוא חלק לבד, שהרי יעקב ועשו נולדו בבטן אחד, ויעקב חלק, אין הכח מן יעקב על עשו. אבל כאשר יצא כח יעקב לפעל, שהם הבנים, ובפרט יוסף שהוא נקרא בנו, אז נמצא בפעל ובשלימות. ואין חלק דבר הוא בפעל ובשלימות, ואינו רק בכח... כי החלק אינו בפעל ובשלימות, שהרי הוא חלק".

(446) כפי שכתב בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה אמנם כאשר]: "כי המלך צריך שיהיה מיוחד. ויש לך לדעת, כי המלך הוא המקשר את מלכותו עד שהכל אחד. ולפיכך צריך שיהיה מלך אחד, ולא שני מלכים, כי איך יתקשר להיות אחד על ידי שנים, כי שנים הם מחולקים. וקראו רז"ל [ברכות יג.] 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' [דברים ו, ד] קבלת מלכותו, ומה ענין 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' אל (אחדותו) [מלכותו]. רק כי אין אחדות אלא למלך, שהוא יחיד בעמו, ועל ידו יתקשר הכל להיות כלל אחד. וכן הכתוב קראו אותו שהוא שני למלך 'משנה' [בראשית מא, מג], וזה כי המלך הוא כמו האחד במספר, ואותו שהוא אחריו שני. לכך קיימא לן במסכת ראש השנה [לב:] 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' הוא מלכות שלימה, וזה כי האחדות הוא המלכות, שמאחר שהוא אחד - ראוי למלכות... ולכך אמרה 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד', כי כל מלך צריך שיהיה מיוחד, ולא יהיה לו שתוף אל זולתו כלל, רק מיוחד בעצמו". וכן כתב בהקדמה שלישית לגבורות ה' [כ], ובגו"א שמות פי"ז אות יג [ד"ה וכן], והובא למעלה בבאר השני הערה 254.

(447) לשונו בח"א לב"ב עג. [ג, פז:]: "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, ולכך כח האחד מבטל כח השני". ובנצח ישראל פי"ב [שטו.] כתב: "אם בא אחד לעשות שתוף עם המלך, דבר זה הוא בטול אל מלכותו", ושם הערה 40.

(448) כפי שכתב בנר מצוה [ח"א סח.]: "על מלכות רביעית, אל תתמה שכך ארכו לה הימים, כי לפי גודל הכח שיש להם... אין אדם יכול לעמוד על סוף כח מלכות רביעית". ובנצח ישראל פי"ז [שפג.] כתב: "המלכות של החיה הרביעית נמשכת, וארכא מן שמיא ניתן לה... ולכך גלו חכמים בחכמתם כח החיה הרביעית ותוקף שלה, שמזה תדע על אריכות ממשלתה".

(449) לשונו בתפארת ישראל פ"ל [תנב:]: "הקול מורה על המציאות, שזה ענין הקול, שהוא יוצא אל המציאות, והוא נמצא ונשמע אל אחר. ודבר זה מבואר מעצמו, ובחבור באר הגולה נתבאר בכמה מקומות... כי הדברים שאין להם מציאות בשלמות, הוא יושב דומם, כדכתיב [איכה ג, כח] 'ישב בדד וידום כי נטל עליו', ודבר זה מבואר... כי הקול מורה על יציאת הדבר אל הפועל, כמו שידוע מענין הקול". ובנצח ישראל פל"ט [תשב.] כתב: "הדגים אין בהם שלימות הבריאה... תראה בעצם בריאתן, וזה כי האדם יש בו הדבור, ושאר בעלי חיים יש בהם קול הדבור, והדגים אין בהם אף קול הדבור". ובדר"ח פ"ו מ"ט [שיג:] כתב: "החיות נקרא דבור, וכמו שתרגם אונקלוס [בראשית ב, ז] 'ויהי אדם לנפש חיה' - 'והות באדם לרוח ממללא'... שהרי המתים נקראו 'יורדי דומה' [תהילים קטו, יז], מלשון דמימה. ויותר מזה, כי המלאך הממונה על הרוחות שהם המתים, 'דומה' שמו, כדאיתא בפרק חלק [סנהדרין צד.]. וכל זה כי הדבור חסר מן המתים... וטעם זה ידוע למשכילים, כי ע"י הדבור האדם הוא בפועל לגמרי בשלימותו. וע"ז רמזו חכמים [ב"ב טז:] כי האבל אין לו פה, והדמימה הוא לאבל, שהגיע מיתה אליו... כי אין דבר שהוא יציאה מן הכח אל הפועל כמו הדבור, שפותח פיו, ומוציא הדבור אל הפועל. וכאשר פיו סתום הוא בכח בלבד" [והובא להלן בבאר השביעי הערה 28]. ובגבורות ה' פס"ד [רצד.] נגע בענין זה. ובנצח ישראל פמ"ג [תשמא:] כתב: "האדם כאשר הוא בשלימות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות. והפך זה הוא האבל, שהגיע לו ההפך, שהוא ההעדר והמיתה, הוא יושב דומם, ולא יפתח את פיו".

(450) בגמרא אמרו [מגילה ו.] שיעקב אמר לפני הקב"ה "רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאות לבו... שאלמלי הן יוצאין, מחריבין כל העולם כולו", וכתב לבאר זאת בנצח ישראל פי"ז [שפו.] בזה"ל: "רוצה לומר שאם נתן הקב"ה להיות יוצא כחם של מלכות רביעית אל הפעל, היו מחריבין את כל העולם מגודל התוקף אשר יש להם. אבל עתה השם יתברך לא הוציא כח אדום אל הפועל, והם דומים אל הבהמה שהיא זמומה וסגורה, מבלי יציאה אל הפעל כחה. וכן כח אדום, אשר יש להם כח מן השמש, הוא כמוס בלתי יוצא אל הפעל, עם שהוא גדול מצד עצמו, רק שאינו בפעל לגמרי. ודבר זה עוד בארו בחכמתם ובסודתם במקום אחר, שאמרו בפרק קמא דיומא [כ:] אלמלא קול גלגל חמה, היה נשמע קול המונה של אדום. וכבר בארנו זה בחבור באר הגולה... שאין כח שלהם בפעל, שאלמלא היה כחם בפעל לגמרי, היו מחריבין את העולם לגודל כח שלהם".

(451) מעין מה שהביא להקשות בבאר הרביעי [ד"ה ועל דבר], שביארו בגמרא [ברכות נט.] שהרעשת הארץ באה מחמת היות ישראל בגלותן, והמתלוננים הקשו "וכי קודם שהיו ישראל בין האומות, וכי לא היה הרעשת הארץ".

(452) שהרי ארבע המלכיות נרמזו כבר בתחילת הבריאה, וכפי שביאר בתחילת נר מצוה, וז"ל: "והנה תמצא, כי בשעה שברא השם יתברך את עולמו, רמז הכתוב אלו ד' מלכויות; [בראשית א, ב] 'והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום'. [ב"ר ב, ד] ריש לקיש פתח קרא במלכיות. 'והארץ היתה תהו' [בראשית א, ב], זו מלכות בבל... 'ובהו', זו מלכות מדי... 'וחשך', זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן... 'על פני תהום', זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן... והנה תמצא כי בשעה שהשם יתברך ברא את עולמו, סדר אלו ד' מלכיות", ושם מאריך לבאר מדוע סודרו ארבע המלכיות כבר בראשית הבריאה.

(453) ולכך מלכות שייכת לקול [ראה הערה 435], שכל ענין המלכות הוא יציאה מהכח אל הפעל, שמביאה את העם לידי שלימות ["ודבר זה ידוע, כי המלך מנהיג את העם להביאם אל היושר שהוא השלימות" (לשונו בגבורות ה' פמ"ז קצא:, והובא למעלה בבאר החמישי הערה 600)], וכן מבואר כאן בהערה 435. ולכך דין הוא שמלכות תתבטא בקול.

(454) מבאר בזה שהסוד שבדברי חכמים מתבאר בספרי הסוד, וכפי שכתב למעלה בריש הבאר החמישי: "שנמצא בדבריהם איזה ענינים שיראה לאדם רחוק מן הדעת, וסתומים הם במקומם, וסודם נגלה מבואר במקום אחר, כמו במדרש ספר הזוהר, ובמדרש הבהיר לרבי נחוניא בן הקנה, ושאר ספרי חכמה, אשר הם גנוזים וכמוסים באוצרות חכמים, והנה הם מגלים סתרי תורה שרמזו חכמים", וראה שם הערה 7. ומה שכתב "ומאיזה מקום בינה יצאו דברים אלו", הוא על פי הפסוק [איוב כח, פסוקים יב, כ] "ואי זה מקום בינה". ובח"א לסוטה יג: [ב, נה:] כתב: "'מקום בינה' הוא השגתו העליונה בחכמה ובבינה".

(455) "ויש אומרים אף רידייא - מלאך הממונה על השקות הארץ ממטר השמים ממעל ומן התהום מתחת, וקורא להן, שנאמר [תהלים מב, ח] 'תהום אל תהום קורא', כדאמרינן במסכת תענית [כד. וכה:]. ואמרינן התם דדמי לעגלא, ולכך נקרא רידייא לשון שור החורש, מתרגמינן [דברים כב, י] 'לא תחרוש' 'לא תירדי'" [רש"י שם]. וראה הערה 477.

(456) תרגום; ובקשו חכמים רחמים על קול זה של הנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ובטלוה, שלא יישמע כל כך.

(457) בד"ה הקודם, ושם הערה 449.

(458) בד"ה בפרק קמא דיומא, ושם הערה 428, ובד"ה תנו רבנן, ושם ציון 437.

(459) ומזה משמע שאין קול גלגל חמה נשמע, מחמת קול מלכות רומי, ואיך כאן אמרו שקול גלגל חמה נשמע מסוף העולם ועד סופו.

(460) כמבואר למעלה [ד"ה תנו רבנן], ושם הערה 441.

(461) בגמרא [ע"ז ב:] אמרו שמלכות רומי "טבעה יוצאת בכל העולם כולו", וכתב בח"א שם [ד, יח.] לבאר בזה"ל: "ויש לך להבין מה שרומי טבעה יוצא בכל העולם, וזה מפני כי כחה כח השמש... והוא מונה לשמש שהוא מאור הגדול [ראה הערה 441, 450, ולהלן הערה 492]... וידוע כי השמש מושל בכל העולם. ולפיכך אמרו במסכת יומא [כ:] כי קול החמה נשמע מסוף עולם עד סופו, וקול המונה של רומי גם כן נשמע כמו כן".

(462) לשונו בתפארת ישראל פ"ט [קמו:]: "כי הנשמה היא מלמעלה, והיא אלקית נבדלת", ושם הערה 49. ובח"א לבכורות ח: [ד, קכג:] כתב: "הנשמה היא עצם אלקי בעצמה יודעת ומשגת, דומה אל הקב"ה". ובח"א לשבת ל: [א, יד.] כתב: "ערך ירא שמים אל שאר הבריות כמו ערך הנשמה אל הגוף, שהנשמה היא נבדלת בלתי גשמי, והגוף הוא חמרי", והובא להלן בבאר השביעי הערה 44. וכן נתבאר שאין מיתה שייכת לנשמה [למעלה בבאר הראשון הערה 209], ואין חטא שייך לנשמה [למעלה בבאר הראשון הערות 328, 359]. וראה עוד בנצח ישראל פי"ז הערה 119, ושם פי"ט הערה 29.

(463) כפי שכתב למעלה בבאר הראשון [ד"ה וכאשר האדם] ביחס של הנשמה לגוף, שנאמר בתורה [דברים כה, ג] "ארבעים יכנו", כנגד יצירת הולד הנעשית בל"ט יום, וביום הארבעים מתקבלת הנשמה, וכלשונו: "וכאשר האדם הוא בחטא, גם הצורה, שהיא עומד בחומר, בחטא. ולכך אמר 'ארבעים יכנו', כי טעם של מלקות שיש להכותו ארבעים, כנגד יצירת הולד... כי ההכאה שייך גם לצורה כאשר הצורה מחובר לחומר, והמחובר לטמא, טמא. אבל מצד עצם הצורה, אין חטא בה", ושם הערה 334. וכן להלן בתחילת הבאר השביעי כתב: "כי המחובר לדבר הרי הוא כמוהו", ושם הערה 24. וכן כתב בנצח ישראל פמ"ד [תשנז:]: "כי הנשמה היא קדושה וטהורה, היא משתוקקת אל השבח הזה [לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו.)], כי מצד קדושתה ראוי לה השבח הזה... כי הנשמה היא בגוף, והוא תלוי בגוף, אשר מצד הגוף אין ראוי לה השבח הזה. ואם כן הנשמה רוצה בדבר שאין שייך לה". הרי שמחמת שהנשמה נמצאת בגוף, לכך חלות עליה מגבלות הגוף, ואינה יכולה לומר בקול השבח של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

(464) כמבואר בהערה הקודמת שהגשמי אינו ראוי לאמירת השבח של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ומוגבלות הגוף חלה על הנשמה גם כן. ובגיטין נז. אמרו "'ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה - רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה - גמדא [מתכווצת]". ובנצח ישראל פ"ו [קנז.] כתב לבאר: "ועוד, כי ישראל שהם עם קודש, יושביה עליה, ובשביל כך יש לה מעלה הקדושה גם כן, לכך היה לה הרווחה, ואין לה ענין הגשמי שהוא מוגבל. וכשאין יושביה עליה, נסתלקה המעלה הנבדלת, וגמדא". ובאור חדש [קסב:] כתב: "כלל הדבר כי הגשם אשר יש לו שטח, הוא מוגבל בגבולים שלו, וכאשר נעשה נס מן עולם העליון, אשר הוא מתפשט, היה מתפשט הגשם לגמרי".

(465) שהרי הנשמה משתחררת מכבלי הגוף, וכמבואר למעלה בהערה 88.

(466) בנדה ל: אמרו שלולד במעי אמו יש "נר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו", וכתב לבאר זאת בנתיב הצדק פ"ג [ב, קמה:]: "ואמר 'ונר דלוק על ראשו'. כי הנשמה עדיין אינה מוטבעת לגמרי בגוף, אף כי הנשמה נתנה באדם מיד כאשר הוא בבטן אמו, אבל שתהיה מוטבעת בגוף - אינה מוטבעת בגוף עד שיוצא לאויר העולם... ומכיון שאין הנשמה מוטבעת בגוף, אז יש לאדם כח נבדל דבק בו, וזהו הנר שהוא על ראשו, רוצה לומר שהוא נבדל ממנו. ובו מביט מסוף העולם עד סופו, כי אין לו מונע מן החומר, שאינו מוטבע בחומר, ולכך כח השכל שיש לו הוא מסוף העולם עד סופו... ולכך קודם שנתנה הנשמה בגוף, ואינה מוטבעת בגוף, אין לו מונע מן הגוף, וכח הנפש זכה ובהירה, ורואה בו מסוף העולם עד סופו". וכך היא המדה בשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף, שאז היא משתחררת ממגבלות הגוף, ולכך היא שייכת לשיעור של "מסוף העולם עד סופו". ואם תאמר, מדוע יש לנשמה קול רק בעת שיוצאה מהגוף, ולא בעת העבור, שאז גם כן הנשמה היא נבדלת, שהרי רואה מסוף העולם ועד סופו. ויש לומר, שכאשר הנשמה נפרדת מהגוף, יש בה התחדשות במדריגתה הנבדלת, שהרי עד אז היתה כבולה ומוגבלת מחמת הגוף, ודבר בעת התחדשותו הוא על אמתתו, וכפי שכתב בח"א לב"ב עד. [ג, ק:]: "כי דבר בחידוש שלו הוא אמתת מהותו". וכן כתב בנתיב העבודה פי"ג [א, קיט:]. ובגו"א בראשית פ"ו אות יד כתב: "דבר בעת פעולתה הוא על אמתתו", וראה שם הערה 70, ולמעלה בבאר הרביעי הערה 786, ובסמוך הערה 472. אך בשעת העבור, נהי שאז הנשמה נבדלת לגמרי, ורואה מסוף העולם ועד סופו, אך מ"מ אין זו לה שעת התחדשות, שהרי הנשמה מעולם היתה נבדלת וטהורה, ובהעדר התדשות - קול מנין. ובסמוך יבאר את דעת היש אומרים ש"אף לידה" מביאה לקול שהולך מסוף העולם ועד סופו. ובנדה יג. אמרו שהמוציא ז"ל כאילו הביא מבול לעולם. וכתב לבאר זאת בח"א שם [ד, קנג.]: "ויש לך ויש לדעת עוד, כי קודם שיצא הולד לאויר העולם, נאמר על הנשמה כאשר עדיין אינה מחוברת לגוף כאילו הנשמה היא מסוף העולם עד סופו, כמו שיתבאר בפרק המפלת [נדה ל:], שאמרו כי הנשמה רואה מסוף העולם, כמו שיתבאר. וזה מפני שאין הנשמה מחוברת לגוף, והדבר הנבדל שהוא בלתי גשמי, הוא מסוף העולם עד סופו. ולכך זה שמשחית זרעו, כאשר יש לזרע הכנה לקבל הנשמה שהיא נבדלת קודם שבאה לגוף, נחשב כאילו הביא מבול לעולם. כי המבול היה ג"כ מסוף העולם עד סופו. וכך הוא כאשר משחית זרעו, שהוא מוכן אל הנשמה הנבדלת, שהיא מסוף העולם עד סופו, כאילו הביא מבול לעולם", והובא למעלה בבאר השני הערה 536.

(467) כי נשמה לחוד, ושכל לחוד. ואודות שהשכל אינו מוטבע בגוף, הנה אמרו בב"ב צט. "ארון וכרובים אינו מן המדה", וכתב לבאר זאת בח"א שם [ג, קכא:] בזה"ל: "מקום ארון אינו מן המידה. דבר זה מבואר מה שמקום ארון אינו מן המדה, מפני שאין משתתף ואין מצורף הארון, שבו התורה השכלית, אל שאר הבית, כי הארון הוא נבדל מכל הבית במדריגתו ובקדושתו, וכל דבר שהוא נבדל מן הגשמי, אין ראוי שיהיה לו רוחק כלל. ואם יהיה לו מדה, יהיה הארון בכלל שאר כלי הבית המקדש שהיו בעלי מדה, ואין הדבר כך בארון, כי מפני שהוא נבדל לגמרי אין ראוי שיהיה בכלל ומשותף כלל עם שאר בית המקדש. וזהו הטעם עצמו אשר אמר אחר כך ג"כ כי הכרובים בנס היו עומדים, כי גם הכרובים ראוי שיהיה להם המדריגה הנבדלת לגמרי, ואינם משותפים כלל עם שאר כלי הבית. ודומים הכרובים והארון לשכל האדם, אשר אין השכל אשר הוא נבדל מן הגוף, מוטבע בגוף, שאם היה מוטבע בגוף, היה לו בודאי רוחק הוא הגוף. אבל השכל שהוא נבדל, אשר אין לו רוחק כלל, ומפני כך אינו נכנס ברוחק, ואינו משותף עם שאר הגוף. וכך היה דבר זה, כי הארון שבו התורה השכלית, והכרובים, שהש"י נקרא 'יושב הכרובים' [תהלים פ, ב], לא היו מקבלים שום רוחק מן הקב"ה". וכן מצינו לגבי יחס הת"ח עם שאר בני אדם, וכלשונו בנתיב התורה פ"ד [א, כא:]: "ישים האדם עצמו כי לא יהיה אדוק עם הבריות, רק יהיה רואה ואינו נראה. כלומר שיהיה רואה את הבריות, ואל יהא נבדל מן הבריות לגמרי עד שלא ישגיח עליהם. אבל ישגיח על הבריות, ובזה הוא רואה אחרים, אבל אינו נראה מהם, כי לא יהיה לו חבור וצירוף אל הבריות. וכאשר עושה כך תלמודו מתקיים... דמיון אל השכל... אשר הוא עומד באדם, יש לו דביקות באדם, ואינו דבוק עם האדם עד שיהיה מעורב לגמרי השכל עם הגוף. וכך יהיה תלמיד חכם עם הבריות בענין זה לגמרי, שהוא נבדל מן הבריות, ואינו נבדל לגמרי". ושם להלן פט"ז [א, ע.] כתב: "התלמיד חכם, מצד השכל שבו, הוא נבדל מכלל שאר בני אדם". וראה למעלה בבאר השני הערה 22, ולהלן באר השביעי הערה 87, ובנר מצוה ח"א הערות 141, 372.

(468) פירוש - מזוית ראיתו של השכל, אינו ראוי שבשעת מיתה תהיה השתחררות מכבלי הגוף, כי השכל מעולם לא היה מוטבע בגוף, וכמבואר בהערה הקודמת.

(469) נראה שכוונתו לומר ש"בעי רבנן" מורה על מעלת השכל, וכפי שכתב בנצח ישראל פמ"א [תשכב:] "ורבנן אמרי... מעלה השכלית, ולפיכך רבנן, בעלי השכל, קראו לו וכו'", ושם הערה 25. הרי ש"בעי רבנן" פירושו שמעלת השכל מחייבת.

(470) כמו שיביא בסמוך את המשנה [סנהדרין לז.] "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". ולמעלה בבאר השני [ד"ה כלל הדבר] כתב: "האדם עיקר המציאה בעולם, והמבטל התחלת הויתו... הוא מבטל ומפסיד הויית העולם כולו, שהאדם יחיד בתחתונים", ושם הערה 531. וביומא לח: אמרו "אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא... אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים", ובנתיב הצדק פ"א [ב, קלו.] ביאר מאמרים אלו. ובסנהדרין קג: אמרו "שקולה נשמתו של צדיק אחד כנגד כל העולם", וכתב לבאר בח"א שם [ג, רמ.]: "פירוש דבר זה מפני שהעולם הזה הוא גשמי, ונשמת הצדיק נבדל, שקול הצדיק כמו כל העולם, שלא תמצא דבר זה בכל העולם. ואע"ג דיש בעולם ג"כ דבר מה שאינו בנשמתו של צדיק, שהרי בודאי העולם הוא עולם מלא ושלם, מ"מ יש בזה מה שאין כן בזה, כי העולם הזה הוא גשמי, ונשמת הצדיק נבדל". ובח"א למכות ז. [ד, א.] כתב: "שקול נשמתו של אדם כמו כל העולם" [והובא למעלה בבאר השני הערה 184]. ורש"י [בראשית ב, ז] ביאר שבבריאת האדם הקב"ה "צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות", וראה גו"א שם אות יט [ד"ה וכדי] שביאר זאת מצד הכלליות שיש באדם.

(471) אודות שהלידה היא הוצאה לפועל של האדם, הנה אמרו [סוטה יב.] "כל הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה", וכתב לבאר באור חדש [קיד:] בזה"ל: "כי החומר אין מציאותו בפעל, ומפני כי האשה נחשב כמו החומר, ועל ידי האיש שנחשב כמו צורה לאשה, נמצאת האשה בפעל, ולכך נחשבת כאילו ילדה האיש, והוציאה לפעל". ועל ידי מעשים טובים האדם מוליד את עצמו [גו"א בראשית פ"ו אות טז], ומוציא את עצמו מהכח אל הפעל [תפארת ישראל פ"ג (נח.)], הרי שלידה היא הוצאה מהכח אל הפעל. ובגבורות ה' פנ"ב [רכו:] כתב: "אין דבר במציאות שהוא יציאה לפעל כמו דבר זה, כי חיה [לידה] יציאה לעולם בריאת האדם". ועל פי זה ביאר שם מדוע מפתח של לידה לא נמסר לידי שליח [תענית ב.], עיי"ש.

(472) ואע"פ שהאדם נחשב ככל העולם, מ"מ רק בזמן שנולד מודגשת חשיבות זו, וכפי שביאר בח"א לב"ב עד. [ג, ק:], וז"ל: "כי חדוש שלו הוא באמתת הוייתו, כמו האדם שנולד, הלידה היא אמתת הוייתו, ולא כך כאשר כבר נמצא והוא מוסיף עליו, כגון האדם שהוא מוסיף בגידול, אין זה אמיתת הוייתו", הרי שבעת התחדשות הדבר נמצאת אמתת הדבר, וכמבואר בהערה 466.

(473) מבאר הסבר שני לכך ש"קול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף" הולך מסוף העולם ועד סופו. והסברו הראשון למעלה היה שכאשר הנשמה משתחררת ממגבלות הגוף, אז היא נעשית נבדלת ובלתי מוגבלת [ראה הערה 466]. ומעתה יבאר שהסבה לכך היא שהאדם שקול לכל העולם, הן בלידתו, והן במיתתו.

(474) נקודה זאת מבוארת היטב בדר"ח פ"ג מ"ב [קיג:], וז"ל: "כאשר תתבונן בענין הבריאה, תמצא האדם שיש לו שנוי בבריאתו, מה שלא נמצא בשאר הנבראים. שכל שאר נבראים נבראו הרבה ביחד, והאדם נברא ביחידי. ויותר מזה שאף הנקיבה שלו, שהיה ראוי שתהיה נבראת בפני עצמה עם האדם, ולא היה זה, רק נברא האדם יחידי. ובפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין לז.], ת"ר, לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו אבד את כל העולם. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו... ולפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, עד כאן. ולפי הנראה כי הטעם הוא, כיון שמאדם אחד יצא כל העולם, א"כ המאבד נפש אחת מישראל כאילו מאבד כל העולם כולו. ואם הטעם כך קשיא... סריס וזקן למה נחשב כל העולם. אבל פירוש הדבר הזה, כי לפי מציאות העולם וציור החכמה לא היה צריך שיהיה רק אדם אחד, ולא יותר. וכשם שראוי לפי ציור החכמה שיהיו שאר המינים הרבה, כך ראוי שיהיה נברא האדם יחידי. כי האדם הוא מלך בתחתונים, ודבר זה ידוע כי ראוי שיהיה המלך אחד, כי אין ראוי שיהיו שני מלכים. ודבר זה נתבאר בדברי חכמים שאמרו [חולין ס:] אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. ומפני שהוא מלך בתחתונים, הנה מצד צורת העולם שכך מסודר מן הש"י, ראוי שיהיה האדם יחידי. ולפיכך המקיים אדם אחד כאילו קיים כל העולם. וכן המאבד אחד כאילו אבד כל העולם... ולפיכך אדם אחד נחשב כל העולם כולו, והמקיים אחד מישראל כאילו קיים כל העולם כולו, והמאבדו כאילו אבד כל העולם כולו, וכל זה מפני חשיבת האדם שהאדם יחידי הוא כל העולם... ואמר לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, וזה שמצד ציור העולם ראוי שיהיה האדם נברא יחידי, א"כ אדם אחד הוא כל העולם, ולא כמו שאר הנבראים שאין בכל אחד הכל כמו שהוא אצל האדם" [והובא למעלה בבאר השני הערה 531].

(475) צריך ביאור, לפי הסבר זה מהו הטעם ש"בעי רבנן רחמי אנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף". כי בשלמא להסברו הראשון [שביאר שהקול נובע מכך הנשמה משתחררת מכבלי הגוף], לכך חכמים [שהם בעלי השכל הנבדל] בקשו לבטל קול זה, כי אין הדבר ראוי לשכל הנבדל. אך אם הקול נובע מפאת רוממות וחשיבות האדם [ש"נחשב כמו כל העולם"], מדוע שרבנן יבקשו לבטל קול זה. וצ"ע.

(476) "ויש אומרים אף רידייא - מלאך הממונה על השקות הארץ ממטר השמים ממעל ומן התהום מתחת וקורא להן, שנאמר [תהלים מב, ח] 'תהום אל תהום קורא', כדאמרינן במסכת תענית [כד. וכה:]" [רש"י יומא כא.].

(477) תענית ט: "גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ", ובפשטות משמע מכך שיש בירידת גשמים דבר השייך לכל העולם. ובב"ר יג, ד אמרו "קשה היא גבורות גשמים שהיא שקולה כנגד כל מעשה בראשית... מהכא [ירמיה י, יב] 'עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו', מה כתיב בתריה [שם] 'לקול תתו המון מים בשמים', ואין 'קול' אלא גשמים, שנאמר [תהלים מב, ח] 'תהום אל תהום קורא לקול צנוריך'". ולפי דבריו כאן מובן היטב מדוע גשמים נקראים "קול".

(478) אודות הצמצום המתחייב בכתב, כן כתב בנצח ישראל ס"פ ז: "אל תשער בדעתך כי אפשר לכתוב בפירוש, כי איך אפשר לפרש הכל בכתב". ובגו"א שמות פי"ט סוף אות יח כתב: "אך קשה מאוד הבנה שלימה בכתב לכמו אלו הדברים העמוקים, רק יוסיף חכמה ודעת". ושם פל"ד אות כ כתב: "כל דבר שבכתב הוא משוער ומוגבל". ולמעלה בבאר השלישי [ד"ה ומעתה כאשר] כתב: "ותבין מעצמך, שאי אפשר לכתוב הכל בכתב", ושם הערה 156.

(479) "מפולש" הוא ההיפך מסתום [רש"י עירובין ב.]. ו"מבוי מפולש פירוש פתוח משני צדדין" [הערוך, ערך פלש א'].

(480) גלגל חמה, מלכות רביעית, יציאת הנשמה, לידה, גשמים.

(481) מקורו בזוה"ק ח"ב רעו. "מצות לא תעשה מסטרא דדינא קא אתי... דשס"ה, לקבל יומי דשמשא, דנהיר מסטרא דגבורה, הדה הוא דכתיב 'כצאת השמש בגבורתו'". וכן אומרים "טובים מאורות שברא אלקינו... כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל". וכן "החמה כח האש" [לשונו בנצח ישראל פי"ז (שצא:), ושם הערה 89, והובא למעלה הערה 353], ו"אש הוא מדת הדין הקשה, כי אין דבר קשה יותר מן האש" [לשונו בח"א לשבת קיט: (א, סה.)]. וממילא השמש מתייחסת לגבורה.

(482) לשון הפסוק [דניאל ב, מ] במילואו: "ומלכו רביעאה תהוא תקיפה כפרזלא כל קבל די פרזלא מהדק וחשל כלא וכפרזלא די מרעע כל אלין תדק ותרע" [תרגום; ומלכות רביעית תהיה תקיפה כברזל כפי שהברזל מועך ומחליש כל מיני מתכות, וכברזל שמרוצץ כל אלו המתכות, כך תהיה הממלכה הזאת שתמעך ותרוצץ את כל העמים]. וזה לשונו בנר מצוה [ח"א נב.]: "והרביעי, כוחו היה על ההשחתה, ולפיכך נמשל לברזל, אשר הוא מחתך ומשחית הכל", ושם הערה 293. ושם בהמשך [נה.] כתב: "אמנם מלכות רביעית... הוא משחית הכל... ולכך ראה דניאל את החיה הזאת שיש לה שינים של ברזל [דניאל ז, ז], כי הברזל הוא משחית ומקצץ הכל", ושם הערה 317. ובנצח ישראל פ"ס [תתקכז.] כתב: "האומה הזאת [מלכות רביעית] כל כוחה להרוג ולשבר, וכמו שאמר דניאל על החיה הזאת, שאמר עליה 'ומלכי רביעאה תהוי תקיפאה כפרזלא'... כי כח המלכות הזאת אינו רק להשחית ולהפריד העולם, שיש לו כח ברזל המקצץ". וצרף לכאן דברי רש"י [שמות כ, כב] "הברזל נברא לקצר ימיו של אדם". וראה להלן הערה 1188.

(483) כמו שאמרו [זוה"ק ח"א צט. בסתרי תורה] "מלאך גבריאל בשליחותא לנשמה קדישא" [תרגום; מלאך גבריאל הוא השליח לקחת הנשמה]. ושם "גבריאל" נגזר מתיבת "גבורה", כמבואר למעלה בבאר הרביעי הערה 1219. ועוד אמרו [זוה"ק ח"א קכה.] "כיון דנטיל רשו לאפיק נשמתא, טאס עלמא בזמנא חדא" [תרגום; כיון שקבל (מלאך המות) רשות להוציא הנשמה, הוא טס העולם בפעם אחת]. ובסמוך יבאר שהסימן המובהק של מדת הגבורה הוא ש"לא יתחלק דבר זה... כי לא יתחלק דבר שהוא בדין כלל", ולכך "טאס עלמא בזמנא חדא". ובע"ז כ: אמרו "אמר אבוה דשמואל, אמר לי מלאך המות, אי לאו דחיישינא ליקרא דברייתא, הוה פרענא להו בית השחיטה כבהמה", וכתב על כך בח"א שם [ד, נא.], וז"ל: "פעל זה הוא דין... שהוא העדר חיות האדם, ודבר זה דין גמור... לכך ראוי שיהיה פועל בכח, כפי אשר ראוי אל פעל שהוא במדת הדין, שכל דין הוא בכח. ולכך אמר לו מלאך המות אי לא הוי חייש ליקרא דברייתא... היה פורע בית השחיטה. כי המיתה של אדם בא בכח עליו, וכל דבר שהוא בא בכח הוא בא בסימינין, מפני כי שם ממהר האדם למות ביותר".

(484) ו"אלקים" הוא שם המורה על מדת הדין [ב"ר לג, ג], וכמבואר למעלה בהערה 94. ובגבורות ה' פס"ג [רפו.] כתב: "כי הלידה במדת הדין, כדכתיב 'ויפתח אלקים את רחמה', והדבר הזה ידוע למבינים ולחכמים". ובמסכת שבת [פט.] אמרו "'מדבר פארן' [במדבר י, יב], שפרו ורבו עליו", וכתב על כך בתפארת ישראל פכ"ו [ת:], וז"ל: "פירוש, כאשר רצה השם יתברך להרבות את ישראל... לא היה ראוי לזה רק המדבר. ודבר זה ידוע למבינים בחכמה, כי המדבר הוא מיוחד למדת הדין... וכל הוצאת תולדות הוא בכח גבורת מדת הדין... שכאשר היה מדת הדין כנגדם, היו פרים ורבים ביותר. וכמו שתמצא בכל הבריאה שיצאת לפעל בכח שם 'אלהים', שהוא מדת הדין [ראה למעלה בבאר הרביעי הערה 859]... ולפיכך מדת הדין הוא מיוחד לרבוי התולדות". ובגבורות ה' פמ"ג [קסג:] כתב: "ומה שאמר [סוטה יא:] שהיו מולידות [נשי ישראל במצרים] תחת התפוח, דבר זה יש לך לדעת, כי ההולדה נמשך מן מדת הדין... לפיכך אמרו שהיו יולדות תחת התפוח, שיש לו ריח נכבד מאוד, כדכתיב [בראשית כז, כז] 'ריח השדה אשר ברכו ה", ואמרו רבותינו ז"ל [תענית כט:] זהו שדה של תפוחים. והריח מתיחס אל מדת הדין, כדכתיב [דברים לג, י] 'ישימו קטורה באפך'. וכלל הדבר רמזו בזה שהיתה לידה שלהם במדת הדין המתיחסת לזה, וזה נקרא 'תחת התפוח'. ומפני כי מדת הדין היה מתוחה נגדם, לכך היו מתקשרים במדה זאת לגמרי, שהיו יולדות תחת התפוח".

(485) פירוש - במשנה בריש תענית אמרו "מאמיתי מזכירין גבורות גשמים". ובגמרא שם [ב.] אמרו "תנא, מאימתי מזכירין גבורות גשמים. וליתני 'מאימתי מזכירין על הגשמים', מאי 'גבורות גשמים'... מפני שיורדין בגבורה". הרי שאצל המשנה ["מאימתי מזכירין גבורות גשמים"] אמרו בגמרא "שיורדין בגבורה".

(486) פע"א [שכו.], שביאר שם שהברכה באה לעולם באמצעות מדת הדין, ויובא בהערה 490.

(487) מיתה [יציאת הנשמה], לידה, וגשמים.

(488) וכוונתו על ה"ממית", שאז הנשמה יוצאת מן הגוף.

(489) מו"ק יד. "קטן הנולד במועד מותר לגלח במועד, שאין לך בית האסורין גדול מזה ["ממעי אמו שהיה שם" (רש"י שם)]". ובטור אורח חיים ריש סימן קיד כתב: "ברכה שנייה [של שמונה עשרה]... מנין אותיותיה נ"א, כמנין תיבות של ד' פסוקים שהוסד מהם, והם ד' פסוקים שנאמר בהם מפתח, ואינן נמסרין בידי אדם, ואלה הן; מפתח של גשמים, ושל פרנסה, ושל תחיית המתים, ושל חיה". וכתב שם הפרישה סק"א: "אף על גב דלא הוזכר בנוסח ברכה זו חיה, יש אומרים שיכוין למ"ש 'מתיר אסורים', שהוא כמו חיה, שהולד והאם היו אסורים... שהן כמו שיצאו מבית האסורים". ורבינו בחיי [בראשית ח, כא] כתב: "'כי מבית הסורים יצא למלוך' [קהלת ד, יד], כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם, ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים, מיד הוא רוצה למלוך". ובבראשית כא, א נאמר "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר", ופירש רש"י שם "פקד את שרה - בהריון. כאשר דבר - בלידה". וכתב על כך הגו"א [אות ב]: "ואצל הריון כתיב לשון אמירה, ואצל לידה לשון דבור. הדבור הוא קשה [רש"י במדבר יב, א], והלידה במדה הזאת, כמו שזכרו מפתח של הלידה בברכת אתה גבור, והבן זה". ובגבורות ה' פמ"ג [קסג:] כתב: "ההולדה נמשך מן מדת הדין, כמו שתקנו בברכת 'אתה גבור' - שמדבר על גבורתו יתברך - 'מתיר אסורים וסומך נופלים', ו'מתיר אסורים' זהו שפותח לולד שיוצא לאויר העולם".

(490) מה שכתב שהגשמים הם בגבורה מחמת "שמביא המטר מעליונים לתחתונים", יוסבר היטב על פי דבריו בגבורות ה' פע"א [שכו.], שכתב: "הברכה שיורדת לעולם באה במדת הדין לעולם. ודבר זה ידוע בכמה מקומות, שכל דבר שהוא בא מעולם העליון לתחתונים, בא במדת הדין. והוא נרמז בברכת 'אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים מכלכל חיים בחסד'. כי אף שהוא מפרנס אותם בחסד, מכל מקום כאשר נתגלה בעולם באה הפרנסה בדין, לכך נקבע בברכת 'אתה גבור'. וידוע הוא שכל התגלות לפועל הוא בדין. וזה מפני שכל יציאה לפעול הוא שנוי, וכל שנוי צריך אל זה כח וחוזק המשנה הדבר. וכל כח וחוזק הוא במדת הדין. ודבר זה הוא ידוע לחכמים [ראה למעלה הערה 95]... כלומר שעל ידי כח דין יוצא לפועל השפע הזה... כי כל שפע בא לעולם על ידי דין". ובגו"א בראשית פי"ב אות ה כתב: "הברכה היא מכח יצחק יורדת לעולם, 'הרוצה להעשיר יצפין' [ב"ב כה:], והוא ידוע למבינים". וראה שם הערה 32 [והובא למעלה בסוף הבאר הראשון הערה 368]. והרי ברכת "אתה גבור" היא כנגד יצחק [גבורות ה' פס"ו (שח:)], ולכך בברכה זו מוזכרת ענינה של הברכה הבאה מהעליונים לתחתונים.

(491) כי שלש ברכות ראשונות של שמונה עשרה הן בגדר "יסדר אדם שבחו של מקום" [ע"ז ז:], ופירש רש"י שם: "שלש ברכות ראשונות; אבות, גבורות, וקדושת השם, שאין בהם תפלה אלא שבח".

(492) צריך ביאור, דהא תינח שאין להזכיר בברכת שבח "קול המונה של מלכות רביעית", אך מדוע אין להזכיר "קול גלגל חמה", דמדוע יש בכך סתירה לשבחו של מקום. והרי מזכירים כשבח "יוצר המאורות", ומדוע לא תוזכר גבורת חמה בברכת "אתה גבור". ונראה, כי הגבורה שיש בגלגל חמה היא הגורם הראשי להמצאות ע"ז בעולם, וכמבואר למעלה בבאר הרביעי [ד"ה וכאשר אתה], ושם הערה 984, קחנו משם. ולכך גבורת החמה אינה נזכרת בברכת השבח של "אתה גבור" מפאת היותה המדיחה לע"ז בעולם. אך לפי זה, הטעם להשמטת גבורת החמה [גורם לע"ז] יהיה שונה מהטעם של השמטת קול המונה של מלכות רביעית [שאינו קשור ישירות לע"ז], ומסתימות דבריו כאן משמע ששניהם בני חדא בקתא אינון. אמנם ביתר העמקה נראה ששתי השמטות אלו שייכות להדדי, שהרי השריש ש"עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו, ואין זולתו, ודבר זה ממעטים האומות" [לשונו בנר מצוה ח"א יא., ושם הערה 58 (והובא למעלה בבאר החמישי הערה 703)]. והרי מלכות רביעית [הממעטת מכבוד ה'] מקבלת את כוחה מהחמה [כמבואר למעלה בהערות 441, 450, 461]. ולכך כשם שמלכות רביעית ממעטת מאחדותו יתברך, ומחמת כן אינה נזכרת בברכת השבח של "אתה גבור", כך גבורת החמה ממעטת מאחדותו יתברך, לכך לא תוכר מקומה בברכת השבח של "אתה גבור". וראה להלן הערה 893.

(493) רש"י [במדבר כג, ד] כתב שהאבות יחד בנו שבעה מזבחות; אברהם בנה ארבעה מזבחות, יצחק בנה מזבח אחד, ויעקב בנה שני מזבחות. ובגבורות ה' פס"ט [שיז:] ביאר כיצד מספרי המזבחות שנבנו תואמים למדותיהם של האבות. ובנוגע ליצחק ויעקב כתב בזה"ל: "יצחק מדתו מדת הדין, אינו מתחלק כלל, ולפיכך לא בנה רק מזבח אחד. ויעקב בנה שנים, שמדתו הרחמים המתחלק לשנים... וזה כי אין יכול לעמוד בדין רק הצדיק, ולא הרשע... אבל מדת הרחמים הוא מתחלק לשנים, שהרי הרחמים בין לצדיק ובין לרשע... כי יצחק מפני שמדתו מדת הדין, והדין הוא כמו נקודה אחת שאין לו נטיה כלל, וכך הדין אין לו נטייה כלל ממה שהדין מחייב, לא לימין ולא לשמאל... אבל יעקב, מפני שמדתו הרחמים, והרחמים הם למי שהוא בצרה, דבר זה אינו דין גמור, כי הדין אינו רק מה שהמשפט והדין מחייב, והרחמים שמרחם על מי שהוא בצרה, אף כשאין הדין נותן". וראה למעלה בבאר הרביעי הערה 959. וביבמות יד. אמרו ש"לא תתגודדו" [דברים יד, א, אשר בפשטות אוסר גדידה בבשר האדם], נדרש לומר שלא יעשו אגודות אגודות, וכגון בית דין בעיר אחת, שחציים מורים כב"ה, וחציים כב"ש. ובגו"א דברים פי"ד אות א [ד"ה ואם] כתב: "ואם תאמר, מה ענין זה לזה, שלא יעשו אגודות, ולא יתגודדו... דודאי שייכי שפיר יחד, שכמו שהגדידה מחלק גוף האדם, עד שאין בשרו אחד ושוה, כך כשנחלק הבית דין שהוא בעיר אחת, חציים מורים כב"ה, וחציים כב"ש, כאילו גופו של אדם מחולק". הרי שהדין לא יתחלק כלל, כפי שגוף האדם לא יתחלק. ובנצח ישראל פ"ה [קכג:] כתב: "כי לגודל כח הדין שבא על הרשע, אין נחלק הדין לבוא על הרשע מקצת בעולם הזה, ומקצת בעולם הבא, כי דבר שהוא נחלק אין לו כח גדול. לפיכך השם יתברך לא בא עליו בדין בעולם הזה, ומשלם לו דינו בגיהנם אחר מותו, להאביד את נפשו". ובסנהדרין צה. אמרו "בת דינא - בטל דינא" [לן הדין - בטל הדין], וביאר זאת בח"א לסנהדרין שם [ג, קצד.]: "כי הדין הוא אחד... וכאשר נפסק הדין בטל הדין, כי הדין לא שייך בו החלוק כלל, וזהו בת דינא בטל דינא". וראה למעלה בבאר הרביעי ציון 668. ואודות שהדין הוא אחד, כן כתב בח"א שבת נו: [א, לו:], שאע"פ שירבעם עשה שני עגלים [מ"א יב, כח], מ"מ ישראל עשו במדבר עגל אחד, כיון "שהיו במדבר, ששם מקום מדת הדין, לא עשו רק עגל אחד". וכן בח"א לסוטה י. [ב, מ:] כתב: "כי כל דבר שבעולם אפשר שיהיה בו שנים, חוץ מן הדין, שאי אפשר שיהיה שנוי ושניות בדין כלל, רק הדין הוא אחד". ובח"א לב"ב קמג: [ג, קכח.] כתב: "תמצא בדן מה שלא היה לדן רק בן אחד, ונתרבו בניו בפעם אחד, ולא נתרבו מעט מעט, כמו שהיה אצל אחרים, רק נתרבו בפעם אחד... שהרבוי בא ביחד, כי מדתו הוא דין, ומזה תמצא יוצא הרבויי בפעם אחד... שנקרא 'דן' על שם הדין". ובח"א לסנהדרין ז: [ג, קלג.] כתב: "הקולר תלוי בצואר כולם, כי המשפט אינו לחצאין כלל, שתאמר כי זה נענש וזה לא נענש, כי הדבר שהוא דין לא יתחלק, ודבר זה מבואר כי המשפט הוא אחד".

(494) אודות שכל דבריו הם רק התחלה וקצת, כן כתב בגו"א בראשית פכ"ח אות יז [ד"ה הוכרחתי]: "אל תחשוב כי הדברים אשר נתבארו למעלה הם שורש ועיקר הדבר, רק הם התחלה למבין קצת מעט מה שאפשר למתחילים, כענין ברוך הנותן חכמה לחכימין", ושם הערה 99. ושם פ"א תחילת אות נב כתב: "אציע מן המאמר הזה מה שאפשר שיקנה קצת הבנה בזה, ואולי יקנה יותר מעצמו", ושם הערה 174. ובגו"א שמות פט"ו אות כג כתב: "והנה אבינה קצת הטעם, ותבין יותר משכלך", ושם הערה 102. וראה נצח ישראל ס"פ מח, ושם הערה 47. ולמעלה בסוף הבאר השני כתב: "ואלו דברים הם עמוקים מאוד מאוד, רק באנו לבאר כי כל דבריהם הם בחכמה, ולא בארנו רק מעט מזה, כי לעומק הדבר אי אפשר לפרש אותו יותר", ושם הערה 652.

(495) אודות הבטוי "העמוקים מני ים", ראה למעלה בבאר הראשון הערה 360.

(496) ולשון חכמים מרפא; כך שנו חכמים במשנה [ברכות נד.] "על הזיקין ועל הזועות ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים אומר 'ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם'". הרי אע"פ שהזיקין והזועות והרעמים נעשים במקום מסויים ופרטי בעולם, מ"מ הברכה עליהם היא "שכחו וגבורתו מלא עולם". וזה מורה באצבע שהכח והגבורה אינם מתחלקים, אלא "נשמעים בכל העולם" [שמעתי מהגרי"א וויינטרויב שליט"א]. ובילקו"ש ח"ב רמז תשי דרשו על הפסוק [תהלים כט, ד-ז] "קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים וגו' קול ה' חוצב להבות אש", "כשנתן הקב"ה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו", הרי ש"קול ה' בכח" מתפרש שהקול הולך מסוף העולם עד סופו. ובשיהש"ר ד, אות ח אמרו "מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה, כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו. לא עמד גלגל חמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקב"ה עד סוף העולם". זאת ועוד, הרי בברכת "אתה גבור" גופא אמרינן "אתה גבור לעולם ה'", וכן אמרינן "הגבור לנצח" [בשחרית של שבת], מוכח מכך שהגבורה לא תתחלק.

(497) וצרף לכאן שאצל יצחק לא מצינו שנוי השם, לעומת מה שמצינו אצל אברהם [אברם - אברהם (בראשית יז, ה)] ויעקב [יעקב - ישראל (בראשית לב, כט)], כי הואיל ושם מורה על מהות [כמבואר למעלה בבאר השלישי הערה 108], ממילא שנוי השם הוא שנוי מהות, ולכך מן הנמנע שאצל יצחק יתרחש שנוי השם, כי מדת יצחק היא דין [כמבואר בהערה 493], השוללת כל חילוק ושנוי. וראה ירושלמי ברכות פ"א ה"ו. ובפרקי דרבי אליעזר ס"פ ל אמרו "אותו האיל שנברא בין השמשות, לא יצא ממנו דבר לבטלה; אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי, גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם. עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז"ל... קרניו של איל, של שמאל שתקע בו בהר סיני... ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנאמר [ישעיה כז, יג] 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול', 'והיה ה' למלך על כל הארץ' [זכריה יד, ט]". נמצא שהמדרש מדגיש שהאיל מלוה את כל ימי הבריאה מששת ימי בראשית עד ליום ש"היה ה' למלך על כל הארץ". והרי האיל הזה בא במקום יצחק [רש"י בראשית כב, יג], וכמבואר בארוכה בח"א לר"ה טז. [א, קו.], ובדר"ח פ"א מ"ב [כט.], ולכך שוב חזינן שמדת הדין אינה מתחלקת, אלא הולכת מתחילה ועד סוף. דוגמה נוספת; במכת צפרדעים ביקש פרעה שהמכה תוסר "למחר" [שמות ח, ו]. וכתב על כך בגו"א שם אות א [ד"ה ומה]: "ומה שלא השיב פרעה מיד תסיר הצפרדעים, כי יודע היה פרעה כי יום שבאה המכה, באותו יום אין להסיר אותה, כי אותו יום הוכה". וכן בגבורות ה' פל"ג [קכה.] כתב: "כי באותו היום כבר באה המכה לכל היום, ואין באותו יום הסרת המכה... שאחר שגזר על הצפרדעים שיבואו באותו היום, אין גוזר גזירה אחרת שיכרתו". פירושם של דברים אלו הוא, "כי לא יתחלק דבר שהוא בדין", ולכך הדין חל למשך כל אותו יום, שכל יום הוא יחידה בפני עצמה, וכמבואר למעלה באר הרביעי הערה 843. ובתפארת ישראל פ"ו [קב.] כתב: "עיקר המדה שהיא בתמידות הוא מדת הדין, שבה מנהיג עולמו. ולכך תמצא בכל מעשה בראשית שם 'אלקים', לפי שבראו בדין, ומנהיגו בדין... הנהגה תמידית היא דין, לפי שהוא יושר" [ראה למעלה הערה 95, ולהלן הערה 672]. הרי שדין שייך לדבר תמידי ובלתי משתנה.