(1) יעמוד על שני חלקי הפסוק; "מי ימלל גבורות ה'", ו"ישמיע כל תהלתו", שמתבאר מכך שני טעמים מדוע אי אפשר לספר שבחו של מקום, וכמו שיבאר. ופותח בפסוק זה, כדי להקשות ממנו על מהותו של הספר "גבורות ה'", שספר זה מוקדש לבאר גבורות ה' ביציאת מצרים, וכפי שכתב בסוף ההקדמה השלישית, וז"ל: "לפיכך שם הספר 'גבורות ה'', בו יתבאר גבורותיו אשר עשה עם ישראל, ואשר הפליא לעשות נגד הקמים". וכן כתב בסוף ההקדמה הראשונה שיש לחקור את נסי יציאת מצרים, משום ש"כל אשר יש בו יותר פלא, הוא יותר כבוד אל השם יתברך לחקור עליו, לפי שהוא מורה על גבורתו יתברך ויכולתו, ויש לחקור על זה". ואילו מפסוק זה עולה לכאורה שאין לספר גבורות ה'. ובסמוך ינסח שאלה זו בזה"ל: "יש לשאול, איך אנו מצווים לספר נפלאותיו של הקב"ה בליל היציאה, ולמה לא נאמר בזה גם כן 'מי ימלל גבורות ה' וגו''".

(2) כן כתב הכתב והקבלה [בראשית כא, ז], וז"ל: "'מי ימלל גבורות ה'', אמת שיש לדבר מגבורותיו, אך מי יודע לבררן על אמתתן כאשר הן". כי מבחינה איכותית אין לעמוד על עומק גבורות ה', וכמו שהולך ומבאר.

(3) כמו שאומרים בתפילת "נשמת כל חי": "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלקינו ואלקי אבותינו ולברך את שמך על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו". וראה הערה 7.

(4) כן פירש המלבי"ם [תהלים קו, ב], וז"ל: "רצה לומר אין צורך להודיע כל הנסים בפרט, מצד שני דברים; א] שגם לספר נס אחד אין לנו אומר ודברים לספר גבורות ה'. ועל זה אמר 'מי ימלל', היינו שאין מלה בלשון לבטא גבורותיו. ב] ש'מי ישמיע כל תהלתו', שתהלותיו אין להם שיעור והם בלתי בעל תכלית".

(5) "דבר חדוש" - דבר תימה ופליאה.

(6) לשון הרד"ק [בראשית כא, ז]: "אמרה עוד לדבר התימה 'מי מלל לאברהם', מי היה מדבר לאברהם שהניקה בנים שרה, דבר חדוש כזה מי הוא מלל, לולי כי האל עשה עמו פלא שילדתי לו בן לזקוניו".

(7) דיוק לשונו מורה שגם בא לבאר את שנוי הלשון שבין "גבורות" ל"תהלות", כי ברישא דקרא [העוסקת באיכות] נאמר "מי ימלל גבורות ה'", ובסיפא דקרא [העוסקת בכמות] נאמר "ישמיע כל תהלתו". ויש להבין כיצד החילוק בין איכות לכמות יבאר גם את שנוי הלשון מ"גבורות" ל"תהלתו". ונראה, ש"תהלה" היא לשון כללית של שבח, וכפי שכתב הרד"ק בספר שרשים, שורש הלל, וז"ל: "תהלה, שהוא השבח וההודאה". ואילו "גבורה" היא סוג מסויים של השבח. וכן נאמר [ירמיה ט, כב-כג] "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' וגו'". הרי "יתהלל" כולל כל סוגי השבח [חכמה, גבורה, ועושר], ו"הגבור בגבורותו" הוא פירוטו של השבח לסוג מסוים. לכך כאשר הפסוק בא להצביע על רבוי כמות השבח, ינקוט בלשון כללית ["ישמיע כל תהלתו"], כי לשון כללית מורה על רבוי פרטים, כפי שהכלל מכיל בתוכו את כל הפרטים. אך כאשר הפסוק בא להצביע על איכות השבח, ינקוט בלשון פרטית ["מי ימלל גבורות ה'"], כפי שהפרט אינו הרבה, אך עשוי להיות עמוק עמוק מי ימצאנו. ויש להעיר על דבריו, שאמרו בגמרא [מגילה יח.] "אסור לספר בשבחו של הקב"ה, דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו', למי נאה למלל גבורות ה', למי שיכול להשמיע כל תהלתו", ופירש רש"י שם "למי שיכול - ואין מי שיכול לספר את כולו". ומדוע הוצרכו לתלות רישא דקרא ["מי ימלל גבורות ה'"] בסיפא דקרא ["ישמיע כל תהלתו"] בכדי לשלול מלספר בשבחו של הקב"ה, הרי רישא דקרא ברורה בפני עצמה כפי שסיפא דקרא ברורה בפני עצמה; רישא דקרא שוללת מלספר בשבח הקב"ה מצד איכות מעשיו יתברך, וסיפא דקרא שוללת זאת מצד כמות מעשיו יתברך, ואידי ואידי בגדר "אין מי שיכול לספר את כולו". ומדוע רישא דקרא נלמדת מסיפא דקרא בבחינת "ילמד סתום מן המפורש" [רש"י בראשית ז, ג], כאשר הרישא אינה סתומה יותר, והסיפא אינה מפורשת יותר. ואולי יש לומר, שכאשר המניעה היא מצד הכמות, אז גלוי לנו שהשבח שלנו הוא כטיפה מן הים, וכמו שאומרים בתפילת נשמת "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלקינו ואלקי אבותינו ולברך את שמך על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו". הרי עינינו רואות ה"אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות שעשית" שאינם נכללים בשבח הבודד שאמרנו, והוא כמו טיפה מן הים, שהטיפה של שבח היא לפניך, והים שאינו בשבח אף הוא לפניך. וכך ממשיך המשורר ומפרט את רבוי הנסים שזכינו לו; "ממצרים גאלתנו ה' אלקינו, ומבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו, ובשבע כלכלתנו, מחרב הצלתנו, ומדבר מלטתנו, ומחלים רעים ונאמנים דליתנו". אך כאשר המניעה היא מצד האיכות, הרי מה שאינו נכלל בשבח שלנו הוא נסתר ואינו ניכר לעינינו, דזהו כל מהותו שהוא סמוי מן העין. לכך אי אתה יכול לומר על איכות מעשי ה' "אין אנחנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות ממדרגות איכות הטובה שעשית", כי ה"אלף אלפי אלפים ורבי רבבות ממדרגות איכות הטובה" נעלמות ונסתרות מאיתנו. לכך המניעה מצד הכמות קלה יותר לראיה מאשר המניעה מצד האיכות, ומשום כן אמרו בגמרא "למי נאה למלל גבורות ה', למי שיכול להשמיע כל תהלתו". ובעוד שכאן המהר"ל מבאר שפסוקנו מורה שאי אפשר לספר שבחו של מקום מחמת האיכות והכמות של השבח, הרי בנתיב העבודה פי"ב [א, קיד.] סלל לו דרך אחרת בביאור פסוקנו, והיא שמעלת השבח מגיעה למדריגה שאינה בעולם הזה, וכלשונו: "במגילה בפרק הקורא [יח.] אמר רבי אליעזר, מאי דכתיב 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו', למי נאה למלל גבורות ה', למי שיכול להשמיע כל תהלתו... המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי, נעקר מן העולם... פירוש זה, כי מי שמספר בשבחו של מקום הוא עולה אל מדריגה שאינה בעולם, והוא ממדריגה שאינו שייך לאדם, לכך הוא נעקר מן העולם. כי יש לאדם להיות נשאר במקומו ובמדריגתו, וכאשר יוצא מן מעלתו שיש לאדם בעולם הזה, נעקר מן העולם הזה, שמקומו בעולם הזה... וכן אמר הכתוב 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו', כלומר מי זה הוא שהוא יכול להתדבק במדריגת החמשים, שהוא מסולק מן העולם הזה. ו'מי' במספר חמשים, כלומר מי שעולה עד המדריגה הזאת, וזה שאמר 'ישמיע כל תהלתו', 'כל' במספרו חמשים, כי שבחו הוא משער החמשים שאין לו תכלית וקץ. וכך 'מי' במספר חמשים, כלומר מי הוא זה אשר יש לו דביקות אל שער החמשים, ולכך המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם". וראה להלן הערה 14.

(8) מביא מאמר מהגמרא המורה שאי אפשר לספר שבח ה' הן מצד הכמות והן מצד האיכות, וכפי שביאר את הפסוק "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו".

(9) מביא הדברים כגירסת העין יעקב [שאמרו שם התיבות "והאמיץ" "והאמתי"], ולא כגירסת הגמרא שלפנינו [שלא הזכירו תיבות אלו]. ודרכו של המהר"ל להביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה בהקדמה שלישית הערה 10]. אמנם המשך המאמר הוא כגירסת הגמרא שלפנינו, וכמבואר בהערה 13.

(10) "אי לאו דאמרינהו משה - 'האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד' [דברים י, יז]" [רש"י שם].

(11) "ותקנינהו בתפלה - כשהתפלל עזרא על מעל הגולה, בספר עזרא [נחמיה ט, לב]" [רש"י שם].

(12) "והלא גנאי הוא לו" [המשך המאמר].

(13) לכאורה לא נמצא בלשון הרמב"ם שפירש המשל מצד הכמות, אלא פירשו רק מצד האיכות, כי זה לשון הרמב"ם במו"נ ח"א פנ"ט [מהדורת קאפח, עמוד קנא]: "לא אמר 'משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין', לפי שאז היה מורה משל זה כי שלמויותיו יתעלה יותר שלמות מן השלמויות הללו שמיחסים לו, אלא שהם ממינם. ואין הדבר כן... אלא דיוק משל זה הוא אמרו 'דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף', ללמד כי אלו שהם אצלנו שלמיות אין כלפיו יתעלה מסוגם מאומה, אלא כולם מגרעת ביחס אליו, כמו שבאר ואמר במשל זה 'והלא גנאי הוא לו'. הנה השמעתיך כי כל מה שאתה מדמה בתארים הללו שהוא שלימות, הוא מגרעת ביחס אליו יתעלה, אם היה ממין מה שאצלנו". הרי ביאר שהמשל עוסק רק באיכות שבח המלך, ולא בכמות ורבוי השבח. וכן הריטב"א [מגילה כה.] ביאר את המשל על האיכות ולא הכמות, וצירף לזה דברי הרמב"ם הנ"ל, וכלשונו: "ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא ואמר האל הגדול כו' עד משל למלך שהיו לו אלף אלפים של זהב והיו מקלסין בשל כסף. זה ראיה שאין גנותו של שליח צבור זה לפי שלא סיים, שאם כן הוה ליה למימר 'למלך שהיה לו אלף אלפים של זהב והיו מקלסין אותו בת"ק של זהב'. אלא הגנות שאין שבחות אלו של בשר ודם, שהם ענינים גופניים, ממין שבחו של הקב"ה, כמלך שדינריו זהב, ומקלסין אותן בשל כסף, וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל". הרי שלא הזכירו דבר מצד הכמות, אלא רק מצד האיכות. זאת ועוד, לפי גירסת העין יעקב להדיא לא דובר על כמות קטנה יותר של דינרי כסף, שאמרו שם "משל למלך שהיו משבחין אותו באלף אלפים דינרי כסף, והיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והלא גנאי הוא לו". הרי שנקטו פעמיים בסכום זהה של "אלף אלפים" [הן לגבי כסף והן לגבי זהב], נמצא שלא היתה כאן ירידה בכמות, אלא רק באיכות, וירידה כמותית "מאן דכר שמיה". ונראה, שגירסת הגמרא שלנו אודות המשל למלך שונה מזו של העין יעקב, שגירסת הגמרא היא "משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו", ולא נקבו במספר דינרי הכסף. וכגירסה זו הביא כאן המהר"ל [אף שתחילת המאמר הביא כגירסת העין יעקב, וכמבואר בהערה 9]. והואיל ולגירסא זו לא נקבו במספר דינרי הכסף [אלא סתמו ואמרו "ומקלסין אותו בשל כסף"], סבירא ליה למהר"ל שלגירסא זו יש כאן נחית דרגא גם בכמות [לכך כתב כאן "ומה שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ומשבחים אותו באלף"]. והנה גם הרמב"ם במו"נ ח"א פנ"ט [עמודים קמח, קנא] הביא את לשון המאמר כמו שהוא בגמרא שלפנינו. לכך דעת המהר"ל היא שאף לרמב"ם יש כאן נחית דרגא גם בכמות, רק שהרמב"ם ביאר את הנחית דרגא באיכות בלבד, ולא גם את הנחית דרגא בכמות. וכן מוכח מיניה וביה; הנה הרמב"ם העיר על משל הגמרא ש"לא אמר 'משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין [של זהב]'". ואם תבאר שבמשל דובר רק על נחית דרגא באיכות [מזהב לכסף], אך כמות לא השתנתה [כי גם דינרי הכסף היו "אלף אלפים דינרים"], מה מקום יש להעיר שעדיף היה לנקוט בציור של נחית דרגא בכמות [מאלף אלפים למאה] יותר מאשר נחית דרגא באיכות [מזהב לכסף], דמאי אולמא נחית דרגא כמותי מנחית דרגא איכותי, עד שתבוא להקשות שהיה לגמרא לנקוט בכמותי ולא באיכותי. אלא ודאי מוכח שבמשל איירי בשתי נחית דרגא [באיכות ובכמות], ושאלת הרמב"ם היתה שלכאורה היה סגי בנחית דרגא אחת [כמותי], ומדוע הוצרכו גם לנחית דרגא איכותי. וכן מוכח מדברי הריטב"א שהובאו למעלה, ודו"ק.

(14) "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן" [לשון הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א]. וראה להלן תחילת פרק ב.

(15) יש להעיר טובא על שאלה זו, כי רוב רובם של הראשונים סוברים שהאיסור לספר בשבחו של מקום נאמר רק בתפילה, ולא בתחנונים ופיוטים שהם חוץ לתפילה. וכגון, הרא"ש בברכות פ"ה סימן טז כתב "בתפילה מיירי, שאין לו להוסיף על מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אבל בינו לבין עצמו לית לן בה". והרשב"א [ברכות לג:] כתב: "כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי בתפלה, שאין מקלסים בתפלה יותר מדאי, אבל בחוץ מן התפלה, כל זמן שאינו טועה, יקלס". והטור או"ח סימן קיג כתב: "פירש רבינו יצחק ז"ל דוקא בתפלה קאמר, שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות, אבל בינו לבין עצמו לית לן בה. אבל מדברי הרמב"ם יראה שאסור בכל ענין, שכתב [בהלכות תפלה פ"ט ה"ז] 'מי שאומר בתחנונים מי שריחם על קן צפור וכו'', וכתב אחר כן [שם] 'וכן לא ירבה בכינוים של שם, כגון שיאמר האל הגדול הגבור והנורא החזק והאמיץ והעזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחו'. משמע שמפרש אותו בתחנונים, דומיא דההיא דקן צפור. והכי מסתבר לפי הטעם שאין לחלק בין תפלה לתחנונים". ובשו"ע או"ח סימן קיג ס"ט פסק: "אין להוסיף על תאריו של הקב"ה, יותר מ'האל הגדול הגבור והנורא'. ודוקא בתפלה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. אבל בתחנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו, לית לן בה", והגר"א שם הסכים לזה. לכך שאלת המהר"ל לכאורה אינה קשה, שאין איסור לספר בנסים של יצ"מ בליל יצ"מ, כי זהו חוץ לתפילה, בעוד שהאיסור לספר בשבחיו של מקום הוא דוקא בתפילה. ועוד קשה, שהאיסור הוא רק להרבות בתוארי הקב"ה ["האדיר והאמיץ והעזוז" וכיו"ב], ולא בסיפור שבחו, וכמו שכתב רבינו יונה בברכות [כג: בדפי הרי"ף], וז"ל: "יש מפרשים דדוקא בשמות התואר כגון אלו אין לו להאריך, אבל בדברים של שבח, אם משבח למקום שעשה עמנו נסים ונפלאות, ומספר אותם, אינו אסור... ואפשר לומר שלא אמרו זה אלא כשחותם בו בברכה, שכל הברכות הם תואר, כגון 'מחיה מתים' 'רופא חולים' 'גואל ישראל', אבל כשאינו חותם על השבח בברכה, אין בכך כלום". וכן משמע מרש"י [מגילה יח.], שכתב "אסור לספר - בקביעות ברכה". והבית יוסף או"ח סימן קיג כתב: "מצאתי כתוב על שם הרא"ה [בחידושיו לברכות לג:] אע"ג דשתיקותא מעליותא כלפי שמיא, הני מילי באדכורי שבחא בדידיה דרחמנא, כגון 'אדיר ונורא ואמיץ', דאנן לית לן דעה לאדכורי שבחיה. אבל לספר נפלאותיו וניסיו וגבורותיו, כל המוסיף הרי זה משובח, וזהו כל ספר תהילים ותשבחות הצדיקים". וכן הוא בחידושי הריטב"א לברכות [לג:] אות באות. ורבי יעקב עמדין בהקדמתו לשיר היחוד, אות ג, דן שם במערערים לומר את שיר היחוד [מכללם המהר"ל בנתיב העבודה פי"ב (א, קטו:), ויובא בסמוך], והקשה שתי קושיות אלו, וז"ל: "ואם לדון על ענינו בעבור שהרחיב פה ולשונו והרבה לספר שבחו של מקום יותר מדי. גם אלה דברי הבאי, התשובה בצדה, שלא הזהירונו חז"ל לאחוז פלך השתיקה בשבחי השם יתברך יותר על המסודר מאנשי כנסת הגדולה אלא בתפלת י"ח, כהוא דנחית קמיה דרבי חנינא, ולשנות מטבע חכמים. כי מה שתקנו הראשונים בנוסח תפילה וברכות עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, זולת זה אין איסור. וכן הוא פשוט ומוסכם מכל המפרשים והפוסקים פה אחד. ואף הרמב"ם המחמיר בדבר לפי דברי הטור, לא החמיר אלא בתארים בלבד, לא בזולת זה. ואף בזה לא נתכוין אלא שלא לקבעם תוך י"ח להוסיף על התארים שיסדו אנכה"ג... וכל המרבה לספר בשבחי השם יתברך, הרי זה משובח". וכן כתב רבי שלמה ברעוודה זצ"ל בספרו ליל שמורים [עמוד קיז], וז"ל: "ולענ"ד לא זכיתי להבין את קושיתו של המהר"ל ז"ל. חדא, הלא דעת רש"י והרא"ש והרשב"א בשם רב האי גאון ורבינו יונה ומרן בש"ע שדוקא בתפלה קאמר, אבל בתחנונים ותשבחות חוץ לתפלה, מותר. חוץ מהרמב"ם שנראה שאוסר אפילו חוץ מתפלה. ואידך, הלא מדברי הפוסקים משמע דכל האיסור הוא בהוספת תוארים כגון 'אדיר ואמיץ וכו'', אבל בסיפור נפלאותיו ולהודות ולשבח לו יתברך לית לן בה... ועוד, הלא הרמב"ם בעצמו בהלכות ברכות [פ"י הכ"ו] כתב וז"ל: 'כללו של דבר, לעולם יצעק אדם על העתיד לבא, ויבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר, ויודה וישבח כפי כחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח'... א"כ עצם קושיתו של המהר"ל צריכה עיון". ואודות השאלה הראשונה שהקשו [שהאיסור הוא רק לספר בשבחו בתפילה, ולא מחוץ לתפילה], נראה לבאר שלמהר"ל יש בזה שיטה הפוכה לגמרי, ודעתו היא שאדרבה, בתוך התפילה יש להקל יותר מאשר חוץ לתפילה, וכפי שכתב בנתיב העבודה פי"ב [א, קיד.], וז"ל: "מה שאמר כאן [מגילה יח.] שאסור לספר בשבחו של מקום, היינו אחר התפלה, שנראה שלא בא רק לספר בשבחו של מקום, ודבר זה אסור מטעם שאמרנו, כי שבחו של מקום אין העולם הזה מגיע אליו כלל, כי אין העולם משער החמשים, הלכך הוא נעקר מן העולם [כמובא למעלה הערה 7]. אבל בתוך התפלה מותר, שלא בא לספר שבחו רק בשביל תפלתו. ואמרו [ברכות לב.] לעולם יספר בשבחו של מקום ואחר כך יתפלל. כי עיקר התפלה מה שיש לעולם עלה, והאדם הוא העלול אל העלה, ובזה הוא מספר שבח השם יתברך, שהוא יתברך עלתו, והעלה הוא התחלתו והוא יתברך תכליתו... וכל זה תוך התפלה, שיש לספר שבחו של הקב"ה. אבל אחר כך אסור לספר בשבחו של מקום יותר מדאי, והמספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם". לכך ברי הוא שהמהר"ל לשיטתו לא יכול לבאר שהותר לספר בשבחיו של מקום בליל יצ"מ משום שאין זה תוך התפילה, כי לשיטתו חוץ לתפילה חמיר טפי מאשר תוך התפילה. ואודות השאלה השניה שהקשו [דהאיסור הוא רק בהוספת תוארים, אבל לא בסיפור נפלאותיו], נראה שהמהר"ל מבין בשאלתו שהמצוה לספר נפלאותיו של הקב"ה בליל יציאת מצרים היא כדי להורות על גדלותו של ה', ולא כדי להודות לה' [ורק בתשובתו יבאר שהוא כדי להודות לה'], לכך כאשר הנך בא לספר גדולתו יתברך, מה לי אם זה נאמר כתואר או כמעשה, סוף סוף הנך עוסק בדבר שאין ראוי לעשותו. וכן מבואר להדיא בדבריו בנתיב העבודה פי"ב [א, קטו.], שהביא את דברי רש"י הנ"ל ממגילה [המורים שהאיסור הוא באמירת תוארים], ודחה אותם, וכלשונו: "ורש"י [מגילה יח.] פירש הטעם דאסור לספר בשבחו של מקום היינו בקביעות בברכה, ומשמע שלא בברכה מותר. ולא ידעתי, כי לפי הטעם שאמר המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם, מה חלוק יש בברכה או שלא בברכה... וכן יש לעשות שלא לספר בשבח של מקום אחר התפלה. ולכך אותם שאומרים השיר אשר נקרא 'שיר היחוד' הוא איסור גמור". אך יותר נראה ליישב שאלות אלו כדלהלן; הנה לכשתדייק תראה ששאלתו כאן אינה כלל מדברי הגמרא בברכות, אלא מהפסוק "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" [שלא הוזכר כלל בגמרא בברכות], שפסוק זה מורה שאי אפשר לספר שבחיו של מקום, הן מצד האיכות והן מצד הכמות. והגמרא בברכות הובאה כאן רק בשביל המשל למלך שהיה לו אלף אלפי אלפים של דינרי זהב, ומקלסין אותו בשל כסף, שמשל זה מורה גם כן שאי אפשר לשבח את ה' הן מצד האיכות והן מצד הכמות. ומעתה הוקשה לו, הואיל ואי אפשר לשבח את ה', איך אפשר לצוות על סיפור נפלאות ה' בליל יצ"מ, הרי זהו דבר שלא ניתן לקיים. ולא יהני להשיב על כך שיש לחלק בין תוך התפילה לבין חוץ לתפילה, או שיש לחלק בין תוארים לבין שבח סתם, כי עדיין השאלה במקומה עומדת, כיצד נצטווינו על מצוה שאינה בת קיום. וכן מוכח מהמשך לשונו, שביאר שטעם המצוה היא להורות שאין אנו כפויי טובה, וכתב [לאחר ציון 17] "אף על פי שאי אפשר לספר כל הטוב שעשה עמנו, ואף מקצת נפלאותיו, מכל מקום בשביל זה אין לומר שלא לספר מקצת מהן לומר שאין אנו כפויי טובה. ואפילו בשביל מקצת טובו שעשה עמנו יש לנו להודות לו". הרי מוכח שהנקודה שהוקשתה לו היתה "שאי אפשר לספר כל הטוב שעשה עמנו, ואף מקצת נפלאותיו". וידידי הרה"ג רבי יהודה ויטנברג שליט"א הוסיף, שבלא"ה מוכח ששאלת המהר"ל אינה מצד האיסור לספר שבחו של מקום, שהרי התורה ציותה שנספר בשבחיו של מקום בליל היציאה, ומה שייך לשאול שאסור לעשות כן, דסוף סוף התורה ציותה לעשות כן, ואנן מה נעני בתרה. וכי יעלה על הדעת להקשות כיצד התורה ציותה על מצות יבום [דברים כה, ה], הרי יש בזה איסור אשת אח [ויקרא יח, טז]. אלא ודאי ששאלת המהר"ל אינה מצד האיסור שבדבר, אלא מצד אי היכולת שבדבר, שכיצד התורה ציותה על דבר שקיומו הוא בבחינת [ב"מ צד.] "על מנת שתעלי לרקיע, על מנת שתרדי לתהום, על מנת שתבלעי קנה של מאה אמה, על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך". ודפח"ח.

(16) כמו שנאמר [דברים כו, ג] "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו", ופירש רש"י שם "ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה". וכתב שם הגו"א אות ז בזה"ל: "שאינך כפוי טובה. פירוש, אף על גב דאין צריך לומר 'כי באתי אל הארץ', דהרי אני רואה שבא אל הארץ, ומה שצריך לומר 'כי באתי אל הארץ'. לומר שאינך כפוי טובה, כלומר שאינו חשוב הטובה לכלום, לפיכך קאמר שיאמר 'הגדתי כי באתי אל הארץ', והוא טובה אצלי, ואני מודה עליו". הרי ישנו חיוב להודות לה' כדי שלא יחשב כפוי טובה. ורש"י [ע"ז ה.] כתב "כפויי טובה - אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים".

(17) אודות שיש להכיר טובה על הנסים, כן כתב בנר מצוה [צו.], וז"ל: "המצוה שקבעו חכמים על הנס [הדלקת נר חנוכה], כדי לתת הודאה ושבח אל מי שעשה לנו הנס, ראוי שתהיה נעשה בשלימות הגמור, כי הוא יתברך הפליא עמנו לעשות, ואיך לא נעשה המצוה שקבעו על זה בשלימות הגמור" [הובא למעלה בהקדמה שניה הערה 3]. ואמרו חכמים [סנהדרין צד.] "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ["שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו" (רש"י שם)], ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח". הרי שיש ענין לומר שירה על נסים. ובביאור הדבר כתב בנצח ישראל פמ"ג [תשמא.], וז"ל: "כאשר נעשה לו הנס, היה ראוי שיאמר יחזקיה שירה. כי הנס הוא מורה כי הנהגת העולם שלא בטבע, וזהו שלימות העולם כאשר הוא יוצא מן הטבע, ונוהג בהנהגה בלתי טבעי [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 355]. והאדם כאשר הוא בשלימות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות. והפך זה הוא האבל, שהגיע לו ההפך, שהוא ההעדר והמיתה, הוא יושב ודומם, ולא יפתח את פיו. אבל כאשר הוא בשלימות, והוא בפעל הגמור, אז מוציא גם כן הדיבור אל הפעל, ונותן שירה ושבח אל השם יתברך, שממנו ההשלמה".

(18) ויש בזה הטעמה נפלאה; הרמב"ן [דברים לב, ו] ביאר שמי שהוא כפויי טובה אינו בגדר "אדם", וכלשונו: "ולפי דעתי, העושה טובת חנם יקרא 'נדיב', ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא 'נבל'... הוא לא רצה לשלם לו גמול... ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם... ויקראו המתה 'נבלה' שנפלה לארץ ומתה". והואיל ובליל יצ"מ היתה הלידה של כנסת ישראל [כפי שיתבאר בספר זה כמה פעמים, ולדוגמה ראה להלן פ"ג הערה 2, ור"פ נט], וישראל הם הם הנקראים "אדם" [יבמות סא.]. לכך בליל יציאת מצרים יש חובה להורות שאין אנו כפויי טובה, כדי להורות שאנו "אדם". וראה להלן פ"ג הערה 27.

(19) אמרו חכמים [פסחים קטז.] "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה. אמר ליה, בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה, פטרתן מלומר 'מה נשתנה', פתח ואמר 'עבדים היינו'". והמחברים בני הדור הקודם ודורנו [ברכת אברהם פסחים שם, חיי אריה ח"א דרוש יד, תירוש ויצהר סימן צא, ורבי שלמה ברעוודה זצ"ל בספרו ליל שמורים, עמוד קיג] הביאו גמרא זו כראיה שחובת סיפור יציאת מצרים היא חובת הודאה על הנסים. והרמב"ם בספר המצות, מ"ע קנז, כתב: "שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר, וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם, ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס, ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ולהודות לו על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב". וכן החינוך במצוה כא כתב: "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר 'והגדת לבנך וגו''" [ראה להלן פ"ב הערה 1]. וכן כתב השפת אמת [ויקרא, פסח, תרמ"ז ד"ה בענין המרבה], וז"ל: "בענין המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כתבו המפרשים כי בכל מקום אסור להרבות בשבחו של מקום, כדאיתא בגמרא [מגילה יח.] 'מי ימלל גבורות ה'' [תהלים קו, ב], מי שיוכל לספר 'כל תהלתו כו''. אך ביצ"מ משובח... ונראה הטעם כי למי שנעשה לו הנס, וכן במקום ובזמן של הנס, מותרין ומחוייבין להלל ולשבח. ולפי שאמרנו 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו משועבדין', ממילא נעשה לנו הנס, לכן המרבה לספר משובח. וכן בסוף ההגדה שאומרים 'ואותנו הוציא כו' לפיכך אנחנו חייבין כו'', כמו שנתבאר". ורבי יעקב מליסא [בעל הנתיבות] בהקדמתו להגדה של פסח [הנקרא "מעשה נסים"] כתב: "ולא זז מחבבינו עד שעשה סיפור טובותיו חוב עלינו, וביחוד סיפור יציאת מצרים, אשר הוא שורש כל הטובות שהטיב עמנו... הטיל עלינו יתברך בחיוב גמור להיות מצווה ועושה לספר נסיו ולהודות לו על כל פרט ופרט, כדי להגדיל שכרו אתנו, אף שהוא מחוייב בחיוב שכלי לכל מקבל טובה להודות למטיב לו, חשב עלינו יתברך הההודאה למצוה. על כן ראו השלימים ותמימים האלה מסדרי ההגדה, לסדר נוסח הכולל שבח והודאה וסיפור נסיו ונפלאותיו".

(20) לשון הגמרא שם: "אנן הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, לא הוינן יכולין למימר להו". ופירש רש"י שם "אי לאו דאמרינהו משה 'האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד' [דברים י, יז]".

(21) כך הוא לשון הגמרא [מגילה יח.], שאמרו שם "אסור לספר בשבחו של הקב"ה, דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב [תהלים קו, ב] 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו', למי נאה למלל גבורות ה', למי שיכול להשמיע כל תהלתו ["למי שיכול - ואין מי שיכול לספר את כולו, לפיכך אין נראה לספר מדעתו אלא את מה שתקנו חכמים" (רש"י שם)]. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם". ומכך משמע שמשוה בין הנאמר במסכת ברכות לנאמר במסכת מגילה. אמנם בנתיב העבודה פי"ב [א, קיד.] חילק ביניהם, עיי"ש.

(22) לשון הפסוק במילואו [דברים י, יז] הוא "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", ופירש רש"י שם "ואדני האדנים - לא יוכל שום אדון להציל אתכם מידו. לא ישא פנים - אם תפרקו עולו. ולא יקח שחד - לפייסו בממון". הרי שכלליות הפסוק נאמרה בכדי לירא את ישראל, וכמו שמבאר והולך.

(23) בנתיב העבודה פי"ב [א, קטו.] ביאר שני מהלכים כיצד הותר למשה רבינו לומר "האל הגדול הגבור והנורא", ודבריו כאן הם כמהלכו השני שם, וכלשונו: "ובאולי יאמר האדם אם כן משה עצמו למה הזכיר אותם, והרי יאמרו 'סיימת לשבחיה דמרך'. אין זה קשיא... כי משה רבינו ע"ה כיון באלו ג' שבחים, כי בא להגיד להם שישמרו המצות ולא יעברו עליהם, כי הלא הוא יתברך גדול, וכפי גדלו וטובו נותן שכר למי שמקיים המצות, ולמי שהוא חוטא הוא גבור לשלם בגבורתו לעוברי רצונו, ולכך לא יעברו מצותיו. ואמר 'הנורא', כי שנים הראשונות הזכיר כנגד השכר והעונש, זכר 'והנורא' כי מביא השם יתברך עונש שיקחו ישראל מוסר, ויעשו המצות ולא יחטאו, כמו שעשה לישראל שהיה מביא פורעניות ליראם ולפחדם שלא יחטאו. וזה כתיב בכל מקום שהשם יתברך מביא פורעניות כדי שייראו ישראל מן השם יתברך, ויהיה להם השכר הטוב שיש לצדיקים, ויהיו נצולים מן העונש שיש לרשעים. לכך זכר משה אלו שלשה". ולהלן [הערה 30] יובא מהלכו הראשון שם.

(24) פירוש - אמירת שלשת השבחים של משה רבינו לא באה למעט שאר שבחים, אלא לומר שיש להקב"ה שלשת השבחים הללו, ולכך יש לירא מפניו, וכל שכן שיש לירא מפניו שמחמת שיש לו את כל השבחים הנוספים. לכך לא שייך לטעון כנגד משה רבינו "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך", כי משה לא בא לגמור שבחיו של הקב"ה, אלא להצביע על שלשה שבחים אלו כדי ליראם, וכל שכן שיש לירא מהקב"ה מחמת כל שבחיו. ואודות שיש להקב"ה כל השבחים, כן אומרים בתפילת "נשמת כל חי" "אלוק כל בריות, אדון כל תולדות, המהולל ברוב התשבחות", והכוונה לרבוי תשבחות. ובנוסח ספרד אומרים "בכל התשבחות".

(25) כי שלש ברכות הראשונות בתפילת שמונה עשרה הן ברכות השבח, וכמו שאמרו [ברכות לד.] "אמר רב יהודה, לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא, ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו".

(26) לשונו בנתיב העבודה פי"ב [א, קטו.]: "וכיון שזכר אותם משה בתורה, ובתורה הם שייכין להזכיר, לכך תקנו אותם אנשי כנסת הגדולה גם כן בתפלה, ואין כונתו לסיים שבחיה דמריה. אבל אם יאמר שאר שבחים, שייך לומר 'סיימת לשבחיה דמרך'". ובפחד יצחק פסח, מאמר סא, אות ו, הביא דברי המהר"ל האלו, וכתב עליהם: "יעוין מהר"ל בהתחלת ספר הגבורות... וסיים שם המהר"ל כי משום כך הותר להם גם לאנשי כנסת הגדולה לומר שבחים אלו, שמעתה לא ניכר בזה דבא לספר שבחו של מקום, מכיון דנקט לישנא דקרא... ודברים הללו של המהר"ל סתומים הם בפנינו, דאטו ב'ניכר' תליא מילתא. הלא סוף סוף נאמרים הם 'גדול גבור ונורא' באותו חלק התפלה שיוצאים בו משום סדור שבחו של מקום, ואם כן הרי הם נאמרים להדיא בתורת שבח, ומה תועיל לנו הכסות עינים של לישנא דקרא". ולא הבנתי קושיתו, כי שפתי המהר"ל ברור מללו, שהואיל ושבחים אלו נאמרו בתורה, לכך כאשר אנשי כנסת הגדולה סידרום בתפילה, אין זה נראה שבאו לגמור שבחיו של מקום, כיון שנקטו לישנא דקרא. ואין כוונת המהר"ל לומר ש"לישנא דקרא" עושה שאין כאן שבחו של מקום, אלא לישנא דקרא עושה שאין כאן גמר שבחו של מקום, וכמדוייק היטב בלשון המהר"ל כאן ובנתיב העבודה הנ"ל. לכך לישנא דקרא אינו "כסות עינים", אלא מורה באצבע שאין כאן מגמה לגמור שבחו של מקום.

(27) ולא היה מספיק לומר שמשה רבינו הזכיר שבחים אלו בתורה.

(28) סברה זו צריכה ביאור, מדוע לא נאמר גם ביחיד שהוא נקט לישנא דקרא, ולא שבא לסיים שבחו של מקום. והרי לגבי אנשי כנסת הגדולה אמרינן שנקטו לישנא דקרא, ולא באו לספר שבחו של מקום, ומאי שנא היחיד. ויש לומר, שלגבי אנשי כנסת הגדולה היה ידוע שדקדקו אחר לשון המקרא, וכמו שכתב הפחד יצחק חנוכה, מאמר טז, אות ב, וז"ל: "הנה כלל גדול הוא כי אנשי כנסת הגדולה היו מדקדקים מאוד לסמוך ככל האפשר את המטבע התפלה ללשונם של נביאים". וכן כתב בפחד יצחק ר"ה קונטרס רשימות ג, אות ז. ומקורו הוא מהאבודרהם ב"תקון התפלות ועניניהם" [ירושלים תשי"ט, עמוד ו], שכתב: "ויש לך לדעת כי לשון התפלה הוא מיוסד על לשון המקרא, ולכן תמצא כתוב בפירוש הזה על כל מלה ומלה פסוק כמוה או מעניניה". וכן שו"ע הרב או"ח סימן קסז סוף ס"ה כתב: "כל הברכות והתפלות תפשו לשון הכתוב בכל מה דאפשר" [ראה בספר "הסידור" לרב גדליה אוברלנדר, עמוד רכד, הערה 225]. לכך כלפי אנכה"ג ידוע שנקטו לישנא דקרא, אך מהיכי תיתי לומר כך על כל יחיד ויחיד, הרי סוף סוף הוא בא להזכיר שבחו של מקום, ומנלן לתלות זאת בלישנא דקרא.

(29) אודות שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילות, כן אמרו חכמים [ברכות לג.] "אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות". ועוד אמרו חכמים [מגילה יז:] "מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר". והרמב"ם בהלכות תפלה פ"א ה"ד כתב: "עזרא ובית דינו עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר". ובהקדמת הרמב"ם למשנה תורה כתב: "בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל, והרבה חכמים עמהם, תשלום מאה ועשרים זקנים, האחרון מהם הוא שמעון הצדיק, והוא היה מכלל המאה ועשרים". ובבאר הגולה באר הרביעי ציין בשלשה מקומות [שטו:, שכח:, תיג:] שהתפילות נתקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה.

(30) כאמור למעלה [הערה 23] בנתיב העבודה פי"ב [א, קטו.] ביאר שני מהלכים מדוע הותר למשה לומר "האל הגדול הגבור והנורא"; המהלך השני שם הוא כדבריו כאן [הובא למעלה הערה 23], ואילו המהלך הראשון שלו שונה במקצת מדבריו כאן, וז"ל: "ובאולי יאמר האדם אם כן משה עצמו למה הזכיר אותם, והרי יאמרו 'סיימת לשבחיה דמרך'. אין זה קשיא, כי דברי משה מפי השם יתברך, ולא אמר משה מעצמו. ולכך כיון שאמרם משה, ותקנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה, הוא מותר. ואי לא תקנו, אף על גב דאמר משה, לא היה רשאי האדם לומר, דסוף סוף נראה כאילו בא לספר כל שבח המקום. אבל השתא דתקנת סדר התפלה כך הוא, אין שייך לומר שבא לסיים שבחיה דמריה. ומכל מקום אי לא דאמרם משה, לא היו רשאים אנשי כנסת הגדולה לתקן אותם בתפלה, כי נראה שקבעו לסיים השבח. אבל השתא דמשה אמרינהו מפי השם יתברך, ואנשי כנסת הגדולה תקנו סדר התפלה כמו שאמר משה, לא שייך בזה לומר 'סיימת לשבחיה דמרך'". וההבדל בין דבריו כאן למהלך הראשון שלו בנתיב העבודה הוא, שכאן מבאר שלמשה הותר לומר "הגדול הגבור והנורא" מחמת שמשה בא ליירא את ישראל, ולא לספר בשבחיו של מקום. ואילו בנתיב העבודה ביאר כי דברי משה הם מפי הקב"ה, ולא אמרם משה מעצמו, לכך אין לטעון על משה "סיימת לשבחיה דמרך", כי מה שמשה רבינו הפסיק לאחר "הגדול הגבור והנורא" הוא משום שיותר מכך לא נאמר לו מפי הגבורה [וברי שהקב"ה יכול למחול על כבודו (קידושין לב.)]. ויש להעיר, כי הואיל ויש למהר"ל שני מהלכים בביאור ההיתר של משה רבינו לומר "הגדול הגבור והנורא", כיצד כתב למעלה [לאחר ציון 19] "והכי מוכח שכל מקום שאין כוונתו לספר בשבחו שאין אסור... משה לא היה כוונתו לספר בשבחו, רק היה כוונתו לומר לישראל שיהיו יראים מפני השם יתברך". דכל זה ניחא רק לפי דבריו כאן [שהוא המהלך השני בנתיב העבודה], שאכן חזינן ממשה רבינו "שכל מקום שאין כוונתו לספר בשבחו, שאין אסור" [לשונו למעלה]. אך לפי מהלכו הראשון בנתיב העבודה אין לך ראיה כזו ממשה רבינו, כי ההיתר של משה רבינו לא נבע מחמת שכוונתו היתה ליירא את ישראל, אלא מחמת שאין אלו דברי משה, אלא דברי הקב"ה, ואין לזה שום שייכות להיתר לספר בשבחיו של מקום בליל יצ"מ. ואולי יש לומר, שהסברה לדבריו במהלכו הראשון בנתיב העבודה ["כי דברי משה מפי השם יתברך, ולא אמר משה מעצמו"] היא שהואיל ומשה חייב למסור את דברי הקב"ה לעם, ואינו יכול לכבוש את נבואתו, לכך אין משה מתכוון לספר בשבחו של מקום, אלא הוא מתכוון למסור את דבר ה' לעם, כפי שכל נביא מחוייב לעשות. ואם כן אף לפי מהלכו הראשון בנתיב העבודה שורש ההיתר של משה רבינו לומר "הגדול הגבור והנורא" הוא משום שאין כוונת משה לספר בשבחו של מקום, אלא למסור את דברי נבואתו לעם. לכך לכולי עלמא "מוכח שכל מקום שאין כוונתו לספר בשבחו שאין אסור".

(31) דע שבפחד יצחק פסח מאמר טז הציע תשובה אחרת לשאלת המהר"ל למעלה [לאחר ציון 13] "איך אנו מצווים לספר נפלאותיו של הקב"ה בליל היציאה, ולמה לא נאמר בזה גם כן 'מי ימלל גבורות ה' וגו''". ומתוך חביבות דבריו נביאם כאן, וז"ל: "הנה דעתו של המהר"ל היא כי ספור יציאת מצרים אין זה בגדר ספור שבחיו של מקום, אלא ספור טובותיו של מקום ומעשי חסדיו עמנו. מפני שאי אפשר לומר דספור יציאת מצרים הוא ספור שבחיו של מקום, משום שנגד זה ישנה הטענה של 'סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך', ולמי נאה לספר גבורות ה' הלא רק למי שישמיע כל תהלתו [מגילה יח.]. ונראה לדון באימה דשאני יציאת מצרים דשפיר יש לספר בה אפילו על דרך שבחו של מקום. דטענה זו ד'סיימתנהו לכולהו שבחי דמרך' נתבארה בגמרא [ברכות לג:] במשל למלך שיש לו כלי זהב, ומקלסין אותו בכלי כסף. ומסתברא דאין זה שייך אלא אם הכלים הם מתשמישי המלך שרכש לו לצורכו, ועל כן יש כאן הפחתה כשמשבחין אותו בכלי כסף. מה שאין כן באופן דהמלך קנה לו הכלים הללו אך ורק בכדי להתפאר בהם, ולשם זה הציג אותם להראותם לפני כל, בודאי שהתפארות זו תהיה לפי השגתו של כל אחד ואחד, דכך הוא ענינה של מדת ההתפארות שהיא מכוונת את דרכה לפי מדת השגתו של זה שמתפארים נגדו [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 152]. ונמצא שאין שם טענה כי התהילה לא הגיעה לגודל היקרות שבדבר, שהרי ההתפארות לא תמצא אלא כפי גבול תפיסתו של זה שמתפארים בפניו. וממילא נמצא שביציאת מצרים, אשר מפורש נאמר עליה בתורה כי כל עצמה לא באה אלא לשם התפארות, משה אמר לפרעה [שמות ח, ה] 'התפאר עלי', וכן [שמות י, ב] 'למען תספר את אשר התעללתי', אין כאן מקום כלל לטענה שרק למי שמשיג להשמיע כל תהלתו לו נאה למלל גבורות השם".