[1] המפורטות בתורה [במדבר כג, ט-י, שם כא-כד, ופרק כד, ה-ט].

[2] וכמבואר ברש"י בפרשת בלק, שהברכות נאמרו על שאול המלך, ישוב ארץ ישראל, מלכות דוד ושלמה, וכיו"ב.

[3] כי כבר נתבאר כמה פעמים למעלה, שאף למ"ד שאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות [ברכות לד:] "מכל מקום השלימות הוא מגיע אל מעלה עליונה יותר מן עוה"ז" [לשונו לעיל פי"ט ד"ה ואמר עלי], ו"ימי המשיח הוא שלימות כלל העולם... שלא מענין עוה"ז [לשונו לעיל פמ"ו סד"ה ואפילו לשמואל], ו"הכלל לימות המשיח יהיו צדיקים ולא רשעים" [שם]. והעולם יהיה אז בלתי גשמי וחמרי [פמ"ז ד"ה כאשר תבין], וראה לעיל ר"פ נ, וס"פ נה.

[4] וא"ת, אף ברכה שלישית לא כלל עם שתי הברכות הקודמות לה, וכן ברכה שניה לא כלל עם ברכה ראשונה ושלישית, אלא כל ברכה וברכה קבעה מקום לעצמה, ומנין לומר שברכה רביעית זו שונה מקודמותיה בכך שהיא לא נכללת עמהן. אמנם נראה שכונתו ששלש הברכות הראשונות נעשה באופן דומה, והוא שבלק לקח את בלעם למקום מסוים, וכן בנה בעבורו שבעה מזבחות [במדבר כג, א, שם שם יד, שם שם כט]. ולכך שלש הברכות הללו נכללות כאחת. מה שאין ברכתו הרביעית, הרי היא נאמרה לאחר שבלק אמר לבלעם "ברח לך אל מקומך" [במדבר כד, יא], ובדרך הליכתו חזרה לארצו אמר בלעם ברכה זו. ולכך ברכה רביעית זו אינה באותו גדר של קודמותיה.

[5] מעין פירוש רש"י שם [במדבר כד, יז] "אראנו - רואה אני שבחו של יעקב וגדולתו, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן". והרמב"ן שם [פסוק יד] כתב: "ועתה בנבואה הרביעית יוסיף לראות ענין המשיח, ולכך הרחיק הענין מאוד, ואמר 'אראנו ולא עתה אשרונו ולא קרוב', מה שלא אמר בנבואות הראשונות".

[6] ילקו"ש שם [ח"א רמז תשעא, ד"ה אראנו].

[7] לשון המדרש: "והיו אוהבו ואויבו הולכין עמו".

[8] אודות הבטוי "עולם המשיח" - ראה לעיל פל"ו הערה 28.

[9] כי "מעלת המשיח נבדל מן העוה"ז הטבעי הגשמי... כי אין למשיח חלק מן עוה"ז כלל" [לשונו לעיל פכ"ח ד"ה ועוד תדע, ושם הערות 67, 69].

[10] שאמרו בגמרא שם שרבי יהושע בן לוי שאל את המשיח "לאימת אתי מר", והמשיח ענה לו "היום". ועל כך תמה ריב"ל "שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא". ועל כך השיב לו אליהו "הכי אמר לך, 'והיום אם בקולו תשמעו' [תהלים צה, ז]". ופירש רש"י שם "היום אם בקולו של הקב"ה תשמעו". וכתב לעיל פכ"ח [ד"ה ומפני כי]: "והשיב שכך הוא, כי בודאי מצד המשיח בעצמו - אינו נופל תחת הזמן, וביאתו כל יום. רק שצריך מקבל מוכן, שאם היה המקבל ראוי לזה, אז מצד המשיח אין כאן זמן". [וראה שם הערה 82.] וכאן מבאר שהכנת המקבל נעשית על ידי תשובה, וכלשון הפסוק "היום אם בקולו תשמעו".

[11] כמו שאמרו במכילתא [שמות יב, א] "בכל מקום אתה מוצא שהנביאים נתנו נפשם על ישראל".

[12] לעיל פכ"ח ד"ה וקאמר ומה, וד"ה ומפני כי.

[13] כי זמן המשיח הוא מחוסר מעשה [תשובה], אך לא מחוסר זמן. ולכך אוהבי ישראל מדגישים שאין הוא מחוסר זמן, ואילו שונאי ישראל מדגישים שהוא מחוסר מעשה.

[14] נראה להטעים זאת, כי בח"א לע"ז יז. [ד, מ.] כתב: "אין התשובה רק אם נשאר דבר אצלו עד שאינו נפרש לגמרי מן הש"י. וכך מורה שם תשובה, כי השורש שהוא 'שב', השי"ן מורה כי לא הגיע אל האחרית, כי התי"ו היא אחרונה... ויהיה שב מן התי"ו... עד בי"ת, וכל זה בכלל תשובה. אבל מ"מ צריך שיהיה נשאר בו דבר אחד, שהוא האל"ף. אבל אם פירש לגמרי... ובזה הוסר מן הש"י, ולא נשאר בו אף הדבר שהוא התחלה כמו האל"ף, ובזה הוסר לגמרי, ואין תשובה לזה". וראה לעיל פ"ט הערה 75. והנה בלעם העיד על עצמו [בטרם שאמר את ברכתו הרביעית] "ועתה הנני הולך לעמי" [במדבר כד, יד], פירש רש"י שם "מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקב"ה מעליו". ולכך אפשרות התשובה אינה קיימת בשבילו, ולכך הוא רואה את זמן המשיח "שהוא רחוק, כאשר אין כאן תשובה". אבל ישראל הדבוקים בהקב"ה, מבחינתם אפשרות התשובה תמיד קרובה וקיימת, ולכך זמן המשיח הוא קרוב. וזה גופא החילוק בין האוהב ישראל לבין השונא ישראל [שהוזכרו במדרש]; האוהב מחובר אל המלך, ומבחינתו התשובה אפשרית וקרובה. אך השונא, מפאת ריחוקו ושנאתו, אינו רואה את התשובה כאפשרית, "שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה עולם" [רש"י במדבר י, לה]. וראה הערה 66.

[15] כמבואר בדב"ר א, כ "אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, עד מתי משועבדים אנו בידו [של עשו], אמר להם עד שיבוא אותו היום שכתוב בו 'דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל', כשיצא כוכב מיעקב וישרוף קשו של עשו". ובתנחומא בובר דברים אות ו אמרו "'דרך כוכב מיעקב' זה מלך המשיח". וכן הוא ברמב"ן במדבר כד, יז. אמנם ראה ברמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"א שביאר "'דרך כוכב' זה דוד, 'וקם שבט' זה משיח". וראה בכתבי הרמב"ן ח"א עמוד רסו.

[16] כי אין ספק לך כי השמים והארץ הם רחוקים זה מזה 'כגבוה שמים מן הארץ' [ראה תהלים קג, יא] [לשונו בגו"א דברים פ"ד אות כ, ד"ה אך, ושם הערה 111]. ובתפלת קידוש לבנה אמרינן "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה".

[17] כפי שביאר למעלה, שכך הדבר נראה בעיני בלעם.

[18] פרק מ, ד"ה ובבבא בתרא, וד"ה ובמדרש תנחומא.

[19] ועיין לעיל שם [פרק מ], שכל הפרק עוסק במעלתו העליונה של המשיח.

[20] והבטחת 'ככוכבי השמים' [דברים א, י] הוא נאמר על המעלה הגדול שיהיה להם [לשונו בגו"א בראשית פל"ב סוף אות יח]. וראה מגילה טז. שאמרו "אומה זו משולה לכוכבים.... וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים", והובא לעיל פי"ד ד"ה ובפרק קמא, ושם הערה 92.

[21] דב"ר א, יד "הכוכבים שליטין מסוף העולם ועד סופו". והוסיף כאן ביאור לכך, כי הכוכב מקיף את כל העולם.

[22] ופירש רש"י שם: "כל בני שת - כל האומות, שכולם יצאו מן שת, בנו של אדם הראשון". וכן יבאר בסמוך.

[23] לשון רש"י שם: "לשון 'דרך קשתו' [איכה ב, ד], שהכוכב עובר כחץ". והרמב"ן שם כתב: "ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים".

[24] ברכות נח: "מאי זיקין, אמר שמואל כוכבא דשביט", ופירש רש"י שם "כוכב היורד כחץ ברקיע ממקום למקום, וארוך כשבט שהוא יורה, ונראה כמו שפותח רקיע". ובשו"ע אור"ח סימן רכז ס"א כתב: "על הזיקים, והוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום, ונמשך אורו כשבט".

[25] הכוכב והשבט. [ולפי דברי המהר"ל כונת הכתוב ב"שבט" היא לכוכב גם כן].

[26] הרי שהכוכב והשבט הם דבר אחד, שהרי נקרא "כוכבא דשביט".

[27] פירוש - מקשה מדוע הפסוק הזכיר רק אומות מעטות [מואב ואדום], וכן הזכיר רק את בני שת, ולא את כל בני אדם.

[28] פירוש - אע"פ שנתפרטו כאן אומות מיוחדות [מואב, אדום, בני שת], מ"מ הכונה היא לכל אדם. והאומות הללו נתפרטו משום סיבה אחרת, וכמו שמבאר.

[29] את מואב ואדום.

[30] והמשך הפסוק שם הוא: "כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה".

[31] והפסוק שלאחריו [דברים ב, ה] הוא: "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר". ונתינת הנחלה היא משום שהם יורשים את אברהם, וכמו שפירש רש"י שם: "ירושה לעשו - מאברהם. עשר עממים נתתי לו [לאברהם (בראשית טו, יט-כ)], שבעה לכם, וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר. אחת מהם לעשו, והשתים לבני לוט, בשכר שהלך איתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותי היא, עשאו כבנו". הרי שנתינת ארץ לנחלה מורה על שייכותם המיוחדת של אומות אלו לאברהם, ומפאת שייכות זו נבדלות אומות אלו משאר האומות.

[32] לשונו בגו"א שמות פט"ו אות יז [ד"ה אבל]: "כי אלו שני אומות, אדום ומואב, יש לו התנגדות יותר עם ישראל, יותר מכל שאר אומות... ונרמז זה בכתוב שאמר [בראשית יג, ז] 'ויהי ריב וגו''. וכן באדום 'וישטום עשו וגו'' [בראשית כז, מא]. ואין הפירוש שנאה זאת רק שנאה עצמית והתנגדות שיש לאלו האומות". וכ"ה בגבורות ה' פמ"ז [קצב:]. וראה הערה הבאה. וראה לעיל פל"ב הערה 134.

[33] אודות לוט - ראה לעיל פל"ב [ד"ה ואין לך] שכתב: "כי לוט, שממנו יצא עמון ומואב [בראשית יט, לז-לח], היה אצלו טפה של קדושה שהגיע ללוט, בשביל שהיה לוט בן אחיו של אברהם. רק שאצל לוט היה הטפה הזאת מעורבת בזוהמא ובסיג", וראה שם הערות 85, 86. ואודות עשו - ראה לעיל פי"ח הערות 28, 71, שנתבאר שם שכח עשו בא מהעולם העליון. ודוקא מפאת קורבתם אל הקדושה הם מתנגדים לישראל ביותר, ומעין מה שכתב בגו"א שמות פט"ו אות יז, סד"ה והלא, וז"ל: "אדום הוא מזרע אברהם, וכן מואב מבן אחיו של אברהם, והיו סבורים שהם ראוים לגדולה גם כן, ולפיכך היו מתקנאים בהם [בישראל], ונבהלו על חשיבותן". והפחד יצחק חנוכה מאמר ד, ד כתב: "דוקא אותו פרצוף מעמיק הוא את התנגדותו, ומכיון את מלחמתו כלפי שורשיו של הטוב. בשעה שהשנאה מתפרצת בין קרובים, הרי היא מעמיקה את שרשיה הרבה יותר מאשר בשעה שהיא מתפרצת בין רחוקים". וראה לעיל פכ"ה הערה 92, ופנ"ג הערה 34.

[34] זהו טעם שני לכך. [וכפי שכתב למעלה "ולא אמר 'כל בני אדם'... מפני שני דברים"].

[35] ובביאור המאמר - ראה לעיל פ"י הערה 48, ופי"א הערות 252, 254.

[36] ואין זה כולל את ישראל, כי ישראל הם "בני אדם", ולא "בני שת".

[37] כפי שביאר לעיל פי"ח ד"ה ואמרו הנהו, וז"ל: "מה שנמצא זה למלכות רביעית בעוה"ז, אינו רק הכנה שיהיו ישראל יורשים הכל לעתיד... כי מדריגות ישראל שיהיו יורשים כח המלכות הזה, כאשר יהיו ישראל מקבלים הכל. ולפיכך כל ענין זה שיש למלכות רביעית אינו רק הכנה אל ישראל, שיהיו יורשים לעתיד... הכל". וראה שם הערות 33, 38. וכן פירש רש"י [במדבר כד, יח] "והיה ירשה שעיר - לאויביו ישראל", וראה גו"א שם אות יב.

[38] כפי שפירש הספורנו שם: "וירד מיעקב - כל אחד מזרעו ישלוט באומות".

[39] להם -לשעיר.

[40] של ישראל.

[41] פירוש - לאחר שהזכיר את מפלת האומות בצורה כללית, יחזור ויזכיר אומות פרטיות. [וכן מבואר בסוף הפרק.]

[42] תנחומא פרשת כי תצא, סוף סימן יא.

[43] אבד זרעו של עמלק, השם שלם והכסא שלם [המשך המדרש שם].

[44] לשונו בגו"א שמות פי"ז אות יג: "השם של הקב"ה הוא 'אחד'... לכך כל זמן שאין אחדות בעולם, ונמצא זרעו של עשו בעולם שהם מתנגדים, והנה השניות בעולם, אין השם הזה נמצא בשלימות בעוה"ז". וא"כ מה שכתב כאן "שאין השכינה נגלית בעוה"ז", כוונתו שאין אחדותו יתברך מתגלית בעוה"ז. וראה לעיל בהקדמה הערה 23, ובהערה הבאה, ובציון 49.

[45] לשונו בגו"א דברים פכ"ה אות כה: זרע עמלק, אין מתחברים עם ישראל, ולפיכך הם נקראים אויב ושונא לישראל. שכל זמן שזרע עמלק בעולם, אין אחדות בעולם... נמשל הוא לזכר גם כן, מאחר שהוא מתנגד לישראל... שאין לזרע עמלק חבור עם ישראל". וראה לעיל פל"ב הערה 134. וא"ת, מדוע ניתוקם של עמלק מישראל גורם לשכינה שלא תתגלה בעוה"ז. וי"ל, שהנה גם בגבורות ה' בהקדמה שלישית [כ] כתב: "שכאשר זרעו של עשו בעולם, יש התנגדות לישראל, וכאילו זרעו [של עשו] הוא השניות שיש בעולם. א"כ לא יתכן שיהיה שם כבודו נגלה ונמצא בעולם בשלימות. כי שמו בשלימותו הוא 'אחד', וכל זמן שזרעו של עמלק בעולם, אין כאן אחדות בעולם". [וראה לעיל פמ"ב הערה 49]. ובגבורות ה' פכ"ג [ק.] כתב: "הש"י נגלה בעולם כפי המציאות שיש לישראל, וכפי מדריגת ישראל. ואם ישראל במעלה החשובה והגדולה - אז הש"י נאמר עליו כפי שהם ישראל". וכאשר זרע עמלק בעולם, אין ישראל "אחד" בעולם. וכאשר לא מתקיים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" [ש"ב ז, כג], ממילא לא מתגלה "אתה אחד ושמך אחד" [מנחה של שבת]. וראה לעיל פ"ט הערה 107, ולהלן פס"ב הערה 12.

[46] תוספת בפני עצמה - פירוש שאינה מצטרפת אל העולם, אלא עומדת כסרח העודף בפני עצמו, ובגדר "כל היתר כנטול דמי" [חולין נח:].

[47] כמבואר לעיל שהתוספת מבטלת הצורה והשלימות [פל"ב הערה 80]. ובח"א לנדרים לא: השוה את קליפת הפרי לערלה, שקליפת הפרי "הוא סביב הפרי וסותם את הפרי, שזאת הקליפה אין עליה צורת הפרי בעצמו. וכך באדם, הערלה שהיא כקליפה שלו". ובבאר הגולה באר החמישי [צה.] כתב: "ודבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה, אשר הוא כמו מכסה לאבר הזה, והערלה מונע עד שלא נמצא האדם בפעל. כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא, אינו נמצא בפועל הנגלה".

[48] הקדמה שלישית לגבורות ה' [כ], וגור אריה שמות פי"ז אות יג.

[49] כמבואר בהערות 44, 45.

[50] לשונו בגו"א שמות פי"ז אות יג: "וביאור ענין זה, כי השם של הקב"ה הוא 'אחד'... השם הזה נקרא שם המיוחד, שלא תמצא שם זה לשום נמצא בעולם. ומפני כי השם הזה מיוחד, לכך כל זמן שאין אחדות בעולם, ונמצא זרעו של עשו בעולם, שהם מתנגדים, והנה השניות בעולם, אין השם הזה נמצא בשלימות בעוה"ז... וא"כ איך יתכן שימצא בעוה"ז השם המיוחד בשלימות, כי במה שהשם הזה הוא מיוחד - יש בו השלימות שאין עוד זולתו, ולפיכך אין השם שלם". וא"כ "שם מיוחד" מורה שכל הבריאה מתבטלת לכבוד שמים, ולכך המצאותו של עמלק בעולם סותרת לשם זה. ובגו"א שם הוסיף: "ואין הפירוש ח"ו שאין השם שלם בעצמו, ח"ו לומר כך, כי שלימותו בעצמו. אך אין השם בשלימות נמצא אצלנו כל זמן שזרע עשו בעולם". ועוד אודות ששם הויה הוא נבדל מזולתו, ראה לעיל פ"י הערה 115, פמ"ב הערה 25, ופמ"ד הערה 44.

[51] בגו"א שם, וז"ל: "וכן 'אין הכסא שלם', כי 'הכסא' ר"ל בכל מקום המלכות, וכדכתיב [בראשית מא, מ] 'רק הכסא אגדל' [ראה לעיל פ"מ הערה 36], ור"ל המלכות אגדל... ור"ל אין מלכותו יתברך שמו בשלימות בעוה"ז. וזה כי המלכות גם כן הוא אחדות, שהמלך הוא נבדל מן העם אשר מולך עליהם, והוא מיוחד בעמו, שהרי לא תמצא שני מלכים משתמשים בכתר אחד [חולין ס:] ...כי המלכות בעצמו הוא האחדות, ואין אתו אחר... כי אחדותו הוא מלכותו... וא"כ איך יתכן שימצא מלכותו אצלינו בשלימות, כי מלכותו יתברך נמשך אחר אחדותו. וכאשר השניות בעולם, אין שלימות מלכותו נמצא, לכך 'אין הכסא שלם' עד שיכלה כל זרעו של עשו, ואז לא יהיו שניות בעולם, ואז יהיה 'ה' אחד ושמו אחד' [זכריה יד, ט]". וכן כתב בהקדמתו השלישית לגבורות ה' [כ], ובאור חדש [קסז.]. ועוד אודות שהאחדות היא המלכות - ראה לעיל פ"ח הערות 63, 70, פי"ז הערות 47, 48, ופכ"א הערה 44.

[52] וכמו שפירש רש"י שם "הוא קדם את כולם להלחם בישראל, וכן תרגם אונקלוס".

[53] כמבואר לעיל פ"ה הערה 115, ופל"ב הערות 27, 170, ולהלן פס"ב הערה 42.

[54] ראה לעיל פ"י הערה 19, שנקודה זו נתבארה בהרחבה. וראה עוד לעיל פנ"ט הערות 99, 116. והואיל והעיקר מתגלה בהתחלה [לעיל פ"ג הערות 47, 104], לכך התנגדות האומות לישראל מתגלית בעיקרה אצל עמלק.

[55] פירוש - מחמת שעמלק הוא "ראשית גוים", ממילא יש לו את ההתנגדות הגדולה ביותר לישראל, והתנגדות זו מונעת ממנו שום צירוף עם ישראל. ומניעת צירוף זה מחייבת את מחייתו של עמלק, כי בכך עמלק מופקע מהמציאות. וראה עוד בפחד יצחק פורים ענין א, שביאר גם כן איך רישא דקרא ["ראשית גוים עמלק"] מחייב את סיפא דקרא ["ואחריתו עדי אובד"].

[56] ובגו"א דברים פכ"ה אות כה האריך טובא בביאור ההתנגדות של עמלק לישראל.

[57] אינו נמצא במכילתא שלפנינו, אך נמצא בתנא דבי אליהו רבא פכ"ד, ד"ה ולמה, ובשנויי לשון. ונמצא אות באות בילקו"ש ס"פ בשלח [רמז רסח].

[58] דיש שבעים אומות חוץ מישמעאל ועשו, ואכ עשו הוא אחרון" [זית רענן שם אות קלט]. וראה לעיל פ"י 58.

[59] סוף מעשה במחשבה תחילה [פזמון לכה דודי]. וראה לעיל פכ"ו הערה 30, ששם נתבאר יסוד זה.

[60] שאז נעשו ישראל לעם, וכמבואר הרבה פעמים [ראה לעיל בהקדמה הערה 14, וש"נ].

[61] לשונו לעיל פ"י ד"ה ועוד תבין: "ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה... שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל. כי עמון ומואב ועשו הכל היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים". וראה שם הערות 56-59, כי הוא יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל.

[62] כמבואר למעלה פ"י הערה 19. וראה עוד באור חדש [רג:] שהשוה בין "ראשית" של ישראל ל"ראשית" של עמלק, ומתוך השוואה זו עמד על עומק ההבדל ביניהם. ובתוך דבריו כתב שם: "'קודש לישראל לה' ראשית תבואתה', כלומר האדם שהוא זורע, מחשבתו על התבואה, לא על הקש, כי הקש אחר שהוציא את התבואה, זורק את הקש, ונותן את התבואה באוצר... אבל עמלק הוא קש, כדכתיב [עובדיה א, יח] 'ובית עשו לקש', בשביל שהוא ראשית הוא נאבד, כדכתיב 'ואחריתו עדי אובד'. וזה כי הקש הוא גדל תחילה קודם התבואה, אבל לענין האבדון [הוא] תחילה, כי אחר שהוציא התבואה, משליך הקש לאבדון. ולכך היה נאבד עמלק באחרית... כי מכאן ואילך התבואה נמנה באוצר". וראה לעיל פט"ז הערה 70, ולהלן פס"ב הערה 23.

[63] לשונו בגבורות ה' פס"א [רעז.]: "העכו"ם, מפני שהם כולם חומריים טבעיים, הם יורדי גיהנום ויורדי שאול נקראים, לפי שבעלי החומר אין להם מציאות בפועל, כי החומר אין מציאותו בפועל... ולפיכך הם יורדי גיהנום". וראה לעיל פ"ל הערה 67, ופל"ו הערה 101.

[64] כי ענין הגיהנום הוא אובדן והעדר הגמור [לעיל פ"ה הערה 442, פ"ל הערה 62, ופל"ו הערות 98-100], ולכך עמלק הוא "עדי אובד בודאי".

[65] כמו שנאמר בשופטים א, טז, וכן הוא ברש"י במדבר כד, כב.

[66] כמו שנאמר [שמות יז, טו] "ויאמר וגו' מלחמה לה' בעמלק מדור דור". וכבר נתבאר למעלה [הערה 14], ש"כל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה עולם" [רש"י במדבר י, לה].

[67] נקט לשון "לתקוע" כנגד לשון רש"י בבמדבר כד, כב "אשריך שנתקעת לתוקף הזה, שאינך נטרד עוד מן העולם".

[68] מעין מה שביאר בח"א לסנהדרין קו. [ג, רמז.], שאמרו בגמרא שם "ג' היו באותה עצה... בלעם איוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, ויתרו שברח - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית". וכתב שם לבאר: "שנים מהם יש להם חבור לישראל, שאינם מתנגדים לגמרי, והאחד מתנגד לגמרי. וזה כי אברהם ויצחק היו לאומות חבור אליהם, שהרי מן אברהם יצאו כמה אומות, ומיצחק יצא אדום. ומן יעקב, הוא השלישי, היה זרעו נבדל לגמרי מן האומות. ולכך כנגד זה היה יתרו, שהיה גר כמו שהיה אברהם... וכן יצחק... היה איוב... אבל יעקב שהיה מתנגד לאומות, וכדכתיב [בראשית כה, כב] 'ויתרוצצו הבנים בקרבה', לכך יצא מהם בלעם שהיה מתנגד לגמרי לישראל". וראה גו"א במדבר פכ"ב אות מ. הרי שישנן אומות המקבילות לאברהם, וממילא הן שייכות ומתחברות לישראל.

[69] רש"י שם: "כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים, ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך. 'עד מה אשור תשבך', עד היכן הוא מגלה אותך...אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום, ותשוב עם שאר הגלויות".

[70] כי מן 'אראנו ולא עתה' הכל נאמר לימות המשיח [לשונו בהתחלת הפרק].

[71] וכפי שביאר עד כה שמציאות עמלק בעולם היא מציאות השניות, ולכך לעת"ל אין לו אלא אבדון [לעיל ד"ה וכן מה]. וכבר נתבאר לעיל כמה פעמים, שאחדות בעולם שתהיה ע"י המשיח היא היא המחייבת בטול כח האומות, הסותר לאחדות זו [לעיל פל"ב הערה 175, פל"ו הערה 94, פל"ז הערות 3, 10, 49, פל"ח הערה 12, פ"מ הערה 94, פמ"ב הערה 48, ופמ"ו הערה 100].

[72] והנה כאן נקט כדבר פשוט שאין לעמלק שום הצטרפות לקדושה. אמנם לעיל פ"ז הערה 115 התבאר שאף להמן הרשע האגגי היה חבור ודבוק אל הקדושה, וכתוצאה מכך נתגיירו בני בניו ולימדו תורה בבני ברק. ויל"ע בזה.

[73] עושה עצמו אלוה, כמו פרעה וחירם [רש"י שם].

[74] אוי לה לאומה שתהיה באותן הימים שיעלה על דעתה לעכב ישראל [רש"י שם].

[75] ובמדרש [ויק"ר יג, ה] דרשו שפסוק זה מוסב על אדום, והובא בנר מצוה [יז:], ובפשטות הכונה ל"מגדיאל" [בראשית לו, מג], שהיא רומי [רש"י שם]. וראה גו"א שם אות יב.

[76] לא נתבררה לי כונתו בבירור. ואולי כונתו לטיטוס, וכמבואר לעיל פ"ה ד"ה אזל שדריה. ועוד אודות שהמלכות הרביעית גוזלת, ומתהדרת בדברים שאינם שייכים לה - ראה לעיל פ"ז הערה 255, ופט"ז הערה 40. ובח"א לסנהדרין קו. [ג, רמז:] כתב: "אוי מי שמחיה עצמו בשם אל, שממעט אחדות הש"י, כאילו הוא אל".

[77] כי כל זמן שמלכות זו בעולם - השניות בעולם [לעיל ד"ה וכן מה], ואז אין ישראל מתחברים להקב"ה, וכפי שהתבאר לעיל ד"ה ואחר שהזכיר. וכמה פעמים הזכיר שהמשיח [מפאת אחדותו] יבטל את המלכות הרביעית [לעיל פי"ז הערות 31, 21, פי"ח הערה 71, פכ"א הערות 43, 84, פכ"ח הערה 55, פל"ב הערה 175, פל"ג הערה 79, פמ"ב הערה 48, ופמ"ג הערה 56]. ועוד אודות שבעוה"ז הגשמי אין ישראל מחוברים לגמרי אל השי"ת - ראה לעיל פמ"ז ד"ה כאשר תבין, ושם הערות 32, 38. ובח"א לסנהדרין קו. [ג, רמז:] כתב: "מלכות רביעית... חוצצת ומפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, שכל זמן שהמלכות הזאת נמצאת, אז ישראל מרוחקים ונבדלים מן השי"ת".

[78] וראה לעיל פט"ז הערה 70, שגם שם נתבאר מעין יסוד זה.

[79] כמאמרם ז"ל כאן "אוי לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו".

[80] לשון האונקלוס שם: "וסיען יצטרחן מרומאי וכו'". ורש"י פירש שם "ויעברו כתיים, שהן רומיים".

[81] לשון הגמרא שלפנינו: "עד אשור - קטלי מיקטל, מכאן ואילך - משעבדי שיעבודי". ופירש רש"י שם "כלומר, אותן אומות שהביא הקב"ה בצים עתידין להרוג את כל האומות עד אשור, ומאשור ואילך מניחין אותן ומשעבדין בהם. ולעתיד קא מיירי".

[82] מלכות רומי.

[83] וז"ל הרמב"ן שם [במדבר כד, כד]: "וזה דבר מפורסם מדברי רבותינו [ע"ז ב:], כי החיה הרביעית שראה דניאל היא רומי... וכתים היה לגוי עצום ויחשוב מלכות רביעית, והיא שתימשך מלכותה עד המשיח, ותאבד בידו". וראה לעיל פי"ח הערה 71.

[84] לשונו בנר מצוה [טז:]: "והרביעי כוחו היה על ההשחתה, ולפיכך נמשל לברזל, אשר הוא מחתך ומשחית הכל". ובהמשך [יז.] כתב: "אמנם מלכות רביעית, מפני שרואה עצמה שהיא כל ואין זולתו, ולכך היא רוצה שלא יהיה נמצא אחר, ולכך הוא משחית הכל, ואין זה רק השחתה. ולכך ראה דניאל את החיה הזאת שיש לה שינים של ברזל [דניאל ז, ז], כי הברזל הוא משחית ומקצץ את הכל... שכל ענין מלכות זה רק להשחית... כי המלכות הרביעית דבק בהם ההעדר, כאשר המלכות הזאת היא סוף וקץ המלכיות, ויהיה אבוד והעדר לכל המלכיות. ולכך במלכות רביעית דבק בהעדר, ואשר דבק ההעדר הוא שמביא ג"כ העדר אל אחר, ומפני כך היא משחיתה הכל גם כן". וראה לעיל פ"ה הערה 395, פי"ז הערות 20, 143, פכ"א הערה 109, ופכ"ח הערה 54, שבכל המקומות הללו נתבאר שמלכות רביעית היא בעלת כח השחתה, וכן הברזל הוא המשחית.

[85] לשונו בדרשת שבת הגדול [רלא:]: "אך אי אפשר לומר שיהיה זה [כח מלכות רביעית] לנצח... כי המלכות הרביעית נמשלה כברזל, שהברזל כח מחתך, והוא הפך שלום, ואי אפשר שלא יהיה השלום באחרונה, כמו שביארנו [למעלה שם (רכו:)]". וראה לעיל פי"ז הערה 20. ובגו"א בראשית פכ"ז אות כה כתב: "'ועל חרבך תחיה' [בראשית כז, מ], שהוא הפך מידת יעקב, אשר אתו השלום והאמת". הרי כנגד ההשחתה כתב "בשלום", וכנגד הפירוד כתב "ובאחדות". וממוצא דבר למדים אנו, שהאחדות של עולם המשיח אינה תוצאה מבטול כוחות הרע שבעולם, אלא המהלך הוא להפך; בטול כוחות הרע שבעולם הוא תוצאה מהאחדות שתשרור בעולם. באופן שהאחדות היא הסיבה, ובטול כוחות הרע הוא המוסבב. וכן מבואר לעיל פל"ח הערה 7.

[86] בברכתו הרביעית של בלעם.

[87] כמבואר לעיל פנ"ז ד"ה וכאשר תשים, וכלשונו שם: "כי כל דבר בעולם מתחלק אל שלשה חלקים שאין זה כזה; כי נחלק להתחלה, ואמצע, וסוף". ושאר ביאר את ההתחלה והאמצע והסוף של ישראל, ואשר כנגדם מכוונות שלש הברכות הראשונות של בלעם.

[88] בפרק זה, ד"ה ואמר ומחץ.

[89] נראה כוונתו, שחלוקה זו של מואב, שעיר, ובני שת, היא כנגד ימין, שמאל, ואמצע. שהנה בתפארת ישראל פמ"ו [קמא:] כתב: "כי דבר זה ידוע, כי החרב הוא מן השמאל, והערוה הוא מן הימין". והנה אדום הוא משמאל, וכמבואר בח"א לר"ה כג. [א, קכד.]. ומואב הינם בעלי ערוה [גו"א דברים פ"ב אות ח]. וכן כתב גם בגבורות ה' פע"ב [שכח:] "עמון ומואב [מוכנים] לזנות". וכ"ה בח"א לסנהדרין קו. [ג, רמח.]. וממילא הם כנגד ימין [וראה לעיל פכ"א הערה 68]. ואילו שת הוא כנגד האמצע [גו"א בראשית פ"ד אות ו, ושם הערה 50].

[90] כי מחמת שהוא "ראשית גוים", לכך דינו שיהיה "עדי אובד"

[91] המורה על חבורם לישראל, וכמו שנתבאר [בד"ה ואחר כך].

[92] נראה שכונתו לומר כי ג' אומות אלו [עמלק, קיני, רומי] הם כנגד אברהם יצחק ויעקב. וכמבואר בח"א לסנהדרין קו. [ג, רמז:] שקיני שהתחבר עם ישראל הוא כנגד אברהם, והמתנגד לגמרי לישראל הוא כנגד יעקב [והובא לעיל בהערה 68], ואילו מלכות רומי היא כנגד יצחק, שהוליד את עשו. [ראה פחד יצחק, פורים, ענין ח, ששעבוד מלכיות של רומי הוא כנגד יצחק].

[93] ראה לעיל פכ"ה הערה 150, שגם שם כתב בבטוי מעין זה.

[94] ראה לעיל פ"י הערה 11, שגם שם כתב בטוי מעין זה.

[95] וכן כתב הרמב"ן בספר הגאולה [עמוד רסו, ח"א מכתבי הרמב"ן]: "הפעם הרביעית פירש כי נבואתו תבוא באחרית הימים... הנה מצאנו בטחון מפורש בגאולה העתידה לבוא אלינו מתורת משה עליו השלום".