(373) פירוש - בני האומות טוענים שנמצאים דברים בחז"ל כנגד דתם. וכבר נתבאר הרבה פעמים שספר "באר הגולה" בעיקרו בא להשיב לטענות של הגוים [ראה למעלה במבוא, ובבאר הראשון הערה 13].

(374) פירוש - אין דברי חז"ל לרצון בעיני המתלוננים. וכאמור, עוסק מעתה בתלונה שלא הוזכרה עד כה להדיא, והיא שחז"ל לעגו לדת האומות. וכן ב"קונטרס נגד התלמוד" נמצאות כמה תלונות אודות התייחסות חז"ל לאותו האיש.

(375) פירוש - כאשר נמצא מאמר מסוים בדברי חכמים הניתן להתפרש כלעג לדת האומות, אין המתלוננים מלמדים זכות על החז"ל שלא כיוונו כלל ללעוג על דתם, אלא הם מיד מחליטים שיש כאן לעג על דתם, ומתלוננים על חז"ל. ואודות החיוב לדון לכף זכות, ראה למעלה בתחילת הבאר החמישי הערה 40.

(376) לא מצאתי שתוספות שלפנינו עשו כן, חוץ מע"ז כו: שביארו ש"כשר שבגוים הרוג" מדבר רק בשעת המלחמה, וכמובא למעלה בהערה 242. ושמעתי מהגרי"מ זילבר שליט"א, שכנראה כוונתו לויכוח שהיה לרבי יחיאל ב"ר יוסף בפאריס, והוא אחד מבעלי התוספות [הובא בברכות מג., יומא יח:, כתובות פו.]. הויכוח נדפס בספר ויכוחים [אייזנשטיין], עמודים 81-86. בויכוח זה ביאר רבי יחיאל מאמרים רבים הנוגעים לאותו האיש [גיטין נז., סנהדרין מג., סז., קז.], והראה שאין בהם פגיעה בדת האומות. אמנם ראוי לציין, כי על המשנה [אבות פ"ב מ"ג] "הוו זהירין ברשות", ביאר הרבינו יונה שם שאין הכוונה לרשות שבימינו, ש"הם עושין דין ומשפט בארץ, ואין איש שיוכל להיות אמתי כמותם, שאינן צריכין להחניף הבריות, כי אינן מתפחדין, ואין דבר מונע אותם מלכת בדרך ישרה". והרשב"ץ [בספרו מגן אבות על מסכת אבות שם] כתב שהרבינו יונה כתב כן מפחד האומות, עיי"ש.

(377) כוונתו לחכמי אומות העולם הראשונים.

(378) מוסיף כן כדי שלא תשיב שמא חכמי האומות הראשונים לא ידעו מאמרי חז"ל האלו.

(379) פירוש - בתחילת הבאר החמישי האריך לבאר שאין לחכם לבטל דברי החולק עליו, או לעיין בדבריו מתוך שנאה, וכלשונו: "אין ראוי לחכם מבין האמת לעיין בדברי מתנגדו בשנאה" [ובסמוך יחזור על הדברים]. ולכך חכמי האומות הראשונים לא התלוננו על מאמרי חז"ל הסותרים את דתם ודעתם, כי הם השכילו להבין שכך הוא טבעם של חילוקי דעת, ואין להבהל או להתלונן על דעה שאינה עולה בקנה אחד עם דעתך.

(380) לשונו בתפארת ישראל ר"פ ט: "דרך חכמי המחקר, והם הפילוסופים". וכן כתב בתפארת ישראל ר"פ ו: "יש מבני אדם, והם אנשי חקרי לב, ההולכים בדרכי הפילוסופים, חוקרים מדעתם ושכלם על כל הדברים". ובנתיב התורה ס"פ יד [א, סב.] כתב: "פילוסופי יון, שהיו חוקרים מדעתם ושכלם ושאלתם חקירה פילוסופי", ובסמוך יביא חכם יוני. ולמעלה בבאר הרביעי [ד"ה והנה אנשי] כתב: "והנה אנשי חקרי לב, כאשר חקרו על עניינים כאלו", וראה שם הערה 602, ובבאר החמישי הערה 258. אמנם כאן מציין שחכמי האומות הם חכמי המחקר, ויש בזה רמז לדבריו בהתחלת ההקדמה השניה לגבורות ה', שכתב: "אף כי לבני ישראל המאמינים, ואינם חוקרים בשכלם ובמחשבתם לדעת דברים הכמוסים, אין צריך לזה, כי הם תמימי דרך הולכים בתורת ה', יאמינו לכל דברי התורה והנביאים... אך באו אנשי חקרי לב החוקרים משכלם ומדעתם על ה', מתפלספים, רוצים להתחכם על דברים הנסתרים". הרי שישראל הם "מאמינים, ואינם חוקרים בשכלם", לעומת חכמי האומות, שהם "חכמי המחקר".

(381) הוא אריסטו. והדברים שלהלן לקוחים מספרו שמים ועולם, ספר א, ראש פרק י. וכן הרמב"ם במורה נבוכים ח"ב פט"ו הביא דברים אלו, והובא למעלה בתחילת הבאר החמישי.

(382) מדובר שם אודות קדמות העולם, והדעות החולקות על אריסטו סוברות שהעולם נברא, ואינו קדמון.

(383) פירוש - הדעות החולקות מעוררות ספק בקשר למופת שעליו מבוססת הדעה הראשונה, ובכדי לחזק את המופת, יש להסיר ממנו את הספקות שעוררו הדעות החולקות.

(384) אם יובאו הדעות החולקות.

(385) פירוש - אם נביא את הדעות החולקות עלינו, לא נפסיד מכך, וכמו שמבאר והולך.

(386) פירוש - כל שכן שעמדתנו תתחזק, כאשר יובאו הדעות החולקות נטולות ראיה וביסוס, וחולשת טענותיהן תהיה ניכרת לכל.

(387) פירוש - אף השומעים [ולא רק המקבלים] יהיו מועטים יותר.

(388) פירוש - מספר החושדים בנו יהיה יותר גדול "שרצוננו לאמת דעתנו, ולא נשגיח בדעת זולתנו, ונבזה אותם" [לשונו למעלה].

(389) בדברים שהוא מסכים עמו.

(390) פירוש - גדר ההודאה שיסכים עם בר פלוגתא שלו בדברים שהוא מודה לעצמו, ומסיר ["מעביר"] מהתנגדותו את הדברים שהוא אכן מסכים עמם.

(391) בתחילת הבאר החמישי. ושם [לאחר הבאת דברים אלו] כתב: "הרי לך שהזכיר שלא תהיה השנאה מקלקלת השורה, לשפוט על דברי בעל ריבו בענין הקנאה, כי אם בעין החמלה. ולא יבקש לדחות דבריו ביד חזקה, רק ינהג עמו כמו שהוא נוהג עם עצמו". ולאחר זאת הוסיף: "וככל הדברים האלו אמרו חז"ל ביותר שלימות בפרק קמא דעירובין [יג:]", עיי"ש.

(392) פירוש - דברים אלו נאמרו לא רק על חילוקי דעות סתמיים, אלא אף על חילוקי דעות הנוגעים לדת, וכפי ששם הנדון הוא קדמות העולם.

(393) של בר פלוגתתו.

(394) "ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו" [קהלת ו, י]. וכן בתפארת ישראל פכ"ד [שנח:] כתב: "כי אין אדם יכול לדון עם שתקיף ממנו". ושם מבאר שלכך לא היה למשה רבינו קיום בויכוחו עם המלאכים, וקיומו נתאפשר רק כשאמר לו הקב"ה "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה" [שבת פח:].

(395) אך אם כיון לקנתר, אין כ"כ חובה לשומעו ולכבדו. וכמו שמצינו לגבי שאלת הבן הרשע, וכפי שכתב המשך חכמה ס"פ בא [שמות יג, יד], וז"ל: "התבונן הא שבכל הבנים כתיב 'כי ישאלך בנך לאמור' [שמות יג, יד, דברים ו, כ], לבד בהבן הרשע כתיב [שמות יב, כו] 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם'... והנה החכם ששואל [דברים ו, כ] 'מה העדות', והתם ששואל 'מה זאת' [שמות יג, יד], רצונם לדעת ולשמוע תשובה, כי אותה הם מבקשים. לא כן הרשע, ששאלתו [שמות יב, כו] 'מה העבודה הזאת לכם' הוא רק לועג על העבודה, שלדעתו הוא דבר בטל, ואין רצונו בתשובה להוסיף דעה, כי לא יחפוץ כסיל בתבונה, ורצונו הוא שיהיה הקושיא אלומה כדי שיהיה הלעג חזק. ולכן לא כתיב כאן לא 'שאלה', ולא 'לאמור'". וכן כתב הפחד יצחק פסח מאמר ד. ולכך התגובה לשאלת הבן הרשע היא "אף אתה הקהה את שיניו" [הגדה של פסח], כי אין כוונתו אלא לקנתר.

(396) של בר פלוגתתו.

(397) חכמי האומות הראשונים.

(398) פירוש - אף אם מצאו בדברי חז"ל דברים הנראים כסותרים לדתם.

(399) על שם הפסוק [אסתר ג, יד] "פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה וגו'". ולא בחנם נקט בפסוק זה, כי "פתשגן" הוא "לשון ארמי ספור הכתב" [רש"י שם], "טופס כתב" [לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש פתשגן]. ומיד יבאר שיש לדברים הכתובים מעלה שאינם באים לקנתר.

(400) חידוש גדול יש בדברים אלו, שאין בדברים הנכתבים בספר חשש שכותבם התכוון להכעיס כדי לקנטר, אלא בודאי שכוונתו היא רק ללימוד. וכן למעלה בסוף הבאר הששי כתב: "יחשוב האדם כיון שנתנו [הדברים] בדפוס, יש ממש בדבריו". וראה למעלה בבאר השני הערה 592. ושמעתי ממו"ר שליט"א לבאר, כי כתיבה היא "למען יעמדו ימים רבים" [ירמיה לב, יד], ו"נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה" [מגילה יד.], ואילו קינטור אין כוחו אלא לשעתו ומקומו. ולכך אין אדם כותב ע"מ לקנטר, אלא ע"מ ללמד, כי אין אדם כותב דברים שהם רק לשעה. וראה למעלה בבאר הששי הערות 805, 1296.

(401) כפי שטענו חכמי יון, וכמבואר במורה נבוכים ח"א פע"א, וח"ב פט"ו. והרמב"ן [בראשית א, א] כתב: "החושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר, ואין לו תורה כלל".

(402) פירוש - אותו אחד שלא נתנו לו לדבר.

(403) פירוש - כשם שאין האדם כועס על הנייר והקלף כאשר כתובים בו דברים כנגד דתו ודעתו, אלא הוא מתייחס לדברים כאל ספר לימוד, כך יש לו לעשות עם כותב הדברים, וכמו שמבאר.

(404) "מכל" - מכל אדם.

(405) ששומע גם אלו המתנגדים לדעתו.

(406) דוגמה לדבר; נאמר [דברים יא, כג] "והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם", ופירש רש"י שם "ועצומים מכם - אתם גבורים, והם גבורים מכם, שאם לא שישראל גבורים, מה השבח ההוא שמשבח את האמוריים לומר 'ועצומים מכם', אלא אתם גבורים משאר האומות, והם גבורים מכם". הרי שגבורת האמוריים אינה מתבטאת בכך שהם יותר גבורים מישראל גרידא, אלא מכך שאף ישראל הם גבורים, ועם כל זה האמוריים גבורים יותר מהם, ויש לאמוריים גבורה על גבי גבורה. וראה למעלה בבאר הששי הערות 809, 1210.

(407) כמו שאמרו חכמים [ברכות י.] "כלום יש עבד שמורד ברבו", וכן [פסחים קיח:] "יש עבד שתובע את רבו [בתמיה]", וכן [ב"ב טז.] "כלום יש עבד שמוכיח את רבו". וכמו שאמרו [שבת פט.] "כלום יש עבד נותן שלום לרבו", ש"אין עבד נותן שלום לרבו, מפני כי אין לעבד שתוף עם רבו" [לשונו למעלה בבאר הרביעי, ראה שם הערה 932], כך אין עבד נלחם נגד רבו, כי המלחמה היא גם סוג מסויים של חבור, שהרי נקראת "קרב" [זכריה יד, ג], מלשון קורבה. ותרגום "מלחמה" הוא "קרבא" [בראשית יד, ב]. ולכך אין עבד נלחם עם רבו, כפי שאינו נותן שלום לרבו. וראה למעלה בבאר הששי הערה 430.

(408) מובא בפירוש המאירי למשלי י, י, וז"ל: "כי העושה בגלוי, האדם נשמר ממנו ומשתדל בהצלה... ואחד מחכמי המוסר היה מתפלל בכל יום שמרני מאוהבי, כלומר מהמראים עצמם כאוהבים, שאילו מן האויבים אף אני אדע להשמר מהם". ושם בהערה 24 מצויין לעיין במוסרי הפילוסופים ב, יט.

(409) כן ביאר הרמב"ן [ויקרא יט, יז], וז"ל: "והנכון בעיני, כי 'הוכח תוכיח', כמו [בראשית כא, כה] 'והוכיח אברהם את אבימלך'. ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו... ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו". וכן רש"י [במדבר יב, ט] כתב: "ויחר אף ה' בם וילך - מאחר שהודיע סרחונם, גזר עליהם נדוי. קל וחומר לבשר ודם, שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו".

(410) שמתנגדי הדת ביטאו את התנגדותם לדת.

(411) פירוש - אין טעם להסתיר ולסגור את דעת המתנגדים לדת כדי לעשות הרושם שהכל מסכימים לאותה דת, כי בלא"ה ברור לכל שאין כאן תמימות דעים בענין הדת, ולא תועיל סתימת פי המתנגדים לטשטש אי הסכמה זו. וראה למעלה בבאר הששי הערה 809.

(412) חוזר בזה לסבתו הראשונה שהביא למעלה לבאר שחכמי האומות הראשונים לא מנעו מלעיין בספרי חז"ל, כי רק במושכל ראשון נראה שדבריהם מתייחסים לדת אחרת, "אבל המדקדק לא ימצא כך" [לשונו למעלה, אחר ציון 378].

(413) איוב יא, ט "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", ובגמרא [עירובין כא.] העמידו שהפסוק מדבר על תורה ומצות.

(414) מעין זה כתב בדרוש על התורה [מה:]: "ועל זה נשברה רוחי בקרבי, ואמרתי אוי ואבוי לבני אדם המבלים ימיהם בדברים שאין להם שייכות לתורת אמת כלל. וכי אין לנו תורה תמימה ארוכה מארץ מדה, שהיה להם לכלות ולבלות ימיהם בה". ונראה מה שנקט כאן ובדרוש עה"ת רק ברישא דקרא ["ארוכה מארץ מדה"], ולא נקט אף בסיפא דקרא ["ורחבה מני ים"], נראה לבאר על פי מה שכתב קודם לכן בדרשה [יח.], בביאור מידת האורך והרוחב שבתורה, וז"ל: "'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים'... האורך מצד שכאשר יתבונן האדם על אחד מהדברים הבאים בתורה במושכלותיה, יוליד מזה מושכל אחר. וכן בהרבות והתמיד התבוננות עוד, יולד גם מהשני עוד מושכל שלישי, ודבר זה ילך לבלתי תכלית. והוא נאה לשמו להקרא 'אורך', שזוהי סגולת מי שילך לאורך, שיעתק ממקומו שעמד עליו אל מקום הזולת, וכן עוד אחר כך ירחיק נדוד ממקום ההוא למקום יותר רחוק. ועל בחינה זאת יבא הכתוב לכנות ולתאר התורה גם היא באורך, ואמר 'ארוכה מארץ מדה'. אם הרוחב, כי אל כל דבר ודבר שבתורה יצטרפו דברים ודרושים הרבה מאד, ויתפשט הדבר לרוחב, עד שיהיה המושג רחב מני ים. כי זה בודאי נקרא רוחב... כל מושכל הנולד ממנו ביגיעת המשיג כנזכר מיוחס לאורך... והדברים המצטרפים אל המושג בחכמת המשיג בו, אשר יכונה רוחב". הרי ש"אורך" מורה על ההולדה התמידית בתורה, ממושכל למושכל. ואילו "רוחב" מורה על התפשטות התורה בתוך המושכל עצמו, "כי אל כל דבר ודבר שבתורה יצטרפו דברים ודרושים הרבה מאוד". ונראה שההולדה של תורה ["אורך"] שייכת היא לכל לומדי התורה, כי מושכל אחד יוליד מושכל שני בעל כרחו של הלומד. אך ההתפשטות של תורה ["רוחב"] שייכת רק ליודעי התורה, שיודעים להביא דברים שהם "ממרחק לחמה" לעבר המושכל שעסוקים בו. וכאשר הנך רוצה להורות על ההתמדה הנצרכת ללימוד התורה, הרי ש"אורך" התורה הוא זה המורה על כך, כי הוא מורה על הנביעה התמידית של דברי תורה. אך הרוחב של תורה אינה שייכת לכל לומדיה, אלא רק ליודעיה, המסוגלים לצרף האותיות שבהן נארגה התורה, ולכך אין הוא מורה כיצד הכל יתמידו בתורה עד בלי די. וראה למעלה בבאר הששי הערה 3.

(415) כפי שכתב למעלה [סד"ה ומה שנמצא]: "אבל מפני כי דבריהם צריכים באור והבנה, לכך האדם אשר יקח דבריהם בהבנה ראשונה, אין עומד על דבריהם, והוא רחוק להם", ושם הערה 243.

(416) על פי [תהלים לז, ו] "והוציא כאור צדקך ומשפטיך כצהרים". וכן בתחילת הבאר השביעי כתב: "וגם בזה יצא כאור נוגה משפט צדקם", ושם הערה 8.

(417) כפי שכתב למעלה בבאר הרביעי [ד"ה והבן מה]: "והוא יתברך... יעשה אותנו זנב לזנב הצדיקים במחול הקדוש הזה", ושם הערה 1097.