Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Netzach Yisrael Chapter 45
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
[1] שלא הוצאתי דבר מפי שהיו איברי יכולין לשמוע, אבל בלבי היה טמון הדבר [רש"י שם].
[2] לשונו בח"א לסנהדרין צט. [ג, רכג.]: "הבן הדברים האלו איך באו להפליג הקץ, שאינו תלוי בתוארים שלו יתברך, שהוא יתברך מתואר במדותיו. ואין עצם הגאולה תלויה במדות הש"י, שהם תוארים לו, רק הקץ הוא מאמתת עצמו. ודבר זה נקרא 'אברים', כי כמו שהאברים פועל בם, כך הש"י פועל ע"י מדותיו, והם תוארים אליו". ועוד אודות שהש"י מתואר במדותיו, ראה שמו"ר ג, ו, שאמרו שם: "אמר ליה הקב"ה למשה, שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא... כשאני דן את הבריות אני נקרא 'אלקים', וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא 'צבאות'. וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא 'קל שקי', וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה'... אני נקרא לפי מעשי". וראה לעיל פמ"א הערה 14. ובשיר הכבוד אומרים "דמו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך". ובסוף דרשת שבת תשובה [פה.] כתב: "כי המדות שהוא יתעלה מתלבש בהן, נקרא מלבוש שלו... שהוא מתלבש במדותיו".
[3] וכן כתב שם בח"א. והואיל והגאולה אינה תלויה במדותיו יתברך, לכך אין ענין לגלות לאותן מדות את הגאולה, כי בלא"ה אין הגאולה תלויה בהן. ונראה שכונת הענין היא, שמדותיו של הקב"ה הן ביטוי כיצד הקב"ה מתגלה למקבלים. שהרי הקב"ה הוא נגלה מצד פעולותיו ונסתר מצד עצמותו [שו"ת הרשב"א ח"ה סימן נב]. והמידות הן הן ה"נגלה מצד פעולותיו". אך למעלת הגאולה, אין היא מגיעה אלינו מעולם שיש למקבלים תפיסה בו, אלא היא מגיעה אלינו מעולם הרבה יותר נעלם ונסתר, הרחק מאוד מעולמם של המקבלים, והיא שייכת ל"נסתר מצד עצמותו".
[4] ואם כן - "ואם הוא [הקץ] נעלם יותר מדאי" [לשונו בח"א שם (ג, רכג)].
[5] כי כבר נתבאר כמה פעמים [לעיל פי"ג הערה 157, פי"ז הערה 7, פכ"ז הערה 64, ופ"מ הערה 83] כי הטעם לאריכות גלותינו היא שהגאולה באה מעולם נעלם ונבדל, שרחוק מעולם הטבע. וככל שההעלמה וההבדלה יהיו גדולות יותר, משך הגלות יהיה ארוך יותר. והואיל וריו"ח תלה את הגאולה באמתת השי"ת, אזי זמן הגלות יהיה "עד בלי שיעור".
[6] בח"א שם הוסיף: "שאין הדבר הזה מסור להם". וראה בגבורות ה' פנ"ב [רכו. -רכח.] ושם פנ"ה [רמג.-רמד:] שביאר טעמים הרבה לכך שיצ"מ היתה דוקא על ידי השי"ת, ולא על ידי מלאך ושליח [רש"י שמות יב, יב]. וכל הטעמים הללו כוחם יפה גם לגבי הגאולה העתידה. וראה לעיל פ"ג הערה 135, ופי"ז הערה 77. וכבר נתבאר לעיל [פי"ג הערה 137] שהגאולה העתידה תהיה מצד השי"ת בעצמו, ולא מצד ישראל.
[7] שם בח"א הוסיף בזה: "ואולי יקשה לך מה שאמר המשיח 'עתה אתינא' [סנהדרין צח.], כי הכל אמת ונכון, כי מצד המשיח בעצמו אין מניעה כלל, ואין לו זמן מוגבל... כלומר אם המקבל מוכן אין מניעה מצד המשפיע. אמנם אם המקבל אינו מוכן, אז יש מניעה מצד מעשיהם, והקץ הוא הכנת המקבל". וענין זה נתבאר לעיל פכ"ח ד"ה ומפני כי, ושם הערה 82. והובא כמעט אות באות להלן בפרק זה, ד"ה ואולי יקשה לך, וראה הערה 51.
[8] היינו ד' אלפים מאתים וחמישים שנה [רש"י שם].
[9] בתחלת היובל האחרון הוא בא, או בסופו [רש"י שם].
[10] כלה זמן הזה קודם שיבוא המשיח, או אינו כלה, דבתוך היובל בסופו הוא בא [רש"י שם]. כי השאלה הקודמת עסקה על תחלת היובל או בסופו. ושאלה זו עוסקת בסוף היובל, שאת"ל שמגיע בסופו, האם מגיע לאחר שכלה היובל, או לקראת סוף היובל.
[11] עד יובל האחרון לא תצפה לו, דודאי לא יבוא קודם הזמן הזה [רש"י שם].
[12] חכה לו שיבוא [רש"י שם].
[13] כתב שלנו אשורית, שבא מאשור [רש"י שם].
[14] לחיילות של רומי נשכרתי - שהייתי גולייר לאחד מהם" [רש"י שם].
[15] מהם - חלק מתוך ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה.
[16] שכלה השעבוד ומשיח בא [רש"י שם], ואחר כך ייהרס העולם.
[17] לברוא עולם חדש [רש"י שם].
[18] הוצאת רש"א ורטהימר, חלק ב, עמוד תג. וכן הביא וחדש זה בתפארת ישראל פל"ד [צח.], דרוש על התורה [כו.], ובח"א לסנהדרין צז: [ג, רי:].
[19] כי במדרש מבואר שם שכל האותיות [מתי"ו ומטה] נכנסו לפני הקב"ה ובקשו שהקב"ה יברא באמצעותן את העולם, והקב"ה דחה את בקשתן, ויצאו האותיות במפח נפש. אך אות אל"ף אף לא נכנסה לפניו יתברך, ועל כך תמה הקב"ה מדוע אות אל"ף שותקת, ואינה אומרת דבר, לעומת שאר אותיות שבאו ואמרו.
[20] כי ברכה ענינה רבוי [לעיל פ"ה הערות 193, 203, פ"ו הערה 51, פכ"ו הערה 108, ופמ"ג הערה 37]. ולכך בהכרח שהברכה יותר מאחד, שאין באחד הרבוי. וכן כתב בגבורות ה' ר"פ לא [קיט.]: "כי האחד אין בו רבוי". ובתפארת פל"ד [צט.] כתב: "ואין באחד רבוי, שהוא ברכה".
[21] אודות השייכות של ג' לאחדות - ראה לעיל פ"ה סוף הערה 174, פ"ז הערה 230, פי"ז הערות 50, 52 ופכ"א הערות 54, 106. ובנתיב העבודה פ"א [א, עח.] ביאר שלכך היו האבות שלשה [ברכות טז.] "כי השלשה הם רבים... ויש להם הקשור ביחד... הרי כי האבות הם רבוי מקושר". וכן כתב בגבורות ה' פ"ט [נח.], ובתפארת ישראל פי"ח [נח:].
[22] לשונו בדר"ח פ"ג מ"ג [קיט:]: "כי שנים הם מחולקים, ואין למספר הזה מאחד כלל. ולפיכך לא תמצא מספר שנקרא לגמרי על שם רבוי כמו 'שנים' במ"ם הרבוי, כי שנים תחלת הרבוי, ולכך יבוא מלת 'שנים' במ"ם הרבוי. ויש לך להבין עוד בחכמה איך שנים הם רבוי ולא יתאחדו, ושלשה יש להם התאחדות כאילו הם דבר אחד. ולכך יבוא מספר שלשה תמיד על דבר שיש להם חבור ביחד, ולא כן שנים. וזה תוכל להבין בצורה, כאשר תניח שני קוים זה אצל זה, אין זה נראה כאחד כלל, בעבור שלא יתאחדו הקוים, כמו זה הרי אין כאן דבר אחד. אבל כאשר אתה מניח שלשה, כמו זה הרי הקוים הם מתאחדים... ולפיכך בשנים אין צירוף, ולא כן בשלשה, כי מספר זה יש צירוף. ועוד, השנים הם כנגד שתי הקצוות שהם הפכים, כי השחור והלבן הם שני הפכים לגמרי, ואין בהם האחדות כלל. שתראה מזה כי השנים אין בהם אחדות. ולא כן השלשה, כי ע"י השלשה יש חבור, שאי אפשר שיהיו ג' דברים הפכים. ושני דברים שהם הפכים, כמו השחור והלבן, ותניח עוד צבע שלישי, כמו האדום, הרי צבע זה הוא ממוצע, שאינו שחור, ואינו לבן, והוא ממוצע ביניהם... ולכך ע"י השלישי יש חבור להם". וראה עוד בתפארת ישראל פי"ח [נח:], ובח"א לב"ב עד. [ג, ק.], ולעיל פ"ה הערות 104, 193, פ"ו הערה 58, פ"ז הערה 230, ופי"ז הערות 50, 52.
[23] והנה לגבי שאלתו שאף שאר האותיות שלאחר אות בי"ת נמצא בהן הרבוי - הנה בתפארת ישראל פל"ד [צט.] תירץ באופן אחר מדבריו כאן, שז"ל שם: "אף כי שאר האותיות יש בהן רבוי יותר, מ"מ הב' הוא התחלת הרבוי". ואילו כאן תירץ לא מצד "התחלת הרבוי", אלא שמספר שנים לעולם לא יתאחד, לעומת מספר שלש. ובדר"ח פ"ג מ"ג [קיט:] שילב את שני ההסברים להדדי, וכלשונו: "כי שנים הם מחולקים, ואין למספר זה מאחד כלל... כי שנים התחלת הרבוי". וצריך לומר שהם הם הדברים, שהואיל ונתבאר למעלה שהעיקר מתגלה בעיקר [ראה פ"ג הערות 47, 104], לכך בהתחלת הרבוי בהכרח שגנוז עיקרו של הרבוי, ו"עיקר" הוא משום שהרבוי שבמספר שתים אינו בר התאחדות. וראה גו"א דברים פכ"ז הערה 20, ולעיל פ"ה הערה 104.
[24] בח"א לסנהדרין שם [ג, רי:] הוסיף: "שכן כתיב 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן'".
[25] של השורש ברך.
[26] לשונו בדרוש על התורה [כו:]: "כי העולם אין ראוי להבראות בשום אות זולת הבי"ת, אשר בו הרבוי. והרי אף בתחילת הבריאה כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', הרי הם שנים, ויוצאים מן האחדות. וכן 'תוהו ובוהו', וכן 'חושך ואור'. ולא היה שום דבר פחות משנים. כי כן ראוי לעולם שיש בו הרבוי. ולכך פתח בבי"ת, מפני שמצד זה הבי"ת יש בו ברכה, כי הברכה היא הרבוי. ועצם הבריאה גם היא ברכה, במה שיצא רבוי חלוקי נבראים לפעל". ומעין זה כתב בתפארת ישראל פל"ד [צט.].
[27] ודע, שהראב"ע בהקדמתו לחומש הביא מדרש זה של חכמים, ותמה על כך בזה"ל: "ואם הדבר ככה, 'הנה ה' בוקק הארץ ובולקה' [ישעיה כד, א]... 'בל ידעום' [תהילים קמז, כ]". וכונתו, שישנן מילים אחרות, שאף הן פותחות באות בי"ת, ואין הן כלל בגדר ברכה, ומהיכי תיתי לומר שאות בי"ת מתייחדת לברכה. ועל כך השיב המהר"ל בתפארת ישראל פל"ד [צט:], וז"ל: "והראב"ע הרבה דברים מאוד כנגד הדרש הזה... אבל הבי"ת לא בלשון לבד קאמר, אלא שהבי"ת היא ברכה בעצם, שהיא התחלת הרבוי כמו שהתבאר". ובדרוש על התורה [כו:] כתב על כך: "ובמחילה מכבודו... כי בבי"ת בעצמה היא הברכה מפני שהיא התחלת הרבוי, שהוא הוא הברכה. והמופת החותך כי עצם הבי"ת היא ברכה, במה שמספרה שנים התחלת הרבוי... כי בלשון ברכה אשר שרשה 'ברך' כל האותיות יבואו במספר זה; אם הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות, הרי"ש במאות. הרי כי הבי"ת בעצמה היא אות של ברכה".
[28] בדר"ח פ"ד מ"ב [קסד:] כתב לבאר את הכלל של "מצוה גוררת מצוה", וז"ל: "כי המצות שהם תרי"ג כולם הם דבר אחד... התורה שיש בה כל המצות היא אור אחד.. שהתורה היא אחת... ומקושרים כל המצות עד שהם מושכל אחד לגמרי... וזה שאמר שמצוה גוררת מצוה, כלומר שעשיית המצוה האחת היא התחלה לאחרת ג"כ, מאחר שכל המצות הם דבר אחד". וכ"ה בדרוש על התורה [כח:]. וזהו שכתב כאן שמצות התורה מקושרות.
[29] אודות שהתורה היא חכמה אחת לגמרי - ראה דבריו לעיל פ"י ד"ה ואיך לא, שכתב: "התורה כתיב בה [במדבר טו, לא] 'תורה אחת תהיה לכם'". וראה שם הערה 30, ופי"א הערה 82, שנתבאר שם שהתורה היא אחת משום: (א) כל דבריה מוכרחים. (ב) היא כוללת הכל. ובתפארת ישראל פל"ד [צט:] הוסיף בזה עוד טעם, וז"ל: "והנה האל"ף שתק, ואמר לה הקב"ה למה אתה שותק, כאילו הדבר שאין בו רבוי הוא גרוע, ודבר זה אינו, כי יש לאל"ף מעלה מצד האחדות. ולכך אמר הקב"ה אתה יחיד ואני אחד והתורה היא אחת... כי התורה כמו סדר העולם, עד שהעולם אחד. ולפיכך התורה היא אחת, וראוי שתבוא התורה שהיא אחת, מן השי"ת אשר הוא אחד. ולכך התחלת התורה באל"ף 'אנכי ה' אלקיך וגו', כי התורה הפך העולם, שהוא הרבוי, והתורה היא סדר העולם וקשור העולם, עד שהיא אחד, מורה על מסדר שהוא אחד, לכך בא מאתו סדר אחד... כי התורה היא אחת לגמרי, כאשר ראוי לדבר שהוא סדר אחד... וסדר הבריאה היא התורה, ולכך התחלת התורה דוקא באל"ף". וראה עוד בדרוש על התורה [כז.] שהאריך בזה בטעמים נוספים מדוע התורה פותחת באות אל"ף. וראה להלן פנ"ג הערה 29.
[30] ומעתה יבוא לבאר כיצד "אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות".
[31] שכשם שהתחלת העולם היא באות בי"ת, כך סוף העולם הוא באות יו"ד. ומה שכתב שיו"ד היא סוף האחדים, שהרי רואים שמספר עשרה הוא משתייך לאחדים, שהרי לאחר מספר זה חוזר למנות "אחד עשר" "שנים עשר", "הרי אין על מספר עשרה" [לשונו לעיל פ"ח ושם הערה 49]. הרי שמספר עשרה חותם את מספר האחדים, ולאחריו מתחיל שוב למנות עוד פעם מחדש. וכן מבואר בגו"א בראשית פי"ז אות ג, ד"ה והבן.
[32] ענין זה מבואר היטב בגו"א בראשית פי"ז אות ג [ד"ה והבן], וז"ל: "כי היו"ד יש לה חיבור אל האחדים... ויש לה חיבור גם כן אל מספר עשרות, שהרי תמנה 'עשר, עשרים, שלשים'. ואל האבות שייך בהם האחדות, כי האב אחד והבנים הרבה. ולפיכך האותיות שהם תוספת בשם האבות, ואינם מעיקר השם, הם אותיות האחדים. ולפיכך היו"ד ראוי לאבות, שהרי היו"ד מתחבר עם האחדים - האבות, וראוי לבנים - מצד שהיו"ד עם מספר העשרות".
[33] ולכך מאות בי"ת ועד אות יו"ד ישנן שמונה וחצי אותיות עד לתשלום האחדים.
[34] לא מצאתי במקום נוסף שיבאר ענינם של עשרה עולמות. אמנם בכתבי רבי צדוק הכהן, ובספר שיחת מלאכי השרת פרק שלישי [ד"ה ויש] כתב: "וידוע שבמספרים, המספר עשרה הוא מספר שלם... ולכן למספר עולמות הי"ש [סנהדרין ק. "עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות"]... תפס מספר ש"י, שהם עשרה למעלה מן השי"ן". ועוד אודות שמספר עשרה הוא מספר שלם - ראה לעיל פי"ט הערה 112.
[35] כמו שנאמר [שמות כא, ו] "ועבדו לעולם", ופירש רש"י שם "עד היובל... מגיד שחמישים שנה קרוים 'עולם'". וראה רמב"ן שם. ובקידושין כא: אמרו "'לעולם' - לעולמו של יובל". וכן כתב בח"א לקידושין מ: [ב, קמד:], וז"ל: "היובל בעצמו נקרא 'עולם', כדכתיב 'ועבדו לעולם'".
[36] כי כאמור שמונה וחצי אותיות מאות בי"ת לאות יו"ד הן כנגד שמונים וחמשה עולמות, וכל עולם ועולם הוא כנגד יובל אחד, וכמו שהתבאר.
[37] שאמר "עד הכא לא תסתכי [תחכה], מכאן ואילך תסתכי ליה".
[38] מעין דברי הראב"ע לשמות [בפירושו הארוך (יד, יג)] שכתב: "יש לתמוה איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם... התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל , וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה... והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה... והשם לבדו... ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה".
[39] וזהו ארבעת אלפים מאתים ותשעים ואחת שנה.
[40] ובח"א לסנהדרין [ג, ריא.] הוסיף כאן: "כמו תנין, שנקרא [הגוי הזה] תנין, בשביל שהתנין הוא אכזר".
[41] ופירש רש"י באיכה שם: "גם תנין - אע"פ שאכזרי הוא - חלצו שד כשרואה את בנו בא מרחוק רעב".
[42] ואודות שכוח גוג ומגוג הוא הרבוי של אומות העולם - ראה לעיל פל"ו הערה 92, פל"ז הערה 9, ופל"ח הערה 13.
[43] לשונו לעיל שלהי פרק לו: "כי גוג ומגוג הוא פורענות מצד התוספות, כי בימי גוג ומגוג יתרבו הגוים והמון שלהם בתוספות גדול ונורא מאוד, וכדכתיב [תהלים ב, א] 'למה רגשו גוים וגו'', וזהו התרגשות רבוי הגדול והנורא מאוד". וראה שם הערה 92.
[44] ועוד אודות כוחם של האומות, ראה נר מצוה [יח:] שכתב שהאומות נמשלו לחיות, "כמו שהחיה כוחה הוא מצד גופה, ואם אין בהאדם מצד השכלי כח על החיה לצוד אותה בחכמה... אין האדם יכול לעמוד נגד החיה מצד כח גופני הגודל אשר יש לחיה. וכך האומות... אין ישראל יכולים לעמוד נגדם מכח גודל כוחם". א"כ חוזקם של האומות מתבטא ברבויים ובכוחם, לעומת ישראל.
[45] פירוש - לעיל ס"פ לב כתב: "מלך המשיח בא לבטל את האומות, ולכך בכל כחם יהיו האומות מתנגדים למשיח" [וראה שם הערה 175]. ו"כל דבר כאשר בא עליו דבר מתנגד לבטל מציאותו, הנה הוא מכין עצמו בדברים אשר הם מועילים למציאותו, עד שיוכל לעמוד נגד המתנגד" [לשונו לעיל פכ"ה סד"ה והחכמים הנאמנים, ושם הערה 29]. ולכך לקראת סוף ימי העולם, אומות העולם ישענו על הדברים שהם חוזקם ומציאותם, ואלו הם שני העניינים שהוזכרו כאן; רבויים, וכוחם. רבויים הוא בדמות גוג ומגוג, ואילו כוחם הוא בדמות התנינים.
[46] ובח"א לסנהדרין שם [ג, ריא.] הוסיף בזה: "ואלו שני כוחות מתנגדים אליו מצד ימין ומצד שמאל. כי מצד הימין יהיה רבוי האומות של גוג ומגוג, ומצד השמאל גוי אכזר והוא תנין, בכח שמאל. והבן הדברים האלו מאוד".
[47] מהשיטות שהוזכרו כאן בגמרא לגבי מועד בוא המשיח.
[48] פכ"ח ד"ה וקאמר ומה, וד"ה מפני כי.
[49] סנהדרין צח., ומסופר שם שריב"ל שאל את המשיח מתי יבוא, והמשיח השיבו שיכול לבוא היום. וביאר לעיל בפכ"ח סד"ה וקאמר ומה, וז"ל: "כי מעלתו [של המשיח] בלתי טבעי ובלתי גשמי כלל, והדבר שאינו גשמי אינו תחת הזמן, ולכך המשיח אומר 'היום אתינא'". ומכך משמע שהמשיח מסוגל לבוא תמיד, ואילו מדבריו כאן משמע שיש זמן מיוחד לקץ הגאולה.
[50] לשונו לעיל פכ"ח ד"ה ומפני כי, וז"ל: "כי בודאי מצד המשיח בעצמו, אינו נופל תחת הזמן, וביאתו כל יום. רק שצריך מקבל מוכן, שאם היה המקבל ראוי לזה, אז מצד המשיח אין כאן זמן". וראה שם הערה 82, וכאן הערה 7.
[51] בח"א לסנהדרין צט. [ג, רכג.] כתב משפט זה באופן ברור יותר, וז"ל: "אמנם אם המקבל אינו מוכן, אז יש מניעה מצד מעשיהם". והובא בהערה 7.
[52] פירוש - הקץ הוא הזמן שהמקבל נהיה מוכן לקבלת הגאולה, וכפי שביאר עד כה את הדיעות השונות בגמרא מהו המועד המתאים לקבלת הגאולה מצד המקבל. וראה הערה 7.
[53] כפי שהתעכב על שאלה זו פעמים רבות בספר זה, וכגון פי"ג הערה 157, פט"ו הערה 24, פי"ז הערות 10, 16, 17, ופכ"ז הערה 64. וראה לעיל פל"א הערה 21 ששם סוכמו התירוצים השונים שנאמרו עד כה.
[54] פירוש - מהמתבאר בפרקנו עולה שהקץ מגיע לעולם רק בזמן התואם לו ביותר [כמו פ"ה יובלות, או פ"ה יובלות וארבעים שנה], וא"כ הקץ הוא חלק מסידור הבריאה, ואינו דבר החורג מסדר העולם. והואיל והקץ נתלה בסדר, לכך רק לכשיגיע זמנו המסודר - יבוא הקץ, ואין לשאול על אריכות גלותינו. והרי "סדר" פירושו - סידור הדברים עפ"י זמניהם, וכפי שכתב בגבורות ה' פמ"ו [קעה:], וז"ל: "מונין כל מנין למלך, מתי שהמלך מסדר ומקיים המשך המציאות... שהוא הזמן". הרי שהזמן תלוי בסדר, ורק לכשיגיע סדרו - יגיע זמנו.
[55] כפי שכתב בתפארת ישראל פ"ז [כז.], וז"ל: "אין לך לשאול למה על ידי מצוה הזאת האדם בשלימות בפעל, שודאי אין זה קשיא, כמו שאין עליך לשאול למה אילן זה בפעל השלימות כאשר צורתו ותוארו כך, ולא היה צורתו ותוארו בענין אחר". ושם בפכ"ד [עב:] כתב: "מן הסדר אשר השי"ת סדר הכל באמת יסולק כל שאלה אשר יש לשאול עליו... שהקב"ה מסדר הכל ונותן סדר לנמצאים... בסדר הזה עצמו מסלק השי"ת מאתו כל דבר שאלה". ומעין זה כתב בדר"ח ספ"ו [שכז.].
[56] לשונו בגו"א שמות פ"ג אות י [ד"ה ומצאתי], וז"ל: "ומצאתי בפרקי רבי אליעזר [פמ"ח] כי ישראל נגאלים בפ"א, שהוא מאותיות מנצפ"ך... ובאות פ"א מן מנצפ"ך נגאלו ממצרים, ובשאר אותיות מנצפ"ך לגאולות אחרות... ונראה לפרש, כי כ"ב אותיות אלפא ביתא בהם ברא הקב"ה את העולם, כאשר אמר בספר יצירה [פ"ב מ"ב]. ותמצא כי האותיות כ"ב, ויש עוד מנצפ"ך שהם יותר גדולים מן כל כ"ב אותיות... וכמו שברא העולם בכ"ב אותיות, כך ברא ופעל הגאולה באותיות מנצפ"ך, כי הגאולה יותר עליון במעלה מענין העוה"ז. ולכך הגאולות הם באותיות מנצפ"ך, שהם אחר אלפא ביתא שבהם ברא העולם". ובגבורות ה' פכ"ו [קט:] כתב: "כי השי"ת ברא העולם על ידי אותיות אלפ"א בית"א... חקק העוה"ז הגשמי. ובאותיות הפשוטות, אשר הפשיטות יותר במעלה, ולפיכך הם אחר האלפ"א בית"א, ברא הדברים אשר הם עליון מן העוה"ז הגשמי המורכב. והגאולות הם למעלה מן העולם המורכב, כאשר יגאל הקב"ה את ישראל מן האומות שיש להם העוה"ז, ויתן להם מדריגתם למעלה מן העולם הגשמי. ולפיכך באלו ה' אותיות, שהם אחר האלפ"א בית"א, גאלם מן האומות, ונתן מדריגתם למעלה מן העולם הגשמי". וא"כ מבואר שהגאולה היא כמו עולם חדש לגמרי, כי מדובר ביצירה שהיא מעבר למדריגת העולם הגשמי, ואינה חלק מהוית העוה"ז .וכשם שהעוה"ז מזקיק לבריאתו אותיות, כך אף הגאולה מזקיקה לבריאתה אותיות. הרי שהגאולה היא בריאה חדשה ועולם חדש. וראה לעיל פי"ג הערה 162, ופ"ל הערה 20. ועוד אודות שהגאולה באה מעולם הנבדל - ראה לעיל פי"ח הערה 23, ופכ"ח הערה 75. ואודות שהגאולה היא יציאת העולם מן הכח אל הפעל - ראה לעיל פכ"ט הערה 57.
[57] אודות שהעוה"ז נברא באות ה"א - ראה לעיל פ"א הערה 57, שנקבצו שם המקבילות לכך. וכן כבר נתבאר שהאות ה"א היא זו שנבחרה לשמש כה"א הידיעה, כי ע"י אות זו יצא העולם אל הגלוי [לעיל פ"ח הערה 148].
[58] אודות הה"א הראשונה בשם המיוחד - ראה דבריו בדרוש לשבת תשובה [עט:] שכתב: "האות השני הוא הה"א, מורה כי הוא יתעלה מחוייב המציאות, כי לשון ה"א כמו 'הא לכם זרע', ר"ל הנה נמצא לכם הזרע... שמורה מילת 'הא' על הישות ועל המציאות... האות הרביעי הוא הה"א השניה, ורוצה לומר שממציאותו וישותו נמצא הכל... ולכך שני ההי"ן בשם המיוחד; הה"א הראשונה על שהוא יתעלה מחוייב המציאות בעצמו, והה"א השניה שהוא נותן המציאות אל הכל". ובנר מצוה [ט.] כתב: "השי"ת הוא אחד, וכוחו מתפשט אל הכל, וזה מורה הה"א משמו הגדול". ובנתיב האמת פ"א [א, קצט:] כתב: "שני ההי"ן בשמו הגדול; הה"א הראשונה מורה שהוא יתברך ברא את העולם, הה"א השניה מורה שהוא יתברך מוציא תולדות העולם". וראה עוד בנתיב יראת השם פ"ג [ב, כח.]. אמנם לא מצאתי שיבאר במקום אחר כיצד חמשה הדברים שהוזכרו כאן [צרה, תשובה, זכות אבות, רחמים, וקץ] שייכים לאות ה"א הראשונה של שמו הגדול.
[59] ועוד אודות שמספר חמש מורה על הגאולה - ראה גבורות ה' פכ"ג [קא:], ושם פכ"ו [קט:], והובא בחלקו לעיל פ"א הערה 60.
[60] וא"ת, שכאן מתבאר שאף לגאולה העתידה תהיה זכות אבות. ולא עוד, אלא שאם תחסר זכות זו יהיה בכך חסרון לכל הגאולה, אשר תבוא רק בהמצאותם של כל החמשה דברים. ואילו לעיל [פל"א ד"ה עוד יש] ביאר שרק הגאולה הראשונה ממצרים היתה בזכות אבות, "אבל גאולה אחרונה הוא מן הש"י בעצמו". ושם בהערה 23 הובאו דבריו מח"א לסנהדרין צז: [ג, ריב.] שכתב: "אבל גאולה אחרונה - כבר תמה זכות אבות". וכיצד ביאר כאן שאף הגאולה האחרונה היא מתוך זכות אבות. אמנם זה ל"ק, כי כבר כתב בח"א לשבת נה. [א, לב:] שאף שאמרינן תמה זכות אבות, "אין לומר ח"ו כלל שלא יעשה בזכות אבות, ובודאי על ידי תפילה פשיטא שאינה תמה זכות אבות, שהרי כל תפילתינו היא להזכיר זכות אבות. אלא על ידי תפילה לא תמה... בודאי הקב"ה זוכר זכות אבות לרחם ולעשות חסד". וא"כ כונתו לעיל בפל"א היא לומר שהמחייב של הגאולה העתידה אינה מחמת זכות אבות, כי זכות אבות תמה מהבחינה שאין היא מחייבת את הגאולה. אבל מ"מ הקב"ה זוכר חסדי אבות לרחם על בניהם. וזהו שכתב כאן שהגאולה תהיה מתוך זכות אבות. וראה להלן פנ"ג הערה 53, ופס"ב הערה 59.