[1] רש"י שם "'מהשתרע' דריש בנוטריקון מהשתרר ריע אחד. 'שני ריעים' - שהעמיד מנשה צלם בהיכל". ובסנהדרין קג: פירש רש"י "מלהשתרר עליו שני רעים - שכינה ודמות פרצוף. 'מצע' בית המקדש". וראה גם להלן פרק ח הערה 71, ופרק י"ז הערה 72.

[2] שלש גזירות - שדה ועיים ובמות יער [רש"י שם].

[3] שנתגלה עונם - לא היו מכסין פשעיהם [רש"י שם].

[4] נתגלה קצם - 'לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם' [ירמיה כט, י] [רש"י שם]. וראה הערה 91.

[5] בני מקדש שני רשעים היו בסתר [רש"י שם].

[6] כי דברים גדולים אינם במקרה [גבורות ה' פי"ט (פה.), תפארת ישראל ר"פ כה (עה:)]. וכן הוא להלן פ"ה 171 ,48, פ"ו הערה 41, פ"ז הערה 203, פ"ח הערה 174, פ"י הערה 51, ופנ"ג הערה 1.

[7] ובביאור הדבר ראה בדר"ח פ"א מ"ב [כו:], שכתב בפירוש המשנה שם "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה, ועל גמ"ח", וז"ל: "כי אלו ג' עבירות הם הפך אלו ג' דברים שהעולם עומד עליהם. כי אין ספק כי ע"ז הפך העבודה, שהיא אל הש"י. ושפ"ד היא הפך גמ"ח... וג"ע הוא הפך התורה... שהיא תורה שכלית, והזנות מעשה חומרי. ולפיכך באלו ראוי שיהיה נהרג ואל יעבור, כיון שקיום האדם על ג' דברים השנויים כאן... ובהפך שלהם אין לאדם מציאות כלל, ואם ירצה לעבור ואל יהרג, הרי עכ"פ נחשב כאילו אין לאדם מציאות, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב... כי באלו עבירות הוא עצם המיתה וההעדר". וענין זה יבואר יותר בהמשך, וראה הערה 25, ולהלן פ"ה הערה 527.

[8] יומא כא: "ה' דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן - ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוה"ק, ואורים ותומים". ושם הוסיפו לומר שבמקדש ראשון האש היתה רבוצה כארי, ובבית שני ככלב. ובגו"א במדבר פ"ד אות ט כתב: "לפי שהארי יותר רובץ בחוזק מן הכלב, כן האש שהיה במשכן ובמקדש ראשון היה בכח נדבק למטה, ואינו זז משם. אבל במקדש השני לא היה הרביצה מן האש של מעלה בכח גדול אצלינו, אלא היה ככלב, לפי שלא היתה קדושה העליונה רובץ אצלינו כ"כ בדביקות גמור, ולפיכך מדמה אותה לרביצת הכלב, ובמקדש ראשון לרביצת הארי, שנאמר אצלו [ר' במדבר כד, ט] 'כרע שכב כארי מי יקימנו'". ובדר"ח פ"ה מ"ד [רכו.] ביאר שעשרה הנסים שנעשו במקדש [המבוארים באבות פ"ה מ"ה] נעשו רק בימי בית ראשון, ולא בימי בית שני. וראה הערה 61, ולהלן פ"ה הערות 392 ,88, פ"ט הערות 170 ,91, פכ"ו הערה 132, פנ"ה הערה 46, ופס"א הערה 29.

[9] כפי שביאר בגו"א שמות פי"ט סוף אות כ, שקודם מתן תורה היה צורך בשלשת ימי ההפרשה, כיון ש"אין שכינתו שורה במקום טומאה". ובגבורות ה' פכ"ט [קטו.] כתב: "שאינה חלה קדושה על דבר טמא". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רמו:] כתב: "כל קדושה היא הפך הטומאה, וידוע כי הטומאה מבטל ומפסיד הקדושה. וכל דבר שהוא קדוש, בנגעו בטומאה מיד בטל הקדושה". ובבראשית כד, סז פירש רש"י ש"כל זמן ששרה קיימת היה... ענן קשור על האוהל", וביאר שם הגו"א אות מג: "כי הענן הכבוד הוא שכינת הכבוד יתברך, וזהו לכבוד הקדושה והטהרה... ולפיכך שרה שהיתה שומרת הטהרה מן הנדות זכתה שיהיה ענן הכבוד שורה על האוהל". וראה להלן פ"ה הערות 537 ,536, ופנ"ה הערה 46.

[10] ופירש רש"י שם "השוכן אתם בתוך טומאתם - אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם". [ומקורו מיומא נו:]. ושם רש"י הוסיף לבאר "חטאת היא שוגג". וצרף לכאן, שבסוף פרשת גלות [במדבר לה, לד], העוסקת ברוצח בשוגג, נאמר "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", וגם שם חזר ופירש רש"י "א" בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם". והרי להדיא מדובר בשפ"ד שנעשתה בשגגה. ונראה לבארו, כי החיבור של אדם להשי"ת דרך שכלו היא נעשית [ראה לעיל פ"ב הערה 36, ופ"ג הערה 111], ואין חטא בשגגה פוגע בחיבור זה, כי כבר השריש המהר"ל שהחוטא בשגגה חוטא בגופו אך לא בדעתו, וכפי שכתב בדר"ח פ"ד מ"ד [קסט:]: "חטא השוגג הוא קל, מפני שלא חטא במדריגה הנבדלת מן הגשמי, כי השוגג הוא עושה החטא בלא דעת והשכל, ואין זה נחשב רק לגוף הגשמי". ושם במי"ד [קפה:] הוסיף: "כי השגגה הוא הטעות, והגורם לזה הוא החומר... אבל בשכל אין שייך טעות... למה הדבר דומה, לאדם אשר הולך בחושך ומשבר את הכלים שהם לפניו, בודאי שייך בזה שיהיה שוגג, שלא ראה. אבל האדם שיש בידו נר מאיר, והולך ומשבר את הכלים שלא שם לבו על זה, ובודאי דבר זה עולה זדון, אחר שיש בידו נר מאיר, ולא שם לבו על זה". וכן כתב בגבורות ה' פ"ב [צב:], ושם פל"ב [קכא.]. וכן כתב בקיצור להלן ר"פ יט, ושם הערה 20. ולכך, חטא הנעשה בשוגג אין בו להפקיע מחיבור האדם להשי"ת, כי החיבור נעשה דרך השכל, ואילו החטא נעשה ע"י החומר, ולא קרב זה אל זה. וראה גם כן להלן פרק יא הערה 34.

[11] באבות פ"ה מ"ט אמרו "גלות בא לעולם על עובדי ע"ז, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים וכו'". וכתב שם בדר"ח [רמו:] לבאר: "הארץ היא קדושה, וכל קדושה היא הפך הטומאה... ולא מצאנו טומאה רק באלו ג' דברים, שהם בפרט נקראים טומאה, וכדאיתא בפ"ק דשבועות [ז:]... ולפיכך אלו ג' דברים הפך הארץ שהיא קדושה. ויש לך להבין מאוד למה אלו ג' דברים נקראו טומאה בפרט, כי הם דברי חכמה עמוקה מאוד". וראה הערה 57.

[12] רש"י במדבר טז, ו "אנו אין לנו אלא ה' אחד, ארון אחד, ותורה אחת, ומזבח אחד, וכהן גדול אחד". ובדרשת שבת הגדול [סוף רכד:] כתב: "ישראל הם עם אחד, וזה ע"י מי שמחבר אותם יחד, הוא הכהן... כי ע"י אהרן כה"ג, שהוא כהן אחד, נחשבו ישראל עם אחד, שיש להם כהן אחד". וכן ביאר שם קודם לכן [ריט.]. וראה דבריו בדר"ח פ"א מי"ב [מז.] שהביא שם את דברי רש"י הנ"ל מבמדבר, וכתב עליהם: "הכה"ג הוא מיוחד להיות מקשר ישראל עד שיהיו ישראל עם אחד, כאשר היה להם משכן ומזבח אחד", וראה שם בהמשך דבריו. וראה להלן פנ"ד הערה 3.

[13] משנה מגילה י. "קדושת ירושלים - אין אחריה היתר [במות]". וראה זבחים קיט. וכן כתב בדר"ח פ"ו מ"י [שיח:]: "כי נאסרו הבמות מיד כשנבנה בית המקדש".

[14] כמו שכתב להלן ר"פ לג [ד"ה ובמדרש]: "ואחר דוד היה ראוי שיהיה נחלק [מלכותו כפי שאירע אחרי שלמה ע"י ירבעם בן נבט], רק מפני כי שלמה בנה בית המקדש, שהוא אחד ואין כיו"ב, לכך היה מלכותו ג"כ אחד". הרי שבנין ביהמ"ק הוא סיבה לאחדותם של ישראל. וראה להלן פ"ה הערה 87.

[15] שכתב שם [סד"ה ומפני זה נחרב]: "מפני שיותר ראוי שיהיה האחדות בישראל במקדש ב', שלא היה חילוק בישראל במקדש ב' כמו שהיה במקדש א', שהיו ישראל מחולקים ישראל ויהודה, והיה חילוק בישראל. נמצא שהמעלה שהיה לישראל במקדש א' מעלה מיוחדת שהיתה שכינה ביניהם... ובמקדש שני מעלה מיוחדת שלא היו מחולקים ישראל לשנים. ולפיכך מקדש ראשון נחרב ע"י עבירות שהם טומאה, ואין הקב"ה שורה ביניהם בתוך טומאתם. אבל בית המקדש השני נחרב על ידי שנאת חינם המבטל האחדות שלהם, שזה מעלתם במקדש שני". וראה שם בהערות 88-90 וכן כתב בח"א לגיטין נה: [ב, צט:]. וראה להלן פ"ח הערות 70 .61, ופי"א הערות 85 .6.

[16] ע"מ לבאר יסוד זה של המהר"ל [אודות ההבדל בקדושת שני הבתים], ראה פחד יצחק, יוה"כ, מאמר טו, ד, שכתב: "הנה על לוחות הברית אמרו חז"ל [ירושלמי תענית פ"ד ה"ה] שאורכן היה ששה טפחים, שני טפחים בידו של הקב"ה, ושני טפחים בידו של משה. מאמר חכמים זה בנין אב שכל המתנות שקבלנו מאת הקב"ה היה בהן צד קרוב אל הקב"ה, והצד שני היה קרוב אל כנס"י... והוא הדין והיא המדה בשפע הקודש של קדושת המקדש בכלל. וזה שהשריש המהר"ל, דקדושת המקדש של מקדש ראשון היה הצד הקרוב יותר אל הנותן, וקדושת המקדש של הבית השני היה הצד הקרוב אל מקבל קדושה זו. ובביאור דברי המהר"ל אלו נראה דבאים עלה משני צדדים; חדא, מצד הבנין, ואידך מצד תקופת בנינו... דקדושתו של מקדש ראשון מצד הארון הקדוש שנמצא בו, ואילו במקדש שני באמת חסרה בו קדושה זו, וקדושתו באה לו מצד מקום הארון [ר' מנחות סוף כז:]... ובודאי דקדושת הארון שנתקדש על ידי ציווי הקב"ה במישרים קרובה יותר לצד הנותן, מאשר קדושת המקום שנתקדש על ידי ישראל... וכמו כן מתגלה הוא ההבדל זה בתקופתם של שני הבתים. דהנהגה של כנס"י בתקופת הבית הראשון היתה על ידי נביאים, ואילו ההנהגה בתקופת בית שני היתה ע"י אנשי כנסת הגדולה ותלמידיהם, כדאיתא במתניתין ריש אבות 'ונביאים מסרוה לאנכה"ג'. וגם אנכה"ג הם שאמרו 'עשו סיג לתורה' [אבות א, יא]. ורובא דרובא של התקנות הגזירות ודברי סופרים הם מתקופת הבית השני. והלא קיי"ל דכל התקנות מתקיימות בכח ההתפשטות בכל ישראל [ע"ז לו.]. וכל זה מורה באצבע, כי גם מצד תקופתם של שני הבתים, היתה תקופת הבית הראשון קרובה יותר לצד הנותן, ואילו תקופת הבית השני היתה קרובה יותר לצד המקבל". וראה להלן פ"ה הערה 414, ופ"ח הערה 55.

[17] אמנם לפי מהלך זה לא ישב לכאורה את שאלתו השניה, והיא שג' עבירות אלו הן ביהרג ואל יעבור, ואיך ענין זה משתלב לתוך חורבן הבית. אמנם לפי הסבריו הבאים [עוד שלשה הסברים] יבואר ענין זה.

[18] בפרק ב, שהיצה"ר מתגרה יותר באלו שהם בעלי מעלה.

[19] לעומת חורבן בית שני, שהיצה"ר הסית לבטל את מעלת האומה, ולא את מעלת האדם, וכמו שמבאר והולך.

[20] ג' עבירות חמורות שהחריבו את בית המקדש הראשון.

[21] יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מי"ד [קפח.]: "יש באדם ג' חלקים, החלק האחד השכל באדם, החלק הב' הוא הנפש, החלק הג' הוא הגוף. אלו ג' חלקים הם כל חלקי האדם". וכן כתב בנתיב העבודה פ"א [א, עט:]: "יש באדם שלשה דברים; השכל, הנפש החיוני, והגוף". וכ"ה בח"א לגיטין ע. [ב, קכט:], וגבורות ה' פ"ח [נא.]. ובנר מצוה [יא.] כתב: "האחד הוא כח גופני, השני כח נפשי, וכח זה אף כי הוא ג"כ הוא כגוף של אדם, אינו מוטבע כח בגופו כמו שהוא כח שלפני זה. הג' הוא שכלי, שהוא נבדל לגמרי מן הגוף". וכ"ה בתפארת ישראל פ"א [ח.], ח"א לב"ק ל. [ג, ה.], ח"א לסנהדרין ע. [ג, קע.], שם קז: [ג, רנד.], ח"א לזבחים פח: [ד, סח.], נתיב הבטחון פ"א [ב, רלג.], נתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:], אור חדש [נה.], ועוד. וראה להלן פי"ח הערה 89.

[22] כמבואר לעיל בפרק ב הערות 109 ,36, ופ"ג הערות 111 ,109, קחנו משם. ודע, שבכמה מקומות יחס המהר"ל את הע"ז לחלק הנפשי שבאדם [גו"א שמות פכ"ה אות ד, ושם הערה 25], עיי"ש.

[23] כמבואר לעיל ס"פ ג, ושם הערה 114, ולעיל הערה 7, ולהלן פ"ז ד"ה מעשה, ושם הערה 280. וז"ל בדר"ח פ"ה מ"ט [רמו:]: "הזנות מעשה חמרית, ודבר ידוע הוא כי הזנות הוא חומרי גופני". ובגבורות ה' פ"ד [כט.] כתב: "הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה... כי ענין הזנות הוא מתאות הגוף". ושם בפס"ו [שז.] כתב: "גלוי עריות הוא... מחמת יצרו שבגוף המתאוה לעריות, ודבר זה מבואר בכמה מקומות שחטא עריות הוא לגוף, וכמו שאמרה תורה בסוטה שיהא קרבנה שעורים, שהיא עשתה מעשה חמור, כך קרבנה יהיה מאכל חמור [סוטה יד.], הרי כי חטא הערוה הוא ענין חומרי גופני". ודי בזה.

[24] וכן כתב בנתיב הלשון פ"ו [ב, עו.]: "ושפיכות דמים חוטא בנפש האדם, ששופך דם הנפש, לכך דמו ישפך". ובח"א לזבחים פח: [ד, סח.] כתב: "ושפיכות דמים הוא לנפש, 'כי הדם הוא הנפש', כי נפשו בדמו הוא, וכאשר שופך דם האדם, והנפש הוא בדם, הוא חוטא בנפש". וכן כתב בנתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:]: "ושפיכות דמים הוא שנוי אל הנפש, כי ההורג נפש הוא חוטא בנפשו... 'כי הדם הוא הנפש'". אמנם דברים אלו צ"ב, וכי משום ששופך דם של נפש זולתו, יש בכך חטא בנפש הרוצח, דכיצד נפש הנרצח מגלה על נפש הרוצח. וצ"ע. וראה להלן פ"ז הערה 51, ופנ"ז הערה .115ובדרוש לשבת תשובה [עח.] כתב סברה אחרת בזה, וז"ל: "שפיכות דמים הוא מתחדש מן הנפש, אשר ממנו הנקימה והנטירה והאיבה, וממנו מתחדש שפ"ד. כי לא ישפך דם האדם כי אם על ידי קנאה שנאה ואיבה אשר הוא שייך לנפש, ולכך שפ"ד הוא מתייחס לנפש האדם". ועוד אודות שהנקימה והנטירה וכיו"ב באות מהנפש, ראה דבריו בח"א לשבת לא: [א, יט.] שכתב: "כי האדם יש לו ג' כוחות שהם זה למעלה מזה; האחד הוא כח גופני, שהוא מוטבע בגוף. והשני כח נבדל מן הגוף, אבל הוא מצורף ומחובר אל הגוף, שאינו נבדל לגמרי. והכח השלישי הוא נבדל לגמרי מן הגוף. גם בעלי הטבע הזכירו אלו ג' כוחות. ואמרו שיש לאדם כח בגוף ונקרא כח טבעי, שממנו כח הזן וכח המגדל וכח המוליד... ואמרו שמשכן כח זה הוא בכבד. ועוד יש לאדם כח בלתי טבעי, והוא כח החיוני, וממנו ג"כ כוחות ידועים, כמו הנקימה והנטירה, ומן כח הזה הוא כח התנועה. ואמרו שמשכן כח זה הוא בלב. ועוד יש כח נבדל לגמרי, ומשכן כח זה הוא במוח, ומן כח זה הדמיון והידיעה". וראה הערות 40-36. וכן רמז לכך בתפארת ישראל ס"פ כח [פו.]. ובדר"ח פ"ב מ"ה [עט:] כתב: "כי הכעס הוא מן הנפש, 'כי ייחם לבבו' [דברים יט, ו], ולכך יזהיר את האדם שלא יהיה נמשך אחר מידת הנפש ביותר". ובגו"א בראשית פל"ז אות ט כתב "השנאה הוא בלב", וראה שם הערה 118. וראה להלן פ"ט הערה 24, ופכ"ג הערה 65.

[25] וזהו הצירוף של ג' חטאים אלו להדדי, כי ע"י שלושתם יש ביטול לאדם, ולכך דינם ביהרג ואל יעבור. וכן ביאר בח"א לזבחים פח: [ד, סח.], וז"ל: "כי החטאים הם בענין ג' חלקים, כי האדם יש בו ג' חלקים; השכל, והנפש, והגוף... והחטא שהוא בשכל הוא ע"ז... ושפ"ד הוא לנפש... אמנם העריות וזנות הוא בגופו... ולכך אלו שלשה חטאים בכל מקום הם נמנים יחד, ע"ז ג"ע שפ"ד. ובאלו שלשה חטאים אמרו [סנהדרין עד.] יהרג ואל יעבור. וזה כי אלו חטאים הוא מאבד חלק אחד משלשה חלקים אשר הם חלקי הנפש. ונחשב האדם כאשר חוטא באלו שלשה חטאים... כאילו בטל ונאבד. וא"כ, אם הוא רוצה לעבור כדי לקיים עצמו, הרי כאשר חוטא באלו שלשה ג"כ נחשב בטל ונאבד מן העולם, א"כ לא ירויח דבר, ולכך יהרג ואל יעבור". וכן כתב בנתיב הלשון פ"ו [ב, עו.], וז"ל: "כי האדם יש בו שלשה חלקים, גוף ונפש והשכל. והערוה הוא חטא בגופו... ושפ"ד חוטא בנפש... וע"ז הוא החטא בשכל... ולכך באלו שלשה בפרט אמרינן בהם יהרג ואל יעבור. וזה כי אלו שלשה הם חלקי הנפש. וע"י אלו ג' חטאים מקבל האדם העדר בעצמו... וכאשר יעבור באלו חטאים אין כאן פקוח נפש, כי אלו חטאים הם העדר האדם ובטול שלו, ולפיכך יהרג ואל יעבור". וכן הוא בדרוש לשבת תשובה [עח.]. וראה הערה 7.

[26] כי מעלתם לא היתה גדולה כפי שהיתה בבית ראשון, ואין היצה"ר מתגרה כ"כ במי שאינו בעל מעלה גדולה כ"כ, וכפי שהתבאר בפרק ב.

[27] ומדריגת "עם ישראל" היא רק כשהם מאוחדים, וכמו שמבאר. ונראה לבאר יסוד זה, כי מעלת ישראל היא שייכותם להשי"ת, ומלבד זה אין להם שום מציאות כלל, וכפי שביאר להלן ר"פ יג: "כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק הש"י... כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה', מ"מ הם בריאה לעצמם, אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל הש"י, עד כי בטל מציאות עצמם אל הש"י". [וראה שם בהערות.] והרי הקב"ה נקרא מלך עליהם רק בעודם אגודה אחת, וכפי שביאר בגו"א דברים פל"ג אות ה את דברי רש"י שם [דברים לג, ה] "בהתאספם יחד באגודה אחת, ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם", שכתב לבאר: "וזהו מפני כי המלכות הוא האחדות, ולפיכך כאשר ישראל באגודה אחת - מלכותו עליהם, וכאשר נחלקים, ואין כאן אחדות, מלכותו - דהוא האחדות - אינו עליהן". ולכך, כאשר אין ישראל אגודים ומאוחדים, בטלה מעלתם, כי מעלתם היא שהשי"ת מלך עליהם. והרי ביהמ"ק הוא מקום המלכות [זוה"ק ח"ג ד:, וראה גו"א שמות פט"ו אות כב, ושם הערה 97, וכן הוא מפורש בגבורות ה' ס"פ מז (קצג:)]. ולכך דין הוא שביהמ"ק יהיה קיים כל עוד שישראל הם באגודה אחת. וראה להלן הערה 59, פ"ה הערה 65, פ"ח הערה 70, פכ"ב הערה 120, פל"ג הערה 16, פל"ז הערה 39, ופנ"ב הערה 52.

[28] זהו הסברו השלישי לחילוק הקיים בין חורבנו של בית ראשון לחורבנו של בית שני.

[29] לשונו בריש דרשת שבת הגדול [קצג:]: "האדם תחילת בריאתו והויתו הוא לעבוד בוראו, ואף אם אוכל ושותה להחיות נפשו - מאחר שתחילת בריאתו לכבודו, אף כאשר אוכל ושותה לקיים נפשו, הרי הוא עצמו נברא לכבוד הש"י, והכל הוא אל השי"ת". והרמב"ן בס"פ בא כתב: "ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו... שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לקל שבראם... ויאמרו לפניו בריותך אנחנו".

[30] תהלים ח, ה-ט "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלקים וגו' תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו, צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי, צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים". וראה להלן פל"ט הערה 42.

[31] כמו שנאמר [דברים יד, כג] "ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו'". וכן שם טז, טז "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' במקום אשר יבחר וגו'". ובדה"ב ז, טז נאמר "בחרתי והקדשתי את הבית הזה וגו'". ובית המקדש נקרא "בית הבחירה" [סנהדרין כ:]. ולהלן פכ"ח ד"ה ובפרק כתב: "כי יש מקומות בעולם מיוחדים לדבר קדושה אלקית ביותר" [וראה שם בהערות]. וראה להלן פ"ה הערה 414.

[32] כן כתב להלן פנ"א ד"ה ומקשה מיתבי, וז"ל: "הנשמה, שהיא נצוץ מן השי"ת, וכמו שהיה במקדש נצוץ כבודו יתברך". ובדרוש לשבת תשובה [פב.] כתב: "'נר ה' נשמת אדם' [משלי כ, כז], שהנשמה היא מאירה, כי היא הזיו והניצוץ אשר שופע מן השי"ת". ובדר"ח פ"ב מ"ט [צ:] כתב: "כי הנשמה נר ה', כדכתיב, 'נר ה' נשמת אדם', והנר הזה מתפשט נצוץ שלו ומתחלק לכוחות מחולקים". וראה הערה 67, ולהלן פי"ז הערה 119, ופמ"ד הערה 66.

[33] בב"ב ד. אמרו שביהמ"ק הוא "אורו של עולם", וכתב שם בח"א [ג, נז:] לבאר: "יש לך לדעת הטעם מה שנקרא ביהמ"ק אורו של עולם. והוא מבואר ממדרש חכמים שאמרו [ב"ר ג, ד] האורה מהיכן נברא... ממקום בהמ"ק נבראת האורה, שנאמר [יחזקאל מג, ב] 'והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים', ואין כבודו אלא ביהמ"ק... כי ביהמ"ק הוא נבדל מן הגשמי, וכל נבדל הוא מתייחס לאור, כי האור אינו גשמי כלל, ולפיכך ביהמ"ק אורו של עולם, ומשם התפשט האור בבריאה". וראה להלן פ"ח הערה 92. וכן כתב בנר מצוה [כד.]. ולהלן פט"ז ד"ה וקאמר שלובשין ביאר שאור הפנים נוצר ממקום בית המקדש. [ולשונו כאן, נראה שמקורו מהפסוק (ישעיה ס, א) "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח", ובב"ר (ב, ה) דרשו שאור זה הוא בנין ביהמ"ק. ולכך כתב "כך הזריח הש"י במקדש את כבודו ואורו".] וראה להלן פ"ז הערה 304.

[34] לשונו בגבורות ה' פ"ע [שכג:]: "מעלת ביהמ"ק אינו העצים והאבנים, רק קדושת האלקית שדבק במקדש". ושם בפרק עא [שכד.] הוסיף: "ביהמ"ק העיקר שלו אינו העצים והאבנים, שהם טפלים אצל עיקר המקדש, שהוא המדריגה הנבדלת שיש במקדש, כמו שטפל הגוף של אדם אצל הנשמה".

[35] בדר"ח פ"ה מכ"א [רעא:], שכתב שם: "האדם יש לו דמיון אל ביהמ"ק... כי האדם הוא תבנית היכל... שכשם שהאדם נבדל מכל הנבראים שעל פני האדמה בקדושתו, שיש לו נשמה נבדלת, כך ביהמ"ק נבדל מכל האדמה בקדושתו האלקית. וזהו אמרם במסכת ברכות [לג.]... כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו. וביאור זה, כי האדם מתדמה אל ביהמ"ק, שכמו שביהמ"ק הוא נבדל... כך האדם נבדל... אבל אם האדם הוא בעל חומר, אין לו דמיון אל ביהמ"ק, שהוא נבדל בקדושתו. אבל אם יש בו דעה, שהוא השכל הנבדל, ואז האדם נבדל בקדושתו מכל הנבראים שעל פני האדמה, כמו ביהמ"ק שהוא ג"כ נבדל בקדושתו מכל האדמה. וזהו שנחשב כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו, כי האדם עצמו הוא דמיון אל ביהמ"ק, כמו שהתבאר". ועל פי דבריו שם, מובנת הדגשתו כאן "לפיכך היכל הקודש... מתדמה לגמרי אל היכל האדם", כי האדם דומה להיכל של המקדש, וכמבואר שם בדר"ח [ששניהם שייכים למספר מאה]. וכן מבואר בגו"א דברים פ"ד אות כא, ד"ה וקאמר. ובנתיב התורה פ"ט [א, מ.] כתב: "יש באדם השכל שהוא נבדל מן הגוף, לכך יש לו דביקות עם השי"ת, כמו שיש למקדש, שבו השכינה שורה, דביקות עם השי"ת". ושם בפי"ד [א, נח.] כתב: "כי ביהמ"ק עלוי העוה"ז, ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת. כי כאשר לא היה ביהמ"ק בעולם, נקרא העולם הזה עולם גשמי לגמרי, שאין כאן קדושה נבדלת. אבל ע"י ביהמ"ק מתעלה העוה"ז אל מדריגה יותר עליונה... כי ביהמ"ק היה בית קדוש אלקי. וכך, כאשר יש דעת באדם, מתעלה האדם ממדריגה הגשמית אל המדריגה הנבדלת". וראה הערה 63, ולהלן פ"ה הערה 582, פ"ח הערה 94, פכ"ב הערה 18, פכ"ו הערה 26, ופנ"א הערה 68.

[36] לשונו בח"א לשבת לא: [א, יט.]: "כי האדם יש לו ג' כוחות שהם זה למעלה מזה... גם בעלי הטבע הזכירו אלו ג' כוחות, ואמרו שיש לאדם כח בגוף, ונקרא כח טבעי, שממנו כח הזן וכח המגדל וכח המוליד, ולכך קראו אותו כח טבעי בלבד. ואמרו שמשכן כח זה הוא בכבד".

[37] לשונו בח"א שם: "ועוד יש לאדם כח בלתי טבעי, והוא כח חיוני, וממנו ג"כ כוחות ידועים, כמו הנקימה והנטירה, ומן הכח הזה הוא כח התנועה, ואמרו שמשכן כח זה הוא בלב". וראה הערות 51 ,24.

[38] לשונו בח"א שם: "ועוד יש כח נבדל לגמרי, ומשכן כח זה הוא במוח, ומן כח זה הדמיון והידיעה. ובדברי חכמים [ב"ר יד, ט] נקראים נפש רוח נשמה אלו ג' כוחות, ובארנו אותו פעמים הרבה". וכחלוקה זו נמצא בספר אמונות ודעות לרס"ג, מאמר ששי פרק ג, וז"ל: "וכאשר תתחבר לגוף יראו לה ג' כוחות; כח ההכרה, וכח הכעס, וכח התאוה, ועל כן קרא אותנו לשוננו בשלשה שמות, נפש רוח ונשמה". וראה בזוה"ק ח"א פג:, ושם רה:. ואודות החלוקה של כבד, לב, מוח, כן הוא בעץ חיים שער קליפת נוגה פ"א, ובשל"ה חלק א בתולדות אדם בית ישראל. וראה הערה .53ודע, שכאשר המהר"ל אומר "גוף", אין כונתו לחומריות הגוף, אלא היינו כח רוחני הקרוב ודבוק בגוף, וכמבואר במכתב מאליהו ח"א עמוד 294, שצד תחתון שברוחניות נקרא גוף. וכ"כ בדר"ח ברמיזה פ"ד מי"ד [קפח:] לגבי קדושת הגוף. ובח"א לשבת קנב: [א, פד:] כתב: "גוף... אין הכונה כלל על גוף של בשר... רק על כח הגוף... כי לגוף הזה של אדם יש לו כח שאינו בשר ודם". וזהו שכתב כאן "ויש בהיכל אדם ג' מחנות, ובכל אחד קדושה". וראה להלן פ"ה הערה 315, שקדושת א"י בעולם מקבילה לגוף שבאדם. וראה להלן פ"ז הערה 218, ופנ"א הערה 60.

[39] רש"י במדבר ה, ב "שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן; תוך הקלעיים היא מחנה שכינה, חנית הלוים סביב... ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע רוחות היא מחנה ישראל". וראה פסחים סז. [ומלשונו משמע שירושלים והר הבית הם מכלל בית המקדש. וזה צ"ב, דנהי שמצינו שביהמ"ק כולל אף את העזרה (עיין ביכורים פ"א מ"ט, ובתוספות יו"ט שם מ"ח, ובשנות אליהו להגר"א שם בפירוש הפסוק בשמות כג, יט "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה'", וכ"ה בתמיד פ"א מ"א). אבל מה שחוץ לחומת העזרה, היינו כל הר הבית ועזרת נשים, אינו בכלל המקדש, שהוא חול ולא נתקדש (עיין רש"י סוטה מ: ד"ה בעזרת נשים)]. [וראה עוד מאירי יבמות ו:. ובשו"ת אבני נזר אור"ח סימן תנא דן אם הר הבית בכלל מקדש. ועיין במקדש דוד בית הבחירה סימן א אות ג שהר הבית אינו בכלל בית הבחירה.]

[40] זבחים קטז: "כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים; מירושלים להר הבית מחנה ישראל. מהר הבית לשער נקנור - מחנה לויה. מכאן ואילך - מחנה שכינה". ובבמדבר רבה ז, ח אמרו: ג' מחנות הן; מחנה ישראל, ומחנה לויה, ומחנה שכינה. מפתח ירושלים ועד הר הבית - מחנה ישראל. מפתח הר הבית ועד העזרה - מחנה לויה. מפתח העזרה ולפנים - מחנה שכינה". וראה גם כן להלן פרק ז הערה 304.

[41] פירוש - למעלה כתב שבמוח נמצאים המחשבה, הזכרון, והדעת. וג' דברים אלו מתחלקים לשלשה חדרי המוח, וכפי שיבואר בהערה הבאה.

[42] שכתב שם [קטו:]: "יש שלשה כוחות באדם הפרטי... ואלו שלש כוחות יש להם מקומות מחולקים במוח, האחד הוא בהתחלת המוח, והשני באמצע, והשלישי באחרית המוח. והראב"ע בפרשת כי תשא [בפירושו הארוך, שמות לא, ג] פירש שאלו שלשה כוחות נקראו חכמה בינה ודעת... אמנם מצאתי כי באחרית המוח שם כוח הזוכר, ובאמצע המוח כח המחשב, והוא נקרא כוח השופט, השופט על הדברים שמקבל הדמיון, ומרכיבם ומפרידם זה מזה ושופט עליהם. ובמוקדם מן המוח, שם כח המקבל החכמה, כך מצאתי". וראה בגו"א דברים פ"ד אות ב שהזכיר שם את חדרי המוח.

[43] כי המקביל להיכל שבמקדש - הוא אוהל מועד שבמשכן [רש"י עירובין ב.]. וכלים אלו [מזבח הפנימי (שמות מ, כו), מנורה (שמות מ, כד), ושולחן (שמות מ, כב)] היו כולם ממוקמים באוהל מועד, וכדמפרש בקרא [שם]. ולכך בבית המקדש היו כלים אלו בהיכל.

[44] הנה ברור הוא שמה שנקט חלוקת המקומות הללו עפ"י הכלים שהיו בתוכם [מזבח החיצון - בעזרה, מזבח הפנימי מנורה ושולחן - בהיכל, ארון - בקודש הקדשים] לא הוי סתם סימנא בעלמא, אלא שכלים אלו מגדירים את מקומם, ועל ידי כך הם מקבילים לאחד מג' הכוחות שבמוח. ולדוגמה, במה שבקודש הקדשים היה הארון [התורה], הרי זה מורה שמקום זה מקביל לחדר הדעת שבמוח, וכפי שרמז לכך בדר"ח פ"ד מי"ד [קפז:]. אמנם לא זכיתי להבין דברי קדשו במה שייחד הדיבור על מזבח הפנימי, המנורה והשולחן, לעומת מזבח החיצון.

[45] בשמונה פרקים לרמב"ם, תחילת פ"א, וז"ל: "דע... יש לה [לנפש] פעולות רבות חלוקות... ויחשוב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחשבו הרופאים... שהנפשות ג', טבעית, חיונית, ונפשית". ואף הרמב"ן בבראשית ב, ז, הביא דעה זו, וז"ל: "ודע, כי המתחכמים במחקר, חלקו באדם, מהם יאמרו כי באדם שלש נפשות, נפש הגדול כצומח... נפש התנועה... והשלישית הנפש המשכלת". וראה בפירוש המילות הזרות בסוף ספר מו"נ, אות הנו"ן, "נפש המדברת".

[46] כמו שכתב הרמב"ם בריש פ"א בשמונה פרקים: "דע שנפש האדם אחת, ויש לה פעולות רבות". וכן הכריע הרמב"ן בבראשית ב, ז "כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכוחות האלה, ורק היא יחידה", ועיי"ש שמאריך בזה. ובדר"ח פ"ב מ"ט [צ:] כתב: "כי יש לך לדעת, כי אע"ג שהכוחות הם מחולקים, הכל יוצאים משורש אחד. ולא כמו שאמרו קצת רופאים כי יש לאדם נפשות הרבה, אבל אין הדבר הזה כך, רק כי מכח אחד יצאו אלו הכוחות המחולקים, כמו שכתב הרב רבינו משה בר מימון ז"ל בהקדמת שמונה פרקים, והאריך בענין זה מאוד איך אלו הכוחות המתפשטים מכח אחד, ומתחלקים. וכך הוא דעת חכמינו ז"ל". וכן כתב שם בהמשך [צב:]: "כי אין הכוחות האלו מחולקות עד שיהיה לאדם נפשות רבות, כמו שהיו סוברים הרופאים כמו שספר הרמב"ם ז"ל בהקדמת הפרקים... רק כי הכל יש להם שורש אחד, ממנו יתפשטו אלו הכוחות". וכ"ה בנר מצוה [טו.].

[47] פירוש - יש כאן ריבוי כוחות, אך כולם באים מנפש אחת. וז"ל בדר"ח פ"ב מ"ט [פט:]: "כי האדם... יש לו הגוף וכוחות הגוף, ויש לו נפש וכוחות נפשיים. וכוחות הגוף הם כמו נושאים ומתחברים לנפש וכוחות הנפש... הרי כאן ארבעה דברים, כח נפשי וכח שכלי, ולכל אחד ואחד יש לו נושא בפני עצמו כח גופני, ובזה הם ארבעה חלקים. אמנם אל יעלה על דעתך רק שאי אפשר שלא יהיה כאן כח חמישי, שאין הכוחות מחולקים כלל, אבל יש להם שורש אחד. ולפיכך יש כאן כח חמישי, שהוא כמו שורש נחשב לכל שארי הכוחות, וכח זה הוא בלב, אשר הוא שורש כל האדם, ושם משכן הכח הזה". וכן כתב שם בהמשך [צ:, צב:].

[48] כנגד שתי הבחינות שיש לנפש [כוחות הנפש המחולקים, והנפש בעצמה].

[49] כפי שהביא מאמר זה בתחילת הפרק.

[50] הנה על אבן השתיה אמרו שממנה הושתת העולם, שנאמר [תהלים נ, ב] "מציון מכלל יופי אלקים הופיע", כלומר מציון נברא העולם [יומא נד:]. ומקומה של האבן היא בבית קדש הקדשים [יומא נג:], הרי שציון היא כנגד מחנה שכינה. ונאמר [יואל ד, יז] "אני ה' וגו' שוכן בציון הר קדשי", וכן [יואל ד, כא] "וה' שוכן בציון". וכן הוא בזוה"ק ח"א רכו. ובברכת המזון אומרים "על ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך", ולפי דברי המהר"ל כאן חלוקה זו מחוורת היטב.

[51] לשונו בח"א לשבת לא: [א, יט.]: "והשני, כח נבדל מן הגוף, אבל הוא מצורף ומחובר אל הגוף". ולכך כח זה הוא כח רוחני, ולא טבעי. וראה הערות 37 ,24.

[52] וכפי שביאר בדרשה לשבת תשובה [עח.]: "שפיכות דמים הוא מתחדש מן הנפש, אשר ממנו הנקימה והנטירה והאיבה, וממנו מתחדש שפ"ד. כי לא ישפך דם האדם כי עם ע"י קנאה שנאה ואיבה". וראה הערה 24.

[53] ראה הערה 22, שנתבאר ש"ע"ז [היא] החטא בכח השכלי, שמאמין הע"ז". וכאמור, בח"א לשבת לא: [א, יט.] הקביל שלשה כוחות אלו לנפש רוח נשמה [נר"ן], וכמובא בהערה 38. ובספר אמונות ודעות לרס"ג, מאמר שישי, פרק ג כתב: "וכאשר תתחבר לגוף, יראו לה ג' כוחות, כח ההכרה, וכח הכעס, וכח התאוה... 'נפש' אל שיש לה כח מתאוה, כאמרך [דברים יב, כ] 'כי תאוה נפשך', 'ונפשו מאכל תאוה' [איוב לג, כ]. ורמזה בשם 'רוח' אל שיש לה כח כועס, כאמרך [קהלת ז, ט] 'אל תבהל ברוחך לכעוס', 'כל רוחו יוציא כסיל' [משלי כט, יא]. ורמזה בשם 'נשמה' אל שיש לה כח מדעי, כאמרך [איוב לב, ח] 'ונשמת שקי תבינם'". וכן הוא בזוה"ק ח"א פג:, ושם רה:

[54] הראשון.

[55] שלשה כוחות האדם.

[56] פירוש - שלשה כוחות האדם מקבילים ודומים למחנה ישראל, מחנה לויה, ומחנה שכינה, וכמו שביאר.

[57] כאשר עבר ג' עבירות חמורות, וכמבואר בהערה 11.

[58] באבות פ"ד מי"ד אמרו ש"שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות", וכתב שם בדר"ח [קפח:] לבאר: "כי אלו ג' כתרים... הם כנגד האדם, כי יש באדם ג' חלקים, החלק האחד הוא השכל שבאדם, החלק הב' הוא הנפש, החלק הג' הוא הגוף... כתר תורה הוא כנגד השכל, וכתר כהונה כנגד הגוף... אמנם המלכות כנגד הנפש, וידוע כי הנפש הוא מנהיג את כל איברי האדם, והאדם מקבל הנהגה מן הנפש, ולפיכך כנגד זה נתן הוא [השי"ת לישראל] המלך, שהוא המנהיג והמושל על כלל האומה. ואין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש הפועלת, והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל. וזה שאמר הכתוב [משלי כא, א] 'לב מלך ביד ה'', וזהו כי המלך דומה אל הלב ששם הנפש החיוני". ובגבורות ה' פמ"ז [קפח:] כתב: "והמלכות בישראל נגד הנפש... כמו שהנפש הוא מנהיג איברי אדם, כך המלך מנהיג העם". ובנר מצוה [יא.] כתב: "החלק הנפשי שבאדם הוא כח מושל". ובח"א לסנהדרין צח. [ג, סוף ריד:] כתב: "והמלך... דומה לנפש באדם הפרטי, כי הנפש [היא] מלך, ומנהיג האדם הפרטי כמו המלך. והדיינים והשופטים הם כמו כוחות הנפש, אשר הם משונים ובאים מן הנפש, עובדים עבודת הנפש. כך הדיינים מסודרים מן המלך, עובדים עבודת המלך לשפוט העם. והעם הם כמו האברים באדם הפרטי, המקבלים הנהגה". והרי מלך מאחד את כל עמו לחטיבה אחת, וכמבואר בדר"ח פ"ג מ"ב [קטו.], וז"ל: "המלך הוא מאחד ומקשר הכלל, כי זהו ענין המלך שהוא מקשר ומאחד הכלל". וכן כתב בגבורות ה' פי"ד [עא:]: "המלך... עושה העם כאיש אחד". וכן הוא להלן פ"ה ד"ה ואמר כי, ושם הערה 75. ובספר המצות לרמב"ם, מ"ע קעג, כתב: "שציונו למנות עלינו מלך, יקבץ כל אומתנו וינהיגנו". וכן הוא בגו"א במדבר פכ"ח אות יא, ושם הערה 44. ולכך, כשם שהמלך מאחד את כל עמו, כך הנפש מאחדת את קומת האדם. וראה להלן פרק ה הערות 591 ,329 ,259, פ"ח הערה 63, פ"י הערה 52, פי"ז הערה 47, פכ"ז הערה 55, פל"ג הערה 7, פל"ד הערה 96, פל"ז הערה 3, פל"ט הערה 65, פנ"ג הערה 12, פנ"ד הערה 5, ופנ"ז הערה 116.

[59] וכהמשך להערה הקודמת, צרף לכאן את דברי רש"י בדברים לג, ה, שכתב: "בהתאסף יחד [ישראל] באגודה אחת הוא [השי"ת] מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם", וכתב שם בגו"א [אות ה] לבאר: "כי המלכות הוא האחדות... וכאשר ישראל באגודה אחת - מלכותו עליהם. וכאשר נחלקים, ואין כאן אחדות, מלכותו - דהוא אחדות - אינו עליהן". [והובא בהערה 27.] והואיל והנפש דומה ומקבילה למלכות, לכך פשיטא שכאשר ישנה שנאת חנם יש כאן ביטול לעצם הנפש. וראה בדר"ח פ"ד מי"ב [קפג:] שביאר שוב שמלכות ה' מתבטאת רק כשישראל מאוחדים זה בזה. וראה להלן פכ"ה הערה 68.

[60] מעין זה ביאר בנתיב הלשון פ"ו [ב, עה:] בביאור הגמרא [ערכין טו:] שלשון הרע מגדיל עונות כנגד ג' עבירות חמורות, וז"ל: "כי אלו ג' חטאים, כל אחד חלק בלבד מן האדם, אבל לשון הרע, במה שהוא הנפש המדברת, שהוא כל האדם, הנה החטא הזה כל האדם. כי אלו ג' חטאים, כל אחד ואחד חלק בלבד, במה שכל אחד ואחד חלק מן האדם, ואילו חטא לשון הרע, שהוא בנפש המדברת... בזה נכלל כל האדם". וכ"ה בח"א לזבחים פח: [ד, סח:]. וראה להלן פ"ט הערה 30.

[61] מפאת השכינה ששרתה בו, וראה הערה 8.

[62] כפי שביאר למעלה, וראה הערה 35.

[63] לשונו בדר"ח פ"ה מכ"א [רעא:]: "האדם יש לו דמיון אל ביהמ"ק... שכמו שביהמ"ק הוא נבדל... כך האדם נבדל... אבל אם האדם הוא בעל חומר, אין לו דמיון אל ביהמ"ק... ובא לומר כי האדם הוא דמיון בית המקדש, ולפיכך יקדש האדם עצמו גם כן, עד שהוא בית המקדש גמור".

[64] כאן הזכיר המהר"ל את הפרישה מג"ע בחדא מחתא עם הפרישה משפ"ד וע"ז. אמנם בגו"א ביאר כמה פעמים, שבפרישה מעריות גנוזה תוספת קדושה [ולא רק שמירת הקדושה הקיימת זה מכבר]. ולדוגמא, בשמות פכ"ב אות לב כתב: "שפרישת הערוה בעצמה היא קדושה, וע"י פרישת ערוה הוא נעשה קדוש, אבל ע"י פרישות משיקוצי נבלות אין נעשה קדוש... רק שיהיו נשארים בקדושתם. וטעם יש בדבר, שהרי יצרו של אדם תאב לערוה, לפיכך כאשר פורש מן הערוה מביא קדושה, אבל אין יצרו תאב לשקוצי נבלות, ולפיכך אין הפרישה מהם מביא קדושה, רק שמעמיד אותו בקדושה... וי"ל עוד שכל פרישת ערוה - קדושה, אבל פרישת שקצים אע"ג שהוא ג"כ קדושה, מ"מ אינו קדושה גמורה כמו שהיא פרישת עריות". וכן כתב שם בויקרא פי"ח אות ח, ופי"ט אותיות ד, לד. ושם בפ"כ אות ח השוה בין פרישה מע"ז לפרישה משקצים, וז"ל: "בעריות שייך קדושה טפי... כי הוא פרישה ממעשה בהמה, שכל זנות הוא מפעולות הגוף הנמשך אחר מעשה בהמה, ושייך בזה קדושה באשר הוא נבדל שלא יתערב במעשה בהמה. אבל מ"מ שייך ג"כ קדושה אצל שאר עבירות אשר הם דומים לעריות בקצת, ושייך בהן קדושה. ולפיכך בשקצים בפרשת שמיני [ויקרא יא, מד] נאמר קדושה... וכן מן הע"ז אשר היא נקראת שקוצים וגלולים שייך בזה קדושה... אבל סתם קדושה שייך דוקא בעריות יותר מכל". וצריך לומר שלכך גם כונתו כאן, ורק לא נכנס לחילוקי דרגה שבין פרישה מעריות לעומת פרישה מע"ז ושפ"ד, כי הצד השוה שבהן שיש בפרישה מהן לכל הפחות שמירת קדושה.

[65] כח הטבעי [הכבד], כח החיוני [הלב], וכח הנבדל [המוח], שהם כנגד הגוף, הנפש והשכל.

[66] כמבואר בהערה 33.

[67] כי הנשמה היא "נצוץ כבודו יתברך" [לשונו למעלה, וראה הערה 32]. וצרף לכאן דברי הרמב"ן בבראשית [ב, ז] על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים", שכתב: "להודיע כי לא באה [הנשמה] מן היסודות... אבל היא כוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר - מנשמתו יתן בו... והוא מאמרם בספרי [ר"פ מטות] נדרים כנשבע בחיי המלך, שבועות כנשבע במלך עצמו". ובספר הקנה אמרו "מאן דנפח - מתוכו נפח". הרי שהנשמה היא חלק אלוק ממעל. וכן הוא בהקדמת הבעל המאור למסכת ברכות.

[68] שחמשה פעמים אמר דוד "ברכי נפשי את ה'", והם: תהלים קג, א, שם פסוק ב, שם פסוק כב, שם קד, א, ושם פסוק לה.

[69] לשון הגמרא שם: "מה הקב"ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקב"ה זן את כל העולם כולו, אף נשמה זנה את כל הגוף. מה הקב"ה טהור, אף נשמה טהורה. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו". וראה בגבורות ה' פס"ה [שג:] שביאר את הדמיון של "מה הקב"ה זן את העולם כך הנשמה זנה את הגוף", וכן הוא בנתיב העבודה פי"ח [א, קלב:]. וכן הדמיון של "מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים וכו'", הזכיר בנתיב העבודה פ"ז [א, ק.], ולהלן פ"ט ד"ה ומוקי, וכן סוף פרק מד.

[70] ע"י ג' עבירות [מקדש ראשון], וע"י שנאת חנם [מקדש שני].

[71] בקדושתם - בשביל קדושתם של כוחות האדם.

[72] ובדברים [יב, ג-ד] נאמר: "ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ופירש רש"י שם "אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיתחרב". הרי שעוונותיהם של ישראל הם בגדר של "נותצין את המזבחות". ולכאורה הדבר אינו מובן, כי ישראל הם שעושים למטה את העונות, ומחמת כן ה' מחריב את הבית מלמעלה, וכיצד החורבן גופא נזקף להחשב כמעשה של ישראל. אלא שהם הם הדברים, כאשר נטמא האדם - ממילא נטמא מזה ג"כ היכל ה', ואין זה בגדר חטא מלמטה ועונש מלמעלה, אלא החטא והעונש תרוויהו הם מפעולות הנעשות מלמטה. וראה הערה 84.

[73] וזהו הסברו הרביעי בפרק זה.

[74] רש"י בראשית כד, מב "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים". וביאר על כך הגו"א בראשית פל"ב אות ב בזה"ל: "לפני המקום חשוב ענין אבות יותר ויותר, לפי שהאבות הם התחלה ותולדה לבנים. וטעם זה ידוע למבין כי הוא דבר נפלא, כי האבות הם יסוד העולם בעבור שהם עיקר לכל ישראל... שאין אבות העולם רק אותם שהם התחלה, ומהם נתייסד העולם. לזה תמצא במדרש רבות בפרשת בראשית [א, ד] שקודם שנברא העולם האבות היו במחשבה להיות נבראים. והיינו הטעם, כי האבות הם עיקר העולם שממנו נתייסדו ישראל". ובגו"א שמות פ"ב אות ב ביאר עפי"ז מדוע הנס ששרה ילדה לעת זקנתה מובלט בתורה [בראשית כא, ב], ואילו הנס שיוכבד ילדה בהיותה יותר זקנה אינו מוזכר בתורה, וז"ל: "כי שאני ענין האבות שמאריך התורה בהם... דהרבה גופי תורה לא נכתבו רק ברמז, אבל האבות במה שהם עיקרים ואבות, מספר בענייניהם". וכ"ה בגבורות ה' פט"ז [עו.]. והפחד יצחק חנוכה מאמר ד, אות ז כתב על כך: "לעולם נמצא צד עדיפות בה'בכח' לעומת ה'בפועל', לכן מצד זה יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים. שיחתם של עבדי אבות זו היא יצירת ה'בכח' של כנס"י, ותורתם של בנים היא ה'בפועל' שלה". וזהו שכתב כאן שמדריגת האבות "בודאי יותר עליונה מן ישראל". וראה לעיל פ"ב הערות 9 ,5. ובנתיב כח היצר רפ"ב [ב, קכד.] כתב: "כל אחד מן האבות נחשב כללי, שהרי מהן יצא כלל האומה הישראלית, ומאחר שהם אבות להם, וכוללים כל אחד [מהם] כל האומה, לא שייך בהם יצה"ר". וראה להלן פ"ו הערה 114, ופי"א הערה 98. ושמעתי מחכ"א לבאר, שמה שכתב המהר"ל שמקדש ראשון הוא בזכות האבות, כוונתו שהאבות קיימים אצלנו באמצעות מקדש ראשון, ותכלית האבות מתבטאת בבנין המקדש. שהנה הרמב"ן בהקדמתו לשמות ביאר שכאשר הוקם המשכן הגיעו ישראל "אל מעלת אבותם... והשרה [הקב"ה] שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם... והם הם המרכבה". וא"כ שכינתו יתברך בתוכנו בדמות בית ראשון היא פועל יוצא ישיר ממדריגת האבות. ולכך כאשר ישראל סטו מדרך האבות [ע"י ג' עבירות חמורות], נחרב הבית. ודפח"ח. וראה להלן פ"ה הערה 175, פנ"ב הערה 14.

[75] אפילו בדידיה לא איסתכיל, דכתיב 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את', מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה [לשון הגמרא שם], ובאבות פ"ה מ"ט אמרו "גלות בא לעולם על עובדי ע"ז ועל ג"ע ועל שפ"ד ועל שמיטת הארץ". וכתב שם לבאר בדר"ח [רמז.], וז"ל: "הש"י נתן הארץ לישראל בזכות ג' אבות... ואם לא היה שבועת האבות לא היה הארץ לישראל... וכאשר ישראל הם דומים ומתדמים אל האבות, שלהם ניתנה הארץ ואליהם שייך הארץ - אז יש להם הארץ. וכאשר יוצאים ממדת האבות, עד שאינם דומים להם, אז אין לישראל הארץ, וגולים ממנה. ועל ידי ג' עבירות הם יוצאים לגמרי ממדת אבותיהם. כי זהירות מן ג"ע תמצא באברהם, שהיה נבדל בתכלית הקדושה שלא היה כמוה, וכמו שאמרו במסכת ב"ב בפ"ק [ומביא שם את הגמרא] ...ולפיכך כאשר ישראל אין נזהרין בג"ע, הם יוצאים ממדת אברהם, והפך הם לאברהם שאליו נתן הארץ". ובנתיב לב טוב פ"א [ב, ריא.] כתב: "במסכת יומא פ"ק [ט.] מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיו בו ג' דברים; ע"ז, ג"ע, ושפ"ד וכו', אבל מקדש שני... מפני מה חרב, מפני שנאת חינם שהיה בהם... ודבר זה בארנו בפרק בעשרה [אבות פ"ה מ"ט], כי כאשר נתן הש"י הארץ לישראל, נתן להם הארץ בשביל זכות אברהם יצחק ויעקב, וכדכתיב בפירוש [שמות ו, ד] 'וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה'. ולפיכך כאשר ישראל היו נוהגים במדת אבותיהם - ראוי להם הארץ, ואם לאו - אין ראוי להם הארץ... ואשר החזיקו האבות כל אחד במדה מיוחדת היו אלה שלשה מדות, ג"ע ע"ז שפ"ד. לא שהיו מרוחקים מן ג' מדות הרעות... שדבר זה אין חידוש, אבל דבר שהוא הרחקה יתירה בתכלית היו נוהגין בהם... ובודאי כל אשר שייך אל הארץ, כמו בית המקדש שהוא תולה בארץ [סנהדרין כ:], הכל הוא בשביל זכות אבות, אשר בזכותם ניתנה הארץ, ולפיכך כאשר לא היו נזהרים ישראל בדברים אשר היו מדות האבות, ראוי שיהיה בטל הארץ וכל אשר תלוי בארץ. והרי אברהם היה מרוחק מן ג"ע בתכלית ההרחקה, וכדאיתא בפ"ק דב"ב". וראה להלן פי"א הערה 108. וכן הזכיר בקצרה ענין זה בגבורות ה' פס"ו [שח:], וז"ל: "לא היה בעולם גדור בערוה כמו שהיה אברהם".

[76] לשונו בדר"ח פ"ה מ"ט [רמז:]: "ואם ח"ו הם [ישראל] עובדים ע"ז, אין ראוי שיהיו נחשבים בני יצחק, שאליו שייך הארץ דוקא, שהרי יצחק הקריב גופו לגמרי לשמים [בראשית כב, ט], וכ"כ היה דבק בעבודת הקב"ה, וזה מקריב לאל אחר, ודבר זה הפך לגמרי אל מדת יצחק". ובנתיב לב טוב פ"א [ב. ריא.] כתב: "יצחק היה בתכלית ההרחקה מע"ז, כי ע"ז הוא שעובד לאלוה אחר, ואילו יצחק הקריב עצמו להקב"ה, הפך בעל ע"ז שהוא מקריב לאלהים אחרים". ובבראשית כז, א, נאמר "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות וגו'", ופירש רש"י שם "ותכהינה - בעשנן של אלו [נשי עשו]". וביאר שם הגו"א אות א: "שהיה ליצחק... קדושה יתירה, שהיה קרבן קדוש לה' שנקרב על המזבח, ומפני גודל הקדושה, שהוא קרבן לה', לכך כהו עיניו... לכך לא היה אפשר להתחבר ראות יצחק הקדוש עם טנופת עבודה זרה". ולהלן פי"ג ד"ה וזה שאמר כתב: "כי מצד שיצחק מסר נפשו אל הש"י, כי יש ליצחק דביקות אל הש"י, והוא עמו יתברך לגמרי". וברור שדביקות זו עומדת לגמרי כנגד ע"ז. וראה להלן פ"ה הערה 348, פי"ג הערות 67 ,66 ,61 ,56, פמ"א הערה 6, פנ"ח הערה 31, וס"פ נט.

[77] ובביאור "יעקב אבינו לא מת" - ראה דבריו בגו"א בראשית פמ"ט אות כד, שמות פ"ד אות יג, דר"ח פ"ה מ"ד [רכה:], תפארת ישראל ס"פ נ [קנו.], ואור חדש [רכ.], ויובאו להלן פכ"א בד"ה ובמדרש. וצרף לכאן דבריו בח"א ליבמות סד. [מודפס במהדורת כשר כרך ד עמוד לז], שכתב: "יעקב לא היה עקור [לעומת אברהם ויצחק], כי יעקב היה דבוק במקור החיים אשר ממנו הבנים, שהרי יעקב אבינו לא מת, לפיכך לא היה יעקב עקור". וראה להלן פ"ח הערה 36.

[78] אודות שיעקב הוא ההיפך מעשו - ראה דבריו בגו"א בראשית פכ"ה אות כו, שכתב: "כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם... כי אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים... כך יעקב ועשו". ולהלן פט"ו ד"ה הנה בארו כתב: "כי מה שהיה יעקב ועשו מתרוצצים בבטן אמם, היינו מפני שהם הפכים. כי יעקב כל מעלתו שהוא מסולק מן הגשמי... ועשו הפך זה, כי כל ענינו אין רק בעולם הגשמי הזה בלבד". ושם מאריך לבאר ההפכיות שבין יעקב לעשו, עיי"ש. ועוד אודות שיעקב נבדל מהגשמי ועשו הוא גשמי - ראה להלן פי"ז הערה 33.

[79] לשונו בדר"ח פ"ה מ"ט [רמז:]: "וכן ע"י שפ"ד הם [ישראל] הפך ליעקב. כי לא מצינו מי שהיה הפך שפ"ד כמו יעקב. וזה ענין נפלא. דאמרינן במסכת נדה בפרק כל היד [נדה יג.] המוציא ש"ז לבטלה כאילו שופך דמים... ומפני כי יעקב היה רחוק מן שפ"ד לא ראה יעקב קרי מימיו... אף שלא היה זה [ראית קרי] בכונה, רק באונס, כ"כ היה רחוק משפ"ד שלא יצא ממנו קרי אשר שייך ליצירה. וכל זה ידוע לנבונים, כי יעקב ועשו הם הפכים, עשו נקרא 'אדמוני' והוא איש דמים, ויעקב אתו החיים, ולכך ג"כ יעקב לא מת, כאשר ידוע למי שעמד בסוד קדושים... ולפיכך אם ח"ו נוטים אחר שפ"ד הם יוצאים ממדת יעקב". ובנתיב לב טוב פ"א [ב, ריא.] כתב: "יעקב הפך שפ"ד, שידוע כי יעקב הוא הפך עשו, כדכתיב אצל עשו [בראשית כה, כה] 'ויצא הראשון אדמוני', סימן שיהיה שופך דמים. ואילו יעקב הפך זה, שהיה נזהר משפ"ד, וזהו שאמרו ז"ל שלא ראה יעקב קרי מימיו. וזה כי המוציא ש"ז כאילו שופך דמים מה שהזרע ראוי שיהיה בו נפש, ואילו יעקב כ"כ היה רחוק משפ"ד, שאף לאונסו לא ראה קרי, שלא היה אצלו שפ"ד". וראה בח"א לנדה יג. [ד, קנג.] שהאריך לבאר כיצד המוציא ש"ז לבטלה הוא כאילו שופך דמים, וביאר בפנים אחרות מדוע יעקב לא ראה קרי בימיו, עיי"ש. ובגו"א בראשית פכ"ז אות כה כתב: "'ועל חרבך תחיה' [בראשית כז, מ, ברכת יצחק לעשו] הוא הפך מדת יעקב, אשר אתו השלום והאמת, ואלו ברכות לא יקח, שלא שייך ליעקב זה". וראה להלן פט"ו הערה 44, ופל"ג הערה 72.

[80] כמו שכתב בתחילת הדיבור: "ג' אבות הקדושים... מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל", ולכך ביהמ"ק השני שלא היה כ"כ במעלה [כפי שביאר כמה פעמים בפרק זה], אינו עומד כנגד האבות, אלא כנגד ישראל.

[81] בשבת נה. איתא "מאימתי תמה זכות אבות, אמר רב מימות הושע בן בארי... מימי חזאל... מימי אליהו... מימי חזקיהו". וכתב שם בח"א [א, לב.] לבאר: "'זכות אבות' מה שהבנים עומדים בשביל האבות, כי העלולים עומדים בזכות העלה. ומ"מ, בהתרחק הבנים מאוד, אינם עומדים בזכות אבות. ובזמן הושע בן בארי, שהוא היה מן הנביאים האחרונים, כבר כלה ותמה זכות אבות. ואל"כ... איך אפשר שחרב הבית, כי זכות אבות היה גורם שלא יחרב, ולפיכך לפי דברי הכל תמה זכות אבות קודם שחרב הבית... כי קודם זה לא היה אפשר להיות גולים מן הארץ מפני זכות אבות, ואי אפשר להשליכם מעל פניו, שקרוב הוא זכות אבות, אבל מכאן ואילך אפשר להשליך אותם מעל אדמתם... רק קודם שתמה זכות אבות לא היה אפשר שיהיו גולים מעל אדמתם כלל, שהיה זכות אבות עדיין, כך יראה, ונכון ופשוט הוא". וראה להלן פי"א הערות 112 ,108, ופל"א הערה 23.

[82] לשונו בגו"א ויקרא פ"כ אות ו: "'כנסת ישראל' הוא כח כללי שבישראל, שנקרא 'כנסת ישראל' מלשון קבוץ". ובפחד יצחק, פסח, מאמר לג, כתב: "כלליות כנס"י אין מובנה קובץ כל הפרטים של האישים היחידים מבני ישראל, אלא שהענין הוא להפך, דכלליות כנס"י היא יחידה אחת, אשר האישים היחידים הם חלקים ממנה". וראה להלן פי"א הערה 126.

[83] לשונו בנתיב לב טוב פ"א [ב, ריא:]: "אבל בית שני לא היה בשביל האבות, שכבר תמה זכות אבות בבית ראשון, והש"י נתן להם הארץ בזכות עצמם במה שהם עם ישראל, ולפיכך כאשר הם עם אחד, ולא חלק לבם, היה להם הארץ. וכאשר חלק לבם בשנאת חינם שהיו ביניהם, בטל כח זה מה שהם עם אחד, וחרב ביהמ"ק וגלו מן הארץ, כי בית שני היה להם במה שהם עם אחד - עם ישראל. ולפיכך אמר כי שקולה שנאת חנם כמו ע"ז ג"ע שפ"ד". ושם הוסיף עוד נקודה: "וכאשר היה שנאת חנם הגורם להחריב הבית, כ"ש שהוא הסיבה להעמיד החורבן, כי הדבר שהיה גורם חולי לאדם, כ"ש אחר שכבר חלה שמונע ממנו הרפואה כל עוד שלא הסיר הדבר שגרם החולי אל האדם". וקצ"ב, מדוע דוקא בהסברו הרביעי עומד המהר"ל על עומק הביטוי של "כנסת ישראל", ולא עשה כן בג' ההסברים הקודמים. כי אף שם ביאר שהמקדש עומד בזכות ישראל, ויש בידי שנאת חנם להפקיע מזכות ישראל. אך כאן הוסיף לעמוד על הענין של "כנסת ישראל". ושמעתי מחכ"א את ביאור הענין, כי כונת המהר"ל כאן לארבע פינות המרכבה, שמקדש ראשון הוא בזכות ג' האבות, ומקדש שני הוא בזכות ישראל, שזה המכוון כנגד דוד, [וכמבואר בגו"א בראשית פכ"ד אות מג, ושם הערה 177]. ומדה זאת נקראת מלכות [לעומת ג' הפינות הראשונות שהן כנגד, חסד, גבורה ותפארת]. וכידוע מאוד שמלכות נקראת בשם "כנסת ישראל" [כגון זוה"ק ח"ג קמו., וראה באוצר הזוהר כרך ד, חלק הקבלה, עמוד נג, ושם הערה קפט]. ולכך כאן שכוונת המהר"ל למידת המלכות, הקפיד להשתמש במונח "כנסת ישראל". ודפח"ח. וראה הערה 27, ולהלן פי"ז הערה 93, פל"ט הערה 26, פמ"ז הערה 29 ופנ"ב הערה 14.

[84] שם בעמוד [רמז.] ושם ביאר מדוע ישראל גולים מארצם מחמת ג' עבירות חמורות. אך בנתיב לב טוב פ"א [ב, ריא.] הוסיף להראות שזו גם הסיבה לחורבן הבית, כי "כל אשר שייך אל הארץ, כמו ביהמ"ק שהוא תולה בארץ, הכל בשביל זכות האבות, אשר בזכותם ניתנה הארץ, ולפיכך כאשר לא היו נזהרים ישראל בדברים אשר היו מדות האבות, ראוי שיהיה בטל הארץ וכל אשר תלוי בארץ [ביהמ"ק]". ושם בנתיב לב טוב, צירף להדדי את דברי הגמרא ביומא [העוסקים בחורבנות הבית] עם המשנה שם באבות [העוסקת בגלות מהארץ]. ויש כאן דיוק נפלא המיושב על פי יסוד זה, שכבר הובא למעלה [הערה 72] דברי רבי ישמעאל [רש"י דברים יב, ד] שאמר "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיתחרב". ומדוע הוגדר המקדש כ"מקדש אבותיכם", ולא כ"מקדשכם". אלא הם הם הדברים, הואיל ומדובר שם בחורבן הדומה לחורבן של בית א [כי עסוקים בחורבן בית שינבע מע"ז ומהשפעת הגוים], הרי סיבת החורבן היא שאין ישראל במדריגת אבותם, ולכך אינם יכולים להחזיק עוד במקדש שניתנה להם מחמת האבות. ודו"ק. והנה, בעוד שכאן ביאר שמקדש ראשון הוא בזכות האבות, ומקדש שני בזכות ישראל, הרי בדר"ח פ"ה מ"ד [רכו:] ביאר שבית המקדש הראשון הוא בזכות מידת אברהם, והשני - בזכות יצחק, והשלישי שיבנה במהרה בימינו - הוא בזכות יעקב. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים. וראה להלן פל"ה הערה 52, פנ"ב הערה 62, ופנ"ה הערה 43.

[85] ופעולות הנעשות מחמת היצה"ר - נעשות בגלוי. ונראה ביארו, שכתב לעיל בפרק ב [ד"ה ויש] "כי השטן הוא היצה"ר", [וראה שם הערה 56]. ובפחד יצחק. יוה"כ, מאמר כד, אות ג, כתב: "בין כל המידות שהקב"ה מנהיג בהן את עולמו, עומדת היא מדת המשפט במרכז. כך עלה ברצונו של יוצר בראשית שסדר כל ההנהגה יתקיים במשפט. ומהלך המשפט תובע בירורים. וענינו של בירור הוא לגלות את האמת הנעלמת והמסתתרת. מציאותו של שטן הוא חלק מהנהגת המשפט. ואשר על כן, כוחו של השטן הוא לתבוע בירורים. וממילא יש בידו של השטן ללחוץ ולתבוע גילוי התעלומות, דהיינו בירורים... ובמקום התעלומות אין לו להשטן שום משהו של אחיזה, שכן כל מציאות של השטן אינו אלא בכוחם של גילויים, בירורים ונסיונות". ולכך, הנמשך אחר יצרו הרע, בהכרח שהפעולות שיוולדו מהמשכה זו - הן פעולות של גילוי.

[86] מה שכתב "עונש שלהם נתגלה" הוא מחוסר ביאור, שאף עונש חורבן בית שני נתגלה, ורק קצם לא נתגלה. ועוד, הרי בגמרא הזכירו ב' דברים, עון, וקץ, ומדוע יוסיף המהר"ל דבר שלישי - עונש. ועוד, בהמשך דבריו לגבי בית שני רק הזכיר עון וקץ, ולא הזכיר כלל את העונש. ולכך נראה להגיה "ולפיכך עון שלהם נתגלה", ואז דבריו יהיו תואמים לדברי הגמרא, ותואמים להמשך דבריו לגבי בית שני.

[87] כי שם נמצאת השנאה, וראה הערה 52.

[88] פסחים נד: "שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן; יום המיתה... ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו". ורש"י דברים כט, כח כתב: "והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו".

[89] דוגמה לדבר, חטא העגל, שכתב בגו"א שמות פכ"ה אות כג [ד"ה ומה]: "כי חטא של עגל מסוגל אל ישראל, ויורה שיש חסרון בישראל, והוא חטא עצמי, ומאחר שהוא חטא דבר עצמי, אע"ג שלא נעשה בימיו [של יחזקאל], הוא קטרוג על ישראל. וזה שאמרו [סנהדרין קב.] אין פקידה שאין בה מחטא העגל, כי חטא זה עצמי, קשה הסרה". ובנר מצוה [יג.] ביאר את החומרה של חטא העגל: "כל התחלה הוא עיקר והוא בעצם, לא במקרה... שמיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה - עשו את העגל, וזה נראה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מן השי"ת מצד עצם ישראל... מצד העגל שעבדו ישראל... כי הדבר שהוא בעצם הוא ראשונה, והעגל היה ראשון... והחטא הזה דבר עצמי להם, ולא דבר מקרה". וכן כתב בהקשר אחר בגבורות ה' פ"ט [נג:]: "כי מן השורש והעיקר נמשך הכל, שאם נמצא חסרון בשורש, ימשך חסרון גם אל הנמשכים ממנו, כי הכל נמשך מן השורש". וכבר נתבאר בזה הפרק שהיחס של ביהמ"ק הראשון לשני, הוא כיחס השורש לענפים העולים מהשורש. וראה להלן פ"ז הערה 114, ופכ"ה הערה 74.

[90] צרף לכאן דבריו בגו"א במדבר פכ"ה אות יח, שכתב: "דגנאי הוא לאדם חשוב להיות חוטא", וראה שם הערה 55. וביומא פו. איתא כל מיני הנהגות שמחוייב בהן אדם חשוב, ושאם לא עושה כן - הוי חילול ה', אע"פ שלאדם פשוט אין בכך חילול ה'.

[91] בספר ירמיה [כט, י] נתגלה קיצם, שנאמר "לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם", וכמובא בהערה 4. וצרף לכאן מאמרם ביומא כט. שנס פורים נחשב לנס האחרון, ולא נס חנוכה, כי נס פורים "ניתנה לכתוב". הרי שההרשמה שבכתיבה עמוקה היא יותר מהרשמה שלא באה לידי ביטוי בכתיבה. ובתפארת ישראל פס"ח [ריא:] כתב: "כי הכתב הוא דבר מצוייר", ז"א הוא מציאות מצד עצמו. ובירמיה יז, א נאמר "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר חרושה על לוח לבם וקרנות מזבחותיהם". ופירש הרד"ק שם: "כי הדבר שיכתוב האדם בו וחקוק באבן הוא דבר קיים לעולם".