Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(207) דע שדיבור זה הושמט כולו מהדפוסים המאוחרים מחמת הצנזורה, והוחזר כאן למקומו על פי דפוס ראשון.
(208) "אין מעלין אותן מן הבור אם נפלו לתוכה, אלא יניחם וימותו" [רש"י ע"ז יג:].
(209) "ואין מורידין לבור להמית אותן בידים" [רש"י ע"ז יג:].
(210) "כומרין לעבודת כוכבים, בין עובדי כוכבים בין ישראלים" [רש"י ע"ז כו:]. וראה הערה 225.
(211) "מלשינים לשקר, המוסרין ממון חבריהם ביד עובדי כוכבים אנסין" [רש"י שם].
(212) לפנינו בגמרא איתא "והמומרים", וכמו שמצוי שתיבת "משומדים" הוחלפה בגמרא לתיבת "מומרים" מחמת הצנזורה. ותלונה זאת הובאה בקונטרס נגד התלמוד, מספר 37.
(213) כמבואר למעלה [ד"ה חלק השלישי] שסתם "גוי" הוא עובד ע"ז, וראה שם הערה 162.
(214) דוקא במשפט זה מזכיר שהקב"ה הוא "אלקים חיים" [ירמיה י, י], להורות שמי שאינו עובדו אינו זכאי וראוי לחיים, שנאמר [תהלים לו, י] "כי עמך מקור חיים וגו'", וכן נאמר [דברים ד, ד] "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". ובדר"ח פ"א מי"ב [מח.] כתב: "כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן הש"י, שהוא אלהים חיים ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם. והנה כל אשר הוא עושה עצמו מקבל... ראוי הוא לקבל החיים מן הש"י... כי אל החיים ראוי הקבלה, שצריך שיהיה מקבל החיות אשר הש"י משפיע תמיד לאדם, ואין האדם מקוים רק בו יתברך, ועצם החיות בעצמו הוא הקבלה שמקבל חיות. ולפיכך הש"י נקרא 'מקור חיים', כי המקור משפיע תמיד, כן הש"י משפיע החיים תמיד לבני אדם כמו המקור הזה". ובדר"ח פ"ו מ"ח [שז.] כתב: "המציאות והחיים שיש לאדם ולכל הנמצאים, מפני שהוא יתברך אלהים חיים, נותן חיים לדבקים בו. ואין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם הש"י... וזה שאמר 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור', כי המקור אין לו הפסק כלל, והמקור הזה משפיע לכל הנמצאים. ודבר זה מצד הדביקות שהם דביקים בו יתברך. ואם מסלקים הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך... כתוב בתורה... לשון כרת, כי הוא הדבר אשר אמרנו למעלה כי לא יבא החיים לנמצאים רק מצד הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך, ועל ידי חטא נכרת מן הדביקות הזה. ולפיכך אצל הדביקות נזכר חיים שנאמר 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם אלהים חיים'". וראה הערה 120.
(215) כמו שביאר למעלה [ד"ה חלק השני], ושם הערה 151.
(216) ושנינו [ע"ז כו.] "בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים, מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים". וכן הוא במרדכי שם [ע"ז סימן תתיד] שאין מעלין מהבור "משום דהוי כמוליד בן לעבודת כוכבים". ואם מחיה אותו, הוא כביכול מהדר ומפאר לע"ז, שמעמיד לה עובד נוסף. וכמו שביאר בגו"א ויקרא פכ"ה אות נח את דברי רש"י שם [ויקרא כה, לח] "כל היוצא ממנה [מא"י] כעובד עבודה זרה", שכתב: "כי מאחר שהוא בארץ אשר היא נתונה תחת יד שרים העליונים, הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, כי [משלי יד, כח] 'ברוב עם הדרת מלך', והדר בחוצה לארץ הוא מהדר ומפאר לאלהי נכר הארץ". ק"ו כאשר מחיה אדם שיעבוד ע"ז, שמוסיף ל"רוב עם" של עובדי ע"ז. ועיין מאירי ע"ז [עמוד 62] שכתב שאסור להעלותם מן הבור, ולא רק שאין חובה לכך. אך גוי שאינו עובד ע"ז, יש חיוב להצילו [כסף משנה הלכות ע"ז פ"י ה"ב].
(217) בנצח ישראל פ"ד [נט.] ביאר ששפיכות דמים נקראת "טומאה". ולמעלה בבאר הרביעי [ד"ה ואמר אזל] כתב: "שפיכות דמים, והוא דבר מתועב... הוא יתברך שהוא שונא שפיכות דם", ושם הערה 1182.
(218) "אמרו חכמים, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" [חולין מד:], כי אין שפלות מדריגת הגוי מפקיעה את הגנות והתיעוב שיש בהריגתו, ולכך "אין מורידין".
(219) ד"ה ומה שנמצא, שדובר שם שאין להרוג גוי אף שהוא עובד ע"ז. וכן הוא בתוספות ע"ז ריש כו:, ועיין ט"ז יו"ד סימן קנח ס"ק א שכתב שיש איסור בדבר. אמנם מהמהר"ל משמע שאין איסור בדבר, דא"כ היה אומר להדיא שאסור לעשות כן, ולא כעצה טובה "לכך יש לו להרחיק את מעשה זה". ועיי"ש בב"י ובנקודות הכסף שם שכתבו שעובדי ע"ז אין מצוה להורידם, אך לא שיש איסור בדבר. ודעת המהר"ל כשיטה זו.
(220) בתחילה הביא את דברי הגמרא [ע"ז כו:] "המינים והמוסרים והמשומדים", נמצא שהחליף "מוסרים" ב"כופרים", ויל"ע בזה.
(221) פסחים צו. "בו משומדות פוסלת, ואין משומדות פוסלת בתרומה". ובגמרות שלפנינו נדפס "המרת דת" במקום משומדות, והוא שינוי הצנזורה. ורש"י סנהדרין [כב:] כתב "כל בן נכר - כהן משומד שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונערל לבו". ובספר המצות להרמב"ם, מצות לא תעשה, מצוה קכח כתב: "שהזהירנו מהאכיל הפסח לישראל שנשתמד, והוא אמרו יתברך [שמות יב, מג] 'כל בן נכר לא יאכל בו', ופרשו התרגום 'לקבלה כל בר ישראל דישתמד'. ולשון מכילתא 'כל בן נכר', זה ישראל משומד שעבד עבודה זרה". וראה רמב"ן [שמות יב, מג] שביאר ש"משומד" הוא מלשון "משומדע", שהוא לשון ניכר ומפורסם במעשו הרעים, שהפסוק [בראשית מב, ח] "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו", תרגם שם אונקלוס "ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי", "וחסרו העי"ן, כמו שהבליעוה במלות רבות" [לשון הרמב"ן שם]. אמנם המהר"ל יבאר בסמוך שהוא מלשון השמדה.
(222) מבאר לשון "השמדה" שהיה מעיקרא בנוי ואחר כך נשמד. אמנם רש"י [בראשית טז, ב] כתב "אולי אבנה ממנה - לימד על מי שאין לו בנים, שאינו בנוי אלא הרוס". ושם לא היו לו בנים מעולם, ועם כל זה הוא נקרא "הרוס", ומאי שנא "משומד" שמורה על בנין מעיקרא. אך זה לא קשיא כלל, כי סתם אדם ראוי לבנים, "רובא דאינשי שפרין ורבין... ולאחד מיני אלף שלא זכה ליבנות מאשה" [לשון הרא"ש יבמות פ"ו סי"ב], "שכל אדם בטבעו יש לו בנים" [לשונו בגבורות ה' פ"ח (מז:)]. ולכך, מי שאין לו בנים נהרס מגדר אדם הראוי לבנים.
(223) אודות שהעובד ע"ז נשמד, הנה נאמר על דור המבול [בראשית ו, יא] "ותשחת הארץ לפני האלקים וגו'", ופירש רש"י "ותשחת - לשון ערוה ועבודה זרה". וביאר שם הגו"א אות כב: "ונראה מה שלא נקרא השחתה רק ערוה ועבודה זרה, מפני שיצר הרע המסית האדם לרע אינו אלא בשביל אלו, דיש יצר הרע לעריות ויש יצר הרע לעבודה זרה... ומפני שהיצר הרע הוא לאלו שנים דווקא נקראו 'השחתה', כי מאחר שהוא נסת אל הדבר שהוא רע, הוא נשחת.... לכך נאמר [דברים ד, טז] 'פן תשחיתון' על עבודה זרה". [והובא למעלה בבאר השני הערה 526]. הרי שקלקול בעצם נקרא "השחתה", וממילא העובד ע"ז נשחת ונשמד, כפי שדור המבול נשטפו ונשמדו. ואע"פ שביאר למעלה שיש להמנע משפיכות דמים מחמת שזה מעשה "מתועב ומגונה בעצמו, ולא יעשה דבר שהוא מגונה בעצמו", זה נאמר על מי שנחשב חי מבחינה מסויימת, אך מי שהוא נעדר לגמרי, הרי שהוא בבחינת גברא קטילא [סנהדרין עא:], ואין הריגתו מעשה מגונה כלל, כי "אין זכר לאלו בני אדם בכלל הנבראים" [לשונו למעלה לגבי המינים, ליד ציון 169].
(224) פסחים מט: "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל", וכתב לבאר זאת בנתיב התורה פט"ו [א, סה:] בזה"ל: "פירוש, כי עם הארץ הוא חמרי יותר מן הגוי. וזה כי אף אם הגוי הוא גם כן חמרי בערך ישראל שיש להם התורה, מכל מקום לא נחשב זה חמרי כמו עם הארץ, שהיה ראוי לו לקנות השכל, ואינו רוצה בו, שזה מורה יותר על הריחוק ופרוש מן השכלי, כיון שהוא חסר ממנו. ועם הארץ דומה קצת לשנה ופירש [פסחים מט:], כי עם הארץ קבל גם כן תורת משה, ואינו לומד אותה, ולפיכך הוא גרוע מן הגוי שלא קבל כלל. וזה שאמר 'גדולה השנאה ששונאים אותנו יותר מן האומות', שאינם כל כך רחוקים ומתנגדים אל השכלי, כי לא נתנה להם התורה. אבל עמי הארץ שהם אינם חפצים בשכלי, הוא יותר רחוק ויותר מתנגד אל השכלי. ויש לך להבין כי הפורש מן התורה הוא יותר פרישה מן פרישת האומות, שגם הם רחוקים מן התורה, והבן זה מאוד", וראה למעלה בבאר השני הערה 41. והרמב"ם בהלכות עדות פי"א ה"י כתב "המוסרין והאפיקורסין והמומרים... פחותין הן מן העכו"ם, שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין, ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא. ואלו מורידין ולא מעלין, ואין להן חלק לעולם הבא". וראה למעלה הערה 49.
(225) חולין יג: "אין רוב עובדי כוכבים מינין, סבר לה... נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן", ופירש רש"י שם "מין - זה האדוק בעבודת כוכבים. ומין ישראל חמור ממומר לעבודת כוכבים, שהמין אדוק בה, וכל מחשבותיו לה". וראה גו"א דברים פכ"א אות ו [ד"ה ואם].
(226) זהו עבודה זרה, וכמו שנאמר [ירמיה י, טו] "הבל המה מעשה תעתועים", וכפי שדרשו בסנהדרין [צב.], והובא בתחילת הבאר הרביעי, ושם הערה 72.
(227) מוסיף כאן שדביקותו של המין בע"ז באה לידי בטוי בכך שהוא מפתה אחרים שיעבדו ע"ז. וביאורו הוא, שלהבדיל בין הטהור לטמא, כבר השריש המהר"ל כי דבר שקרוב אצל אחד, הוא משפיע אותו תמיד לאחרים, וכמו שכתב לגבי הקב"ה בנתיב התורה פי"ד [א, נח.]: "הדבר שהוא קרוב אל השם יתברך, הוא יתברך משפיע אותו תמיד" [הובא למעלה בבאר הרביעי הערה 139]. וגבי אהבת ה' דרשו בספרי [דברים ו, ה] "ואהבת את ה' אלקיך - אהבהו על כל הבריות, כאברהם אביך... שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה". ולהבדיל, כך עושה המין האדוק בע"ז לגמרי, שמשתדל לפתות אחרים "לעזוב אלקים חיים ולעבוד אלילים". והרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים פ"י ה"א כתב "המוסרים והאפיקורוסין מישראל, היה דין לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת, מפני שהיו מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה'". הרי שאף הרמב"ם ביאר שאיירי באלו שמסירין את ישראל מאחרי ה'. ובסוף הספר קונטרס הספיקות, כתב בשם המהר"י מוסקאטו "שאם היה אפשר לאדם לעלות השמימה לראות בצבאות מעלה, סדרם וישרם, לא היה מתענג בהשגתו עד שובו הנה לספר לחבריו את המראה הגדול ההוא". וכן הביא שם את דברי הרבינו יונה במסכת ברכות פרק חמישי [כא: בדפי הרי"ף שם] שכתב "כשהדברים טובים בעיני האדם, יש לו חשק לאמרם, ומתוך שרואה אותן נאותים, אינו מבקש עת ראוי שיצא מפיו כל דבר ודבר דבור על אופניו, ואומר אותם לפעמים בלא עתם". הרי שדבר שהאדם אדוק ודבוק בו, הוא משפיע אותו לאחרים. ולהלן [ד"ה אבל ענין] כתב: "מי שחושב בדעתו כי כך טוב לאדם [לעבוד ע"ז], הוא מפתה אחרים גם כן, כי חושב כי זהו הצלחתו לפתות אחרים", וראה שם הערה 276.
(228) משמע מלשונו ש"הצד השוה" בין מין למשומד הוא דביקותם הגמורה בע"ז, שאף המשומד הוא בגדר "דבק בעבודה זרה", וכמו המין. והביאור הוא על פי מה שהשריש שהמגיע מרחוק אל דבר, מורה יותר דביקות מאשר הנמצא קרוב. כפי שכתב בריש נתיב אהבת ריע פ"א [ב, נ.]: "כי הריע שהיה איש רחוק ונתקרב אליו... כי החבור הזה הוא גדול יותר [מחיבור של אח]... ולא כן אחיו, שאין החבור שלהם רק מצד שנולדו מן אב אחד, ואין החבור הזה כמו החבור של ריעים. ודבר זה תבין ממה שמקדים רחוק קודם קרוב, שנאמר [ישעיה נז, יט] 'שלום לרחוק ולקרוב'. ואמרו [ברכות לד:] במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, מפני שהיה מרחוק ונתקרב, והחבור שלו יותר. ולכך מקדים לו שלום, שהשלום הוא החבור, וחבור הרחוק קודם". ולכך מי שהיה מתחילה עובד את ה' יתברך, ונמצא רחוק מע"ז, ואחר כך הגיע לע"ז, הרי יש בו דביקות גדולה לע"ז, שבא אליה מרחוק. וראה בנתיב התשובה פ"ב הערה 118.
(229) נאמר שם [שמות יד, ז] "ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו", וכתב רש"י שם: "ומהיכן היו הבהמות הללו, אם תאמר משל מצרים, הרי נאמר [שמות ט, ו] 'וימת כל מקנה מצרים'. ואם משל ישראל, והלא נאמר [שמות י, כו] 'וגם מקננו ילך עמנו'. משל מי היו, מן [שמות ט, כ] 'הירא את דבר ה". מכאן היה רבי שמעון אומר, כשר שבגוים הרוג, טוב שבנחשים רצץ מוחו". וכן יביא בסמוך. ותלונה זו אינה מופיעה בקונטרס נגד התלמוד.
(230) כך נאמר במכילתא [שמות יד, ז] "טוב שבמצרים הרוג". ולמעלה הביא [וכן הוא ברש"י שם] "כשר שבגוים הרוג".
(231) פירוש - הגוי הוא טוב ביחסו לישראל, אך עדיין יכול להיות עובד ע"ז, וכמו שאמרו [קידושין מ.] "רע לשמים ואינו רע לבריות זהו רשע שאינו רע".
(232) ואע"פ שביאר בדיבור הקודם שלא מורידין לבור גוי עובד ע"ז, מחמת הגנות של שפיכות דמים, מ"מ כאן בצירוף העובדה שאיירי במלחמה [כמו שיבאר בסמוך], היה ניתן לבאר שהורגים גוי שהוא עובד ע"ז.
(233) נראה לבאר זאת, כי בגו"א בראשית פ"ב אות לד [ד"ה ועוד] כתב: "כי מלת 'לא טוב' [בראשית ב, יח] מבאר לך... שהוא נאמר על כל דבר שהוא רע, ויוצא חוץ מהשם יתברך, כמו עבודה זרה שהוא אינו טוב, כי הוא יתברך הוא הטוב האמיתי, ויאמר דבר זה 'אינו טוב', לפי שהוא מעשה אלוה אחר", ושם הערה 106. ולכך "טוב שבגוים" מורה שאינו עובד ע"ז, שנקראת "אינו טוב".
(234) לכאורה לפי המבואר כאן, קשה איך למעלה היתה לו הו"א לומר ש"טוב שבגוים" מוסב על עובד ע"ז, הרי להדיא הוא נאמר על "הירא את דבר ה'", ו"אם יש אלוה זולתו, יראתו... אינו כלום" [לשון הרמב"ן במדבר טו, כב, והובא למעלה הערה 193]. ואולי אפשר ליישב על פי הראשי בשמים [מובא בשמות ט, כ, ב"ענין היראה מדבר ה'"], שכתב: "יש לדקדק, מדוע לא אמר 'הירא את ה". ומתרץ, כי המה לא יראו את ה', רק יראו את דבר ה', שראו שכל מה שדבר משה בשם ה' הכל בא דבר בעתו, ולא נפל דבר מדבר ה' ארצה עד הנה. ויראה כזו היא יראה פחותה, יראת העונש. כמו שהעבד ירא מהאדון שלא יכנו, לא מהאדון ירא, רק מהמקל והרצועה ירא". והעולה מזה הוא שלעובד ע"ז יכולה שתהיה לו עדיין יראת העונש מה', אך א"א שתהיה לו יראת הרוממות מה'.
(235) שגזרו [שמות א, כב] "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו". ופרעה היה שוחט תינוקות של ישראל [רש"י שמות ב, כג]. והרמב"ן [בראשית טו, יד] כתב שהמצריים "הוסיפו להרע כי השליכו בניהם ליאור, ומררו את חייהם [שמות א, יד], וחשבו למחות את שמם". ובסנהדרין קיא. איתא "אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד, ואמר לי, בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך; מהם טבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין ["היו בונין אותם במקום לבנים" (רש"י שם)]". וראה למעלה בבאר החמישי הערה 537.
(236) פירוש - אם הישראל היה נופל בידי הגוי.
(237) כמבואר במשנה [סוטה מב.], ויובא בהערה 241.
(238) מבאר שאין לרחם על הגוי, כי רחמנות עליו יכולה לגרום לרעה שתבוא אליו מאותו הגוי עצמו. וכן בהמשך כתב "אל תאמין לו במלחמה, והרוג אותו במלחמה". וראה גו"א דברים פ"כ אות ג, שהביא שאחאב ריחם על בן הדד [מ"א כ, לד], ונענש על כך [שם פסוק מב "כה אמר ה' יען שילחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו"]. וראה רד"ק שם פסוק לה שכתב: "החמלה על הרשעים אכזריות, כי ידוע כי סופם לעשות מלחמה... כן אחאב שמיאן להכות מלך ארם, נפל בידו והכהו".
(239) לשונו בגו"א שמות פי"ד אות יג: "כשר שבגוים הרוג. אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רז"ל דיש להרוג את הגוים, כי אם המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין [ע"ז כו.], אבל על הגוים לא אמרו מעולם, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכהאי גוונא - במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה, ונפל בידך באותה מלחמה, אל תרחם עליו כלל, ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו 'הרוג'. וכן בפרשת שופטים אמר הכתוב [דברים כ, ג] 'שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם', שאם יפלו בידכם אל תרחמו עליהם, שגם הם אינם מרחמים עליכם [סוטה מב.], וזה בגוים שבאו על ישראל למלחמה, והם אויביהם לוחמים בם".
(240) כן הלשון במרדכי שם, וכוונתו לירושלמי קידושין פ"ד הי"א, שגם שם מובא מאמר זה.
(241) פירוש - הגוים אינם מחוברים לישראל, אלא אויבים אותם, וכמו שאמרו במשנה [סוטה מב.] "משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם... 'ואמר אליהם שמע ישראל וגו' על אויביכם' [דברים כ, ג], ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם... על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם".
(242) כן גם ביאורו תוספות ע"ז כו: ד"ה ולא, וז"ל: "ולא מורידין. ואם תאמר, הא אמרינן במסכת סופרים [פט"ו] כשר שבכנענים הרוג. ויש לומר, דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה", וראה להלן הערה 376. וכן מדויק מלשון הרמב"ם בהלכות רוצח פ"ד הי"א, שכתב: "אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה... אין מסובבין להם מיתה", ושם בכסף משנה ביאר שהרמב"ם מפרש כתוספות הנ"ל. וכן הוא ברבינו בחיי [שמות יד, ז], שהוא גרס כך במאמר עצמו, שכתב "אמר רבי שמעון בן יוחאי, טוב שבמצריים הרוג בשעת מלחמה", וראה שם הערה 3.
(243) כפי שביאר בספר זה כמה פעמים, וראה למעלה בתחילת הבאר הרביעי הערה 30 שנתבאר שם שאי אפשר לעמוד על דברי חכמים במושכל ראשון. וראה למעלה תחילת הבאר הששי הערה 28, ולהלן הערות 337, 415.
(244) לשונו בגו"א שמות פי"ד אות יג: "אבל על הגוים שעשו טובה עם ישראל נצטוינו מפי הקב"ה שלא לעשות להם רע, שהרי המצריים עצמם שהרגו את בניהם, ושעבוד הקשה שעשו להם, בעבור שהיו ישראל דרים בארצם, ציוה הקב"ה לגמול חסד עם בניהם, שנאמר [דברים כג, ח] 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו', כל שכן הגוים שאין עושים רע לישראל, שלא נגמול להם רע. דאיך יהיו דברי חכמים סותרים את הכתוב הזה, שהוא פסוק מלא לעשות טוב למי שעושה לנו טוב. והרי חכמים ז"ל עצמם מהך קרא דכתיב 'לא תתעב מצרי' אמרו [ב"ק צב:] 'בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא', כל שכן האומות השומרים את ישראל משונאיהם. וכן אמר הכתוב [ש"א טו, ו] 'ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם ישראל בעלותו ממצרים', הרי שעשו חסד עם מי שהוא עשה להם חסד. ואין פירוש דבר זה רק כמו שאמרנו למעלה, דאיירי בגוים שהיו מאבדים את ישראל ונפלו בידם, אמרו 'כשר שבגוים הרוג'".