[1] כפי שכתב לעיל ס"פ טו: "ישראל הם דווים וסחופים ומטורפים בעוה"ז, בשביל שאין כדאי להם העוה"ז, ויש להם התנגדות בעוה"ז". וראה שם הערה 102. וכן כתב לעיל פי"ט ד"ה ואמר כי, ושם הערה 55, ופכ"ח ד"ה ועוד תדע, ושם הערה 68. אמנם כאן יבאר שורש התנגדות זו.

[2] כמבואר לעיל בפט"ו ד"ה ובפרקי דר"א שעשו נטל חלקו בעוה"ז, ושם הערה 46. וכן מבואר לעיל ר"פ כ, ושם הערה 9. וראה עוד פי"ט הערה 76, פל"ב הערה 47, ופל"ז הערה 8. ונאמר [דברים ד, יט] "ופן תשא עיניך וגו' אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת השמים". וכתב שם הגו"א אות י: "המאורות... מאירים לאומות, שהוא חלקם, רק שישראל נהנים מהטוב שהוא בא לאומות... שאור השמש נתן לאומות להאיר להם". [וראה לעיל פ"ח הערה 146, ופי"ט הערה 76.] וכבר נתבאר שהחמה מושלת על הנהגת העוה"ז [לעיל פי"ז הערה 124]. הרי שהעולם הזה הוא לחלק האומות. וראה להלן פנ"ז הערה 67.

[3] כמבואר לעיל פ"ח ד"ה אבל הזמן, שכתב: "אבל הזמן אשר היו גוברים המתנגדים... הוא בתמוז ואב, שהם בקצה חמימות... שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה, וזה הזמן הוא הפך הזמן המיוחד לישראל". וראה שם הערה 44, שנתבאר שם שהואיל והאומות מונות לפי החמה [סוכה כט.], לכך זמן זה נוגד את ישראל בתכלית. וכן חזר וביאר שם בד"ה ולדעת רבי עקיבא, ושם הערה 146. ולעיל בפ"ה ד"ה וקאמר דהוה כתב: "הזמן שמצליח כח האומות... הם נגד כ"א ימים שבין י"ז בתמוז וט' באב". וראה שם הערות 180, 584.

[4] כפי שביאר לעיל פ"ח ד"ה כאשר הנמצאים, וז"ל: "וזה שאמרו חכמים 'אין לך אדם שאין לו שעה', כי במה שהוא מציאות מיוחד בעולם, יש לו זמן שהוא מיוחד לו... וכמו שהוא מציאות מיוחד בפני עצמו, כך יש לו זמן בפני עצמו". ועוד ראה שם הערות 29, 30, 31, פכ"ז הערה 2, פכ"ח הערה 76, ופמ"ח הערה 3.

[5] שהרי "אין בכלל אלא מה שבפרט" [פסחים ו:], ואם לפרטי בני האדם יש זמן מיוחד, ברור שמידה זו נוהגת באומות המורכבות מפרטים אלו.

[6] שהם בעיקר בהתגברות כח השמש בעולם, וכמבואר בהערה 3.

[7] עפ"י הפסוק [משלי טז, ז] "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו".

[8] כפי שנתבאר למעלה [פל"ב הערה 164] שבימי המשיח העולם יגיע למדריגה עליונה, ולא תהיה שום התנגדות למשיח. ולעיל בפמ"ב ד"ה ובערבי פסחים ביאר ששלש המלכיות ימשכו אחר מלכות ישראל, ואילו מלכות רביעית תבוטל, כי אינה מצטרפת לישראל. וראה שם הערות 55, 59. וכן מבואר להלן סוף פרק סג. ואבוהון דכולהו הם דברי רש"י בדברים ו, ד "ה' שהוא אלקינו עתה, ולא אלקי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר [צפניה ג, ט] 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'".

[9] וכפי שכתב לעיל בסוף ההקדמה, ש"בחבור זה יתבאר כי הש"י נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד".

[10] פירוש - גורם ההפסד לדבר הוא כאשר נצב מולו כח ההפוך לו, כי העומד כנגדו הוא המביא להפסדו ולכליונו. ומעין מה שביאר בנתיב כח היצר פ"ב [ב, קכו.] את דברי הגמרא [סוכה נב.] שהיצה"ר נדמה לצדיקים כהר, וז"ל: "כל אשר הוא הפך אליו - נראה יותר גדול... ולפיכך לצדיקים, אשר הם רחוקים נבדלים מן יצה"ר לגמרי, נדמה אליהם היצה"ר כהר. כי דבר שהוא הפך אליו נראה לו גדול". והובא לעיל פי"ז הערה 140, ופל"ז הערה 52. ולעיל פמ"ב ד"ה ומפני כי כתב: "כי כאשר דבר אחד מסוגל לדבר מה... כאשר דבר בא לעולם שהוא הפך להם, הם עצבים ודוממים", וראה שם הערה 113. ובגו"א במדבר פל"א אות ט כתב: "מכירת יוסף ע"י מדיינים [בראשית לז, לו]... אין מגלגלין חובה לאדם אלא על ידי מי שהוא מתנגד לו, ועל ידו בא לו חובה. והיה יוסף היפך למדין; זה היה גדור מאוד בערוה, ומדיינים הפקירו נשותיהן... וקיבלו הם [המדינים] חובה שלהם על ידי פנחס [במדבר (לא, ו-ז) "וישלח אותם משה וגו' ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וגו' ויצבאו על מדין וגו'"], שהוא מזרעו של יוסף, שהיה גדור בערוה, היפך למדיינים". הרי שהפסדו של דבר בא לו מהיפכו. וראה לעיל פ"ה הערה 584.

[11] כן הביא בח"א לסנהדרין צז: [ג, רט.] בשם "מאמני הקדמנות", והובא לעיל פכ"ז הערה 38. וכן הובא במורה נבוכים ח"ב פי"ד בדרך השלישית בקדמות העולם לשיטת אריסטו. ועוד אודות שהעולם הוא נצחי ולעולם ועד - כן סובר הרמב"ם במו"נ ח"ב פכ"ח, והרמב"ן חלק עליו [תורת ה' תמימה עמוד קס, ובדרשה על דברי קהלת (שם עמוד קפח)].

[12] פירוש - שאין לו הפך שיהיה נפסד אליו, ובהעדרו של "הפך" - אין סיבה להפסד. וכמבואר בהערה הקודמת, כן הביא הרמב"ם במו"נ ח"ב פי"ד בדרך השלישית לאריסטו.

[13] שלא יהיה לעולם העדר והפסד מצד עצמו.

[14] כפי שכתב לעיל פ"ג ד"ה אך אנחנו, וז"ל: "כי הנברא מצד שהוא עלול, הוא חסר... ודבר זה אי אפשר שיהיה נברא... ולא יהיה חסר, א"כ היה העלול שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר... כי העלול במה שהוא עלול יש בו חסרון, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות". וראה שם הערות 39, 41, 44. וראה גם כן לעיל פ"ב הערה 96, פי"ג הערה 138, 143, פכ"א הערה 1, פכ"ז הערה 40, ופמ"ו הערה 2. וכאן הדגשתו היא שאי אפשר לומר שהעלול הוא במדריגת העלה, וחייבת להיות "נחית דרגא" לעלול ביחס לעלתו. וכן כתב להדיא לעיל פכ"ז ד"ה וביאור ענין, וז"ל: "כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים. ואם היה העלול נמצא תמיד, היה משתוה אליו העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה". ולכך ביאר שם ש"שית אלפי שנה הוי עלמא, וחד חרב" [סנהדרין צז.]. וראה שם הערות 37, 38. והסברה היא, שחסרון העלול נובע מכך שקודם שנברא לא היה נמצא כלל בעולם [כמבואר לעיל פ"ג הערות 41, 51, ופי"ג 143]. ואילו העילה היה נמצא מעולם, ולכך מן הנמנע שהעלול ישתוה לעילתו.

[15] ולכך לא יתכן שיהיה העולם קיים לעד ולא יפסד.

[16] לשונו בח"א לסנהדרין צז. [ג, רט.]: "ואם יאמר האדם כי הוא נמצא תמיד מכח העלה, כמו שיאמרו מאמיני הקדמנות". וראה במו"נ ח"ב פרק יד, וברמב"ן בראשית א א, ושם שמות יג, טז, אודות אלו הכופרים וטוענים שהעולם קדמון.

[17] פירוש - אי אפשר שההעדר הנמצא בכל הנבראים לא יבוא לידי בטוי, ומוכרח הוא שהעדר זה יצא אל הפועל, וכמו שמבאר.

[18] לשונו בח"א לסנהדרין צז. [ג, רט.]: "דבר זה אי אפשר [שהעולם יתקיים לעד], במה שהעלול נבדל מן העלה יתברך, ואם היה נמצא עמו תמיד לא היה נבדל מן העלה שנותן המציאות אל העלול. ומאחר כי על זה שם עלה ועל זה שם עלול, הרי נבדל העלה מן העלול, ובמה שנבדל ממנו אין מציאותו [דומה] אל העלה".

[19] וכן הרמב"ן בדרשתו על דברי קהלת [סוף עמוד קפט] ביאר שהעולם לא יתקיים לעד, וכלשונו: "בטולה [של הבריאה] יותר מבואר בכתוב, כמו שנאמר [תהילים קב, כו-כח] 'לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים, המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו ואתה הוא ושנותיך לא יתמו'. כלומר כאשר יתמו שנותם. וכן 'כי נשגב שמו לבדו' [תהלים קמח, יג]. ירמוז על בטול הראשונים הנזכרים למעלה במזמור, שאין בהם נשגב אלא שמו לבדו". ולפי דברי המהר"ל כאן מחוור מאוד ה"זה לעומת זה" שבפסוקים אלו. שדוקא משום שהשי"ת הוא נצחי - לכך זה גופא מחייב שהעולם לא יהיה נצחי, כי זהו ההבדל הקיים בין העלה לעלול. ובדבריו כאן יש הד ליסודו, שההעדר והחסרון שבעולם אינם חלילה מהפועל, אלא מהעלול גופא, וכפי שכתב בנר מצוה [ז:], וז"ל: "אבל כאשר נמצא ממנו הבריאה אי אפשר שיהיה בלא חסרון. ואין דבר זה מן השי"ת, כי אין ההעדר והחסרון מפעולת פועל כלל, אבל החסרון הוא מצד חסרון העולם שהוא העלול, ומזה ימשך החסרון". וזהו שכתב כאן "יגיע אליו העדר אשר ראוי מצד עצמו".

[20] וכן כתב על ענין זה בח"א לסנהדרין צז. [ג, רט:], וגם שם כתב: "ויש בזה עוד דברים מופלגים, ואין כאן מקומם, ויתבארו בספר הגדולה, אם יזכני יוצר בראשית". וכפי שביאר בסוף הקדמה שלישית לגבורות ה' [כא] שבדעתו לכתוב "ספר הראשון, סדר השבת, ונקרא ספר הגדולה, כמו שדרש רבי שילא [ברכות נח.] 'לך ה' הגדולה' [דהי"א כט, יא], זו מעשה בראשית". ולא זכינו לאורו. וכן רמז לספר זה בגו"א בראשית פי"ד אות כא, ד"ה ומפני [ולא כפי המצויין שם בהערה 60].

[21] צום של תמוז, שהוא רביעי לחדשים [רש"י שם].

[22] של אב [רש"י שם].

[23] שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה [רש"י שם].

[24] של טבת [רש"י שם].

[25] לעיל פרק ח.

[26] ושם ביאר כיצד זמנים אלו יוצאים מן השווי בחמימות [יז תמוז ותשעה באב] ובקרירות [עשרה בטבת]. ושם [ד"ה אמנם צום] ביאר מדוע ג' תשרי הוא הזמן לסילוקם של הצדיקים. וראה שם הערות 41, 44, 141, ולהלן הערה 94.

[27] והואיל והזמן ישלים עם ישראל, ממילא הכל ישלימו עם ישראל, כי הכל תלוי בזמן הראוי לו, וכמבואר לעיל פ"ח הערות 30, 32.

[28] פסיקתא דרב כהנא, קטז, והובא בילקוט שמעוני ח"ב רמז רנט.

[29] הוא חודש אב [רש"י ר"ה יא:].

[30] מלך שבחיות - ארי [חגיגה יג:]. ובנר מצוה [טז.] ביאר לפי"ז מדוע דניאל ראה את מלכות בבל דומה לארי [דניאל ז, ד]. וראה לעיל פי"ח הערה 93. ועוד אודות כוחו הרע של נבוכדנצר ובבל - ראה ח"א לסנהדרין צז. [ג, רג:].

[31] אתם קרויין 'אדם' ואין האומות קרויין 'אדם' [יבמות סא.]. וראה לעיל פ"ה הערה 123, ופ"י הערה 48. וכן הוא להלן פ"ס ד"ה ואמר ומחץ.

[32] שבת קנא: "אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה". ומדובר שם לגבי אריה. ופירש רש"י שם "'על כל חית הארץ' ואפילו ארי". ורש"י בראשית א, כו כתב "זכה - רודה בחיות ובבהמות. לא זכה - נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו". ובח"א לשבת קנא: [א, פא.] כתב: "שאין על האדם צלם אלקים... רק כאשר הוא אדם באמת, ואינו עושה מעשה בהמה. וכאשר הוא עושה מעשה בהמה, אין נחשב הצלם האלקי הזה אצלו, והוא בטל אצל החומר. שהיה נחשב [הצלם] אם נוהג כמו שראוי לאדם, והיה יראה ופחד מן הצלם הזה על הבהמה... אבל עכשיו בטל כח הצלם הזה ומוראו, ונמשל כבהמות נדמה... כי נטל מן הצלם שלו כחו ומוראו עד שנחשב כמו בהמה". ובגו"א בראשית פ"ז אות כז כתב: "אין הקב"ה מוסר את הצדיק ביד בהמה וחיה, שהרי כתיב [ראה בראשית א, כו] 'וירדו בדגת הים ובכל בהמה וחיה'". ובטול כח הצלם נחשב שהאדם "אינו מקבל כח מן השם יתברך". וראה לעיל פי"ד ד"ה וכאשר תבין, ושם הערות 85, 89.

[33] בא לבאר שכח האדם נמצא כאשר אין האדם נוטה לקצוות, אלא נמצא בדרך האמצע. ולכך שלימות ישראל [שנקראו "אדם"] הוא בחודש ניסן הממוזגת.

[34] כמבואר בגו"א בראשית פ"ב אות כא, שכתב שם: "האדם נברא ממקום המזבח [רש"י בראשית ב, ז], שהוא לגמרי באמצע העולם [תנחומא קדושים, אות י]. ורוצה לומר שחומר האדם אינו כחומר שאר הנבראים, רק חומרו ממוצע מזוג בשווי לגמרי, אינו נוטה אל אחד מן הקצוות... שאם יקרה לו חטא יהא נקל שיוסר החטא". ובדר"ח פ"ב מי"ד [קג:] כתב: "יש לך לדעת כי המיתה מגעת אל האדם כאשר הוא סר מן האמצע אשר נברא האדם עליו, ונוטה אל אחד הקצוות, בזה מגיע אל האדם המיתה... שכל מיתה הוא קצה. אבל השווי והמצוע הוא חיים". הרי שכחו של אדם נמצא רק כאשר האדם דורך על האמצע, ואינו נוטה ממנו אל הקצוות. וראה לעיל פ"ח הערות 35, 36, ופכ"ה הערה 180.

[35] לשונו לעיל פ"ח ד"ה כאשר הנמצאים: "הזמן אשר הוא מיוחד לישראל, ובו מתעלים ישראל... כמו ניסן ותשרי, כי זה הזמן הוא הזמן השוה, אינו יוצא לשום קצה... לכך בחודש ניסן ותשרי יש בהם לישראל המועדים והחגים, והם זמני ששון ושמחה". וראה שם הערות 34, 35.

[36] הוציא את ישראל ממצרים בחודש כשר, לא חמה ולא צינה [רש"י סוטה ב.].

[37] ועוד אודות שיש לישראל משפט האדם - ראה לעיל פי"ד ד"ה וכאשר תבין, ושם הערות 81, 83.

[38] וכבר נתבאר לעיל [פל"ה הערה 97] שהיוצא מן הסדר נעשה טמא, ולכך כל יציאה מן הממוצע מובילה אל הטומאה. ואריה היא חיה טמאה, וכמו שיבאר בסמוך.

[39] ועוד אודות טומאתו ורשעותו של נבוכדנצר - ראה דבריו בח"א לסנהדרין צז. [ג, רג:] שביאר שם שאע"פ שיצאו גרים מרשעים גמורים - מ"מ לא יצא שום גר מנבוכדנצר, כי הוא כולו רע, ואין רפואה אליו. וראה לעיל פ"ז הערה 108.

[40] כפי שכתב לעיל פ"ח ד"ה אבל הזמן, וז"ל: "תמוז ואב, הם בקצה החמימות, והם בקצה כאשר גבר החמימות". וראה שם הערות 40, 41.

[41] וכבר נתבאר לעיל [פל"ה הערה 78] שכל היוצא מן המצוע יש לו עזות ביותר. ולכך חודש אב שיוצא מן המצוע, כוחו גדול בעזות, ולכך מזלו אריה. וראה להלן הערה 98.

[42] במדבר פ"ד אות ט ד"ה ויש.

[43] ושם בגמרא אמרו כן לגבי בית ראשון, בעוד שאש שע"ג מזבח בבית שני היתה רבוצה ככלב [שם]. ולשונו בגו"א שם: "מקדש ראשון נקרא 'אריאל' על שם ארי, והיה אש של מעלה דומה לארי, כי מקדש ראשון בשביל זכות אברהם [ראה לעיל פ"ד הערה 84]. ולפיכך היה האש דומה לארי, שהוא לימין מן המרכבה [יחזקאל א, י]". ובדר"ח פ"ה מ"ד [רכו:] כתב: "לכך נקרא בית ראשון 'אריאל', כי ארי הוא מן הימין, והוא מדת אברהם, והארכנו במקום אחר". ועוד אודות כח ימין - ראה לעיל פ"ה הערה 100, ופל"ד הערה 49. ועוד אודות שאברהם כוחו מימין - ראה דר"ח פ"ב מ"ג [סוף עג:], גו"א בראשית פכ"ד אות ל, ושם הערה 134, נתיב העבודה פ"ד [א, פו:], ח"א לנדרים לב. [ב, יא.], ובח"א לסנהדרין לח. [ג, קנד:]. וראה להלן פנ"ט הערה 111.

[44] לעומת נבוכדנצר שנקרא "אריה" בלי חתימת "אל". ואודות חתימת "אל" בישראל ובאליהו ובמלאכים - ראה לעיל פ"י הערה 112, וש"נ.

[45] לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"א ה"ח: "אין לך בכל בהמה וחיה שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנוין בתורה, שלשה מיני בהמה, והם: שור, שה, ועז. ושבעה מיני חיה; איל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישון, ותאו, וזמר". הרי שאריה הוא חיה טמאה.

[46] כפי שפירש רש"י בבראשית לא, כט "כל 'אל' שהוא לשון קודש, על שם עזוז ורוב אונים הוא". וראה לעיל פ"ה הערה 447, ופמ"ח הערה 14. ועוד אודות הקדושה שישנה בביהמ"ק - ראה לעיל פכ"ו הערה 86.

[47] כמבואר לעיל ר"פ ד: "מעלת ביהמ"ק הראשון שהיה... השכינה שורה בו, ולפיכך חורבן שלו... כשטמאו את ביהמ"ק, ואין השי"ת שורה בתוך טומאתם... ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות [ג' עבירות חמורות] חרב הבית". הרי שחורבן הבית נעשה כשנסתלקה השכינה ממנו. וראה שם הערות 8, 15.

[48] כי סולק שם "אל" מהמקדש. ומעין זה כתב בגו"א במדבר פכ"ו אות ו, ד"ה ועוד: "לא יתכן לקרוא אותם בשם 'ישראל' [כאשר ישראל חולקים על ה'], כי בשם 'ישראל' דבק השם בשמם, וכאשר היו חולקים על ה' - לא יקראו בשם 'ישראל', כיון שבשם הזה שמו משותף בהם, וכאשר חולקים עליו, איך יהיה שם ה' עליהם". וראה לעיל פי"א הערה 29.

[49] והוא בפני עצמו - שאין השם "אל" מעורב בתוך השם "ארי" אלא שעומד לעצמו בסוף השם "ארי" - "אריאל". ולכך הוא כח קדוש נבדל, שאינו קשור לטומאת הארי.

[50] הוא מן השם - ששמו של הקב"ה שקוע בתוך שמה של האריה, כי בהנטל אותיות אלו לא ישאר שם בפני עצמו לאריה [כי יוותרו רק אותיות אל"ף רי"ש]. ולכך אין זה שם נבדל, לעומת שם "אריאל".

[51] רש"י ויקרא א, א "אבל לנביאי האומות נגלה בלשון עראי, בלשון טומאה, שנאמר 'ויקר אלהים אל בלעם'". ובתפארת ישראל פכ"א [סה:] כתב:"והנבואה היא בטומאה, אף שהשי"ת קדוש ודבריו קדושים, נביאי אומות העולם מקבלים הדבור אף אם הם טמאים, ואין צריכין קדושה וטהרה. דומה למי שמשליך ממנו דינר זהב, אינו מקפיד אף אם נופל לאשפה, כי אין כונתו רק להשליך ממנו הדינר, יפול בכל מקום. כך השי"ת אינו חפץ כאשר מדבר עם נביאי אומות העולם, רק שיצא הדבור ממנו, יבוא אל המקבל אף בטומאה".

[52] כי שם "אל" שבאריאל הוא כח קדוש נבדל, ועומד לעצמו, לעומת שם י-ה ב"אריה" שהוא מן השם, ולכך הוא דרך טומאה.

[53] כי בשם "אריה" יש שם של קדושה [אותיות יו"ד ה"א], ואילו בשם "ארי" לא נשאר שם של קדושה.

[54] שהצומות עצמם יהפכו לימי שמחה [ד"ה ומה שלא].

[55] ומזל אריה יעמוד לצידם של ישראל לעת"ל, וכמו שמבאר. והתוספת של "כח על כח" היא, שבעוה"ז ישראל קבלו כח של "אריאל", ולעת"ל יקבלו ישראל כח קדוש יותר של "אריה", וכמו שמבאר.

[56] פירוש - ישנה אפשרות לקבל את כח אריה באחד משני אופנים; דרך קדושה וטהרה [וכפי שהקב"ה עצמו נקרא "אריה"]. או דרך טומאה, כדוגמת נבואתם של נביאי אומות העולם, וכפי שנתבאר למעלה. בעוה"ז הדרך היחידה היתה הדרך השניה, ולכך מקבלי כח זה הם אומות העולם. אך לעת"ל תתאפשר קבלת הדבר בדרך הראשונה, וכמו שיתבאר, ולכך מקבלי כח זה יהיו ישראל.

[57] ומנו - בלעם [המשך הספרי שם].

[58] פירוש - איך יתכן שתמצא מעלה באומות העולם שאינה נמצאת בישראל.

[59] מעין דבריו בח"א לסנהדרין סה: [ג, קסה:]: "שאלה גדולה, למה המכשפים והחרטומים פועלים הרבה, ואילו הצדיקים אינם יכולים לפעול כאשר קוראים אל הש"י. ותשובה זאת, כי הוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים, ואם האדם צדיק - הש"י קרוב אליו ועושה רצונו. ואם אינו צדיק - אינו קרוב אליו. אבל המכשפים והחרטומים פועלים על ידי שדים, וכוחות אלו אין צריך לזה קדושה כלל". וראה לעיל פ"ו הערה 98. וכ"ה בגו"א דברים פי"ח אות יג, ד"ה זה, ושם הערה 57.

[60] וכן הביא מדרש זה בתפארת ישראל פכ"א [סה:], ובתוך דבריו כתב שם: "כאשר מדבר עם נביאי ישראל נתיחד עמו הדבור... ולכך אין מקבלים נביאי ישראל הנבואה... רק בקדושה. ומעתה מה שאמרו 'אבל בנביאי אומות העולם קם', היינו דמ"מ היתה הנבואה שלו בחסרון ובטומאה. ואף אם היה גדול בנבואה מאוד, כיון שנבואתו היתה בחסרון ובטומאה, אין זה מעלת הנבואה, כי מעלת הנבואה כאשר היא בקדושה ובטהרה ובבירור". ושם מאריך בביאור יסוד זה. וכן הוא בקצרה בח"א לסנהדרין קד: [ג, רמה:]. וראה בתורה תמימה דברים פרק לד אות כו במה ששמע בזה בשם הגר"ח מוולוז'ין. וראה להלן פנ"ז הערה 141.

[61] כי לקבלו בטומאה - אין זה מדרכי ישראל. ואילו לקבלו בטהרה ובקדושה - לא היו ישראל ראויים לזה. ולכך לא קיבלו כח אריה כלל.

[62] כנאמר בזכריה [יג, ב] "והיה ביום ההוא נאום ה' צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". וראה במצודות שם שביאר שמדובר על לעתיד לבוא.

[63] ולא בטהרה, כי העוה"ז הגשמי אינו מספיק במעלה לזכות בכוחות אלו בכלים של טהרה, ולכך בהכרח שכלי הקבלה יהיו בטומאה.

[64] כפי שנתבאר כמה פעמים שעל ידי המשיח יושלם העולם עד שלא יהיה בו עוד חסרון [לעיל פכ"ז הערה 57, פל"א הערה 36, פל"ב הערה 36, ועוד ועוד].

[65] וכאשר הכח נמצא אצל ישראל, שוב אין הוא נמצא אצל אומות העולם, וכפי שנתבאר באור חדש [עט:], לאידך גיסא, וז"ל: "מפני שלא היה להם שביתה ומנוחה לישראל כאשר לא היו שומרים השבת, ומאחר שלא היה שומרים השבת היה השביתה והמנוחה לאומות... וכאשר יש לישראל השביתה אם כן אין שביתה לאומות, וכאשר אין שביתה לישראל יש שביתה לאומות". וראה לעיל פ"ה הערה 550, ופ"ו הערה 25.

[66] וזהו סיום הפסוק "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

[67] כפי שכתב לעיל [פל"ב ד"ה וביאור ענין]: "כי האמת אינו נוטה ימין ושמאל", וראה שם הערה 114. ובדרך חיים פ"ה מ"ז [רמ:] כתב: "האמת דומה אל האמצעי... כי האמת אין לו נטיה מן היושר כלל, וזהו ענין האמצעי שאין לו נטיה מן היושר, שהרי הוא האמת בעצמו, ולא שייך אצלו נטיה".

[68] כפי שרמז לעיל פנ"ג ד"ה ולדעת רבי שמעון: "[אליהו] יבוא להשוות המחלוקת... שהיה משנה הכל", וראה שם הערה 32. וכן נתבאר לעיל [פכ"ה הערה 97] שהמחלוקת מתחדשת כאשר כל אחד ואחד רואה עצמו מיוחד במעלה, ולכך בבעל ענוה לא שייכת מחלוקת, וכלשונו בנתיב השלום פ"א [א, רטו:]: "מידת הענוה הוא כאשר אין האדם מייחד עצמו שיש לו מעלה מיוחדת בפני עצמו, והוא מחולק מן שאר אדם, רק הוא שוה אל הכל, וזהו השלום".

[69] כשם שחודשי ניסן ותשרי הם משמשים למועדים ולזמני ששון ושמחה מחמת שאז "הזמן הוא הזמן השוה, אינו יוצא לשום קצה" [לשונו לעיל פ"ח סד"ה כאשר הנמצאים], ולכך לעת"ל כאשר הכל יהיה ביושר ובשווי, יהיו אף חודשי תמוז-אב-טבת שייכים למועדי ישראל.

[70] המשך לשון הפסוק "וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה".

[71] שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל [רש"י שם].

[72] ליאסר בהספד ובתענית [רש"י שם].

[73] חובה להתענות בהן [רש"י שם].

[74] הב"י באור"ח סימן תקנ, ד"ה פריך.

[75] לשון הב"י שם: "ואיכא למידק, מאי קשיא ליה 'קרי להו צום וקרי להו ששון', דשפיר קאמר הני ימים דהשתא הוו צומות, עתידין להיות לששון". וכן נמצא שהמהר"ל מצטט מדברי הב"י [נתיב הלשון פ"ט (ב, צב:)].

[76] האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים [זכריה ז, ג].

[77] רש"י ר"ה יח: ד"ה דתלינהו בבנין.

[78] לשון הב"י שם: "וי"ל, שמקרא זה הוא תשובה למה ששאלו עולי בית שני 'האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים'. ובאה התשובה 'צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו'. ומשמע דהכי קאמר, כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה ולא תצומו בהם, כי אין חפץ לה' בצומות כי אם שתאהבו האמת והשלום. וכיון דקרא אתא למימר שלא יצומו בימים אלו מאותו היום והלאה, לא היה לו להזכירם בלשון צומות, אלא הכי הל"ל 'ימי חודש ד' והה' וכו' יהיה לששון ולשמחה', וממילא משתמע דאימי הצומות קאמר... הלכך מדאפקינהו בלשון 'צום', איכא למימר דאתא לאשמועינן שאע"פ שהם בטלים באותו זמן, אם יהיה שמד ח"ו יחזרו הצומות לקביעותם".

[79] במקום "צום הרביעי".

[80] וכן כתב בח"א לר"ה יח: [א, קכ.]. וכן תירץ הב"ח באור"ח סימן תקנ ד"ה פריך.

[81] רש"י שם: "בטלה מגילת תענית - ימים טובים שקבעו חכמים על ידי נסים שאירעו בהם ואסרום בתענית, ויש מהן [שנאסרו] אף בהספד, וכתבום במגילה אחת... עכשיו שחרב הבית בטלו, ומותרין בהספד ובתענית".

[82] לשון הגמרא שם: "רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית, הכי קאמר, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום, והנך נמי כי הני".

[83] כי הני - כמו הצומות שנהפכו לימי שמחה בזמן בית שני.

[84] שאר הימים שהוזכרו במגילת תענית.

[85] שהרי הושוו לימים טובים שהוזכרו במגילת תענית. וקשה, איפוא, תינח שהימים האלו אינם ימי צום, אך מדוע שיהפכו לימים טובים.

[86] פרק כו, ד"ה ועוד אמר, וד"ה ובמדרש איכה, וד"ה ולפיכך כאשר.

[87] פירוש - אין סוף עניינו של החורבן העדר והפסד, אלא סוף ענין החורבן הוא התחלת הויה אחרת, כי ההעדר הוא גורם להויה, וכמו שיבאר. ועוד אודות שההעדר הוא סיבה להויה - ראה לעיל פ"ח הערה 97, וש"נ, כי הוא יסוד נפוץ מאוד בספר זה.

[88] פכ"ו [ד"ה ולפיכך כאשר], וז"ל: "כי חורבן הבית הוא סבה להויתו, מפני שהדבר השלם לא יתהוה. וכאשר חרב הבית, אז ראוי שיבוא המשיח... כי קודם שחרב הבית לא שייך משיח בעולם כלל, כי השלם לא יתהוה... וכאשר חרב הבית, אז יש בעולם כח מה שלא היה קודם, ויש כאן העדר שהוא סבה אל ההויה... כי קודם אין ראוי שיהיה המשיח כלל בעולם". וראה שם הערות 43, 83, ושם עסק בביאור המדרש [איכ"ר א, נא] שכאשר נחרב הבית נולד כוחו של משיח.

[89] פירוש - לכשיבנה הבית השלישי יוברר למפרע שהחורבנות הקודמים היו ה"בכח" לאותו בית שלישי. ולכך אותם חורבנות יעשו אז למועדים טובים.

[90] פירוש - הסבר זה לא יספיק.

[91] צום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה.

[92] כי סו"ס אין החורבן לכשעצמו נופל בזמן טוב, ורק שבכל העדר נמצאים הגרעינים הראשונים של הויה. א"כ התינח שלעת"ל לא יהיו הצומות קיימים, אך עדיין לכלל "זמן טוב" לא הגענו.

[93] חודשי תמוז-אב מחד גיסא, וכן חודש טבת - מאידך גיסא.

[94] לשונו לעיל פ"ח ד"ה ולדעת רבי: "כי הזמן היוצא מן השווי הוא מתנגד לישראל, לכך בעשרה בטבת בו סמך מלך בבל, כי החודש הזה הוא יוצא מן השווי בקרירות, כמו החודש תמוז יוצא מן השווי בחמימות. והרי יש שני זמנים היוצאים מן השווי שבו היה גובר האויב, והם מתנגדים אל זמן השווי, שבהם מעלת ישראל ושלימותם". ואלו דבריו כאן. וראה הערה 26.

[95] שהוא הצום השביעי שהוזכר בפסוק [זכריה ח, יט], וראה הערה 23. ולשונו לעיל פ"ח ד"ה אמנם צום: "יש לתמוה מאוד, כי כל הפורעניות הראשונים היו בזמנים היוצאים מן השווי... אבל סלוק הצדיקים היה בחודש תשרי", וראה שם הערה 149.

[96] פרק ח, ד"ה אמנם צום.

[97] לשונו שם: "כי הפרש יש בין סלוק המקדש ובין סלוק הצדיקים. כי סלוק המקדש הוא בטול המקדש לזמן... אבל הצדיק מתעלה מן העוה"ז להיות עם השי"ת. ולפיכך היה בזמן שהעוה"ז שב אל ה', ובזמן הזה הם עשרת ימי תשובה, אז העולם שב מפחיתות הגוף אל השי"ת. ובזמן הזה ראוי אל הצדיק שיהיה מסתלק מן הגוף אשר יש לו בעוה"ז, ושב אל ה'". וראה שם הערות 150-153.

[98] ואדרבה, במה שיוצאים מן השווי - יש בכך להורות על כח ותוקף גדולים מאוד, וכמבואר בהערה 41.

[99] כמבואר לעיל פ"ח הערה 34, קחנו משם.

[100] להם - לישראל, כי אז אף הזמן ישלים עמהם, וכמבואר למעלה ד"ה ומה שלא, ושם הערה 27.

[101] להם - לישראל.

[102] פירוש - היה מקום לתמוה כן, אם היינו מבארים שהזמן היוצא מן השווה יתאחד עם הזמן שהוא שוה, כי אז בודאי יש לתמוה כיצד מעלת ה"שוה" תחול על הזמנים המשתייכים לקצוות. אך זמנים אלו היוצאים מן השוה יתאחדו עם ישראל לא מחמת שיהפכו להיות בגדר "שוה", אלא באופן אחר, וכמו שמבאר.

[103] מעין מה שכתב לגבי צדיקים, וכלשונו בנתיב הצדק פ"ב [ב, קלז:]: "כי הצדיקים הם שוים, כי מה שנקרא 'צדיק' היינו שאינו יוצא מן הצדק ומן היושר. שהיושר הוא אחד, והנטיה מן היושר הוא הרבה מאוד. כי הקו שהוא ביושר הוא אחד... כי הצדיק אחד כמו השני... וברשעים יזכר האחד על ידי השני, כי זה רשע בדבר זה, והאחד הוא רשע בדבר אחר". וראה לעיל פ"ה הערה 520.

[104] כפי שביאר בפרק זה שהכל ישלים עם ישראל, ולא יהיה דבר שיתנגד לישראל. ולכך ישראל הם הכל. וכן הזכיר בקצרה להלן פנ"ו ד"ה ובמדרש נחמות. וראה לעיל פל"א הערה 36.

[105] כלשונו בגבורות ה' פמ"ו [קעה:]: "כי כל שנה ושנה בפני עצמה יש בה הויה מיוחדת, כאילו בכל שנה ושנה יש בה בריאה בפני עצמה, ולכך השנה מתיחסת ומתדמה אל העולם". וראה לעיל פ"ג הערה 98, ופמ"ו הערה 123. וכאן כוונתו להורות שכל חילופי הזמנים כלולים הם במחזור של השנה, והואיל והכל תלוי בזמן, והזמן נכלל בשנה, ממילא השנה היא הכל. וכשם שכל האומות ישלימו עם ישראל [ולכך ישראל הם הכל], כך כל הזמנים ישלימו עם הזמן של ישראל [ולכך השנה היא הכל].

[106] כפי שביאר כאן שישנם זמנים המורים על השוה והיושר, וישנם זמנים המורים על התוקף והכח. וכל חילופי הזמנים האלו יהיו מסוגלים לישראל, וכמו שנתבאר. דוגמה לדבר; בירושלמי ברכות פ"ט ה"ה אמרו על אברהם אבינו ש"עשה יצר הרע - טוב". ובודאי שאין הכונה שהיצה"ר נהפך להיות ממש יצר הטוב, שא"כ אין הוא נחשב יותר ליצה"ר. אלא בהכרח שהכונה היא שאותם כוחות מיוחדים שיש ליצה"ר בלבד [התוקף והכח הגדול], כוחות אלו עמדו לטובת אברהם. והוא הדין לגבי הזמנים היוצאים מן השיווי. שאף זמנים אלו המתאפיינים בכוחות מיוחדים [אשר בעוה"ז עומדים לרועץ] - יהפכו לטובת האדם.

[107] בפרק סג, ששם נתבאר כיצד כל הבריאה תתאחד ותשלים עם ישראל.