Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Tiferet Yisrael Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כמבואר לעיל פ"ג [ד"ה והתבאר]: "לא יהיה אונאה בנפשו לומר שישב בטל ויצליח בהצלחה נצחית, רק הצלחתו בקיום התורה והמצות", וראה שם הערה 37.
ועוד שעל ידי המצות האדם יוצא אל הפעל - ראה לעיל פ"ב הערה 52, ופ"ג הערות 37, 60.
רומז בזה לשלשה העולמות שברא השם יתברך. וענינם של ג' העולמות הוא ענין נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. ולדוגמא ראה בגו"א בראשית פ"ו אות לג, ושם הערה 165, שם שמות פי"ח הערות 27, 35, דר"ח פ"א מי"ח [נו:-נח:], נתיב העבודה פי"ג [א, קיח:], נצח ישראל פ"ג [ד"ה ובמקום אחר], להלן פי"ג [ד"ה ובפרק קמא], שם פ"נ [ד"ה ביארו בזה], ועוד. ותמצית הדברים היא, שהעולם התחתון הוא העוה"ז שבני אדם חיים בו, והוא עולם ההרכבה, שכל הנמצאים בו מורכבים מחומר וצורה. העולם האמצעי הוא עולם הגלגלים והמזלות. העולם השלישי הוא העולם העליון, שאין בו חומר כל עיקר, אלא כולו צורות בלבד, ואין בו מיזוג והרכבה. [וראה עוד "פרקי מבוא - שיטתו של המהר"ל, מאת אברהם קריב, כרך א, עמודים יז-כג]. ועוד אודות שהעולם הזה הוא "עולם שפל" - ראה להלן הערה 6, וגו"א בראשית פי"ח אות ז. ושם שמות פ"כ אות ג כתב: "כי העולם העליון נקרא 'עולם האחדות'... שעולם הזה השפל, רחוק מאתו יתברך". וכן הוא שם במדבר פכ"ח הערה 59. וכבר נתבאר לעיל [פ"ב הערה 11] שהחומרי הוא שפל ביחס לרוחני. ולכך העולם התחתון הוא שפל ביחס לעולם העליון. ועוד אודות שעולם העליון הוא עולם נבדל - ראה לעיל פ"ב הערה 30.
כי כבר נתבאר למעלה [פ"ג הערה 62] שהחומר הוא מסך מבדיל בין ה' לאדם, ולכך בהסרת החומר מהאדם [ע"י המצות] - תבוטל ההבדלה שבין ה' לברואיו. ונקודה זו תתבאר יותר בהמשך.
ועוד אודות שהתורה והמצוות מזככות את האדם - ראה נתיב יראת השם פ"ד [ב, לב:]. ולהלן פ"ז [ד"ה אמנם מה] כתב: "המצות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'... כי הנפש שהיא עומדת בגוף נוטה עצמה אל הטבע, והיא באמת נפש אלקית מלמעלה, רק שהיא עומדת בגוף, וצריך להוציא אותה מן הטבע ולהיות לה דביקות בו יתברך, וזהו על ידי המצות". וכן כתב להלן ס"פ ח: "שכל המצות... מזככים ומצרפים את נפשו, עד שהיא צרופה וזכה". וכן חזר וכתב שם ס"פ יד. וראה לעיל פ"ב הערה 30. ובס"פ ב כתב: "שאין הצירוף רק בדבר שאינו טבעי, שהצירוף הוא הוצאה מן הטבע, וזהו הצירוף כמו שיתבאר".
כמבואר לעיל פ"ב הערה 49. ואודות שהאדם הטבעי הוא בעל הויה והפסד, כן מבואר להלן ר"פ יב, ושם פ"נ [ד"ה ומעתה תבין]. וכן הוא בגו"א במדבר פכ"ח הערה 57. ומה שנקט כאן דוקא במאפיין של "הויה והפסד", כי בא לבאר כיצד המצות מעלות את האדם מהעולם השפל אל העולם העליון, והמאפיין את העולם השפל הוא היותו עולם בעל "הויה והפסד", וכמבואר בדר"ח פ"א מי"ח [נו:], וז"ל: "העולם השפל הזה הוא עולם התחתון... הוא נקרא 'עולם השפל', אשר הוא עולם הויה והפסד". ושם מדגיש שזהו הסימן המובהק של העולם השפל, שהוא בעל הויה והפסד. ולכך הדרך להדגיש שהאדם מתעלה [ע"י המצות] מהעולם השפל היא דוקא בהדגשת העובדה שנעשה מופקע מ"הויה והפסד".
כמבואר לעיל בהקדמה [ד"ה ואמר הנחמדים]: "כי המצוה יש בו... שהשכל ג"כ מחייב המצות, מצד סוד שכלי". וראה שם הערה 119 בביאור הדבר.
להלן פ"ט [ד"ה והנה אלו], וז"ל: "כבר אמרנו כי המצות האלו ראוים אל האדם מצד כי המצות כלם שכליות אלקיות, שכך סדר השם יתברך... ולכך הדבק במצות דבק בשכלי, והוא השכל האלקי העליון... ובזה נפשו צרופה, ואז דבק בו יתברך... ושוב לא יקשה לך כלל איך אפשר שיקנה האדם הצלחה העליונה ע"י מעשה המצות, כי... הם על הטבע, ולפיכך ע"י מעשים אלו דבק בסדר השכלי... וכאשר האדם עושה המצוה, שהיא מעשה שכלי, הנה מתקרב בזה אל המעלה הנבדלת, ומצרף נפשו מן הטבע החמרית... כי המעשה של המצוה הוא מעשה אלקי... ויקנו בשביל כך הצלחה העליונה בשביל החיבור והדיבוק הזה". וראה שם בהערות, ולעיל פ"א הערה 40, גו"א במדבר פכ"ג אות כד, ובנתיב התשובה פ"ב הערה 35.
עד כאן התמיה, והיא שאין "תורה" גימטריה תרי"ג, אלא תרי"א. וכך היא הגירסא בעין יעקב שם. ודרכו של המהר"ל להביא הגירסא כפי זו המופיעה בעין יעקב, וכמבואר בנצח ישראל פמ"ו הערה 29, ושם פנ"ב הערה 2.
כי כבר השריש בגבורות ה' ר"פ יט "שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל... ואיך תהיה על ידי דבר מקרה, זה לא יתכן". ובנצח ישראל פ"ה [ד"ה יש לדקדק] כתב: "שכבר אמרנו שאין דבר מן הדברים הגדולים כמו זה במקרה". ושם בפ"ו [ד"ה ומה שהיו] כתב: "כי כל דברים הגדולים אינם במקרה". וראה שם פ"ד הערה 6.
כפירוש רש"י שם "רמ"ח מצות עשה - דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה. שס"ה מצות לא תעשה - שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור". ובח"א למכות כג: [ד, ו:] הביא את דברי רש"י, וכתב: "וכך משמע בפסיקתא כדברי רש"י ז"ל". ולא מצאתיה שם, אלא בתנחומא תצא, סימן ב, וז"ל: "מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה יש בתורה, כמנין אברין שבאדם. ובכל יום ויום צועקים על האדם עשה אותנו שתחיה בזכותנו ותאריך ימים. ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה כמנין ימות החמה, ובכל יום ויום שהחמה זורחת... צווחת ואומרת לאדם... אל תעבור בי את העברה הזאת".
לשונו בח"א למכות כג: [ד, ו:]: "אבל קשה למה אין מצות לא תעשה כמספר איבריו של אדם שלא יעשה עבירה בכל איבריו. ועוד, כמה אברים הם באדם דלא שייך בהם עשייה כלל".
"וכל שכן" - ועוד יותר קשה.
פירוש - לפי ביאור זה אין קשר בעצם בין מצות עשה לאבריו של אדם, וכן אין קשר בעצם בין מצות לא תעשה לימות החמה, אלא הן ננקטו כרמז וכסימן בעלמא. וכן כתב הרמב"ם בסוף הקדמתו ליד החזקה: "מצות עשה מאתיים וארבעים ושמונה, סימן להם מנין אבריו של אדם... מצות לא תעשה שלש מאות וששים וחמש, סימן להם מנין ימי שנת חמה".
פירוש - ואין ראוי כך בדברים האלקיים.
"לעצמם" - בעצם. ופירושו, שאין דברים אלקיים נתלים ברמזים צדדים, אלא שהם נתלים בדברים שעצמיים להם. דוגמה לדבר; נאמר [שמות ל, יב] "כי תשא ראש בני ישראל וגו'", ופירש רש"י שם "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם". ובגו"א שם אות ז כתב: "והרא"ם פירש דלכך נקרא סכום החשבון 'ראש', מפני שכן דרך בעלי חשבונות, כותבים סכום חשבון בראש, ואחר כך כותבים הפרטים באגרת שלהם. ואין ראוי לפרש דברי תורה בענין זה, שהוא דבר הסכמי, ואין לו שורש חכמה". וזהו יסוד מוסד בספרי המהר"ל, שכל דברי תורה מוכרחים ומחוייבים, ואי אפשר שיהיו אלא כך, ולא שהם מצד הסכמת הבריות וכיו"ב. ולדוגמה, ראה דבריו בדר"ח פ"ג מ"ב [קיז.] שכתב: "התורה - כל דבריה מוכרחים מחויבים, אי אפשר רק שיהיו כך, ולא אפשר שיהיו בענין אחר כלל, וזה מעלת התורה... כי אי אפשר שיהיה דבר אחד, אף נקודה אחת בתורה שאפשר שיהיה בענין אחר, רק כך. ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך אבל אינו מחוייב שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר... דבר זה אינו בתורה, כי הדבר הראוי בלבד, ואפשר שיהיה בענין אחר - אין זה מיוחד, אבל דברי תורה מחוייבים שיהיו כך, ואי אפשר בענין אחר, והמחויב הוא מיוחד". וכן להלן ידחה את ההסבר שמאכלות מסוימים נאסרו על פי הטבע ["לכך אסרה תורה... מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע"], כי אין לפרש מצות התורה על פי הטבע, כי כל המצות "סדר שכלי... הכל לפי השכל אשר ראוי שיהיה בו הנהגת האדם" [להלן פ"ח (ד"ה והפירוש הוא)]. וכן חזר וכתב בבאר הגולה, באר הששי [קו.]. וכן נגע בנקודה זו בגו"א שמות פל"א ריש אות ט, וז"ל: "דברי תורה הם מחוייבים מצד עצמם". וכן כתב הרבה פעמים גם בקשר לדברי חז"ל, ש"כל דבר מדבריהם שורש התורה" [לשונו בגו"א בראשית פכ"ח אות יז, ושם הערה 101. וראה גו"א שמות פי"ט הערה 214].
כמבואר להלן ר"פ ה: "המצות שנתן השם יתברך לישראל... נאמר [ר' דברים ו, כד] 'ויצונו ה' אלקינו לעשות החקים האלה לטוב לנו כל הימים וגו"... שהמצות הם לטוב אל האדם, שבקיום המצות זוכה לחיים הנצחיים". ובדר"ח פ"ו מ"ח [שט.] כתב: "ואם יזכה אל הנצחיות, אין זה בתורה בלבד, רק צריך שיצרף לזה המצות ושאר מעשים טובים".
אודות שהאדם נברא כדבעי, ומוטל עליו להזהר שלא ישנה את מציאותו ממה שנברא עליו, ראה דבריו בדר"ח פ"ב מי"ד [קג:], שכתב: "יש לך לדעת כי המיתה מגעת אל האדם כאשר הוא סר מן האמצע אשר נברא האדם עליו, ונוטה אל אחד הקצוות, בזה מגיע אל האדם המיתה... ותדע כי העולם הזה אשר ברא השם יתברך, בריאתו הוא בשווי, ולא יצא מן המצוע, כמו שבארנו, שיהיה קיום, כי המצוע יש לו קיום ביותר. ויורה זה מה שנברא בששה ימים, כי אות הוי"ו מורה על השווי, וזה תבין מצד הצורה היא עומדת כמקל זקוף בשוה, רק מעט היא עקומה בראשה, מ"מ לא תמצא זה בשאר אותיות... ומפני כי העולם נברא בשוה, לכך נברא בששה ימים. שמורה המספר על השווי שבעולם. ואין לך בריאה מן הנבראים שהוא יותר בשוה מן האדם, ולכך נברא האדם בששי, המורה על השווי שיש באדם. והשווי הזה, דהיינו כי האדם הוא מגוף ונפש, צריך שיהיה עומד בשווי, שלא יהיה נוטה אל הקצה - שיהיה האדם גוף לגמרי, ולא יהיה נוטה אל כוחות הנפש, כאילו היה כולו נפשי. רק צריך שיהיה עומד בשווי הזה". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה:] הביא את דברי הגמרא [ברכות ט.] "תניא, אבא בנימין אומר... הייתי מצטער כל ימי על תפילתי שתהא לפני מטתי", וכתב לבאר: "ופירוש דבר זה, שהיה מצטער שיהיה הבריאה שלו כאשר האדם נברא עליו. ותכף בבוקר כשעומד ממטתו יתפלל ויעבוד את בוראו, כמו שנברא אדם לעבוד בוראו. ולפיכך אמר שהיה מצטער על תפלתו שתהיה סמוך למטתו מיד, שנראה שנברא האדם לשמש את קונו... כי האדם לא נברא רק על עבודת השם יתברך, ולכך היה מצטער על עבודת השם יתברך שתהיה מיד בקומו ממטתו". הרי שיש לאדם להזהר שישאר עומד על הקו אשר נברא עליו. ועוד אודות שכל שנוי מביא להפסד, ראה נצח ישראל פל"ו הערה 71.
לשונו להלן פ"ז [סד"ה ולכך אמרו]: "נתן לו שס"ה מצות לא תעשה שיעמוד בסדר שלו, שלא יצא מן הסדר שנברא עליו". ואודות היציאה מן הסדר שיש בבעילת איסור, ראה דבריו בהקדמתו לגבורות ה' [ד] שכתב: "סוד העריות סדר המציאות וחיבורם זה עם זה... שהעריות כולם התרחקות מדבר שאין ראוי החיבור, ויהיו הנמצאים עומדים בחוקם וגבולם שנתן השם יתברך להם. ולכך נקראים העריות 'חוק', כדכתיב [ויקרא יח, ד] 'את חוקתי תשמורו' גבי עריות... כי הש"י המציא הנמצאים ונתן להם חוק ולא יצאו מחוקם... והעריות שהוא חיבור במי שאין ראוי לו, הוא יציאה מן החוק". וראה גו"א שמות פט"ו הערה 164. ואודות היציאה מן הסדר שבגניבה וגזילה, הנה אמרו בערכין טז. "על שבעה דברים נגעים באים... ועל הגזל", וכתב על כך בגו"א בראשית פמ"ד אות ט: "כי כל ענין הצרעת דבר זר שאינו רגיל בבני אדם, כי הלוקח דבר שאינו ראוי לו בא עליו דבר שנוי שאינו ראוי - והוא דבר זר". וכן כתב בנתיב הלשון פ"ח [ב, פ:], וז"ל: "הגזל הוא כונס ממון שאינו שלו... כי הגוזל את אחר פושט ידו בקנין שאין ראוי לו, והוא זר אליו... ולפיכך משפט שלו נגעים באים עליו, שהוא ג"כ דבר זר יוצא מן הסדר".
כמו שכתב להלן פ"ז [ד"ה אמנם מה]: "דבר זה היה הגון במצות אשר נדע טעמם, אבל במצות שנעלם מאתנו טעם שלהם, לא נוכל לומר כך". וראה ס"פ ח. ובגו"א דברים פ"ה אות ו [ד"ה ועוד] כתב: "מצות התורה נחלקים לארבעה חלקים; האחד, שאין טעם שלהם נגלה כלל, ולא יוכל האדם לדעת כלל, כמו פרה אדומה [במדב"ר יט, ו], וכיוצא בו מצות שעטנז, והרבה מצות שהם חוקים. ויש מצות שטעמם ידוע כאשר נכתבו בתורה, כמו שבת ותפילין, ואם לא נכתבו לא ידענו הטעם, שכתב אצל שבת [שמות כ, יא] 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ', ומצות אלו נקראים 'מקובלות', שהם מקובלים אצלינו מפי משה. השלישי, הם מצות המושכלות, כגון דינין, שכל משפטים ידועים אצלינו אף כי לא נתן לנו, [ד]ידענו שהמלוה לחבירו חייב לשלם, ואלו המצות הם נקראים 'מצות המושכלות'. המין הרביעי הם המצות הטבעיות, שחפץ האדם לקיים בטבע, כגון כבוד אב ואם, וכן כמה מצות שהם בתורה שהם בשביל רחמנות, שהוא בטבע. וראיה שתמצא אף בבהמה רחמנות, שהיא מרחמת את ולדה".
ודברים אלו תואמים לשיטתו [להלן פ"כ ד"ה אמנם כל] שישנו מתן שכר רק על קיום מצות עשה, אך אין מתן שכר על קיום מצות לא תעשה. וזאת משום שבקיום מצות לא תעשה אינו קונה מעלה חדשה, אלא שומר עצמו מלצאת מן היושר. וראה שם בהערות, ובסמוך הערה 54.
לשונו לעיל פ"ב [ד"ה ומעתה תדע]: "ומעתה תדע כי המצות שהם הפעולות האלקיות, והם מעשה האדם, יגיע בהם האדם למדריגה שהיא על הטבע. וראוי שיהיה כך. כי מעשה האדם במה שהוא בעל שכל, הוא יותר במעלה מן הטבע. שהרי הטבע הוא כח חמרי בלבד, ואילו האדם הוא שכלי. ואם יאמר כי כח הטבע פועל בכח שהוא מן השם יתברך, נאמר גם כן כי האדם שהוא שכלי פועל בכח השכל שנתן לו השם יתברך. ולפיכך ראוי אל האדם - שהוא שכלי, והשכל הוא על הטבע - המצות האלקיות, שהם המעשים שאינם טבעיים. ועל ידם יגיע האדם אל מעלה עליונה, שהיא למעלה מן הטבע, הוא עולם הנבדל". וראה שם הערה 30. ובח"א למכות כג: [ד, ו.] כתב ששני ההבטים האלו [רמ"ח מ"ע ושס"ה מצות ל"ת] הם כנגד גופו ונשמתו של אדם, ויובא בהערה 92. וראה ציון 84.
בא להורות כיצד שני סוגי המצות הנ"ל [מצות ל"ת שעל ידן האדם לא ישנה ממציאותו שנברא עליה, ומצות עשה שעל ידן יקנה את שלימותו] מקבילים הם לשמש [שס"ה ימות חמה] ולאדם [רמ"ח אברי אדם].
"והשמש כולל אותו" - פירושו שעולם הטבע מסודר תחת השמש, ונכלל בהנהגת השמש, וכמו שמבאר.
לשונו בנצח ישראל פי"ז [ד"ה לפיכך אמר]: "כי השמש הוא מלך ומושל בעולם הזה", וראה שם הערה 46. ובע"ז ד: אמרו "בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה, מיד כועס הקב"ה". וכתב על כך בבאר הגולה, באר הרביעי [עג.]: "כי השמש נקרא מלך בצבא שמים, והוא יתברך מושל על כל, מ"מ יש לשמש שם ממשלה. וכאשר בני אדם אינם עוברים את עולם הטבע לעבוד את ה' כמו שראוי לעשות, רק הם נשארים בעולם הטבע... ואין מקשרין עוה"ז בו יתברך, הנה יש כאן ע"ז... שיש לשמש שם וממשלה בעולם השפל... והם נשארים אצל החמה כאילו הוא הנהגת העולם. ואף אם אינם משתחוים לחמה ממש, אין בזה די, כי כאשר הם עוזבים את ה' שלא לעבוד השם המיוחד... ממילא נשארו תחת החמה, אשר עולם הזה התחתון הוא תחתיו... והיינו דקאמר בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוים לחמה. ביאור זה כי בני אדם הם תחת המלך, והמלך מניח כתרו בראשו ומשתחוה לחמה, שהרי המלך הוא תחת ממשלת החמה. ואם אין המלך והמושלים אשר בעולם התחתון מקבלים מלכות שמים, בזה נשארים תחת החמה, ומקבלים ממשלת החמה". ושם בבאר הששי [קטז.] כתב: "כי החמה יש לה ממשלה ומלכות בעולם התחתון". וראה פחד יצחק, ר"ה מאמר כז אות ה.
כמו שהעם מסודר על ידי המלך, כך עולם הטבע מסודר על ידי השמש, וכמבואר כאן בהמשך דבריו. ולשונו בגו"א דברים פ"ד סוף אות י: "כי השם יתברך עזב האומות ונתן להם אור השמש בלבד... ועזב אותם אל הטבע בלבד".
כמו "ואין כל חדש תחת השמש" [קהלת א, ט], "המעשים שנעשו תחת השמש" [שם פסוק יד], "ואין יתרון תחת השמש" [שם ב, יא], וכיו"ב. ו"תחת השמש" מורה שהעולם מסודר ונתון לממשלת השמש, והשמש נמצאת מעליו כמלך הנמצא מעל עמו. וראה בדרוש על התורה [טז.].
יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. ולדוגמה, בח"א לחולין נז: [ד, צה.] כתב: "כי הש"י ברא המינים ונוהגים עניניהם אחר המושכל הראוי. ולא שידעו ויבינו ויש בהם דעת, רק כי הטבע שהוטבע בהם נמשך אחר המושכל. וכמו שאמרו ז"ל [עירובין ק:] למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, דרך ארץ מתרנגול. והרי כי הנמלה ידוע בה דבר זה שאינה גוזלת כלל. ואין דבר זה מהם מצד החכמה או יראת שמים, רק כי הטבע שהוטבע בהם נמשכים אחר מדה זאת, היא הרחקת הגזל. וכן החתול אחר הצניעות, והתרנגול אחר דרך ארץ. ודבר זה ג"כ כי המלך מסדר המין שלא יצאו מן הסדר הראוי, לפי שהמין הוא ראוי אל הסדר. וכמו שיש לאדם מלך שהוא מסדר עניניהם במוחש, כך יש לכל מין ומין מלכות. ואין הפירוש שיש להם מלך ממש מולך עליהם, רק שהטבע שבהם נמשך אחר מלכות, שכמו שהמלך מסדר בני אדם, כך המין בטבע... נמשך אחר זה. וזהו המלך שיש להם, ונמצא שיש להם מלך מצד הטבע, שהוא מנהיג אותם כמו שראוי". ובח"א לסנהדרין צה. [ג, קצה.] כתב: "ענין המלך... כשהוא מולך על העם ומתנשא עליהם בחשיבות מלכותו, מסדר את העם בסדר הראוי". וראה נצח ישראל פ"מ הערה 29. ובאור חדש [עב.] כתב: "קשה, שהיה לו לכתוב [אסתר א, א] 'ויהי בימי המלך אחשורש', ולא זכר אותו בשם מלך... כי המעשה עצמו שעליו באה המגילה מה שאירע לישראל היה דבר שנוי, שאין ראוי למלך שיתן אומה שלימה להשמיד ולהרוג, והוא דבר שאינו לפי השכל... ועל זה אמר 'ויהי בימי אחשורש', כלומר מעשה המגילה שהיה הכל יוצא מסדר הראוי, דבר זה היה ראוי אל אחשורש, שהוא בעצמו היה יוצא מן הסדר הראוי... ולא שייך להזכיר 'מלך', אשר המלך הוא הסדר". וכן כתב בח"א לב"ב טז: [ג, ע:], שבהעדר מלכות בישראל אף הסדר נעדר, עיי"ש. וראה ציון 88.
לשונו בח"א לסנהדרין קי. [ג, רסו:]: "אם אין השמש והירח פועלים, כל הנמצאים בטלים, ולכך תולה הכל בשמש וירח שהם מושלים, וכדכתיב 'השמש לממשלת ביום'". ובגבורות ה' פמ"ו [קעה.] כתב: "השנה משוער מן השמש, שהוא המלך בצבא השמים, וראוי למנות למלך... מפני שהמלך מסדר ומקיים המשך המציאות. וכן החמה שהוא המלך, מפני שעל ידה סדר המשך המציאות, שהוא הזמן, ולכך מונין השנה לחמה". וראה הערות 48, 65.
רש"י דברים ל, יט "אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר [קהלת א, ה] 'וזרח השמש ובא השמש'". וראה לעיל פ"א הערה 42. ובדרוש על המצות [נא:] כתב: "וברא חמה, שהיא ראש ועליון בצבא השמים... שס"ה ימים שבהם איננה עוברת חוק שנתן לה השם יתברך... עד שמתוך כך האדם שדר בעולם תחת השמש... נמשך אחר זה גם כן שלא יעבור חוק שלו... שאם החמה אינה עוברת שס"ה ימים שהם חוק שלה, איך יעבור האדם הדר תחת השמש חוק שס"ה שלו, כי האדם נמשך תמיד אחר המקום שהוא דר שם ומנהגו, כמו שאמרו [ב"מ פו:] 'אל ישנה האדם ממנהג המקום'". הרי שהשמש מכתיבה לכל הנמצאים תחתיה שלא ישנו מחוקם ומסדרם.
קידושין פב: "מימי לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני... והם לא נבראו אלא לשמשני". ורש"י בראשית ו, ז כתב "הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה הצורך באלו".וכן כתב בדר"ח פ"א מ"ב [כה.], וז"ל: "כי הנבראים כולם הם בשביל האדם... ודבר זה אמרו ז"ל בכל מקום כי הכל נברא בשביל האדם". וכן כתב שם בפ"ה מכ"ב [ערה.], שם פ"ה מ"א [ריז:], שם פ"ו מ"י [שכא.], גו"א בראשית פ"א אות ס [סד"ה אמנם], באר הגולה באר הרביעי [נח.], דרוש לשבת תשובה [עז.], ח"א לשבת עז: [א, מא:], להלן פט"ז [ד"ה מופת שלישי], שם ר"פ יז, ועוד.
"אמר [אדה"ר] לפניו, רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד (בתמיה)" [פסחים קיח.]. וכן אמרו [שבת פט.] "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו". ואודות שיחס הנמצאים כלפי האדם הוא כיחס עבד לאדונו, הנה כן ביאר כמה פעמים שלכך האדם הוא היחידי מכל הנמצאים ההולך בקומה זקופה, וכלשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [קמב.]: "בריאתו של אדם בזקיפה, ולא כמו שאר בעלי חיים הולכי שחוח. כי מי שהולך שחוח, הוא מורה על שיש עליו אדון, ולפיכך הולך שחוח כמו עבד שהולך שחוח לפני אדון שלו... דהיינו מצד שהולך אדם בזקיפה... וכל בעלי חיים הולכים שחוח, מפני שהם תחת האדם, שהוא המלך על הכל... והאדם הולך זקוף כפי מדריגתו שיש לו, כי אין עליו בתחתונים". וכן כתב שם בפ"ה מכ"א [רעד:]. ולהלן פט"ז [ד"ה חמישית עמד] כתב: "כל הנבראים כולם הולכים כפופים, פניהם יורד למטה. אבל האדם הולך קומם, מפני שהוא מלך הנמצאים התחתונים, והמלך ראוי שיהיה הולך בזקיפה. ובתחתונים אין על האדם, ולפיכך כל בעלי חיים הולכים כפופים, כמו העבד שהוא כפוף מפני המלך. והאדם בלבד הוא עומד בזקיפה". וכן כתב בבאר הגולה באר הששי [קכ:], נתיב העבודה פ"י [א, קח.], נתיב יראת השם ס"פ ב [ב, כו:], דרשה לשבת תשובה [עז.], ח"א לסנהדרין לח: [ק, קנא.]. וראה עוד בח"א לב"ק טז. [ג, ב.].
ושם ביאר ששם "אדם" מורה על יציאתו מהכח אל הפעל, ואילו שם "בהמה" מורה שהיא נמצאת בפעל, שה"מה" כבר "בה".
וזהו טעם שני שהאדם חולק מקום לעצמו מכל הנמצאים; כל הנמצאים זולתו לא ישנו מסדרם שנבראו עליו, ואילו האדם יכול להתעלות או להתדרדר מהסדר שנברא עליו.
כמבואר בהערה 33, וממילא "החמה והאדם הם כל המציאות" [לשונו להלן], ולכך כנגדם נתקנו המצות עשה ולא תעשה, וכמו שמבאר והולך. וז"ל בנתיב האמונה פ"ב [א, רט:]: "ואמר כי המצות הם שס"ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה, ורמ"ח מצות עשה נגד איברי האדם. יש לך לדעת כי אלו שנים, השמש והאדם... הם מושלים. כי החמה הוא המלך בצבא השמים, והאדם הוא המושל בארץ". וראה הערה 52, וד"ה ותעמיק יותר.
יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון בנצח ישראל פי"ד [ד"ה וכאשר תבין] כתב: "יש לאדם משפט הצורה נגד שאר בעל חיים". ובגו"א בראשית פ"ב אות מב כתב: "האדם הוא צורת כל המינים, והוא נותן להם שלימות... הוא צורה לכל התחתונים הבעלי חיים הבלתי מדברים", ועיי"ש שמאריך בזה. ובבראשית א, כה נאמר "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'". ואילו שם להלן [ב, יט] נאמר "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו'", ופירש רש"י שם "ובדברי אגדה, יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו 'כי תצור אל העיר' [דברים כ, יט], שכבשן תחת ידו של אדם". וביאר הגו"א שם [אות לו]: "ואל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא, כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו... ומתחילה כאשר לא היה האדם נכתב 'ויעש', ועכשו שנברא האדם נכתב 'ויצר', לפי שהצורה [האדם] נותנת לדבר [לבהמות] חוק וגבול, ולכך נקרא [האדם] 'צורה'. וכאשר נברא האדם היה [הקב"ה] כובשן [את הבהמות] שיהיו תחת האדם". וכ"ה בגבורות ה' פ"ד [ל:], ושם פ"ח [מח.]. ובדר"ח פ"ג מ"ב [קיד.] כתב: "האדם הוא צורת העולם ומשלים אותו. ובשביל האדם נבראו כל התחתונים". וכן כתב להלן ס"פ ל, ח"א לכתובות סו: [א, קנג:], ח"א לסנהדרין לז. [ג, קמה:] ועוד ועוד. הרי שהגדרת "צורה" היא נתינת כיוון וגבול לדבר שהוא צורה לו. ולכך האדם הוא צורת העולם, כי בבריאתו נשלמה כוונת הבריאה של שאר הנמצאים. וראה הערה 78.
יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, בנצח ישראל ס"פ נב כתב: "על ידי המלך יושלם כל העם אשר הוא תחתיו". וכן הוא שם פנ"ד [ד"ה ויש לשאול]. ובח"א לסנהדרין לז. [ג, קמו.] כתב: "הצורה היא אחת, והיא מאחדת הכל. כמו המלך בעם, שעל ידו מתקשר העם עד שנעשה העם אחד בשביל המלך, שהוא מולך עליהם, והם עבדיו". ושם לסנהדרין כ: [ג, קלח:] כתב: "כאשר באו ישראל ונעשו לאומה שלימה לגמרי, נצטוו למנות עליהם מלך, כי המלך הוא שלימות האומה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ויתקן להם כל צרכם ופרנסתם אשר הם צריכים. וזהו ענין המלך להשלים את העם במה שהם צריכים". וכן הוא בנתיב העבודה פי"ח [א, קמב:]. ובדרוש לשבת תשובה [עב:] כתב: "ענין המלך... שיהיה פונה אל העם להשגיח עליהם ולתקן עניניהם מה שחסר להם". ועוד אודות שהצורה משלימה הכל, ראה דבריו בח"א לסנהדרין לז. [ג, קמו.] שכתב: "הצורה היא אחת, והיא מאחדת הכל. כמו המלך בעם, שעל ידו מתקשר העם עד שנעשה העם אחד בשביל המלך, שהוא מולך עליהם, והם עבדיו, כך כל בריאות העולם הם מצטרפים אל האדם שהוא אחד". וכשם שהמלך משלים את עמו, כך הצורה משלימה את הכל. ובנתיב העבודה פי"א [א, מט:] ביאר "כי הצורה נותן הקיום". ובנתיב השלום פ"א [א, ריז.] כתב: "השלום עצמו שהוא משלים הכל, כמו הצורה שהיא השלמה". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכח:] כתב: "ראוי אל הצורה להשלים הדבר המתחבר אליו, כאשר ידוע מענין הצורה שהיא השלמת החומר". וכן כתב להלן פ"מ [ד"ה החכמים האלו]. ובבאר הגולה באר החמישי [סוף צד:] כתב: "והכל נמשך אחר הצורה, והיא השלמת הכל... כמו שהוא ראוי אל הצורה, שהוא משלים הכל". וראה ציון 89.
חוזר בזה לדבריו למעלה שהאדם שונה משאר הנמצאים, ובכך חולק מקום לעצמו.
לשונו בנתיב האמונה פ"ב [רט:]: "ואלו שנים [האדם והשמש] הם מחולקים; כי האדם נברא להוסיף שלימות על שלימות על ידי המצות. אבל האדם הוא בעל שנוי יכול לשנות מעשים, ולפחות ממדריגה שנברא עליו, כמו כל התחתונים שהם בעלי שנוי, והאדם ראש לכל התחתונים. והשמש בהפך זה. שאין השמש קונה מעלה יותר ממה שהיה לה קודם, אבל אין השמש יוצא מן מה שנבראת עליו, והיא ראש בצבא השמים". וראה ציון 55.
בא לבאר שעד כמה שנוגע ל"סור מרע" [שאדם לא ישנה מהסדר] הרי הדברים הטבעיים הם המורי הוראה בזה, ולכך הוכחת הנביאים היתה מבוססת על חלק זה של הנבראים. אמנם במה שנוגע ל"עשה טוב" [קנית מעלת האדם] - אין הדברים הטבעיים מועילים לזה, וכמו שמבאר.
ובביאור תוכחה זו - ראה נצח ישראל פ"ב ד"ה ועל זה, וד"ה והיינו דאמרינן.
כך מכנה המהר"ל את משה רבינו בכמה מקומות [גבורות ה' פ"ז (מג:), באר הגולה באר הראשון (כא.), שם באר החמישי (צו.), גו"א בראשית פט"ו סוף אות ז, שם פ"ג אות ט (ד"ה אבל), הקדמה לדרוש על התורה (ו:)]. וראה בבראשית פט"ו הערה 30. ורבינו בחיי בהקדמתו לתורה כתב: "ודבר ידוע כי משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים וכו'", וראה שם בהערת הרב שעוועל זצ"ל, ציון 30. ובביאור תואר זה - ראה באור החיים במדבר יא, כה.
לשון רש"י דברים ל, יט: "העידותי בכם היום את השמים. אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר [קהלת א, ה] 'וזרח השמש ובא השמש'. הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שינתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים. ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלין שכר, ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שינו את מדתם, אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר, ואם חטאתם תקבלו פורענות, על אחת כמה וכמה".
כמבואר לעיל פ"ב [ד"ה ובמדרש] שרבי עקביא הראה לטורנוסרופוס הרשע שמעשי אדם [גלוסקאות] נאים יותר ממעשה הטבע [שבלים].
כמבואר לעיל פ"א [ד"ה וכבר בארנו], שכתב: "אי אפשר שלא יהיו לאדם פעולות אשר הם מתיחסים אל נפשו, אשר יש לו נפש אלקית. ואם כן נשארה השאלה, איזה הם הפעולות המיוחדות לו, המתיחסות אל מעלתו במה שיש לו נפש שכלי. לא ישאר לומר רק כי הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות האלקיות, והם מצות התורה. והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלקית. ודבר זה בודאי הם פעולות המיוחדים לו, וראוים לו". וראה שם הערה 40. ומשמע מדבריו כאן שהנביאים היו מוכיחים את ישראל בדברים הטבעים על קיום מצות לא תעשה, אך לא על קיום מצות עשה. כי מעלת אדם מתבטאת בקיום מצות עשה, ומעלה זו היא יחודית לאדם. ולכך אין הדברים הטבעים יכולים לשמש בית אב בנוגע למעלת האדם. אמנם בנצח ישראל פ"ב [ד"ה ועל זה, וד"ה והיינו דאמרינן] ביאר שישעיה הוכיח את ישראל בתרתי, "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" [ישעיה א, ג]; השור מעורר את ישראל ליראת ה', ולהמנע מלעבור על מצות לא תעשה. ואילו החמור מעורר את ישראל לאהבת ה', ולקיים מצות עשה. וכן בח"א למכות כג: [ד, ה.] כתב: "כי לא היה ראוי שיהיה [האדם] גרוע מן החמור שמכיר הטוב של אדון, כך היה ראוי לאדם להכיר הטוב של בוראו ויעשה מצותיו. והיה לו להכיר הרע שהש"י מביא עליו אם עובר מצות בוראו, ולא היה ראוי שיהיה פחות מן השור שמכיר קונהו וירא ממנו". הרי שהחמור מלמדנו לקיים מצות עשה, וזה לכאורה שלא כדבריו כאן. ויל"ע בזה.
כמבואר בד"ה דע כאשר.
פירוש - מלכות החמה משתרעת על פני שס"ה ימים, ובתום שס"ה הימים אלו מלכות זו מגיעה לשלימותה ולמלוא הקיפה. וכפי שכתב בגו"א בראשית פ"א אות מג: "מהלך החמה הוא שס"ה יום [ב"ר י, ד]... ובכל חודש הירח מסבב י"ב מזלות, מה שהחמה מסבבת בשס"ה ימים" [והובא לעיל פ"א הערה 2]. ובנצח ישראל פי"ז [ד"ה ויש לך] כתב: "כח השמש, אשר יש לה מצד תנועתה בגלגל, אשר יש לה שס"ה חלופי תנועות... והם כחה". וכבר נתבאר [הערה 30] שמלכות החמה היא מתבטאת בשליטתה על הזמן, "והזמן תלוי בגלגל" [לשונו בח"א לב"ב טז: (ג, עו:)]. וכן כתב להלן פ"מ [ד"ה על כן] "כל זמן הוא תולה בתנועה".
פירוש - כשם שהאברים משלימים קומת האדם [יבואר להלן], כך שס"ה ימים משלימים את מלכות השמש.
והתורה עצמה היא סדר המציאות של ישראל, וכמו שכתב בנצח ישראל פ"ג [ד"ה ודבר זה]: "כי התורה סדר הנמצא והנהגתו". וראה שם הערה 56. ולכך דין הוא שאף בתורה גופא ימצאו אותם אמצעים לשמירת הסדר ולהתעלות האדם, כפי שהם נמצאים בעולם הטבעי. ועוד אודות שהתורה היא סדר העולם - הנה זהו יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. ולדוגמה, ראה דבריו בנתיב התורה ר"פ א [א, ג.] שכתב: "דברי תורה תומכין כל העולם... כי לכך הוסיף ה"א בששי לומר כי כל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב... וא"כ ד"ת מחזקים ותומכים הכל, עד שיש לעולם קיום. וכל זה מפני כי התורה היא סדר האדם, באיזה מעשה יהיה נוהג, ואיך יהיה נוהג, ואיך יהיה מסודר במעשיו, וזהו ענין התורה. וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם, עד שהתורה היא סדר הכל. רק כי סדר האדם הוא נגלה ומפורש בתורה... אבל סדר העולם כולו ג"כ הוא בתורה, שאין התורה רק סדר המציאות העולם בכללו. וזהו שאמרו במדרש [ב"ר א, א] שהיה מביט בתורה וברא את עולמו, ר"ל שהתורה בעצמה היא סדר הכל. ולכך כאשר רצה השי"ת לברוא את עולמו ולסדר אותו, היה מביט בתורה, שהיא סדר הכל, וברא את עולמו... והסדר הוא מקיים הכל. ולכך אמרו שכל מע"ב היו תלויים ועומדים עד שהיו ישראל מקבלים התורה, שאז היו מקבלים בעולם התורה שהיא סדר הכל, ובה יהיה מתקיים הכל". וכן כתב בדר"ח פ"ג מי"ד [קמו:], שם פ"ה מכ"ב [ערה.], גבורות ה' פ"ע [שכב.], באר הגולה באר הרביעי [סט.], ועוד.
מחמת שכל העולם נברא בשביל ישראל [רש"י בראשית א, א], וכמבואר בגו"א בראשית פ"א אות ז. ולכך ישראל אינם מקבילים רק לחלק אחד של המציאות [חמה או אדם], אלא הם מקבילים לשני חלקיה של המציאות [חמה ואדם]. ובאר הגולה באר השלישי [מב.] כתב: "והקב"ה השיב לישראל כי דבר זה אי אפשר שישכח אותם, שלא שייך שכחה בדבר שהוא הכל. כי השכחה שייך בדבר שאינו חשוב, ואינו שם על לבו אותו דבר, ומסלק אותו ממנו ושוכח אותו. אבל ישראל הם הכל. כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו בכמה מקומות. ולפיכך אין שייך שכחה בזה, כי אם אותם ישכח - אם כן מה יזכור, מאחר שישראל הם הכל, שכל המציאות נבראו בשביל ישראל. כי השכחה מורה כי הנשכח אין לו מציאות, שהוא נשכח ממנו כמת. ודבר שהוא הכל אין בזה שכחה, וכל מקום שיפנה הוא לפניו, כי הם הכל. לכך לא שייך שישכח אותם, כי אם כן מה יזכור". וכן בנצח ישראל פ"י [ד"ה וכאשר ראה] ביאר שישראל הם עיקר המציאות. וכן הוא שם בפנ"ו [ד"ה ובמדרש], ושם הערה 49.
כפי שביאר לעיל [בד"ה וכאשר תתבונן וד"ה החלק השני] שהמציאות מורכבת משני חלקים; מלכות השמש ומלכות האדם. ונראה להטעים זאת יותר, שהנה בנתיב האמונה פ"ב [רט:] כתב: "השמש והאדם... הם מושלים, כי החמה הוא המלך בצבא השמים, והאדם המושל בארץ". [והובא בהערה 36.] ובגו"א שמות פי"ח אות א כתב: "השמים והארץ הם כל המציאות". ובדר"ח פ"ה מ"א [ריד.] כתב: "כי השמים והארץ הם הכל". וכן כתב שם בפ"ו מ"י [שכא:]: "שמים וארץ הם כלל העולם". ובגבורות ה' פמ"ז [קצג:] כתב: "כל המציאות ביחד הם שמים וארץ". וראה בגו"א בראשית פי"ד הערה 122, ושם פכ"ח הערה 138. וכן כתב בגו"א שמות פט"ו אות כג: "כי ע"י שניהם [שמים וארץ] הוא מציאוא העולם... שניהם הם מציאות העולם ושלימותו... כי השמים והארץ ביחד כוללים כל העולם יחד... אשר העולם הוא שמים וארץ". ולכך ברי הוא שהחמה [המתייחסת לשמים] והאדם [המתייחס לארץ] "הם כל המציאות".
לשונו בנתיב האמונה פ"ב [א, רט:]: "וכאשר אין המלך יוצא מן הסדר והחוק מעצמו, כל אשר הוא תחתיו כך נוהג ג"כ. ולפיכך נתן לאדם שס"ה מצות לא תעשה, כמספר ימות החמה. שהולכת השמש ואינה משנה ואינה עוברת החוק והגבול שסדרם הש"י אל השמש, כאשר השמש מסוגלת שאינה משנה ואינה עוברת החוק. ולכך ג"כ הש"י נתן לאדם חוקים שס"ה, שבהם אינו עובר החוק. ובמספר הזה האדם הוא תחת הש"י לגמרי, כמו שסדר השמש בשס"ה ימים שלא תעבור החוק שסדר לה הש"י".
וכמבואר לעיל [ד"ה החלק השני]. וראה הערה 22 שנתבאר שם ששיטת המהר"ל היא שאין מתן שכר אלא על קיום מצות עשה, ולא על קיום מצות לא תעשה, כי רק בקיום מצות עשה הוא קונה מעלה יתירה, ולא בקיום מצות לא תעשה.
בחלק הראשון של המציאות [מלכות השמש].
כמבואר כל זאת לעיל [סד"ה החלק השני], ושם הערה 40.
לשונו בדרוש לשבת תשובה [עז.]: "וכן כל האברים שבאדם, אם שהם נמצאים גם כן בבעלי חיים, מורים הם על הפעולות אשר אצל השם יתעלה, עד שהאדם נברא בצורתו הגשמית לגמרי בצלם אלקים. והנה פעולות השם יתעלה באים מאתו טוב אל המקבל, ובאים מאתו פעולות להפך, והם ימין ושמאל. ולכך יש איברים זוגות; שתי עינים לאדם ימין ושמאל. וזה מורה כי עין ה' לפעמים להטיב, ולפעמים להרע. וכן האזנים, שהוא שומע תפלה מבני אדם, והוא לטוב. ושומע קנטור שלהם לרעה. רק הלשון היא יחידית באדם. ודבר זה כי אין הלשון ראויה שתהיה שתים, כי הדבור הוא האדם בעצמו, שהאדם הוא חי מדבר, וזהו גדר האדם. ואילו היו שתי לשונות באדם, היה האדם שהוא אחד - שנים, ודבר זה לא יתכן". ובח"א לנדרים לב: [ב, יג.] כתב: "ואלו עשרה איברים הם... נגד עשר ספירות בלימה". ובדר"ח פ"ד מי"ד [קפח:] כתב: "לגוף האדם יש מדריגה עליונה, כאשר תדע ותבין מן רמ"ח אברים של אדם". ובח"א למכות כג: [ד, ו:] כתב: "אבל הפירוש הברור, כי התורה היא לאדם מצד המעלה העליונה שיש לאדם על הכל, במה שנברא האדם בצלם אלקים... כי דבר זה שנתן התורה לאדם, הוא בשביל שנברא בצלם אלקים, וצלמו רמ"ח אברים, אף כי הם גשמיים... ולכן מצות עשה הם רמ"ח, כמספר אבריו של אדם, שהם צלמו, כי בשביל מעלת צלמו ראוי הוא אל התורה השכלית ואל מצות עשה". וראה הערה 23.
כן כתב בבאר הגולה באר השלישי [מא.]: "אמנם מה שלא היה כסוי לאוזן בעצמו כמו שהוא לעינים ולפה, אם יאמרו לך הרופאים או בעלי טבע דברים טבעים לזה, אל תאבה להם ואל תשמע להם, כי רופאי אליל המה, לא ידעו בחכמת היצירה והבריאה כלום". ונאמר [איוב יג, ד] "רופאי אליל כולכם".
וכן כתב המהר"ל כמה פעמים, שאנשי הטבע לא חדרו למעמקים של האדם, אלא הסתפקו בהגדרות טבעיות לדברים ששורשם אלוקיים. וכגון, בבאר הגולה באר החמישי [צה:] כתב: "וכאשר תבין את זה אז תבין מעלת צלם האלקי שבאדם. והפלסופים לא ראו והביטו רק הטבע, כמו הרופאים, לא ידעו ולא יבינו רק הטבע, ולכך לא עמדו על הבריאה הזאת הוא האדם, כי יצירת האדם בפרט, הכל הוא ענין אלקי, ולא טבעי". ושם בבאר הששי [קו.] כתב: "כי לא באו חכמים לדבר מן הסבה הטבעית, כי קטון ופחות הסבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע או לרופאים, לא לחכמים. אבל הם ז"ל דברו מן הסבה שמחייב הטבע... שלכל דבר יש סבה טבעית מחייב אותו, ועל אותה הסבה הטבעית יש סבה אלקית, והוא סבת הסבה, ומזה דברו חכמים. כי לאדם אל צורתו ומספר אבריו יש סבה טבעית, שאין ספק כי יש לדבר זה פועל טבעי, ומכל מקום יש לאותה סבה סבה אלוקית, שעל סבת הסבה אמר [בראשית א, כז] 'ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו'. ולכך החושבים עליהם כי רצו הם ז"ל להעדיר הסבה הטבעית, ולכך לא רצו בסבה שנתנו הם ז"ל, דבר זה הוא שוא". וראה הערה 69. ובח"א לשבת עז: [א, מג.] כתב: "כי יש לך לדעת, כי אף שאמרו הרופאים בחולשת האדם לעת זקנתו שהוא בטבע, ודבר זה בודאי ברור, אבל יש לטבע סבה אשר הוא מחייב הטבע". וכן הוא להלן פ"ו [ד"ה אך אין].
אודות שהצלם קשור לרמ"ח אברים, ראה הערות 23, 57. והוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, להלן פ"ט [סד"ה וזהו ההפרש] כתב: "ולכך מספר מ"ע הם כמספר אבריו של אדם, שהם רמ"ח, כי אבריו של אדם הם צורת צלמו, שבשביל מעלה זאת ראוי אל הדבוק בו יתברך". וכן כתב להלן ר"פ יב. ולהלן פכ"ד [ד"ה ואז אמר] כתב: "המצות בתורה הם רמ"ח, כנגד אבריו, שהוא צלמו של אדם". ובנתיב התורה פט"ו [א, סז.] כתב: "זה כי האדם יותר קרוב לקבל מלכות שמים על עצמו, שהוא צלם אלהים, ועל זה מקבל מלכות שמים. ולכך בקריאת שמע רמ"ח תיבות, כמספר איבריו של אדם. כי רמ"ח איבריו הם צלם האדם, ועל הצלם הזה הוא מקבל מלכות שמים. כי לא היה ראוי האדם לקבל עליו מלכות שמים שיהיה השם מלך עליו, אם לא מפני כי האדם נברא בצלם אלהים, ובשביל זה הוא מלך בתחתונים, והוא יתברך מלך עליו. ולכך יש בקריאת שמע רמ"ח תיבות, כנגד צלמו של אדם". וראה הערה 63, שהובאו שם דבריו מנתיב אהבת ריע פ"א אודות שתכלית התורה שהאדם יגיע לשלימות הצלם.
כמבואר בהערה הקודמת, שמחמת שנברא האדם בצלם, לכך הוא מלך התחתונים. ובגבורות ה' פ"ד [ל:] כתב: "אם הוא זוכה, והאדם הוא בצורה שלימה, ראוי לו להיות מושל על הדברים החמרים, הם בעלי חיים שאינם מדברים, שהם במדריגת החומר, והצורה מושלת עליהם". ובנצח ישראל פי"ד [ד"ה והתבאר לך] כתב: "וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר", וראה שם הערה 62. ובהקדמה שניה לגבורות ה' [טו] כתב: "כי החומרי משועבד לשכלי". ובדר"ח פ"ג מי"ד [קמז.] כתב: "כי מעלת הצלם כאשר האדם הוא מלך בתחתונים, כמו שהשם יתברך בעליונים ובתחתונים". ובדרוש לשבת תשובה [עז.] כתב: "ביצירה זאת שיצר השם יתעלה את האדם, יצירתו עליונה, עד שמבשרו יחזה אלוה, שהרי האדם נברא בצלם אלקים... ולא שהשם יתעלה יש לו דמות וצורה, רק ברא האדם בדמיון הגשמי כמו שהוא היוצר יתעלה בלתי גוף. וזה כי השם יתעלה בעליונים מלך על כל הנמצאים עליונים ותחתונים, ובדמות זה ברא השם יתעלה האדם בדמותו הגשמי. שהרי תבניתו וצלמו של אדם מורה כי האדם מלך הנמצאים התחתונים. ולכך האדם בלבד הולך בקומה זקופה יותר מכל הנמצאים התחתונים [ראה הערה 33]... ועוד יותר כי השם יתעלה הוא הכל, והכל נברא בשבילו ולכבודו, וכן האדם בתחתונים הוא הכל, וכל הנבראים הם לשמשו". וראה הערה 66.
לשונו לעיל ר"פ ב: "התבאר לך כי הפעולות האלקיות, שהם מצות התורה, הם ראוים לאדם לפי מדריגת נפשו האלקית שהיא בקרבו. והפעולות האלו הם השלמת האדם, שבהם יושלם, עד שהוא הבריאה אשר בה רצון בוראו. ויתבאר בפרקים הבאים דבר זה באריכות, בעזרת נותן התורה". וראה ציון 85.
וזה לשונו בנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נא.]: "תכלית התורה שיקנה האדם מעלה זאת העליונה, הוא צלם האלהים... כי כל התורה כולה פירוש באיזה צד יגיע למדרגה הזאת, שיהיה האדם בצלם אלהים לגמרי. ולכך המצות עשה בתורה הם רמ"ח, כמנין איברי האדם, ואיברי האדם הם צלמו... וכל התורה הוא פירוש זה באיזה ענין מגיע האדם למעלה זאת, והוא ע"י מצות עשה, שהם רמ"ח כנגד אברי האדם שהם צלמו". והם הם הדברים שנתבארו כאן.
הולך לבאר יותר בעומק מדוע היציאה מן הסדר משתייכת לחמה, ואילו קנית מעלה מתייחסת לאדם. [ועד כה ביאר שישנן בעולם שתי מציאויות שונות; הטבע והאדם. החמה ממונה על הטבע, ומכך נגזר ששומרת על הסדר. ואילו מהות האדם היא קניית מעלה נוספת, ומכך נגזר החתירה התמידית לעליה ולהשלמה.]
כמבואר לעיל הערה 30. ולא ידעתי מדוע שם הביא את הפסוק [תהלים קלו, ח] "את השמש לממשלת ביום וגו'", ואילו כאן הביא פסוק אחר מבראשית "את המאור הגדול לממשלת היום וגו'".
כמבואר בהערה 61.
כפי שדרשו חכמים [חגיגה יב.] שהאור שנברא ביום הראשון "אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו... עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא". ובנתיב הצדק פ"א [ב, קלו:] כתב: "כי האור שנברא בששת ימי בראשית הוא אור גמור, מסולק מן החומר... שאינו גשמי, לכך גנזו לצדיקים לעת"ל, כאשר יהיה העולם מסולק מן הגשמי יהיה משמש האור הנבדל מן הגשמי לגמרי. אבל בעוה"ז... אין ראוי לעולם רק אור שיש לו נושא גשמי, כמו החמה והלבנה. ולפיכך נגנז האור הראשון שאינו בגוף". ובהקדמה שניה לגבורות ה' [טו] כתב: "אבל רז"ל בעלי האמת אומרים... כי מפני כך היה יהושע מעמיד השמש [יהושע י, יב], מפני שהשמש היא גשמית, ויהושע שהיה לו התורה השכלית, היה אפשר לו למשול עליה. וזה אמרם במדרש תנחומא [פרשת אחרי אות ט] אמר לו השמש כלום, קטן אומר לגדול הימנו 'דום', אני נבראתי ברביעי, ואתה נבראת בששי, ואתה אומר אלי 'דום'. אמר לה יהושע, בן חורין קטן שיש לו עבד זקן, אינו אומר לו שתוק... הנה בארו ז"ל במדרש מפני שהשמש היא בעלת חומר, ולכך קרא השמש עבד כאשר נתבאר פעמים הרבה מאוד. כי החומר הוא עבד, וכך נקרא גם כן העבד חמור, דכתיב [בראשית כב, ה] 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור [יבמות סב.]. ואין בן חורין רק השכל. ולפיכך אומר שהוא עבד... וידוע כי החמרי הוא משועבד לשכלי ומושל עליו, ולכך היה מושל יהושע על השמש והירח... כלל הדבר, שיש לאדם הצדיק מעלה יותר מן השמש, כי נשמתו נבדלת מן החומר. ואילו השמש עיקר מעלת השמש גשמית, שהיא עצם גשמי, ובשביל שכל מעלתה גשמית היא משועבדת לשכל. ולפיכך לא היה רחוק אצל רז"ל שתהיה עמידת השמש לצדיקים כמו אלו, כי דבר זה גורם שהחומר משועבד לשכל ולנבדל. הנה התבאר לך עמידת השמש ליהושע בענין אמת, שהדברים הם כמשמעו לגמרי". וכן כתב שם בהמשך [כא], ובח"א לב"ב טז: [ג, עו:]. וראה הערה 78.
רמב"ן בראשית ב, א: "וצבא השמים... יכלול השכלים הנבדלים... וכן נפשות האדם צבא השמים הנה". וראה הערה קודמת שנשמת הצדיק נבדלת מן החומר. ובנצח ישראל פ"ד [ד"ה כלל הדבר] כתב: "כי אלו שני דברים שקולים; המקדש והאדם. כי בהיכל הש"י כבוד ה' זרח עליו, וכך בהיכל האדם שוכן כבוד הנשמה, וישיבתה בהיכלה דומה לכבוד ה'". וקודם לכן כתב שהנשמה היא "נצוץ כבודו יתברך". ושם ס"פ ח כתב: "מעלת בית אלקינו שהוא קדוש, והצדיק נשמתו קדושה". וצרף לכאן דברי הרמב"ן בבראשית [ב, ז] על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים", שכתב: "להודיע כי לא באה [הנשמה] מן היסודות... אבל היא כוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר - מנשמתו יתן בו... והוא מאמרם בספרי [ר"פ מטות] נדרים כנשבע בחיי המלך, שבועות כנשבע במלך עצמו". ובספר הקנה אמרו "מאן דנפח - מתוכו נפח". הרי שהנשמה היא חלק אלוק ממעל. וכן הוא בהקדמת הבעל המאור למסכת ברכות.
והצלם חל על גופו ואבריו, וכמבואר למעלה הערות 23, 57, 59, 60.
כמצוין בהערה הקודמת. ובנצח ישראל פי"א [ד"ה ועל אלו] כתב: "כי האדם הוא הבריאה השלימה שבכל הנמצאים, שהרי נברא בצלם אלקים". ובדר"ח פ"ג מי"ד [קמד.] כתב: "ענין הצלם הזה שהוא אור וניצוץ אלקי נבדל דבק באדם... הוא נבדל לגמרי... לכך עיקר הצלם בא על הפנים דוקא, כי מציאות האדם בפנים שלו, שבו הוא ניכר האדם, ונמצא מה שהוא, וזהו מציאותו, ומזה הצד האור והזיו של אדם הוא אור המציאות, יותר מן המלאכים, כי המלאכים אין להם אור המציאות בעולם... כי מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, שהוא מורה על שיש לו בעולמו המציאות, שאין עליו כמוהו לבד הש"י... שהאדם בתחתונים מלך, ואין עליו כי אם השי"ת, לכך יש לו אור וזיו המציאות ביותר מכל, אף מן המלאכים כמו שבארנו... כלל הדבר, כי האדם מצד שאין עליו בתחתונים נקרא אור, וזיו הצלם של אדם שהוא בצלם אלקים, כי האור והזיו שהוא מורה על המציאות הוא כמו אור המציאות של השי"ת... ועל זה אמר שברא אותו בצלם אלקים מצד מעלת המציאות שיש לאדם... הנה מדריגת צלם אלקים הזה ואור מציאותו של אדם מצד העולם הבא".
הן מבחינת נשמתו, והן מבחינת צלמו.
ובדר"ח פ"ג מי"ד [קמא:] הביא שם הסברים שונים לתיבות "צלם אלקים"; (א) "אין פירושו שיש אל השם יתברך צלם ודמות... אבל הכתוב בא לומר כי כאשר בא לרמוז בתמונה הגשמית מה שנמצא בהקב"ה העיון נבדל מן הגשמי, כי בודאי יכול האדם לצייר בענין הגשמי דבר הנבדל הבלתי גשמי. דמיון זה כאשר בא לצייר הש"י שהוא מלך על הכל... הנה יצייר תמונה בזקיפה, אף בודאי שאין לתת שום תמונה חס וחלילה אל השם יתברך". (ב) "כי האדם מצד שאין עליו בתחתונים נקרא אור וזיו הצלם של אדם שהוא בצלם אלקים... כי יש לאדם זיו ואור הצלם שיש להשם יתברך... ולפיכך מלת 'צלם' בא על הפנים בפרט ביותר".
פירוש - השמש והאדם הם עליונים וחשובים בעולם הזה, וכמו שמבאר והולך.
לשונו בנתיב הענוה פ"א [ב, ד:]: "ידוע כי השמש יש בה הזוהר העליון, וידוע כי אין לך בכל הנמצאים מסולק מן הגשמית כמו השמש, עד שיש לו גוף זוהר, עד שכמעט אין לו גשמית, כמו שביארנו דבר זה במקומות הרבה". ובנתיב התורה פ"י [א, מג.] כתב: "כי השמש המאיר בעצמו אין לה גוף. כך התלמידי חכמים מצד השכל נחשבים נבדלים לגמרי מסולקים מן הגוף, לכך מדמה אותן לשמש המאיר". וכן כתב בח"א לב"ב נח. [ג, פד:], וז"ל: "כי אין בעולם דבר יותר זך מן הגלגל [החמה] מכל הדברים הגשמיים". ובח"א לע"ז ב: [ד, יח.] כתב: "השמש יש לה חומר דק וזך". ובח"א לשבת פח: [א, מד:] כתב: "השמש המאירה יש לה גשם זך מאיר, עד כמעט שמסולק מן הגשמית".
ובב"ב טז: אמרו "אבן טובה היתה לאברהם תלויה בצוארו... ובשעה שנפטר מן העולם נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה", וכתב שם בח"א [ג, עו:]: "כי גלגל החמה הוא התחלת עולם הזה. ובגלגל הוא הזכות ובהירות כמו שהיה לאברהם. רק כי זכות אברהם הוא זכות נבדל בלתי גשמי, וזכות גלגל חמה הוא גשמי. וכל זמן שהיה אברהם חי, שהיה מדרגתו יותר, היה המרגלית תלויה בצוארו של אברהם. ואחר שמת... היה תולה אותו בגלגל חמה".
אודות שעליונות שייכת למלכות, הנה בשבת קנב. אמרו "דעל סוס - מלך". וכתב בדרוש לשבת תשובה [סוף פב.]: "כי מי שהוא מנושא מן הארץ עד שרוכב על סוס, זהו מלך, לפי שהוא מנושא לגמרי". ובנצח ישראל פ"מ [ד"ה וביאור זה] כתב: " כי המלך הוא מיוחד בהתרוממות, שהוא מתנשא ומתעלה על העם אשר הוא מלך עליהם... כי במה שהוא מלך הוא מתרומם על כל העם. ואם היו רוכבין על סוסו היה בהתרוממות זה שתוף למלך בענין התרוממות הזה, אשר אין בזה השתתפות אליו, בשביל שהוא מלך, והוא מתרומם על הכל, ולכך אין רוכבין על סוסו. כמו שאמרו [שבת קנב.] 'דעל סוס - מלך'". וזה לשונו באור חדש [פ.]: "חשיבות המלך כאשר מתנשא על העם, ודבר זה הוא עיקר למלך... חשיבות מלכותו במה שהוא מתנשא עליהם". וראה עוד בהקדמה השלישית לגבורות ה' [כ], ובאור חדש [קפא.]. ועוד אודות מעמדו הנבדל של המלך - ראה נצח ישראל פ"ה הערות 321, 322, 325, שם פ"ו הערה 114, שם פי"ב הערה 39, גו"א שמות פי"ז הערה 55, דברים פי"א הערה 159, גבורות ה' פמ"ב [קנט.], דר"ח פ"א מי"ג [מט.], שם פ"ד מ"ה [קעג:], להלן פ"מ [ד"ה אמנם כאשר], ועוד ועוד.
כמבואר בהערה 37, קחנו משם. ומה שכתב "אף אל השמש", הוא בכדי להדגיש שעם כל חשיבות השמש, מ"מ אין היא יוצאת מגדר "חומר", ולכך מעלת האדם - המשמשת כצורה לדברים החומריים - משמשת כן אף בנוגע לשמש. וראה הערה 67, שנתבאר שם שלצדיק יש מעלה יותר מן השמש. וצרף לכאן את דבריו המסלואים של המשך חכמה, בראשית טו, יז, שכתב: "הנה דע כי עד אברהם לא נקרא [החמה] 'שמש, רק 'המאור הגדול' [בראשית א, טז]. רק משבא אברהם... ולימד כי השמש מוכרח מהיוצר... והוא רק 'שמש' לשמש פני קונו... לכך קרא להחמה 'שמש'". ולהלן פל"ג [ד"ה ביאור זה] כתב שהאדם הוא הקורא שמות לכל הנמצאים [ב"ר יז, ד], דוקא מחמת שהוא העיקר והצורה לנמצאים. [וראה גו"א בראשית פ"ב הערה 119.] ומתוך שאברהם הוא הקורא לחמה בשם "שמש", מוכח מכך שהאדם הוא צורה אף אל השמש.
יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. ולדוגמה; בגו"א בראשית פ"א אות לג [ד"ה ולקמן] כתב: "דבר החומרי הוא סבה לחטא". ובדר"ח פ"ד מי"א [קפב:] כתב: "גורם החטא הוא החומר, ואם לא היה חומר, היה האדם כמו מלאך, ולא היה בו חטא כלל". וכ"ה בח"א ליבמות קה. [א, קמו.], שכתב: "כי החטא והעון הוא מצד החומר". וכ"ה בנתיב התשובה פ"א [ד"ה אמנם כאשר], שם פ"ד [ד"ה ולמאן דאמר]. ובנצח ישראל פ"ה [ד"ה ומה שאמר] כתב: "על ידי הגוף הוא בא החטא, שאם אין הגוף, היה האדם כמו מלאך". וראה שם הערה 257. ובח"א לסנהדרין קו. [ג, רמז:] כתב: "כי האדם בעצמו מוכן לחטא, שהרי הוא אדם בעל גוף, אשר הוא מוכן לחטא". ועוד. ובגו"א בראשית פ"ו אות יא ביאר שבב"ר [כז, ד] נמצאה בזה מחלוקת, ויש מי שסובר שהחטא בא אף מן הנשמה. אמנם בכל ספריו נוקט כדבר פשוט שאין החטא בא אלא מן הגוף.
כפי שנתבאר בפרק זה פעמים מספר.
לא מצאתיו שם, אלא הוא להלן פ"ז [ד"ה ובמקום אחר], ושם פי"ב [ד"ה והוא שאמרו].
אודות שמדריגת האשה היא חומרית, הנה זהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [סוטה יב.] ש"כל הנושא אשה לשם שמים, כאילו ילדה". וכתב באור חדש [קיד.] בזה"ל: "שאמרו במסכת סנהדרין [כב:] האשה גולם כלי עץ, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. כלומר, שאין האשה רק במדריגת החומר, והאיש נחשב שהוא כמו צורה לה... ולכך מדמה האשה כמו גולם, שהוא חומר בלבד, ואין בו הצורה של כלי... כי החומר אין מציאותו בפעל... כי האשה נחשב כמו החומר ועל ידי האיש... נמצאת האשה בפעל. ולכך נחשב כאילו ילדה האיש, והוציאה לפעל". וזה לשונו בבאר הגולה, באר הראשון [כא.]: "החטא שהאדם חוטא הוא בא לאדם מצד החומר בלבד. כי מצד הצורה אין חטא כלל... ודבר זה מבואר לכל, כי החטא הראשון היה בא מן האשה [בראשית ג, ו], שהיא חומרית בערך האיש שהוא נחשב כמו צורה". וכן הוא בגו"א דברים פכ"ה אות ג, ד"ה אמנם. ובח"א לקידושין מ: [ב, קמד:], כתב: "האשה פסולה לעדות מפני שהיא נוטה אל החומר... וידוע כי העדות שמוציא העדות אל הפעל, ולכך האשה שהיא נוטה אל החומר, ואינה נחשבת בפעל, שהחומר אינו בפעל, לכך אינה יכולה להוציא דבר אל הפעל, כי היא עצמה אינה בפעל". וכן כתב בח"א לע"ז ד. [ד, כח:]: "האשה והעבד פסולים לעדות, כי האשה והעבד נוטים אל החומר, ואין שייך בהם שיוציאו דבר אל הגלוי, כי הם חומריים ואינם כ"כ בפעל הנגלה, ואיך יוציאו דבר אל הפעל הנגלה". ובנתיב התורה פט"ו [א, סו.] הזכיר כן בקיצור. וראה נצח ישראל פ"ז הערה 311. ובהקדמה לנתיבות עולם כתב: "האשה... הוא החומר נקרא... כמו שבארנו בכל מקום". וכן הוא בדר"ח פ"א מ"ה [לה.].
בח"א למכות כג: [ד, ז.], שכתב: "ומעתה תבין כי האשה שהיא חמרית חייבת בכל מצות לא תעשה, ואינה חייבת בכל מצות עשה, כי מדריגת האשה אינה מגיעה עד המעלה העליונה, היא מדריגת מצות עשה... לפי שהיא חמרית". ולהלן פמ"ד [ד"ה וכאשר תבין] כתב: "מצות לא תעשה קרובים אל המקבל, ודבר זה ידוע, ולכך אף הנשים חייבות במצות לא תעשה, אבל במ"ע אין הנשים חייבות כלום, והבן זה". וכן כתב להלן פל"ז [ד"ה ויש לפרש].
כי מצות עשה הן כנגד הצלם, וכמבואר בהערה 23.
כמבואר לעיל פ"ב הערה 2, וכאן הערה 62. ובח"א למכות כג: [ד, ז.] הוסיף: "ותבין ג"כ למה מצות עשה דוחה לא תעשה [שבת קלב:], כי הם יותר במעלה מן מצות לא תעשה". וכן כתב להלן פל"ז [ד"ה ויש לפרש]. וא"ת, לפי"ז מדוע נשים פטורות רק ממצות עשה שהזמן גרמן, ולא פטורות גם מכל מצות עשה.
כמבואר בנצח ישראל פי"ז [ד"ה ויש לך], ושם פי"ח [ד"ה כבר בארנו].
"כי לאדם אל צורתו ומספר אבריו יש סבה טבעית, שאין ספק כי יש לדבר זה פועל טבעי, ומכל מקום יש לאותה סבה סבה אלוקית, שעל סבת הסבה אמר [בראשית א, כז] 'ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו'". [לשונו בבאר הגולה באר הששי (קו.), והובא בהערה 59]. וכבר השריש בתחילת הפרק "כי אין מקרה לכמו דברים אלו האלקיים". ובא לבאר, שלא רק שמצות לא תעשה קשורות לחמה, ומ"ע קשורות לאדם, אלא מספרם של מצות אלו תואמות למהותן של החמה והאדם.
כמבואר בהערה 29.
כמבואר בהערה 38.
כי הפסוק [משלי ח, טו] "בי מלכים ימלוכו" נדרש על ידי חכמים [יומא עב:] כמוסב על התורה. ורש"י פירש שם "בי מלכים ימלוכו - וגדול הממליך מן המלך, והתורה אמרה מקרא זה". ואודות רום מעלת התורה, ושאין דבר למעלה הימנה, ראה רש"י שמות כ, א, שכתב: "מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד". וכתב על כך להלן פל"ד [ד"ה ועוד יש] בזה"ל: "כי ראוי בפרט שיהיו עשרת הדברות בפרט נאמרים בדבור אחד. כי התורה היא מן השם יתברך אשר הוא אחד, ואין דבר קודם לתורה, והיא ראשונה... כי התורה היא קרובה אליו יותר מכל, ולכך התורה מתייחסת ביותר אל השם יתברך שהוא אחד". ובנתיב התורה פ"ד [א, סוף יז:], כתב: "אין דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה". ובגו"א שמות פ"כ אות ג [ד"ה ועוד] כתב: "התורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה". ובדר"ח פ"ו מ"ח [סוף שז.] כתב: "אין לך דבר שהוא קרוב אל הש"י כמו התורה, שהיא אצולה מן הש"י, ולכך התורה נקראת 'עץ' [משלי ג, יח], שהעץ הוא יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר, וכך התורה היא אצולה מן השם יתברך". ובהספד [עמוד קצ] כתב: "כי בעל התורה הוא תחת צל הקב"ה, ואין דבר שהוא תחת כנפי השם כמו התורה". וראה לעיל בהקדמה הערה 90, ושם פ"א הערה 63.
ואודות יסודו שהתורה כוללת בתוכה גינוני מלכות [של סדר והשלמה], ראה בספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו, מאמר חיקור הדין, ח"ב פי"ט, שכתב שם שאין כתר תורה עוברת בירושה [לעומת מלכות העוברת בירושה (יומא עב:)], ולכך מצינו בכל הנשיאים שמשמעון הצדיק ועד הלל הזקן שלא נתמנו בנים במקום אביהם. ומ"מ מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמים לשאר אדם, וזאת משום שאז נתבטלה מלכות החשמונאים, וכתר תורה ספגה לתוכה את הנהגותיה של כתר מלכות, ומשום כך נהגו בכתר תורה שהבנים קודמים לשאר אדם, מצד המלכות שבה. וכלשונו שם: "התקינו בי"ד שיהא כתר תורה משלים לכתר מלכות, להושיב הבן על כסא אביו". [והובא במג"א ס"ס נג, ובחת"ס אור"ח סימן יב.] והם הם הדברים שהניח כאן המהר"ל, שבתורה נמצאים גינוני מלכות של שמירת הסדר [שס"ה מל"ת], וכן גנוני מלכות של השלמת האדם [רמ"ח מ"ע].
בח"א למכות כג: [ד, ז.], שז"ל: "כי דבר זה שנתן התורה לאדם, הוא בשביל שנברא בצלם אלקים, וצלמו רמ"ח אברים, אף כי הם גשמיים... ולכן מצות עשה הם רמ"ח כמספר אבריו של אדם, שהם צלמו, כי בשביל מעלת צלמו ראוי הוא אל התורה השכלית ואל מצות עשה. ונתן לו שס"ה מצות לא תעשה, נגד גופו וחומרו, שלא יצא חוץ מן הראוי. כי היציאה מן הראוי הוא לגוף האדם בלבד. ולכך מצות לא תעשה הם שס"ה כמנין ימות החמה, כי האדם מצד גופו יש לו מדריגת החמה, אשר יש לה שס"ה ימים. וזה אמרם בפרק חזקת הבתים [ב"ב נח.] 'נסתכלתי בשני עקביו של אדם והם כדמות גלגל חמה', עד כאן. וביאור זה שבא לומר כי האדם הראשון נברא בצלם אלקים, והוא בפרט היה לו המעלה האלקית הזאת בשלימות. ואמר כי עקביו, שהם סוף מעלת הצלם, וסוף מעלת הצלם מתחבר אל הגוף, והם כדמות גלגל חמה... וסוף מדרגת הצלם יש לו חבור אל הגשם, היא הגוף... ולכך מעלתו כמו החמה, אשר אור של חמה הוא בגשם. לכך המצות לא תעשה שהם מצד הגשם אשר מקבל האדם, והוא למטה מן הצלם, הם כמספר ימות החמה, שהוא ג"כ למטה מן הצלם האדם במדריגה... והבן הדברים הגדולים האלו". וראה עוד בנתיב האמונה פ"ב [א, רט:], והובא בחלקו בהערות 52, 53.
כמבואר בנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נא.], והובא בהערה 63. ובפחד יצחק יום הכפורים, מאמר כא, אות ד, כתב: "ברית בין הבתרים קבעה את המשך הזמן של גלות מצרים במספר שנים ["ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג)]. אלא שבברית זו עצמה מצאנו קנה מדה אחר להמשך הזמן, שכן המשך הזמן עד לגאולה נקבע במספר דורות, שכן הוא אומר [בראשית טו, טז] 'דור רביעי ישובו הנה'. וחזרנו כמה פעמים על דברי הגר"א, המפרש דהיינו טעמא משום דהקלקולים תלויים במציאות הזמן, בעוד שהתיקונים תלויים בנפש האדם. ולכן מהלך הגלות, שהוא מהלך של קלקולים, נמדד במספר שנים. מה שאין כן מהלך הגאולה, שהוא מהלך של תיקונים, נמדד במספר דורות. ובודאי שיש לנו לצרף לכאן מה שידענו במנין המצוות. כי המצוות לא תעשה מנינם שס"ה כנגד שס"ה ימות השנה. ואילו מצוות עשה מנינם רמ"ח, כנגד רמ"ח איברים שבאדם. והרי לנו כי הקלקולים נתלים בחלקי הזמן, ואילו התיקונים נתלים בחלקי קומת אדם". עמוד והבט כיצד יסודו של הגר"א [אודות קלקולי הזמן ותקוני האדם] עולה בקנה אחד עם דברי המהר"ל בזה הפרק.
כמבואר בהערות 57, 60, 69.
ובנתיב הזריזות פ"א [ב, קפב:] כתב בשם המדרש [דב"ר ה, ב] שהנמלה אינה חיה אלא ששה חדשים לפי "שאין לה גידים ועצמות, לכך אינה חיה אלא ששה חדשים". וראה ברד"ל שם סק"ד, שביאר שללא גידין ועצמות א"א לחיות יותר מששה חדשים, ואילו ללא עצמות בלבד [אך עם גידין] אפשר לחיות י"ב חודש. וכן ראה בגבורות ה' פ"ח [מח.] מבואר שהאדם נחשב לחסר קיום בהעדרם של גידים ועצמות.
מה שכתב כאן שאין הגידין משתייכים לצורת האדם, לכאורה סותר לדבריו בח"א לנדה לא., שאמרו שם בגמרא שהאב נותן לבנו גידין, צפרנים, עצמות, מוח שבראש, ולובן שבעין. וכתב שם לבאר [ד, קסא.]: "האב נותן בו ה' דברים, והאם ה' דברים, והקב"ה י' דברים... כי יש באדם ג' דברים; האחד הוא החומר. והשני - הצורה. והג' הוא הנשמה העליונה. והנה האשה שהיא חמרית נותנת כל הדברים שממנו החומר של אדם... והאב נותן עצמות וגידין וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין, ובאלו דברים יושלם צורת האדם. והקב"ה נותן באדם עשרה דברים רוחנים אשר שייכים לנשמה". ומעין זה כתב בגו"א בראשית פל"ה אות ו. ובע"כ צריך לומר שאמנם ביחס לאם האב נותן דברים שאינם כ"כ פחותים, אך מ"מ גם מה שהאב נותן נידון כדבר גשמי, וכפי שכתב בנצח ישראל פנ"ט [ד"ה ויש לך]: "מן זרע האב אין נולד רק הגשמי". ובגו"א שמות פכ"ה אות ד [ד"ה וציוה] כתב: "עשרה דברים שנותנים אביו ואמו הם כולם גופניים". ולפי"ז "צורה" סובלת שתי משמעויות; צורה גשמית, וצורה רוחנית. והגידין משתייכים לצורה הראשונה.
פירוש - כל העולם עם האדם משלימים למציאות אחת; העולם הוא החומר, והאדם הוא הצורה, ויחד הם יוצרים מציאות אחת. [ומה שכתב למעלה (ד"ה החלק השני) בדעת רבי שמלאי שהאדם הוא חלק בפני עצמו, ואינו נכלל עם שאר הנמצאים, שם כוונתו שהבריאה מורכבת משני חלקים, והאדם הוא חלק בפני עצמו. אך מ"מ שני החלקים הללו מתאחדים למציאות אחת, של חומר וצורה.]
פירוש - באדם גופא נמצאים שני החלקים שישנם בבריאה, והוא בעצמו נחשב ל"עולם קטן". ועוד אודות שהאדם נחשב ל"עולם קטן", ראה דבריו בנתיב האמת פ"ג [א, רב.] שכתב: "כי האדם הזה הוא עולם קטן". וכן כתב בדר"ח פ"א מ"ה [לז.], ח"א לנדרים כב. [ב, ד:], ובח"א לנדה יג. [ד, קנב:]. וראה במו"נ א, עב, וברבינו בחיי בראשית א, כז, ובהערת הרב שעוועל שם.
ועוד אודות צמצום הכתב לעומת הרצאת דברים שבע"פ, ראה דבריו בגו"א שמות פי"ט סוף אות יח, שכתב: "אך קשה מאוד הבנה שלימה בכתב לכמו אלו הדברים העמוקים, רק יוסיף חכמה ודעת". ושם פל"ד אות כ כתב: "כל דבר שנכתב הוא משוער ומוגבל". ובנצח ישראל ס"פ ז כתב: "אל תשער בדעתך כי אפשר לכתוב בפירוש, כי איך אפשר לפרש הכל בכתב". וראה להלן ר"פ סח.
בנתיב האמונה פ"ב [א, רט:], ובח"א למכות כג: [ד, ו:].
פירוש - שני הסבריו כאן למאמר זה של חכמים [(א) האדם והחמה הם מלכים שונים בעולם. (ב) האדם מלך נבדל, והחמה מלך גשמי], שניהם באים משורש אחד. ודרכו של המהר"ל להורות שפירושיו השונים נובעים משורש אחד. וכגון באור חדש [קלה:] כתב: "ועם כי נתבאר למעלה ענין זה ג"כ, הלא הכל שורש אחד אמת ונכון". ובגבורות ה' פ"ס [רסז.] כתב: "ולאיש חכם אשר נתן ה' בו חכמה ודעת, ידע כי משורש אחד יצאו הפירושים". ובדר"ח פ"א מ"ב [ל:] כתב: "כי הכל הולך אל מקום אחד, ושורש אחד אליו". ושם פ"ב מי"ד [קד:] כתב: "ופירשנו הדבר בבחינות שונות זה מזה... כי אף אם הם הבחינות שונות, הכל שורש אחד אמיתי, אין ספק בזה כלל למי שמבין". וכן הוא בנצח ישראל ס"פ ד. ובגו"א ויקרא פ"ח סוף אות ח כתב: "והרואה יחשוב שהוא פירוש אחר, ואינו רק פירוש אחד למבין", ועוד . וצרף לכאן דבריו בגבורות ה' פי"ג [סח:] שכתב "כל שורש שהוא אחד". וכן נתבאר שהאמת היא אחת [לעיל בהקדמה בהערה 118]. וממילא ברור הוא שהשורש והאמת הם אחד.
כפי שכתב כמה פעמים, וכגון בגבורות ה' פנ"ח [רנט.] כתב: "דברים אלו הם ברורים, והם דברים עמוקים יוצאים מחכמה פנימית". ובנצח ישראל ספ"ז כתב: "כל הדברים האלו אמת, והם יוצאים מחכמה פנימית". וכן הוא בדר"ח פ"ה מט"ז [רנו:].
להלן פ"ז [ד"ה ובמקום אחר], ושם פי"ב [ד"ה והוא שאמרו].