[1] בעל תכלית - בעל סוף וגבול, שמגיע אל הקצה שלו, ז"א הוא נגמר באיזה שהוא מקום, בבחינת "עד כאן ותו לא".

[2] לשונו בדר"ח פ"ב מט"ו [קו.]: "דוד אמר [תהילים קיט, צו] 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד', ר"ל לדבר שהוא בעל גבול ותכלית, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם בעלי גבול, יש להם קץ, ואפשר לאדם הגשמי, שהוא ג"כ בעל תכלית וגבול להגביל אותם. אבל התורה שהיא שכלית, אין להגביל אותה האדם הגשמי שהוא בעל גבול". וכן כתב בדר"ח פ"ד מי"ד [סוף קפח:]: "נאמר [משלי כה, ג] 'שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר'. וביאור זה, כי אף שיש לשמים רום גדול, ולארץ יש עומק גדול, מ"מ מפני שהם גשמיים, וכל גשם הוא בעל גבול ותכלית. אבל לב מלך... והלב יש לו מעלה נבדלת לגמרי, ולכך אין לו חקר". ובנר מצוה [סוף יח:] כתב: "כל גוף גשמי הוא בעל קץ ותכלית, וכך אל כח האומות - קץ ותכלית". וראה לעיל פ"ו הערה 91, פ"ז הערה 236, ופי"ג הערה 74.

[3] דוגמה לדבר: "בן שמונה עשר לחופה" [אבות פ"ה מכ"א]. וביאר שם בדר"ח [רעג.]: "כי האדם אין גידול שלו בקומתו עד שהוא בן י"ח, ונשלם אז גידול שלו... ומאז חייב להשלים עוד עצמו באשה, כי כל זמן שלא נשא - אינו אדם שלם... וכל זמן שאינו בן שמונה עשר לא נשלם קומתו בגופו הוא עצמו, לכך אין צריך להשלים עצמו באשה... אבל כאשר הוא בן שמונה עשרה, שכבר נשלם עצמו בגופו, יש לו להשלים עצמו באשה". הרי שרק כאשר הגיע האדם לתכליתו - אזי הוא נשלם. וראה הערה הבאה. וראה להלן פמ"ח הערות 11 ,4.

[4] אולי צ"ל במקום "שלימותו" - "תכליתו". ובח"א לשבת לב. [א, כ:] כתב: "כי השבת תכלית הבריאה, ובו נשלמה הבריאה בשלימות". הרי שבתכלית נמצא השלימות. וראה להלן פ"מ הערה 102, פמ"ב הערה 1, פמ"ח הערה 4.

[5] ה"לפני שבר".

[6] באבות פ"א מי"ג אמרו "נגד שמא אבד שמיה", ופירש רש"י שם "כל מי ששמו נמשך ועולה לגדולה, מיתתן מתקרבת... שנאמר 'לפני שבר גאון'". והובא שם גם בדר"ח [מח.]. ובאור חדש [קסה.] כתב: "כאשר האדם יש לו גדולה זאת ביותר דבר זה הוא לפני שבר, כי הגאוה היתירה הוא דבר תוספת, וכל תוספת קרוב להיות בטל ממנו ["כל יתר כנטול דמי" (חולין נח.)]. וזה שאמרו במסכת סוטה [ה.] כל מי שיש בו גסות רוח סופו מתמעט, ולכך כתיב 'לפני שבר גאון', שכל גאון וגבהות יותר מן הראוי קרוב להיות ניטל מן האדם". וההבדל בין דבריו כאן לדבריו באור חדש הוא, כי באור חדש ביאור מדוע ה"גאון" מוליך לשבר, ואילו כאן ביאר מדוע "השבר" מעיד שקדם לו הגאון. ומה שנקט ש"הגאון" הוא גאוה יתירה, כי הרי מדובר כאן בדברים בעלי גשם, וכל בעל גשם - שלימותו מתורגמת לגאוה, וכפי שביאר בנתיב הענוה פ"ב [ב, ה.], והובא לעיל בהקדמה הערה 20, ופי"ב הערה 10. וראה הערה 27.

[7] כי כבר הגיע לתכליתו [סופו], והואיל והגיע לסופו - שוב באין לצפות לשלימות גדולה יותר. וכן כתב לעיל ס"פ יט, וז"ל: "כי איך יהיה לאדם שתי השלמות, כי השלימות שיש לאדם כאשר נמצא בפעל הגמור, ולכך אי אפשר שיהיה האדם בשלימות ובפעל בעוה"ז, וגם יהיה בפעל בעוה"ב". וראה שם הערה 139.

[8] ולכך הצרות והסבל של עם ישראל בעוה"ז, מעידים שהשלמת ישראל אינה בעוה"ז, אלא לעוה"ב, וכמבואר לעיל ר"פ טו, ופי"ט ד"ה ואמר כי סוף. וענין זה יתבאר בסמוך.

[9] ומעין זה ביאר לעיל פי"ט ד"ה ובמדרש יד ליד, ולהלן פל"ב הערה 47, ופל"ה הערה 31.

[10] ואדרבה, שסובלים יותר מכל האומות שבעולם, וכמבואר בר"פ י.

[11] וא"ת, והרי פתח הפרק באומרו ש"כל דבר שהוא בעל גשם או מתיחס אל גשם הוא בעל תכלית", ואילו כאן מחיל כלל זה על ישראל קדושים. אמנם להלן יתבאר שסוף סוף ישראל הם בגדר "אדם" החלים עליהם גדרי הגשם. וזהו מתק לשונו בהתחלת הפרק "בעל גשם או מתייחס אל הגשם".

[12] כמבואר להלן ר"פ לג שבימי דוד ושלמה לא נחלקו ישראל מפאת רום מעלתם של ישראל באותה תקופה. ועוד אודות מלכות שלמה - ראה גו"א שמות פ"ד הערה 123, ואור חדש [סוף עח:].

[13] שהרי הגדרת קנאה היא "כאשר ימצא מעלה באחר שראוי שתמצא בו" [גו"א בראשית פ"א אות ס, ושם הערה 265], ואין גדולתם של אומה"ע בגדר זה כלל וכלל. וראה להלן פכ"ה הערה 95.

[14] ושל אדום עולה ויורד. [תנחומא ויצא ב].

[15] בויק"ר כט, ב אמרו "במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגליות". וראה הערה 42.

[16] שמות מדינות הן [עץ יוסף שם].

[17] לעיל פי"ג הערה 120, פי"ז הערה 149, ופי"ט הערה 68, קחנו משם.

[18] גבורות ה' פ"י [ס:], שם פ"ס [רעא.], נר מצוה [ט.], ח"א למנחות נג: [ד, פד:], ועוד, ויובא בסמוך בהערות.

[19] כפי שכתב בגו"א במדבר פכ"א אות לג, ד"ה אמנם: "ולכך נתייחד עוג בסגולה שהוא לגשם, שהוא התפשטות שמסוגל בו הגשם, שיש לו רחקים, וזה לעוג. כמו שסיפר הכתוב [דברים ג, יא] על שיעור גדלו.. כי כח עוג כח גשמי, לכך הוא מתואר בסגולת הגשם, שהוא רוחק והגודל". ובתפארת ישראל פ"מ [קכב.] כתב: "העוה"ז הוא גשמי, וכבר ידוע כי הגשם יש לו חלופי צדדים ששה, ועל ידה הגשם שלם... כי אין גשם שלם רק כאשר יש לו ששה צדדין... כי הגשם הוא בעל רוחק, שזהו גדר הגשם שהוא בעל רוחק... כי הצדדים הששה יש להם רוחק, והרוחק הוא גדר הגשם". ובדר"ח פ"ה מט"ו [סוף רנה:] כתב: "וידוע הששה קצוות הם מתייחסים ביותר אל הגשמי, שהרי יש להם רוחק, אשר הרוחק שייך אל הגשם". ובהקדמה שלישית לגבורות ה' [יט] כתב: "כי הצדדים... יש להם רוחק, וכל רוחק הוא גדר הגשם אשר יש לו רחקים". וכן כתב שם בפמ"ו [קעה:], שם פ"ע [שכא:] תפארת ישראל פ"ע [ריז:], נתיב הענוה פ"ז [ג, יז.], ח"א לכתובות סז: [א, קנה.], ח"א לנדרים לט. [ב, יד.]. ח"א לב"ב צט. [ג, קכא:], ח"א לנידה ל: [ד, קנח:], דרשת שבת תשובה [עט.], להלן פכ"ז ד"ה וקאמר שני, פנ"ז ד"ה ועוד אמרו. [וראה לעיל פ"ה הערה 148.] וכן כתב בדר"ח פ"ב מ"ה [עח:], נתיב הנדיבות פ"א [ב, רמב:], ועוד ועוד. וראה להלן פכ"א הערות 17 ,13, פל"א הערה 66, פנ"ז הערות 95 ,87, ופנ"ט הערה 15.

[20] כמבואר לעיל פ"ה הערה 123, פ"י הערות 105 ,48, פי"א הערה 224, פי"ג הערה 77, פי"ד הערה 47, פי"ט הערות 76 ,59, ועוד.

[21] לשונו בגבורות ה' פ"י [ס.]: "כי ארבע הם מתנגדים ליחיד... והצד מתנגד לעיקר, כי הוא נוטה מן עיקר להיות כנגדו. ולכך היו המלכיות נגד הצדדין, שהם ארבע". ושם מאריך לבאר יסוד זה. ובנר מצוה [ט.] כתב: "כי המלכיות הם ארבעה... והרוחות הם מחולקים, שזה מתפשט למזרח, וזה הפכו מתפשט למערב, וזה לדרום וזה לצפון. הרי תמצא כי ד' רוחות הם מחולקים". ובהקדמתו לדר"ח [ז:] כתב: "ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות העולם". וא"ת, והרי נתבאר [הערה 19] שהגשם מתאפיין בששה צדדים, ומדוע כאן כתב שהצדדים הם ארבעה. אמנם תשובתך בצידו, שהרי ההתפשטות של הגשם מתבטא בארבעה צדדים, אך שלימות הגשם מתבטא בששה צדדין. שהרי נאמר ליעקב [בראשית כח, יד] "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", הרי שה"פרצת" שייך לד' צדדים. וכאן הנידון הוא על ההתפשטות של הגשם. וכן כתב בהקדמתו השלישית לגבורות ה' [יח]: "ששה צדדי עולם, שהם ארבע רוחות ומעלה ומטה... כי המזרח מתייחס לו בבריאה..ואל המערב... הפסד הנמצאים... ואל הדרום... מתייחס בכח הגדול, וצד צפון הפך זה... אמנם המעלה והמטה - השמים והארץ - אלו הם עיקרי מציאות העולם, שהמציאות כולל השמים והארץ". הרי שהשמים והארץ אינם נבדלים משאר הצדדים כיחס הצפון לדרום, אלא שהם כוללים את כל הצדדים, ולכך הפירוד שישנו בעולם מתבטא בד' רוחות. ולכך הד' מלכיות, המבטלות האחדות בעולם [כמבואר שם בנר מצוה], מתייחסת לארבע רוחות, ולא אל שש רוחות. וראה להלן פכ"א הערות 99 ,49 ,14.

[22] כמבואר כבר פעמים רבות בספר זה. ועוד ראה לעיל פ"ד הערה 27, פ"ה הערות 543 ,428 ,314 ,125, פי"א הערה 42, ועוד ועוד.

[23] כמבואר לעיל פי"ג הערה 120, ופי"ט הערה 68. ובגבורות ה' פמ"ו [קעה.] כתב: "והשביעי הוא האמצעי, שאינו נוטה לשום צד, ומפני שאינו מתיחס לשום צד דומה לדבר שהוא בלתי גשמי שאין לו רוחק". ושם פ"ע [שכא:] כתב: "האמצעי... אין לו בחינת שום צד כלל, ודבר זה יש לו מעלה נבדלת מן הגשם, כי כל גשם יש לו התפשטות צד... והאמצעי שעומד באמצע מתיחס לדבר בלתי גשמי, שאין לו רוחק". וכן כתב בדר"ח פ"ה מט"ו [סוף רנה:], וז"ל: "וידוע הששה קצוות הם מתיחסים ביותר אל הגשמי, שהרי יש להם רוחק, אשר הרוחק שייך אל הגשם, ואילו האמצעי אין לו רוחק כלל, שהרי לא שייך רוחק באמצעי, ולפיכך הוא מתייחס אל הבלתי גשמי, ולכך קראו [ספר היצירה פ"ד] האמצעי 'היכל הקודש', אשר הוא בתוך שש קצוות, לפי שהוא נבדל מן הגשם, וזהו קדושתו". ובתפארת ישראל פ"מ [קכב.] כתב: "האמצעי, אשר הוא נבדל לעצמו, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, לא לפנים ולא לאחור, רק עומד באמצע, ואין האמצעי הזה מתיחס לגשם כמו ששה צדדים... אבל האמצעי מפני שאין לו רוחק, לא יאמר עליו שהוא גשמי בעצמו, ומתיחס אל בלתי גשמי". ושם בפ"ע [ריז:] כתב: "כי כבר אמרנו פעמים הרבה מאוד שכל דבר שיש לו רוחק מתיחס אל הגשמי... אבל האמצעי, בשביל שאין לו רוחק, שהרי הוא באמצע, מתיחס אל הדבר הנבדל". וכ"ה להלן פכ"ז ד"ה וקאמר שני. וכ"ה בנתיב הנדיבות פ"א [ב, רמב:], ח"א לכתובות סז: [א, קנה.], ח"א לנדרים לט: [ב, יד:]. וראה בגו"א במדבר פכ"א אות לג ד"ה ולכך שביאר שהקטנות ג"כ מורה על הנבדל מהגשמי, "כי הדבר הבלתי גשמי אין לו רוחק, והקטנות אין לו רוחק גם כן, לכך הבלתי גשמי יתואר בקטנות. ולפיכך נקראו ישראל 'תולעת', 'אל תיראי תולעת יעקב' [ישעיה מא, יד], ונתן להם תואר התולעת שהוא קטן מבלי שיעור התפשטות הגשמיות". וכן כתב להלן פנ"ז ד"ה ועוד אמרו. הרי כל מה שכתב לגבי האמצע - כוחו יפה לגבי הקטנות. וראה לעיל בהקדמה הערה 17, ופי"ז הערה 33. וכ"ה להלן פכ"א ד"ה וזה ענין, פכ"ז הערות 51 ,41, פנ"ט הערות 20 ,9.

[24] אודות שישראל הם אומה יחידה, ראה נר מצוה [ח:], וכן גם לעיל פ"י הערות 32 ,31 ,28 ,27 ,18. ולהלן פכ"א הערות 53 ,51 ,22 ,2, ופכ"ה הערה 23.

[25] כפי שכתב לעיל בפ"א ד"ה וכל זה: "כל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד". ובנר מצוה [ט.] כתב: "האמצעי... הוא אחד, שא"א שיהיה האמצעי שנים". ובח"א לשבת קיח. [א, נה:] כתב: "כל האברים הם זוגות, והלב הוא אחד... והלב באמצע האדם". הרי שדבר שהוא באמצע הוא אחד. ובנתיב התורה פי"ג [א, נד.] כתב: "דבר זה ידוע שכל אמצעי הוא אחד... כמו הנקודה שהיא באמצע העיגול". וצרף לכאן, כי האמצעי הוא מאחד ומקשר הכל [לעיל פ"א הערה 58, פ"ח הערה 63, ופי"ג הערה 110], וכל מאחד חייב להיות אחד, וכמבואר בגו"א במדבר פכ"ח אות יא, ד"ה אמנם, וז"ל: "כי איך יתקשר להיות אחד על ידי שנים, כי שנים הם מחולקים". [ומעין זה כתב בגו"א בראשית פ"א אות סט, ושם הערה 295]. ולכך הואיל והאמצע מאחד הכל - בע"כ שהוא עצמו אחד, כי אין שנים מאחדים.

[26] לכך ישראל מתייחסים לאמצע ולא לצדדין, כי אחדותם של ישראל מעידה עליהם כי הם שייכים לאחד [אמצע], ולא לצדדין, שהם ארבעה. ראה להלן פכ"א הערות 100 ,23.

[27] באור חדש [קלה:] הביא מדרש זה, ובהמשך דבריו שם [קלו:] כתב: "כי האומות כאשר יש להם עליה אז הם מתגאים ופורקים עול שמים, ואין עלייתם מהשי"ת, רק שהם פורשים מן השי"ת, ולפיכך עלייתם הוא ירידתם". וראה הערה 6. ולעיל בפי"ז ד"ה והודיעו לנו כתב: "א"א שלא יהיה בטל מלכות חיה רביעית, כמו שיתבאר". ואולי כוונתו שם לדבריו כאן, וראה שם הערה 20.

[28] לעיל אודות מעלת ישראל שהיא נגד האמצעי. והרי ישראל קרויים על שמו, וכמבואר לעיל פ"י הערה 111, ופי"ג הערה 38.

[29] אודות מעלת יעקב, שהוא קדוש וישר, ראה לעיל פ"ה הערה 174, ופ"ח הערות 159 ,36 ,27, ופט"ו הערות 44 ,34.

[30] כמבואר לעיל פ"א ד"ה ועוד כי: "ראוי שיהיו ישראל עליון על גויי הארץ כאשר עושים רצון המקום", ושם הערות 28 ,27. וכן ראה לעיל פ"ה הערה 115, פ"ז הערה 47, פ"ח הערה 111, ופי"ג הערה 3.

[31] וכמבואר לעיל פ"ו הערה 91. ובחולין פט. אמרו "'לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו'' [דברים ז, ז]. אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני". וביאר זאת בנתיב הענוה פ"ב [ב, ה.]: "כי ראוי לישראל כל אשר השי"ת נותן להם גדולה - להקטין עצמם... כי גדולתם ומעלתם אינו כמו האומות, שהאומות גדולתם מצד עוה"ז הגשמי, ולפיכך כאשר השי"ת נותן להם הגדולה והחשיבות - הם מתגאים יותר תמיד, כי הגאוה מדה גשמית... אבל ישראל, מצד שהם קדושים נבדלים מן הגשמיות, וכל מעלתם אלקית... וכל שיש לו מעלה אלקית נמצא בו הענוה... ולכך, כל עוד שהגדולה יותר בישראל, והם יותר מגיעים אל מדריגה אלקית, נמצא בהם הענוה יותר, והם ממעטין עצמן... שכל עוד אשר נותן להם גדולה - הם מכניעים עצמם". והם הם הדברים שכתב כאן, שככל שיעקב עולה בסולם - הוא מתקרב יותר אל הש"י. ובאור חדש [קלו:] כתב: "וזה ההפרש בין ישראל לאומות; כי האומות כאשר יש להם עליה אז הם מתגאים [ר' הערה 27]... אבל ישראל כל זמן שהם מתעלים - הם אל השי"ת, כי נותנים הם הגדולה אל הש"י... ולכך אמר ליעקב 'אף אתה עלה'". ושם בהמשך הביא את דברי הגמרא בחולין הנ"ל, וצירפם להדדי. וראה לעיל פי"ב הערה 10, ולהלן פל"ב הערה 4.

[32] ועוד אודות לשון "עלה" - ראה דבריו בגו"א ויקרא פ"ב אות ל בביאור שהמים התחתונים קונים התעלותם על ידי ניסוך המים.

[33] וראה הערה 11. ובגבורות ה' פס"ז [שיג:] האריך לבאר את מעלת יעקב אבינו, ושהחומר היה בטל אצלו ביחס לצורה, אך מ"מ ביאר שהירך של יעקב עומד כנגד הפנים, "ולכך שם הצורה בטילה אצל החומר, אף אצל יעקב". הרי שאף ליעקב יש גדר מסוים של "חומר". וראה לעיל פט"ז הערות 25 ,17. וב"ב נח. נתבאר שיעקב הוא בגדר "דמות דיוקנו" של ה', ואילו אדה"ר נקרא "דיוקנו" של ה'. וראה גו"א בראשית פ"א אות סח בביאור הדבר.

[34] כמבואר בסוף ד"ה ופירוש סוד ש"כל התעלות - שיהיה נמצא בשלימות מדריגתו לגמרי בפועל, ולכך הוא עולה במדריגתו עד שהוא בפעל".

[35] נראה כונתו, כי הגוף הוא המסך המבדיל והחוצץ בין ה' לאדם, וכמבואר בדרשת שבת תשובה [פא.]: ש"אין השכינה שורה על הגוף, כי אם על הנשמה... שהיא מן העליונים". וכן מבואר בגו"א בראשית פמ"ט סוף אות כד. וכ"ה להלן פמ"ט ד"ה כבר אמרנו. וכאשר יעקב היה בפעל הגמור, אזי היה משוחרר לגמרי מכבלי הגוף, כי מהותו היא צורתו ולא גופו, והיה נדבק לגמרי בהשי"ת. וכן ביאר שזהו מעלתו של יעקב אבינו, וכמובא בגו"א בראשית פמ"ט סוף אות כד, וז"ל: "והמעלה שהיה אל יעקב אבינו שלא מת [תענית ה:], כי החיים יש להם הדביקות אל השי"ת... ואם הדביקות הזה אינו לבני אדם, זהו שהחומר הוא המבדיל בין השי"ת ובין השכל... אבל יעקב נפרד מן הגוף, ויש לו החיים והדביקות עם השי"ת... וזה שאמר 'יעקב אבינו לא מת'". ובאור חדש [רכא:] כתב: "לפי שכאשר מסלק האדם ממנו הגוף... יש לאדם דביקות אל השי"ת". וא"כ, אם יעקב היה עולה בסולם, היה בפועל לגמרי, והיה דבק בהשי"ת לגמרי, אף יותר ממדרגת "יעקב אבינו לא מת". וראה בבאר הגולה באר הרביעי [עו.] שביאר ג"כ ענין זה.

[36] לשונו בנתיב האמונה פ"א [א, רו:]: "עצם האמונה... כאשר הוא מאמין בו יתברך, והוא מתדבק לגמרי... בעל אמונה הוא נטיעה חזקה עם הש"י, אשר כל הרוחות באות אין מזיזין אותו ממקומו". ושם בסוף פרק ב [א, ריב.] כתב: "כי זהו ענין האמונה, שדבק בו יתברך לגמרי, ולפיכך יש לו דביקות בו יתברך לגמרי ע"י האמונה, שכאשר האדם מאמין בו יתברך בכל לבו - הוא דבק בו יתברך, ואין סר מאיתו". וראה להלן פכ"ב הערה 152, פכ"ט הערות 20 ,19 ,13, ופמ"ו הערה 9.

[37] אם יעקב היה מאמין ועולה.

[38] כי לעומת "לא יהיו האומות משתעבדים בישראל כאשר יהיה להם המעלה העליונה" [לשונו למעלה], הרי כאשר ישראל נפרדים מהשי"ת, בשביל כך יהיו האומות משתעבדים בהם. וראה עוד בגו"א ויקרא פכ"ו אות יב, שביאר שם שהפסדיהם של ישראל במלחמות נובעים מכך שאין ה' עם ישראל. וראה הערה 30.

[39] ובביאור אי אמונה זו, ראה דבריו באור חדש [קלו.] שכתב: "ויעקב כאשר ראה עליות המלכיות, והעליה הזאת היא התחלת עליה, ולכל התחלה יש לו סוף, ולכך לא רצה יעקב לעלות, שג"כ אם יהיה לו התחלת עליה יהיה לו ג"כ סוף לדבר הזה. אבל השי"ת אמר שיעלה, כי עלייתו הוא אל הש"י, שכל זמן אשר יעקב מתעלה בעולם - דבר זה מצד הש"י, והוא יתברך נותן לו קיום... ויעקב מפני שלא האמין כי זרעו יהיה כך, שכל אשר יהיו מתעלים יתנו הכל אל הש"י, ולכך לא עלה". וזהו הדגש בדבריו ש"יש לבניך פירוד מן הש"י", כי הואיל וחוסר האמנה של יעקב היה מחמת "שלא האמין כי זרעו יהיה כך" שיוכלו להדבק כך בהשי"ת, לכך דין הוא שאותו זרע ואותם בנים יפרדו מן הש"י, וזו היא מידה כנגד מידה.

[40] נראה כונתו, כי כבר השריש המהר"ל שכל דבר גשמי וחומרי הוא בכח ואינו בפועל, וכמו שכתב בגבורות ה' פמ"ה [קעא:]: "אין לך דבר שהוא בכח ואינו בשלימות רק הגשם וכוחות הגשם. ואין הגשם בפועל, כי כל גשם הוא בכח לשנות המצב בתנועה ממקום למקום... לכך דבר הגשמי אינו בעל השלמה". ובח"א לסנהדרין צט: [ג, רכז:] כתב: "כי כל גשם הוא בכח ולא בפעל, רק הנבדל הוא בפעל, ולפי מה שהוא נבדל... הוא בפעל הגמור... וכל שהוא בכח ראוי אליו העמל, שהוא יציאה אל הפעל". ובח"א לחולין פט. [ד, קג.] כתב: "כל גשם הוא בכח ולא בפעל". וכ"ה בנתיב השלום פ"ב [א, רכד.], נתיב יראת השם פ"ב [ב, כה:], וח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא.]. וראה להלן פכ"ג הערה 56, ופכ"ט הערה 56. והנה כמו כן השריש המהר"ל שכל גשמי הוא משועבד, וכפי שכתב בתפארת ישראל פל"ז [קח.]: "כל משועבד הוא חומרי, כי החומר הוא משועבד תחת הצורה. והפך זה הצורה, היא בת חורין". ובהקדמה שניה לגבורות ה' [טו] כתב: "כי החמור הוא עבד... כי החומרי הוא משועבד לשכלי ומושל עליו". וכן חזר וכתב שם בפט"ז [עז.], שם בר"פ מד [קסו.], שם פמ"ה [קעא.], ח"א לקידושין כב: [ב, קלב.], ועוד. וראה לעיל פ"י הערה 140, פי"ג הערה 98, ופי"ד הערה 62. ומצירוף שני יסודות אלו להדדי מתבאר ש"הדבר שאינו בפעל הוא בשעבוד". וראה להלן פכ"ה הערה 10, ופ"ל הערות 63 ,13, פל"ד הערה 99, פמ"ג הערה 2, פנ"ז הערות 18 ,7.

[41] ומה שהכל נקבע על פי אותו לילה שיעקב חלם את חלומו, יוסבר על פי דבריו בגו"א בראשית פל"ג אות טז, שכתב: "כי... קנה יעקב באותו לילה מעלתו שיהיה קדוש ונבדל". ובח"א לחולין צא: [ד, קז.] כתב: "בלילה ההוא הגיע יעקב אל מעלתו הגדולה". ולכך הכל נקבע בהתאם ללילה ההוא. ועוד ראה לעיל פ"ט הערות 58 ,27 ,7, שנתבאר שם שדביקות בהשי"ת מונעת הגלות מא"י.

[42] במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגליות [לשון המדרש בויק"ר כט, ב, והובא בהערה 15].

[43] לא נתבאר לי כיצד ארבעה סוגי מסים אלו מקבילים לארבע מלכיות. ואודות יסודו שהדביקות בהשי"ת מונעת שעבוד ישראל לאומות, יש לצרף לזה את יסודו, שמחמת שנהיינו עבדים לה' ע"י קרבן פסח במצרים - זכינו ליציאת מצרים, וכמבואר לעיל פ"ב הערה 43, קחנו משם. הרי שדביקות בה' לא רק מונעת משעבוד, אלא אף מפקיעה משעבוד.

[44] לשונו באור חדש [קלו.]: "כי ישראל נותנים תכלית שלהם אל הש"י, כי הוא יתברך תכליתן... כי האומות... התכלית שלהם הוא אצל עצמן, ולכך יש להם קץ וסוף... אבל ישראל... התכלית שלהם אינו אצל עצמם, רק אצל השי"ת". ונקודה זו תבואר יותר בהמשך. וראה לעיל פי"ב הערה 30, פי"ג הערות 77 ,75 ,74, ופי"ט הערה 77.

[45] לשונו בגו"א שם: "הטעם ידוע, כי הקרבת קרבן הוא שנותן ממונו לה', וכן הנותן לקט שכחה ופאה לעניים נותן ממון שלו לעניים, שזהו כמו קרבן לה', שגם מתנות העניים - לה' נחשב, שהרי כתיב [משלי יט, יז] 'מלוה ה' חונן דל'. ולפיכך כאילו בונה ביהמ"ק, והקריב עליו קרבן". ועיי"ש שמאריך לבאר את ההבדל בין מתנות עניים לצדקה. וראה לעיל פ"ה הערה 219.

[46] לשונו באור חדש [קלו.]: "כי ישראל נותנים תכלית שלהם אל הש"י, כי הוא יתברך תכליתן, לכך צוה 'לא תכלה פאת שדך', ותהיה מניח אותו לעניים. שאם תכלה פאת שדך, כאילו לא היה תכלית שלך אל הש"י, וכל דבר יש לו סוף. אבל תכלית ישראל שהוא אל הש"י, לכך הוא יתברך נותן קיום נצחי לישראל. וזה שאמר כי האומות מכלים שדותיהם, מורה כי התכלית שלהם הוא אצל עצמן, ולכך יש להם קץ וסוף. אבל ישראל, שאין מכלין שדותיהן, מורה כי התכלית שלהם אינו אצל עצמם, רק אצל השי"ת. ולכך האומות יש להם קץ וסוף, אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, כי הם נותנים הפאה אל השי"ת, דהיינו לעניים, שנחשב כאילו נתנו אותו אל השי"ת. והפיאה היא סוף ותכלית השדה, ובשביל כך תכלית שלהם אל הש"י. וראה לעיל פי"ג הערות 74-77, ופי"ט הערות 76-77, ולהלן פנ"ו הערה 84, פנ"ט הערה 138, ופס"ג הערה 12.

[47] כי בויקרא כג, כב נאמר "ובקוצרכם וגו' לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלקיכם". ומיד אחריו כתוב [פסוקים כג-כד] "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל לאמור בחודש השביעי באחד לחדוש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש". ואף בגמרא [ר"ה לב.] למדו שאומרים מלכיות בר"ה מחמת שנסמכו המילים "אני ה' אלקיכם" ל"בחודש השביעי".

[48] ר"ה טז. "בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון". וראה בגבורות ה' פמ"ו [קעח.], ובתפארת ישראל ס"פ כז [פד:], ובח"א לר"ה טז. [א, קא.-קה.].

[49] ובטור אור"ח ס"ס תקפא כתב: "ורוחצין ומסתפרין [ער"ה] ע"פ המדרש [ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג] א"ר סימון... מנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן; לובשים לבנים, ומתעטפים לבנים, ומגלחין זקנם, ומחתכין צפרניהם, ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס". ולפי דברי המהר"ל מחוורים דברי המדרש, שאכן שונים ישראל משאר בני אדם העומדים בדין; שבעוד שאר בני אדם אינם יודעים איך יצא דינם, ישראל "יודעין שהקב"ה יעשה להם נס". והבדל זה נובע מחמת שתכלית ישראל אל הש"י, ולפיכך יודעין שהשי"ת יעשה להם נס.

[50] לשונו באור חדש [קלו.]: "כי הוא יתברך צורת ישראל האחרונה, כמו שהוא מורה שם 'ישראל', שחתם השם 'א-ל' באחרונה, מפני כי הוא יתברך צורה אחרונה אל ישראל, ובזה הוא יתברך מקיים אותם קיום נצחי, ודבר זה רמז הכתוב במה שאמר 'לא תכלה פאת שדך וגו'". וראה לעיל פי"ב הערה 30, שנלקטו שם המקבילות ליסוד נפוץ זה. וראה להלן פנ"ט הערה 138.

[51] להלן פכ"א ד"ה ותבין ממה, ושם הערה 64.

[52] ועוד אודות שהיסורין אינם באים לכלות ישראל, אלא אדרבה - לקיימם ולזכותם, ראה לעיל פי"ד הערות 124 ,123 ,104 ,102 ,30, ופי"ט הערה 59. וזהו שהמדרש עצמו סיים כאן "'ויסרתיך במשפט' ביסורין בעוה"ז, כדי לנקותך לעוה"ב", וכמובא לעיל סד"ה ואלו דברים.

[53] בפרקים יח-כ.

[54] כן כתב אות באות באור חדש [קלו.], והוסיף שם: "רק נאמרו בחכמה מופלגה מאוד - כי סופם ותכלית של ישראל הוא אל השם יתברך".