[1] כפי שכתב לעיל בפ"ט ד"ה ובמדרש איכה: "שבא עליהם צרות משונות שלא בא על שום אומה". וכן כתב להלן ר"פ יד: "למה זה ועל מה זה באו על אותם שהם עם ה' רבוי צרות המשונות, והרי האומות חוטאים הם, ולא מצאנו שבאו עליהם פורעניות כמו שבא על אותם שהם עם ה'". ובגבורות ה' פ"ס [רסד:] ביאר ש"יש שעבוד לישראל יותר מכל האומות... ואין הגלות והשעבוד כי אם לישראל", והובא לעיל פ"א הערה 29. וראה הערה 82, ולהלן פי"ד הערה 4.

[2] מגילה טז. "אומה זו משולה לעפר... כשהן יורדין - יורדין עד עפר". ומעין זה בר"ה לא: וראה להלן פי"ד ד"ה ובפרק קמא. ופל"ה ד"ה ואמר לו כתב: "קודם שיבוא המשיח... הגיעו ישראל עד עפר", וראה שם הערה 53.

[3] ויותר מזה - אף ירודים יותר מעפר.

[4] פירוש - עם ישראל נמצא במצב שאף הוא פחות מאומות העולם.

[5] כתובות סו: "בזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". וראה להלן פי"ד ד"ה ובפרק מציאות שביאר גמרא זו.

[6] כמו שיבאר מיד בסמוך ארבע ראיות שכליות שהקב"ה לא עזב את ישראל.

[7] כמו שיבאר להלן ד"ה ויותר מזה.

[8] שנאמר עליו [במדבר יב, ז] "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". ובתפילת שחרית של שבת אומרים "ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו".

[9] שנאמר [עמוס ג, ז] "כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים". ומפסוק זה למדו בספרי [דברים לד, ה] "מצינו בנביאים שנקראו 'עבדים'". וראה בפחד יצחק, פסח, מאמר עח, שתואר "עבד" הנאמר במשה ובנביאים אינו עוסק בחסידותם או בקדושתם של הנביאים, אלא בתורת הנבואה שלהם, "דמושג העבדות כשהוא מצטרף לנבואה, הרי הוא נבחן בהבחנה של העבד הרגיל ומצוי בפלטרין של מלך, ואין המלך מסתיר את עניניו ממנו" [לשונו שם]. והוא הדין לכאן, שאם ח"ו השי"ת עזב את ישראל, היו עבדיו הנביאים, ובראשם משה רבינו, יודעים זאת. שהרי אין המלך מסתיר את עניניו מהם, ואדרבה, הם העידו את ההיפך הגמור, וכמו שיתבאר.

[10] וכמבואר להלן בד"ה נוסף על, ושם הערה 70. ומעתה יבאר המהר"ל נקודה זו בג' אופנים, הדעת והשכל, נבואת הנביאים, והמוחש. ויתחיל בביאור הראיות הבנויות על הדעת והשכל. ואודות שהנביא נקרא עד, כן הוא בזבחים סב. "שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה... ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית", הרי אף נבואה ששייכת לעתיד הינה בגדר עדות.

[11] כפי שכתב להלן ס"פ ס "רק יבין האדם מעצמו... כמו שמש בצהרים". ובבאר הגולה באר השביעי [קמט.] כתב: "והאמת יעשה דרכו והוא נגלה יותר משמש בצהרים". ובתפארת ישראל ס"פ ס כתב: "האומר כך אין לו הבחנה בדברים אשר הם ברורים כשמש בצהרים". וכן הוא בבאר הגולה ריש באר הרביעי: "מזהירים נוצצים כשמש בצהרים". ושם בהמשך [נ.] כתב: "כך הם כל דברי אמת ויושר, נראים רחוקים בתחלת העיון, ולבסוף יתגלו ויאירו כשמש בצהרים". וכ"ה שם בבאר החמישי [צה.]. ובח"א לב"מ פד. [ג, לד:] כתב: "והרי הדברים האלו מבוארים מאוד, שאין לספק בכל אלו דברים, עד שנראה כשמש בצהרים הדברים העמוקים האלו".

[12] כפי שביאר לעיל בפרק ג, שהחילוף והריבוי הוא מצד המקבל הזקוק להשלמתו, ולכך יש כאן ג' דברים; הבורא, שהוא אחד מכל בחינה. ה"ראשית", המשמשת כאמצעי לרבוי שיבוא בעקבותיה. והרי כל אמצעי הוא "דבר אשר הוא בין שני דברים, יש לו חבור אל שניהם, ובזה מקשר אותם" [לשונו לעיל פ"ט, ושם הערה 65]. וראה לעיל פ"ג הערה 38. ובמיוחד ראה דבריו בדר"ח פ"ג מי"ג [סוף קלט.], והובאו להלן פי"א הערה 22, שדבריו שם מאוד נוגעים לדבריו כאן.

[13] והאחת משפיע אחת, וכמבואר לעיל בפ"ג ד"ה אך אנחנו, ושם הערות 48 ,38-31.

[14] וכמבואר לעיל פ"ג, ושם הערה 61. וכן חזר וביאר להלן פי"א ד"ה הסבה השניה. וראה הערה 22. ועוד אודות שישראל הם "אומה יחידה" - ראה להלן פל"ג הערה 4.

[15] וכמבואר לעיל פ"ג הערה 90, שכל ראשית שייך להשי"ת, ולכך ישנה קדושה לבכור ובכורים וכיו"ב. וזהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל, וכמבואר שם. וכאן הדגשת המהר"ל היא שנקודת הראשית של ישראל היא מחמת שהם ראשית לכל האומות. וכן ביאר את הפסוק [שמות ד, כב] "בני בכורי ישראל", וכלשונו שם בגו"א אות טז: "לפי שהם ראשונים לכל הנבראים, ורק אותם ידע ה', ומפני זה נקראו 'בכורי', כי השי"ת ידע את ישראל בראשונה, ואח"כ כל האומות, וזהו הבכורה שלהם". וכן הוא בגבורות ה' ר"פ כט [קיג]., דר"ח פ"ו מ"י [שכ.], ועוד. וראה להלן ר"פ יא, ושם הערה 16, ופנ"ז הערה 62.

[16] פ"ג ד"ה ובכל חלק. ועוד אודות שהראשית היא בהכרח אחת, ראה דר"ח פ"ו מ"י [שכ.] שהאריך בזה, וכן הוא בח"א לב"ב נח. [ג, פג.], ובח"א לע"ז ח. [ד, ריש לד.]. וראה לעיל פ"ה הערה 108.

[17] ובדרשת שבת הגדול [קצז:] ביאר מדוע הלקיחה של קרבן פסח היה בעשור לחודש [שמות יב, ג], וז"ל: "אמנם בעשור לחודש היה לקיחתו, וזה כי אחר ההתחלה אין אחדותו בעולם, שהרי נמצאו המלאכים וחמה ולבנה... אמנם נמצא בעולם גם אחדותו יתברך מצד שמעידים על אחדותו אחר שנברא העולם, הם ישראל, שהם מעידים על הש"י שהוא אחד, כמו שנאמר [ש"ב ז, כג] 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'... כי ישראל הם עם אחד, והנה יש בהם רבוי, והרבוי הזה אחד, כאשר הם עם אחד... והנה ישראל הם כמו [האות] היו"ד, שהיו"ד הוא רבוי והוא אחד. שהיו"ד יש בו עשרה שהוא רבוי, ואלו עשרה הם כמו אחד לגמרי, שהרי היו"ד כמו אחד, שאתה מונה אחד, שנים, שלשה, ארבעה, כך אתה מונה עשרה, עשרים... והרי דבר זה מבואר כי עשרה הם כמו אחד... כי הוא רבוי שיש בו אחדות... וכמו כן ישראל". וראה לעיל פ"ו הערה 55.

[18] שהוא להשלים את ישראל, שאי אפשר שבעולם יהיו רק ישראל, וכמבואר בגבורות ה' פ"ה [לו.], והובא לעיל פ"ז הערה 258, קחנו משם. ובגבורות ה' פס"ז [שיא.] כתב: "כי העלול בעצם מן השי"ת הם ישראל, ולא נבראו שאר העכו"ם רק בשביל טעם זה, כדי לברר וללבן חלק השי"ת, כמו שנולד עשו עם יעקב, כי לא נטהר ונבחר הזרע. כי אברהם היה בו פסולת, ויצא ממנו ישמעאל. ויצחק היה בו פסולת, ויצא ממנו עשו. ואם היה נולד יעקב בפני עצמו, לא היה טהרה מן הפסולת כמו כאשר הוא [עשו] נולד עמו, אז נברר הזרע". וראה להלן פט"ז הערה 78, ופל"ג הערה 48. ועוד אודות שישראל עומדים בסוד האחדות, ואומה"ע בסוד הרבוי - כן הוא מבואר בנר מצוה [ח:], גבורות ה' פס"ט [שיח.], נתיב העבודה פ"א [א, עח:], וגו"א במדבר פכ"ג אות ג. וראה להלן פי"ד הערה 47, פ"כ הערה 24, פכ"א הערות 51 ,23 ,2, פכ"ה הערות 68 ,23, פל"ב הערות 44 ,43, פל"ו הערה 92, פל"ז הערות 10 ,9, ופנ"ז הערה 63.

[19] כן מבואר להלן פ"ס סד"ה וכן מה, שכתב: "כי אין ספק כי העכו"ם כולם מתנגדים לישראל, ועמלק הוא ראשית והתחלת גוים, לפיכך עמלק יותר מתנגד אל ישראל מכל האומות, מפני שהוא ראשית הגוים אשר יש להם התנגדות לישראל". וראה שם עוד בד"ה ובמכלתא ויבוא. ובאור חדש [ר.] כתב: "כי עמלק הוא ראש לשבעים אומות אשר הם מתנגדים אל ישראל, וכדכתיב 'ראשית גוים עמלק'". ושם בהמשך [רג:] השוה בין ה"ראשית" של ישראל ל"ראשית" של עמלק. וראה שם בהמשך [רד.] שהשוה את עמלק לקש, "כי הקש הוא גדל תחילה קודם התבואה... [אך] אחר שהוציא התבואה משליך הקש לאבדון". וראה להלן פנ"ט הערה 99.

[20] כי העיקר מתגלה בהתחלה. וראה לעיל פ"ג הערות 59 ,47. ולכך מי שהוא ראשית המציאות, הוא בהכרח עיקר המציאות. וראה סוף הערה 98 ,49, להלן פי"א הערה 18, ופט"ו הערה 1.

[21] אודות שדבר שהוא תוספת אינו עצם ועיקר המציאות - ראה בגו"א במדבר פכ"ח אות ח שרמז לכך בקצרה. וכן הוא בנתיב התורה פ"ה [א, כה.]. ובנתיב הענוה פ"ד [ב, ט:] כתב: "דבר שהוא תוספת אינו עיקר". ושם בס"פ ז [ב, יח.] כתב: "אין התוספת ראוי אליו המציאות". ובגבורות ה' פי"ט [פז:] כתב: "ולפיכך נשא משה אשה מאומה אחרת, אע"פ שישראל הם עיקר העולם, יש באומה"ע תוספת על ישראל, הם הגרים שמתגיירים ונוספים על ישראל, וזה היתה הסבה שנשא מרע"ה גיורת". ובתפארת ישראל פמ"ד [קלה.] כתב: "ולא תמצא תוספת בלא עיקר". הרי שעיקר ותוספת הם הפכים. וראה להלן פל"ב הערות 77 ,73, ופל"ד הערה 109.

[22] ובח"א לסנהדרין קב. [ג, רלז:] כתב: "וכאשר תעיין בדברים אשר אמרנו, תבין ענין העוה"ז, אשר אי אפשר רק שימצא דבר שהוא ראשית הבריאה, וכמו שרמזו ז"ל [ב"ר א, ד] 'בראשית' [בראשית א, א] בשביל ישראל נברא העולם, שהם נקראו 'ראשית', והם עם אחד, והכל טפלים אצלם, נמשכים אחריהם, והם כמו תוספת בלבד על דבר שהוא עיקר. ומעתה הרי ישראל הם עם אחד, נבראו מן אשר הוא אחד, והשאר תוספת עליהם, וטפילים אצלם". וראה עוד להלן פי"א הערות 199 ,15, ופנ"ז הערה 62.

[23] לשונו באור חדש [רג:]: "ישראל נקראו 'ראשית' מפני שהם ראשית המחשבה, כמו מי שזרע תבואה, ראשית מחשבתו הוא בשביל התבואה, לא בשביל הקש... כלומר האדם שהוא זורע מחשבתו על התבואה, לא על הקש, כי הקש אחר שהוציא את התבואה זורק את הקש, ונותן את התבואה באוצר. וכך הש"י שברא את העולם, בראו בשביל ישראל, ובשבילם העולם קיים". וכן כתב להלן פי"א הערה 17. וראה להלן פנ"ז הערות 63 ,62.

[24] ועד כאן מופת ראשון, המורה עפ"י הדעת והשכל שאי אפשר לומר שהשי"ת עזב את ישראל, כי הרי ישראל הם עיקר הבריאה, ושאר אומה"ע הן תוספת בלבד, וכיצד יתכן שיתהפכו היוצרות, שיהיו האומות עיקר וישראל טפלים אצלם. ובסמוך יבאר יותר, שלא יתכן שינוי בדבר שהוא עיקר המציאות. וראה לעיל פ"ה הערה 565, ולהלן הערות 72 ,64 ,47, ופנ"ו הערה 2.

[25] זה מופת שני עפ"י הדעת והשכל שהקב"ה לא עזב את ישראל, והוא מבוסס על העיקר שמוכרחה להיות אומה בעולם השייכת להקב"ה, וכמו שמבאר.

[26] פסחים קיח. "אמר לו הקב"ה אני יחיד בעולמי, והוא [אברהם אבינו] יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד". וזהו ההדגשה לפי המופת השני. שבעוד המופת הראשון הדגיש שהשי"ת הוא אחד, וכיצד ימשך ממנו הרבוי, הרי המופת השני מדגיש שהקב"ה יחיד בעולם, ולכך בעולם צריכה להיות אומה שתעיד על יחידות זו.

[27] וכמו שאומרים בהושענות ["אום אני חומה"] על כנס"י "יחידה ליחדך". ובנר מצוה [ח:] כתב: "האומה הזאת [ישראל] נבראת לכבוד השי"ת, וכדכתיב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', ואילו ד' מלכיות... הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון... כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו, ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. [ראה להלן פי"ג הערה 73, ופל"ב הערה 45]. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', כי מה שאמר 'עם זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'... ולפיכך אמר 'עם זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי, שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחילת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד". ובגבורות ה' פ"ס [רסג.] כתב: "כיון שהוא יחיד בוחר באומה יחודית, לא בכלל האומות, שזה נותן ענין האחדות להיות לו עם מיוחד, שאם אין כאן אחדות לא היה בוחר באומה יחידית, אלא הוא יחיד בוחר ביחיד". וראה להלן פ"כ הערה 24, פכ"א הערה 53, פל"ג הערה 4, ופמ"ד הערה 35.

[28] תלה כאן המהר"ל את אחדות ישראל בכך שיש להם את התורה, וכמו שמבאר בהמשך. וכן כתב בנר מצוה [לא.] לגבי אלו שאינם מקפידים על יין נסך, וז"ל: "שיש אנשים שאינם נזהרים בזה, ואין משגיחים בדברי חכמים אשר גזרו והחמירו על זה מאוד מאוד... ועושים אלו אנשים כאילו ח"ו ישראל שהם עם אחד, מחולק בדתם ובתורתם. ודבר זה שבחינו ותפארתנו מה שישראל הם עם אחד בתורתם, וכדכתיב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'".וכן הזכיר בקצרה בדר"ח פ"א מי"ח [נח.] שהקב"ה נתן את התורה לישראל בכדי שיתאחדו ויתקשרו יחד. ולפי מהלך זה מתבאר שמחמת שישראל הם אומה אחת, לכך היא שייכת להקב"ה שהוא אחד. וכן ביאר בנתיב הצדקה פ"ב [א, קעב.]: "ובשביל שישראל הם עם אחד יש להם א-ל אחד, וכמו שאנו אומרים 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". וכן כתב בח"א לכתובות סח. [א, קנה:]. אמנם בגו"א שמות פ"א אות ז ביאר שהמהלך הוא הפוך, ש"הוא יתברך המאחד את העם, שעושה אותם תמיד גוי אחד". וכן כתב להלן פל"ח ד"ה ודע, וז"ל: "ודע, כי אשר הוא מאחד ישראל הוא השי"ת, אשר הוא אחד, והוא אלקיהם, ולכך הש"י מאחד ישראל עד שהם עם אחד. וכמו שאנו אומרים בתפילה 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', הרי כי הש"י אשר הוא אחד, והוא אלקי ישראל, ע"י זה הם עם אחד". ומכך משמע שאחדות ישראל נובעת מאחדותו יתברך, שמחמת שה' הוא אלקי ישראל, לכך המסובב מכך הוא שישראל אומה יחידה. ואילו, כאמור, כאן ביאר שישראל הם אומה יחידה ע"י התורה וכתוצאה מכך הם שייכים להקב"ה. וזה צ"ע. וראה הערות 145 ,31, ולהלן פכ"ה הערה 23.

[29] העמיד כאן המהר"ל את התורה שהיא מן השמים שהיא אחת לעומת דת נימוסית, שהיא בפנים הרבה. וזה יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, ולדוגמא, ראה באר הגולה באר הראשון [יט.] שכתב: "דברי חכמים מיישרין את האדם לדרך השיווי, ובו החיים. ואף כי דת הנימוסית שהניחו בני אדם לקיים קבוץ בני אדם יחד, גם היא מיישרת את בני האדם... ויש לחשוב כי דברי חכמים הם ג"כ כך, שאינם רק כמו דת הנימוסית... ואפשר שיהיה מתקן הקבוץ באופן אחר, ועל זה אמר... שלא תאמר שאין דברי תורה מוכרחים להיות באופן זה דוקא, והם כמו דת נימוסית שאינו לפי השכל רק לשמור הקבוץ, ואפשר שיהיה באופן אחר ג"כ... ועל זה אמר כי דברי תורה הם כמסמרות נטועים... מפני שהם לפי השכל, והשכל מחייב אותם, הם חזקים ואין מזיז אותם ממקומם". וכן כתב שם בבאר השני [כג:]: "דברי חכמים הם גוף ועצם הדבר, שכך ראוי להיות לפי עצמו, לא בדרך הנחה בלבד כמו שמניח דת הנימוסית שיהיה כך, שזה אין עצמו של דבר, כי אין מחוייב שיהיה כך דוקא". וכן כתב לבאר זאת שם בהמשך [לב.]: "כל דברי תורה משוערים בשכל, וכאשר ראוי לפי השכל כך ראוי לעשות... ואינו דת נימוסית, מניח הדברים לפי הסברא ולפי המחשבה. והתורה שכלית לגמרי, ואין התורה פונה אל הסברא". וראה עוד תפארת ישראל פכ"ו [פ.], ואור חדש [קלז.].

[30] ואודות שהתורה היא אחת, ראה דבריו בדר"ח פ"ג מ"ב [קיז.] שכתב: "ואמר שהיא [התורה] יחידה, כי מאחר שהתורה מושכל שבה מחוייב, כי כל מה שבתורה אי אפשר רק כך, ואי אפשר שיהיה בענין אחר... זה הטעם שהתורה היא אחת... כל דבריה מוכרחים מחויבים, אי אפשר רק שיהיו כך, ולא אפשר שיהיו בענין אחר כלל, וזה מעלת התורה... כי א"א שיהיה דבר אחד, אף נקודה אחת בתורה שאפשר שיהיה בענין אחר, רק כך. ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך, אבל אינו מחוייב שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר, אז לא היתה התורה אחת". ולכך מכוונים דבריו כאן שאחדות התורה נובעת מההכרח שבדבריה, לעומת דת נימוסית האפשרית בפנים הרבה. אמנם בדר"ח פ"ו מ"י [שיז:] ביאר שהתורה היא אחת משום ש"היא כוללת, והכל בה, וא"כ א"א שיהיה דבר זולתה, כי הדבר שהוא חלק בלבד אפשר שיהיה עוד דבר שהוא החלק השני, אבל דבר שהוא הכל אי אפשר שיהיה עוד אחר עמו... שהתורה היא אחת... כי אין עוד דבר עם התורה". וראה עוד להלן פי"א הערה 82, ופמ"ה הערה 29.

[31] כי התורה היא צורתן של ישראל, וכמבואר בתפארת ישראל פנ"ו [קסז.], ובדרוש על התורה [לז.]. וראה לעיל פ"ט הערה 70, ולהלן פי"א הערה 156. וקודם לכן כתב שם בדרוש על התורה [כו.]: "מה שכתוב בלשון יחיד ["ויחן שם ישראל" (שמות יט, ג)], שכאשר באו לקבל התורה שהיא אחת בהחלט, מוכרח שיהיו גם הם באחדות. וכן בשביל שהם עם אחד ניתנה להם התורה שהיא אחת".והנה גם שם ביאר שמחד גיסא אחדות התורה מביאה לאחדות העם, ומאידך גיסא, שאחדות העם מביאה לאחדות התורה. וראה הערה 28.

[32] ויסוד זה שמניח כאן המהר"ל ["איך נאמר כי מעלת ישראל בטילה מהם ואינם אל השי"ת"] מבואר הוא היטב בדברי הרמב"ן לפרשת האזינו [דברים לב, כו] שכתב שם: "השם ברא את האדם בתחתונים, שיכיר את בוראו ויודה לשמו... וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו. ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו, ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כונת הבריאה באדם בטלה לגמרי... ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם קרובים אליו, והיודעים אותו מכל העמים".

[33] וצרף לכאן, שבגבורות ה' פס"ט [שטז:] ביאר ש"כל ענין הקרבנות להורות כי השי"ת יחיד בעולם ואפס זולתו... והכל שב אליו... שאין מציאות זולתו". ובנתיב העבודה פ"א [א, עח:] כתב: "אבל לא בחר השי"ת בעבודה כי אם בישראל, שהם עם אחד... כי העבודה הזאת מורה על אחדותו יתברך, ומפני כי הקרבן מורה על שהוא יתברך אחד ואין זולתו, אין מתייחס לדבר כי אם ישראל, שהם עם אחד, ומצד הזה העבודה אל השי"ת". הרי שוב חזינן שהואיל והשי"ת הוא יחיד בעולם - ממילא הביטוי היחידי לכך יעשה באמצעות אומה יחידה. וראה להלן פמ"ב הערה 41, ופמ"ד הערה 31.

[34] זהו המופת השלישי עפ"י הדעת והשכל המחייב לומר שהקב"ה לא עזב את ישראל.

[35] פירוש - אם בתחילת בריאתם של ישראל הם לא היו עם ה', אלא היו בתחלתם כשאר אומות העולם.

[36] הרי רק כשיצאו ממצרים נעשו לעם. וזהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל, והובא לעיל בהקדמה הערה 14, ופ"ב הערה 40. ובגבורות ה' פנ"ט [רס:] כתב: "קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היה להם מציאות כלל... שהיו כמו עובר הנבלע בבטן אמו, כך היו נבלעים במצרים... וכאשר יצאו ממצרים כאילו יצאו למציאות". וראה להלן פ"ל הערה 14.

[37] כמבואר להלן ר"פ ל, עיי"ש. וכן ביאר בגבורות ה' פס"ו [שה.] שתכלית יצ"מ היא "שיהיה [הקב"ה] לישראל לאלקים, וכדכתיב בתחלת היציאה [שמות ו, ו] 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'. ובס"פ תצוה [שמות כט, מו] כתיב 'המוציא אתכם מארץ מצרים לשכנו בתוכם', מוכח כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים". וראה לעיל פ"ב הערה 41, פ"ח הערה 75, ולהלן פ"ל הערה 38.

[38] פירוש - ישראל לא היו רגע אחד במציאות בלי שיהיו אל השי"ת, כי מיד תיכף כשנולדו - נשתעבדו מיד לה'.

[39] ונראה להטעים זאת, שהרי בעת יצ"מ [שהוא ליל ט"ו ניסן] היו ישראל בעיצומה של עבודת קרבן פסח, ונולדו מתוך עשיית קרבן פסח. ובגבורות ה' פ"ס [רסד:] ביאר שמחמת שנעשנו עבדים לה' במצרים ע"י קרבן פסח, לכך הוציאנו ממצרים. הרי היותנו עבדי ה' אף קדמה להיותנו לעם. באופן שלא היה רגע אחד שהיינו פנויים מלהיות עבדי ה'. וראה לעיל פ"ב הערה 43, ולהלן פ"כ הערה 43.

[40] וכן ביאר בסוף דרשת שבת הגדול [רלא:], וז"ל: "הארבע מלכיות, קודם היו עם אחד, רק שקבלו המלכיות והחשיבות, כמו מי שמתיך העפר ונעשה ברזל... ודבר זה אינו נחשב בריאה כלל, רק שנעשה דבר חשוב יותר... וכשם שקבלו המלכות והחשיבות - כך יפסד מהם. אבל ישראל לא היו מקודם לעם, כי לא היו ישראל לשום עם קודם שיצאו ממצרים, כי קודם שירדו למצרים לא היו אפילו שבעים נפש שראוים לעם. וכאשר היו עבדים במצרים אין שם 'עם' עליהם, וכאשר יצאו ממצרים היו כאילו נולדו... ולא תוכל לומר עליהם כי קודם היו עם וקבלו מלכות, רק כאשר יצאו ממצרים הגיע להם מעלתם העליונה, ואיך אפשר שיהיה דבר זה בטל מהם, כי לא היו ישראל בלא אותה המעלה". וראה להלן פ"ל הערה 12.

[41] מדרש שוח"ט קיד, ובילקו"ש א רמז תתכח. ובגבורות ה' פ"ג [כה:] הביא כן בשם מדרש שוחר טוב.

[42] והמשך המדרש הוא "כענין שנאמר [ויקרא א, יג] 'והקרב והכרעים'".

[43] לשונו בגבורות ה' פ"ג [סוף כה:]: "עצמם של ישראל שהיו בתוך מצרים כאילו היו מחוברין למצרים וטפלים עמהם, אין להם מציאות בפני עצמו...כעובר במעי בהמה מחובר לאם וטפל אצלה, שהוא ירך אמה [גיטין כג:], ואין לו מציאות בעצמו... וכתב לך לשון 'מקרב' שהוא לשון קרב וכרעיים, כלומר שהיו ישראל במצרים כמו שנבלע העובר בבטן אמו, כי כן היו ישראל במצרים כמו העובר שנתהווה בבטן אמו, ולבסוף יוצא כאשר נשלם הוויתו". ושם בהמשך [כח.] ביאר מדוע אמרו "כשם שהרועה פושט ידו לתוך מעי של בהמה", ולא אמרו "כשם שהחיה פושט ידה לתוך מעיה של אשה".וראה עוד אור חדש [סט.], ולהלן פ"ל הערה 12.

[44] אמנם השוה לדבריו בגו"א ויקרא פ"ט סוף אות ה, שכתב שם: "וישראל שהם אומה בכלל, יש להם התחלה ויש להם שלימות; והתחלתן היה בני יעקב, שאז נקראו 'בני ישראל', וזהו התחלתן. ושלימותן היה כשיצאו, שאז היה אומה שלימה". [וראה להלן פי"ג הערה 73]. הרי שתחילת האומה החלה כבר על ידי השבטים. וכן מבואר בגו"א בראשית פל"ד אות ב [ד"ה ונראה]. ושם בפל"ח אות ב כתב: "שם אומה עליהם מיד שנולדו השבטים". הרי מבואר ששם אומה החל ע"י בני יעקב, וכיצד זה תואם כאן ש"לא היה לישראל שום מציאות קודם זה [יצ"מ]". ובע"כ לומר, שהבכח של כנס"י החל ע"י השבטים, אך בפועל היה כשיצאו ממצרים. וראה להלן פי"ג הערה 37, ופל"ד הערה 9.

[45] דוגמה לדבר; מום שבא על האדם לאחר שנולד, וכפורענות, קל להסרה [לכשיעשה תשובה], אך מום שנולד עם האדם "מלפפתו עד יום מיתה" [רש"י ויקרא כא, כ], ואינו בר הסרה, וכמבואר בגו"א ויקרא פכ"א אות לא.

[46] זהו מופת רביעי עפ"י הדעת והשכל שאי אפשר לומר שה' עזב את ישראל. [ועד כה ביאר ג' מופתים: (א) ישראל הם האמצעי בין אחדות ה' לרבוי אומה"ע. (ב) א"א שלא תהיה אומה יחידה שתתיחס לאחדותו יתברך. (ג) מעולם ישראל היו עבדי ה', ואין להם מציאות אחרת מלבד זאת].

[47] ואין ביטול לדבר שבעצם, וכפי שכתב בגבורות ה' ס"פ עב [שכט:] וז"ל: "מה שגאל ישראל ונתן להם המעלות האלקיות מצד שהם מוכנים לקבל המעלה, הוא דבר עצמי, ואינו דבר מקרי, ואין בטול לדבר העצמי, וג"כ לא נמצא דבר עצמי לבטלה, והוא ראיה ברורה נגלה לכל על גאולתנו העתידה שתהיה במהרה בימינו". ואלו דבריו כאן במופת הרביעי. וכן כתב להלן פמ"ז ד"ה וזה שאמר: "וחבור שלהם מצד עצמם, לכך אין בטול לזה". וכן כתב בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מג:], וז"ל: "אין בטול לדבר עצמי". ולעיל פ"ה ד"ה אסקוהו כתב: "כי אין שינוי לדבר שבעצם", וראה שם הערה 565, ולעיל הערה 24.

[48] ובסמוך יביא ראיה לכך שישראל הם הנקראים "אדם". ובגו"א במדבר פל"א אות יח ביאר טעם הדבר, וז"ל: "דע, כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין האדם, כי הבע"ח הם חומריים, והאדם - שיש בו נפש נבדלת - אינו חומרי כמו הבע"ח... ועל זה אמרו 'אתם קרויים אדם ואין האומות קרויים אדם'. כי האומות אע"ג שהם אדם, מ"מ נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר... וזה מפני כי הם חומריים... וישראל הם גדורים בעריות, ועל האומות מעיד הכתוב כי הם פרוצים בעריות [ויקרא יח, ג "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו'"], שכל זה ראיה כי ישראל קדושים, נבדלים ביותר מן החומרי מכל האומות. וזה שאמרו 'אתם קרויים אדם, ואין האומות קרויים אדם', שההבדל שיש בין הבע"ח והאדם - נמצא בכם ביותר. ואין האומות אדם, לפי שנפשם מוטבעת בחומר, משתתף לבעלי חיים החומריים". וענין זה יתבאר גם להלן פי"ד ד"ה אך אם, ופל"ו הערה 68. וראה לעיל פ"ג הערה 116, ופ"ה הערה 123. ולהלן פי"א הערות 254 ,252, שנקבצו שם המקומות שבהן המהר"ל דן במאמר זה. וגם ראה עוד להלן פי"ד הערות 49 ,48 ,5, ופנ"ה הערה 31.

[49] כי כל העולם נברא בשביל האדם, וכמבואר בקידושין פב. "חיה ועוף... לא נבראו אלא לשמשני". ושבת עז: אמרו "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". ופירש שם בח"א [א, מא:]: "מפני כי הכל נברא בשביל האדם, ולפיכך אי אפשר שלא ישמשו כל הנבראים לצורך האדם, ולא לצורך עצמן". ורש"י בראשית ו, ז פירש "הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו". וזהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכגון, בדר"ח פ"א מ"ב [כה.] כתב: "כי הנבראים כולם הם בשביל האדם... כי הכל נברא בשביל אדם". וכן כתב שם במ"ג [לב:]: "כי העולם נברא בשביל האדם שיהיה עובד בוראו". ושם במשנה יח [סא.] כתב: "שכל העולם נברא בשביל האדם". וכן כתב בתפארת ישראל פ"ד [טו:] "שהרי בשביל האדם נברא הכל". ובבאר הגולה סוף באר החמישי [קד:] כתב: "שהוא [האדם] התכלית בכל הנבראים שברא הקב"ה בעולמו... כי הכל נברא בשביל התכלית... האדם שהוא התכלית". וראה להלן פ"מ הערה 103. ובנתיב אהבת ריע פ"ג [ב, סב:] כתב: "השונא כלל הבריות, שאינו נהנה מהם... דבר זה מוציא את האדם מן העולם, כי בשביל האדם נברא העולם, וכאשר שונא הבריות, שהם האדם בכלל, כאילו דוחה כל העולם". ודי בזה. והואיל וישראל הם הם ה"אדם", ממילא ברור שעיקר מציאות העולם הוא ישראל. וראה הערה 20, ולהלן פי"א הערה 253. ולהלן פט"ו ד"ה ואל יקשה כתב: "עוה"ז ועוה"ב שניהם נבראו לאדם", וראה שם הערה 51, ולהלן פל"ט הערה 42.

[50] ובסנהדרין לח. הביאו ארבעה טעמים לכך שאדם נברא בערב שבת; (א) "שלא יהיו צדוקים אומרים שותף היה לו להקב"ה במע"ב". (ב) "שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במע"ב". (ג) "כדי שיכנס למצוה ["שבת" (רש"י שם)] מיד". (ד) "כדי שיכנס לסעודה מיד", ופירש רש"י שם "שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ". ושם בח"א [ג, קמח:] האריך בזה, ויובא בסמוך.

[51] שהרי דברים גדולים [כמו בריאת אדם] אינם במקרה, וכמבואר לעיל פ"ד הערה 6.

[52] אודות שהצורה משלימה הכל, ראה דבריו בח"א לסנהדרין לז. [ג, קמו.] שכתב: "הצורה היא אחת, והיא מאחדת הכל. כמו המלך בעם, שעל ידו מתקשר העם עד שנעשה העם אחד בשביל המלך, שהוא מולך עליהם, והם עבדיו, כך כל בריאות העולם הם מצטרפים אל האדם שהוא אחד". וכשם שהמלך משלים את עמו [כמבואר להלן ס"פ נב, ופנ"ד ד"ה ויש לשאול], כך הצורה משלימה את הכל. ובנתיב העבודה פי"א [א, מט:] ביאר "כי הצורה נותן הקיום". ובנתיב השלום פ"א [א, ריז.] כתב: "השלום עצמו שהוא משלים הכל, כמו הצורה שהיא השלמה". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכח:] כתב: "ראוי אל הצורה להשלים הדבר המתחבר אליו, כאשר ידוע מענין הצורה שהיא השלמת החומר". וכן כתב בתפארת ישראל פ"מ [קכב:]. ובבאר הגולה באר החמישי [סוף צד:] כתב: "והכל נמשך אחר הצורה, והיא השלמת הכל... כמו שהוא ראוי אל הצורה, שהוא משלים הכל". ובגו"א בראשית פ"ב אות ל"ו כתב: "כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר... לפי שהצורה נותנת לדבר חוק וגבול, ולכך נקרא 'צורה'".

[53] כי ההשלמה לעולם באה בסוף, וכפי שכתב בגבורות ה' פ"ע [שכא.]: "וכל השלמה הוא באחרונה". וכן כתב להלן פכ"ז ד"ה וקאמר: "שכל אשר הוא באחרונה - הוא השלמה". ובגו"א בראשית פל"ה אות יב כתב: "כל סוף הוא השלמת הכל". וכן הוא בנתיב העבודה פי"ח [א, קלו:]. ובתפארת ישראל פי"ב [מב:] כתב: "כי הצורה הוא משלים, ראוי שיהיה באחרונה". וראה להלן פי"ב הערה 32, פכ"ז הערה 54, פמ"ב הערה 1, פמ"ג הערה 67. פמ"ח הערה 4, ופס"ג הערה 8.

[54] לשונו בדר"ח פ"ג מ"ב [קיד.]: "כי האדם צורת העולם ומשלים אותו, ובשביל האדם נבראו כל התחתונים" [ראה הערה 49]. ובגו"א בראשית פ"ב אות מב כתב: "האדם הוא צורת כל המינים, והוא נותן להם שלימות". וכן כתב בגו"א שמות פכ"ב סוף אות לד שהאדם "הוא צורת העולם". וכן הוא בח"א לסנהדרין לז. [ג, קמו.]. ובתפארת ישראל פי"ב [מא:] כתב: "כי האדם, מצד צורת צלמו, שהוא בצלם אלקים, הוא חביב, עד שהוא צורה אל כל העולם". וראה לעיל פ"ג הערה 88, ולהלן פי"א הערה 254, ופל"ט הערה 42.

[55] לשונו בגו"א בראשית פ"א אות ז: "כל בעלי חיים נבראו בראשונה, והאדם באחרונה, לומר שהאדם משלים הכל". ובדרשת שבת הגדול [קצד:] ביאר: "כי האדם נברא אחרון בשביל שהאדם הזה משלים מעשה בראשית, והאדם מקשר העולם עד שהוא אחד לגמרי, כי העליונים בפני עצמם, והתחתונים בפני עצמם, והאדם הוא שנברא מן העליונים ומן התחתונים. הרי האדם מחבר העליונים והתחתונים... ומפני כך נברא האדם אחרון. כי הדבר שהוא מחבר הכל ראוי שיהיה אחרון, כמו מי שהוא עושה חלק אחד, ואחר כך עושה עוד חלק אחד, ואחר כך מחברם, עד שהכל נעשה אחד". וכ"ה בח"א לסנהדרין לח. [ג, קמח:]. וראה הערה 59.

[56] ענין זה [שישראל יצאו לאחרונה משאר האומות] הוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכגון, בגו"א בראשית פ"א אות ז ד"ה אמנם, שם דברים פ"ב אות ח, גבורות ה' פכ"ט [קיד.], שם פס"ט [סוף שטז:], תפארת ישראל ס"פ יב [מב:], שם פי"ז [נה.] הקדמתו לדר"ח [יד:], ובח"א למנחות נג: [ד, פב:], וחלקם יובאו בהערות הבאות. וראה להלן פי"ט הערה 93. וכן הזכיר ענין זה להלן פ"ס ד"ה ובמכלתא.

[57] מה שמדגיש את עמון מואב ועשו מתוך שאר אומות העולם, יובהר עפ"י דבריו בח"א למנחות נג: [ד, פב:], שכתב שם: "כי שבעים אומות היו בדור הפלגה, ואף עמון ומואב ואדום תמצא כי היו לעמים קודם שהיו ישראל, כי הם [ישראל] יצאו באחרונה לפועל כאשר יצאו ממצרים, וכבר ישבו עמון ומואב ואדום בארצם, כדכתיב בקרא שציוה לסבב ארצם, שנתן להם ארץ ירושתם קודם [דברים ב - ה, ט, יח], שמזה תראה כי היו לאומות ונתישבו בארצם קודם לישראל". א"כ מבואר כי אומות העולם נחלקות לשתי קבוצות; (א) שבעים אומות שהיו מדור ההפלגה. (ב) ארבע אומות ממשפחת אברהם, והם: ישמעאל, עמון, מואב, ואדום. והדגשת המהר"ל היא שישראל איחרו לבוא לעולם אף יותר משאיחרו אדום עמון ומואב, שאף הן אינן נכללות בשבעים אומות, ומ"מ ישראל איחרו לצאת לעולם אף לאחר שאדום מואב ועמון היו לאומות. וכן הדגיש בגו"א בראשית פ"א אות ז [ד"ה אמנם] שישראל נעשו לאומה לאחר אדום ומואב. וכ"ה בתפארת ישראל פי"ב [מב:]. ושם בפי"ז [נה.] הזכיר אף את ישמעאל.

[58] כמו מואב שהוזכר בבראשית [יט, לז, ושם לו, לה]. וכן עמון [בראשית יט, לח], ואדום [בראשית לו, ט]. אמנם בח"א למנחות נג: [הובא בהערה הקודמת] לא הוכיח כן מהפסוקים שהוזכרו קודם שיצאו ישראל ממצרים, אלא מכך שלאחר שיצאו ישראל ממצרים נצטוו לסבב ארצות אלו. ובגבורות ה' פס"ט [שטז:] ביאר שספר בראשית עוסק הוא בבריאה, "להיות נבראים האומות, כמו אדום שנזכר בפרשת וישלח [שם], שהם האומה האחרונה שיצאת לעולם, ועדיין לא היו ישראל בעולם...שכל האומות נחשבים בריאה... עד סוף פרשת ויחי מדבר מן בריאת העולם". ולכך בדוקא נקט כאן בבראשית. וראה להלן פ"ס הערה 58.

[59] לשונו בתפארת ישראל פי"ב [מב:]: "יש לישראל מדרגת הצורה... כי ישראל היו נקראים 'אדם' בפרט... וכמו כן בישראל, כי כל הדברים - הצורה באה באחרונה, והחומר קודם, כי הצורה הוא משלים, ראוי שיהיה באחרונה. ולפיכך נברא האדם באחרונה לכל מעשה בראשית... כי יש על האדם משפט הצורה, שהיא יוצאת באחרונה". וכן חזר וכתב שם בר"פ יז [נה.]. ובגו"א בראשית פ"א סוף אות ז כתב: "ישראל הם משלימים כל העולם, ולפיכך הם באחרונה. ובדבר זה יתבאר מה שאמרו חכמים 'אתם קרויים אדם', שהרי ישראל דומים אל האדם, שכל הבעלי חיים נבראו בראשונה, והאדם באחרונה... וכן כל האומות נבראו ראשונה וישראל באחרונה". ובגו"א דברים פ"ב אות ח ביאר שישראל איחרו להתגלות "כי הוייתם ממקום פנימי, לכך לא היו נמצאים מיד". וכן ביאר בגבורות ה' פכ"ט [קיד.], וז"ל: "מי שיותר במעלה, מאוחר לצאת לפועל". וראה להלן פי"ד הערה 81, ופי"ט הערות 129 ,49.

[60] שראה בחלומו ארבע חיות: אריה, דוב, נמר, וחיה רביעית אימתנית [דניאל ז, ב-ז]. והן מרמזות על מלכויות: בבל, פרס, יון, אדום, וכמבואר שם ברש"י, עפ"י הויק"ר יג, ה.

[61] לשונו בנר מצוה [י.]: "כאשר ראה דניאל המלכויות, ראה אותם ד' חיות, כי בערך זה ראוי שיהיו נמשלים ד' מלכויות. וזה כי האדם יש לו הכח והממשלה על החיות, וכדכתיב בקרא [בראשית א, כח], ולפיכך ראוי שיהיה המלכות בעולם נראה בתואר וכתמונת אדם. רק שממשלת אלו ד' מלכויות הם חסירי המעלה האלקית הנבדלת שהוא לאדם. ומצד הזה, שהם חסירי המעלה האלקית, יש להם הכח הבלתי אלוקי, ולכך היו נראים כתואר החיות, כי החיה חסר לה הכח האלקי הנבדל... וכאשר ראה מלכות מלך המשיח, ראה אותו בתואר ובצורת אדם... כי מלכות מלך המשיח יהיה אלקי לגמרי, ולפיכך קרא אותו 'בר אנש'". וכן הזכיר ענין זה בקיצור להלן פט"ז ד"ה וכאשר תתבונן, ובח"א לסנהדרין צח. [ג, ריח.]. וראה להלן פי"ח הערה 31, פכ"א הערה 25, פכ"ח הערה 63, פל"ה הערה 29, ופנ"ז הערה 80.

[62] אודות שאומות העולם נבראו לשמש את ישראל, הנה זהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל, וכגון בדר"ח על המשנה "כל ישראל" [סוף יג:] כתב: "וזה מעלת ישראל העליונה... ואף אם נבראו האומות - אינם רק לשמש את ישראל". ובגבורות ה' פ"ס [רעא:] כתב: "כי דבר זה התבאר במקומות הרבה מאוד, כי לא היה בריאת האומות רק שהם טפילים אל האומה הנבחרת, והכל נברא בשביל ישראל, והם [ישראל] נבראו בשביל עצמם". ובגו"א בראשית פ"א אות ז כתב: "בשביל ישראל... נברא העולם, וכל שאר העולם נברא בשביל ישראל". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:] כתב: "כי שאר האומות הם טפילים בבריאה. וכמו שברא הש"י שאר הנבראים [בהמות וחיות] בשביל האדם, ולא נבראו לעצמם, כך כל האומות הם בשביל ישראל". ובגו"א דברים פכ"ה ריש אות כה אף הביא לכך פסוק, וכלשונו שם: "כל האומות כולם נבראו לשמש את ישראל, כדכתיב [דברים טו, ו] 'ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו'". וכן כתב באור חדש [רא.], ח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:], ח"א לחולין קט: [ד, קיד:], ועוד. וגם ראה עוד לעיל פ"א הערה 27, ולהלן פל"ו הערה 68.

[63] וא"כ עד כה הובאו ארבעה מופתים שהם עפ"י הדעת והשכל להורות שאי אפשר לומר שישראל איבדו את מעלתם, ואת הקשר המיוחד שלהם להקב"ה. [וארבע הראיות הן; (א) ישראל הם האמצעי שבין אחדות ה' לרבוי אומות העולם. (ב) א"א שלא תהיה אומה שתייצג את אחדות ה' בעולם הזה. (ג) מעולם היו ישראל עבדי ה', ואין להם מציאות אחרת. (ד) ישראל הם ה"אדם" בבריאה, וזו מעלתם בעצם, ואין לכך כל ביטול].

[64] ואין שינוי לדבר שהוא עיקר, וכמבואר לעיל פ"ה הערה 565, וכאן בסמוך הערות 47 ,24, ופכ"ב הערה 2.

[65] פירוש - לאחר שביאר שאי אפשר שיהיה שינוי בדבר שהוא עיקר, חוזר לבאר שאף אם תאמר שיתאפשר שינוי בדבר שהוא עיקר, מ"מ אי אפשר לומר ששינוי כזה אכן נעשה בפועל, וכמו שמוכיח.

[66] ואיך יתכן דבר זה כי ישתנה העולם לגמרי [לשונו בסמוך]. וכן כתב להלן פנ"ו ד"ה הנה ביאר: "כי אי אפשר לכלות ישראל, כי הם כל העולם, ואי אפשר לכלות העולם". ובהמשך שם כתב: "כי ישראל הם עיקר העולם, ואם לא היה נחמה להם נחשב בטול אל כל המציאות בכלל... ואם ישראל בטל ח"ו - הכל בטל". ובבאר הגולה באר הרביעי [סז:] כתב: "ואין ראוי שיהיה בזה הפסד, שא"כ יהיה העולם בטל, והש"י ברא העולם שיהיה קיים... [ולכך] לא נמצא השתנות כלל". [והובא לעיל פ"ט הערה 115]. וכן כתב בבאר הגולה באר הששי [קז.] שאי אפשר שיהיה בטול והפסד למציאות כולה. ובח"א לזבחים קיג. [ד, עא.] כתב: "כלל העולם שהיה באותו זמן לא נתבטל, דלא שייך בטול אל הכלל, ודבר זה מבואר". וכ"ה בח"א לשבת קיג: [א, נא:]. וראה להלן פי"א הערה 99. אמנם להלן פל"ו ד"ה וקאמר ריש לקיש כתב שלקראת ימי המשיח "מגיע שנוי אל העולם בכללו", וראה שם הערה 72.

[67] כמו [ישעיה מב, ה] "כה אמר הא-ל ה' בורא השמים וגו' ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים". וכן [שם מג, יד] "כה אמר ה' וגו' למענכם שלחתי בבלה והורדתי בריחים כולם". וכן [ישעיה נא, טז] "ואשים דברי וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה". ובירמיה [לג, כה] נאמר "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", ועוד.

[68] והרי על כל בריאה ובריאה נאמר "כי טוב" [בראשית א, ד], ופירש שם הרמב"ן: "שרצה בקיומו לעד", וא"כ כיצד יתכן שלא יהיה קיום אל העולם.

[69] ומעכשיו יבאר הראיה מעדות הנביאים, וכפי שהזכיר למעלה בהערות 8-10.

[70] כמו שאמר משה רבינו [ויקרא כו, מד] "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוקיהם". והנביא יחזקאל [יחזקאל כ, לג] מזהיר "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו' חי אני נאם ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". וביאר רש"י במדבר טו, מא על פסוק זה: "על כרחכם אני מלככם". ובמלאכי [ג, ו] נאמר "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". והרשב"ם בב"ב קטו: למד מכאן ד"גמירי דלא כלה שבטא". ועוד.

[71] כמבואר בע"ז נד: ש"חמה וכוכבים ומזלות" הם עיקר העולם, ואם הם יסולקו מהבריאה הרי זה בגדר "יאבד עולם". ובח"א שם [ד, נו:] כתב: "כי אין שייך לאבד חמה ולבנה, דבר שהעולם תלוי בו". והביאור לכך הוא, שהחמה והלבנה והכוכבים הם מקור האור בעולם, וכבר נתבאר שהאור הוא המציאות [לעיל פ"ח הערה 92]. וראה עוד לעיל פ"ה הערה 345, ופ"ח הערה 148, שנתבאר שם שעיקר המציאות הוא האור. ובתפארת ישראל פמ"ז [קמד:] כתב: "כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות... שאין לך דבר יותר נמצא מן האור, כי הוא נותן מציאות לכל שאר דבר". וראה לעיל פ"ט הערה 38. ובאור חדש בהקדמה [נב.] ביאר שכאשר "הלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין והמזלות הולכים להם, אותה שעה אין חושך גדול הימנו". וראה להלן פי"ז הערה 132.

[72] כמבואר כבר למעלה פ"ה הערה 565, וכן לעיל הערות 64 ,47 ,24. וצרף לכאן דברי הגמרא ביומא פו: שעל עבירה רביעית לא מוחלין לו. וביאר זאת בנתיב התשובה פ"ג [ב, קנה:]: "כי מעשה האדם הם במקרה, ולפיכך השי"ת מוחל וסולח עד ג' פעמים... אבל כאשר עשה ג' פעמים, לא נחשב חטא במקרה, ואז אין השי"ת מוחל". הרי שדבר שהוא בעצם - אין על כך מחילה ושנוי.

[73] כמבואר לעיל הערות 62 ,49 ,20.

[74] שהקב"ה עזב את ישראל.

[75] אודות שהגלות נמשלה ללילה, ראה דבריו בדרוש על התורה [מח:] שכתב: "שהגלות דומה ללילה, וכמו שאמרו בכל מקום, וכדכתיב [ישעיה כא, יא] 'שומר מה מליל וגו'', אשר נאמר על הגלות הנקרא לילה". וכן מבואר ברש"י סנהדרין צד. "שומר מה מליל - הקב"ה שהוא שומר מה אומר מן הגלות שהוא כלילה". וראה לעיל פ"ח הערה 97. ובזוה"ק ח"ב קסג: אמרו "גלותא דישראל... ואקרי לילה". וכן הוא שם בח"ג רלח: "ולית ליליא אלא גלותא". ובח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא:] כתב: "כי הגלות והלילה הכל ענין אחד, כי הגלות הוא נקרא לילה... והלילה הוא העדר האור". וכן הוא להלן פי"ח ציון 97.

[76] כי השעבוד לאומות העולם הוא סיבת ההעדר והלילה שבגלות, וכמבואר לעיל פ"ט הערה 163, ולכך כאשר אין ישראל בשעבוד האומות, ממילא הם נמצאים תחת אור יומם. וראה הערה 132.

[77] פירוש - שאף שהם נמצאים בלילה, מ"מ יש להם אור בתוך החושך. וכבר נתבאר שהאור הוא מציאות [ר' הערה 71].

[78] כמבואר להלן פכ"ה [ד"ה וכבר ביארנו כי], שכתב שם: "וכבר בארנו במקומות הרבה כי האומות נקראו מים בכל מקום, כדכתיב [תהלים יח, יז] 'ימשני ממים רבים', ועוד [תהלים קמד, ז] 'והצילני ממים רבים מיד בני נכר', וכדכתיב [שה"ש ח, ז] 'מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה', ועוד [ישעיה יז, יב] 'הוי המון עמים רבים כהמות ים'". וכן הוא בדרוש על התורה [כ.]. ובאור חדש [קנז:] הוסיף בזה: "ונקראו כך לפי שהם באים לשטף את ישראל". וכן הוא בגו"א במדבר פכ"ט אות ה.

[79] ילקוט שמעוני ח"א פרשת בלק, רמז תשסה, שם ח"ב רמז תכ, וכן רמז תצ.

[80] המשך לשון הילקוט שם "אמר ישעיה [ישעיה נז, כ] 'והרשעים כים נגרש', מה הים הגל הראשון אומר עכשיו אני עולה ומציף את כל העולם, וכיון שבא לחול הוא כורע ומשתבר, ואין הגל השני למד מן הראשון. כך פרעה נתגאה על ישראל והפילו הקב"ה, וכן עמלק וכן סיחון ועוג ובלעם ובלק, ואין אחד מהם למד מחברו". ועוד אודות שישראל נמשלו לחול - ראה להלן פנ"ז ד"ה והענין השני.

[81] פירוש - לאחר שסיים לבאר את הראיות שהן עפ"י השכל והנבואה, בא לבאר את הראיות עפ"י המוחש והנראה לעינים. וכפי שהקדים וכתב בראש הפרק: "וגם המוחש לא יקבל זה", וראה הערה 7.

[82] כמבואר בהערה 1, שהצרות שאירעו לישראל לא אירעו לשום אומה ולשון אחרת. וכן מבואר להלן פי"ד ד"ה ובפרק מציאות האשה, שכאשר ישראל נופלים, הם נופלים לדיוטא התחתונה ביותר. וכן הוא גם כן באור חדש [קפח:]. וראה לעיל הערה 2.

[83] תנחומא תולדות סוף אות ה: "גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים... גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה ושוברן לפניה, הוי [ישעיה נד, יז] 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח'". וכן הוא באסת"ר י, יא. אמנם לא מצאתי שחז"ל ישוו את אומה"ע לאריות ונמרים.

[84] וכן אמרו ביומא סט: "אלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". ובפסיקתא רבתי ט אמרו "כבש בין ע' זאבים מה יכול לעשות, ישראל בין אומות חזקים מה הם יכולים לעשות, אילולי אתה עומד להם בכל שעה ושעה".

[85] לפנינו בגמרא איתא "בימי נבוכדנצר".

[86] לפנינו בגמרא אמרו "בימי פרסיים".

[87] לפנינו בגמרא "'ולא געלתים' - בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כה"ג. 'לכלותם' - בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר".

[88] לפנינו בגמרא "בימי פרסיים".

[89] פירוש - אע"פ ששמואל לא פירט את המצילים השונים שבכל מלכות ומלכות [לעומת הברייתא שפירטה כן], מ"מ בהכרח שההצלה תיעשה דרך המצילים שיעמיד הקב"ה לישראל.

[90] פירוש - הצלה שבאה ע"י מצילים מישראל מורה על שלא מאס בהם יותר מאשר הצלה שתבוא מצד המושלים עצמם, וכמו שמבאר.

[91] לשונו באור חדש [סט:]: "שדיבר הכתוב בארבע מלכיות אלו, שהיו מתנגדים ואויבים לגמרי לישראל... בעבור שהיה כוונתם לבטל את ישראל... ואמר הכתוב שבכל התנגדות אשר הוא בארבע, אין הש"י עוזב את ישראל... ובזה נראה כי לא עזב הש"י אותם, שהרי עדיין ימצא בהם גדולה, ובזה נראה כי לא נעזבו, לכך בכל מלכיות היו נמצאים מישראל קרובים אל המלכות שהצילו אותם מן הרע, ודבר זה יש להבין מאוד". וכונתו מבוארת עפ"י המבואר בדר"ח פ"ד מ"ד [קעא.], שכתב שם: "כל שררה היא מן השי"ת, ומן גדולתו הוא נותן לאדם, וכמו שאמרו ז"ל בפרק הרואה [ברכות נח.] הרואה מלכי ישראל אומר 'ברוך שחלק מכבודו ליראיו', ואילו אצל מלכי אומות העולם אומר 'ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם'". ולכך, הואיל וימצא בהם הגדולה, בזה נראה כי לא נעזבו. אך אם הגאולה היתה באה מחמת הפיכת לב המושלים עלינו לטובה, בזה לא נראה שיש לישראל גדולה מצד עצמם. ואלו הם דבריו כאן.

[92] כמבואר בנר מצוה [י.-יד:], ובתוך דבריו כתב שם: "כי אלו ד' מלכויות הם כמו ד' כוחות שהם באדם; האחד הוא כוח גופני, השני כח נפשי... הג' הוא שכלי, שהוא נבדל לגמרי מן הגוף... יש ליתן כח נפשי אל המלכות הראשון... והיה מלכות השני מלכות מדי, והוא כח גופני באדם... והמלכות שאחריו ראה אותו דניאל כנמר, מפני כי מלכות זה הוא כנגד חלק הג' שבאדם, כי חלק הג' הוא השכל... כי כל ענין המלכות זה שהיו מבקשים החכמה... ועוד ראה דניאל חיה רביעית... כי דבר זה נגד מה שהאדם כלול מן אלו ג' דברים... ולפיכך כאשר השי"ת העמיד ד' מלכיות מושלים בעולם ראוי שיהיו כפי ענין האדם אשר אליו ראוי הממשלה... כי חיה רביעית יש בה של אלו ג' כוחות, והיא כוללת כל ג'. אבל ג' מלכויות הראשונות כל אחד ואחד מהם חלק אחד, רק מלכות רביעית כולל כולם". וראה הערה הבאה, ולעיל פ"ה הערה 545, פ"ו הערה 67, ולהלן פי"ח ד"ה והנה חכמי האמת.

[93] ענין זה מבואר היטב באור חדש [ע.], וז"ל: "ויש לתמוה מה שאמר אצל מלכות רביעית שהעמדתי להם בית רבי וחכמי דורות, וכי לא היו חכמי דורות גם כן בשאר מלכויות, ולמה בכל מלכות לא היו אנשים מיוחדים [כאלו], רק במלכות רביעית אמר שהעמדתי להם חכמי דורות. ויש לפרש דבר זה, כי אמרו במסכתא יומא פ"ק [ט:] כי בית ראשון היה חרב בשביל ג' חטאים, והם ע"ז, שפ"ד, ג"ע. וקאמר כי בית שני חרב בשביל שנאת חנם... ומפני שחטאו באלו ג' הביא הש"י עונש על אלו ג' חטאים לכפר עליהם. וזה כי במלכות הראשון היה גוזר נבוכדנצר עליהם שיהיו עובדים ע"ז, ויהיו משתחוים לצלם... ומפני כי חנניה מישאל ועזריה היו מקדשים את שמו, ונתנו עצמם לשריפה בשביל ע"ז, דבר זה היה כפרה להם מה שחטאו בע"ז. ומלכות שניה היה מדי, והיה אחשורוש, שהוא מלכות פרס, נתן ישראל ביד המן לשפוך דמם... ומפני שחטאו בשפ"ד בא עליהם העונש, ונצולו ע"י מרדכי, שהוא הפך ש"ד, שהיה רצוי לרוב אחיו דובר טוב ודורש שלום לעמו [אסתר י, ג], ועל ידי זה נצולו... וזה כפרה על ישראל שחטאו בשפ"ד. ועוד בימי יונים, שנגזר עליהם שמד, ובפרט שגזרו היונים שכל בתולה קודם שתכנס לחופה תהיה נבעלת [ראה כתובות ג:, ורש"י שבת ריש כג.], וכל זה לקבל עונשים מה שחטאו בערוה בימי בית ראשון. ונצולו על ידי חשמונאי ובניו, שהיו כהנים גדולים קדושים מן הערוה... ומלכות רביעית החריב בית שני. ומפני כי חורבן של בית שני היה בשביל חטא שנאת חנם, לכן העמיד השי"ת לישראל להציל אותם מן המלכות הזה חכמי הדורות, שעליהם אמרו [ברכות סד.] תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". וזהו שכתב כאן שבכל מלכות ומלכות העמיד הקב"ה פרנסים התואמים להתמודד עם כוחה של אותה מלכות.

[94] שהיה לו לקרותו 'ישורון'... אלא קראו 'אל', שהוא שם הקבה... כדי לשתף שמו בו" [קרבן העדה שם].

[95] חדר קטן [קרבן העדה שם].

[96] כלומר, שאם תלך להיות אבודה, השלשלת שבה תהא מוכחת עליה היכן היא, ושלא תאבד המפתח [פני משה שם].

[97] פירוש - העוה"ז הוא כמו בית המלך, מקום המלכות. כי הרי קיי"ל בגינוני מלכות ש"אין מלך בלא עם" [גבורות ה' ס"פ מז (קצד.), תפארת ישראל פכ"א (סה.), באר הגולה סוף באר הרביעי (פו.), אור חדש (סז:), ודרוש על התורה (כז.). וראה לעיל פ"ה הערה 59], ולכך מקום העם [עוה"ז] הוא מקום המלכות. וצרף לכאן, כבר השריש המהר"ל שהמשכן שקול לעולם [גו"א שמות פ"ל אות כ, שם במדבר פ"ז אות יד, ח"א לשבת כא: (א, ה:), ושם צט. (א, מו:)], וכשם שהמשכן הוא מקום המלכות [זוה"ק ח"ג יא.], כך העולם הוא מקום המלכות. וראה לעיל פ"ה הערה 339, שנתבאר שם שההיכל במשכן הוא כנגד העוה"ז, והרי ההיכל הוא מקום המלכות, וכמבואר בגו"א שמות פט"ו אות כב, ושם הערה 97. ולכאורה בנתיב היסורין פ"ב [ב, קעז.] כתב לא כך, שז"ל שם: "א"י הקדושה, פלטרין של מלך... אבל בחוצה לארץ, אין זה פלטרין של מלך". וצריך לומר שכלליות העוה"ז הוא מקום המלכות. רק שבתוך העוה"ז גופא יש מדרגות שונות, והיחס שבין א"י לחו"ל הוא כיחס פלטרין של מלך למקום שאינו פלטרין של מלך, והכל נידון בערכין. וראה להלן פכ"ב הערה 122.

[98] כי ישראל הם עיקר המציאות בעוה"ז, וכמבואר בפרק זה פעמים רבות. וכן הוא בגבורות ה' פמ"ד [קסו:], וז"ל: "כל הנמצאים נמשכים וטפלים אצל ישראל, כמו שימשכו כל האברים אחר הלב, והוא עיקר". וראה לעיל הערות 20-22, ובסמוך הערה 101, פל"ז הערה 36, ופמ"ג הערה 61.

[99] וכפי שכתב בח"א לכתובות ה. [א, קמט:], וז"ל: "כי האוזן של אדם תחילה לכל האיברים, והוא נחשב פתח האדם, שהאדם כמו בית, האוזן הוא פתח לאדם... האדם הוא כמו כלי קיבול... דמיון הבית, כאשר אין לו פתח ואינו מקבל האדם, אין לו צורת הבית כלל, שהרי חסר הוא, שאינו מקבל דבר". וראה להלן פכ"ג הערה 136, שנתבאר שם שעיקר הבית הוא בפתח, משום ששם נכנסים ויוצאים.

[100] רומז בזה שיחס ישראל לאומות העולם הוא יחס של קטנים לגדולים. וכן מבואר בגו"א בראשית פט"ו אות טו, וז"ל: "האומות נמשלו לבהמות, לפי שהבהמה גדולה, והאומות גדולים בכמותם. אבל תור וגוזל הוא קטון, נגד ישראל שהם קטנים בכמות". וראה להלן פנ"ז ד"ה ובמדרש מי מנה, שכתב שם: "כי ישראל הם האומה הקטנה שבכל האומות". וכן כתב בדרשת שבת הגדול [ריש קצח.], ובגבורות ה' פ"ח [מט:]. ושם בפס"ד [רחצ.] כתב: "וישראל אומה קטנה ביניהם [בין האומות]". וראה להלן פי"ב הערה 9, פ"כ הערה 23, ופנ"ז הערה 70.

[101] כפי שביאר כבר שישראל הם עיקר מציאות העולם, כי רק הם ה"אדם" שבבריאה. ולהלן ר"פ נו כתב: "כי הדבר שהוא עיקר בבריאת עולם, כמו שהיה נראה בישראל שהם עיקר המציאות, שהוציא השי"ת אותם הוא יתברך בעצמו פנים בפנים, ובנה להם משכן, ונגלה כבודו פנים בפנים, ובנה להם עוד בית בחירה, ונגלה כבודו שם פנים בפנים... דבר שלא עשה לכל גוי עד היום הזה, שנראה כי ישראל הם עיקר ויסוד העולם, עד כי נחשבים ישראל צורת העולם בכלל, ואם היו בטלים ח"ו ישראל, היה בטל כל העולם". ואלו דבריו כאן. ובתפארת ישראל פי"ב [מב:] כתב: "ישראל הם צורה אל כלל העולם, כי ישראל משלימים הכל, ונותנים צורה אל כל העולם, ובלא ישראל אין נחשב לכלל... כי יש לישראל מדריגת הצורה". וכן הוא בח"א למנחות נג: [ד, פב:], ולהלן ס"פ מג. וראה להלן פי"ד הערה 46.

[102] לשונו בנתיב השתיקה פ"א [ב, קא:]: "כלי שאין לו בית קיבול אינו נחשב כלי כלל". ובנתיב הצניעות פ"ב [ב, קז:] כתב: "הכלי שאין לו בית קבול אינו נחשב כלי כלל, רק הוא כמו גולם כלי עץ". ודיני גולמי כלי עץ מפורטים בחולין כה. ובח"א לחולין פח: [ד, ק.] ביאר שלכך אין פשוטי כלי עץ מקבלים טומאה, כי אין שם כלי עליהם.

[103] נקט כאן בתיבת "טרקלין". וכן למעלה כתב "פותחת הטרקלין". ובשאר מקומות נקט "פלטרין", וכנראה שלא קפיד בזה. ו"טרקלין" פירושו "חדר גדול, ובפרט המוכן למסבה" [ערוך ערך טרקלין]. ואילו "פלטרין" הוא "היכל וארמון המלך" [ערוך ערך פלט].

[104] ועוד אודות טרקלין סגורה שנאבד המפתח, ראה סנהדרין קיג. שאמרו שם "משל דאליהו למה הדבר דומה, לגברא דטרקיה לגליה ואבדיה למפתחיה". ופירש רש"י שם "שסתם שער שלו ואבדיה למפתחיה. כך עשה אליהו, נעל לשערי מטר, ולבסוף אבד המפתח של גשמים, שלא נפתח השער של מטר על ידו". וכתב שם בח"א [ג, ער:]: "הוא דומה למי שסוגר הטרקלין ואבד המפתח, כך אליהו סגר שער המטר, ולא היה יכול לפתוח אחר כך".

[105] שישראל הם העיקר, ואומה"ע הן תוספת על ישראל [ראה הערה 18]. וישראל הם נקראים "אדם", ולא אומה"ע [ראה הערה 49], שנמשלו לחיות [ראה הערה 60]. ולהלן פי"ג ד"ה ועוד מצד ביאר את הפסוק [במדבר כג, ט] "הן עם לבדד ישכון", "שזה נאמר על ישראל שהם אומה יחידה, שאין לה חבור אל שום אומה, רק לבדד ישכון". ושם האריך בזה. וכן ביאר להלן פכ"ה ד"ה וכבר ביארנו שישראל משולים לאש, ואומה"ע למים, ואין להם חיבור ביחד. וכן הוא באור חדש [קלז.]. ובגו"א בראשית פל"ג אות טז [ד"ה ויש לך] כתב: "ואין ספק כי הם [ישראל] עליונים על כל האומות, וכל האומות תחת רשותם וממשלתם בעשותם רצון בוראם, ומקודשים ומובדלים מכלל כל הנמצאים". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קמא.]: כתב: "אין דבר שנבדלים בו ישראל לגמרי משאר האומות רק המילה והיא קדושה, מפני שהמילה היא הסרת הערלה שהיא גנות וגנאי גשמי חומרי, לכך סילוק הערלה היא קדושה... ועוד הם נבדלים יותר במה שיש להם התורה השכלית הנבדלת מכל חכמה". ובח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:] כתב: "ישראל נבדלים וקדושים מן האומות, שהאומות נוטים אל הגשמי, וישראל נוטים אל הנבדל מן הגשמי, וזהו גדר ישראל. וביארנו זה במקומות הרבה מאוד". וראה גם להלן פי"ג הערה 113, פכ"ד הערה 6, ופכ"ה הערות 137 ,126.

[106] כהתנגדות הגשמי לרוחני, וכפי שכתב בגו"א בראשית פל"ז אות ז: "כי כל נבדל, לפי שהוא נבדל במעלתו מבקשים להורגו". וכן כתב בגבורות ה' פ"ח [מח.]: "שהאומות מתנגדות אל הצורה השלימה, הם זרע אברהם". וכן ביאר שם בפנ"ד [רלח.]. ולהלן פל"ד ד"ה וביאור ענין, כתבם: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי", וראה שם בהערות. וראה לעיל פ"ז הערה 173. ובגבורות ה' פס"ד [רחצ.] כתב: "כי ישראל ואומות מובדלים לגמרי, שאין להם השתתפות יחד... בשום דבר, והם נבדלים". ועיי"ש שהוסיף לבאר עוד גדרים שונים בהתנגדות האומות לישראל. וראה להלן פט"ו הערה 102, פי"ט הערה 55, פכ"ב הערה 10, פכ"ח הערה 68, ופל"ב הערה 163.

[107] לשונו בגבורות ה' פס"ד [רחצ.]: "שהאומות רוצים לאבד את ישראל ח"ו. בראשון, הם רוצים לאבד ישראל בפועל קל, כי לא יחשבו ישראל נגדם כלום... מפני שהם רבים, וישראל אומה קטנה ביניהם... ואז הם באים בכח וביד חזקה על ישראל... עד שבאים בכח אשר אין ערך ויחוס רבויים נגד ישראל, כמו רבבות אנשים שבאים ללחום על איש אחד". וראה להלן פכ"ד ציון 7 שכתב שם: "אין ראויה שתהא [האומה הישראלית] עומדת בתוכם [של אומות העולם]".

[108] כפי שביאר בח"א לסוטה ט. [ב, לז.]: "כי ישראל הם דביקים לגמרי בו יתברך, ואינם נבדלים מאתו, ולכן... אין ישראל כלים, וכל זה מפני כי ישראל הם דביקים לגמרי בו יתברך".

[109] חיים כולכם היום [המשך הפסוק שם]. הרי דביקות ישראל בה' מקיימת את ישראל לעולם. וראה בגבורות ה' פס"ד [רחצ.] שבמלחמות האומות בישראל נצולים ישראל כי "בשם ה' כי אמילם" [תהלים קיח, ט-יא]. ועוד אודות שדביקות בו יתברך היא חיים, הנה כן מבואר במקומות רבים בספרי המהר"ל. וכגון בדר"ח פ"ד מכ"ב [רו.], שכתב שם: "וכאשר הוא עם הש"י אז הוא חי לעולם, כמו שבארנו פעמים הרבה, דכתיב 'ואתם הדבקים וגו'', שעל ידי הדביקות בו יתברך שהוא חי וקיים, האדם ג"כ חי וקיים לעולם". וכן כתב בתפארת ישראל פל"א [צב:], נתיב העבודה פ"ה [א, פח:], שם בהמשך [א, פט:], נתיב התמימות פ"א [ב, רו.], ח"א לר"ה טז: [א, קי.], ח"א לסנהדרין צא. [ג, קפ:], ועוד. וראה לעיל פ"ז הערות 227 ,157, ולהלן פי"ב הערה 2.

[110] אך לא שיש ענין אלוקי בישמעאל, וכמו שמבאר.

[111] אודות שיש ביעקב אבינו מעלה אלוקית נבדלת, כן ביאר בגבורות ה' ס"פ מד. ושם בפס"ז [שיב:] כתב: "יעקב היה נקרא קדוש ונבדל מן החומר הפחות, ולכך נקרא 'ישראל' ע"ש הכבוד והשררה... וזהו ענין התאבקות המלאך עם יעקב, שנעשה יעקב מתנגד אל המלאך לגמרי, מה שלא תמצא בכל שאר נבראים. ואמרו חכמים [חולין צא.] שהיו מעלים אבק ברגליהם עד כסא הכבוד. וביאור זה, כי התגברות זה... מגיע עד כסא הכבוד, כי מעלת שניהם מגיע עד הכסא, כי המלאכים הם תחת השי"ת... וכן צורת יעקב... שיש ביעקב ענין נבדל אלקי שאותו ענין בעצמו שייך בכסא". וכן כתב בתפארת ישראל פל"ז [קי.], נתיב התמימות פ"א [ב, רז:], ח"א לנדרים לב. [ב, ט.], ועוד. וראה להלן פמ"א הערה 7. וענין זה של יעקב הונחל לישראל, שנקראו על שמו "ישראל", וכמבואר בגו"א בראשית פל"ג אות טז, שם פמ"ו אות ה ד"ה ואפשר, שם פמ"ט אות כד, ובח"א לחולין צא: [ד, קו:]. ולהלן פכ"ה [ד"ה אמרתי אם] כתב: "כי השי"ת נתן בישראל תכונת המעלה בלבד... וכך יורה שמם, שנקראו 'ישראל' ע"ש 'כי שרית עם אלקים ועם אנשים', שראוים לתכונתם במעלה". הרי שפסוק זה מגדיר אף את מעלת ישראל. וראה פי"ג הערה 38, פ"כ הערה 28, פמ"ד הערה 20, פנ"ב הערה 21, ופנ"ח הערה 51.

[112] א"כ יש כאן ג' שלבים: (א) שם "ישראל" מורה על ענין אלוקי שיש באומה זו. (ב) ענין אלוקי זה הוא הוא הדביקות הקיימת בין קוב"ה לישראל. (ג) דביקות זו נקראת "שתף שמו בשמם". וכן רמז לענין זה בדר"ח פ"ד מי"ב [קפג:]. וראה להלן פ"ל ד"ה לכך האבות שכתב: "ישראל הם לגמרי אל הש"י עד שאין להם מציאות עצמם, רק מצד הש"י... כמו שמורה שם 'ישראל', שחתם שם 'אל' בשמם, לומר כי עצם מציאות ישראל מה שהוא אלקיהם". ובאור חדש בהקדמה [נח:] כתב: "עצם ישראל שהם אל השי"ת, כאשר מורה שם 'ישראל' אשר חתם בשמם שם 'אל', ודבר זה קיום ישראל, שאף אם הם פזורים ומפורדים בין אומות העולם, לא הוסר משמם שם 'אל'". וכן הזכיר בבאר הגולה באר החמישי [צז:]. וצרף לכאן מאמרם [ב"מ קיד.] שאליהו שהוא כהן. וכתב שם בח"א [ג, נה.]: "אליהו הוא כהן, ולכך לא קבל מיתה... ולפיכך חתם שם 'אל' בשם אליהו, כמו שחתם שם 'אל' בשמות המלאכים; 'מיכאל', 'גבריאל', 'רפאל'". הרי מי ששם "אל" מופיע בשמו בעצם - הרי הוא מופקע ממיתה. וראה גם כן להלן פי"ב ד"ה אבל במתניתא, ושם הערה 30, פי"ג הערות 154 ,2, פי"ד הערה 93, פי"ט ד"ה ויש לך לדעת, פ"ל הערה 28, פנ"ו ד"ה אמנם כאשר, פס"ב ד"ה כבר בארנו, ובאור חדש [קלו:]. ואודת שביהמ"ק נקרא "אריאל" - ראה להלן פנ"ה הערה 44.

[113] יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמה, ראה דבריו בגו"א במדבר פל"א אות ה בביאור דברי רש"י שם [במדבר לא, ג] "שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה", שכתב שם: "והיינו מפני שכתיב 'והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול', כי שם ה' נקרא על ישראל, ולפיכך העומד עליהם כאילו עומד על הקב"ה". ובנתיב העבודה פ"ח [א, קלח:] כתב: "שאם ח"ו יעשה כליה בישראל 'ומה תעשה לשמך הגדול', וכי יהא נקרא שמו הגדול על עצים ואבנים". ובאור חדש [קעז:] כתב: "המן הרשע רצה לאבד את ישראל... ואם אין ישראל, א"כ אין על השי"ת שם עילה, דעל מי יהיה נקרא שם עילה. וכמו שאמר יהושע 'והכרית וגו' ומה תעשה לשמך הגדול... ודבר זה שהוא איבוד ישראל ח"ו, דבר זה נוגע אל הש"י". וכ"ה בדר"ח פ"ו מ"י [שיז.], ובדרשת שבת הגדול [ריא:]. וראה רמב"ן דברים לב, כו שהאריך לבאר יסוד זה. וראה להלן פי"א הערה 202, פי"ג הערה 154, פכ"ב הערה 46, פמ"ט הערה 33, ופס"ב הערות 16 ,5.

[114] כי אם חסר שיתוף שמו יתברך בישראל, ממילא אין ישראל נבדלים משאר האומות, ויחשבו כאומה בין האומות, ואז יתבטלו ברוב, וכמו שמבאר. ובגבורות ה' פס"ד [רחצ.] כתב: "כי ישראל והאומות מובדלים לגמרי, שאין להם השתתפות יחד, ושאר האומות, אע"ג שיש חילוק ביניהם... יש להם השתתפות גם כן, שהם אומות מתדמים, אבל ישראל והאומות אינם משתתפים כלל בשום דבר, והם נבדלים". אך לולא ההבדלה הזו היו ישראל כשאר האומות, שנידונות כולם בסקירה אחת, ואז היו ישראל מתבטלים מחמת מיעוטם, וכמו שמבאר.

[115] אודות שהבדל ישראל מהאומות נובע מכך ששמו הגדול נקרא עלינו, ראה דבריו בגו"א שמות פ"ג אות ט ד"ה ולכך, שכתב: "'ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב' [שמות ג, טו], הזכיר ג' אבות, שהם שורשי ישראל [ראה לעיל פ"ב הערה 5], ובזה ראוים להיותם אומה לעצמה ולהיותם נבדלים מן האומות, כי מן אברהם יצחק ויעקב ואילך הוא התחלת ההבדל... ובשביל כך שם ה' נקרא עליהם גם כן, אשר זה השם נבדל מזולתו", ועיי"ש עוד, שמאריך בזה. ובגבורות ה' פכ"ה [קו.] כתב: "כי זה השם על ישראל נקרא, כי הוא אלקי אברהם וגו', שהם אבות ישראל... כי מאחר ששם הזה נקרא עליהם, הם לחלקו יתברך שהוא נבדל מכל, וכך יהיו נבדלים מכל האומות, כדכתיב [ויקרא כ, כו] 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', שבשם הזה הוא יתברך נבדל מיוחד, וכך יהיו ישראל נבדלים מיוחדים". ורש"י שם בויקרא פירש "אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו". וראה גם כן להלן פמ"ב הערה 25, פמ"ד הערה 44, ופ"ס הערה 50.

[116] כי הם ניכרים לעצמם, ואין ביטול ברוב נוהג כשהמיעוט הוא ניכר לעצמו [תוספות נזיר לו. ד"ה אמר, רשב"א שבת כט. ד"ה כי אדליק, מרדכי חולין פ"י סימן תשלו. ועיין תיו"ט כלאים פ"ב מ"א].

[117] וכמו שמבאר מיד בסמוך, וראה הערה 136, וכונתו היא שב"שתף שמו עמהם" ישנם שני דברים; (א) הוא מבדיל ומציין את ישראל לעצמם, ובכך אינם בטלים ברוב. (ב) הקב"ה נמצא עם ישראל בכל מצב ומצב, בין בגלותם ובין בגאולתם, כי הדביקות העולה משיתוף שמו בשמם אינה ניתנת לניתוק ולהפרדה. ונקודה שניה זו תתבאר כאן סמוך.

[118] לפני הקבה" [לשון הגמרא שם].

[119] כן הוא הגירסא בעין יעקב, ומעין זה בילקו"ש ח"א רמז תי. אך בגמרא שלפנינו לא הובא הפסוק מעילם. וכן ציין שם המהרש"א.

[120] כאמור כך היא הגירסא בעין יעקב, ובגמרא שלפנינו לא דובר על גלות אדום.

[121] לפנינו הדברים נמצאים בפירוש הריטב"א בעין יעקב, ואינם נמצאים בפירושי הגדות לרשב"א. ובפירושי הגדות לרשב"א הביא גמרא זו בברכות ח., ולא העיר עליהם דבר.

[122] שאם הקב"ה נמצא עם ישראל בהיותם בדיוטא תחתונה, בודאי שיהיה אתם בהיותם ברום מדריגתם.

[123] לשון הריטב"א שם בעין יעקב: "מפני כבוד השכינה לא אמר הכתוב שהשכינה בגלות הגדול הזה שאנו מפוזרים בקצוי הארץ, ולא הזכירה אלא בגאולה, ומתוך כך למדנו ג"כ שהיא בגלות. וכן התנא אחז דרך הכתוב. אבל ודאי לא בא ללמד רבותא על שהיא בשעת הגאולה, אלא שהיא בגלות נמצא, שעונותינו המאחרין הגאולה גורמים גלות לשכינה".

[124] מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה [לשון הגמרא שם]. ופירש רש"י שם "מתעטף מאימת שכינה, כאדם היושב באימה ואין פונה לצדדין".

[125] לפנינו שם בגו"א ישנו רק לטעמו השני שכתב כאן.

[126] פירוש - כל דבר שאינו יכול לדאוג לעצמו, אלא לשם קיומו הוא זקוק לשמירה מאחרים, אזי השגחתו עליו ביותר בכדי להשלים את העובדה שאינו יכול לשמור על עצמו. וכגון אלמנה ויתום, "לפי שהם תשושי כח, ודבר מצוי לענותם" [רש"י שמות כב, כא], וכתוצאה מכך ישנה השגחה ושמירה מיוחדת של הקב"ה עליהם, וכמבואר בבאר הגולה באר הרביעי [עג.]. וכן מבואר בגבורות ה' פס"ז [שי:]. וכן מצאנו ביחס שבין ה' לגר, שדוקא משום שבני אדם מבזים את הגר, והוא שפל ומדוכא, הקב"ה ממציא לו בגד ולחם בהשגחה מיוחדת, וכמבואר בגו"א דברים פ"י אות טו. וכן מצאנו לגבי ארון ה' שהיה בשדה פלשתים שבעה חודשים [ש"א ו, א], ועל כך אמר הקב"ה: "אם אין אתם משגיחים עליו - אני אשגיח עליו" [ב"ר נד, ד]. וישראל בין האומות, שהם אינם מסוגלים להגן על עצמם, דרשו [שהש"ר ז, ג] "אין הקב"ה משגיח על אוה"ע, ועל מי הוא משגיח, על ישראל". וראה הערה 135.

[127] אודות שטבע מקיים - כן מבואר למעלה בהקדמה, וראה שם הערה 9, ופ"א הערות 42 ,18, וכן ביאר להלן פי"א ד"ה וכבר הרחבנו, שהדברים הטבעיים יש להם קיום. וראה שם הערה 90.

[128] לשונו בח"א לנדרים מ. [ב, יט.]: "אחר שהטבע נפסד אצלו [אצל החולה], הרי הקב"ה קיומו, וזה שהוא זן את החולה... כי החולה מסולק מן הטבע החומרית, ומאחר שהוא מסולק מטבע החומרית, שהרי הוא חולה, ויש הפסד לטבע החומרית, אז הש"י שהוא נבדל מטבע החומרי למעלה מראשותיו, ששם השכל הבלתי טבעי, והבן הדברים האלו מאוד". ובח"א לב"מ פז. [ג, נא:] כתב: "כי השכינה למעלה מראשו של חולה, ודבר זה בודאי, כי כאשר יחלש הגוף - מתקרב השכינה אל האדם". ועוד אודות שהרוחני זוכה לשמירה מהשי"ת, ראה דבריו בנתיב הצניעות פ"ג [ב, קט:], שהביא שם את דברי הגמרא [ב"ק לח:] שישראל נצטוו שלא לעשות מלחמה ולצער את בני עמון [דברים ב, יט] מחמת צניעותה של אם עמון. וכתב שם: "כי הצניעות שהוא נסתר ונטמן, וראוי שיהיה חוסה תחת כנפי השמירה, שיהיה נשמר ביותר, שזהו ענין הצניעות שהוא ראוי אל השמירה מן הש"י עד שהוא חוסה תחת כנפי השי"ת". וכן כתב בח"א לקידושין פב. [ב, קנג:] בנוגע לתורה שמשמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו תקוה ואחרית בזקנותו [קידושין שם], שכתב: "אבל התורה, מפני שאינה גופנית, אין לה התלות בגוף כלל, ונותנת לו כח וגבורה מן הש"י, ונותנת אליו השמירה מן הש"י ג"כ". וראה להלן פכ"ה הערה 3, פכ"ט הערה 14, פ"ל הערה 33, ופמ"א הערה 32.

[129] לשונו בגו"א בראשית פמ"ז אות לד: "והטעם דהשכינה [למעלה מראשו], כי 'את דכא ושפל רוח אשכון', ואין לך דכא כמו חולה, ולכך השכינה עמו תמיד". וזהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל שהשכינה שורה על הענו והדכא, וכפי שכתב בנתיב התורה פי"ב [א, נב.], וז"ל: "אלמנה ויתום השי"ת קרוב להם, שנאמר 'אני אשכון את שפל רוח', והוא יתברך יריב ריב שלהם, ודבר זה מצד מידת הענוה שהוא על הכל". וכן כתב בנתיב הענוה פ"א [ב, ב.], נתיב התשובה פ"א [ב, קמח:], גבורות ה' פכ"ג [ק:], אור חדש [קיד.], ודרשת שבת הגדול [רב:]. וראה להלן פי"ב ד"ה הדביקות שיש, ששם נתבאר יותר טעמה של הנהגה זו. וראה לעיל בהקדמה הערה 19, ולהלן פי"ג הערה 138, ופכ"ג הערה 58.

[130] שמא כונתו לדברים שכתב בסוף ההקדמה: "כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביה אותו, ומפני כך ישראל גם כן... בשביל שהם מקטינים עצמם, הקדוש ברוך הוא מגביה אותם", וראה שם הערות 20 ,19. אמנם מלשונו כאן לא משמע שכונתו לדבריו הקצרים שבהקדמה. [ולולא דמסתיפנא הייתי אומר שכונתו לדברים שכתב בגבורות ה' פס"ז (שי.), שהאריך לבאר ענין זה (ויובא להלן ר"פ יב), ומכנה את הספר גבורות ה' "למעלה". וראה הערה 158, ולהלן פנ"ט הערה 99].

[131] "ואין לך דכא כמו חולה" [לשונו בגו"א בראשית פמ"ז אות לד]. ובנדרים מ. אמרו "אין 'דל' אלא חולה". ולהלן פכ"ח ד"ה ועוד תדע כתב: "סובלי חלאים... יש להם התנגדות מן עוה"ז, שהרי הם מדוכאים בחולי". וראה שם הערה 71.

[132] פ"א [ד"ה ועוד כי לפי], ושם ביאר שישנם בגלות ג' דברים החורגים מהטבעי; (א) היציאה מהמקום. (ב) הפיזור.. (ג) השעבוד. וצ"ב מדוע כאן נקט דוקא רק בשעבוד כמאפיין את הגלות כיציאה מהטבע. וצריך לומר שכונתו להראות כאן שבגלות ישנו לחץ תמידי הלוחץ עלינו לכלותינו, כפי שמחלה מכלה וממעטת את החולה, ואילולי ה' עוזרו אינו יכול לו. ולכך הפן של השעבוד בגלות מקביל יותר לחולה מאשר הפנים האחרות של גלות. ולעיל פ"ט הערה 163 נתבאר שהשעבוד בגלות גורם למיעוט ישראל. וראה לעיל הערה 76.

[133] נקט דוקא במלכות הרביעית, כי היא המלכות הלוחצת על ישראל יותר משאר מלכויות, כי מלכותה נמשכת ומתארכת יותר משאר מלכויות, וכפי שיתבאר להלן פי"ז [כולו]. ושם בסוף הפרק כתב: "והתבאר לך תוקף המלכות אשר יש להם אריכות הצלחה בעוה"ז... שעמדו חכמים על ענין מלכות רביעית וכוחה". ובר"פ יח כתב: "הנה בארנו מה שיש בו די מענין מלכות רביעית אשר חלק הש"י אליו חלק גדול בעולם עד עידן עדנין, וחכמי האמת והחסידים והקדושים קבלו עול מלכות זה עליהם". וראה הערה 135, שסברה זו [שהקב"ה משגיח על ישראל בגלותם מחמת לחץ האומות] הוזכרה אף לגבי גלות מדי. וראה להלן פל"ג הערה 61.

[134] כפי שהתבאר בגבורות ה' פס"ו ופס"ז, שפתח שם בשאלה [שה:]: "ויש לשאול, הנה השמים כסאו והארץ הדום רגלו, ויהא שכינתו בעליונים, ולמה בחר לשכון בתחתונים... למה צריך בתחתונים שהם עפר רימה ותולעה". וענין זה יתבאר יותר להלן ר"פ יב, שביאר שעיקר כוחם של התחתונים הוא דוקא מחמת שפלותם. וראה שם הערה 1, ולהלן פכ"ב הערה 142.

[135] פירוש - אם הטעם היחידי לכך שהקב"ה נמצא עם ישראל בגלותם היה משום שהוא שוכן עם דכא, אזי היה מקום לחלק ולומר שלא יהיה עם ישראל בגאולתם. אך הואיל וישנו טעם נוסף להמצאותו של הקב"ה עם ישראל בגלותם, ממילא לטעם נוסף זה אין מקום לחלק בין גלותם לגאולתם של ישראל, וכמו שיתבאר. ועוד אודות הטעם של "דכא", ראה באור חדש [סה:] שכתב: "כי כאשר גלו ישראל... גם הש"י היה עמהם, עד שנאמר [ירמיה מט, לח] 'ושמתי כסאי בעילם'... כי כסא מלכותו היה בעילם, כמו שקודם שגלו ישראל היה כסא מלכותו בירושלים... שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות, רק כי הש"י עמהם והשגחתו עליהם... כי הש"י השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד שמאביד מלך ושרים מפניהם אשר הם מצירים אותם". הרי שמתבאר ששני הטעמים אמת לגבי המצאותו של השי"ת עם ישראל בגלותם; (א) שמירה על הדכא. (ב) שתף שמו בשמם. והנפק"מ בין שני טעמים אלו תהיה בגאולתם של ישראל, שלטעם של "דכא" אין כבר הכרח לומר שהשי"ת ימצא עמהם בגאולתם. אך לטעם של "שתף שמו בשמם" ישנו הכרח כזה, וכמו שמבאר.

[136] להלן פי"א ד"ה ובמדרש מצאתי, וכן להלן פי"ג ד"ה הרי התבאר. ובגו"א דברים פ"ל אות א כתב: "אבל ישראל, הגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשי"ת נקרא 'אלוקי ישראל' [שמות כד, י]... וכאשר גלו, במה שעצם כבודו דבק בהם, כאילו גלה אתם. וכאשר שבים... כאילו נגאל ושב אתם... וכתיב [דברים ל, ג] 'ושב ה' אלוקיך', להורות שהדבר הזה הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם". וכן הוא להלן פס"ב הערה 6.

[137] תפילת הרבים [רש"י שם].

[138] המשך הפסוק שם הוא: "כי ברבים היו עמדי".

[139] וענין זה מובא כמעט אות באות בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמז.], ובאור חדש [קנה:].

[140] נראה להטעים את ה"חס ושלום" שבזה, כי כבר כתב בתפארת ישראל פל"ז [קח.]: "כי כבר נתבאר הרבה מאוד, כי כל משועבד הוא חומרי, כי החומר הוא משועבד תחת הצורה". ובהקדמה שניה לגבורות ה' [טו] כתב: "כי החומר הוא עבד... כי החומרי משועבד לשכלי". וכן חזר וכתב בגבורות ה' פ"ט [נו.], ושם [קסו.]. [וראה להלן פי"ג הערה 98.] וקודם לכן כתב בגבורות ה' פט"ז [עז.], בביאור ששבט לוי לא נשתעבד במצרים [רש"י שמות ה, ד], בזה"ל: "כי כבר אמרנו לך שהשעבוד הוא שייך דוקא לחומר שהוא מוכן להשתעבד בו ולהיות מתפעל... אמנם שבט לוי מפני שהיה קדוש, ומי שהוא קדוש הוא נבדל ממעשה החומר... לא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל". וראה בפרקי מבוא לספר נשמת חיים עמוד 60, כי הוא יסוד נפוץ מאוד במהר"ל. ולכך ברור הוא, שכלפי מעלה לא שייכת מציאות של שעבוד ח"ו, שהרי אף קדושת שבט לוי מונעת אותם משעבוד, ק"ו שהדברים יאמרו כלפי מעלה. ועוד אודות שכל עבד הוא חומרי - ראה לעיל פ"ב הערות 45 ,44, ופ"ז הערה 282. ולהלן פי"ד ד"ה והתבאר לך כתב: "וידוע כי הצורה היא פועל ומושל בחומר". וראה שם הערה 62, שהובאו שם מקבילות נוספות ליסוד זה. וראה להלן פכ"ו הערה 121, ופ"ל הערה 23.

[141] כפי שהתבאר למעלה. ובגו"א שמות פ"ג אות ב כתב: "'עמו אנכי בצרה' [תהלים צא, טו], אין הפירוש כלל שהוא בצרה, ח"ו לומר כך, אך פירושו שהוא יתברך אסור בזיקים בישראל, והוא עמהם תמיד".

[142] באור חדש [ריש קנו.] כתב משפט זה ביתר בהירות: "וכאשר יתקבץ העם אל הש"י, כמו בתפילת צבור".

[143] לשונו בנתיב גמ"ח פ"א [א, קמז:]: "ודע, כי ענין הגלות מה שישראל הם בין האומות, דאף אם אלף ביחד נקראו פזורים בין האומות". וכן הוא באור חדש [קנו.]. והטעם הוא שאין לישראל גדר של "צבור" בהיותם בגלות, וכמו שיתבאר.

[144] לשונו להלן פכ"ה ד"ה ויותר מזה: "כי עצם הגלות הוא הפיזור שנתפזרו ונתחלקו ישראל... והפך זה כאשר הם עם אחד הנה נחשב דבר זה יציאה מן הפיזור...כמו שאמרו כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור... ואין ספק כי כאשר יש כאן בחינה מה של יציאה מן הגלות... כאשר ישראל מתאחדים ואינם חולקים". אמנם כאן הדגשתו היא שרק כאשר יש כאן התאחדות דרך תפילת צבור, רק אז יש כאן יציאה מהגלות. ונקודה זו תבואר יותר בהערה הבאה, וכן להלן פכ"ד הערה 67.

[145] נראה לבארו, שכאשר ישראל בגלותם, א"כ אין להם מצד עצמם כח שיאחדם ליחידה אחת, [כי זהו כחה של א"י, וכמבואר בנתיב הצדקה פ"ו (א, קפב.)], ולכך אף אם יהיו אלף איש במקום אחד, אין להם גדר "צבור", אלא גדר של אלף יחידים שנזדמנו לפונדק אחד. אמנם כאשר הם מתפללים אל ה', הרי הקב"ה הוא המאחדם ליחידה אחת, ומעניק להם גדר של צבור, וכפי שכתב בגו"א שמות פ"א אות ז, ד"ה אמנם, וז"ל: "והוא יתברך, המאחד את העם שעושה אותם תמיד גוי אחד" [והובא לעיל הערה 28]. וכן הוא להלן פל"ח ד"ה ודע כי. ולכך גדר של צבור חל על ישראל רק כאשר מתפללים אל הקב"ה, ובכך חלה עליהם תורת אחדות, העומדת כנגד פיזורם מבין האומות. וצרף לכאן, שמיד לאחר מכן אמרו שם בגמרא [ברכות ח.] "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל... גורם גלות לו ולבניו". והם הם הדברים שנתבארו כאן, רק לאידך גיסא. וראה בנתיב העבודה פ"ה [א, פט:] שכתב כן להדיא. ויש בזה הטעמה מיוחדת. כי רק ב"מודים דרבנן" מוצאים אנו בקשה "ותאסוף גליותנו לחצרות קדשך" [סוטה מ.], ולא מצינו בקשה זו בתפילת שמונה עשרה של יחיד. אמנם הם הם הדברים, כי תפילת "מודים דרבנן" נאמרת רק בצבור, וא"כ יש באמירת תפילה זו התחלת היציאה מרשות מאומות העולם, ולכך מתוך תפילה זו עולה היא התחינה "ותאסוף גליותנו לחצרות קדשך".

[146] בנתיב גמ"ח פ"א [א, קמז:] הוסיף "ומתעלה". ובאור חדש [קנו:] הוסיף "על ידי גמ"ח האדם מתרומם אל הש"י".

[147] וכ"ה בנתיב גמ"ח שם. ובאור חדש [קנו:] כתב: "כי המדה הזאת כאשר גומל חסד, והוא טוב לבריות, בזה מתעלה ומתרומם האדם. ודבר זה מבואר במסכת ב"ב [י:], שאלו את שלמה [בן דוד], עד היכן כחה של צדקה, אמר להם וכו' עד 'פיזר נתן לאביונים וגו' קרנו תרום בכבוד' [תהלים קיב, ט]". "והצדקה היא גמילות חסדים" [לשונו בדר"ח פ"א מי"ח (ס.)]. ובנתיב הצדקה ר"פ ב [א, קע:] ביאר: "ומה שבעל הצדקה מתעלה למעלה... כי מצד שבעל הצדקה משפיע אל המקבל, וכל משפיע מצד שהוא משפיע אל המקבל יש לו מעלה עליונה, שהוא משפיע אל אחר, ולכך הוא זוכה אל התרוממות, וזה שאמר 'קרנו תרום בכבוד'. וכן אמרו [פסחים קיח.] בזה הלשון על השי"ת, שהוא יושב במרומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. הרי כי אל המשפיע ראוי התרוממות". וכן הוא בח"א לב"ב י: [ג, סד:]. וראה להלן הערות 156 ,151. וראה עוד בח"א לב"ק יז. [ג, ד.], ולהלן פנ"ט הערה 68.

[148] כפי שביאר בדר"ח פ"א מ"ב [כח:]: "גמ"ח שהיה מידת אברהם, כמו שמבואר בכתוב שהיה זריז בכל גמ"ח, דהיינו קבלת אורחים [בראשית יח, ב-י], וכן ממה שהכתוב אומר [בראשית כא, לג] 'ויטע אשל בבאר שבע', ודרשו ז"ל [סוטה י.] פונדק או פרדס... וכתיב [מיכה ז, ב] 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם'. ודבר זה מבואר, ואין להאריך כלל". ובח"א ליבמות עט. [א, קמד:] כתב: "גמ"ח מן אברהם, דכתיב אצלו [בראשית יח, יט] 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו'', הרי לך כי מידת אברהם מידת החסד, כאשר ידוע". וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ד אות טז [ד"ה ועוד] כי "גמילות חסדים - לאברהם". ובתפארת ישראל פ"כ [סב.] כתב: "אברהם, היה מדתו חסד... כאשר ידוע ממדתו שהיה גומל חסד". וכן הזכיר להלן ר"פ נב. וראה לעיל פ"ב הערה 10, ופ"ה הערות 346 ,233 ,214, ולהלן פל"ג הערה 50, פל"ו הערה 42, ופנ"ב הערה 4.

[149] בנתיב גמ"ח שם חילק תיבת "אברם" לשתים, "כי גמ"ח מדת אברהם, שנקרא אב רם". וראה רש"י בראשית יז, ה. ובאור חדש [קנו:] כתב: "כי גמ"ח מדת אברהם, שנקרא 'אב המון גויים נתתיך' [בראשית יז, ה], והיה אב ורם בשביל מדה זאת".

[150] לשונו בגו"א שמות פ"ד אות יד: "כי [אצל] אברהם תמצא התרוממות, וגדלותו על כל הנמצאים, שנאמר אצלו 'כי אב המון גוים נתתיך', והוא אב לכל העולם... עד שהיה מעלתו ומדריגתו בהתרוממות מגיע למעלה מן השמים. כדכתיב [בראשית טו, ה] 'ויוצא אותו החוצה', ודרשו ז"ל [ב"ר מד, יב] שהגביהו למעלה מן הכוכבים". ועוד אודות רוממות אברהם - ראה להלן פ"מ ד"ה ובמדרש תנחומא. וכן כתב בגבורות ה' פכ"ט [קיד:], וביאר לפי"ז שאברהם רכב על החמור [ראה בראשית כב, ג], "שזה מורה שהוא רוכב על החומרית, מתנשא עליו ורוכב עליו, לפי שהוא נבדל מן החומר". וכן כתב בגבורות ה' ס"פ לו [קלז:], בדרשת שבת הגדול [ריב:], בדר"ח פ"ה מי"ט [רסה., רסז.], ובח"א לסנהדרין קה. [ג, רמו.]. והנה בעוד שכאן ביאר שרוממות זו באה לו מפאת שמידתו מידת החסד, הרי בדר"ח שם [רסה.] ביאר שהואיל ו"אברהם היה ראש לאומה הישראלית... ומפני כי הראש והעליון יש לו התעלות ביותר, שהראש הוא מתעלה על הכל, ולפיכך... אצל אברהם כתיב 'ויחבוש את חמורו'... כי מחמת שאברהם ראוי לו ההתעלות מצד שהוא ראש ואב המון גוים, כתיב אצלו והוא רוכב על החמור, כלומר שהוא מתעלה על המדריגה החומרית". ושם השוה זאת לבלעם, שהיה ראש לאומות מפאת היותו נביא לאומות, ולכך אף בלעם רכב על אתונו [במדבר כב, כב]. ומאידך גיסא בדרשת שבת הגדול [רטו:] כתב: "שהוא [השי"ת] מרים את השפלים... והכל נרמז באברהם, כי בשביל שאמר [בראשית יח, כז] 'ואנכי עפר ואפר', לפיכך היה השי"ת מרים אותו מעלה מעלה על כל באי עולם". נמצינו למדים, שכאן יחס את רוממות אברהם למידת החסד, ואילו בדר"ח יחס התרוממותו להיותו ראש האומה, ואילו בדרשת שה"ג יחס זאת לכך שאמר "ואנכי עפר ואפר". וצריך ביאור, כיצד משתלבים הדברים אלו עם אלו. [וראה להלן פנ"ז הערה .]121ונראה לבאר, שהנה בנתיב גמילות חסדים ר"פ א [א, קמו.] כתב: "בעל גמ"ח ראוי לכפרת החטא. כי בעל גמ"ח יש בו הטוב הגמור, שהוא מטיב לאחרים, ולאדם כמו זה יש לו זכות ודקות החומרי, ואינו אדם חומרי גמור, כי החומר אינו משפיע רק הוא מקבל תמיד... כי החומרי הוא מקבל ואינו משפיע לאחר. ולכך בעלי גומלי חסדים, שעושים הטוב, ומשפיעים לאחרים, אינו חומרי, רק יש לו זכות החומר... יש בגמ"ח זכוך החומרי". וראה לעיל פ"ה הערה 523. ולכך נראה, כי מה שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר" הוא פועל יוצא ממה שיש לו זכות החומר, כי הגאוה היא מידה גשמית [כמבואר לעיל בהקדמה הערה 20], ובעל חסד מופקע ממידה גשמית. ובנתיב הענוה פ"א [ב, ד.] כתב: "ושני המדות האלו, שהם החסידות והענוה שווים, שהם מדות עליונות... ואברהם היה בו החסידות וזה ידוע כי מדתו היה כך, גם היה מדתו הענוה... כי אלו שתי מדות הם עם השי"ת, זה מצד הטוב שבו, וזה מצד הפשיטות שבו". [ראה להלן פל"ו הערה 54]. הרי שמידת הענוה של אאע"ה מיישך שייכי להיותו גומל חסדים. וכן מה שהיה ראש לאומה קשורה למידת החסד, שהיא המידה הראשונה לכל, וכפי שביאר בדר"ח פ"א מ"ב [רט:] שגמ"ח של אברהם כוללת בתוכה את מידותיהם של יצחק ויעקב, וכן הוא בגו"א בראשית פי"ב אות ו, ושם במדבר פ"ב אות ב, ושם הערה 25, נמצא שהכל משתלשל ובא ממידת החסד של אברהם. וראה להלן פל"ו הערה 42 שנתבארו שם דבריו עפ"י יסוד זה. וכן ראה להלן פמ"א הערות 18 ,5, ופמ"ו הערה 31. ובח"א לערכין ח: [ד, קלב.] דן אודות מידת החסד האם היא נידונת כמידה ראשונה. וראה להלן פנ"ז הערה 122.

[151] ובנתיב גמ"ח פ"א [א, קמז:] הוסיף כאן: "ועוד, כי בעל גמילות חסדים משפיע לאחר, וכל משפיע לאחר הוא מתרומם". וראה הערה 147, בביאור השפעה זו.

[152] לשונו באור חדש [קנו.]: "ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין האומות לגמרי".

[153] לשונו שם בדר"ח [רפח:]: "כי הוא מתעלה מן העוה"ז השפל, ולכך אמר שכל העוסק בתורה מתעלה". ומעין זה כתב קודם לכן בסוף משנה ב [רפה:]. ובעירובין נד. אמרו "מאי דכתיב [במדבר כא, יח-יט] 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'... אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנו לו במתנה נחלו אל... וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות'". ובנתיב התורה פ"ב [א, יב.] כתב: "כאשר מקבל התורה, הוא חלק השי"ת, לפי שיוצא מן הגשמי להיות לו מדריגה השכלית, ואז נחלו אל. והאדם מתעלה למעלה כאשר הוא חלק השי"ת". ובח"א לנדרים נה. [ב, כא:] הוסיף בזה: "ואז הוא מתעלה כאשר יוצא מן הגשמי, שהוא העוה"ז, והוא מתעלה אל הש"י". ובאור חדש [סז.] הביא את דברי הגמרא [מגילה יא.] ש"בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך", וכתב לבאר: "כי מזה יש ללמוד כמה גדול כח התורה, ולא אמר שלא עסקו במצות... כי כח התורה הוא גובר על עמלק, לכך כל זמן שלא עסקו בתורה היה המן, שהוא מזרע עמלק, גובר. ודבר זה ידוע מאוד, כי על ידי התורה ישראל מתעלים, כי כל כך הוא מעלת התורה [ומביא שם את המשנה הנ"ל מאבות]... ואם היו עוסקים בתורה היו מתעלים ע"י התורה, והיו גוברים על המן שהיה רוצה להתגבר עליהם... שע"י התורה ישראל מתעלים... ועל ידי זה שהש"י מתעלה, ואז משפיל האויבים של ישראל". וזה יסוד מאוד בספרי המהר"ל [שעל ידי התורה האדם מתעלה מעלה מעלה]. וכגון, באבות פ"ג מ"ה אמרו "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", וכתב שם בדר"ח [קכג:]: "כי מפני שעוסק בתורה מתעלה על העולם הגשמי... והעוסק בתורה הוא יוצא ממדריגת עוה"ז... כי אע"ג שאי אפשר לאדם בלא פרנסה... מ"מ אין עליו עול דרך ארץ, כי פרנסתו מגעת לו בקלות, אשר מקבל עליו עול תורה, כי אז הוא אל השי"ת לגמרי, ומתעלה מן עולם הזה". וכן הוא בתפארת ישראל פס"ב [קפז.], שם פס"ג [קפט.], שם פס"ד [קצד:], שם פ"ע [ריז.], נתיב התורה פ"ו [א, כז:], שם פי"ב [א, נג.], ועוד ועוד.

[154] לשונו באור חדש [קנו.]: "כי על ידי ג' דברים אלו יש כאן התעלות מתוכם [של אומה"ע] עד העולם העליון, כי על ידי קבוץ שמתפלל עם הצבור, הוא קבוץ אל הפיזור בעולם התחתון. ועל ידי גמילות חסדים ועל ידי תורה מתעלה לגמרי, כי התורה מעולם השכלי, ולכך על ידי שלשה דברים הם מתעלים". ועוד אודות ג' עולמות ראה לעיל פ"ג הערה 79. ומדבריו יוצא שתפילה בצבור מועילה בעולם התחתון, וגמ"ח מועילה בעולם האמצעי, ותורה מועילה בעולם העליון. ואודות שגמ"ח פועלת בעולם האמצעי - הנה בדר"ח פ"א מי"ח [ס.] ביאר שגמילות חסדים "הוא שלום בעצמו... וכן אמרו בפרק קמא דברכות [ח.] כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור וכו', שנאמר [תהלים נה, יט] 'פדה בשלום נפשי וגו'', ופירש רש"י ז"ל [שם] גמ"ח נקראת שלום, שע"י גמ"ח יש שלום בין הבריות". והרי עולם האמצעי הוא כנגד השלום, שיש בו הרכבה שכנית, וכמבואר למעלה פ"ג הערה 81. ואודות שהתורה באה מהעולם העליון - כן כתב פעמים הרבה, וכגון בדר"ח פ"ה מכ"ב [רעז:], שם פ"ו מ"ג [רפה.], גו"א שמות פי"ח אות א סד"ה אמנם, נתיב התורה ספ"ב [א, יא:], נתיב העבודה ר"פ יג [א, קיח:], תפארת ישראל פי"ג [מה.], שם פ"נ [קנה.], ועוד ועוד. ובדר"ח פ"א מי"ח [נח.] כתב: "ולהם [לישראל] נתן התורה מן העולם העליון, והשלום מעולם האמצעי". וראה להלן פכ"ב הערה 191.

[155] ובנתיב גמ"ח פ"א [א, קמז:] הוסיף כאן: "ונמצאו אלו שתי מדות, התורה וגמ"ח, באברהם. התורה - כתיב [בראשית כו, ה] 'עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי חוקתי ותורתי'. וגמילות חסדים - [בראשית יח, יט] 'למען אשר יצוה ביתו אחריו וגו'', ועל ידי שתי מדות אלו היה מתרומם ומתעלה על העולם". וכן ביאר בח"א לב"ק יז. [ג, ד.]. ובנתיב גמ"ח שם המשיך לבאר: "כי כאשר הוא מתפלל עם הצבור מזה יש לו קבוץ מן רשות האומות. ואז על ידי התורה וגמ"ח מתעלה ומתרומם מן רשות האומות לגמרי, וזהו ג"כ פדיון לשכינה, שהיא עם ישראל בגלות. ופירוש זה נכבד מאוד כאשר תבין אותו על עמקו".

[156] לפנינו במדרש אמרו "צדקה", ובדר"ח פ"א מי"ח [ס.] כתב: "הצדקה שהוא גמילות חסדים". וכן הוא בנתיב הצדקה ר"פ א [א, קסט.]. וכן באור חדש [קנו.] השוה בין רוממות החסד לרוממות הצדקה, והובא בהערה 147. ובנתיב התורה פט"ז [א, ע.] הביא המדרש כצורתה, וכן בח"א לב"מ נט. [ג, כד:].

[157] לשונו בנתיב התורה פט"ז [א, ע.]: "כי היד הימין הוא להגיע בו לאחר, כי היד הימנית לקלות תנועתה היא מתפשטת עד שהיא מגיעה לאחר. והיד השמאלי אין לה קלות התנועה, לכן היא עומדת לקבלה... לכך התורה שהיא ניתנה מלמעלה אל האדם, הוא בימינו, שהימין הוא שמתפשט לאחר. וכן הצדקה, שהוא עושה צדקה עם אחרים, הוא בימינו, שהוא יתברך מגיע צדקתו לכל הנבראים". הרי שביאר את ה"ימין" כהתפשטות לאחר. אך כאן יבאר שה"ימין" מורה על התעלות והתרוממות. וראה לעיל פ"ה הערה 100, ופ"ו הערה 29.

[158] לכאורה כונתו למה שביאר שבתורה ובגמ"ח יש התרוממות והתעלות, וכפי שביאר עד הנה. [ולולא דמסתפינא, הייתי מבאר שכונתו לדבריו בגבורות ה' פס"ד (רצט:), המובאים בהערה הבאה. ומכנה ספר גבורות ה' כ"לפני זה". וראה הערה 130].

[159] כן כתב להלן ס"פ יז "ויד ימין מסוגל בהתרוממות בכל דבר, דכתיב 'ימין ה' רוממה'". ובח"א לשבת סג. [א, לח:] כתב: "כי התורה ניתנה בימין של הקב"ה, ודבר זה מפני כי התורה היא מתעלה... על העולם לגמרי... כי הימין הוא מתרומם למעלה, וכדכתיב 'ימין ה' רוממה', כי היד מתרומם למעלה, והימין יותר, מפני כוחה היא מתעלה ביותר". וכן הזכיר בקצרה בנתיב התורה פ"ו [א, כז:]. ובגבורות ה' פס"ד [רצט:] כתב: "מתעלה ימינו של הקב"ה עד ג' עולמות... עד עולם העליון". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלד:] כתב: "הימין מורה על התרוממות, כמו שאמר 'ימין ה' רוממה'". ועוד אודות שהצדקה וחסד ביד ימין - ראה נתיב הצדקה ר"פ ג [א, קעג:], נתיב התשובה ס"פ ה [ב, קסג:], גבורות ה' פמ"ה [קעד:], וח"א לנדרים סד: [ב, כג.]. וראה להלן פל"ו הערה 54, ופמ"א הערה 24.

[160] בנתיב כח היצר פ"א [ב, קכב:] כתב: "כי כאשר עוסק בתורה ובגמ"ח מתעלה האדם מעלה מעלה... כי ע"י גמ"ח הוא מתעלה מן עבות החומרי, כי בעל גמ"ח יש לו נפש זכה... וע"י התורה מתעלה אל השכלי לגמרי. הרי אלו שתי מדות מעלין את האדם לגמרי; ע"י גמ"ח מתעלה מן פחיתות עבות החומרי, וע"י התורה הוא עוד מתעלה אל השכלי לגמרי". וכן כתב בח"א לב"ק יז. [ג, ד:], והוסיף שם: "אע"ג שע"י גמ"ח ג"כ האדם מתעלה, וכן ע"י התורה מתעלה, מ"מ טובים השנים מן האחד, וכל אחד מועיל לשני, ומתעלה לגמרי, ודבר זה מבואר". וראה להלן פל"ו הערות 54 ,43 ,42.

[161] כי מתעלה עד לעולם השלישי העליון, וכמבואר באור חדש [קנו.], והובא בהערה 154.

[162] ולכך אמרו כאן חכמים [ברכות ח.] "כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות", וראה הערה 141.

[163] על פי הגדה של פסח "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם".