(1107) הולך להביא מאמר המורה על ירידת הדורות, ועל פיו יבאר את הקולות שהיו במתן תורה.

(1108) "פתח אולם רחבו כ', ושל היכל י'" [רש"י שם].

(1109) "מחט שתופרין בה סדקי בגדים, והוא דק ביותר" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 1124.

(1110) בהקדמה לבאר הגולה [ד.] הביא מאמר זה, וכתב: "הרי הם הודו ולא בושו, ונתנו שעור לראשונים, וגם לאחרונים, והודו בשלהם... הרי שהם נתנו אשם נפשם, שנפש האדם הוא חסר מן הראוי. ואם היו מֵי החכמה הלוך וחסור מן דורו של רבי אלעזר בן שמוע עד רבי יוחנן, שלא היו מן רבי אלעזר עד רבי יוחנן רק כמו ב' דורות או ג' דורות על היותר... ומה היה עד הנה, שיבשה הארץ בכללה, ולא נמצא לחלוחית חכמה". ושם בבאר הרביעי [שכד.] חזר על דברים אלו. ועוד אמרו חכמים [שבת קיב:] "אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים". ולמעלה בסוף ההקדמה [לאחר ציון 196] כתב: "לא זו הדרך אשר הלכו בו אבותינו וקדמונינו הקדושים, אשר אי אפשר לאדם לעשות ערך בינינו וביניהם, כי כל ערך הוא בדומה, והחלוף הוא בכמות, ואין כאן ערך כלל". ובגו"א דברים פ"ו אות ז [קכג.] כתב: "כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות, רק כבני חמורים... כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל". ובדר"ח פ"ו מ"ז [רלב.] כתב: "הדברים האלו הם דברי תנאים ראשונים, אשר אין ערך להם במעלת החכמה, כמו רבי יהושע ורבי עקיבא". ובנר מצוה [קה:] כתב: "בודאי אין לנו יד וכח להשיב על דברי הראשונים, שהם הררי אל, אין נמלים כמונו יכולים לפתוח פה נגדם". והריב"ש [סימן שצד] כתב: "שאני רבינו תם, דרב גובריה... וכל חכמי ישראל הנמצאים היום, כלם כקליפות השום וכגרגיר שומשום נגד אחד מתלמידיו הקטנים" [הובא למעלה בהקדמה הערה 199].

(1111) והם יהיו מקבילים לשלשה דורות; ראשונים, אחרונים, ואנן. דוגמה לדבריו היא מה שכתב בנצח ישראל פט"ו [שסד.]: "בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. ולכך הוא פונה אל התאות החמריות, והוא עוזב השכל מכל וכל. אבל כאשר מגיע האדם אל ימי העמידה, אז אין השכל בטל אצל החומר, וגם אין החומר בטל אצל השכל, רק שניהם עומדים ביחד, ועושה פעולות מתיחסים אל ענין זה, דהיינו שאין אחד בטל אצל השני, ושניהם משותפים ביחד... אבל בזמן הירידה, שאז הגשמי החומרי פוחת והולך, שנקרא 'ימי ירידה', ואז השכל מתגבר ביותר. כמו שאמרו ז"ל [שבת קנב.] זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין דעתן נוספת. לכך נחשב כאילו האדם הוא שכלי, ויש לו מהלכין בין השכליים". וכן כתב בנתיב הצדק פ"ג [ב, קמד.], וראה להלן הערה 1500. וכך גם כאן מתחלקים שלשת הדורות לשלשה אופנים דומים, וכפי שיבאר.

(1112) לשונו בהקדמה לבאר הגולה [ד:]: "ועתה ראה איך שערו הדורות, כי בארו שהראשונים היו כלם שכל, כי האדם הוא מגוף ושכל, ובדורות הראשונים גבר כח השכלי על הגוף, והיה ידו על העליונה, עד שהיה להם לב רחב לקבל החכמה, ולא היה להם מונע מן הגוף". ואודות שהגוף בדרך כלל מונע לתורה וחכמה, הנה אמרו חכמים [שבת פג:] "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה". ולמעלה [לאחר ציון 316] הביא מאמר זה, וכתב: "רצה לומר בהיות שהתורה היא שכל גמור, והשכל הוא נבדל מן הגוף לגמרי, איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד, דהיינו התורה שהיא שכל גמור, והאדם בעל גוף. לפיכך אי אפשר שיהיה קיום לתורה רק במי שממית עצמו ומסלק את גופו לגמרי. אמנם כאשר מסלק את גופו לגמרי, אז בודאי התורה השכלית מתקיימת בו. ואם לאו, אין התורה מתקיימת בו". ובח"א לסנהדרין קיא. [ג, רסט.] כתב: "כי האדם הוא בעל גוף, וכאשר מחיה עצמו, שהוא גופו, הוא בטול לתורה שהיא שכלית, כאשר מחיה גופו, שמעדן בתענוגים שהם גופנים, לא תמצא בו התורה השכלית. כי השכל והגוף הפכים". וראה למעלה הערות 320, 1078.

(1113) לשונו בהקדמה לבאר הגולה [ה:]: "והאחרונים... לא היה גובר השכל על הגוף, רק היה הערך והיחוס בין השכל והגוף נשאר כראוי, מבלי פחות ותוספת".

(1114) ועל כך אמרו "ואנן כמלא נקב מחט סדקית". וראה להלן הערה 1223.

(1115) לשון הרמב"ם [הלכות שבת פט"ז הט"ז] "כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה מחיצה. אבל אם היה פרוץ כעומד, הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח".

(1116) פירוש - איסור כלאים מחייב להרחיק את הגפנים והזרעים זה מזה. אך אם יש גדר של עשרה טפחים ביניהם, יכול להניח כרם מצד זה, ולזרוע מצד זה [כלאים פ"ד מ"ג]. ושם [במשנה ד] אמרו "גדר שנפרץ, עד עשר אמות הרי הוא כפתח. יתר מכן, כנגד הפרצה אסור", וכתב הרע"ב [שם] "נדון כפתח, ואפילו כנגדו מותר לסמוך. אבל יותר מעשר לא חשיב כפתח, וצריך הרחקה כנגד המקום הפרוץ".

(1117) כמו שמצינו בגדר המוקף לדירה, שמותר לטלטל בתוכו בשבת אם הדירה קדמה לפתח [עירובין כד.]. ופסק המחבר [שו"ע או"ח סימן שנח ס"ב] "מה נקרא מוקף לדירה, זה שבנה בו בית דירה, או שפתח לו פתח מביתו, ואח"כ הקיפו. ואם היה מוקף שלא לשם דירה, ורוצה להקיפו לדירה, אין צריך לפרוץ כולו, אלא יפרוץ בו פרצה ביותר מעשרה, ונמצא בית פתוח בו בלא היקף, ויחזור ויגדור הפרצה כולה". וכן לגבי שותפי הדירות לעירוב, שאם יש כותל המפריד ביניהם, כל אחד מערב לעצמו [משנה עירובין עו:], אך אם "נפרץ הכותל עד עשר אמות, הרי הוא כפתח... ואם נפרץ ביותר מעשר, חשוב כחצר אחת, וצריכים לערב יחד" [לשון השו"ע או"ח סימן שעב ס"ז]. וכן הוא לגבי דפנות סוכה [שו"ע או"ח סימן תרל ס"ה].

(1118) פירוש - פתח של אולם [שהיה עשרים אמה] דומה למעלת הראשונים, וכמו שיבאר. ואודות מעלת הראשונים הנובעת דוקא מפאת היותם ראשונים, כן כתב בגו"א בראשית פי"ד אות כא [רמ.]: "יש חילוק והבדל בין הדורות כמו שהתבאר. פירוש, העולם יש לו התחלה ויש לו סוף, בכל הדברים אין התחלה וסוף שוים, וזהו שגורם שנוי בנמצאים, לפי קרבתם אל התחלה ואל הסוף. וזהו הראיה הגדולה שיש על חידוש העולם מה שהעינים רואות.... מסגולת ההתחלה שהוא יותר ראוי למציאות מדבר שהוא קרוב אל הסוף. שהרי ההתחלה נמצא ראשון, וההתחלה תנאי במציאות הסוף, שלא ימצא הסוף אלא אם קודם נמצא ההתחלה, ואין להתחלה שום תנאי. ודבר שנמצא בלי תנאי, מציאותו יותר מדבר שיש למציאותו תנאי... ומפני שינוי הראש והסוף, יש שינוי לכלל צורת העולם, ומזה הגיע שינוי לצורת הנמצאים בעולם בהתחלה ובסוף, כמו שהתבאר. ונתחבר אל כל אחד ואחד חומר לפי עניינו הראוי לו; והדברים הקרובים אל הבריאה קרובים אל המציאות יותר, שהרי הם קודמים בבריאה, ודבר זה שהם נבראו קודם מורה שהם קרובים אל המציאות... ולפיכך הנולדים קודם המבול היה חייהם ארוכים הרבה ביותר, כי היה להם קדימה לגמרי".

(1119) על פי הנאמר [איוב יא, ו] "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה", ופירושו כפליים לתורה [רש"י שם]. ובגו"א דברים פ"ד אות כ [פט.] כתב: "אך לאיש חכם ונבון אומר כי יש עוד כפליים לתושיה לדברי חכמים". ובגבורות ה' פנ"ד [קסז.] כתב: "ועדיין יש כפלים לתושיה".

(1120) בעוד שכאן מבאר שהשיעור של עשרים אמה הוא כנגד שני פתחים [של השכל והגוף], הרי בהקדמה לבאר הגולה [ה.] סלל לו דרך אחרת, וכלשונו: "מדמה זה לפתח רחב, אשר הפתח עשויה לקבל. ואמר 'לב הראשונים דומה לפתחו של אולם', כי פתחו של אולם עשרים אמה, ופתח זה יותר מן הראוי לפתח. כי הפתח הוא עשרה, כדקיימא לן לענין עירוב, והרחב מעשר אמות ימעט, כי יותר מכן נראה כפרצה. וכאשר גובר השכל על הגוף, אז הכח אשר מקבל המושכלות דומה לפתח שהוא פתוח יותר ממה שראוי, דהיינו עשרה שהוא ראוי. ומאחר דמפיק מן עשרה, אוקמיה אעשרים, שהוא שני פעמים עשרה". ופירושו, אחר שחרגנו משיעור עשר אמות, אוקמיה על עשרים אמות. וכן בגו"א בראשית פ"ז אות ב [קמח.] כתב שלאחר שאפקיה משיעור ראשון [זוג בהמות טמאות שלקח נח איתו לתיבה] אוקמיה על שיעור שני [שבע זוגות של בהמות טהורות]. וראה להלן הערה 1201 במה שנתקשה שם מדברים אלו. הנה בגמרא הזכירו את הלב ["לבן של ראשונים"], ואילו המהר"ל מבאר שמעלת הראשונים היא ששכלם גבר על גופם. וכיצד התגברות זו של השכל שייכת ללב, הרי מקום השכל הוא בראש, ולא בלב, וכמו שכתב בגבורות ה' פ"ח [תל:]: "הלב והמוח עיקר האדם; הלב שממנו החיות, והמוח ששם השכל". ובנצח ישראל פכ"ג [תפח:] כתב: "הראש, ששם הנשמה הנבדלת והשכל". ובנתיב התורה פ"א [מג.] כתב: "מה שאמר הראש בפני עצמו, מפני שהראש שם השכל, והוא קרוב אל התורה בעבור חשיבות הראש, הוא ראשון וקודם לקבל רפואה על ידי התורה. ולפיכך אמר בראשון [עירובין נד.] 'חש בראשו יעסוק בתורה'" [שמעתי להקשות מידי"נ הרה"ג רבי שאול מאיר שליט"א]. ואולי יש לומר, שאע"פ שהשכל נמצא במוח, מ"מ החכמה מתקבלת בלב, וכמו שנאמר [משלי יד, לג] "בלב נבון תנוח חכמה". ונאמר [שמות כח, ג] "חכמי לב". וכן נאמר [שמות לו, ב] "ויקרא משה וגו' ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו". וכן נאמר [מ"א י, כד] "וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן אלקים בלבו", ועוד הרבה פסוקים כיו"ב. ולהלן [לאחר ציון 1243] כתב: "צריך שיהיה אוהב את השם בלבו, הוא המחשבה והשכל", ושם הערה 1244. אמנם בילקו"ש [ח"ב רמז תתקכט] נחלקו בזה התנאים, שאמרו [שם]: "היכן היא החכמה מצויה. רבי אליעזר אומר, בראש. רבי יהושע אומר, בלב", ובח"א לר"ה י: [א, צו.] הביא מחלוקתם. ובגבורות ה' פמ"ד [רפח:] כתב: "מניח תפילין בראשו, כי בראש החכמה". ויל"ע בכל זה.

(1121) לשונו בהקדמה לבאר הגולה [ה:]: "והאחרונים כפתחו של היכל. פירוש הפתח כראוי, דהיינו עשרה אמה, ולא היה כאן דבר פחות מפתח אפילו דבר מועט. וכך היו הדורות ההם, היה השכל שלהם כראוי, דהיינו פתוח לקבל".

(1122) על פי [תהלים מט, יג] "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". ודרשו על כך חכמים [שבת קנא:] "אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר 'אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו'". הרי שפסוק זה נדרש לציור שאדם נדמה כבהמה, ולכך כתב שאדם בלא שכל נמשל כבהמה. ושם נאמר עוד [תהלים מט, כא] "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". ובנתיב התורה פי"ד [תקמז.] כתב: "כי מה היה האדם נחשב אם לא היה הדעת, רק היה נחשב כבהמות נדמה אם לא היה הדעת... וכאילו אינו אדם". ובגבורות ה' פמ"ד [רעו:] כתב: "האדם נבדל משאר בעלי חיים במה שהאדם הוא שכלי, ושאר בעלי חיים הם בלתי שכלי". וראה למעלה הערה 428.

(1123) לשונו בהקדמה לבאר הגולה [ט.]: "מדריגת בני אדם עתה הוא מדריגת השלישית, שגובר הגוף על השכל. ושעור קבלת השכל כשעור פתח מחט סדקית, שהנקב הזה הוא בתכלית הקטנות מה שאפשר, ואין נקב יותר קטון. וכך בדורות האלו גובר הגוף על השכל, ולא נמצא השכל רק מה שהוא מוכרח להיות לפי צורת האדם. כי האדם במה שהוא אדם אי אפשר שלא יהיה לו שכל, דאם כן היה כבהמות נדמה. ומאחר ששכלו רק בשביל שיהיה נקרא עליו שֵׁם שכל, שעור שלו ביותר קטון, כדי שיתקיים בו שֵׁם שכל. וזהו שעור הדור הזה, שהרי הגוף גובר על השכל".

(1124) וכמו שאמרו חכמים [ברכות נה:] "קופא דמחטא", ופירש רש"י [שם] "נקב המחט". וכן אמרו [ב"ר א, ג] "אם יהיה בו נקב כחוד של מחט". ו"סדקית" הוא "מחט שתופרין בה סדקי בגדים, והוא דק ביותר" [לשון רש"י עירובין נג., והובא למעלה הערה 1109]. אך מ"מ בסמוך לא יבאר כרש"י ש"סדקית" הוא מחט דק ביותר לעומת שאר מחטים, אלא ההבדל בין "סדקית" לשאר מחטים הוא בשימושו, ולא בשיעורו, וכמו שמבאר והולך.

(1125) פירוש - מיעוט השגתנו בתורה גורם שהשכלתנו בתורה היא רק עד כמה שהקושיות מחייבות אותנו ליישבן, אך לא מעבר לכך. דוגמה לדבר; הקנין האחד עשר של התורה הוא "בפלפול התלמידים" [אבות פ"ו מ"ז]. ובדר"ח שם [קסז:] כתב: "ובפרק קמא דתענית [ז.], אמר רב נחמן בר יצחק, למה נמשלו דברי תורה לעץ, שנאמר [משלי ג, יח] 'עץ חיים היא למחזיקים בה', מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף דברי תורה הקטנים מחדדין את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא, הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר, ומתלמידי יותר מכולם, עד כאן. והטעם הוא מבואר מאד, כי הדבר דומה לעץ שאין מקבל האור, וכן התלמיד חכם גדול, מפני שהשגתו גדולה מאד, לכך אין מתחיל לשאול ולפלפל בחכמה, לפי גודל השגתו ופשיטות שכלו, אין בו פלפול, דהיינו השאלה. וצריך אל כל פלפול שאלה, לאפוקי הגדולים, אין בהם השאלה. ולפיכך אמר שהקטנים מחדדים את הגדולים, מפני שהם שואלים ביותר, ואז צריך החכם להשיב. ומדמה זה לעץ קטן שהוא מדליק את הגדול, שהאש נאחז ביותר בקטן. וכך הוא הקטן, הוא התחלת השאלה והפלפול. ולכך אמר 'בפלפול התלמידים', שעיקר הפלפול מן התלמידים, שהם מקשים ושואלים כהלכה. ולפיכך אמר 'הרבה תורה למדתי מרבותי', מפני שהם מסרו לי החכמה. 'ומחבירי יותר מהם', מפני שהם שואלין זה את זה, ועומדים על עיקר החכמה. 'ומתלמידי יותר מכולם', כי הם מפלפלים ומחדדים יותר בשאלה שלהם מן הקושיות, ומתרחבת ההלכה על ידי קושיות". הרי שמבאר שם שהשאלות והפלפולים נובעים מהעדר מסויים של חכמה, והעדר זה נמצא במיוחד אצל הקטנים, ולכך הם מרבים לשאול ולפלפל. אך הגדולים, שכבר גדלו ונעשו חכמים, לא נמצא אצלם העדר חכמה, לכך אין חכמתם הגדולה ניזונת משאלות ופלפולים, וזהו כדבריו כאן. והחסיד יעב"ץ [אבות פ"ו מ"ז] כתב: "אומרו בחברים 'דקדוק' [שם קנין עשירי], ובתלמידים 'פלפול', כי החכמים לזכות שכלם לא יצטרכו לפלפול רב, כי ירגישו מיד בדברים מועטים, אבל הם מדקדקים קצת דקדוקים עצמיים. מה שאין כן בתלמידים, כי הם בחדודם רואים דברים שונים בהלכה, ואין ברירתם כל כך חזקה לתלמידים, ולכן יצטרכו לפלפול כדי לברר הצודק מהבלתי צודק". ובהקדמת השב שמעתתא [אות ו] כתב: "הישרים בשכלם אינם חריפים כ"כ, והחריפות אינו אלא אגב שבשבתא. ולפי שאלו שאין שכלם ישר, ויש להם מעכב בשכלם, כאשר יגבר השכל עולה השכל בחריפות גדול, כאשר אנו רואין בתבערת אש, כאשר יוצק עליו מעט מים אז יגבר ויתלהב האש ביתר שאת ויתר עז ממוקדה מקדם בלעדי מעט המים. כן הדבר הזה, אם יש לשכל קצת מתנגד, והוא הסכלות מעט, ואז יתגבר עליו השכל, ויהיה מחודד יותר ויותר". וההפלאה [בהקדמה למסכת כתובות (אות כג)] כתב: "הנה אם בא לאדם איזה קושיא וספק בתורתו ובעבודתו, ידע כי מאת ה' היתה זאת, כי רוצה להעלותו למעלה עליונה בתורה ובמצות, ואי אפשר להעלותו אלא על ידי שיפול באיזה קושיא, וייגע וימצא על נכון ובטוח תירוץ וחכמה נפלאה. וזהו [דברים ח, ה] 'כאשר ייסר איש את בנו' כדי ללמדו ולהבינו ממעלה למעלה [וכן אונקלוס (שם) תרגם "כמה דמילף אינש ית בריה"], כן יבטח האדם כי אילולי שחפץ ה' להגדיל תורתו ולהאדירו, לא היה בא לידו קושיא וספק. כי אין מדתו בקרב עמו ובניו לבא לידי קושיא וספק, כי אם לתועלת תירוצו ובירורו למעלה ירום ונשא מאד". וראה להלן הערה 1750.