Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah, Introduction
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(148) "ולא עישר" [רש"י שם].
(149) "על פי עדות זו" [רש"י שם].
(150) "את בית שאן כולה - לאכול ירק שלה ופירות האילן בטבלן, קס"ד קסבר רבי מאיר לאו מארץ ישראל היא, ומעשר דגן בחוצה לארץ הוא נוהג מדרבנן הואיל ובארץ דאורייתא, אבל מעשר ירק, דבארץ גופיה דרבנן, לא גזור מידי בחוצה לארץ" [רש"י שם].
(152) פירוש - רבי ענה לאחיו ובית אביו על פי מה שנאמר על חזקיה מלך יהודה, שעשה דברים שלא כאבותיו.
(153) "כשיבאו בנינו אחרינו, אם לא ימצאו מה לתקן, במה יגדל שמם" [רש"י שם ז.].
(154) "להתגדר - להתגדל" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 164 שמשמע שהמהר"ל מבארו מלשון גדר וגבול.
(155) "מכאן - שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה, אע"פ שדבר תימה הוא, שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור, למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר 'לא שמעת'. 'אין מזיחין' אין מבדילין אותו משמועתו לאמר חזור בך" [רש"י שם].
(156) "מזניחין - משקצים את דבריו" [רש"י שם].
(157) "מזחיחין - לומר גאותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא, מגביהין ומסלקין אותו מדבריו" [רש"י שם].
(158) "זחוחי - לשון גבוהי הלב, שלא דקדק מפי רבו כל צרכו, וסמכו על לבם" [רש"י שם].
(159) פירוש - המקום נותן גבולות למי שעומד בו, וגבולות אלו מונעים מאחרים להכנס לרשותו. ואודות שמקום מיוחד מורה שאין לאחר להכנס לשם, הנה אמרו חכמים [פסחים מט.] "תנו רבנן, כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, לסוף מחריב את ביתו... ומחלוקות רבות באות עליו". ובנתיב התורה פ"ג [קנג.] כתב: "ומחלוקת רבות באות עליו, דבר זה מפני כי כאשר יוסר ממקום מדריגתו ומעלתו, אז באים עליו מחלוקות הרבה. כי כל אדם יש לו מדריגה ומקום בפני עצמו, ואין אחד נוגע בדבר שהוא מוכן לחבירו [יומא לח:], רק כל אחד ואחד עומד במדריגתו ובמעלתו, ואז אין מחלוקת עליו. וכאשר הוא יוצא ממקום מדריגתו ומעלתו, אז מחלוקות רבות באות עליו, כי כל אחד מתנגד אליו, הפך כאשר היה במקומו ובמעלתו, שהיה עומד בשלו, ואין אדם נוגע במה שהוא שייך לחבירו, כמו שאמרו [אבות פ"ד מ"ג] 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכמו שבארנו במקומו. רק כאשר הוא יוצא ממקום מדריגתו, ואינו במקומו, אז מתחדשים עליו מחלוקות". וראה להלן בדרשה הערה 307. דוגמה נוספת; אמרו חכמים [נדרים מא.] "כיון שהגיע קיצו של אדם, הכל מושלין בו". ובח"א שם [ב, כ.] כתב: "כי אין לך אדם שאין לו מקום בפני עצמו, ואין דבר נכנס לתוך מקום חבירו לדחות אותו. וכיון שהגיעו קצו, שוב אין לו מקום בעולם הזה, וכיון שאין לו מקום בעולם הזה, נכנס כל אחד ברשותו ומושל עליו. שכבר נסתלק מעליו מה שאין אחד נוגע במוכן לחברו [יומא לח:], ודבר זה פשוט וברור". דוגמה נוספת; נאמר [אסתר ד, יד] "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וגו'". ובאור חדש שם [תתיז.] כתב: "מה שאמר 'ממקום אחר', רצה לומר כי הקב"ה נקרא 'מקום' [ב"ר סח, ט], מפני שהוא יתברך מקיים הכל. ומפני כך נקרא גם כן המקום, שהוא מקום אל העומד בו, בשם 'מקום', כי הוא מקיים את העומד בו... ולכך אמר כי יבא ריוח והצלה ליהודים 'ממקום אחר', ובזה המקום לא יהיה כח אל הצר הצורר, הוא המן הרשע, כי הוא יתברך נותן קיום אל הכל, ולא אל הרשע, וממקום זה יבוא הצלה לנו. ומה שאמר 'ממקום אחר', כלומר כי הוא יתברך שנקרא 'מקום', אינו מקום לזרע עמלק. ולכך כאשר אנחנו בגלותינו נתרחקנו בעונינו מן המקום, הוא השם יתברך, לכך הצורר הזה הוא זרע עמלק, מצר לנו, שכך עשיו ויעקב אינם יכולים לעמוד ביחד. אבל 'ריוח והצלה', שיהיה לנו ריוח ממנו כאשר אין לנו שיתוף עמו, וזהו 'ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'". הרי שעמלק מיצר לישראל כאשר אין ישראל במקומם, אך כאשר ישראל עומדים במקומם, יש להם ריוח והצלה מעמלק. וראה הערה הבאה.
(160) עוד אודות שהמקום שומר ומקיים את העומד בו, כן כתב בהרבה מקומות. כגון, בדר"ח פ"ג מ"ד [קלה.] כתב: "יש לאדם שמירה ביותר כאשר הוא במקומו... ולכך נקרא 'מקום', שהוא מקיים ושומר את אשר הוא מקום לו". ובנצח ישראל ס"פ ט [רמב.] כתב: "כי המקום נותן קיום ליושביו, שלכך נקרא 'מקום'... ודבר זה מבואר בכתוב במה שאמר [ויקרא כו, לח] 'ואכלה אתכם ארץ אויביכם'. ואין דבר שהוא סבה למעוט ישראל כמו הגלות". ושם פכ"ד [תקח:] כתב: "כל הדברים בעולם שאינם עומדים במקום הטבעי להם, והם יוצאים מן המקום המיוחד לכל אחד, הוא שינוי, ודבר זה הוא הפסד נחשב. כי המקום הוא קיום אל אשר הוא מקום אליו, כאשר מעיד עליו מלת 'מקום', שהוא לשון קיום. והיציאה מן המקום, שהוא קיומו, הוא אבוד אל אשר הוא מקום אליו". ובנתיב העבודה פ"ד [א, פז.] כתב: "כי כל דבר שיש לו מקום, הוא חזק מאוד, שהוא כמו האילן שיש לו שורש נטוע במקום אחד, שאף כל הרוחות באות אין מזיזין אותו ממקומו... כי המקום הוא תוקף הדבר, מגין על הדבר שהוא מקום לו, כאשר ידוע מענין המקום. ויורה על זה שם 'מקום', שהוא מקיים את אשר הוא מקום לו". וכן הוא שם פ"ה [א, פח.], ושם פי"ז [א, קכח:]. ובח"א לסנהדרין לז: [ג, קמז.] כתב: "כל הדברים יש להם קיום במקומם... והמקום נותן קיום לדבר שהוא במקום... ולכך נקרא 'מקום', שהוא מקיים הדבר שעומד בו. וכאשר גולה ממקומו כאילו בטל קיומו". ובדרשה לשבת תשובה [עד.] כתב: "הטינוף מבטל את המקום אשר הוא שם, עד שאינו נחשב מקום לכל דבר שבקדושה. ולכך צוה השם יתברך שיצא מי שרוצה לעשות צרכיו חוץ למחנה, וכדכתיב [דברים כג, טו] 'והיה מחניך קדוש'. ומזה תדע כי הטינוף המיאוס הוא מבטל מעלת המקום אשר האדם שם, ואז מסולק מאתו השמירה מן העליונים, אשר הם שומרים את האדם". וראה להלן בדרשה הערה 306.
(161) פירוש - "ואשריהם" מורה שאיירי באשירה השייכת לעובדיה, והיא שלהם. ובקרית ספר הלכות ע"ז [פ"ח ה"א] כתב שלמדים כן מפסוק אחר, וכלשונו: "הא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מדאוריתא היא, מדכתיב [דברים ז, כה] 'פסילי אלהיהם', משמע שהם שלהם, וכל קראי משתעי בעבודה זרה".
(162) מקורו מגמרא ערוכה [ע"ז מד.], שאמרו "נאמר [מ"ב יח, ד] 'וכתת נחש נחשת אשר עשה משה'... הרי הוא אומר [במדבר כא, ח] 'ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף', 'לך' משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והתם בדין הוא דכתותי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא דקא טעו ישראל בתריה, עמד וכיתתו". ובח"א לחולין ו: [ד, צא:] כתב: "מקום הניחו לו אבותיו וכו'. אין הפירוש כלל שבשביל זה לא היו מבערים אותו אסא ויהושפט כדי שימצאו דבר להתגדר, דחס ושלום, וכי יניחו כדי שיהיה לבניהם כדי להתגדר בו. רק שלא היה להם סייעתא דשמיא שיעלה על לבם דבר זה, כי היו סבורים כיון דמתחלה לא נעשה לעבודה זרה, אף על גב שהיו מזבחים לו, אין צריך לבטל אותן. וכי אם ישתחוה אחד לאיזה בית, וכי יתחייבו לבערו, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. מכל מקום מחויב להסיר המכשול שלא יהיו נכשלים בו רבים, וזה 'מקום הניחו לו אבותיו וכו'', שלא היה סייעתא דשמיא להם".
(163) כמו שאמרו חכמים [סנהדרין צד.] "'חזקיה', שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים". ובאור חדש פ"א [רנה.] כתב: "'הוא יחזקיה' [דהי"ב לב, יב], מפני שהוא דרש את ה', כי הראשונים לא החזיקו בתורת השם, והוא היה מחזיק התורה אחר שהיו מבטלים התורה והמצות, ולכך נקרא 'יחזקיה', שהיה מחזיק בתורת השם".
(164) נראה שמפרש תיבת "להתגדר" מלשון גדר וגבול, שהניחו לו מקום עם גדרות וגבולות, המונעים מאחרים להכנס. אמנם רש"י [חולין ז.] כתב: "להתגדר - להתגדל" [הובא למעלה הערה 154].
(165) מה שכתב "הנה גם בזה סרה קושית התוספות", בנוסף לדבריו למעלה [לאחר ציון 24] שיישב קושיא אחרת של תוספות [שבת פח., שהקשו מה הצורך בכפית ההר, הרי ישראל כבר הקדימו "נעשה" ל"נשמע"].
(166) פירוש - בגמרא [שבת נו:] אמרו "רבי יוסי אומר, [מ"ב כג, יג] 'ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר מימין להר המשחה אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתרות שקוץ צדונים וגו'', אפשר בא אסא ולא ביערם, יהושפט ולא ביערם, עד שבא יאשיה וביערם, והלא כל עבודה זרה שבארץ ישראל אסא ויהושפט ביערום". ושם הגמרא לא השיבה ש"מקום הניחו בו ליאשיה", כפי שהשיבה אצל חזקיה [חולין ז.], "ואמאי לא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, כדמשני הכא" [לשון תוספות חולין שם].
(167) לשון תוספות [חולין ז.]: "ויש לומר, דבשלמא הכא גבי נחש הנחושת, לפי שנעשה על פי הדבור, טעו בו הראשונים והיו סבורים שהיה אסור לבערו. אלא התם במה היו טועין שלא לבער אותן הבמות". וכן תוספות [שבת נו:] כתבו: "לא שייך למימר הכא 'מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו' כדאמר בפרק קמא דחולין גבי נחש נחשת שביער חזקיה, דהתם לא ביערוהו אבותיו שהיו יראים לבערו, לפי שעשאו משה על פי הדבור. אבל הכא, למה היו מניחים מלבערם".
(168) לשון הגמרא [שבת נו:] "אלא מקיש ראשונים לאחרונים; מה אחרונים לא עשו, ותלה בהן לשבח, אף ראשונים לא עשו, ותלה בהן לגנאי", ופירש רש"י [שם] "מקיש ראשונים - מקיש את בנינו של שלמה [הבמות] לביעורו של יאשיהו; מה יאשיהו לא עשה בעור זה, ותלו בו מן השמים לשבח, הואיל וביער השאר שנעשה משמת יהושפט. אף שלמה לא עשה בנין זה, ותלו בו לגנות, מתוך שלא מיחה בנשיו".
(169) עד שתבוא לתמוה על הדורות הראשונים מדוע הם לא כיתתו הנחש של משה.
(170) כן כתב בח"א לחולין ו: [ד, צא:]: "והשתא יתורץ מה שהקשו התוספת מפרק במה בהמה, דדרשינן 'מקיש ראשונים לאחרונים', ולא משני 'מקום הניחו לו וכו''. דהתם אין שייך 'מקום הניחו לו', כיון דעברו בזה איסור מפורסם וידוע, שהרי הבמות נעשו מתחלה לע"ז, ולא ביערום. אבל נחש הנחשת היו סבורים שאינה חייבת בביעור, מטעם שאמרנו". ושם מוסיף תירוץ שני, וכלשונו: "וגם משום שהקב"ה נתן אותה שיתרפאו בה הנשוכים [במדבר כא, ט], ואילו ביערו אותו, היו מבטלים נס הקב"ה, כי גם בכל הדורות כל אשר ישך היה מביט אל נחש הנחשת וחי. ודבר זה שייך בו שפיר 'מקום הניחו לו אבותיו כו''".
(171) שלכאורה גם כן תתמה מדוע הדורות שלפניו אסרו את בית שאן, אם הדין הוא שיש להתירו. אך התחלת תמיה זו צריכה ביאור, שהרי רבי התיר והקל לעומת הדורות שלפניו, ומה שייך לומר [אפילו כהוה אמינא] שהדורות שלפניו נהגו שלא כדין במה שאסרו את בית שאן, הרי ודאי שאין בהנהגת חומרא סרך של עשיה שלא כדין. ובשלמא לגבי הבמות של שלמה, ניחא, שאי אפשר לומר שהדורות הראשונים הקילו ולא היו שורפים את הבמות שבנה שלמה, כי הדין מחייב לשורפם, ולא יתכן שהדורות הראשונים הקילו נגד הדין. אך מה שייך לומר כן בציור שהדורות הראשונים החמירו. לכך נראה שכוונתו להיפך [לא על דורות ראשונים, אלא על רבי], דאיך אפשר לומר שההיתר של רבי בבית שאן הוא משום שנעלם הדבר מהדורות הראשונים כדי שיניחו מקום לרבי להתגדר בו, הרי הדורות הראשונים חלקו על היתרו של רבי, ולא שהיתרו נעלם מעיניהם. ועל כך מיישב שהנהגת הדורות הראשונים [לאסור את בית שאן] לא היתה מחמת הדין, אלא שנעלם מעיניהם היתרו של רבי, וממילא אסרוהו, והעלמה זאת היתה כדי להניח מקום לרבי להתיר את בית שאן.
(172) מה שהדורות הראשונים אסרו את בית שאן.
(173) אלא בית שאן הוזכר בקרא בהקשר לדברים אחרים [יהושע יז, יא (נחלת מנשה), שופטים א, כז (נחלת מנשה), מ"א ד, יב (נחלת הנצבים), דהי"א ז, כט (נחלת מנשה)].
(174) פירוש - מה שהראשונים אסרו את בית שאן לא היה מחמת הדין, אלא שנעלם מעיניהם היתרו של רבי, והעלמה זו היתה כדי להניח מקום לרבי להתגדר בו. וכן כתב המהרש"א [חולין ז.] "אם עשו כן אסא ויהושפט בכוונה... קשה שיניח את ישראל לעבוד ע"ז משום בנו שיתגדל שמו. ואפשר דרצה לומר שלא בכוונה עשו, דהיינו שלא הרגישו בדבר, כדי שיתגדל בם בנו. וענין מעשה דבית שאן נמי בכה"ג הוה, שלא הרגישו אבותיו בו".
(175) מקשה, דבשלמא אצל חזקיה [ששרף הבמות של שלמה] ורבי [שהתיר את בית שאן], מוכח שמקום הניחו להם להתגדר בו, כי אם לא כן יפלא מדוע נעלם מעיני הדורות הראשונים מה שהם חידשו. אך מנין לומר על כל תלמיד חכם האומר דבר חידוש שיש לקבלו, הרי אין אצלו הוכחה שמקום הניחו לו, כי מן הנמנע לתמוה על כל דבר חידוש, שהיה לראשונים לאומרו לפניו, וכמו שמבאר והולך.
(176) פירוש - שלא סילקו את העבירה [נחש של משה] מהעולם, אלא השאירוהו על כנו.
(177) פירוש - הגמרא [חולין ו:] תמהה על מה שחזקיה כתת את הנחש של משה "אפשר בא אסא ולא בערו, בא יהושפט ולא בערו, והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום", ותמיה זו באה לערער על פועלו של חזקיה, ששמא נהג שלא כשורה בכתתו נחשו של משה, שאם חזקיה נהג כשורה, רועמת הטענה כיצד הדורות שלפניו ["חסידים ואנשי מעשה"] לא הקדימוהו.
(178) פירוש - ניתן ללמוד מחזקיה ורבי לכל תלמיד חכם האומר דבר חידוש שאין מזיחין אותו, אע"פ שאצל חזקיה ורבי יש ראיה שמקום הניחו להם, לעומת כל תלמיד חכם שאין ראיה זו. והביאור הוא, כי על חזקיה ורבי היתה תמיה גדולה [כיצד הדורות שלפניהם לא עשו כמוהם], וכדי ליישב תמיה גדולה זו הוכרחנו להשיב "מקום הניחו בו להתגדר". אך כנגד כל ת"ח המחדש, אין תמיה דומה [מדוע הדורות שלפניהם לא חידשו כמוהם], כי "בדבר חידוש אי אפשר לראשונים שיאמרו הכל" [לשונו כאן]. נמצא שעל חזקיה ורבי היתה תמיה גדולה [מדוע לא עשו כן בדורות הראשונים], והוכרחנו ליישב ש"מקום הניחו בו להתגדר". אך בכל תלמיד חכם האומר דבר חידוש, לא היתה מעיקרא תמיה גדולה כזו, לכך גם אין צורך ליישב ש"מקום הניחו בו להתגדר". ובקיצור; חזקיה ורבי [שהיתה תמיה גדולה עליהם, וישוב "מקום הניחו בו להתגדר"] שוים לכל תלמיד חכם שמעיקרא אין עליו שום תמיה גדולה, ואין לו את הראיה ש"מקום הניחו בו להתגדר". כי מושג שיש עליו שאלה גדולה ותשובה גדולה, שוה למושג שאין עליו שום שאלה ושום תשובה.
(179) "אין מזיחין אותו, ואמרי לה אין מזניחין אותו, ואמרי לה אין מזחיחין אותו" [חולין ז.].
(180) כמו שפירש רש"י [שם] "ולא יזח - לשון ניתוק". והרמב"ן [שם] כתב "ענין נתיצה ונתוק".
(181) "לא זו" שלא להרחיק דברי החכם לגמרי, "אלא אף זו" שלא יעזוב ויניח דברי החכם. וראה הערה הבאה.
(182) "זנח - ענין עזיבה, כמו [תהלים מג, ב] 'למה זנחתני'" [מצודת ציון הושע ח, ג]. ורש"י [דהי"א כח, ט] כתב: "יזניחך לעד - 'יעזבך' אין כתיב כאן, אלא 'יזניחך', שהוא קשה ממנו, כמו... [איכה ב, ז] 'זנח ה' מזבחו'".
(183) כמו שכתב בתפארת ישראל ס"פ יג: "והבן הדברים האלו וקשרם על לבך, ועשה אותם עטרה לראשך, ואל ילוזו מהם עיניך, כי הם דברי אמת ויושר ברורים מאד". וזה מורה על חשיבות הדברים, שהם עטרה לראש. ובח"א לגיטין ז. [ב, צד.] כתב: "בזמן שעטרה בראש... שהעטרה באין ספק יורה על המעלה והחשיבות". ובגבורות ה' פמ"ד [רפט:] כתב אודות תפילין של ראש: "כי כל פאר ראוי לראש, שהוא הדבר הנכבד באדם. ולפיכך קרא הכתוב המלבוש שהוא לראש [שמות לט, כח] 'פארי המגבעות'. ולפיכך בתפארת שיוצא אל זולתו, והוא בודאי פאר, ראוי שיהיה פאר זה על הראש". ובדר"ח פ"ג מי"ב [ערב:] כתב: "החשוב מצד מעלתו, וזה נקרא 'ראש', כמו תלמיד חכם וכיוצא בזה, שיש לו מעלה מצד עצמו".
(184) פירוש - לא רק שיש לתת חשיבות לדברי התורה עצמם שמחדש החכם, אלא גם לתת חשיבות לגברא האומר דברי תורה אלו, כי חשיבות הדברים מורה על חשיבות אומרם.
(185) כי "זחוח" הוא לשון גאוה, וכמו שכתב רש"י [חולין ז.] "מזחיחין - לומר גאותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. זחוחי - לשון גבוהי הלב, שלא דקדק מפי רבו כל צרכו, וסמכו על לבם". ובעוד שכאן מבאר ג' לשונות אלו הן בבחינת "לא זו אף זו", הרי בח"א לחולין ז. [ד, צב.] סלל לו דרך אחרת בביאור ג' לשונות אלו, שכתב: "נראה דאלו ג' לשונות כל אחד דבר בפני עצמו. כי כאשר אומר אדם דבר חדש, לפעמים יחשבו לו דבר זה לסכלות, שדרך הסכלים לחשוב חדשות מה שלא היה ידוע קודם. ויש מחשבים לו לגאות, כלומר שבסיבת גאותו רוצה לידע יותר ממאי שקדמו. ולפעמים יחשבו לו לשקרא. וכנגד הכת החושבים הדבר לסכלות, אמר 'אין מזניחין', שדברי הסכל מזניחים ומקצים אותן. הכת שחושבין לו לשקר, אמר 'אין מזיחין אותו', כלומר שאין מסלקין אותו מזה, כמו [שמות כח, כח] 'לא יזח החושן'. וכנגד הכת החושבים הדבר לגיאות, אמר 'אין מזחיחין'".
(186) אודות הבטוי "כשמש בצהרים", כן כתב נצח ישראל פ"י [רמו:]: "עד שכל אדם בן דעת יראה לפניו דבר זה יותר משמש בצהרים". ושם בס"פ ס כתב: "רק יבין האדם מעצמו... כמו שמש בצהרים". ובתפארת ישראל ס"פ נט כתב: "האומר כך אין לו הבחנה בדברים אשר הם ברורים כשמש בצהרים". ובבאר הגולה באר הרביעי [שיג:] כתב: "כך הם כל דברי אמת ויושר, נראים רחוקים בתחלת העיון, ולבסוף יתגלה ויאירו כשמש בצהרים" [ראה להלן בדרשה הערה 1350]. ושם בבאר החמישי [נז.] כתב: "והרי הדברים האלו מבוארים מאוד, שאין לספק בכל אלו דברים, עד שנראה כשמש בצהרים הדברים העמוקים האלו". ושם בבאר השביעי [תיח:] כתב: "והאמת יעשה דרכו, והוא נגלה יותר משמש בצהרים". ובח"א לב"מ פד. [ג, לד:] כתב: "והרי הדברים האלו מבוארים מאוד, שאין לספק בכל אלו דברים, עד שנראה כשמש בצהרים הדברים העמוקים האלו". ואולי מקור הביטוי מדברי הגמרא [סנהדרין עב.] "אם ברור לך הדבר כשמש".
(187) כוונתו לדברים שיאמר בשלהי דרשה זו, שבהם מוכיח את בני דורו על דרך לימודם. וכן בסוף דרוש על המצות [שנאמרה יחד עם דרשתנו] מוכיח את בני דורו על שמקילים באיסור יין נסך, וגוזר בנדוי שבמקומות אלו לא יהיו נסמכים לרבנות.
(188) מעין לשון רש"י [חולין קלז.]: "תורת משה קרויה 'תורה' לפי שנתנה תורה לדורות. ושל נביאים לא קרי אלא 'קבלה', שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה".
(189) לשון המאירי בהקדמתו [ד"ה וכבר העידו]: "מכאן לתלמיד שאמר דבר הלכה שאין מזיחים אותו... ורצה באמרו 'אין מזחיחין אותו', שאין מחזיקין אותו כגאה וגבה לבב. אבל יש לנו לדונו לכף זכות, ולקבל דבריו, או להתיישב בהן אם הן כדי להאמין, אם לאו. ולא נחלוק עליו מצד הקנתור והקנאה, או מדרך הגאוה והנצוח, אבל נקבל דבריו, או נחלוק עליו בדרך ישרה על צד הוצאת האמת לאור". והנה כאן כתב שהואיל והונח לו מקום להתגדר בו, לכך הוא רשאי להוכיח ולתקן את בני דורו על קלקולם. אך בדר"ח פ"ו מ"ז [רכד:] כתב על עצמו שאין הוא ראוי להוכיח על זה, וכלשונו: "ותחלה בשברון רוחי ולבי בקרבי, ובקידה ובהשתחויה לפני גדול וקטן בישראל. והאמת והאמונה לא מהיותי מחזיק עצמי כי ראוי אני להוכיח". ויש ליישב.
(190) לשונו להלן בדרשה [לאחר ציון 1612]: "עד שלא נמצא כמעט אין גם אחד הרגיל במקרא. ואם יבא מי שירצה להדריכם בדרך אמת וישר, אומרים הלא אחר הרוב יש להטות, על זה דאבה נפשי... וכבר אמרנו בהקדמתנו כי אין מזיחין את האדם מדברי אמת ויושר, ומכל שכן דבר שהחוש והעינים מעידים... ואנשים אשר פתח הבית החמרי הזה הוכו בסנוורים, שהיה להם לראות הנגלה לעינים, שכל הולכי דרך עקום ומקולקל הזה המתעתע את האדם מדרכי החיים לדרכי המות".
(191) לשון המסילת ישרים פ"ג: "הטעות השניה, והיא קשה מן הראשונה, היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת".
(192) כי הסכל מכחיש גם את מה שנראה לחוש, ומה תועיל לו עדות וראיה, כי גם אותן יכחיש. וכדברים האלו ממש כתב בספר אמונות ודעות [מאמר ראשון סוף אות ג]: "שטת הכסילים, והם אנשים אשר עם הכחשתם את המדעים הכחישו גם את המוחשות, ואמרו שאין אמתות לשום דבר כלל, לא למודע ולא למוחש. ואלה יותר סכלים מכל מי שקדם זכרו... כאשר תאמר לאחד מהם אפשר שאותו האדם אדם ולא חמור, או חמור ולא אדם, או חמור ואדם ביחד, או לא חמור ולא אדם, יאמרו כן. ומי שהביאתו הכסילות או הוציאתו העקשות אל כמצב הזה, אין מקום לדבר עמו, ולא ענין להתוכח עמו בדברי עיון. לפי שכל ראיה שתביא לו יכחישנה, ומתגבר נגדה בוכוחי סרק, ומתאמץ בגזומי הבל. ועל כיוצא בהם אומר הכתוב [משלי יח, א] 'בכל תושיה יתגלע'. אמר עוד [משלי כג, ט] 'באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך'. ומי שמדבר אתם בדברי עיון... הרי הוא ביגיעה שוא, לפי שאין אצלם לעיון אמתות... יש להתיאש לגמרי מלהכשירם, ובהם אמר הכתוב [משלי כז, כב] 'אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו'". וכן כמה פעמים כתב שנעדרי החכמה מכחישים דברים ברורים. כגון, בגו"א דברים פ"ד סוף אות כא [צז:] כתב: "וזה פירוש הוא ברור מאד, לא ימאן רק מי שלא נתן לו השם לב לדעת". ושם פ"י סוף אות ט [קסז:] כתב: "ודברים אלו דברים ברורים מאד, לא ימאן אותם האדם אלא אם לא יבין דברי חכמה". ובבאר הגולה באר החמישי [קה.] כתב: "והם דברים אמיתיים ברורים, לא ימאן לקבל מי שיש בו חכמה". ובבאר הגולה באר הראשון [מ:]: "ודברים אלו ברורים הם, לא יסכל בזה רק מי שלא יתן הודאה אל דברי אמת ויושר".
(193) נראה שכוונתו לדברי הגמרא [יבמות סה:] "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה, שנאמר 'אל תוכח לץ פן ישנאך'". והואיל ולסכל לא תועיל עדות וראיה, לכך זהו נכלל ב"מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר 'אל תוכח לץ פן ישנאך'". ובנתיב התוכחה ס"פ ב [ב, קצד:] כתב: "כשם שמצוה לומר כו'. פירוש, אם הדברים אינם נשמעים הוא מבזה דבר ה', שאמר להם דבר השם יתברך, ואין מקבלים, ודבר זה בזיון יותר לבזות התורה נגד העושים. ולפיכך כשם שהמצוה לומר דבר הנשמע, שהוא כבוד אל השם יתברך, כך מצוה שלא לומר דבר הבלתי נשמע, שהוא כנגד כבוד שמים אם מדבר דבר הבלתי נשמע. ולרבי אבא חובה, מפני שהוא מביא על עצמו רעה כאשר ישנא אותו הרשע, וגורם רעה לעצמו".
(194) אודות שבר דעת רואה אחריתו, כן אמרו [תמיד לב.] "איזהו חכם, הרואה את הנולד". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלב:] כתב: "קרא את יצר טוב 'חכם' [נדרים לב:], כי יצר טוב מכריע אותו להיות רואה את הנולד בכל מעשיו, ומפני כך הוא החכם, כמו שאמרו 'איזהו חכם, הרואה את הנולד'. כי אם הוא חוטא, סופו ליתן דין וחשבון, ולכך לא בא לידי חטא, ואם חטא, הוא עושה תשובה". ובסמוך [סוף ההקדמה] כתב: "ראוי לכל איש הירא את דבר ה' להעלותם על לבו מה יהיה באחריתנו אם נלך עקלקלות, בדבר שהוא בטחוננו בעולם הזה ובעולם הבא". וגם בדר"ח פ"ו מ"ז [רכה.] כתב שהרואה את אחריתו לא יגרר אחר דרך הלימוד של בני דורו, וכלשונו: "ואל יפנו אל מנהגינו אשר הוא רע ומר, ללכת אחר ההבל ויהבלו. ומה נעשה לאחריתנו, בבואינו לפני מלך מלכי המלכים בעירום ובחוסר כל; עירום מן המעשים, ובחוסר החכמה, כמו שהוא הנהגת הדור הזה". ובהמשך שם [רמז.] כתב: "ואתם התלמידים היקרים, אשר נתן ה' להם לב שומע ודעת לקבל... ויעלה על דעתיכם אחריתכם כמה גדול שכר של בעלי תורה. ולמה תוציאו ימיכם בדברים כמו אלו, ולמה אתם יגעים בדברי ריק שאין על זה שכר". וראה להלן בדרשה הערה 1623.
(195) "תיתי לי - ישולם שכרי" [רש"י שבת קיט.], וזה כמו אשרי חלקי.
(196) על פי הפסוק [קהלת ח, טז] "כאשר נתתי את לבי לדעת חכמה ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ כי גם ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה". ויש להעיר, כי כאן מעיד על עצמו "כי מיום עמדי על דעתי" נתן את לבו על קלקול דרך הלימוד. אמנם בדר"ח פ"ו מ"ז [רכד:] העיד על עצמו שאף הוא החל את דרך לימודו כבני דורו, שכתב: "והאמת והאמונה לא מהיותי מחזיק עצמי כי ראוי אני להוכיח, או שאומר כי הדברים שאומר ואדבר לא נמצאו בי, כי גם אני החלותי כמוהם, ויותר מהם בתלמודי. ומפני זה ראיתי את חסרוני הגדול אשר נמצא בי. ולכן אלי ראוי להתאונן ולקונן על דבר זה ביותר". ובהמשך שם [רמח:] מביא שהספר ארחות צדיקים בשער התורה [שער עשרים ושבעה] כבר זעק על קלקול דרך הלימוד, וכתב: "ולא זכיתי בעוונותי העצומים לראות דברי הספר החסיד, שהוא היה מוציא אותי מן המכשול הזה שהיה תחת ידי יותר מכל". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתפא:] כתב: "כל זה ראיתי בעוונתי הרבים, ועל עצמי אתאונן ואקונן על חסרוני". ולהלן בדרשה [לאחר ציון 1670] כתב: "ובעד המורה לכם לצדקה העתירו והפילו תחינתכם, אולי יחנן ה' צבאות גם אותי, ויכפר משוגתי ואשר העויתי גם בזה". ובפשטות כבר היה גדול כשהחל ללמוד כבני דורו, ולא קטן, והגדול נקרא "בן דעת" [רש"י גיטין כג. (ד"ה לדעתיה), ורמב"ם הלכות שגגות פ"ט ה"ג], ובפשטות גם עומד על דעתו. ואולי יתבאר לפי מה שכתב על קלקול דרך הלימוד בנתיב הזריזות ספ"א [ב, קפו:]: "כל זה ראיתי גם נסיתי בימי הבלי". הרי שמכנה תקופה זו של חייו "ימי הבלי", ובודאי שאין "ימי הבלי" נכללים ב"מיום עמדי על דעתי". הרי שהיותו גדול לחוד, ועמידה על הדעת לחוד. וראה להלן בדרשה הערה 1674.
(197) לשונו בתפארת ישראל פנ"ו [תתסח.]: "כי סדר הלמוד שסדרו אבותינו, שהיו חכמי עולם, אין אחד הולך בזה". והסדר הוא [אבות פ"ה מכ"א] "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד". וכוונתו שהתנאים והאמוראים והראשונים לא הלכו בדרך זו [ראה בסמוך הערה 199]. ולהלן בדרשה [לאחר ציון 1623] כתב: "אנו מניחין ועוזבין תורת אמת, והולכים דרכי עקלקלות, דרך אשר לא גבלו ראשונים, גם אחרונים". ובנתיב התורה פ"ה [רמה:] כתב: "ואנו עומדים חס ושלום בעונש הזה, שהדורות האלו שינו דרך הראשונים, ואין הולכים בעקבותן...... ועל זה יתאונן האדם, כי גלה ממנו כבוד התורה הודה והדרה, ואנחנו ערומים בלא תורה. אוי לאותה חרפה, ולאותה בושה וכלימה, שנשתנינו מכל הדורות שהיו".
(198) פירוש - השוואה בין שני דברים ["ערך" של זה לעומת זה] יכולה להעשות רק כאשר שני הדברים האלו דומים זה לזה, והחילוק ביניהם הוא בכמות, אך לא במהות. דוגמה לדבר; בתפארת ישראל פי"ז [רסד.] כתב: "אין ראוי לומר כי החילוק שיש בין [המצות של] ישראל למכחישי ה', שלהם מקצת, ולישראל הכל. ולפי זה לא יהיה החילוף רק בכמות המצות, ולא באיכות המצות. רק באיכות המצות גם כן החילוף, כי למכחישי ה' לא נתן להם המצות רק גלומות, ולא הפריש בין טומאה לטהרה. וזה יורה על שאין ראוי להם התורה בבירור החכמה והשכל לגמרי. ולכך אף אם נתן להם מצות, לא היו המצות להם להבדיל בין דבר לדבר, שזהו בירור השכל שבתורה, כאשר מבדיל בין דבר לדבר". וראה למעלה הערות 13, 70.
(199) פירוש - אין שום השוואה ודמיון בין הדורות שלנו לדורות של "אבותינו וקדמונינו הקדושים", לכך "אין כאן ערך כלל". ובדר"ח פ"ד מי"ח [שפב:] כתב: "'יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה' [אבות שם]... ואין להקשות כלל שאיך יאמר בין שני דברים שהם מתחלפים לגמרי [כי זה יותר מזה], וכי יש ערך ושיעור בין עולם הזה לעולם הבא עד שיאמר כי זה יותר מזה, כאילו היה שעור ביניהם". ושם פ"ד מ"כ [תא:] כתב שמתוך שהתנא נקרא "שמואל הקטן" בכדי להפריד בינו לשמואל הנביא, מוכח שהיה גדול מאוד, וכלשונו: "דכיון שצריך היכר בינו ובין שמואל הנביא, מזה תדע שהיה גדול מאד". ושם פ"ו מ"ז [רלב.] כתב: "הדברים האלו הם דברי תנאים ראשונים, אשר אין ערך להם במעלת החכמה, כמו רבי יהושע ורבי עקיבא, והם הם שהזהירו על החזרת התלמוד בכל יום". ובתפארת ישראל פס"ב [תתקסה.] כתב: "אין לומר שהעולם בכללו יותר נחשב... מן דבר אחד בתורה, כי אין ערך לדבר שהוא גשמי אל השכלי, כי הם דברים שאינם מתיחסים". ואודות ירידת הדורות, הנה אמרו בגמרא [עירובין נג.] "אמר רבי יוחנן, לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ראשונים, רבי עקיבא. אחרונים, רבי אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי, ראשונים, רבי אלעזר בן שמוע. אחרונים, רבי אושעיא בריבי". ובהקדמה לבאר הגולה [ד.] הביא מאמר זה, וכתב: "הרי הם הודו ולא בושו, ונתנו שעור לראשונים, וגם לאחרונים, והודו בשלהם... הרי שהם נתנו אשם נפשם, שנפש האדם הוא חסר מן הראוי. ואם היו מֵי החכמה הלוך וחסור מן דורו של רבי אלעזר בן שמוע עד רבי יוחנן, שלא היו מן רבי אלעזר עד רבי יוחנן רק כמו ב' דורות או ג' דורות על היותר... ומה היה עד הנה, שיבשה הארץ בכללה, ולא נמצא לחלוחית חכמה". ובבאר הגולה באר הרביעי [שכד.] חזר על דברים אלו. ולהלן בדרשה [לאחר ציון 1106] הביא מאמר זה, וביארו. ועוד אמרו חכמים [שבת קיב:] "אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים". ובגו"א דברים פ"ו אות ז [קכג.] כתב: "כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות, רק כבני חמורים... כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל". ובנר מצוה [קה:] כתב: "בודאי אין לנו יד וכח להשיב על דברי הראשונים, שהם הררי אל, אין נמלים כמונו יכולים לפתוח פה נגדם". ובנתיב התורה פ"ה [רנט.] כתב: "לכן לומדי תורה המרבים בישיבה, חזקו ונתחזקה בעד תורת אלקינו, ועמדו נא בפרצה הזאת, והלכו בעקבות הראשונים, ותהיו אתם עמודי התורה, ותקבלו שכר כולם... ובמקום שהיו בארצות אלו חכמים גדולים, אשר כל העולם שותים מימיהם, ובעלי מעשים, כמו רש"י ורבינו תם ובעלי תוספות, נשמתן תחת כסא הכבוד, ויש להם מהלכים עם חכמי הלב הראשונים, הם התנאים והאמוראים. ועתה בארצות אלו בעונתינו הרבים והעצומים נשתכחה התורה לגמרי, והוסרה מהן הן התורה, הן המעשים, והאחד סבה לשני". והריב"ש [סימן שצד] כתב: "שאני רבינו תם, דרב גובריה... וכל חכמי ישראל הנמצאים היום, כלם כקליפות השום וכגרגיר שומשום נגד אחד מתלמידיו הקטנים". וראה להלן בדרשה הערות 1324, 1470, 1588, 1624, 1666.
(200) אמרו במשנה [אבות פ"ה מ"כ] "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". והשו"ע או"ח סימן א ס"א כתב "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו".
(201) לשונו להלן בדרשה [לאחר ציון 1509]: "וכבר התחלתי להדריך בני אדם שיתנו ללמד בניהם משנה תחלה ליסוד גמור, ואחר כך כל סדר הלמוד על פי שגדרו חז"ל בדרכי התורה, ולא עמדה לי". ובגו"א דברים פ"ו אות ז [קכז.] כתב: "וכאשר רציתי לתקן מה שאפשר, הלא גם זה לא עלתה בידי, באמרם ננתקה עולו אשר הכביד עלינו, נלך אחר מאהבינו, נותני צמר פשתים ושקויי, כי אין טוב רק לאכול ולשתות, ישמח בחור בילדותו, וייטיב לבו בימי בחרותו, ויראה טוב בעמלו, ואם הוא עמל לרוח, הלא היא חכמתו ובינתו לעיני כל עמי הארץ, ודי לי בזה כבוד שם ותהלה".
(202) עפ"י הפסוק [שמות כג, ב] "אחרי רבים להטות". וכן להלן בדרשה [לאחר ציון 1613] כתב: "ואם יבא מי שירצה להדריכם בדרך אמת וישר, אומרים הלא אחר הרוב יש להטות". אמנם קודם לכן בדרשה ביאר טעם אחר מדוע האבות מסרבים שבניהם ילמדו כסדר שקבעו חז"ל [אבות פ"ה מכ"א "בן חמש למקרא וכו'"], שכתב [לאחר ציון 1509]: "וכבר התחלתי להדריך בני אדם שיתנו ללמד בניהם משנה תחלה ליסוד גמור, ואח"כ כל סדר הלמוד על פי שגדרו חז"ל בדרכי התורה, ולא עמדה לי. באשר מתמצעים תמיד אנשים חוטאים ומחטיאים, אשר כל כוונתם בתורה רק לשם יוהרא, ומנעום מזה באמרם טוב שילמוד בנך פלפול הגמרא, בו יעלה מעלה מעלה, והוא לתהלה ותפארת לך ולבניך עד עולם לפעול כשם הגדולים אשר בארץ". הרי שסירובם הוא מחמת יוהרא וכבוד, ואילו כאן כתב "אחרי רבים נלך". וראה להלן בדרשה הערות 1513, 1614.
(203) אין כוונתו לענייני יין נסך [שיובאו בסוף דרוש על המצות] כי בסוף דרוש על המצות [סג.] הזכירם לטובה בענין זה, שכתב: "ואתם בני ברית היושבים במדינת מעררין, העוברים על איסור זה, איך תרימו ראש ותשאו פנים, נוסף על איסור שאתם עוברים, כי נראה כאילו אין אתם חס ושלום מבני אמונתינו, כי כל בני מדינות פולין ורוסיא צריכין לשלוח אנשים מיוחדים לעשות יין בהכשר חכמים. וכאילו חס ושלום אתם פורשים מן הכלל. ולמה לא תלכו אחר אשר הם קרובים אליכם, ומהם יש לכם ללמוד". אלא כוונתו לענין קלקול סדר הלימוד, שכתב על כך דברים למדינות פולין ורוסיא. ואודות תקנות המהר"ל בענייני חינוך, ראה בספר "התקנות בישראל" [כרך ד, עמודים קצז-קצט], ספר "מקורות לתולדות החינוך בישראל" [ח"א מבוא, עמודים 8-26], ספר "הארי שבחכמי פראג" פי"ב. ובמבוא לפירושי מהר"ל מפראג אגדות הש"ס [כשר, ח"א, עמודים 13-16] האריכו בזה, וכתבו [עמוד 16]: "בראש מתקני תקנות החינוך בישראל עמד מהר"ל, מחוללה ויוצרה של תנועה חינוכית זו". בספר קטן הכמות ורב האיכות "כיצד סדר משנה" [לרבי משה מוראפשטיק, שנת שצ"ה] כתב בתחילת הספר: "אמר המחבר, הנה הואלתי לדבר, מלין לחבר, בהיות שכבר צווחו קמאי דקמאי מענין גודל הבלבול והקלקול סדר לימוד תינוקות של בית רבן, שעליהם העולם עומד, באשר הוא הבל פה שאין בו חטא. בפרט הגאון גדול הדור האב"ד הישראלי, מרנא ורבנא מהר"ל מפראג ז"ל, שכתב כמעט בכל ספריו שחבר, ובפרט בדרש שדרש בק"ק פוזנא במתן תורה, שנת שנ"ב לפ"ק, ונדפסה אותה הדרשה בק"ק פראג, ושאג כארי... והאריך שם בדבריו".
(204) כמו שכלב בן יפונה אמר על עצמו [יהושע יד, יא] "עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא".
(205) לשונו להלן בדרשה [לאחר ציון 1684]: "ולכן כל אשר נגע יראת אלקים בלבבו, וחרד על תורת אלקינו לעשות עמודים לה שלא תפול בכללה, ירגיל עצמו והלומדים לפניו בענין זה [של חזרה], שהוא יסוד הכל שלא תמוש מפיהם". ומקור הבטוי הוא מהנאמר [ש"א י, כו] "וגם שאול הלך לביתו גבעתה וילכו עמו החיל אשר נגע אלקים בלבם".
(206) לשונו בסמוך "ראוי לכל איש הירא את דבר ה' להעלותם על לבו מה יהיה באחריתנו אם נלך עקלקלות בדבר שהוא בטחוננו בעולם הזה ובעולם הבא", וראה בסמוך הערה 214.
(207) אודות שאחד מאלף סגי, כן כתב בענין זה בנתיב התורה פ"ה [רמה.]: "וכבר בעונותינו הרבים הותרה להם הדבר הזה היתר גמור, עד שאין אחד מבקש דבר זה עוד. ואילו נמצאו אנשים מעטים, אחד מאלף, היתה הנחמה באלו מעטין, אבל שלא יהיה נמצא אחד מני אלף, על דבר זה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים". ולהלן בדרשה [לאחר ציון 1714] כתב: "יהי רצון מלפני אדון כל שיהיו דברינו אלה לרצון. ועד כאן הגיעו, כי הציקני רוחי בקרבי באשר אין הנחה והשקט בלבי, אמרתי לקרר רוחי בזה. גם באולי ימצא אחד מעיר ושנים ממשפחה אשר ישיתו לבם לדברים האלה, ואמצא מרגוע לנפשי, כי אז נאמר [ירמיה טו, יט] 'ואם תוציא יקר מזולל וגו''", ושם הערה 1718.
(208) על פי מה שנאמר [נחמיה ט, כט] "ותעד בהם להשיבם אל תורתך והמה הזידו ולא שמעו למצותיך ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם ויתנו כתף סוררת וערפם הקשו ולא שמעו". ותיבת "שוררת" מלשון [דברים כט, יח] "שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך".
(209) מעין מה שאומרים בתפילת ימים נוראים "וכל מאמינים שהוא נוצר חסד, הסובל, ומעלים עין מסוררים". וכוונתו כאן לסכלים המעלימין עין מדברי חכמים, שמכנם כאן בשם "שוררים" [תיבה הדומה לתיבות "סוררת" "שוררת"]. ואולי מכנם כך כי התורה נקראת "שירה" [נדרים לח.], וממילא חכמיה נקראים "שוררים". ונאמר [משלי ח, טז] "בי שרים ישרו", והכוונה לבעלי תורה [מצודות דוד שם].
(210) והם; גו"א דברים פ"ו אות ז [קכג.], תפארת ישראל פנ"ו [תתסה.], דר"ח פ"ו מ"ז [רכד.], נתיב התורה פ"ה [רמד:], שם פ"י [תכא.], שם ס"פ טו [תרלט:], נתיב הזריזות ס"פ א [ב, קפו.], להלן בדרשה [לאחר ציון 1447], בדרוש על המצות [נג:], דרשת שבת הגדול [תצח:], ח"א לשבת סג. [א, לח.], ועוד. וכאשר דרשה זו ניתנה [שנת שנ"ב] עדיין לא יצאו לאור תפארת ישראל [יצא לאור בשנת שנ"ט], ונתיבות עולם [יצא לאור בשנת שנ"ה]. והעולה מדבריו שיש שמונה שבושים עיקריים בדרך הלימוד של בני דורו; (א) לא חוזרים על תלמודם שיהיה שגור בפיהם. (ב) לא לומדים משנה. (ג) פוסקים הלכות מספרי הפסק מבלי לדעת טעמא דהלכתא. (ד) לא לומדים כסדר שקבעו חכמים [בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו' (אבות פ"ה מכ"א)]. (ה) עוסקים בפלפולי שוא. (ו) בתחילת לימודם לומדים תוספות. (ז) בלבול הלימוד של תינקות של בית רבן. (ח) להלן בדרשה יוסיף שבוש נוסף שלא נזכר בשאר ספריו; אינם לומדים ברציפות, אלא בהפסקות, וכמו שאינם לומדים בבין הזמנים, וכיו"ב [להלן בדרשה לאחר ציון 1589]. וראה להלן בדרשה הערה 1468.
(211) פירוש - בנוסף לדברים שכבר כתב בספריו, "ראינו לייחד לזה דבור בפני עצמו" בדרשה זו, הנאמרת בדיבורים בפני עם ועדה. ובנתיב התורה פ"ה [רנב:] כתב: "והנה הארכנו בזה בפרק שנו [זהו אבות פ"ו], גם במקום אחר, ובכמה מקומות עוררתי בלב נשבר ונדכא על שבר התורה". ולא ברור למה כוונתו כאשר מציין בלשון יחיד "גם במקום אחר", ומיד מוסיף "ובכמה מקומות עוררתי וכו'". ושם [הערה 97] נתעורר קושי זה, ונשאר בשאלה. אך עכשיו נראה שכוונתו לדבריו בדרשה זו, שהיא חולקת מקום לעצמה, וכפי שכתב כאן "ראינו לייחד לזה דבור בפני עצמו", בנוסף לדברים שכבר כתב בספריו ["ואף כי כתבנו הדברים בכמה מקומות"]. ואכן ספר נתיבות עולם יצא לאור בשנת שנ"ה, ארבע שנים לאחר אמירת דרשה זו.
(212) אודות גודל המכשול והנזק הנגרם מקלקול סדר הלימוד, כן כתב בכמה מקומות. כגון, בדר"ח פ"ו סוף מ"ז [רנ.] כתב: "ואם באנו לכתוב איך הדבר הזה הוא למכשול ולפוקה בדור הזה, הלא לא יספיק לנו הזמן". ובנתיב התורה פ"ה [רנג.] כתב: "בכמה מקומות עוררתי בלב נשבר ונדכא על שבר התורה, כי לגודל התקלה והמכשול הזה אשר הוא תחת ידינו, לא יספיק לדבר מזה. ואם היינו מספרים לא היה אפשר לספר, כי היה משמע שאין עוד חסרונות רק אלו, והיה גורם המספר הזה טעות בני אדם, שיאמרו שאין עוד, ולא יאמרו 'תנא ושייר', רק מאי דתנא תנא, ומאי דלא תנא לא תנא. ואני אומר שכל אשר נראה החסרון ותקלה הכל מתחדש מזה". ובהמשך שם [רנט:] כתב: "ואילו כל הימים דיו, אין יכול האדם לכתוב ולספר מה שגרם דבר זה... ועתה בארצות אלו בעונתינו הרבים והעצומים נשתכחה התורה לגמרי, והוסרה מהן הן התורה הן המעשים, והאחד סבה לשני". ובגו"א דברים פ"ו סוף אות ז [קכז:] כתב: "על זאת תאבל הארץ, ופסו אנשי אמונה אנשי יראה חכמים ונבונים. והאדם החכם יוכל לדעת שזאת היא הסבה, ולא סבה אחרת, ואם לא מפני הכבוד היה ראוי לומר מה שנמשך מזה. אמנם המפורסמות יגידו, והגלויות ידברו, והמה יענו ויעידו ויוסיפו על דברינו כהנה וכהנה... אשר אני רואה אשר ראוים לקבל חכמה תורת אמת, וכולם הולכי דרך עקלקלות, תועים במסילה העולה בית אל, יגעו לריק ולבהלה כל ימיהם, ולא יעלה בידם מאומה". וכן ביאר בכמה מקומות את הנזק הנגרם מחמת קלקול סדר הלימוד בקיום מצות ויראת שמים. כגון, בנתיב התורה פ"ה [רנג:] כתב: "ועיקר שדבר זה גורם, סלוק המעשים ויראת שמים מן הדור הזה, עד שלא נמצא יראת שמים... וכאשר נתרחקו מן התורה, שאין התורה עם האדם, אין כאן מעשה המצות, כמו שהוא נראה בדורנו. וכמו כן לא נמצא יראת שמים כאשר אין עמו התורה, כמו שאמרו [אבות פ"ג מי"ז] 'אם אין חכמה אין יראה'. ופירוש זה, כי היראה כאשר האדם יש לו קירוב אל השם יתברך, אז מקבל יראתו. דומה למלך בשר ודם, אין האדם מקבל יראתו רק כאשר מתקרב אליו. ואין האדם מתקרב אל השם יתברך כי אם על ידי התורה... ואז מקבל היראה... והדברים האלו ברורים שדבר זה הוא גורם הסתלקות יראת שמים כאשר אין התורה עמנו". ולהלן בדרשה [לאחר ציון 1578] כתב: "ועוד יבא מזה שקלקול זה הוא הגורם שגם מעשים אין בנו. ועל זה נשברה רוחי בקרבי, ואמרתי אוי ואבוי לבני אדם המבלים ימיהם בדברים שאין להם שייכות לתורת אמת כלל. וכי אין לנו תורה תמימה ארוכה מארץ מדה, שהיה להם לכלות ולבלות ימיהם בה". ובדרוש על המצות [נג.] כתב: "קלקול הלמוד גורם קלקול המעשה, כי כמו שהלמוד הוא מקולקל, כך המעשה שנמשך אחר זה הוא מקולקל. וכבר אמרנו מקלקול הלמוד שבדור הזה, עד שאין תורה נמצאת אתנו, ואיך תהיה א"כ פועלת המעשה... אם לא תמצא התורה עם האדם, איך תוציא צמיחת המעשה לפעל... ולפיכך הקלקול בלמוד שלנו הוא הסבה בעצם וראשונה שמתמעטים גם המעשים בארצותינו מדי יום יום, עד שלא נמצאים עוד אנשי מעשה".
(213) כמו שאמרו [אבות פ"א מ"ב] שאחד משלשת העמודים שהעולם עומד עליהם הוא תורה. ורומז למאמר חכמים [ברכות ו:] "מאי 'כרום זלות לבני אדם' [תהלים יב, ט], אמר ליה, אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ["כגון תפלה, שעולה למעלה" (רש"י שם)], ובני אדם מזלזלין בהן".
(214) כמבואר למעלה הערה 194.
(215) אמרו חכמים [סוטה כא.] "את זו דרש רבי מנחם בר יוסי, 'כי נר מצוה ותורה אור' [משלי ו, כג], תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור... מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור לומר לך, מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם", ושם בהמשך המאמר ביארו כיצד התורה מגינה על האדם בעולם הזה, לאחר מיתה, ולעתיד לבא. ובאבות פ"ו מ"ח אמרו "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא". ובנתיב התורה פ"א [נו.] כתב: "כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן, ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן, אשר אין לו שנוי... ולעולם הבא, שיחזור האדם לחיים, היא נותנת לאדם החיים". וזו ההגנה הנצרכת לאדם לעולם הבא, שפירושו זכיה לתחיית המתים. ובהקדמה לדר"ח [יג.] כתב: "התורה מגינה לעולם, כאשר אדם דבק בתורה השכלית, שאין לה התלות בזמן כלל". ובדר"ח פ"ה מכ"ב [תקסט:] כתב: "כי התורה היא... נותנת לאדם חיים, ומצלת אותו מן המיתה, ואף לאחר מותו נותנת לו חיים לעולם הבא". ובדר"ח פ"ו מ"ז [רמח.] כתב: "מי שפורש עצמו מזה הדרך השקר, ויכריע עצמו ואחרים עמו בדרך אמת וישר, עליו נאמר [ירמיה טו, יט] 'אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה', והתורה מגינה עליו בעולם הזה ובעולם הבא". וראה להלן בדרשה הערה 1719.