(1) הם בני יעקב, וכמו שכתב בנתיב היסורין פ"א [ב, קעד:], וז"ל: "כי יעקב אבינו לא מת [תענית ה.], כי היסורין מסלקין אותו מן פחיתות החומר עד שהוא קדוש, ולכך זוכה לזרע קדוש ממקור העליון ולחיים" [הובא למעלה פ"ה הערה 8]. ולמעלה פ"ה [לאחר ציון 6] כתב: "היו ישראל יושבין בארץ מצרים, שלא היה עם מקולקלים כמותם, וישבו ישראל ביניהם זרע קודש וטהור". ובמשפט הפתיחה הזה בא להפליג בחביבותם של הבאים מצרימה, וכמו שמבאר והולך.

(2) על פי הפסוק [ישעיה מו, ג] "שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל העמוסים מני בטן וגו'", ופירש רש"י שם "העמוסים מני בטן - מאז נולדתם בבית לבן הארמי עמסתי אתכם על זרועותי, כי מאז עמדו עליכם עכו"ם בכל דור ודור. ולא כעכו"ם שהיו עומסים ונושאים את אלהיהם כמו שאמור למעלה, אבל אתם עמוסים ונשואים בזרועותי". והכוונה היא שהקב"ה נושא את בני יעקב ומשגיח עליהם במיוחד, וכמו שמבאר והולך.

(3) אהובי ה', וכמו שנאמר [דברים לג, יב] "לבנימין אמר ידיד ה' וגו'", ותרגם אונקלוס שם "לבנימין אמר רחימא דה' וכו'". ונאמר [ש"ב יב, כד-כה] "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ותקרא את שמו שלמה וה' אהבו וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'", ופירש רש"י שם "בעבור ה' - אשר אהבו". ובח"א למנחות נג: [ד, פב.] כתב: "כי שלמה נקרא 'ידיד' שהוא אהוב להקב"ה, והיה להקב"ה חבור אליו... כי השם יתברך קרא אותו 'ידידי' בשביל כי ה' אהבו".

(4) כפי שיביא מיד את הפסוק [שמות א, א] "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", ופירש רש"י שם "ואלה שמות בני ישראל - אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם [בראשית מו, ח-כז], חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן, שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר [ישעיה מ, כו] 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'". ואפשר להטעים דבריו על פי מה שביאר המלבי"ם [שמות לח, כא], שכתב "יש הבדל בין מספר ובין מפקד, שמספר הוא המספר הפרטי, ומפקד הוא סכום הכולל. והנה בעת מסר את הנדבות אל יד עושי המלאכה, בודאי ספרו את הפרטים. למשל לאומן פלוני ניתן כך וכך זהב, כך וכך תכלת, וכדומה... ועתה צוה משה שיעשו מן המספרים הפרטים סכום הכולל, שזה קורא [שם] 'פקודי המשכן'". וכן יבאר מיד שהשבטים נמנו בפרט ["במספר"], ושבעים הנפש נמנו בכלל ["במפקד"].

(5) פירוש - יב השבטים הוזכרו בשמותם, ואילו שבעים הנפש לא הוזכרו בשמותם. וכן העיר הרמב"ן [שמות א, א], וז"ל: "כאשר הזכיר בני יעקב, קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם [שם פסוק ה] 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים'".

(6) אודות שיעקב הוא השורש ליוצאי יריכו, כן נאמר להדיא [ישעיה כז, ו] "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה", ופירש רש"י שם "הבאים ישרש יעקב - הלא ידעתם מה עשיתי בראשונה הבאים למצרים, אשר השריש יעקב, צצו ופרחו שם". ובאור חדש פ"ד [תתיא:] כתב: "יעקב הוא שורש ועיקר שלהם, שהוא האב להם", ושם הערה 334. ובח"א לחולין צא. [ד, קד:] כתב: "ישראל הם הענפים, ויעקב שורש להם, והענפים מצטרפים אל השורש, ומה שהוא שייך אל השורש שייך גם כן אל הענפים". ובדרוש על התורה [כה.] כתב: "בהלקח אחד מהשלשה נקרא זה בחירה, שבחר באחד הזה יותר מאשר ברבים ממנו, המה השנים הנשארים. והוא שכתוב [תהלים קלה, ד] 'כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו'. שבמה שהיה יעקב השלישי לאבות, ומאתו נשרשה ונסתעפה האומה הישראלית היותה לעם, נקרא זה יעקב בחר לו מבין שני האבות הראשונים" [הובא למעלה פ"ה הערה 131].

(7) כי כאשר מנו שבעים הנפש הוצרכו חז"ל לומר [ב"ב קכג:] שיוכבד נולדה בין החומות, ואם יעקב היה נמנה עמהם, לא הוצרכו למנות את יוכבד. ואכן הראב"ע [בראשית מו, כג, ושמות א, ה] סובר שיעקב נמנה עם שבעים הנפש [ראה למעלה פ"ט הערה 75, ופי"א הערה 70], וכאחד מן הדעות במדרש שיביא בהמשך הפרק. ובכת"י [שנ.] כתב: "יעקב שורש האמת לא בא עליו מספר. ויש לדקדק, למה לא נמנה יעקב, שהרי כתיב [שמות א, ה] 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש', ואם כן למה לא בא יעקב במספר. והוי למכתב 'ויהיה יעקב ויוצאי ירך יעקב כך וכך'". וראה להלן הערה 28.

(8) לשונו בח"א לסנהדרין צט. [ג, רכג:]: "ההתחלה נבדל מן הדבר עצמו". ובגו"א בראשית פט"ו אות יט [רסב:] כתב: "פירוש, הא דכתיב [בראשית טו, טז] 'ודור רביעי ישובו הנה', דור רביעי מן יעקב, ולא נמנה יעקב, שכאן שכתיב 'דור רביעי' פירושו על הבנים של הגולה לשם. אף על גב דגבי מצרי ואדומי נמנה הגר הראשון עמהם, שאני התם דרבי קרא מ'להם' [דברים כג, ט] יתירה, כדאיתא ביבמות [עח.], אבל כאן דכתיב 'דור רביעי' לא נמנה יעקב, שהוא הראשון, עמהם".

(9) לשון תוספות קידושין ב. [ד"ה היבמה] "בחדא מילתא אין לשנות מניינא". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קנח:] כתב: "לא שייך מספר באחד... אשר כל מספר יש בו חבור אחדים". ושם פ"ה מט"ז [תח:] כתב: "האחד אינו מספר, ואינו נכנס בכלל מספר". ובגו"א במדבר פ"ג אות ה [כג:] כתב: "לא שייך מנין באדם פרטי לומר 'תפקוד איש פלוני'". וכן כתב שם סוף אות יז [לא.], שם דברים פ"ד אות כ [צב:], וח"א לסנהדרין צה: [ג, קצז:]. וראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 104.

(10) בכת"י [שנ.] כתב משפט זה כך: "והשבטים נמנים בפרט, מפני חשיבות מדריגתם, שהיו מפורסמים בשמם, שהיו אבותיהם של התולדות, לכך נמנה בשמם". וכן כתב בגו"א בראשית פל"ב אות ב [קלא:], וז"ל: "כי האבות הם יסוד העולם בעבור שהם עיקר לכל ישראל. וגם השבטים הם אבות כל שבט ושבט לשבטו; כי ראובן, בני ראובן נקראו על שמו [במדבר א, כ], והם עיקר צורת העולם, כי כל אחד נחשב בפני עצמו עד שהוא עיקר הבריאה". ואמרו חכמים [שמו"ר טו, ו] "כשם שאין השמים יכולין לעמוד חוץ מי"ב מזלות, כך אין העולם יכול לעמוד חוץ מי"ב שבטים". ואודות שחשיבות מתבטאת באיזכור השם, הנה נאמר [בראשית יד, ב] "עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צבוים ומלך בלע היא צוער", הרי שמות ארבעת המלכים נזכרו, ואילו שמו של המלך נחמישי לא נזכר, ועמד על כך הרמב"ן שם, וז"ל: "וטעם 'ומלך בלע', מפני שמלך על עיר קטנה, ואנשים בה מעט, ולא שֵׁם לו על פני חוץ" [הובא למעלה פ"י הערה 27]. ובדר"ח פ"ד מ"ד [פג.] כתב: "וזה כי השם הוא גלוי של בעל השם, כי כל אחד על ידי השם נודע הוא בעולם, כמו [מלאכי א, יא] 'גדול שמי בגוים', ועל ידי השם הוא מפורסם ונודע". וכן אמרו חכמים [יבמות טז.] "אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו". וכן נאמר [תהלים עו, ב] "נודע ביהודה אלקים בישראל גדול שמו". הרי על ידי השם נודע בעל השם בעולם בחשיבותו. וכן העדר שם מורה על העדר חשיבות, וכפי שפירש רש"י [תהלים ד, ג] על הפסוק "עד מה כבודי לכלימה", וז"ל: "עד מתי אתם מבזים אותי; [ש"א כב, ט] 'הראיתם את בן ישי', [ש"א כה, י] 'מי דוד ומי בן ישי'... אין לי שם [בתמיה]". וכן כתב רש"י [במדבר יג, ל] "ויהס כלב אל משה - לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר 'וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם', השומע היה סבור שבא לספר בגנותו". ומנין לשומע שבא לספר גנותו, ועל כרחך משום שכינה את משה רבינו בשם "בן עמרם", המורה על העדר חשיבות. וכן כתב רש"י [במדבר כא, כ] "למה לא נזכר משה בשירה זו [של הבאר], לפי שלקה על ידי הבאר". וכן מבואר בגו"א ויקרא פ"ט סוף אות א [קפו:]. וראה הערה הבאה.

(11) כי חשיבותם היא בהיותם כלל של שבעים נפש, העומדים כנגד שבעים אומות [כמבואר למעלה פ"ט לאחר ציון 61], ולא בחשיבות פרטית של כל אחד מהם. לכך לא הוזכרו בשמם, כי איזכור כזה מורה על חשיבות הפרטי, וזו החשיבות שיש לשבטים [כמבואר בהערה הקודמת]. וכן למעלה פ"ט [לאחר ציון 63] כתב: "כאשר היו י"ב שבטים, כיון שאין האומות מדריגתם במספר זה, לא היה אפשר למצרים לשעבד לישראל, כי אותה המעלה היחידית הפרטית, שהם האבות וי"ב שבטים, לא היה למצרים שתוף עמה כלל".

(12) בא לבאר את שלשת המספרים הבאים; אחד [יעקב], שתים עשרה [שבטים], ושבעים [יוצאי ירך יעקב].

(13) לשונו בגו"א בראשית פל"ה אות י [קעט:]: "יוסף הוא העיקר של תולדות יעקב [ראה רש"י בראשית לז, ב], ולפיכך נולד יחידי [ללא תאומה (פרקי דר"א פל"ו)], כמו כל דבר שהוא שורש הדבר ועיקרו, שהוא אחד". ובדר"ח פ"ה מ"א [כג.] כתב: "דמיון זה האילן, שיש לו ענפים הרבה מחולקים, והם חלקי האילן, ויש אל האילן עיקר אחד, הוא מקשר ומאחד כל החלקים" [הובא למעלה פ"י הערה 21]. אמנם כאן כתב ש"ראוי לשורש האמת שיהיה אחד, וזה כי השורש הוא אחד", הרי פתח ב"שורש האמת" וסיים ב"שורש" סתם. וכן כתב כך להלן [לאחר ציון 41], וז"ל: "שהיה יעקב תם שורש האמת הוא אחד, כמו כל שורש שהוא אחד". אך לעומת זאת להלן בהמשך כתב: "כמו שיעקב הוא שורש ישראל, והשורש הוא אחד, כך בניו הם אחד", ולא הזכיר שוב שיעקב הוא "שורש האמת". לכך יש להבין מהו הצורך להוסיף שיעקב הוא "שורש האמת", אם היותו שורש סתם מספיקה להיותו אחד. ונראה, שהאמת גופא מצד עצמה מחייבת גם כן שיעקב הוא אחד, כי האמת היא אחת, וכמו שכתב בנתיב האמת פ"א [א, קצו.], וז"ל: "יש לפרש כי לכך חותמו של הקב"ה אמת [שבת נה.], מפני שהוא יתברך אחד ואין שני, ולפיכך חותמו של הקב"ה אמת. כי אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד, ואי אפשר שיהיה האמת שנים. שאם תשאל על האדם 'מה זה', הנה אם אתה אומר שהוא בהמה או חיה או עוף, וכל הדברים אשר אתה אומר עליו, הכל הוא שקר, והם רבים עד שאין קץ ואין תכלית אל השקר. ואילו האמת הוא אחד, שהרי הוא אדם, ולא דבר אחר, אם כן האמת הוא אחד, וכן כל דבר שקר הוא הרבה. וכן משמע מדברי הפיוט שתיקן בפיוט ראש השנה [מתחיל במלים "ועמך תלואים בתשובה להתיחד"] 'אמת חותמו להודיע כי הוא אחד'. הרי לך כי לכך אמת חותמו של הקב"ה להודיע שהוא אחד". ובגו"א בראשית פל"ג אות טז [קסב.] כתב: "יעקב יש לו חותם של הקב"ה, שנאמר [מיכה ז, כ] 'תתן אמת ליעקב', וחותמו של הקב"ה אמת" [הובא למעלה פ"ט הערה 259]. לכך הואיל ויעקב הוא "שורש האמת" יש בזה תרתי לטיבותא שיהיה אחד; "כי השורש הוא אחד" [לשונו כאן], וכן "האמת הוא אחד" [לשונו בנתיב האמת הנ"ל]. ואין הכוונה שיש כאן שני דברים שנזדמנו לפונדק אחד, אלא שהכל הוא דין בשורש גופא; כל שורש הוא אחד, ועל אחת כמה וכמה ששורש האמת הוא אחד, כי האמת היא אחת. וראה להלן הערות 42, 43.

(14) לשון הרד"ק יחזקאל יט, יא "ויהיו לה מטות עוז אל שבטי מושלים - ענפים היו מטות עוז ותוקף וגדולה עם שבטי המושלים". ובח"א לב"מ פד. [ג, לה.] כתב: "היה דומה יעקב לעיקר האילן, והשבטים הם הענפים היוצאים לכל צד". והאברבנאל בראשית מט, כח כתב: "ולכן קראם 'שבטים', כי המשיל יעקב ובניו כאילן ששורשיו אחד, וענפים רבים מסתעפים ממנו. ונקרא הענף הגדול 'שבט', וכל ענף יסתעף לפארות, והם המשפחות, וכל פארה תסתעף לרוב עלים, והם בני המשפחה. וכמו שמדרך האילן וטבעו, שכשהשורש הוא טוב, כל הפארות והשבטים והעלים היוצאים ממנו הם טובים. כן היה יעקב, שהוא השורש שלם וטוב, ובניו שבטים ישרים וטובים". וראה הערה הבאה.

(15) לשון המלבי"ם בראשית מט, כח: "ומעתה נתפרד השורש לענפים, ונתחלק תחלה לשנים עשר שבטים, רצה לומר י"ב ענפים, שהשבט והענף הם שמות נרדפים... שהיו באחדותם כמו שהיו ביעקב, שהוא השורש לענפים אלה. ולכן הגם שנתן לכל שבט ברכה בפני עצמו, בכל זאת כלם משתתפים בכל הברכות... שכל אחד מהם היה כלול מכל השנים עשר, כמו שכל כח הנמצא בענף מיוחד מן האילן הוא כלול בכל האילן... ועל זה אמר להם [בראשית מט, כט] 'אני נאסף אל עמי', כי תחלה היו הברכות האלה נקוים ועומדים בהמקור, שהוא יעקב, ולא היו צריכים להתחלק לי"ב צינורות. ועתה שנאסף המקור, צריך לחבר את הי"ב ברכות ושקתות המים להיות אחד". וראה הערה הבאה, ולהלן הערה 44.

(16) הולך לבאר שיש יב קוי אלכסון, המחברים את שש קצוות בבית, והחיבורים ביניהם הם שנים עשר קוי אלכסון [ספר היצירה פ"ה מ"ב]. ופירושו, כי לכל קוביה בעלת ששה צדדים יש שמונה קדקדים [ארבעה למעלה, וארבעה בתחתית הקוביא]. נמצא שלמעלה יש ארבעה קוים המחברים את ארבעת הקדקדים, ובתחתית הקוביא יש גם כן ארבעה קוים המחברים את ארבעת הקדקדים. ובנוסף לכך, יש עוד ארבעה קוים המחברים בין ארבעת הקדקדים העליונים לבין ארבעת הקדקדים התחתונים הנמצאים בקו אנכי תחתיהם. צירופם של כל הקוים האלו להדדי הוא שנים עשר קוים. ובכת"י [שנ:] כתב: "כי כבר נתבאר כי השש צדדין הוא האחדות, וזה כנגד יעקב שהוא אחד. ועל ידי שש צדדין נעשים י"ב גבולין". וראה להלן הערה 44.

(17) פירוש - ישנו קו מחבר את שני הקדקדים העליונים של צד מזרח, וכן ישנו קו המחבר את שני הקדקדים התחתונים של צד מזרח. ומעתה ימשיך להראות שכך יש שני קוים [עליון ותחתון] בשלשת הצדדים הנותרים.

(18) מעתה הולך להורות שיש ארבעה קוים נוספים המחברים את ארבעת הקדקדים העליונים לארבעת הקדקדים התחתונים הנמצאים מתחתיהם. ומתחיל בשני הקדקדים הנמצאים במקום המפגש של צד מזרח וצד צפון.

(19) כן כתב בבאר הגולה באר הששי [רנד.], ובח"א לסנהדרין כא. [ג, קלט:].

(20) שמעתי ממו"ר שליט"א לבאר כי יב קוי אלכסון מורים על בית, כי הם המחברים את שש הקצוות להדדי, ויעקב הוא המורה על בית, ולכך קרא לביהמ"ק בשם "בית" [פסחים פח.]. וזה משתייך לתפארת, וכמו שנאמר [ישעיה מד, יג] "כתפארת אדם לשבת בית". עוד הוסיף לבאר, שהנה בדר"ח פ"ה מ"ה [קעד:] כתב: "וידוע כי אברהם לא העמיד רק בן גבירה אחת, ויצחק שנים, ויעקב שנים עשר". ולכך מספר 12 הוא חבור של שתי הספרות של אחת ושתים, כי יעקב משלב לתוכו את האחידות של אברהם והכפילות של יצחק, ולכך מספר 12 מורה על יעקב, שהוא האמצעי בין אברהם ויצחק [כמבואר למעלה פ"ט הערה 257]. וראה להלן הערות 44, 46.

(21) הנה למעלה ביאר ענין זה בשני מקומות; פ"ט [לאחר ציון 61], ופי"א [לאחר ציון 70]. בפ"ט ביאר את השויון שבין שבעים נפש של ישראל לשבעים אומות העולם, ובפי"א חילק ביניהם. הואיל וכאן בא לחלק ביניהם, בעל כרחך שכוונתו לדבריו בפי"א, ויובא בהערה הבאה.

(22) לשונו למעלה פי"א [לאחר ציון 71]: "כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש, כי ישראל משתתפים לאומות במספר הזה שהוא שבעים, רק כי האומות הם שבעים אומות, ובבני יעקב היו שבעים פרטים בלבד. והטעם ידוע למבינים, כי האומות יש בהם הרבוי, ולפיכך מספרם שבעים אומות, שכל אומה יש בה רבוי. וישראל אומה יחידית פרטית, ולפיכך היה מספר שלהם רק שבעים פרטים, וזהו מעלת ישראל שהיא אומה יחידית. וכאשר היו שבעים נפש, שהיה נמצא המספר הזה שבו נשתתפו ישראל והאומות, שהוא מספר שבעים, אז היה התגברות מצרים על ישראל". הרי ש"שבעים נפש" מורה על ישראל שהיא אומה יחידית ונבדלת, בעוד ש"שבעים אומות" מורה על הרבוי שיש לאומות, שהוא מדריגה פחותה וגשמית, וכמבואר שם הערה 77. ובכת"י כאן [שנ:] האריך בזה, וז"ל: "ענין זה דבר עמוק מאוד, כמעט שאי אפשר לרמוז, ובקצרה ארמוז. דע כי האומות הם מונים לחמה [סוכה כט.], כמו שאמרנו למעלה [ראה פי"א הערה 77], ולפיכך האומות הם הרבה. וישראל הם מעטים, הם מונים למאור הקטון. ואולי תאמר, בודאי מעלת החמה הוא יותר גדול ממעלת המאור הקטון, ולמה יהיה הדבר כך. דע, כי במה שהם מונין האומות לחמה הוא דבר יוצא מן המציאות. כי לפי ענין המציאות ראוי שיהיו מונין לירח, שהוא קרוב אלינו, ויותר מצטרף אל הבריות, ובשביל כך יש למנות אליו. ומה שמונים האומות לחמה אינו לפי המציאות. למה הדבר דומה, לאחד שרואה לאור החמה, אבל הוא עומד במקום צל, שאין החמה מגיע אליו. ואחד רואה לאור הירח, והירח הוא קרוב לו, והוא עומד באור שלו להדיא. אין ספק שזה יש לו מעלת האור יותר, מי שהוא עומד באור הירח, ממי שהוא רואה לאור החמה, כיון שיש צל מפסיק בינו לבין החמה. וזה גם כן האומות מונין לחמה, אין החמה להם בסדר המציאות, כאשר אין החמה קרוב אל הבריות, ולפיכך מנין שלהם שהם מונין לחמה מורה שהגוים הם תוהו ובוהו, כי אינם מקושרים בסדר המציאות, רק בצד אשר יוצא מן סדר המציאות. לכך יש לך לדעת, כי מה שמספר בני יעקב מספר ע' נפש, מורה על מעלה גדולה מאוד, שענין אותה מעלה יותר גדולה ממה שהאומות הם שבעים אומות, וישראל היו ע' נפש פרטים".

(23) פירוש - באיזה אופן היו שבעים, כאשר התורה מציינת רק ששים ותשעה אנשים.

(24) הולך להביא את המדרש [ב"ר צד, ט], בשנויי לשון.

(25) ס"פ יא [לאחר ציון 69], וז"ל: "וכאשר תתבונן על גודל השגחה עוד בירידתם למצרים, אין לאחר ולא להקדים ביאתן, כי עם ביאתן למצרים היו ע' נפש, כי יוכבד נולדה בין החומות. שכבר אמרנו לך כי לא היה ראוי השעבוד והירידה למצרים רק עד שהיו שבעים נפש... וכאשר היו שבעים נפש, שהיה נמצא המספר הזה שבו נשתתפו ישראל והאומות, שהוא מספר שבעים, אז היה התגברות מצרים על ישראל. ולפיכך באותה שעה שבאו מצרימה, והתחיל השיעבוד, היו שבעים נפש, לא קודם ולא אחר כך". ולהלן פנ"ד כתב: "כי דוקא בשבעים נפש היו ראוים לרדת אל מצרים, כמו שהארכנו בזה במקומו, עיין שם, ואין צריך להאריך. ולפיכך יוכבד נולדה בין החומות, שאין ראוי לישראל להיות שבעים נפש קודם בואם למצרים, וגם אין ראוי שיהיו בלא שבעים נפש והם במצרים, לכך בין החומות נולדה יוכבד, לא הקדים ולא איחר, וכבר נתבאר למעלה" [ראה למעלה פ"ט הערה 78, פי"א הערה 79, ולהלן הערה 48].

(26) "הנה תראה כי הכל מסכימים כי המשלים, במה שהוא השלמה, הוא מובדל מן הפרטים" [לשונו בסמוך].

(27) "כמו הראשונים שנולדים בארץ כנען" - לכאורה הוא בלאו דוקא, שהרי השבטים נולדו בבית לבן ולא בארץ כנען [מלבד בנימין "שהוא לבדו נולד בארץ כנען" (רש"י בראשית לה, יח)]. אך כוונתו היא שהראשונים באו מארץ כנען, לעומת יוכבד שנולדה במצרים. ונראה לבאר דבריו על פי שני היסודות הבאים; (א) המשלים את המנין שונה מאלו שקדמו לו. (ב) שוני זה מתבטא בלידת יוכבד במצרים, לעומת האחרים שבאו מארץ כנען. ואודות היסוד הראשון, כן כתב למעלה פ"ט [לאחר ציון 88], וז"ל: "ולכך ט' מספר החלקים, אבל כאשר הם עשרה יחזרו להיות כלל אחד. ולפיכך אמר [בראשית טו, ט] 'עגלה משולשת ואיל משולש ועז משולשת'... והם ט' מיני בהמות. אך העשירי [שם] 'תור או גוזל' ענין מיוחד, כי העשירי על ידו נשלם המספר ונעשה כלל, ולפיכך היה העשירי דבר בפני עצמו, אינו דומה לחלקים". ובנצח ישראל פ"ח [ריד.] כתב: "כי העשירי נגרר אחר הט'... והוא השלמה לו, שהוא משלים לעשרה, שהוא סוף החשבון. ולפיכך אמרו חז"ל [ברכות מז:] קטן משלים לעשרה, מפני שאין בעשירי רק השלמה, לכך אף קטן משלים לעשרה". ובח"א לנדה כד: [ד, קנז:] כתב: "דבר זה ידוע כי העשירי לעולם הוא נבדל מן הראשונים, בעבור שהוא עשירי, והוא סוף המנין... ולכך אמרו חכמים על זה הסוד קטן מצטרף למנין עשרה, ורצה לומר כי העשירי נבדל בגדלות מן התשיעי" [הובא למעלה פ"ט הערה 91]. ובכת"י [שנא.] כתב: "כי האחרון הוא המשלים, ועל ידו נשלם הכל, ובעבור שהוא משלים הכל הוא נבדל מן הכל". ואודות היסוד השני, כן כתב למעלה פ"ט [לאחר ציון 77], וז"ל: "שהרי תראה כי לא באו מצרימה רק אותו רגע שהיו ע' נפש, שמזה תראה כי מצד י"ב שבטים, ומכל שכן מצד יעקב אבינו, אין ראוי לבא מצרימה, רק מקום שלהם בארץ כנען". הרי מי שמקומו בארץ כנען אינו ראוי לבא מצרימה, ומכך עולה שמי שאין מקומו בארץ כנען, אלא במצרים, אין גלות מצרים חלה עליו בחוזקה כל כך. לכך השוני של יוכבד מהאחרים מתבטא בכך שהיא נולדה במצרים, ואין גלות מצרים אצלה כוללת יציאה ממקומה הקודם, כפי שהיתה אצל האחרים.

(28) בכת"י [שנא.] כתב: "כי שייך בו השלמה בודאי, וראוי היה ליעקב להשלים המנין לע' נפש, כי המשלים על ידו נשלם הכל, וכן היה יעקב משלים הכל". ופירושו, שאע"פ שאין יעקב מכלל "יוצאי ירך יעקב", אך מ"מ על ידי יעקב הושלמו "יוצאי ירך יעקב", כי אין יעקב נמנה כאן מצד עצמו, אלא מצד שהוא משלים את יוצאי ירכו. וראה למעלה הערה 7.

(29) בכת"י [שנא.] כתב: "כי השכינה גלה עמהם למצרים, והקב"ה משלים המנין של ישראל". ואמרו חכמים [מגילה כט.] "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן, שנאמר [ש"א ב, כז] 'הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו''".

(30) לשונו בכת"י [שנא:]: "לפי שהוא כולל אותם, ובצד אשר השכינה דבק בהם, נכנס בכללם". ודברים אלו מתבארים על פי דבריו בגו"א, בביאור דברי רש"י [בראשית לז, לג], שכתב: "ולמה לא גלה לו הקב"ה [פירוש, למה הקב"ה לא גלה ליעקב אודות מכירת יוסף], לפי שהחרימו [השבטים] וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עמהם". ובגו"א שם אות מ [רכט.] כתב: "ואם תאמר, וכי בשביל שהיו משתפים להקב"ה עמהם לא יגלה הקב"ה, ומה היה מועיל שתוף שלהם... נראה... שלא שתפו הקב"ה עמהם רק בשביל שראובן לא היה עמהם, ולא היו רק ט', ואין החרם מתקיים בט' רק בי', לפיכך שתפו להקב"ה עמהם. ולא קשיא שמא הקב"ה אינו מסכים עמהם, כי היו משתתפים להקב"ה עמהם שהם לא יגלו הדבר, ולא היה השתוף כלל שהשם יתברך לא יגלה, אלא היה השתוף לענין זה שיהיו עשרה בכח החרם שלא יגלו הם את הדבר. ודע לך כי הוא יתעלה משותף לכל הבריות, ויש לכל הבריות חלק בהקב"ה, ובאותו דביקות שיש להקב"ה עמהם, שתפו אותו, ולפיכך היו יכולים לשתף את הקב"ה לומר שעם הקב"ה אנו מחרימין במה שהוא יתברך עמנו. ולא היה כוונתם רק על דבר זה שיהיה החרם בעשרה, כי הוא מקומו של עולם, והוא כולל את הכל, ושתפו את הקב"ה עמהם. וזהו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר [פל"ח] 'ראובן לא היה שם, ואין החרם מתקיים רק בעשרה, מה עשו שתפו המקום עמהם, ואף הקב"ה דכתיב ביה 'מגיד דבריו ליעקב' [תהלים קמז, יט], ולא גילה הדבר מפני החרם'. הנה דקדקו מאוד, התחיל 'במקום' וסיים 'ואף הקב"ה לא גלה הדבר', ולא אמר כי 'שתפו להקב"ה עמהם', רק 'כי שתפו המקום'. והוא סוד הזה, כי הוא יתעלה כולל הכל, ולפיכך נקרא בשם 'מקום' מפני שהוא כולל הכל, כמו המקום שהוא כולל מה שבתוכו, שבכך היו יכולים שפיר לשתף הקב"ה שהוא עם הכל, והוא יהיה עמהם בחרם הזה שיהיו י' בחרם שלהם. כי כאשר הם ט', הקב"ה מצטרף עמהם, וכמו שפירש רש"י בפרשת וירא [בראשית יח, כח]. והקב"ה לא גילה הדבר הוא מפני החרם שעשו שבטים שהיה שומע להם, לא שהיו יכולים להחרים עליו חס ושלום, אלא כי הוא יתברך מפני שאינו מקיל בחרם השבטים, וחשוב הוא בעיניו, שמע לגזירתם, והנה קבל גזירתם, ולא גילה הדבר" [ראה למעלה פ"ט הערה 65]. וכשם שהקב"ה השלים את מנין השבטים לעשרה, כך בדיוק הקב"ה השלים את מנין יוצאי ירך יעקב לשבעים. וכל מה שכתב אודות שם "מקום" כחו יפה אודות שכינה [ראה זוה"ק ח"א כה.].

(31) כי חושים בן דן כבר נמנה עם ששים ותשעה הנפשות, שנאמר [בראשית מו, כג] "ובני דן חושים". וכן הקשו מפרשי המדרש שם [מתנו"כ, פירוש מהרז"ו, ויפה תואר (ב"ר צד, ט)].

(32) פירוש - חושים בן דן הוזכר בתורה [בראשית מו, כג] מצד שהוא המשלים והאחרון, ומתוך כך נשכיל שיעקב נמנה בכלל שבעים נפש, וכמו שמבאר והולך. ואודות שהאחרון הוא משלים, הנה רש"י [בראשית לה, יז] כתב: "רבותינו דרשו עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה". ובגו"א שם אות יב [קפ.] כתב: "בנימין היו לו שני תאומות בעבור שהוא היה הסוף, וכמו שהראש ראוי שלא יהיה לו תאומה, כך הסוף יש לו רבוי תאומה, בעבור שכל סוף הוא השלמת הכל, יש בזה השלמה מיוחדת יותר מן שלימות החלק. ולפיכך עם בנימין שהוא האחרון, ועמו נשלמו שנים עשר שבטים, נולדה נקיבה יתירה; האחת מה שהוא אחד מן השבטים ויש לו זוג, ועוד אחת מה שיש לבנימין השלמה יתירה כמו שאמרנו, לכך נולדה עמו עוד תאומה אחת, שהנקיבה היא השלמת האדם. וכן היה בהבל נולדה עמו תאומה יתירה [רש"י בראשית ד, א] לטעם זה, והבן זה מאד. לכך ב' בחינות יש בבנימין; האחד מצד עצמו כמו שאר השבטים, והבחינה השני מצד שהוא השלמת השבטים, וזה דבר בפני עצמו, ולפיכך נולדו עמו שתי תאומות". ולהלן פ"ע כתב: "כל השלמה הוא באחרונה". ובתפארת ישראל ס"פ מט [תשעח:] כתב: "ההשלמה הוא בסוף". ובנצח ישראל ר"פ מב [תשכו.] כתב: "כבר התבאר לך פעמים הרבה כי התכלית והסוף מסוגל לשלימות יותר מהכל. וזה כי ההתחלה במה שהיא ההתחלה, אין בה שלימות, שהרי לא נשלם עדיין. רק הסוף יש בו השלמה, ולכך הסוף ראוי אל השלימות. והנה המתחייב מזה שיהיה תכלית הזמן מן ימי עולם מסוגל לשלימות, וזהו ימי המשיח, שהוא באחרית הזמן... וסוף העולם מוכן שיהיה אלקי. וכמו האדם הזה, כאשר הוא בעיקר ימיו אינו אלקי, אבל כאשר הוא בסוף ימיו נסתלק ממנו כוחות הגשמי עד שהוא אלקי, ודבר זה גם כן אצל העולם" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 54]. וכן הוא בנתיב השלום פ"א [א, רטו:], באר הגולה באר הרביעי [תנב.], ח"א לשבת נה: [א, לא:], ודרשת שבת הגדול [רכו:].

(33) במדבר ב, לא "כל הפקודים למחנה דן וגו' לאחרונה יסעו לדגליהם". וכן נאמר [במדבר י, כה] "ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנות וגו'", ופירש רש"י שם "מאסף לכל המחנות - תלמוד ירושלמי לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו".

(34) פירוש - יעקב נמנה בכלל שבעים נפש מחמת שהוא התחלה להם, שהרי שבעים הנפש יצאו ממנו, וזה מורה שיעקב הוא התחלה להם. ובתפארת ישראל פמ"ז [תשלט:] כתב: "אדם הראשון שהיה התחלה ובכחו הכל, וידוע כי אדם הראשון יצאו ממנו כל המין מבני אדם".

(35) פירוש - הואיל וחושים בן דן נמנה כאן מחמת שהוא משלים את המנין ["ויש אומרים חושים בן דן השלים עמהן את המנין" (ב"ר צד, ט)], מונח בכך שגם ההתחלה נמנתה, דמדאיכא סוף מכלל דאיכא התחלה. ולפי מ"ד זה יעקב נמנה מפאת היותו התחלה, לעומת המ"ד שלפני הקודם שסובר שיעקב נמנה מצד שהשלים את המנין. ויש להבין, בשלמא לפי הדעות הסוברות שהנחסר משבעים הנפש היה המשלים לשבעים נפש, ניחא מדוע שמו לא הוזכר להדיא, "כי הכל מסכימים כי המשלים במה שהוא השלמה, הוא מובדל מן הפרטים" [לשונו למעלה]. אך למ"ד שחושים בן דן הוא המשלים, והאדם החסר הוא יעקב שנמנה מצד היותו התחלה, תיקשי לך מדוע שם יעקב לא הוזכר להדיא בשמו. ואולי יש לומר, שמ"ד זה יסבור כפי שכתב בתחילת הפרק [למעלה לאחר ציון 7] ש"יעקב ראוי להיות נבדל מן הבנים, כי השורש לא יצטרף אל התולדות". והאופן שיעקב לא יצטרף אל תולדותיו הוא להמנע מאיזכור שמו.

(36) גם למ"ד זה נצטרך לומר ש"אין רצונו לומר שבזה היה די... שהרי עדיין לא היה רק ס"ט" [לשונו למעלה (לאחר ציון 30)], כי סרח בת אשר הוזכרה להדיא במנין שבעים הנפש, שנאמר [בראשית מו, יז] "ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם וגו'". ובעל כרחך לומר גם כאן ש"סובר כי יעקב נמנה בכלל שבעים נפש, והוא התחלה להם שהרי ממנו יצאו" [לשונו למעלה (לאחר ציון 33)]

(37) לשונו להלן פי"ט: "האשה היא משתוקקת לבעלה, וזהו השתוקקות של עלוי, כי האיש יותר במעלה בערך האשה, והיא משתוקקת להתעלות בבעלה". ולהלן פס"ח כתב: "הנשים... טפלים לאנשים, וכדכתיב [בראשית ב, יח] 'אעשה לו עזר כנגדו'... שאין האשה נבראת בעצם לגמרי כמו האדם". וכבר נתבאר כמה פעמים שהאיש הוא צורה והאשה היא חומר [למעלה פ"ג הערות 73, 85, פ"ד הערות 35, 110, פ"ט הערה 242, ופ"י הערה 58].

(38) לשונו בכת"י [שנא:]: "ודינה מבני יעקב בשנים עשר שבטים". ולכאורה כוונתו למה שנאמר [בראשית מו, טו] "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו וגו'", הרי שדינה הוזכרה יחד עם "בני לאה אשר ילדה ליעקב". אך זה צריך ביאור, שזהו גם חלק ממנין שבעים הנפש, ומהי החלוקה שכתב כאן "סרח בת אשר בשבעים נפש, ודינה בבני יעקב". ואין עוד מקום אחר בתורה שדינה נספרה אלא רק כאן כשירדו מצרימה בשבעים נפש [בראשית מו, פסוקים ח-כז], נמצא שדינה נמנתה רק במסגרת שבעים נפש, ולא במסגרת בני יעקב. ויל"ע בזה.

(39) בכת"י [שנא:] כתב משפט זה כך: "כי המנינים הם שנים; מספר י"ב שבטים, ומספר שבעים נפש". וכן ביאר בפרק זה שיש לישראל כמה מספרים; אחד [יעקב], שנים עשר [שבטים], ושבעים [נפש שבאו מצרימה].

(40) הרי כשם שסרח משלימה למספר שבעים, כך דינה משלימה למספר שנים עשר, "כי ראוי להיות נקבה באחרונה של מספר, שאין כל כך חשובה הנקבה" [לשונו כאן]. ואודות שדינה היא אחרונה לבני יעקב, הנה נאמר [בראשית לב, כג] "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו וגו'", והקשה רש"י שם "ודינה היכן היתה". ובגו"א שם אות כח [קנ.] כתב: "יש מקשים, מנא ליה שדינה לא היתה במנין הילדים, שמא דינה היתה במנין הילדים, ואחד מן השבטים לא היה שם... דמתחלה כתב 'נשיו' ואחר כך 'ילדיו', ואם כן חשיב החשוב חשוב קודם, ואם היתה דינה שם היא אחרונה במנין. ולא ידעינן שחסר אחד, רק מדלא מנה עוד אחד להיות הכל שנים עשר, והוא מנין האחרון, והוא שייך לדינה, שהיא אחרונה, כי האחרון חסר במנין". ובח"א לב"ב טו. [ג, ע.] כתב: "מפני המדריגה העליונה שירש יעקב, אי אפשר שתהיה אותה מדריגה בשלימות, ונמשך אחר זה העדר וחסרון. כמו שתראה כי אחר שהיה ליעקב שנים עשר שבטי תם, שהיו שלימים, נולדה בת, ושמה דינה, שנבעלה לשכם בן חמור [בראשית לד, ב]. שתראה כי אי אפשר שתהיה המעלה העליונה בשלימות, ונמשך אחר זה העדר. ולכך נולדה לו נקיבה, כי ההעדר דבק ביותר בנקיבה, שהרי נברא השטן עמה [ב"ר יז, ו]... כי כאשר דינה היתה, דבק בה העדר בערך י"ב שבטי תם". ואודות שחסרון המקבל מונע מקבלת מעלה בשלימות, ובהכרח שידבק בה העדר וחסרון, כן נתבאר למעלה פ"ה הערה 124, קחנו משם.

(41) חוזר לבאר כיצד יצאו מיעקב שנים עשר שבטים.

(42) מוסיף כאן שיעקב הוא "תם שורש האמת", לעומת דבריו למעלה [לאחר ציון 12] שכתב "כי כאשר ראוי לשורש האמת שיהיה אחד". ואודות שיעקב הוא תם, כן נאמר [בראשית כה, כז] "ויעקב איש תם". ובכת"י [שנא:] כתב: "כי דבר שהוא תם אינו נוטה לשום צד, ובזה יש בו השש צדדים... כי אין יעקב נוטה לשום צד מן הצדדין, ואין בלבו אלא אחד בעבור תמימותו". הרי התמימות היא אחת, והאמת היא אחת, וכמבואר למעלה הערה 13. וראה הערה 44.

(43) כמבואר למעלה הערה 13.

(44) כי שנים עשר מורה על אחדות, שזה כנגד שנים עשר גבולי אלכסון, וכמבואר למעלה הערה [לאחר ציון 14]. ובנתיב התמימות פ"ב [ב, רח.] כתב: "לא זה בלבד כי ההולך בתמים מאושר, אלא גם בניו אשריו, כמו שאמר [משלי כ, ז] 'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו'. ודבר זה מופלג בחכמה מאוד, ותוכל להבין מיעקב, כי יעקב איש תם היה לו י"ב שבטים, שהם נקראים 'שבטי תם' בכל מקום [סליחות ליום ג' של עשי"ת]. ודוקא זכרו 'שבטי תם', שתראה מזה כי תולדות השבטים של יעקב הוא בזכות התמימות שבו. ולפיכך היה מטתו של יעקב בלא פסול, רק תמים כולו, וכולם היו מתברכים מן השם יתברך, והכל בשביל שנקרא יעקב 'תם', ולפיכך אשרי בניו אחריו". וראה למעלה הערות 15, 16, 20.

(45) קצת תמוה שבתחילה מציין שמאמר זה הוא "בפרק מקום שנהגו", ולאחר שהביא את המאמר שוב חוזר לציין מקום המאמר, ובשנוי, שכתב "כדאיתא בפסחים". ולשון הגמרא שם "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו, [דברים ו, ד] 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' ["לאביהם היו אומרים" (רש"י שם)]. אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'".

(46) לשונו בכת"י [שנא:]: "לכך נקבע תמיד יחוד מלכות שמים על יעקב לומר 'שמע ישראל וכו'', [כי] לא היה נוטה יעקב לשום צד, ויש בו כל השש צדדין, ועל ידי זה יצאו ממנו י"ב שבטים, נגד גבולי האלכסון אשר נתבארו למעלה". ובנתיב העבודה פ"ז [א, צט.] כתב: "אמרו 'כשם שאין בלבך רק אחד', כי יעקב הוא אחד בעצמו, 'כך אין בלבנו אלא אחד'. כי אלו י"ב שבטים הם כמו יעקב, שאין בלבו אלא אחד, כי על ידי יעקב נעשו השבטים גם כן אחד לגמרי. והוא דבר מופלג, כי מספר שלהם כמו מספר אחד, כי היה יעקב נגד האל"ף של 'אחד', וח' בני אמהות וד' בני השפחות, הרי מספר שלהם הם 'אחד' במילואו. שהרי יעקב ובניו הם י"ג כמספר 'אחד' במילואו. וה שאמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד', כי יעקב הוא אחד בעצמו, ולפיכך אין בלבו אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, כי אנו מתחברים ביחד, עד שאנחנו אחד. וזהו על ידי יעקב, כי יעקב הוא אחד לגמרי בעצמו, לכך יעקב נגד האל"ף שבמלת 'אחד'. ולכך אמרו 'כשם שבלבך אינו רק אחד', כי יעקב יחיד היה, ובודאי אין בלבו אלא אחד, כך אף אם אנו הם יותר, מכל מקום אנו מצטרפין לאחד, כי כך מספר שלנו עם יעקב, שאנו מתחברים אליו במספר 'אחד'. ולכך אמרו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'" [ראה למעלה פ"ט הערה 65]. ובנצח ישראל פמ"ד [תשנב:] כתב: "לכך אמרו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. וביאור ענין זה, שלכך תלו עצמם ביעקב, כי בודאי יעקב הוא דבק באחדות השם יתברך לגמרי, כי מדריגת יעקב בין אברהם ובין יצחק, והוא פנימי נסתר, לכך יעקב דבק באחדותו לגמרי. ולפיכך אמרו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', 'כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. שאין ספק שיעקב הוא דבק לגמרי בו יתברך במה שהוא אחד, כמו שאמרנו, ולפיכך אין בלבו אלא אחד. וכך 'אין בלבנו אלא אחד', שגם השבטים דבקים באחדות השם יתברך על ידי יעקב. כי האחדות הוא בשני פנים; האחד, הוא הדבר שהוא בעצמו אחד. והשני, אם כי אינו אחד מצד עצמו, ויש לו חלקים, והחלקים נעשים אחד על ידי דבר המאחד אותו. כמו שהוא הענין באדם, שיש לאדם איברים מחולקים, וכולם הם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת, כמו שהתבאר למעלה. ויש באדם י"ב איברים, והם מנויים בספר יצירה [פ"ה מ"ב], שהם עיקר איברי האדם, וכולם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת. וכנגד זה הם י"ב שבטים גם כן, והם מתאחדים על ידי יעקב אביהם, שהוא אביהם, ועל ידו הם אחד. ולכך על ידי יעקב השבטים דביקים באחדות השם יתברך. ואם לא כן, מאחר שהם י"ב, לא היה להם דביקות בו יתברך, במה שהוא יתברך אחד. ולפיכך הם אומרים 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. ועוד, כי בני יעקב שהיה בהם שבט לוי, שהוא קדוש לה', והוא נבדל מכל שאר שבטים, והוא כנגד האל"ף שבשם 'אחד', כי האחד הוא נבדל מהכל. ואחר כן ח' בני גבירות, כנגד החי"ת במלת 'אחד', כי יוסף נעשה ממנו שני שבטים, אפרים ומנשה [בראשית מח, ה]. ואחר כן ד' בני שפחות, כנגד הדל"ת במלת 'אחד'. ולכך אמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד', כי הוא כנגד מלת 'אחד', שהוא התיבה, כך אנו כנגד האותיות שבשם 'אחד', ואנחנו נעשים לאחד על ידי יעקב, שהוא כנגד מלת 'אחד'". ועוד אודות שיעקב אבינו מאחד את בניו, הנה נאמר [שמות כו, כח] "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה". ובגו"א שמות פכ"ה אות י [רסה.] כתב: "הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים [תנחומא תרומה אות ט]... כי יעקב היה הבריח התיכון, והוא מחזיק את הכל... שהוא מאחד את כל ישראל... ובניו הם הקרשים, והם היו מ"ח קרשים, ד' פעמים י"ב, ד' קרשים נגד שבט אחד". ובגו"א בראשית פכ"ח אות יז [סג:] כתב: "כי ידעו רז"ל במעלת יעקב כאשר הוא שורש החבור והתאחדות, והנה דומה יעקב ל'בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה', לעשות הכל אחד. והוא שרמזו רז"ל הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים" [הובא למעלה פ"ט הערה 257].

(47) מבאר שהתחלת האומה הישראלית היא כאשר היו שבעים נפש. אמנם בכמה מקומות כתב שיעקב עם שנים עשר השבטים נחשבים לאומה, וכגון בגו"א בראשית פל"ד אות ב [קסז:] כתב שיעקב ובניו היו נחשבים לעם בפני עצמם, ולכך הותר לשמעון ולוי לנקום בכל אנשי שכם על מעשה דינה [בראשית לד, כה]. ושם פמ"ו אות ה [שנא:] כתב שוב ש"בני יעקב היו עם אחד בפני עצמו". ובבאר הגולה באר הששי [רמח:] כתב: "השבטים הם ראשונים לכל ישראל" [הובא למעלה פ"ט הערה 65]. וזה קדם להיותם שבעים נפש. ומאידך גיסא בהרבה מקומות ביאר שישראל נעשו לעם רק כשיצאו ממצרים. וכגון, להלן פנ"ט כתב: "קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היה להם מציאות כלל, וכבר התבאר הרבה, שהיו כמו העובר הנבלע בבטן אמו, כך היו נבלעים במצרים... וכאשר יצאו ממצרים כאילו יצאו למציאות". ובגו"א דברים פ"ב אות ח [מג.] כתב: "לא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים". וכן מבואר בהקדמה לנצח ישראל [ג.], ושם בהערה 14 הובאו עשרה מקומות שיסוד זה הוזכר בספר נצח ישראל. ובאור חדש פ"ט [תתשסג:] כתב: "דבר זה התחלת ישראל כאשר יצאו ממצרים". ובסוף דרשת שבת הגדול [רלב.] כתב: "לא היו ישראל לשום עם קודם שיצאו ממצרים, כי קודם שירדו למצרים לא היה אפילו שבעים נפש שראויים לעם. וכאשר היו עבדים במצרים אין שם עם עליהם, וכאשר יצאו ממצרים היו כאילו נולדו, שלא היו קודם נחשבים לשום עם". וכן כתב בתפארת ישראל פי"ב [קצו.], שם פי"ז [רסה:], ועוד. ובשלמא אודות השאלה האם התחלת ישראל היא על ידי השבטים או ביצ"מ, הנה בגו"א ויקרא פ"ט אות ה [קצ:] יישב זאת, וכלשונו: "כל דבר יש לו בחינה מצד התחלתו, ומצד שלימתו. וישראל שהם אומה בכלל, יש להם התחלה, ויש להם שלימות, והתחלתן היה בני יעקב [כשהשבטים מכרו את יוסף (מבואר שם)]... ושלימותן היו כשיצאו [ממצרים], שאז היה אומה שלימה". הרי שביאר שיצירת ישראל לעם החלה מהשבטים, והגיעה לשלימותה ביצ"מ. אך כאן מבאר שהתחלת ישראל היא כשהיו שבעים נפש, לא לפני כן כשהיו שנים עשר שבטים, ולא אחרי כן כשיצאו ממצרים. וכן כתב להלן בסוף הספר, ויובא בהערה הבאה. ויל"ע בזה.

(48) כפי שכתב למעלה פ"ט [לאחר ציון 60], והוזכר למעלה הערות 11, 21. ולהלן בסוף הספר [הלכות יין נסך ואיסורו] כתב: "כי ישראל והאומות אף כי הם משתתפים בדברים החצונים המורגשים, הם נבדלים בכח פנימי, אשר אותו כח פנימי הוא התחלתן. כי התחלת ישראל כח קדוש, והאומות התחלתן כח שלהם. וכאשר ישראל הם נבדלים מן האומות בהתחלה הפנימית, שלזה התחלה מיוחדת ולזה התחלה מיוחדת, הרי הם נבדלים מכל, ואין להם שתוף כלל, כיון שהתחלתן מחולקת. ומפני זה תמצא כי התחלת האומות היו שבעים, שהיה להם התחלה בפני עצמם, כי בוני המגדל שמהם נפלגה הארץ, היו שבעים [רש"י דברים לב, ח]. וישראל התחלתן בפני עצמם, דכתיב [דברים י, כב] 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וגומר', הרי כי התחלת ישראל שבעים היו. ולפיכך לא היו שבעים נפש עד שבאו למצרים, כי יוכבד נולדה בין החומות... והדבר הזה כי נגזר על ישראל שיהיו גרים במצרים. ואם היו שבעים נפש קודם בואם למצרים, הנה כבר היה התחלת ישראל מבלי גירות במצרים. ואם היו שבעים נפש זמן הרבה אחר בואם מצרימה, לא היה צריך לזה להיות קודם שהיו שבעים נפש במצרים, כי לא נגזר עליהם רק שיהיו ישראל במצרים כשהיה כבר התחלת ישראל. ולכך נולדה יוכבד בין החומות, שלא היו חוץ ממצרים שבעים נפש, ולא היו במצרים בלא שבעים נפש, שהוא התחלתן של ישראל. ומפני כי התחלת ישראל נבדל מן התחלת האומות, ולכך היו מספר שבעים לאומות בפני עצמן, ושבעים נפש לישראל התחלה בפני עצמן, כי ראוי שיהיו ישראל נבדלים בהתחלה שלהם" [ראה למעלה פי"א הערה 79, פי"ב הערה 31, ופרק זה הערה 25].

(49) בכת"י [שנא:] כתב משפט זה כך: "והדברים האלו עמוקים מאוד, ולא אוכל לפרש יותר מזה". ואודות שהמהר"ל נמנע מלפרש דברים עמוקים, ראה למעלה פי"א הערה 68, ופי"ב הערה 76.